תגית: מודעות

אחד המדדים המקובלים בעולם מערכות המידע לאיכות של מערכת הוא "זמן בין תקלות".
ככל שהזמן הממוצע בין תקלות גבוה יותר כך המערכת בריאה ויציבה יותר.
לעומת זאת זב"ת (זמן בין תקלות) אפס, מציין שבכל רגע נתון במערכת יש תקלה מסוימת.
בדומה למדד איכות של מערכות מידע, אפשר לחשוב על מדדים לאיכות החיים האנושית:

א. זב"ד – זמן בין דאגות:
מה הזמן הממוצע שעובר מדאגה אחת לאחרת אצלכם?
זב"ד אפס אומר שבכל רגע נתון אתם מודאגים ממשהו.
כשהזב"ד שלכם גבוה, המשמעות היא שיכול לעבור זמן ממושך שבמהלכו לא תהיו מוטרדים ממשהו עתידי.
זב"ד נמוך מצביע על איכות חיים נמוכה מכיוון שחלק גדול מהאנרגיה החשיבתית, הרגשית והנפשית מושקע בדאגה ובחרדה מדבר כזה או אחר שיקרה או שלא יקרה.
בכל אותו זמן אתם באיזשהו עתיד מדומיין ואתם לא כאן.

**
ב. זב"כ – זמן בין כעסים:
מה הזמן הממוצע שעובר בין כעס מסוים לכעס אחר אצלכם?
זב"כ אפס אומר שבכל רגע נתון אתם כועסים על משהו.
כשהזב"כ שלכם גבוה, המשמעות היא שיכול לעבור זמן ממושך שבמהלכו אתם משוחררים מכעס על דברים שקרו בעבר.
זב"כ נמוך מצביע על איכות חיים נמוכה מכיוון שחלק גדול מהאנרגיה החשיבתית, הרגשית והנפשית מושקע בכעס, בשיפוטיות, בהאשמות כלפי אנשים, התרחשויות, פעולות ואמירות.
הכעס יכול להיות מופנה כלפי אנשים או מצבים, כלפי אחרים או כלפי אצלכם.
בכל אותו זמן אתם חיים בעבר, מסרבים לקבל את מה שכבר קרה ואינכם נוכחים כאן.

**
ג. זב"ח – זמן בין חגיגות:
מה הזמן הממוצע שעובר בין חגיגה אחת לאחרת?
הכוונה אינה לחגיגת יום הולדת או לאירוע חיצוני טקסי אחר אלא לתחושה אותנטית של שמחה והכרת תודה.
כשהזב"ח שלכם גבוה, המשמעות היא שיכול לעבור זמן ממושך שבמהלכו לא תחוו חגיגה, שמחה, הכרת תודה, אושר, סיפוק ושביעות רצון.
זב"ח נמוך מצביע על איכות חיים גבוהה מכיוון שחלק גדול מהאנרגיה החשיבתית, הרגשית והנפשית מופנה להכרת תודה, לכל מה שכבר קיים ושאינו מובן מאליו.

**
חמש נקודות למחשבה:

1.קיים קשר בין שלושת המדדים הללו: זב"ד וזב"כ נמוכים יביאו לזב"ח גבוה.
ריבוי דאגות מהעתיד וריבוי כעסים על העבר מביאים לשביעות רצון נמוכה מההווה, ולהיפך.
איך זה אצלך?
מה הזב"ד, הזב"כ והזב"ח שלך?

2. המדדים של שני אנשים שחווים מצבים אוביקטיביים דומים יכולים להיות שונים לחלוטין.
המציאות החיצונית ונסיבות החיים שלנו לא מגדירות את התגובה החשיבתית, הרגשית והנפשית שלנו.
הן משפיעות עליה, אך הן אינן קובעות או מגדירות אותה.
כעס, דאגה וחגיגה נובעים במידה רבה מבחירות תשומת הלב שלנו.

3. אחת השיטות הכי אפקטיביות לשנות את מדדי הזב"ד, זב"כ, זב"ח היא מודעות.
הבדיקה הסקרנית איפה תשומת הלב שלכם כרגע יכולה להשפיע מיידית ובעוצמה רבה.
לפני זמן מה שמתי לב שאני מודאג מסדנה שהייתי אמור להעביר.
מייד לאחר הסדנה (שהתנהלה לשביעות רצוני) שמתי לב שאני מודאג ממשימה שרציתי להשלים.
מייד לאחר השלמת המשימה (שוב לשביעות רצוני) שמתי לב שאני מוטרד מכך שאולי אאחר לאזכרה שהיה חשוב לי להגיע אליה בזמן.
מייד לאחר שהגעתי בזמן (וחשתי הקלה) שמתי לב שאני מודאג ממשהו שיקרה מייד אחרי האזכרה.
המודעות לכך שבאופן עקבי אני מודאג ומוטרד (ושבאותה מידה הייתי יכול לחגוג ולשמוח) הציבה לי מראה חזקה ולא נעימה.

4. המחשבות שאנו חושבים והרגשות שאנו חווים הם במידה רבה הרגלים שפיתחנו עם השנים.
ניתן לשנות את אנרגיית הכעס והדאגה שלנו.
ניתן לשנות גם את אנרגיית החגיגה, השמחה והכרת התודה שלנו.
השינוי אפשרי ועובר דרך תרגול מתמשך של תשומת לב.

5. החוכמה היא לא לסיים רק את העניין הזה ואז לחכות שהעניין הבא יסתיים, ואז אולי (אם כל הכוכבים יסתדרו) לחגוג, לשמוח ולנוח.
תמיד יש ויהיו עוד עניינים, בעיות, דאגות.
הקטע הוא להבין שהחיים הם עכשיו ולא אחר-כך.

עכשיו (גם בנסיבות הנוכחיות) זה הזמן לחוות, לחגוג, לשמוח, להנות מהדרך ולהכיר תודה.
ועכשיו גם הזמן לדאוג, לכאוב, להתאבל, להחזיק את המתח ואת הקושי.

החיים הם עכשיו והם גם וגם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מנכ"לית שאני מלווה בחודשים האחרונים שיתפה אותי בקושי שהיא חוותה השבוע.
זה קרה במהלך שיחה עם בן משפחה שהיא אוהבת ושיקר לה מאוד.
תוך כדי השיחה, מתוך כוונה טובה ובלי לחשוב יותר מדי,
היא אמרה משהו שלא יצא כפי שהיא רצתה.
האדם שהיה איתה פירש את מה שהיא אמרה כביקורת, וכשיפוטיות שלה כלפיו.
ברגע אחד, משהו באנרגיה של השיחה השתנה ונוצר ביניהם ריחוק.
חצי דקה לאחר מכן השיחה הסתיימה.

