תגית: עצב

בפסיכולוגיה הבודהיסטית נהוג להשתמש במונח "קשרים פנימיים".
כשמישהו אומר לנו משהו שלא מוצא חן בעינינו ואיננו מבינים את הסיבה, אנחנו עלולים לכעוס או להיפגע.
באותו רגע קשר פנימי מתחיל להיקשר בתוכנו.

חוסר הבנה הוא הבסיס לכל קשר פנימי.

פעמים רבות כשאנחנו חשים רגשות כמו כעס, פחד, תסכול או חרטה, קשה לנו להכיל, לקבל ולהביע אותם.
אנו יוצרים מנגנוני הגנה משוכללים כדי להכחיש את קיומם, ומקווים שהם יחלפו מבלי להשפיע עלינו ועל מערכות היחסים שלנו.
בפועל, כשאנחנו מנסים להתעלם מהרגשות הללו, יש להם נטייה להתפתח ולחזור בעוצמה רבה יותר.

בתחילתה של מערכת יחסים, כשבני הזוג עדיין נלהבים ואין ביניהם משקעים, יש להם מעט קשרים פנימיים.
אי-הבנות ניתן להאיר ולהבהיר בקלות יחסית.
אבל כשנותנים לדברים להצטבר, הקשרים הפנימיים מתגבשים ומתהדקים ואז הרבה יותר קשה להתירם.
בספרו How To Fight (המהווה את ההשראה והבסיס לפוסט הזה), טיך נהאת האן מזכיר אישה אחת ששלושה ימים בלבד לאחר חתונתה כבר התהוו בתוכה מספר קשרים פנימיים, אך היא שמרה אותם מבן זוגה במשך שלושים שנה.
היא חששה לשתף אותו בהם ופחדה שאם היא תגיד לו, זה יוביל לעימות ביניהם.

אנו יכולים ללמוד את המיומנות של זיהוי קשר ברגע שהוא נקשר בנו, ואנו יכולים ללמוד דרכים להתיר אותו.
אם נעניק לקשר את מלוא תשומת הלב ברגע שהוא מתחיל להתהוות בתוכנו ועדיין רופף, ההתרה תהיה קלה יותר.
אחרת, הוא ילך ויתהדק עם הזמן ויהיה קשה להתירו.

כדי לשמור על האושר המשותף ועל מערכת היחסים, חשוב להיות מודעים ולתקשר בנוגע לקשרים הפנימיים שלנו כשהם נוצרים.
תקשורת אותנטית ופתוחה היא מפתח חשוב לחיים מאושרים.
כשאנחנו מתקשרים ופועלים מתוך חוסר מודעות בחיי היומיום שלנו, אנו יכולים לנטוע זרעי סבל גם אצל האדם שאנחנו הכי אוהבים.

**
כשאני כותב את השורות הללו אני שם לב לשמחה, הכרת תודה, עצב, חמלה וענווה שחיים בי עכשיו.

השמחה היא על אירועים ומערכות יחסים שבהם "קשרים פנימיים" קיבלו תשומת לב בשלבים מוקדמים של התהוותם כשהיו עדיין רופפים, טופלו, הותרו והעמיקו-פיתחו-טיפחו את מערכות היחסים.

הכרת התודה שלי היא לאותם אנשים שבחרו לפתוח איתי באומץ ובאותנטיות "קשרים פנימיים" שלהם (שבמצבים מסוימים לא הייתי מודע להם ובמצבים אחרים חששתי לעשות זאת בעצמי), ובכך איפשרו דיאלוג חשוב בזמן אמת שחיזק והעמיק את הקשר בינינו.

העצב הוא על אותם מצבים ואירועים בחיי שבהם "קשרים פנימיים" שלא טופלו, הלכו והתהדקו, והובילו לפגיעות במערכות יחסים שונות בחיי.

החמלה והענווה שאני חש כרגע נובעות מההכרה שמערכות היחסים שלנו (בזוגיות, במשפחה, עם חברים ובעבודה) הם גם מקור לאושר, חיבור, התפתחות ואהבה וגם מקור לסבל, קושי וכאב.

