תגית: תרגול

אחד המדדים המקובלים בעולם מערכות המידע לאיכות של מערכת הוא "זמן בין תקלות".
ככל שהזמן הממוצע בין תקלות גבוה יותר כך המערכת בריאה ויציבה יותר.
לעומת זאת זב"ת (זמן בין תקלות) אפס, מציין שבכל רגע נתון במערכת יש תקלה מסוימת.
בדומה למדד איכות של מערכות מידע, אפשר לחשוב על מדדים לאיכות החיים האנושית:

א. זב"ד – זמן בין דאגות:
מה הזמן הממוצע שעובר מדאגה אחת לאחרת אצלכם?
זב"ד אפס אומר שבכל רגע נתון אתם מודאגים ממשהו.
כשהזב"ד שלכם גבוה, המשמעות היא שיכול לעבור זמן ממושך שבמהלכו לא תהיו מוטרדים ממשהו עתידי.
זב"ד נמוך מצביע על איכות חיים נמוכה מכיוון שחלק גדול מהאנרגיה החשיבתית, הרגשית והנפשית מושקע בדאגה ובחרדה מדבר כזה או אחר שיקרה או שלא יקרה.
בכל אותו זמן אתם באיזשהו עתיד מדומיין ואתם לא כאן.

**
ב. זב"כ – זמן בין כעסים:
מה הזמן הממוצע שעובר בין כעס מסוים לכעס אחר אצלכם?
זב"כ אפס אומר שבכל רגע נתון אתם כועסים על משהו.
כשהזב"כ שלכם גבוה, המשמעות היא שיכול לעבור זמן ממושך שבמהלכו אתם משוחררים מכעס על דברים שקרו בעבר.
זב"כ נמוך מצביע על איכות חיים נמוכה מכיוון שחלק גדול מהאנרגיה החשיבתית, הרגשית והנפשית מושקע בכעס, בשיפוטיות, בהאשמות כלפי אנשים, התרחשויות, פעולות ואמירות.
הכעס יכול להיות מופנה כלפי אנשים או מצבים, כלפי אחרים או כלפי אצלכם.
בכל אותו זמן אתם חיים בעבר, מסרבים לקבל את מה שכבר קרה ואינכם נוכחים כאן.

**
ג. זב"ח – זמן בין חגיגות:
מה הזמן הממוצע שעובר בין חגיגה אחת לאחרת?
הכוונה אינה לחגיגת יום הולדת או לאירוע חיצוני טקסי אחר אלא לתחושה אותנטית של שמחה והכרת תודה.
כשהזב"ח שלכם גבוה, המשמעות היא שיכול לעבור זמן ממושך שבמהלכו לא תחוו חגיגה, שמחה, הכרת תודה, אושר, סיפוק ושביעות רצון.
זב"ח נמוך מצביע על איכות חיים גבוהה מכיוון שחלק גדול מהאנרגיה החשיבתית, הרגשית והנפשית מופנה להכרת תודה, לכל מה שכבר קיים ושאינו מובן מאליו.

**
חמש נקודות למחשבה:

1.קיים קשר בין שלושת המדדים הללו: זב"ד וזב"כ נמוכים יביאו לזב"ח גבוה.
ריבוי דאגות מהעתיד וריבוי כעסים על העבר מביאים לשביעות רצון נמוכה מההווה, ולהיפך.
איך זה אצלך?
מה הזב"ד, הזב"כ והזב"ח שלך?

2. המדדים של שני אנשים שחווים מצבים אוביקטיביים דומים יכולים להיות שונים לחלוטין.
המציאות החיצונית ונסיבות החיים שלנו לא מגדירות את התגובה החשיבתית, הרגשית והנפשית שלנו.
הן משפיעות עליה, אך הן אינן קובעות או מגדירות אותה.
כעס, דאגה וחגיגה נובעים במידה רבה מבחירות תשומת הלב שלנו.

3. אחת השיטות הכי אפקטיביות לשנות את מדדי הזב"ד, זב"כ, זב"ח היא מודעות.
הבדיקה הסקרנית איפה תשומת הלב שלכם כרגע יכולה להשפיע מיידית ובעוצמה רבה.
לפני זמן מה שמתי לב שאני מודאג מסדנה שהייתי אמור להעביר.
מייד לאחר הסדנה (שהתנהלה לשביעות רצוני) שמתי לב שאני מודאג ממשימה שרציתי להשלים.
מייד לאחר השלמת המשימה (שוב לשביעות רצוני) שמתי לב שאני מוטרד מכך שאולי אאחר לאזכרה שהיה חשוב לי להגיע אליה בזמן.
מייד לאחר שהגעתי בזמן (וחשתי הקלה) שמתי לב שאני מודאג ממשהו שיקרה מייד אחרי האזכרה.
המודעות לכך שבאופן עקבי אני מודאג ומוטרד (ושבאותה מידה הייתי יכול לחגוג ולשמוח) הציבה לי מראה חזקה ולא נעימה.

4. המחשבות שאנו חושבים והרגשות שאנו חווים הם במידה רבה הרגלים שפיתחנו עם השנים.
ניתן לשנות את אנרגיית הכעס והדאגה שלנו.
ניתן לשנות גם את אנרגיית החגיגה, השמחה והכרת התודה שלנו.
השינוי אפשרי ועובר דרך תרגול מתמשך של תשומת לב.

5. החוכמה היא לא לסיים רק את העניין הזה ואז לחכות שהעניין הבא יסתיים, ואז אולי (אם כל הכוכבים יסתדרו) לחגוג, לשמוח ולנוח.
תמיד יש ויהיו עוד עניינים, בעיות, דאגות.
הקטע הוא להבין שהחיים הם עכשיו ולא אחר-כך.