"אתה יודע," היא אמרה לי, "קורה לי עכשיו משהו מפתיע כשאני מספרת לך את זה.
לצד החרטה והכעס על עצמי,
אני שמה לב שיש בי גם חלק שמרגיש שמחה כשאני חושבת על הסיטואציה הזו."

"מעניין..", השבתי, "מוכנה להסביר..?"

"בטח…אני שמה לב לשני שינויים שמתחוללים בי בתקופה האחרונה, שלא היו שם לפני כן.
השינוי הראשון הוא שאני קולטת בזמן אמת שמשהו בשיחה משתנה,
ואני אפילו מסוגלת לשים את האצבע על הנקודה שבה זה קורה.
במקרה הזה למשל, המשפט שאמרתי היה הטריגר לריחוק שנוצר בינינו.
שניה לאחר שאמרתי אותו ראיתי את ההשפעה שלו.

השינוי השני הוא שבמקום להאשים את האחר או את עצמי במה שקרה,
אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מתבוננת בסקרנות ומנסה להבין איך הדברים התגלגלו.
באותה שיחה, ישבתי עם עצמי וניסיתי להבין למה אמרתי את מה שאמרתי,
ומה הסיבה שבן המשפחה הגיב בצורה כזו.
כשבדקתי, גיליתי שבאמת היתה בתוכי שיפוטיות, למרות שלא ביטאתי אותה במילים.
כנראה שהוא קלט אותה.

לשם ההשוואה, במשך שנים ארוכות, עד לפני כמה חודשים,
בכל פעם שהיה קורה משהו כזה בבית או בעבודה (ואתה יכול לתאר לעצמך שהיה קורה הרבה),
היה לוקח לי הרבה יותר זמן לקלוט שמשהו השתנה בי או באדם שאיתי
ואז זה היה זורק אותי לכעס ולשיפוטיות שרק היו מחריפים את המצב ומשאירים משקעים.

אז כרגע, מתסכל אותי שאני נופלת שוב באותם מקומות,
אבל יש בי חלק ששמח על כך שאני מזהה אותם הרבה יותר מהר,
שבחלק מהמקרים גם לוקח לי פחות זמן לתקן,
ושמתחילה להתפתח אצלי סוג של עדינות אמפטית שלא היתה שם לפני כן."

**
תוך כדי ההקשבה לאותה מנכל"ית, אמרתי לה שהשמחה שלה לא מפתיעה אותי.
כי מתוך התיאור שלה נשמע שהיא בתהליך משמעותי,
ושהיא כרגע קופצת שלב התפתחותי על פי מודל ה"מו-מי".

הנה הוא לפניכם:
ניתן לחשוב על השלב ההתפתחותי שלנו כשילוב של מודעות ומיומנות ("מו-מי").
בשלב הראשוני אנחנו לא מודעים למשהו ולא מיומנים בו.
בשלב השני, יש לנו כבר את המודעות אך טרם פיתחנו מיומנות.
בשלב השלישי המיומנות שלנו התפתחה, וכשאנו מודעים אנו מצליחים לעשות משהו שלא הצלחנו בעבר.
בשלב הרביעי והמפותח ביותר, אנחנו מיומנים מאוד, ועושים את אותו הדבר בהצלחה גם ללא מודעות.

איך זה מתחבר למנכ"לית?
בעבר, היא היתה חסרת מודעות ובעלת מיומנות נמוכה.
משהו בשיח ובאינטראקציה שלה עם אנשים אחרים היה מעורר כעס וקושי (גם אצלה וגם אצל אחרים),
אבל רמת המודעות שלה היתה נמוכה.
היא לא ראתה את הקשר בין צורת ההתנהלות שלה לבין איכות השיחות,
לא הבינה איך מה שהיא אומרת משפיע עליה ועל אחרים.

בשלב הנוכחי, היא כבר מודעת, קולטת את הדברים הרבה יותר מהר ומתחילה לפתח מיומנות.
כיון שהמיומנות לא מספיק גבוהה עדיין, במקרים רבים היא ממשיכה עם הדפוסים המורגלים שלה,
וזה יוצר ריחוק, אי הבנה וכעס.

בשלב הבא, שלדעתי היא כבר בתוכו, בעזרת מאמץ מודע, ריכוז ותרגול,
היא תצליח לשנות משהו בדפוסי התקשורת שלה ובכך למנוע חלק גדול מאי-ההבנות והקונפליקטים,
ולייצר הרבה יותר אינטראציות נעימות, אפקטיביות ומקרבות.

בשלב המפותח ביותר זה יבוא לה בטבעיות, בספונטניות וללא מחשבה.

ניתן להסתכל על השלבים הראשון והרביעי (השלבים ללא המודעות) כהרגליים.
בשלב הראשון והפחות בשל (חסר המיומנות) יש לנו הרגלים מזיקים הפוגעים בנו ובאחרים.
אנחנו עושים משהו שלא משרת אותנו ואת סביבתנו מבלי לחשוב עליו.
בשלב הרביעי והמתקדם (בעל המיומנות הגבוהה), יצרנו לעצמנו הרגל מקדם,
שמכאן ואילך ניתן להשתמש בו גם ללא מאמץ או מחשבה מודעת.

**
טיך נהאת האן, נזיר זן הויטנאמי כותב בספרו "איך לריב":

"מובן שעשינו טעויות.
מובן שלא היינו מיומנים במיוחד.
מובן שגרמנו לאנשים סביבנו ולעצמנו סבל.
אבל זה לא מונע מאיתנו להשתפר, להשתנות, להתחיל מחדש.
להתחיל מחדש פירושו להתבונן בצורה עמוקה וכנה על עצמנו,
על הפעולות, הדיבור והמחשבות שלנו בעבר,
ולכונן התחלה חדשה בתוכנו ובמערכות היחסים שלנו עם אחרים.
…
אנחנו לומדים על ידי עשיית טעויות.
אנחנו יכולים להתחיל מחדש ברגע האחרון של היום ואפילו ברגע האחרון של חיינו.
ביום אחד, במהלך 24 שעות, יש לכם מאות הזדמנויות להתחיל מחדש."

המחשבה שהסבל שאנו גורמים לאחרים ולעצמנו באמצעות המילים והמעשים שלנו,
הוא תוצר של חוסר מיומנות, עוזר לי מאוד במהלך השנים האחרונות.
התפיסה הזו מפחיתה אצלי שיפוטיות, מרגיעה ומגבירה קבלה וחמלה עצמית.
יש בה משהו מעודד, שמדרבן אותי לקחת אחריות ולהמשיך להתאמן בדבר שחשוב לי,
ושאני פחות מיומן בו כרגע מכפי שהייתי רוצה.

בדומה לתחושה של אותה מנכ"לית,
גם אצלי, השמחה והסיפוק אינם תוצר של הגעה לרמת מיומנות מושלמת כלשהי,
אלא לתחושה שאני בדרך, מתמקד בדברים חשובים, מתקדם..

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מישהי שאני מאוד אוהב העלתה לאינסטגרם את הפוסט הבא:

"אחד הדברים שאני הכי אוהבת ביוגה הוא שאני לא צריכה שום דבר חוץ מאת הגוף שלי כדי לתרגל.
תרגול שלי. עם עצמי.
רק אני והגוף שלי.
אפשר לעשות את זה בכל מקום, בכל זמן.
אין צורך באביזרים, במשקולות, במכשירים.
אין צורך בחדר או חלל ספציפי.
אני יכולה לקום בבוקר, וסתם ככה לפרוש את המזרון ליד המיטה.
להתחיל לתרגל.

**
לאחרונה יוצא לי לחשוב על זה הרבה.
איזה מדהים שבתרגול שלי עם עצמי,
בתוך מזרן קטנטן, אני יכולה להגיע לתרגולים כאלה מטורפים.
להפעיל את השרירים – גם כאלה שלא ידעתי שקיימים,
להתאמץ, להתרכז, להזיע כמו שלא הזעתי בחיים.
להתחבר לנשימה שלי, להתרכז בה. לשים לב.
להצליח להתנתק לכמה רגעים מכל מה שקורה בחוץ.
להגיע לרבדים כל כך עמוקים.
לתנוחות משוגעות שעד לא מזמן היו נראות לי בלתי אפשריות.
כמה פוטנציאל יש לגוף שלי.
מה הוא מסוגל לעשות.
מה הוא יכול לאפשר לי.

**
תרגול שלי עם עצמי. בלי הסחות דעת מסביב.
תרגול שמחייב אותי להתרכז בעצמי.
מעבר לתרגול הפיזי, להתרכז גם בתחושות שעולות תוך כדי התרגול.
ברגשות שלי, במחשבות שלי.
בצורה בה אני מגיבה להצלחות/ אי הצלחות במהלך התרגול.
להתייחס לעצמי. לתת לעצמי תשומת לב מלאה.
כמה פעמים במהלך היום אנחנו מצליחים לעשות את זה?

**
לפעמים המפגש הזה שלי עם עצמי מאוד כיף.
אני מרוכזת, אני אוהבת את עצמי, אני אוהבת את הגוף שלי, אני מחוברת אליו.
הגוף משוחרר, הכל זורם.
לפעמים זה יכול להיות מאוד קשה.
אני קשה עם עצמי, ביקורתית, שיפוטית, סגורה, מכווצת, אני חסרת סבלנות.
לרוב זה שילוב של שני המצבים.
אני אוהבת שהתרגול מחייב אותי להשאר.
להסתכל פנימה. להבין איך אני מרגישה.
בלי לברוח לשום מקום, גם אם לפעמים אני מאוד רוצה.
תרגול שנותן לי הזדמנות לעצור הכל ולשים לב לעצמי."

**
כשקראתי את המילים הללו מאוד התחברתי והתרגשתי.
יש כאן עולם ומלואו עבורי.
ביוגה אני רק בתחילת דרכי, אבל התחושות והרגשות הללו הן לגמרי משהו שאני יכול לפגוש בפרקטיקות אחרות,
כמו למשל בכתיבה או בריצה שתמיד מחברות אותי לעצמי.
השילוב הזה של זמינות מיידית, של עומק אינסופי ושל תרגול מעמיק ומתמשך מדהימים ומרגשים אותי כל פעם מחדש.

**
נראה לי שהסיבה שאהבתי את הטקסט באינסטגרם,
קשורה לא רק למילים, אלא גם ובעיקר מי שכתבה אותן.
המילים הללו נכתבו ע"י שחר בתי הבכורה שחגגה השבוע 24.
יש בי המון שמחה על כך שהיא חווה כך את היוגה,
ושיש לה בחייה מקור זמין ומיידי לכל כך הרבה שמחה, תשוקה, התפתחות ומשמעות.
מרגש אותי מאוד לראות את הדרך וההתפתחות שהיא עושה, כאדם, כמתרגלת וכמורה ליוגה.
בדרך כלל אני רואה את ההיבט החיצוני של זה (תנוחות הגוף והתנועה),
ובזכות הפוסט הזה אני מקבל הצצה מדהימה לעולם הפנימי המדהים והיפהפה שלה,
ולתהליך המשמעותי שהיא עוברת וחווה שנים האחרונות.

**
ובפוסט הזה של שחר יש עוד משהו שהוא חזק מאוד עבורי:
לפני שהיא העלתה את הפוסט, היא שלחה לי את הטקסט כדי לשמוע מה דעתי.
מעבר לכל מה שכתבתי למעלה,
התרגשתי מאוד מהבחירה שלה להראות לי את המילים הללו ולהתייעץ איתי,
מהרצון שלה לשמוע מה דעתי, ולשתף אותי במשהו אישי שעוד לא פורסם.

אין משהו בחיי שחשוב לי יותר מהקשר עם שחר (וגם עם תמר, רועי ומאיה),
כך שהבדיקה הזו, וההסכמה שלה שהפוסט שלה יהיה הבסיס לפוסט השבועי שלי,
מעוררת בי המון המון שמחה, אהבה והכרת תודה.

**
אם הפוסט הזה מעורר בכם משהו שבא לכם לכתוב לי או לשתף אותי, הרגישו חופשיים לשלוח לי במייל חוזר.
ואם אתם מחפשים מורה מדהימה ליוגה שמלמדת בכפר סבא (ואולי בקרוב בב"ש) דברו איתי –
יש לי המלצה חמה מאוד על מישהי מיוחדת במינה…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש למילים של טיך נהאת האן,
נזיר זן וייטנאמי, סופר ופעיל שלום שנפטר לפני מספר שנים.

וכך הוא כותב על המקום שבו הקרב מתחיל:

"כאשר מישהו אומר לך משהו לא נעים, ייתכן שתרצה להגיב מיד.
זה המקום שבו הקרב מתחיל.
הדרך המורגלת הזו של תגובתיות, יוצרת מסלול שחצוב היטב במוחך.
כאשר אתה פוסע בנתיב עצבי שוב ושוב, הוא הופך להרגל.
לעתים קרובות, נתיב זה מוביל לכעס, לפחד או לתשוקה.
אלפית שנייה מספיקה כדי להגיע לאותו היעד: כעס והרצון להעניש את מי שהעז לגרום לך לסבול.
התודעה והמוח ניתנים לעיצוב מעצם טבעם.
אתה יכול לשנות את תודעתך, את מוחך ואת הדרך שבה אתה חושב ומרגיש.
בעזרת תרגול, אתה יכול ליצור נתיבים עצביים חדשים המובילים להבנה, חמלה, אהבה וסליחה."

~ מתוך How to Fight (תרגום חופשי שלי, הטקסט המקורי באנגלית בתחתית הפוסט)

**
בכל פעם שאני פוגש את הטקסט הזה, משהו בי מתרגש.
אני אפילו לא בטוח למה.

יכול להיות שזו החדות הבהירה שמצליחה להצביע על נקודה קריטית שבה קורה משהו חשוב.
יכול להיות שזו היכולת להביע רעיון עמוק ושורשי בפחות ממאה מילים.
ואולי זו התקווה שבעזרת תרגול מתמשך נוכל להפחית סבל ולמנוע קרבות פנימיים ומלחמות חיצוניות.

עוד הרבה לפני שמתחילה המלחמה החיצונית (עם בני משפחה, קולגות בעבודה או כל אדם אחר),
מתחולל בתוכנו הקרב הפנימי.

הנה משהו כל-כך חשוב שאפשר לתרגל כל החיים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Where the fight begins

"When someone says something unkind to you, you might want to retaliate right away.
That is where the fight begins.
This habitual way of reacting creates a well-worn pathway in your brain.
When you travel a neural pathway over and over again, it becomes a habit.
Very often that pathway leads to anger, fear, or craving.
One millisecond is enough for you to arrive at the same destination: anger and the desire to punish the person who dared to make you suffer.
The mind and the brain are plastic in nature.
You can change your mind, your brain, and the way you think and feel.
With practice, you can create new neural pathways that lead to understanding, compassion, love, and forgiveness."

~ quoted from "How To Fight" / Thich Nhat Hanh

כך זה קורה:
אנו נמצאים באינטראקציה עם אדם כלשהו.
שומעים משפט מסוים שהוא אומר (לעתים זו מילה בודדת), או רואים משהו שהוא עושה (או לא עושה).

ואז… הדבר הזה (המילה, המשפט או המעשה) שהוא אמר או עשה,
מקפיץ אצלנו טריגר, שמייצר אצלנו רגש ומניע אותנו לפעולה.
תוך עשירית שניה, בעקבות אותו משפט או מעשה,
אנו יכולים למצוא עצמנו במקום שונה מאוד מזה שהיינו בו עד אותו רגע.
פעמים רבות, שונה מאוד מהמקום שאנו רוצים להיות בו.
השינוי יכול להיות מחשבתי, רגשי, פעולתי או כולם ביחד.

לעתים קרובות נזהה את השינוי רק בדיעבד,
אולי אחרי שעשינו או אמרנו משהו שאנו מצטערים עליו.
למעשה, אנו "נחטפים" על ידי המצב ומגיבים מהאוטומט שלנו ולא מבחירה מודעת.
פעמים רבות זיהוי החטיפה יהיה אחרי זמן רב. שעות, ימים ואף יותר.
ואז, ייתכן מאוד, שנסחוב את "המצב החדש" שלנו לאינטראקציה הבאה עם האדם הבא.

האתגר במצבים הללו הוא לזהות את הטריגר (ואת השינוי) בזמן אמת,
להשהות את השיפוט, 
לשים לב למה שקורה לנו,
ולבחור במודע את התגובה שלנו.

"לתפוס את הרגש" היא אחת הדרכים הכי יעילות שאני מכיר במצבים הללו.
הכוונה היא לתפוס את הנקודה שבה הרגש משתנה כי כנראה ששם נמצא הטריגר.
בכדי לעשות את זה יש לעבור כמה שלבים:
1. לשים לב שהרגש שלנו משתנה,
2. לשים לב איך אנחנו מרגישים,
3. לבדוק מה עורר את השינוי הזה,
4. להגיב מתוך בחירה.

כלל הברזל שמתקיים "רק" ב 100% מהמקרים הוא
שהתגובה הרגשית שלנו היא תמיד תוצר של הסיפור שלנו,
ואף פעם לא תוצר של מה שהאדם שאיתנו אמר או עשה.
היא תמיד נובעת ממה שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שנאמר,
ואף פעם אינה נובעת ממה שבאמת נאמר.

מעבר לשליטה בתגובה, החשיבות הגדולה של "לתפוס את הרגש" היא בבהירות שהוא יוצר.
כשאנו מסוגלים לסמן לעצמנו את המילה, המשפט או המעשה שעוררו בנו את הרגש, 
חלק גדול מ"המטען" נפרק ומשפיע עלינו הרבה פחות.

כשאנחנו "תופסים את הרגש", אנו מסוגלים גם "לתפוס את הסיפור" שמנהל אותנו.

**
שלשום בערב הייתי במצב רוח מרומם במיוחד לאחר יום משמעותי, מלא ומהנה.
לאחר ארוחת הערב התחברתי למחשב והתחלתי לעבור על מיילים.
הבחנתי במייל מסוים שציפיתי לו (ראיתי את הנושא ואת שם השולחת) ונכנסתי אליו.
בתוך עשירית שניה מצב הרוח שלי השתנה לגמרי וכל האנרגיה שחשתי לפני כן התהפכה לחלוטין.

הזדמנות טובה לנסות "לתפוס רגש" בזמן אמת:

1. בשלב ראשון אני שם לב לשינוי הרגשי שאני חווה.
מצב הרוח המרומם שהייתי בו השתנה לגמרי עם קריאת המייל.

2. בשלב השני אני מפנה את תשומת הלב לרגש המסוים.
אני מרגיש הפתעה, כעס ותסכול שלא היו שם לפני.

3. בשלב השלישי אני מנסה לזהות את הטריגר במדויק.
ברור שהדבר קשור במייל שקראתי, אבל מה בדיוק יש בו שהקפיץ לי את זה?
הנה החלקים במייל שהיוו את הטריגר עבורי:

"שלום רוני, כבר ביום ראשון סגרנו את כל התוכן. 
אנו נצרף אותך לאירוע הנוסף שאנו מתכננים לעשות – נעדכן אותך על מועד חדש."

בבדיקה מהירה מצאתי בשתי השורות שני טריגרים שונים שהפעילו אותי:

א. "כבר ביום ראשון סגרנו" – 
סיגל (שם בדוי, שולחת המייל) ביקשה שאשלח לה חומרים עד יום שני, וכך היה.
פתאום אני מגלה שהתוכן נסגר עוד לפני ששלחתי את החומרים שלי.

ב. "נצרף אותך", "נעדכן אותך"…
גם מבטלים השתתפות שסוכמה בינינו וגם מודיעים לי מה יעשו איתי בלי שבדקו אם זה מתאים לי.
תחושת כעס מתוך מחשבה שלוקחים אותי כמובן מאליו ושמשתמשים בי.

בשלב הזה אני עדיין חווה כעס ותסכול אם כי בעוצמה פחותה לאחר זיהוי הטריגר.

4. אני בוחר להגיב במייל שבו אביע את עצמי באסרטיביות אך לא בתוקפנות.
בין היתר אני כותב:

"כששאלתי אותך עד מתי תצטרכי ממני את החומר ענית שעד יום שני.
אם את אומרת שסגרתם הכול בראשון ושלא אשתתף זה מפתיע אותי.
חשוב לי שבעבודה המשותפת שלנו מילה ביננו תהיה מילה ושנכוון ל-win win אמיתי.
לפני שאתם יוצרים אתי קשר לגבי אירועים אחרים, חשוב לי שנמצה את השיחה הזו."

שלחתי את המייל וזה השפיע מידית על "המצב" שלי.
הרגש התחיל להשתנות, העוצמה ירדה ותשומת הלב עברה לעניינים אחרים,
בידיעה שהעניין בתהליך ומבלי לסחוב את "השק" לאינטראקציות הבאות.

אגב, כשדיברתי עם סיגל למחרת בבוקר, 
הבנתי את נקודת מבטה ואת התפתחות העניינים. הסיפור שמשתמשים בי ולוקחים אותי כמובן מאליו היה רק סיפור.
בשיחה קצרה בת מספר דקות "ניקינו" את המרחב בינינו והמשכנו הלאה.

**
היום-יום שלנו מלא בעשרות ומאות אירועים כאלו.
כשאנו מצליחים "לתפוס את הרגש" זה משפיע מיידית על איכות החיים שלנו, 
על מערכות היחסים שלנו ואף על התוצאות שנשיג.

הפוסט הנוכחי ("לתפוס את הרגש") הוא כלי מספר 8 בסדרת "52 הכלים לתקשורת ויחסים".
אם אהבתם את הפוסט ואתם מוצאים בו ערך,
אתם מוזמנים להירשם לסדרה כולה ולקבל גם את שאר 51 הכלים.

 **

הזמנה לפני סיום:
ביום ב' הקרוב, 5.2.24 בשעה 20:00-21:30 אקיים מפגש זום בנושא "עבודה עם טריגרים".

בין היתר נדבר על: מה זה טריגר, אילו סוגי טריגרים קיימים, איך לזהות שהופעלנו ע"י טריגר,
איך להקטין השפעות והשלכות בזמן אמת, איך לעבור מתגובה אוטומטית לבחירה מודעת שמשרתת אותנו. 

המפגש הינו ללא עלות ומצריך הרשמה מוקדמת. 

המפגש יוקלט והקלטה תישלח לכל הנרשמים,
כך שגם אם אינכם יכולים להשתתף במפגש החי, תוכלו לקבל את ההקלטה ולצפות בה.
לקראת המפגש אשלח לכל הנרשמים קישור זום למפגש. 

עד כה נרשמו 316 משתתפות ומשתתפים. 

רוצים לקחת חלק בהדרכה או לצפות בהקלטה?
מוזמנים להירשם למפגש "עבודה עם טריגרים" כאן. 

אם יש לכם שאלה או בקשה הקשורים לטריגרים שתרצו שאתייחס אליהן במפגש, מוזמנים לכתוב לי במייל חוזר.
אני מבטיח לקרוא באופן אישי את כל התגובות ולהתייחס במפגש לנקודות המרכזיות שאקבל. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

יש רעיון בספר "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" מאת סטיבן קובי,
שקראתי לראשונה לפני למעלה שלושים שנה, שנגע בי מאוד ושמלווה אותי מאז:
תארו לעצמכם, שאתם מתעוררים בוקר אחד ומגלים שכל חייכם טיפסתם על הסולם הלא נכון.
אפשר למשל לטפס במעלה הקריירה בהצלחה רבה, כדי לגלות שלאורך השנים פגעתם בבריאותכם,
או הזנחתם את מערכות היחסים החשובות שלכם.
דמיינו לעצמכם את תחושת העצב, הכאב וההחמצה שתרגישו, כשתגלו שאתם במקום גבוה בסולם,
אולי אפילו מקום שממש רציתם להגיע אליו ושעבדתם קשה בכדי שזה יקרה,
כדי לגלות שזהו הסולם הלא נכון עבורכם.
המשמעות של גילוי שכזה, בשלב כזה בחיים,
היא שכנראה מאוחר מדי לתקן, יש דברים שלא ניתן להחזיר לאחור.
טעיתם בניווט: הגעתם ליעד שכיוונתם אליו, אך מסתבר שזה לא היעד הנכון עבורכם.

**
כשקראתי על הרעיון הזה לראשונה, הוא עורר בי פחד:
פחד לחוש כאב גדול ותחושת החמצה ברגע הגילוי,
פחד להתעורר ולגלות שאני בנקודת אל-חזור,
פחד להתבלבל ולפספס את החיים ואת מה שחשוב בחיים.

מאז, בזכות הפחד הזה, בכל כמה חודשים או שנים, אני מתבונן בעצמי,
בוחן את ההחלטות והפעולות שלי ובודק שוב ושוב האם אני מטפס על הסולם הנכון עבורי:
האם אני חי ומתנהל בצורה שאני מרגיש שלם איתה, שמשקפת את הערכים המובילים שלי,
שמקטינה את הסיכוי להתעורר בוקר אחד ולגלות שחיי התפספסו או איבדו כיוון.

הסולם הנכון הוא למעשה מערכת סולמות (יש יותר ממשהו אחד חשוב בחיינו) שמשתנה כל הזמן:
הורות לפעוטות שונה מהורות למתבגרים שונה מהורות לבוגרים שיש להם כבר ילדים משלהם.
הגדרת ההצלחה לעבודה ולקריירה בגיל 28 שונה מזו שבגיל 53.

**
השבוע התחדדה לי תובנה "סולמית" חדשה:
כשם שמי שמטפס על הסולם הלא נכון עלול להתעורר בוקר לאחר שנים של חוסר ערנות,
ולגלות את זה בהפתעה ובכאב גדול,
כך מי שלאורך השנים, מטפס על הסולם הנכון, ומקדיש זמן לדברים החשובים בחייו,
יכול להתעורר בוקר אחד, ולגלות בסיפוק, בשמחה, בהתרגשות ובהשתאות,
שלהשקעה המתמשכת, המודעת והממוקדת שלו יש פירות מתוקים ומשמעותיים במיוחד.

כשאנחנו מטפסים על שביל במעלה ההר, למרות שברור לנו שאנו בדרך,
רק כשאנו עוצרים ומביטים לאחור, אנחנו שמים לב לכמה באמת הלכנו.
הרגע הזה תמיד קצת מפתיע, ולרוב הוא מעורר בנו סיפוק וגאווה.
באופן דומה, רגעי עצירה והתבוננות במסע החיים מאפשרים לנו לשנות פרספקטיבה,
ולקלוט את הדרך שעברנו עד כה.

אם רגע הגילוי בטיפוס על הסולם הלא נכון מעורר כאב, חוסר אונים, החמצה ועצב,
הרי שרגע הגילוי בטיפוס על הסולם הנכון הוא רגע מתוק במיוחד,
שמעורר הרבה שמחה, סיפוק, התרגשות, משמעות והכרת תודה.

הדרך הבטוחה להגיע לרגע גילוי משמח ומרגש שכזה בגיל 80, 57 או 33,
להתעורר בוקר אחד ולהביט אחורה בסיפוק ובגאווה על חיים משמעותיים, שמחים ומלאים,
היא לחיות חיים משמעותיים, שמחים ומלאים, מדי יום ביומו לאורך זמן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אתמול בשעה 19:00 כשסיימתי אימון פילאטיס,
ניגשתי למכשיר הסלולרי ופתחתי ynet כדי להתעדכן במה שקורה.
הכותרת הראשונה שקפצה לי היתה עדכון על מותו של גל מאיר איזנקוט,
בנו של גדי איזנקוט הרמטכ"ל לשעבר וחבר הקבינט המלחמתי המצומצם.

הידיעה הזו עוררה בי גל של עצב.
התיישבתי על ספסל והתחלתי לקרוא כמה מהתגובות.
בתוך שניות עלו בי צער, עייפות גדולה וצניחה מיידית של אנרגייה.

די מהר לאחר התגובה הראשונית הזו, שמתי לב למחשבות שונות שהחלו לעלות בי בתוך שניות:

– "איפה הבן של איזנקוט, ואיפה הבן של ההוא"
– "זה לא הוגן שזה קורה דווקא לאיזנקוט שמקדיש את כל חייו במסירות ובצנעה להגנה על המדינה"
– "נשבר לי כבר מכל הפוליטיקות הקטנות והמכוערות בזמן שאנשים משלמים פה מחירים כל כך כבדים"
– "זה לא בסדר שאני מגיב ככה דווקא במקרה הזה. אני אמור לחוש אותו כאב על כל הרוג בלי קשר לייחוס שלו"

בשלב הזה חלק מהעצב הפך לכעס ולתסכול עמוק.
הסיפוק והרוגע הנפשי והגופני שחשתי רק לפני חמש דקות בסיום האימון הפכו לעצבנות ולחוסר שקט.

הדבר הזה מדהים אותי כל פעם מחדש:
כותרת אחת שאנחנו קוראים או משפט אחד שאנחנו שומעים,
יכולים להשפיע עלינו בצורה עמוקה בתוך עשירית שניה.

הטריגר שמפעיל אותנו לא חייב להיות חיצוני,
הוא יכול להיות גם פנימי ולהופיע בצורת מחשבה שעולה בנו,
על עצמנו, על אחרים או על המצב.
בחמש הדקות הללו מרגע שסיימתי את האימון "הופעלתי" פעם אחת על ידי קריאת כותרת בynet,
ואז שוב ושוב מספר פעמים על ידי מחשבות שונות שעלו בי.

**
חשוב להבחין בין התגובה המיידית הראשונית שעולה בנו, לאלו שבאות אחריה.
במקרה הזה למשל יש הבדל בין תחושת העצב והעייפות שחשתי בשניה שקראתי את הכותרת,
לתחושת הכעס והעצבים על אחרים ועל העולם, שהתעוררו מהמחשבה על מי לא בסדר,
או לרגשות האשם, שעלו בעקבות המחשבה שאני לא בסדר.

למה חשוב לשים לזה לב? משתי סיבות מרכזיות:

ראשית, כיון שחלק גדול מהסבל ואי-השקט שאנחנו חווים,
אינו נובע מתוך מה שקורה, אלא מתוך המחשבות שלנו על מה שקורה.
השפעתם של גלי הרגשות-מחשבות המאוחרים (שניוניים) שלנו עלינו,
בדר"כ גדולה מהשפעתם של אלו בגל הראשון המופיעים כתגובה מיידית לטריגר.

ושנית, כיון שלרוב אין לנו שליטה על התגובה האינסטינקטיבית של רגשות, תחושות או מחשבות שקופצות לנו,
ויש לנו הרבה יותר שליטה והשפעה על גלי הרגשות-תחושות-מחשבות המאוחרים שעולים לנו.
כלומר, חלק מרכזי ביכולת ההשפעה והשינוי שלנו,
טמונים ביכולתנו לבחור את המענה המחשבתי-רגשי-פעולתי שלנו,
המגיע לאחר התגובה האינסטינקטיבית הראשונית והבלתי נשלטת.

אלו חדשות טובות – יש לנו יכולה השפעה גדולה יותר, על מה שמשפיע עלינו יותר.

הדגש פה הוא על בחירה:
אנחנו יכולים לבחור באלו מחשבות-רגשות-תגובות שניוניות להמשיך לאחוז ואולי אפילו להעצים,
ואת אלו אנו רוצים לשחרר או להפחית.

**
הפוטנציאל של הרעיון הזה הוא עצום שכן במהלך יממה רגילה,
אנחנו מושפעים ממאות רבות של טריגרים שמפעילים אותנו,
ומעוררים בנו גלים ראשונים ומשניים של רגשות, תחושות, מחשבות ותגובות.

איך ייראו וירגישו חיינו אם נצליח להסב רק 5% מהגלים המשניים של מה שאנו חושבים-מרגישים-עושים,
למחשבות-רגשות-פעולות מקדמות ומחזקות?
איך זה ישפיע עלינו ועל סביבתנו?

**
אתמול בשעה 19:05,
מרגע שהבחנתי בגלי המחשבות-רגשות-תגובות השניוניות שלי, יצאתי מ"אוטומט",
בחרתי להמשיך להיות עם העצב והאבל, ולנסות להפחית קצת את הכעס והתסכול.
יצאתי מynet, שמתי את הסלולרי בכיס, נכנסתי לרכב, בחרתי במוזיקה נוגעת (במקום אקטואליה),
ונסעתי לאסוף לביבות שאמי הכינה עבורנו לנר ראשון של חנוכה.

יש גבול למה שאנחנו יכולים לשנות בעולם ברגע נתון,
ועם זאת, כמעט בכל רגע, מתוך המקום שאנו נמצאים בו,
אנחנו יכולים לבחור במחשבה-רגש-פעולה מקדמים ומחזקים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"מטריקס" הוא סרט מדע בדיוני מופתי שיצא ב 1999.
הוא מתאר עתיד דיסטופי בו האנושות כלואה באופן לא מודע בתוך מציאות מדומה, המטריקס,
שנבנתה על ידי מכונות מתקדמות במטרה להשתמש בגוף האנושי כמקור חשמל.
בעולם זה, הנשלט ע"י המכונות, רובם המוחלט של בני האדם ישנים מבלי לדעת שהם נשלטים.

באחד מקטעי המופת של הסרט מורפיאוס (מנהיג המורדים) פוגש את ניאו (שמתחיל להתפכח) ומציע לו לבחור בין הגלולה הכחולה לאדומה:
אם ניאו יקח את הגלולה הכחולה הוא ישכח את האירועים האחרונים ויחזור לשינה נוחה ולאשליה המוכרת.
הגלולה האדומה לעומת זאת תוביל אותו להתפכחות מלאה ולמלחמה במכונות לשארית חייו.

לבחירה הזו יש השפעה עצומה ואין ממנה דרך חזרה: כל גלולה "תזרוק" את ניאו לעולם אחר.

הגלולה הכחולה מציעה חיים של שינה עמוקה ולא מודעת.
שקט נפשי ונוח המבוסס על תעתוע, אי-ידיעה ובורות.

הגלולה האדומה מציעה התעוררות, ראייה מפוכחת של המציאות המורכבת.
היא מלווה בהרבה פחד, סבל, מאמץ ואי-נוחות.

נזכרתי בקטע הזה השבוע בחיבור למצב הנוכחי, ולמורכבות העצומה שיש עכשיו בכל כך הרבה מימדים.
באופן אישי, מצד אחד אני רוצה להיות במודעות, בעיניים פקוחות, להבין מה באמת קורה.
חשוב לי להיות מחובר לאמת, לא לחיות באשלייה מנותקת או בהדחקה.
ומצד שני אני רוצה שקט, או לפחות לדעת שאוכל לעמוד במה שאפגוש.
שההתפכחות לא שולחת אותי לנתיב של סבל, פחד, ייאוש או חוסר אונים לשארית חיי,
שיש שם גם איכות חיים ושמחה שמחכה לי.

באיזו גלולה הייתם בוחרים? הכחולה או האדומה?

הבחירה בין הגלולות היא דוגמא לתודעת או-או.
על פיה זה או אשליה נוחה או התפכחות מלאת סבל.
בכדי לקבל משהו עלינו לוותר על משהו אחר.
המשמעות היא שבכל בחירה אנחנו מפסידים, ושאף אחת מהבחירות אינה מספיקה.

אני רוצה גם וגם.

האם יש גלולה כזו של גם וגם?

האם אפשר גם להתפכח ולהתעורר, להבין ולהתמקד במה שחשוב באמת,
וגם לא ללכת לאיבוד בסבך של אינסוף מידע, חשיפה לאינספור זוועות, בעיות, שחיתויות ומחדלים,
שרק יציפו אותנו, ידירו שינה מעינינו ויפגעו בשמחת החיים שלנו?

משהו בי כמה לעסוק בדברים חשובים, לראות מבעד לנקודות העיוורון, ההסתרות והמניפולציות,
וגם לשמור על אנרגייה של חיוניות, תשוקה, תקווה, שלווה והנאת חיים.

איך פוגשים את הגם וגם הזה?
איך נחשפים, עושים, תורמים, מתקדמים במידה ובקצב (capacity) המותאמים עבורנו?
איך מייצרים שקט, יציבות, שמחה, תקווה ונוכחות גם אל מול בעיות מורכבות ומדאיגות?
איך שומרים על העוגן הפנימי שלנו בהתמודדות קשה, מאתגרת ומתמשכת אל מול כוחות חזקים?

כמובן שאין לי תשובות לכל השאלות הללו.

מרגיש לי שלשמור על ה"גם וגם" הזה,
ולהחזיק אותו ביום-יום תוך כדי תנועה המשרתת חיים ותומכת בהם,
הוא אחד הדברים הכי חשובים שאנחנו יכולים לתרגל במסע הנוכחי שלנו.

תזכורת: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה." 

בתפילה לשלומם ולבריאותם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים והמשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע השתתפתי בסמינר בן שלושה ימים בנושא ניהול ומנהיגות.
האירוע הובל על ידי ארגון "מעוז" בהנחייתו הנפלאה של פרופסור ג'ושוע מרגוליס מבית הספר לניהול בהרווארד.
לוח הזמנים היה אינטנסיבי מאוד עם פעילות רצופה משמונה בבוקר ועד שעות הערב המאוחרות.

לפני הכנס, חשבתי לעצמי שאולי אקדיש את הפוסט השבועי למשהו מעניין שאלמד או לחוויה עוצמתית שאעבור.
לא ידעתי מה בדיוק זה יהיה, אבל היה לי ברור שאצא עם הרבה למידות וחוויות.

אחרי שלושה ימים סיימתי עם "הלשון בחוץ": רווי מנטלית, מוצף רגשית ותשוש פיזית.
הכנס הסתיים ביום רביעי בערב, ואני עדיין מרגיש חלק מהעייפות והרוויה הזו.

אז מתוך שלל הלמידות והחוויות בכנס, הנה משהו אחד שתפס אותי ושאני רוצה לחלוק אתכם:

הדקות הראשונות של הפתיחה.

דמיינו את הסיטואציה הבאה:
אתם נמצאים באולם ענק, המכיל שלושה "ח" גדולים זה בתוך זה.
לצדכם בכנס עוד כמאה משתתפות ומשתתפים,
רבים מהם בעלי תפקידי ניהול הובלה משמעותיים.
יש לכם הכרות מסוימת עם חלק מהאנשים אך לא עם כולם.
נאומי הפתיחה "הרגילים" התחילו לפני מספר דקות והם לקראת סיום.
ממש בעוד רגע יעלה פרופסור מרגוליס ויתחיל בהנחייה.

פרופסור מרגוליס עולה לבמה לקול מחיאות הכפיים.
כל האנשים שבחדר מכירים אותו וזכו ללמוד איתו בעבר.
הוא מחייך את החיוך הרחב והצנוע שלו, אומר כמה מילות פתיחה,
ואז מבקש מכולם לפתוח את המחברות.

"בואו נתחיל בחידוד כוונות" הוא אומר.

על השקף שמאחוריו מופיעות 4 שאלות.
"קחו לכם כמה דקות וכתבו לעצמכם את תשובתיכם במחברות"

1. איך אני רוצה להיות בשעה הקרובה?

2. איך אני רוצה להיות בשלושת הימים הקרובים?

3. איך אני רוצה שאחרים יחוו אותי?

4. איך אני רוצה שאחרים יחוו את עצמם?

המשתתפים מתכנסים לתוך עצמם,
מחפשים את התשובה המדויקת להם ומתחילים לכתוב.

סשן מנהיגות בן שלושה ימים,
כשבחדר יש כל כך הרבה חוכמה, ניסיון, יכולות ופוטנציאל,
וגם כל כך הרבה אגו, שיפוטים, מטענים ורגישויות,
מתחיל בחידוד כוונות אישי.

**
שתיים מארבע השאלות הללו תופסות אותי במיוחד:

2. איך אני רוצה להיות בשלושת הימים הקרובים?

"להיות"

לא מה אני רוצה להשיג ולקבל, אלא איך אני רוצה להיות.
המיקוד הוא בהוויה.
אני כותב את הדברים הראשונים שעולים לי:

פתוח.
סקרן.
מרוכז.
נינוח.
שמח.
בחווית משמעות.
לומד.

חלק ניכר מאוד ממה שיקרה בימים הקרובים יושפע מהכוונון הפנימי שלי ומאיך שאני אהיה.
זה בידיים שלי לא פחות מבידיים של מרגוליס.

**
השאלה הנוספת שתופסת את תשומת ליבי, חזקה אפילו יותר עבורי.

"3. איך אני רוצה להחוות על ידי אחרים?"

כיצורים אנושיים, אכפת לנו איך אנשים תופסים אותנו ומה הם חושבים עלינו.
חלק גדול מהזמן, במודע או שלא במודע, אנחנו עסוקים בלעשות רושם ולמכור את עצמנו.
עוצמתה של השאלה הזו היא בעצם העלאת הנקודה הזו למודעות.

גם כאן אני מתחיל לכתוב את מה שעולה לי.

קשוב.
קרוב.
אותנטי.

ואז עולה משהו שאני מתלבט אם לכתוב אותו.

אני חושב על "חכם",
אבל מרגיש לא הכי נעים איתו ומחליט לא לכתוב אותו.

מה זה אומר עלי שאני רוצה שיחשבו שאני חכם?
שאני לא מספיק מעריך את עצמי?
האם לגיטימי בכלל לרצות דבר כזה או שזה קטנוני?
ועכשיו כשאני מודע לכך שזה עלה, עד כמה זה באמת חשוב לי?

בסופו של דבר אני כותב "בעל דעה מעניינת?"
ומוסיף לעצמי סימן שאלה כדי שאבדוק עד כמה זה באמת חשוב לי.
האם עברתי למכבסת מילים כי אני מתבייש לכתוב "חכם" או שיש כאן משהו מעבר לזה?

**
לאחר מספר דקות, פרופסור מרגוליס לוקח שוב את המיקרופון ומזמין אותנו לשלב הבא:
"עכשיו תפסו שני אנשים שאתם לא מכירים ושתפו אותם בתשובות שכתבתם לעצמכם".

אני מסתובב אחורה לשורה שמעלי ופוגש את מבטיהם של נתנאל וחימי,
שני אנשים שלא פגשתי מעולם ושאין לי מושג מי הם ומה תפקידם.
אנחנו מהנהנים זה לזה בחיוך נימוסי ואני מתרומם לעברם כדי שיהיה נוח לדבר.

אנחנו מתחילים לשתף זה את זה במה שכתבנו לעצמנו,
ואז מגיע תורי עם השאלה השלישית.
לאחר שניה של היסוס אני בוחר באותנטיות,
וחושף בפניהם את הקטע שלי עם "חכם/בעל דעה מעניינת".
הם מקשיבים בחיוך, ואנחנו עוברים הלאה וממשיכים לשתף בינינו.
אין דרמה.

שתי דקות לאחר מכן פרופסור מרגוליס עוצר אותנו,
ומתחיל להרביץ בנו את "תורתו" עם קייס מנהיגותי ראשון.

**
כנראה שלא סתם בחרתי לכתוב השבוע דווקא על דקות הפתיחה של הסמינר.

בפרספקטיבה של מספר ימים אחרי,
אני בטוח שלחידוד הכוונות היתה השפעה גדולה על איך שהייתי,
וכתוצאה מכך על איך התפתח האירוע עבורי.

אני פחות בטוח בנוגע לאיך אחרים חוו אותי,
אך עצם ההתייחסות המודעת למה הייתי רוצה, ההכרה בכך והשיתוף הפומבי בזה,
עזרו לי להתמקד, לשחרר "רעשי רקע" ולחסוך אנרגיה.

ופרופסור מרגוליס?
זו רק דוגמא אחת, איך בתרגיל קצר של כמה דקות הוא משנה את האנרגיה בחדר ונוגע בכל כך הרבה אנשים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. אם אהבת את הפוסט הזה כדאי לך לקרוא גם את "המנהיג האמיץ והמפסידן המתחזה" שכתבתי לאחר כנס מנהיגות קודם עם פרופסור מרגוליס.