המסע שאנחנו עוברים הוא מסע מאתגר, וכל אחד עושה תמיד כמיטב יכולתו.

חיים מלאים הם חיים מורכבים, חיים של גם וגם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הרגע הזה היכה בי.
ליויתי אותה לבית הספר כמו בכל בוקר.
ממש לפני שער הכניסה, הושטתי את ידי להחליק על שערה וקלטתי את הרתיעה שלה.
תנועה קלה, כמעט בלתי נראית.
אני לא מאמין שזה קורה לי.
כבר עכשיו? בכיתה ד'?
עד מתי עוד אזכה ללטף את שערה? לחבק אותה?

**
באירועים מסוימים, כמו למשל סיום תיכון, פרידה ממישהו, מעבר דירה או מוות, אנו נוטים לחשוב על הפעם האחרונה.
הפעם האחרונה שדיברנו.
הפעם האחרונה שראינו אותו.
הישיבה העסקית האחרונה במסגרת הזו.
היום האחרון שלנו בדירה הזו.

**
בשונה ממצבי סיום מיוחדים שאנו מודעים לנוכחותם, מרבית הפעמים האחרונות שבהן נעשה או נחווה משהו, יקרו ברגעים רגילים ויומיומיים.
מתישהו תהיה הפעם האחרונה שהיא תרשה לי ללטף את שערה.
אחת המקלחות תהיה המקלחת האחרונה שהוא יסכים שאהיה איתו ושנדבר על איך היה לו היום.
אחד מהטיולים המשפחתיים שלנו, יהיה הטיול האחרון שכולנו נטייל ביחד.
מתישהו תהיה הפעם האחרונה שאטעם את המאכל הזה בדרך המיוחדת שאת מכינה אותו.
אחת הריצות שארוץ, תהיה הריצה האחרונה שלי.

וכשזה יקרה, אפילו לא אדע שזו הפעם האחרונה.

**
יש משהו במחשבה הזו שמעורר עצב.
ההכרה שהכול זמני ושבעוד רגע זה ייגמר, יכולה להפחיד או להלחיץ.

והיא יכולה גם לחדד, להגביר חיות, שמחה והכרת תודה.

כשאני מודע לכך שהמפגש, החוויה או הפעולה הזו עלולים להיות האחרונים "מהסוג הזה" בחיי, גדל הסיכוי שאעריך אותם ושאהנה מהם יותר בזמן שאני חווה אותם.

ואם מחר אזכה לחוות ולעשות אותם שוב, זה יהיה כל כך משמח ולא מובן מאליו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

יעל, מנכ"לית חברת הייטק, הציבה לעצמה ולצוות ההנהלה שלה יעד שאפתני במיוחד.
יעד גדול ומורכב, כזה שחשיבותו ברורה ומרגשת ושלא ברור כיצד ניתן להגיע אליו.
ההערכה שלה היתה שייקח להם כשנה וחצי עד שנתיים להגיע ליעד הזה. אם בכלל.
השבוע, עשרה חודשים לאחר הצבת היעד, בזכות הרבה תכנון ועבודה קשה, וגם בזכות מזל, היעד הושג.

השמחה הרגעית של יעל על השגת היעד התחלפה מייד בדאגה לבעיות עתידיות ולשלל נושאים חדשים שנפתחו עם השגת היעד. 
שעות ספורות לאחר השגת היעד, יעל ממשיכה לנוע. 
היא מוטרדת מדברים אחרים ואינה פנויה לעצור ולחגוג את ההישג יוצא הדופן.

**
המחשבה שאנשים מפספסים את החיים שלהם בזמן שהם עסוקים במרדף אחר המטרה הבאה או בדאגה מהבעיה הבאה מעוררת בי עצב. 
תמיד יש משהו להיות מוטרד ממנו.

אחד המדדים המקובלים בעולם מערכות המידע לאיכות של מערכת הוא "זמן בין תקלות".
ככל שהזמן הממוצע בין תקלות גבוה יותר כך המערכת בריאה ויציבה יותר.
זב"ת (זמן בין תקלות) אפס, מציין שבכל רגע נתון במערכת יש תקלה מסוימת.
בדומה למדדים לאיכות של מערכת, ניתן לחשוב על מדד שישקף איכות חיים אנושית.