עכשיו (גם בנסיבות הנוכחיות) זה הזמן לחוות, לחגוג, לשמוח, להנות מהדרך ולהכיר תודה.
ועכשיו גם הזמן לדאוג, לכאוב, להתאבל, להחזיק את המתח ואת הקושי.

החיים הם עכשיו והם גם וגם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מישהי שאני מאוד אוהב העלתה לאינסטגרם את הפוסט הבא:

"אחד הדברים שאני הכי אוהבת ביוגה הוא שאני לא צריכה שום דבר חוץ מאת הגוף שלי כדי לתרגל.
תרגול שלי. עם עצמי.
רק אני והגוף שלי.
אפשר לעשות את זה בכל מקום, בכל זמן.
אין צורך באביזרים, במשקולות, במכשירים.
אין צורך בחדר או חלל ספציפי.
אני יכולה לקום בבוקר, וסתם ככה לפרוש את המזרון ליד המיטה.
להתחיל לתרגל.

**
לאחרונה יוצא לי לחשוב על זה הרבה.
איזה מדהים שבתרגול שלי עם עצמי,
בתוך מזרן קטנטן, אני יכולה להגיע לתרגולים כאלה מטורפים.
להפעיל את השרירים – גם כאלה שלא ידעתי שקיימים,
להתאמץ, להתרכז, להזיע כמו שלא הזעתי בחיים.
להתחבר לנשימה שלי, להתרכז בה. לשים לב.
להצליח להתנתק לכמה רגעים מכל מה שקורה בחוץ.
להגיע לרבדים כל כך עמוקים.
לתנוחות משוגעות שעד לא מזמן היו נראות לי בלתי אפשריות.
כמה פוטנציאל יש לגוף שלי.
מה הוא מסוגל לעשות.
מה הוא יכול לאפשר לי.

**
תרגול שלי עם עצמי. בלי הסחות דעת מסביב.
תרגול שמחייב אותי להתרכז בעצמי.
מעבר לתרגול הפיזי, להתרכז גם בתחושות שעולות תוך כדי התרגול.
ברגשות שלי, במחשבות שלי.
בצורה בה אני מגיבה להצלחות/ אי הצלחות במהלך התרגול.
להתייחס לעצמי. לתת לעצמי תשומת לב מלאה.
כמה פעמים במהלך היום אנחנו מצליחים לעשות את זה?

**
לפעמים המפגש הזה שלי עם עצמי מאוד כיף.
אני מרוכזת, אני אוהבת את עצמי, אני אוהבת את הגוף שלי, אני מחוברת אליו.
הגוף משוחרר, הכל זורם.
לפעמים זה יכול להיות מאוד קשה.
אני קשה עם עצמי, ביקורתית, שיפוטית, סגורה, מכווצת, אני חסרת סבלנות.
לרוב זה שילוב של שני המצבים.
אני אוהבת שהתרגול מחייב אותי להשאר.
להסתכל פנימה. להבין איך אני מרגישה.
בלי לברוח לשום מקום, גם אם לפעמים אני מאוד רוצה.
תרגול שנותן לי הזדמנות לעצור הכל ולשים לב לעצמי."

**
כשקראתי את המילים הללו מאוד התחברתי והתרגשתי.
יש כאן עולם ומלואו עבורי.
ביוגה אני רק בתחילת דרכי, אבל התחושות והרגשות הללו הן לגמרי משהו שאני יכול לפגוש בפרקטיקות אחרות,
כמו למשל בכתיבה או בריצה שתמיד מחברות אותי לעצמי.
השילוב הזה של זמינות מיידית, של עומק אינסופי ושל תרגול מעמיק ומתמשך מדהימים ומרגשים אותי כל פעם מחדש.

**
נראה לי שהסיבה שאהבתי את הטקסט באינסטגרם,
קשורה לא רק למילים, אלא גם ובעיקר מי שכתבה אותן.
המילים הללו נכתבו ע"י שחר בתי הבכורה שחגגה השבוע 24.
יש בי המון שמחה על כך שהיא חווה כך את היוגה,
ושיש לה בחייה מקור זמין ומיידי לכל כך הרבה שמחה, תשוקה, התפתחות ומשמעות.
מרגש אותי מאוד לראות את הדרך וההתפתחות שהיא עושה, כאדם, כמתרגלת וכמורה ליוגה.
בדרך כלל אני רואה את ההיבט החיצוני של זה (תנוחות הגוף והתנועה),
ובזכות הפוסט הזה אני מקבל הצצה מדהימה לעולם הפנימי המדהים והיפהפה שלה,
ולתהליך המשמעותי שהיא עוברת וחווה שנים האחרונות.

**
ובפוסט הזה של שחר יש עוד משהו שהוא חזק מאוד עבורי:
לפני שהיא העלתה את הפוסט, היא שלחה לי את הטקסט כדי לשמוע מה דעתי.
מעבר לכל מה שכתבתי למעלה,
התרגשתי מאוד מהבחירה שלה להראות לי את המילים הללו ולהתייעץ איתי,
מהרצון שלה לשמוע מה דעתי, ולשתף אותי במשהו אישי שעוד לא פורסם.

אין משהו בחיי שחשוב לי יותר מהקשר עם שחר (וגם עם תמר, רועי ומאיה),
כך שהבדיקה הזו, וההסכמה שלה שהפוסט שלה יהיה הבסיס לפוסט השבועי שלי,
מעוררת בי המון המון שמחה, אהבה והכרת תודה.