זב"ד – זמן בין דאגות
מה הזמן הממוצע שעובר מדאגה אחת לאחרת אצלכם?
זב"ד אפס אומר שבכל רגע נתון אתם מודאגים ממשהו.
כשהזב"ד שלכם גבוה, המשמעות היא שיכול לעבור זמן ממושך שבמהלכו לא תהיו מוטרדים ממשהו עתידי.
זב"ד נמוך מצביע על איכות חיים נמוכה מכיוון שחלק גדול מהאנרגיה החשיבתית, הרגשית והנפשית מושקע בדאגה ובחרדה מדבר כזה או אחר שיקרה או שלא יקרה.
בכל אותו זמן אתם באיזשהו עתיד מדומיין ואתם לא כאן.

**
התחשק לי לשתף את יעל השבוע ברעיון של זב"ד אבל לא נראה לי שיש לזה מקום עכשיו.
עם כל הכבוד לרעיונות שלי, נטל העומס והאחריות שיעל ואני נושאים אינו דומה. 
אני לא בטוח שבעומס כזה אני הייתי מצליח, או אפילו רוצה לעצור ולחגוג.
כשאנשים מתאמצים לשמור את הראש מעל המים, הם לא פנויים לשיעורי שחייה.
איתי חברי מזכיר לי מדי פעם שכשמישהו לחוץ, זה לא עוזר שאומרים לו "תירגע".
האנרגיה שאנחנו מקרינים משפיעה יותר מהמילים שלנו.
איזו אנרגיה מקרינים כשרוצים לעזור למישהו לעצור ולחגוג? והאם זה בכלל תפקידנו? זה לא קצת מתנשא "לעזור לחגוג"?

**
אולי העצב הוא לא רק על יעל.
אולי כשאני חושב על יעל, אני חושב גם על עצמי.
יש בי חשש שמתישהו אתעורר, אגלה שפספסתי, ושבאותו רגע זה יהיה מאוחר מדי.
אולי גיהנום זה לגלות שכל הזמן הזה היית בגן עדן מבלי ששמת לב לכך ומבלי שחווית את זה.

כשקוראים את הדברים שאמרה מירית הררי ז"ל שנפטרה השבוע מסרטן מקבלים תזכורת חזקה "לפנים":

"כל הדברים שנראים לנו חשובים, במרחק הזמן לא חשובים בכלל. 
אני רבתי על לנסוע לאלסקה ולמקסיקו, אבל כשאת עומדת ללכת, המקומות האלה לא עוברים לך בפריים של החיים. 
את חושבת רק מה את משאירה וממה את נפרדת. 
ואת נפרדת מהילדים שלך. רק זה".

"סיטואציה הזויה לכל הדעות. 
בינתיים כמו שרק אני יודעת לעשות מהלימון לימונדה, יש המון כיף. המון פתיחות. שיחות מופלאות. מכתבים נכתבו. הכל מוכן לשעת השין. 
אתמול ברגע נעים אחותי שואלת 'האם אפשר להגיד שכיף לנו עכשיו?' ואני עונה 'בוודאי שכיף לנו'. 
הרי אנחנו חיים בכאן ועכשיו וזאת המשמעות האמיתית. 
להתרכז ברגע הזה, בטוב שבו ולהפיק את המקסימום. 
להיות טובים, להבחין בין העיקר לתפל והכי חשוב להיות טובים. 
בואו נהיה טובים. אחד לשני ואחד לכולם, לעולם. בואו נאהב".

**
חיים עכשיו.

הקטע הוא לא לסיים רק את העניין הזה ואז רק את העניין ההוא ואז אולי לחגוג ולנוח.
תמיד יהיו עוד עניינים, בעיות, דאגות. 
הקטע הוא להבין שהחיים הם עכשיו ולא אחר-כך. 
עכשיו הזמן לחוות, לחגוג, להנות מהדרך ולהכיר תודה. 
ועכשיו גם הזמן לדאוג, לכאוב, להחזיק את המתח ואת הקושי. 
החיים הם עכשיו והם גם וגם.

**
כשהזמנתי את אחד המנהלים שליוויתי השבוע לעצור ולחגוג, הוא אמר לי שהוא לא מרגיש חגיגה ושהוא לא מישהו שיכול לזייף רגש.
יש פער תפיסה מהותי בין שמחה, חגיגה והכרת תודה כרגש פסיבי שקורה לי (אני מרגיש את זה או שאיני מרגיש את זה), 
לבין שמחה, חגיגה והכרת תודה כמיומנות שאני יכול לפתח אם רק אבחר בכך ואתרגל את זה. 
החוכמה אינה לזייף משהו שלא קיים אלא לפתח את "השריר" הרצוי לאורך זמן.

אנשים מבלבלים בין המונחים "טבע" ו-"הרגל". 
במקרים רבים מה שנחווה כחוסר אותנטיות ("אני לא באמת מרגיש שמחה או הכרת תודה"), הוא בסך הכול חוסר מיומנות.
כשם שפיתחנו לעצמנו הרגל של צחצוח שיניים (למרות שזה לא בטבע שלנו),
כך אנו יכולים לפתח לעצמנו הרגלים של חגיגה, שמחה והכרת תודה.

עשר דקות של רפלקציה יומית על שלוש השאלות הללו לאורך זמן יעשו את העבודה:

א. מה אני חוגג היום? 
(על מה אני גאה, ממה אני שבע רצון, מה השגתי, איפה הצלחתי, ..)

ב. מה ומי שימח אותי היום?

ג. למי ועל מה אני מכיר תודה היום?

**
בתחילת החודש שלחתי למספר חברים ומכרים טיוטה ראשונית של הספר שאני עובד עליו, עם בקשה לקבל משוב שיסייע לי להתקדם.

אני חוגג התקדמות משמעותית עם הספר וגם המון הנאה ואנדרנלין מהתהליך שאני חווה בימים אלו. 

יש בי הכרת תודה עצומה לכל אותם חברים ומכרים שחלקם השקיעו ומשקיעים שעות רבות בקריאת הטיוטה ובכתיבת משוב (לא ציפיתי לכזו רמה של השקעה…) שתורם לי רבות.

אני מוצף שמחה והתרגשות כשאני חווה את הנתינה מהלב שמגיעה לעברי מכל אותם חברות וחברים בימים אלו.
כל-כך יקר.
כל-כך לא מובן מאליו.

שבת של שלום,
גמר חתימה טובה,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"דברים שמתפרקים הם מעין מבחן וגם מעין ריפוי.
אנחנו חושבים, שהעיקר הוא לעבור את המבחן ולהתגבר על הבעיה,
אבל האמת היא שהדברים לא באמת נפתרים.
הם מתאחים ומתפרקים.
אחר כך הם שוב מתאחים ושוב מתפרקים.
הריפוי מגיע מהשארת מקום לכל זה לקרות:
מקום לצער, להקלה, לאומללות, לשמחה.

כשאנחנו חושבים, שמשהו, יגרום לנו עונג, אנחנו לא יודעים, מה באמת יקרה.
כשאנחנו חושבים, שמשהו יאמלל אותנו, אנחנו לא יודעים.
היכולת להשאיר מקום לאי-הידיעה היא הדבר הכי חשוב.
אנחנו מנסים לעשות את מה שאנחנו חושבים שיעזור, אבל אנחנו לא יודעים.
אנחנו לעולם לא יודעים, אם ניפול על הפנים או נשב זקוף.
כשאנחנו חווים אכזבה גדולה, איננו יודעים, אם זה סוף הסיפור.
ייתכן שזו דווקא תחילתה של הרפתקה גדולה."

~ "כשהדברים מתפרקים" / פמה צ'ודרון

**
יכול להיות שקיבלנו משהו שלא ביקשנו.
התנאים מושלמים.
עכשיו זה הזמן.
להתאמן.
לתרגל.
ללמוד.
לחוות.
לגדול.
להיות.

חיים מלאים. היום.