**
אם הפוסט הזה מעורר בכם משהו שבא לכם לכתוב לי או לשתף אותי, הרגישו חופשיים לשלוח לי במייל חוזר.
ואם אתם מחפשים מורה מדהימה ליוגה שמלמדת בכפר סבא (ואולי בקרוב בב"ש) דברו איתי –
יש לי המלצה חמה מאוד על מישהי מיוחדת במינה…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בחודשים שלפני השביעי לאוקטובר נהגתי לפתוח כל בוקר בכתיבת המשפטים הבאים:

שלום.
אני שמח להיות כאן-עכשיו.
אני שמח להיות במקום-זמן-מצב הזה.
אני שמח להיות בחוויה-התנסות הזו.
אני שמח להיות באימון-תירגול הזה.

ארבעת המשפטים הללו סייעו לי לשמר ולפתח מחשבות, אמונות ורגשות שרציתי לטפח בחיי.

כל משפט מתחיל בצמד המילים "אני שמח" כיון שבשנים האחרונות שמחה היא איכות מרכזית שאני רוצה לגדל בחיי.

"להיות כאן-עכשיו" זו תזכורת לנוכחות ברגע הזה שאני משתדל להיות בה ולחזור אליה.

"להיות במקום-זמן-מצב הזה" מזכיר לי שהנוכחות שלי היא הקשרית ושאני בוחר את ההקשר ויכול לשחק אתו.

"להיות בחוויה-התנסות הזו" מרגיע אותי ועוזר לי להפחית שיפוטיות בנוגע למצבים מלחיצים או לא נעימים.
זו תזכורת לכך שחלק מרכזי במסע האנושי הוא חוויות והתנסויות.

"להיות באימון-תירגול" עוזר לי למסגר קשיים, כאבים ואתגרים ומזכיר לי שהתפתחות עוברת דרכם.

בדומה לתפילה, זו חוכמה קטנה לכתוב או לומר את המשפטים הללו,
וחוכמה הרבה יותר גדולה להתכוון אליהם, להרגיש אותם בלב ולחוש אותם בגוף.
במשך חודשים, יום אחר יום אחר יום, כמו מים שחוצבים בסלע,
כתבתי לעצמי בהתכווננות ממוקדת את המשפטים הללו,
בניסיון להשריש אותם ולחווט אותם בתוכי.

**
ואז הגיע השביעי לאוקטובר.
בצהרי אותו יום, כמה שעות לאחר אותו בוקר נורא,
כשהכול עדיין חי, והאירועים רק מתחילים להתבהר,
התיישבתי לכתוב לעצמי ופגשתי את הדף.

לפני שכתבתי את המילה הראשונה היססתי..
– האם אפשר לכתוב את המשפטים הללו גם ברגעים כאלו עם מאות פצועים, עשרות הרוגים וכנראה חטופים רבים?
(אלו היו השעות הראשונות ובשלב זה טרם התבררו המספרים האמיתיים).

– האם לגיטימי בכלל לכתוב "שמח" בשעות כאלו? או לדבר על "תירגול" ועל "חוויה"?
האם עצם הכתיבה לא פוגעת באחרים או מעידה על ניתוק וחוסר רגישות?

– וגם אם אפשר ולגיטימי, אני לא באמת שם כרגע בתחושות ובמחשבות, אז מה הטעם? מה הערך?

לקחתי נשימה עמוקה…
ואז, בלב רוטט וביד רועדת, בשעה 14:23 בדיוק התחלתי לכתוב לעצמי את המילים הבאות:

שלום.
אני שמח להיות כאן-עכשיו.
אני שמח להיות במקום-זמן-מצב הזה.
אני שמח להיות בחוויה-התנסות הזו.
אני שמח להיות באימון-תירגול הזה.

הפער בין המילים "אני שמח" לבין מה שהרגשתי באותו רגע לא יכל להיות גדול יותר.
היו שם כעס, ולחץ, ופחד וחוסר אונים ועוד שלל רגשות ומחשבות. שמחה לא היתה שם.
ועדיין, ולמרות זאת, כתבתי את המשפטים הללו.

**
מאז, ארבעה חודשים אחרי, אני ממשיך לפתוח כל בוקר עם אותם משפטים.
השבועות שחולפים והמשפטים שנכתבים מחדדים לי משהו שלא ראיתי לפני כן ויוצרים לי בהירות חשובה.
כיום, הפער בין המילים לכוונות, למחשבות ולרגשות עדיין קיים, אך הוא כבר הרבה פחות גדול משהיה.

איך בדיוק..?

"אני שמח להיות כאן-עכשיו".
האמנם? על מה בדיוק אני שמח??
בכל בוקר אני מחפש דברים שמעוררים בי שמחה והכרת תודה.
ובכל בוקר אני מצליח למצוא.
גם אם הם מהווים רק אחוז אחד וזעיר, וגם אם הם מרגישים לי שוליים ביחס לדברים אחרים,
אני עדיין מתמקד בהם ומצליח לראות ולחוות אותם בדקות הראשונות של הכתיבה.
במקומות שיש הרבה סבל יש גם הרבה חסד.
והחסד הזה מעורר הרבה שמחה והכרת תודה.

השמחה קיימת, והיא לא לבדה.
אני לא משכנע את עצמי שהכול לטובה.
אני לא מנסה לצבוע הכול בורוד, או לתת פרשנות אופטימית לכל מה שקורה.
לצד השמחה יש מקום לקושי, לעצב ולכאב.
כשאני כותב "אני שמח להיות בחוויה-התנסות הזו",
אני מנסה להזכיר לעצמי שוב ושוב,
שגם החוויות הפחות נעימות הן חלק מהמסע האנושי שכולנו חלק ממנו.
ושחלק חשוב מהמסע הוא לתת להן מקום ולהיות בנוכחות איתן.

המשפט "אני שמח להיות באימון-תרגול הזה" עוזר לי להיזכר,
שלמרות שאין לי שליטה על מה שקורה,
יש לי אפשרות לבחור איך להגיב למצבים ובמה אני רוצה להתמקד כשהם מתרחשים.
רק כשהים גבוה והגלים סוערים, אפשר לתרגל שחייה בים גבוה.
אז מה בדיוק אני רוצה לתרגל עכשיו? במה בדיוק אני רוצה להתאמן היום?
אפשר לדוגמא להתאמן בשמירה על לב פתוח,
בלהחזיק תקווה פעילה ולא להתייאש,
בלהיות בנוכחות עם אנשים שחווים קושי ולתמוך בהם,
או בלשים גבולות ברורים ולשמור על עצמנו.
חלק מהאימון שלי בימים הראשונים היה אימון בלהיות השקט והביטחון שאני רוצה לראות בעולם.
זה כלל ניסיונות להרגיע את עצמי ולנסוך שקט וביטחון בסובבים אותי.

**
בדיעבד נראה לי שלארבעת משפטי הבוקר הללו יש תפקיד כפול עבורי:
הם גם משמשים עוגנים יציבים ומוכרים עבורי בתקופה שבה כל-כך הרבה דברים מתפרקים ומשתנים,
והם גם עוזרים לי למקד את תשומת ליבי ואת האנרגייה שלי במקומות שחשובים לי.

שלום.
אני שמח להיות כאן-עכשיו.
אני שמח להיות במקום-זמן-מצב הזה.
אני שמח להיות בחוויה-התנסות הזו.
אני שמח להיות באימון-תירגול הזה.

מה העוגנים שלכם?
מה השגרות שמחזקות ומחזיקות אתכם בתקופה הזו?

תודה על שקראתם עד כאן, ועל ההקשבה שלכם.
אשמח לשמוע מה המילים הללו מעוררות בכם ואם יש משהו שתרצו לשתף אותי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בסדנת הנהלה שהנחיתי השבוע, רגע לפני שנכנסנו לסבב שיתוף בחדר,
ביקשתי את תשומת הלב של המשתתפים,
וחלקתי איתם כלי אפקטיבי להקשבה:

"ייקח לי דקה וחצי להסביר את הכלי הזה", אמרתי להם,
"אתם תבינו אותו מייד, ותוכלו לתרגל אותו כבר בסבב הנוכחי."

חברי ההנהלה הללו אינם ילדים בני יומם.
הם כבר ראו דבר או שניים בחייהם,
והשתתפו בלא מעט סדנאות והדרכות.

ראיתי את המבטים ואת שפת הגוף,
במשהו שנדמה לי כמו שילוב של ציפייה וספקנות.

האם באמת יש כלי כל-כך אפקטיבי,
שניתן ליישם במציאות מורכבת ואינטנסיבית,
שהם לא פגשו עדיין,
ושניתן ללמד וללמוד בדקה?
שרטטתי על הלוח קו אופקי בצבע אדום, ואמרתי להם:
"במהלך הסבב שנעשה עכשיו,
אני מציע לכם לבדוק מפעם לפעם האם אתם מעל הקו או מתחתיו.
לא קשה לבדוק את זה.
כל אחד יודע להגיד אם הוא מתחת לקו או מעליו.
ומרגע שאתם מבינים אם אתם מעל או מתחת,
בחרו אם אתם רוצים לשנות מקום.
לדוגמא: אם מצאתם שאתם מתחת לקו,
האם אתם רוצים לעלות מעליו.

לטובת התרגיל הקרוב, אגדיר לכם שני צמדים של מילים.
בכל צמד מילה אחת מתארת מצב מעל הקו, והמילה השניה מתארת מצב מתחת לקו.

צמד המילים הראשון הוא "סקרנות" ו"שיפוטיות".
במהלך הסבב כשמישהו מדבר,
אתם יכולים לבדוק האם אתם מרגישים סקרנות או שיפוטיות.
שעמום לצורך העניין, הוא סוג של שיפוטיות.
סקרנות היא מעל הקו ושיפוטיות היא מתחת לקו.

צמד המילים השני הוא "אני" ו"אחר".
האם תשומת הלב שלי ממוקדת בי או באחר.
"אחר" הוא מעל הקו, ו"אני" מתחתיו.
תוך כדי הסבב אתם מוזמנים לבדוק האם אתם ממוקדים כרגע באחר או בעצמכם.
ואם אתם מוצאים את עצמכם מתחת לקו (ממוקדים בעצמכם),
אתם יכולים לבחור לעלות מעל הקו ולמקד את תשומת הלב במי שמשתף."

עמדתי בהבטחה שלי.
דקה וחצי של הסבר.
השארתי את הדברים כתובים על הלוח,
מול עיני המשתתפים,
והתחלנו את הסבב.

כשעה לאחר מכן,
לאחר שהסבב הסתיים ויצאנו להפסקה,
ניגשו אלי מספר משתתפים,
כדי לחלוק איתי בהתלהבות,
שהם הצליחו לתרגל במהלך הסשן את הכלי של "מעל ומתחת לקו",
ושהוא עזר להם למקד את תשומת ליבם ולהיות יותר נוכחים בסבב.

האמת, זה לא הפתיע אותי.
אני עדיין זוכר את חווית המפגש הראשוני שלי עם הכלי הזה.
זה היה בדרך לעבודה, בבוקר פקוק על כביש 55,
תוך כדי הקשבה לספר שמע שהתנגן במערכת האודיו ברכב.
אני זוכר את תחושת ההתרגשות שלי,
כששמעתי את ג'ים דטמר מספר על הכלי,
בספרו The 15 Commitments of Conscious Leadership
ומסיים להציג אותו בשתי דקות.

זה הרגיש לי ממש גאוני ומהפכני,
ועורר בי פרץ התלהבות וחשק להתחיל להתנסות הזה מייד כשאגיע למשרד.

**
ניתן להשתמש בכלי הזה במגוון מצבים ובהמון צורות.
האפקטיביות שלו נובעת מהפשטות שלנו,
שאינה באה על חשבון עומק או חשיבות.

"הסוד" הוא שהוא מאפשר למי שמשתמש בו,
לעבור תהליך עוצמתי ועמוק בן ארבעה שלבים.

השלב הראשון הוא לעצור.
זהו שלב לא טריויאלי והכרחי.
משהו שקשה לעשות בשטף החיים ושרובנו לא מתורגלים בו.

השלב השני הוא לבדוק.
להפנות תשומת לב סקרנית למשהו שחשוב לנו.
הבדיקה פותחת את המודעות,
ומעבירה אותנו מהזדהות להתבוננות על עצמנו מהצד.

השלב השלישי הוא לבחור.
מרגע ששמתי לב שאני במקום מסוים או שאני מתנהל בדרך מסוימת,
אני יכול לבחור האם להמשיך באותו כיוון או לנסות לשנות כיוון.
זהו שלב של חידוד כוונה ולקיחת אחריות.
בכדי ששינוי יתרחש, נדרשים גם מודעות למצב הנוכחי וגם רצון לשינוי.

והשלב הרביעי והמסכם הוא לעשות.
לדוגמא: להחזיר את תשומת הלב למי שמדבר.
זהו שלב היישום וההוצאה לפועל.
לא מספיק לעצור, לבדוק ולבחור.
חשוב מאוד גם לבצע.

הגאונות של "מעל ומתחת לקו",
היא האפקטיביות שבה הוא מסייע לנו,
לעבור את ארבעת השלבים הללו,
לפעמים תוך שניות ספורות.

**
אחת המנהלות שאני מלווה סיפרה לי השבוע שבשנים האחרונות היא עוברת תהליך שינוי משמעותי.
היא מנסה לעבוד על עצמה ולפתח מיומנות מסוימת.
היא כבר עשתה דרך ארוכה,
ולשמחתה היא במקום מאוד שונה מהמקום שהיתה בו בעבר,
אבל עדיין יש לה "נפילות" וקשה לה עם זה.

כשהקשבתי לה עלתה בי מחשבה שבעבר גם אני נהגתי לחשוב ולדבר במונחים כאלה.
היה לי רצון (פנטזיה) להגיע לרמת התפתחות או מודעות כלשהי,
שבה אני בנוכחות ובמודעות מלאה תמידית,
בסוג של אפקטיביות מיטבית,
כמו איזה מייקל ג'ורדן שנמצא בזרימה מושלמת,
מצליח בכל פעולה שהוא עושה ונהנה מהמשחק.

היום אני רואה את זה אחרת.
אין רמת מודעות גבוהה שצריך להגיע אליה.
אין שום דרגת התפתחות שאנחנו בדרך אליה,
וכשנגיע נוכל לחגוג ולהישאר שם.

"מעל ומתחת לקו" עוזר להדגיש את הנקודה הזו.
אף אחד לא נמצא מעל הקו כל הזמן.
החוכמה היא לא לשמור על רצף אינסופי של משהו.
זה בלתי אפשרי.
זה תמיד עניין נקודתי, תמיד בהווה, תמיד רק הרגע.
יש בזה משהו מרגיע.
כי ברגע הזה אני יכול להצליח.

לעצור.
לבדוק איפה אני כרגע.
לבדוק אם אני רוצה להיות במקום אחר.
לקחת אחריות ולזוז.

אני בסך הכול צריך להצליח ברגע הזה.
זה תמיד רק ברגע הזה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בהשראת מיקי קשתן התחלתי להאזין השבוע לספר Healing Resistance: A Radically Different Response to Harm שנכתב ע"י קאזו האגה.
הספר מציג את העקרונות המרכזיים של גישת אי-האלימות הקינגיאנית (Kingian Nonviolence) המבוססת על משנתו של ד"ר מרטין לותר קינג.
בשני העשורים האחרונים אני לומד, מתרגל ומנחה תקשורת לא-אלימה (תקשורת מקרבת) במסגרות ובתצורות שונות.
בסיס הלימוד שלי הוא המודל שפיתח ד"ר מרשאל רוזנברג.
אחד הדברים המעניינים והמעשירים הוא להיחשף לגישות נוספות הקרובות ברוח ושונות במימוש.
מרתק ומסקרן לראות את הדמיון והשונות בדרך שבה יוצרים שונים מביאים לידי ביטוי את היצירות שלהם המבוססות על עקרונות דומים.

בפוסט הזה אני בוחר לשתף אתכם במספר היבטים של קונפליקט כפי שהם מוצגים בספרו של האגה.
אני מוצא את דרך ההצגה הזו חדה, פשוטה להבנה, מעשית ובעלת ערך גבוה להתבוננות בקונפליקטים ולהתמודדות אתם.

1. קונפליקט הוא נייטרלי

עבור מרבית האנשים המושג "קונפליקט" נחווה כמשהו שלילי ומחובר אסוציאטיבית למלחמות, צעקות, אלימות, ויכוחים וכו'.
עפ"י גישת אי-האלימות של ד"ר קינג קונפליקט אינו שלילי או חיובי, הוא נייטרלי.
לדרך שבה אנו מגיבים בקונפליקט יכולה להיות השפעה מיטיבה או מזיקה, אך הקונפליקט לכשלעצמו הוא נייטרלי.
אלימות, צעקות ומריבות אינם תוצר של קונפליקטים אלא של התנהגות אנושית המתרחשת כאשר קונפליקט מנוהל בצורה מסוימת.
גם הפקת לקחים, חיבור אמפטי וחיזוק מערכת היחסים יכולים להיות תוצר של התנהגויות אנושיות המתרחשות בזמן קונפליקט.
מהותה של הגישה האי-אלימה היא ללמוד להגיב לקונפליקט בדרכים מיטיבות.

להמשך קריאת הפוסט המלא באתר  

בספרו, האגה מדגיש שוב ושוב את חשיבות התרגול.
ככל שאנו יותר מיומנים, כך אנו יכולים לתקשר ולהתנהל בצורה יותר אפקטיבית במצבים יותר מורכבים.
הסלמה של קונפליקטים היא במקרים רבים תוצר של חוסר מיומנות ויכולת.
בדומה ללימודי קראטה, שחייה או פסנתר, ההבנה המנטלית של רעיון מסוים אינה מספיקה.
על מנת לפתח יכולת ומיומנות יש לתרגל שוב ושוב.
קונפליקט אם כך, הוא גם הזדמנות לתרגול, לפיתוח מיומנות ולצמיחה אישית.

לקריאת הפוסט המלא באתר  

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. ההרשמה למפגש הזום בנושא "העצמת תהליכי התהוות מיטיבים בארגונים" עדיין פתוחה. ניתן לקרוא על כך ולהרשם כאן.

אתמול חגגתי שלושה חודשים מלאים של תרגול מדיטציה יומי.
לפני כשלושה חודשים כתבתי על התלבטות בנוגע להרגל מסוים שאני שוקל להתחייב אליו. 
עכשיו אתם יודעים… זה ההרגל :–)

משהו חזק שמעסיק אותי בשבועות האחרונים, כנראה בהשפעת תרגולי המדיטציה, הוא ההשפעה העצומה שיש למחשבה אחת, למשפט אחד או לפעולה אחת.

תרגול המיינדפולנס מאפשר לי לראות את ההשפעה המיידית שיש למחשבה שחולפת בי על הרגשות והתחושות שלי, ועד כמה הכול דינמי ומשתנה.
כשעולה בי מחשבה על מישהו שאמר לי משהו שלא אהבתי זה מעורר בי כעס, תסכול ושיפוטיות.
כשעולה בי מחשבה על משהו נחמד שאמרו לי זה מעורר בי שמחה וחמימות.
למרות ששני האירועים הללו קרו בעבר, אני מושפע מהם כרגע.
למחשבה אחת שעוברת דרכי יש השפעה מיידית על הרגש-תחושה שלי ועל מחשבות-פעולות ההמשך שהיא מובילה אליהן.

**
מחוץ לתרגול המיינדפולנס שלי עם עצמי זה אפילו יותר עוצמתי:
בכל אינטראקציה עם אדם אחר – פנים אל פנים, מדוברת או כתובה – אני משפיע ומושפע.
בכל אינטראקציה יש הזדמנות להיטיב או להרע, "להרים" או "להוריד", לחזק או להחליש.
הנקודה הזו רלוונטית לא רק למפגש או אינטראקציה עם מישהו אחר.
היא רלוונטית גם למפגש עם מחשבה, עם מילים ועם תמונות שיכולות להגיע אלינו דרך ספרים, כתבות, רשתות חברתיות או מקלט הטלוויזיה.

כמה אינטראקציות כאלו יש במהלך מפגש בן כחצי שעה עם בן-בת זוג או קולגה לעבודה? עשרות לפחות.
כמה אינטראקציות כאלו אנו חווים ביום נתון..? אינספור.
עד כמה אנו מושפעים מהאינטראקציות הללו? הרבה יותר ממה שאנו חושבים או מבינים.
ואם למחשבה-מילה-פעולה אחת יש השפעה כל כך גדולה, איזו השפעה יש למכלול האינטראקציות שאנו חווים ביום או בחודש..?

**
חשוב להיות מודעים לכך ולשים לב להשפעה שיש למפגשים הללו עלינו, להיות מסוגלים לייצר מרווחים בין הטריגרים שאנו פוגשים לבין התגובות המנטליות-רגשיות-תקשורתיות-מעשיות שלנו.
אפשר וחשוב לבחור את הסביבות (המנטליות – חברתיות – פיזיות וכו') שאנו חיים בהן.

וחשוב לא פחות להכיר בהשפעה שלנו על אחרים ועל העולם.
להבין את הפוטנציאל העצום שיש בזה, כמו גם את גודל האחריות והחשיבות.

**
כשאנו יוזמים אינטראקציה, אנו יכולים להחזיק כוונה מיטיבה ולבחור במודע לעשות צעד כלשהו, כמו למשל: לומר משהו, לשלוח הודעה, לנקוט בפעולה.

כשאנו מגיבים לטריגר שמישהו אחר יוזם באינטראקציה אתנו, אנו יכולים להכיר בטריגר שפוגש אותנו, להבחין בהשפעה שלו עלינו ולבחור בתגובה שלנו.

לכאורה ניתן להבחין בין מצבים שאנחנו יוזמים לבין מצבים שמישהו אחר יוזם ושאנו מגיבים אליהם.
אני לא בטוח שבאמת ניתן לקבוע האם משהו הוא יוזמה או תגובה, ולמען האמת זה לא ממש משנה.

כל מפגש וכל אינטראקציה הם הזדמנות להרבות טוב או להרבות רע, להגביר שמחה או להגביר סבל, לשרת או להזיק. 
אין מפגשים ניטרליים ואין תנועות או צעדים שאין להם השפעה.

עבורי יש ברעיון הזה משהו עמוק, מרתק, מרגש ומסעיר בעל פוטנציאל אינסופי, הן להתפתחותי כאדם והן להשפעה שלי על אחרים ועל העולם.

איך זה עבורכם..?
איך ההשפעה של הפוסט המסוים הזה עליכם…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"כשאנחנו ילדים, ויש לנו בעיה עם מישהו, אנחנו מתרגזים.
מאיזושהי סיבה, הכעס מסלק את הבעיה;
אנחנו מקבלים את התוצאה הרצויה לנו.
זה קורה שוב – אנחנו מגיבים בכעס – וכעת אנחנו יודעים שאם נתרגז נסלק את הבעיה.
ואז אנחנו מתאמנים ומתאמנים, ונעשים מומחים לכעס.

באותו אופן, אנחנו נעשים מומחים בקנאה, מומחים לעצבות, מומחים בדחייה-עצמית.
כל הדרמה והסבל שלנו הם תוצרים של אימון. 
אנחנו מגיעים להסכם עם עצמנו, ואנחנו מתאמנים בהסכם הזה, עד שהוא נעשה למומחיות שלמה.
האופן שבו אנו חושבים, האופן שבו אנו מרגישים, והאופן שבו אנו פועלים,
נעשים כה שגורים שאיננו צריכים עוד להקדיש תשומת לב למה שאנחנו עושים.
באמצעות פעולה-תגובה אנחנו מתנהגים בצורה מסוימת.

כדי להיעשות למומחים לאהבה, אנחנו צריכים להתאמן באהבה.
אומנות הקשר האישי היא גם מומחיות בפני עצמה, והדרך היחידה להגיע למומחיות היא בעזרת אימון.
לפיכך, יש לפעול כדי להגיע למיומנות בקשר אישי.
לא מדובר במושגים מופשטים או ברכישת ידע.
מדובר בפעולה.
כמובן, כדי לפעול, אנחנו זקוקים לידע מסוים, או לכל הפחות למודעות קצת יותר גדולה לאופן שבו בני אדם פועלים."

~ מתוך "דרך האהבה" / דון מיגל רואיז

**
אנחנו מומחים בדבר שבו אנו מתאמנים שוב ושוב ושוב.

השבוע נזכרתי באירוע משפחתי יוצא דופן שהתרחש בדיוק לפני 12 שנים.
הוא התחיל כאירוע מאתגר במיוחד והתפתח בצורה מופלאה.
המחשבה על הדרך שעברנו מאז אותו אירוע, ועל המקום שאנו נמצאים בו היום עוררה בי הכרת תודה עמוקה.

הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להיות מומחה בהם.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה לתרגל שוב ושוב ושוב.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להרגיש יותר בחיי.

ויש על מה.

לצד המחשבה ותחושת הכרת התודה שהתעוררו כשנזכרתי באירוע, עלתה גם שאלה:
"איך זה שאני לא מרגיש הרבה יותר הכרת תודה?"

שהרי יש על מה…

נכון – לא חסרים קשיים ובעיות,
והחיים מלאים גם בדברים לא נעימים, מאתגרים ומכאיבים,
אבל מה שיש הוא עצום לאין שיעור ואינו מובן מאליו,
אז איך זה שאני לא חווה יותר הכרת תודה בחלקים יותר גדולים של הזמן?

הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להיות מומחה בהם.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה לתרגל שוב ושוב ושוב.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להרגיש יותר בחיי.

**
"איזהו עשיר? השמח בחלקו", יכולה להיות אחת הגירסאות של "מה שיוצא אני מרוצה" או של "תגיד תודה ותשתוק".

הכרת תודה על מה שיש, יכולה בקלות לגלוש להסתפקות במועט,
שיכולה לייצג חוסר לגיטימיות לרצון שדברים יהיו אחרת ממה שהם.

המלצה לקבלה של אנשים ושל מצבים עלולה לגלוש "להקטנת רצון".

אם הכול "כבר בסדר" ויש כל-כך הרבה על מה להכיר תודה וממה לשמוח,
האם זה לגיטימי לרצות שיהיה לי יותר ממשהו או לרצות שדברים יהיו אחרת מכפי שהם?
האם זו לא אנוכיות, חזירות, התקטננות או חוסר-רוחניות?

**
המתח שבין הכרת תודה וקבלה לבין רצון לשינוי מבוסס על חשיבת "או-או".

הוא מבוסס על תפיסה תודעתית שלפיה הכרת תודה וקבלה מנוגדים לרצון לשינוי.

קבלה והכרת תודה נמצאים בקצהו אחד של ציר דימיוני, 
רצון לשינוי נמצא בקצהו האחר של אותו ציר,
ואנחנו איפשהו על הציר. 
בין לבין או צמוד לאחד הקצוות.

על פי תפיסה זו – כל התקרבות לאחד הקצוות היא גם התרחקות מהקצה האחר.

**
הכרת תודה וקבלה אינם מנוגדים לרצון לשינוי.

אפשר להכיר תודה על מה שיש, לקבל אנשים ומצבים כפי שהם כרגע,
וגם לרצות שדברים יהיו אחרת ולפעול לשינויים.

באופן אישי, נראה לי שבמשך שנים, החזקתי (כנראה בצורה לא-מודעת), בתפיסת האו-או.
נתתי עדיפות לפיתוח הכרת תודה וקבלה על חשבון פיתוח רצון.
התאמנתי שוב ושוב בתרגול הכרת תודה וקבלה, והתאמנתי פחות בפיתוח רצון.
אולי אפילו התאמנתי בהנמכת או בהקטנת רצון.

כשמשחררים את תפיסת "או-או" ומחליפים אותה בתפיסת "גם-וגם",
אפשר לפתח יותר הכרת תודה וקבלה וגם לפתח יותר רצון ופעולה לשינוי.

**
תרגול הכרת תודה, קבלה ושמחה מוכרים לי.
אני מתרגל אותם שנים ורוצה להמשיך לעשות זאת, להעמיק את התרגול ואת הנוכחות שלהם בחיי.

תרגול רצון לשינוי מוכר לי קצת פחות. 
במיוחד באזורים מסוימים בחיי. 
כרגע, התרגול המסוים הזה יותר מאתגר עבורי:

מה בא לי עכשיו? מה מתחשק לי? מה אני רוצה? 
מה לא מתחשק לי? מה אני לא רוצה?
האם זה לגיטימי? האם זה לא אנוכי? 
האם אנשים לא ייפגעו כשאומר זאת? 
האם אני לא אפגע כשאבטא או אבקש את זה?

בחודשים הקרובים אני רוצה לתרגל גם וגם:
גם הכרת תודה, קבלה ושמחה על מה שיש, וגם לתת יותר מקום וקשב לרצון שלי לשינוי.

אם הפוסט הזה נוגע בכם בצורה כלשהי ומתחשק לכם להגיב או לכתוב לי כמה מילים אתם מוזמנים.
יכול להיות שאחזיר לכם תשובה ויכול להיות שלא…
אנא אל תקחו את זה אישית, זה יהיה חלק מהתרגול שלי… : – )

שבת של שלום
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"הנחת היסוד העוצמתית ביותר שאנו רוצים להפעיל בתוככם,
שאנו מבטיחים לכם כי היא תשרת אתכם במשך כל ימי חייכם, היא:
'אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב.
אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב.
אמונה היא רק הרגל החשיבה שלי.
זו רק המחשבה שאני מתרגלת שוב ושוב.
אמונה היא רק מחשבה שאני חושבת הרבה.'
…

אז אם אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב,
מה לגבי האפשרות לחשוב מחשבה שאני לא מאמינה בה, מספיק זמן עד שאאמין בה?
אם אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב, מדוע לא לחשוב מחשבה מלאת תקווה?"

~ הציטוט הינו מתוך הספר The Vortex מאת אסתר וג'רי היקס (תרגום חופשי שלי מאנגלית)

**
אמונה היא רק מחשבה שחשבנו שוב ושוב ושוב.
אמונה היא בסה"כ מחשבה שאנו חושבים שוב ושוב ושוב.
מחשבה הנחשבת שוב ושוב ושוב הופכת לאמונה.
אמונת יסוד היא אמונה המשפיעה על חלק גדול מהמחשבות שלנו.
אמונת יסוד המשפיעה על חלק גדול מהמחשבות שלנו מעצבת את חיינו ואת מערכות יחסינו.
חיינו ומערכות היחסים שלנו הם שיקוף של מחשבות שאנו חושבים שוב ושוב ושוב.
המחשבות שאנו חושבים שוב ושוב ושוב נובעות מאמונות היסוד שלנו.
אמונת יסוד שלנו היא לא יותר ממחשבה שאנו חושבים שוב ושוב ושוב.

**
מספר אמונות יסוד מגבילות נפוצות:

– אני לא מספיק/ה ____ (השלם את החסר)
– אני לא שייך/ת
– אני לא ראוי/ה לאהבה
– אני לבד
– העולם מקום מסוכן
– מגיע לי לסבול 
– לא מגיע לי ל ____

**
אם רוצים לשנות אמונת יסוד, חשוב להבין את זה.
אם רוצים לשנות אמונת יסוד, לא מספיק להבין את זה.
חשוב לחשוב ולתרגל את זה שוב ושוב ושוב…

"הנחת היסוד העוצמתית ביותר שאנו רוצים להפעיל בתוככם,
שאנו מבטיחים לכם כי היא תשרת אתכם במשך כל ימי חייכם, היא:
'אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב.
אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב.
אמונה היא רק הרגל החשיבה שלי.
זו רק המחשבה שאני מתרגלת שוב ושוב.
אמונה היא רק מחשבה שאני חושבת הרבה.'
…

אז אם אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב,
מה לגבי האפשרות לחשוב מחשבה שאני לא מאמינה בה, מספיק זמן עד שאאמין בה?
אם אמונה היא רק מחשבה שאני ממשיכה לחשוב, מדוע לא לחשוב מחשבה מלאת תקווה?"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אימון תשומת הלב השני: אי-היאחזות בנקודות מבט

מודעים לסבל הנוצר על ידי היאחזות בנקודות מבט ותפיסות שגויות אנו נחושים להימנע מלהיות צרי דעת וכבולים לנקודות מבט נוכחיות.
אנו מחויבים ללמידה ולתרגול של אי-היאחזות בנקודות מבט ופתיחות לחוויות ולתובנות של אחרים כדי שנוכל ליהנות מהחוכמה המשותפת.
תובנה מתגלה באמצעות תרגול של הקשבה חומלת, הסתכלות מעמיקה ושחרור של רעיונות ולא באמצעות צבירה של ידע אינטלקטואלי.
אנו מודעים לכך שהידע שאנו מחזיקים בו כיום הינו בר שינוי ואינו אמת מושלמת או מוחלטת.
האמת נמצאת בחיים, ואנו נתבונן בחיים שבתוכנו וסביבנו בכל רגע, תוך מוכנות למידה במהלך כל חיינו.

מתוך "14 אימוני המיינדפולנס" / טיך נהאת האן (תרגום חופשי: רוני ויינברגר).

**
The Second Mindfulness Training: Non-Attachment to Views

Aware of the suffering created by attachment to views and wrong perceptions, we are determined to avoid being narrow-minded and bound to present views.
We are committed to learning and practicing non-attachment from views and being open to others’ experiences and insights in order to benefit from the collective wisdom.
Insight is revealed through the practice of compassionate listening, deep looking, and letting go of notions rather than through the accumulation of intellectual knowledge.
We are aware that the knowledge we presently possess is not changeless, absolute truth.
Truth is found in life, and we will observe life within and around us in every moment, ready to learn throughout our lives.

~ Quoted from " The Fourteen Mindfulness Trainings " / Thich Nhat Hanh

חיים מלאים. היום.