כבר לא כאן ועדיין לא שם.
מרחב המעבר שבין לבין.

רגעים של נוכחות:

שמחה והכרת תודה על מה שהיה.
ועדיין.

עצב ותסכול על מה שהתפספס.
על מה שלא היה… ואולי גם כבר לא יהיה.

מתח לקראת מה שצפוי,
לקראת חזרה למציאות יום-יומית "רגילה",
בעוד מספר שעות וכמה מאות קילומטרים.

פרק נוסף במסע מסתיים.
פרק חדש כבר מתחיל…

חיים מלאים. היום.

יותר קל לא לדבר על זה* מאשר לדבר על זה*.
(* קונפליקט, קושי, כאב, פגיעות, חשש…)

יותר קל לדבר על זה** מאשר לעשות את זה**.
(** שלום, אהבה, סליחה, הקשבה, עבודה, …)

יותר קל לעשות משהו אחר מאשר להיות עם זה***.
(*** חוסר אונים, פחד, אבל, כאב, עצב, כעס, … )

**
הבחירה שלנו:
– להתחמק או לדבר.
– לדבר או לעשות.
– לברוח לעשייה או להיות.

חיים מלאים. היום.

על אף שקשה לראות בתמונות,
לצד הנופים המדהימים, הטיולים המהממים,
המאכלים הטעימים, החיוכים הרחבים והצחוקים המתגלגלים,
יש גם לא מעט כאב.. כעס… מתח…עצב… בדידות… שעמום…

איכשהו, למרות החום הכבד,
לדשא של השכן יש נטייה להראות ירוק יותר גם (במיוחד…?) באוגוסט.

**
תזכורת:
חיים מלאים זה גם וגם.
גם מזה וגם מזה.
גם אצלנו וגם אצל אחרים.

חיים מלאים. היום.

עבור חלק מהאנשים זהו חג הכאב.
חג העצב, האובדן, הבדידות, הגעגוע, המחסור.

עבור חלק מהמשפחות זהו חג העימות.
חג הריבים, הקונפליקטים והעצבים המתוחים.

**
קשה יותר לברוח בחג החירות.
כשהמשרד סגור,
כשהשגרה המגוננת יוצאת לחופשה,
כשנמצאים ביחד או לבד,
ימים שלמים, רצופים, ארוכים.

**
אולי יש קשר הדוק,
בין כמות התמונות
של הפרצופים המחייכים, המאכלים והנופים
למסת הכאב והבדידות שאנשים חווים.

חיים מלאים. היום.

מזמן לא היו איתה
כמו שהיית איתה היום
כששאלת בפשטות
אם עצוב לה
להיות
לבד

**
מזמן לא היו איתה
כמו שהיית איתה היום
כשהקשבת בסקרנות
בין ביס לביס
והמשכת
הלאה…

**
בלי דרמה
לכמה רגעים
המלחמה נעלמה

חיים מלאים. היום.

כמו שמתקרבים לכלב

כמו שמתקרבים לכלב לא מוכר.
לאט לאט…
בזהירות…
צעד אחד… ועוצרים…
מושיטים יד ומחכים.
נותנים לו להתרגל אלינו.
מתרגלים אליו.
שומרים על קשר עין
נוכחות ותשומת לב.
כשמרגיש נכון,
כשנבנה מספיק אמון,
מתקדמים עוד צעד.
לאט לאט …
שלא ייבהל ויברח.
שלא יתרגז ויתקוף.

**
עצב

גל סיפרה לי שהיא בעיקר עצובה בימים האחרונים.
ברשותה אני משתף בקטע שהיא כתבה:

"יחד עם העומס והלחץ והמשימות פתאום לעצב יש קצת פחות מקום.
ובכלל, עצב זה רגש שקצת איבד את המקום שלו מאז שאנחנו גדולים יותר.
כשהיינו קטנים להיות עצוב היה כל כך פשוט.
הבובה נפלה, האוכל חם מדי, הפצע בברך כואב.
כשמאוכזבים וכשמתוסכלים וכשרוצים משהו ממש ממש ולא מקבלים – אז עצובים.
ואומרים.
וזה בסדר להיות עצובים.
כשגדלים, פתאום, המקום של העצב קצת מתקהה.
אנחנו עצובים מאוד מאוד כשקורה משהו עצוב נורא, ובוכים וכולם מבינים.
אבל ביום-יום, כשעצב מתגנב, אנחנו מטביעים אותו בערמות של עומס ולחץ ומשימות.
ובאיזה קלות עצב הופך לעצבים.
וכשגדולים יש רגש נפרד לאכזבה ולתסכול ולגעגוע
ולרצון ממש ממש חזק למשהו שממש ממש רוצים ולא מקבלים,
והעצב? הוא שמור לימים מיוחדים.
ועכשיו? עכשיו אני פשוט עצובה.
ורוצה פשוט להיות ככה. עצובה.
גם בעומס וגם בלחץ וגם בעצבים.
להיות עצובה ולהיות ולהרשות לעצמי להתגעגע ולהתעצב ולא להתנצל.
כי מגיע לו קצת תשומת לב, לעצב הזה, החשוף, הכואב, הפגוע, המתגעגע,
ומגיע לו, שאתן לו פשוט להיות."

**
עָצָב

למדתי מטל השבוע
שהיחיד של עצבים (כמו בעצבים חשופים) זה עָצָב.
כמה כדאי להתקרב לעָצָב?
כשרחוקים מדי לא מרגישים כלום.
כשנוגעים בדיוק במקום זה כואב מאוד.
לפעמים מדי.
אולי כדאי להיות באזור.
לגעת בעדינות מדי פעם.
במידה המתאימה.
ששומרת עלינו.
בחיים.
לגעת לעצמנו.
לגעת בעצמנו.
לתת לאחרים לגעת…

**
תודה שהיית שם בשבילי השבוע

שהיית איתי.
במרחק המתאים.
עם אוזן קשבת,
ולב אוהב.
הייתי צריך את זה.

**
"חצי כוח"

איך את..?
"חצי כוח…"

יש ימים כאלה.
שאנחנו לא במיטבנו.
אנרגיה נמוכה.

אולי בימים שיש לנו חצי-כוח
כדאי שיהיו לנו גם חצי-ציפיות
ופי-שתיים-אהבה.

**
עומס יתר

"חיים גדולים נולדים בכאב
ראיתי את זה מספיק כדי להאמין
(גם כך יהיה הפעם)
כנראה עומס יתר
כנראה צריך לתקן
כנראה תקופה חדשה מתקרבת

עכשיו הזמן שלך למשוך למעלה
להפוך את האדמה
תנועה כל הזמן
זמן לחברים עד שהלב נפתח
להיזכר בכוח
לשים שיר ולרקוד
תנועה כל הזמן"

מילים של אביתר בנאי מתוך "עומס יתר",
שיר מאלבומו החדש "לשונות של אש".

אנחנו פוגשים את זה שוב ושוב ושוב.
מזדחל לאיטו,
בלי שנשים לב.
מצטבר
מציק
מעיק
כואב
לא כיף.
ופתאום זה ברור.
פתאום הוא שם.
כאן.
כנראה עומס יתר.
כנראה צריך לתקן.
עוד לא ברור מה בדיוק.
(או שכן…?)
עוד לא ברור איך..

משהו השתנה.
משהו משתנה…

זמן "להכנס למצב".
למשוך למעלה.
תנועה כל הזמן.
להפוך את האדמה.
כנראה תקופה חדשה מתקרבת.
תנועה כל הזמן.

תודה לך על המתנה הזאת.
שוב פגעת בול…

**
משחקים של זיכרון

כשכתבתי את "היום לא" ברביעי,
שכחתי לגמרי שכתבתי את "לא היום" בשבת.
אותן מילים,
משהו אחר.
חוק החילוף לא תמיד תופס.
בין שבת לרביעי
יש הרבה יותר מארבעה ימים.

**
כמו שמתקרבים לכלב.
ולעצב. ולעָצָב.
לאט לאט.
תנועה כל הזמן.
כנראה שתקופה חדשה מתקרבת…

שתהיה שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר