תגית: התפתחות

מנכ"לית שאני מלווה בחודשים האחרונים שיתפה אותי בקושי שהיא חוותה השבוע.
זה קרה במהלך שיחה עם בן משפחה שהיא אוהבת ושיקר לה מאוד.
תוך כדי השיחה, מתוך כוונה טובה ובלי לחשוב יותר מדי,
היא אמרה משהו שלא יצא כפי שהיא רצתה.
האדם שהיה איתה פירש את מה שהיא אמרה כביקורת, וכשיפוטיות שלה כלפיו.
ברגע אחד, משהו באנרגיה של השיחה השתנה ונוצר ביניהם ריחוק.
חצי דקה לאחר מכן השיחה הסתיימה.

"אתה יודע," היא אמרה לי, "קורה לי עכשיו משהו מפתיע כשאני מספרת לך את זה.
לצד החרטה והכעס על עצמי,
אני שמה לב שיש בי גם חלק שמרגיש שמחה כשאני חושבת על הסיטואציה הזו."

"מעניין..", השבתי, "מוכנה להסביר..?"

"בטח…אני שמה לב לשני שינויים שמתחוללים בי בתקופה האחרונה, שלא היו שם לפני כן.
השינוי הראשון הוא שאני קולטת בזמן אמת שמשהו בשיחה משתנה,
ואני אפילו מסוגלת לשים את האצבע על הנקודה שבה זה קורה.
במקרה הזה למשל, המשפט שאמרתי היה הטריגר לריחוק שנוצר בינינו.
שניה לאחר שאמרתי אותו ראיתי את ההשפעה שלו.

השינוי השני הוא שבמקום להאשים את האחר או את עצמי במה שקרה,
אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מתבוננת בסקרנות ומנסה להבין איך הדברים התגלגלו.
באותה שיחה, ישבתי עם עצמי וניסיתי להבין למה אמרתי את מה שאמרתי,
ומה הסיבה שבן המשפחה הגיב בצורה כזו.
כשבדקתי, גיליתי שבאמת היתה בתוכי שיפוטיות, למרות שלא ביטאתי אותה במילים.
כנראה שהוא קלט אותה.

לשם ההשוואה, במשך שנים ארוכות, עד לפני כמה חודשים,
בכל פעם שהיה קורה משהו כזה בבית או בעבודה (ואתה יכול לתאר לעצמך שהיה קורה הרבה),
היה לוקח לי הרבה יותר זמן לקלוט שמשהו השתנה בי או באדם שאיתי
ואז זה היה זורק אותי לכעס ולשיפוטיות שרק היו מחריפים את המצב ומשאירים משקעים.

אז כרגע, מתסכל אותי שאני נופלת שוב באותם מקומות,
אבל יש בי חלק ששמח על כך שאני מזהה אותם הרבה יותר מהר,
שבחלק מהמקרים גם לוקח לי פחות זמן לתקן,
ושמתחילה להתפתח אצלי סוג של עדינות אמפטית שלא היתה שם לפני כן."

**
תוך כדי ההקשבה לאותה מנכל"ית, אמרתי לה שהשמחה שלה לא מפתיעה אותי.
כי מתוך התיאור שלה נשמע שהיא בתהליך משמעותי,
ושהיא כרגע קופצת שלב התפתחותי על פי מודל ה"מו-מי".

הנה הוא לפניכם:
ניתן לחשוב על השלב ההתפתחותי שלנו כשילוב של מודעות ומיומנות ("מו-מי").
בשלב הראשוני אנחנו לא מודעים למשהו ולא מיומנים בו.
בשלב השני, יש לנו כבר את המודעות אך טרם פיתחנו מיומנות.
בשלב השלישי המיומנות שלנו התפתחה, וכשאנו מודעים אנו מצליחים לעשות משהו שלא הצלחנו בעבר.
בשלב הרביעי והמפותח ביותר, אנחנו מיומנים מאוד, ועושים את אותו הדבר בהצלחה גם ללא מודעות.

איך זה מתחבר למנכ"לית?
בעבר, היא היתה חסרת מודעות ובעלת מיומנות נמוכה.
משהו בשיח ובאינטראקציה שלה עם אנשים אחרים היה מעורר כעס וקושי (גם אצלה וגם אצל אחרים),
אבל רמת המודעות שלה היתה נמוכה.
היא לא ראתה את הקשר בין צורת ההתנהלות שלה לבין איכות השיחות,
לא הבינה איך מה שהיא אומרת משפיע עליה ועל אחרים.

בשלב הנוכחי, היא כבר מודעת, קולטת את הדברים הרבה יותר מהר ומתחילה לפתח מיומנות.
כיון שהמיומנות לא מספיק גבוהה עדיין, במקרים רבים היא ממשיכה עם הדפוסים המורגלים שלה,
וזה יוצר ריחוק, אי הבנה וכעס.

בשלב הבא, שלדעתי היא כבר בתוכו, בעזרת מאמץ מודע, ריכוז ותרגול,
היא תצליח לשנות משהו בדפוסי התקשורת שלה ובכך למנוע חלק גדול מאי-ההבנות והקונפליקטים,
ולייצר הרבה יותר אינטראציות נעימות, אפקטיביות ומקרבות.

בשלב המפותח ביותר זה יבוא לה בטבעיות, בספונטניות וללא מחשבה.

ניתן להסתכל על השלבים הראשון והרביעי (השלבים ללא המודעות) כהרגליים.
בשלב הראשון והפחות בשל (חסר המיומנות) יש לנו הרגלים מזיקים הפוגעים בנו ובאחרים.
אנחנו עושים משהו שלא משרת אותנו ואת סביבתנו מבלי לחשוב עליו.
בשלב הרביעי והמתקדם (בעל המיומנות הגבוהה), יצרנו לעצמנו הרגל מקדם,
שמכאן ואילך ניתן להשתמש בו גם ללא מאמץ או מחשבה מודעת.

**
טיך נהאת האן, נזיר זן הויטנאמי כותב בספרו "איך לריב":

"מובן שעשינו טעויות.
מובן שלא היינו מיומנים במיוחד.
מובן שגרמנו לאנשים סביבנו ולעצמנו סבל.
אבל זה לא מונע מאיתנו להשתפר, להשתנות, להתחיל מחדש.
להתחיל מחדש פירושו להתבונן בצורה עמוקה וכנה על עצמנו,
על הפעולות, הדיבור והמחשבות שלנו בעבר,
ולכונן התחלה חדשה בתוכנו ובמערכות היחסים שלנו עם אחרים.
…
אנחנו לומדים על ידי עשיית טעויות.
אנחנו יכולים להתחיל מחדש ברגע האחרון של היום ואפילו ברגע האחרון של חיינו.
ביום אחד, במהלך 24 שעות, יש לכם מאות הזדמנויות להתחיל מחדש."

המחשבה שהסבל שאנו גורמים לאחרים ולעצמנו באמצעות המילים והמעשים שלנו,
הוא תוצר של חוסר מיומנות, עוזר לי מאוד במהלך השנים האחרונות.
התפיסה הזו מפחיתה אצלי שיפוטיות, מרגיעה ומגבירה קבלה וחמלה עצמית.
יש בה משהו מעודד, שמדרבן אותי לקחת אחריות ולהמשיך להתאמן בדבר שחשוב לי,
ושאני פחות מיומן בו כרגע מכפי שהייתי רוצה.

בדומה לתחושה של אותה מנכ"לית,
גם אצלי, השמחה והסיפוק אינם תוצר של הגעה לרמת מיומנות מושלמת כלשהי,
אלא לתחושה שאני בדרך, מתמקד בדברים חשובים, מתקדם..

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני מספר ימים מנכ"ל של חברה קטנה ביקש להיפגש עמי.
הוא שמע שאני משלב בין עולמות של תקשורת מקרבת ועבודה עם ארגונים עסקיים,
ועניין אותו לשמוע ממני יותר על איך נראה היום-יום שלי ואיך דברים התפתחו לאורך השנים.
כשנפגשנו אצלי בבית סיפרתי לו קצת הדרך שעברתי ועל המקום שאני נמצא בו היום.
בין היתר סיפרתי לו שאני מרגיש בר-מזל,
כיון שרבים מהאנשים שעובדים איתי הם ממש חברים שלי, וכמה מהם במעגל חבריי הקרובים ביותר.
תוך כדי השיחה שמתי לב שבכמה רגעים העיניים שלו נצצו.
פעם או פעמיים הוא אפילו ניגב דמעה של התרגשות.

נראה לי שהמפגש שלנו ממש נגע בו.
לפני שנפרדנו הוא הודה לי.
"לא האמנתי שמשהו כזה אפשרי", הוא אמר לי,
"הלוואי שיום אחד גם אני אצליח ליצור לעצמי ולאנשים שאני עובד איתם סביבת עבודה שכזו".

**
לאחר שהוא הלך נזכרתי בפוסט שכתבתי לפני לא מעט שנים על "העבודה שלי".
לא זכרתי מה בדיוק כתבתי ומתי,
אבל זכרתי במעומעם שבאותו פוסט שיתפתי במהות העמוקה של העבודה שלי כפי שחוויתי אותה אז.
הסקרנות שלי החלה להתעורר..
בתוך דקה או שתיים מצאתי את הפוסט המקורי (שנכתב לפני 8 שנים) וקראתי אותו.
אתם מוזמנים לקרוא אותו בעצמכם – "העבודה שלי". 

אחת המתנות המשמעותיות של רפקלציה אישית, היא הלכידה של מחשבות-רגשות ברגע חיים מסוים.
בשונה מזיכרון שעל פי רוב יכול לתעתע, כשחוזרים לתיעוד כתוב של מחשבות-רגשות-תחושות,
אפשר ממש לחזור אחורה בזמן לרגע-מקום המסוים והמדויק שהיינו בו.
לפני שמונה שנים כשכתבתי את "העבודה שלי", לפחות 60-70% מהאנשים שאני עובד איתם היום,
לא היו עדיין בחיי. טרם נפגשנו.
חלק מהאנשים שעבדתי איתם בעבר בזמן כתיבת הפוסט, כבר לא עובדים איתי היום, דרכינו התפצלו.
ויש גם לא מעט שעבדנו ביחד אז ושאנחנו עדיין עובדים ביחד גם היום.

**
לפעמים כשמספרים למישהו משהו על עצמנו ועל הדרך שעברנו,
זה גורם לנו להסתכל על דברים קצת אחרת.
זוית חדשה יכולה להגיע מעצם השיתוף שלנו עצמנו,
וגם מעיניו של מי שאנחנו חולקים איתו את הסיפור.

הדבר הכי חזק שהדהד בי אחרי קריאת הפוסט והמפגש עם אותו מנכ"ל,
זה שאם לפני שמונה שנים כשכתבתי את הפוסט עשיתי את "העבודה שלי" במידה רבה בעצמי,
הרי שהיום העבודה הזו נעשית על-ידי קבוצה גדולה של עשרות חברים ושותפים לדרך.
זו כבר לא רק העבודה שלי, זו כבר מזמן העבודה שלנו.
וזו חגיגה גדולה ומרגשת שממלאת אותי בהכרת תודה.

המשאלה שאותו מנכ"ל חלק איתי השבוע,
היא ממש אותה משאלה שהיתה לי, אי-אז לפני לא מעט שנים,
למצוא או ליצור לעצמי סביבה שבה אוכל לעשות עבודה משמעותית ומהנה עם שותפים קרובים לדרך.

**
"מה הסיכוי שלא תצליח ליצור לעצמך סביבה שכזו?", שאלתי את אותו מנכ"ל לפני שנפרדנו.
ראיתי את הבלבול ואת חוסר ההבנה בעיניים שלו והמשכתי:
"אתה ואני שונים, והארגונים שלנו שונים,
כך שכנראה שהמסע שתעבור יהיה שונה מהמסע שאני עברתי,
והסביבה שתיצור לעצמך תהיה שונה מזו שאני יצרתי.
אבל תחשוב על זה:
מה הסיכוי שתוכל לעבוד בעבודה משמעותית,
עם אנשים שאתה מכבד, אוהב ומעריך,
שאכפת לך מהם ואכפת להם ממך?

יש המון אנשים שכך נראית סביבת העבודה שלהם.
זה לא בשמיים.
זה ממש אפשרי.
ולבחירות ולפעולות שלנו יש השפעה גדולה על היצירה של זה."

**
העבודה שלנו היא הרבה מעבר לעבודה הרשמית שאנחנו מקבלים עליה שכר.
העבודה שלנו היא מה שאנחנו עושים בחיים, התנועה שאנו יוצרים בעולם,
האינטראקציה שלנו עם אנשים שאנו פוגשים.

עבורי, הפוסטים שאני כותב, כמו זה למשל, הם חלק חשוב ומשמעותי מהעבודה שלי.
ואתם הקוראים (חלקכם כבר למעלה מעשור), חברים ושותפים לדרך הזו.
תודה על שאתם שם, תודה על ההקשבה שלכם,
ואם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים אני מבטיח לקרוא ולהגיב באופן אישי..

שבת של שלום,
חיים מלאים
רוני ויינברגר

לפני קצת יותר משבע שנים, כתבתי פוסט בשם "אנשים שאני רוצה לעבוד איתם",
שבו שיתפתי במאפיינים של אנשים שאני שמח לעבוד איתם,
שבאינטראקציה איתם אני מרגיש סיפוק, משמעות והנאה.

הפוסט היה סוג של רפקלציה על תקופה בת מספר חודשים,
שבה העברתי עשרות סדנאות ועבדתי עם מאות אנשים,
מתוך ניסיון לחדד לעצמי מה הופך סדנה או עבודה עם אנשים,
למהנה או מתסכלת, ממלאה או מרוקנת, משמעותית או סתמית.

השבוע נזכרתי בפוסט הזה וחזרתי לקרוא בסקרנות נרגשת את מה שכתבתי אז לפני שבע שנים.
כמה ממה שכתבתי לעצמי אז עדיין רלוונטי?
מה מתוך המאפיינים שהיו חשובים לי בתקופה ההיא עדיין חשובים לי?
ואלו מאפיינים חדשים נכנסו או התחדדו?

אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט בקישור הבא

(הוא נכתב בתקופה שהייתי כותב פוסטים יומיים,
אז תוכלו לקבל גם הצצה להלך הרוח שלי באותו זמן ולפוסטים נוספים שכתבתי באותו שבוע).

**
באופן לא הכי מפתיע,
לא הצלחתי למצוא משהו שהיה חשוב לי אז וכבר לא חשוב לי.
כל המאפיינים שסימנתי לעצמי אז, עדיין חיים ורלוונטיים.

מה שכן מפתיע אותי,
זה שגם אחרי שהקדשתי לכך השבוע לא מעט מחשבה,
לא הצלחתי עדיין לחשוב על מאפיין נוסף, שחשוב לי מאוד היום ושלא כתבתי עליו בעבר.
כל כך הרבה קרה בשבע השנים הללו,
ואני לא בדיוק אותו אדם שהייתי אז,
אז איך זה יכול להיות שאין משהו חדש שמתווסף או מתחדד?
מעניין…

**
בכל פוסט שאני כותב ומפרסם אני מחזיק כוונה לתת ערך ולעורר השפעה מיטיבה.
איך זה מתחבר לכאן? מה גורם לי לכתוב את הפוסט הזה עכשיו ולחלוק אותו עם אלפי קוראים?

כשאני מהרהר בשאלות הללו קופצות לי מייד שתי תשובות:

התשובה המיידית והראשונית היא שחלק גדול משעות הערות שלנו מוקדש לעבודה,
ומתקיים בסביבות עבודה, עם ולצד אנשים אחרים,
כך שאם אפשר ללמוד משהו על מה הופך את החוויה הזו למיטיבה יותר עבורנו,
זה יכול להיות בעל השפעה חשובה על חיינו.
זה לגיטימי, זה אפשרי (לפחות בחלק מהמקרים),
יש לנו את הזכות והאחריות לבחור באנשים שאנו רוצים לעבוד איתם יותר ופחות.
הבחירות שלנו משנות ומשפיעות.

התשובה השנייה לשאלה הזו מעוררת בי התרגשות:
בשנים האחרונות, כבר תקופה די ארוכה (אולי בהשפעת הפוסט),
אני זוכה לעבוד עם הרבה מאוד אנשים צנועים, מוכשרים, סקרנים, חרוצים,
שאכפת להם מאנשים אחרים, ושרוצים לעשות טוב במעגלים שלהם ובעולם.
את חלקם אני מחשיב כטובי חבריי וממש זוכה לעבוד ולחיות אתם ביום-יום כבר שנים.
רבים אחרים, שאני פוגש לסדנה חד פעמית או לתהליך של מספר חודשים,
מרגישים לי כמו שותפים יקרים לדרך ולמסע, החולקים איתי סולם ערכים, תפיסת עולם וכוונה.
זה מדהים, מרגש, משמח ומעורר הרבה הכרת תודה,
שהאפשרות העקרונית והתיאורטית מתממשת ובאה לידי ביטוי מוחשי בחיים.

מה אתם אומרים?
איך זה אצלכם..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

באוקטובר 2022 חברים מהצוות שלי החליטו לצאת למסע עיבוד חוויות לחימה וחיים בהובלת עמותת "בשביל המחר".
התלבטתי מאוד אם לצאת למסע הזה.
התנאים לא היו אופטימליים מבחינתי והיו לי מספיק סיבות ותירוצים לומר "לא".
לא כל כך התאים לי להתנתק מהבית ומהמשפחה והיה לי חשש שזה יהיה "סתם שבוע מתיש של חפירות".
בסופו של דבר בעידודם של כמה מחבריי הטובים, בחרתי לומר "כן" ולצאת למסע.

כשאנחנו עושים צעד בכיוון מסוים, אנחנו לא באמת יודעים לאן הוא יוביל וכיצד הדרך תתפתח.
ה"כן" הזה הוביל לחוויה עוצמתית וייחודית ביערות רומניה, שהשפיעה עלי ועל תחומים שונים בחיי.
במהלך קצת יותר משבוע זכינו צוותי ואני להעמיק את ההכרות ומערכות היחסים שלנו,
ולהגיע לרמות שיח וחיבור מרגשות ויוצאות דופן שהפתיעו אותנו בעוצמתן, גם לאחר 30 שנות חברות.
בזכות ה"כן" הזה, זכיתי להכיר גם את סיגל ואלקנה, המנחים שהובילו את המסע שלנו בהמון רגישות וחוכמה.

צעד מוביל לצעד, דבר מוביל לדבר.

בזכות המסע לרומניה לפני כשנה ורבע, ובזכות העידוד התומך והמפרגן של אלקנה וסיגל,
נפתחה בפני ההזדמנות נוספת ומרגשת – להשתתף בהכשרת מנחים של עמותת "בשביל המחר".
בשנה שעברה התלבטתי ואמרתי "לא".
השנה, לאחר כל מה שעברנו בחודשים האחרונים התגבש בתוכי "כן" חד וחזק.
בזכות ה"כן" החדש מצאתי את עצמי במהלך שבוע שעבר במסע נוסף, מרגש ועוצמתי לא פחות,
הפעם לא ביערות רומניה אלא בנופים המדבריים של אזור חצבה,
ולא עם הצוות שלי אלא עם עוד 15 חברות, חברים ומנחים שלא פגשתי מעולם לפני כן.

צעד מוביל לצעד, דבר מוביל לדבר.

בעוד מספר חודשים אני צפוי להתחיל להנחות מסעות כאלו בעצמי.
כשם שלפני שנה ורבע כשאמרתי "כן" למסע ברומניה לא יכולתי לדמיין איפה אהיה ואיך דברים יתפתחו,
כך בנקודת הזמן הנוכחית, לא באמת ניתן לצפות את שרשרת האירועים שתתחולל בזכות "הכן" הנוכחי.
אין לי מושג את מי אפגוש ואיך המפגשים הללו ישפיעו עלי, על חברי הצוות שיעברו את המסעות הללו,
ועל שותפיי וחבריי החדשים להנחייה.

**
מישהו שאל אותי השבוע האם המסעות הללו באמת עוזרים?
האם מעבר לחוויה יש פה השפעה ארוכת טווח?
האמת, שעוד לפני שהוא שאל אותי, השאלה הזו הדהדה בתוכי.
יכול להיות שאיפשהו יש מחקר שיראה נתון כזה או אחר. אני לא יודע.
אבל הנה משהו שאני כן יודע, או לפחות מאמין בו בכל ליבי:

מצד אחד יש גבול למה שניתן לעשות בשבוע או במסע.
חשוב שנהיה צנועים, שלא "נעוף" על עצמנו ונחשוב שאנו יכולים לעשות יותר מכפי שאנו יכולים.
המציאות באמת קשוחה ואנשים חווים מצבי חיים מאתגרים ומורכבים מאוד.

ומצד שני שלא נמעיט בערך של מה שאנו מביאים, גם במפגש/מסע חד פעמי.
ליכולת להיות נוכחים עם מישהו, בכוונה מלאה, בלב פתוח ובעיניים טובות, יכולה להיות השפעה עצומה.
כשאנו מוכנים להכנס מתחת ל"אלונקת הכאב" של אנשים שאנו פוגשים,
ומסכימים לשאת איתם ביחד ולו לכמה רגעים חלק ממה שהם חווים, אנחנו מעניקים להם מתנה גדולה.
לכולנו יש צורך עצום להיראות, להשתייך לקבוצה, להיות מובנים ולהרגיש אהובים.
ריפוי מתרחש בכל מיני צורות ולא תמיד אנחנו רואים הכול או מבינים עד כמה.

אני כותב לכם את המילים הללו בהתרגשות עצומה.
משהו בי מרגיש זכות גדולה להנחות מסעות כאלו מטעם עמותת "בשביל המחר",
ומשהו נוסף בי כבר מרגיש היטב את כובד האחריות ואת יראת הכבוד.

את הפוסט הנוכחי אנו בוחר להקדיש לעמותת "בשביל המחר" ולחבריי החדשים שדרכינו הצטלבו לפני פחות משבועיים:
יפעת, מיכה, רון, אפרת, מיה, גדי, צחי, טובי, גיא, נועם, טלי, אופיר, אריאל, מושיק וטל.

אחלו לי ולנו בהצלחה…

**

בימים האחרונים התפרסמו שני פודקאסטים בהשתתפותי:

1. גליה בן חיים הנפלאה אירחה אותי ביער האפשרויות (יער אמיתי!) ובפודקאסט ה"אנושיות" שלה.
את הפרק הקדשנו לנושא של טריגרים והשיחה זרמה וקלחה.
גליה הובילה אותנו למקומות פרקטיים ומוחשיים ודאגה שהמילים והרעיונות יתחברו למציאות ולשטח.
תוכלו להקשיב לנו כאן.

2. יואב יושע אירח אותי שוב בפודקאסט "ים ומלואו" לפרק זורם ומגוון שעסק בחמלה, בתשומת לב,
בעבודה שהצוות שלי ואני עושים באינטל עם משוחררי מילואים, בהרגלים חשובים, איזון ועוד ועוד.
זו השיחה השניה של יואב ושלי (פרק 60 ב"ים ומלואו") ואתם יכולים להקשיב לה כאן.
מוזמנים להקשיב גם לפרק הקודם שהקלטנו (פרק 10) לפני קרוב לשנתיים (תחשבו כמה דברים השתנו מאז..)

המלצה חמה: עשו subscribe לפודקאסטים של גליה ויואב – הםמעלים תוכן איכותי, מרגש ומעניין!

**
כתמיד, אם משהו ממה שנכתב פה נוגע בכם ובא לכם לכתוב לי כמה מילים ולשתף אותי במחשבות-תחושות שלכם, אשמח מאוד לקרוא…

שבת של שלום,
חיים מלאים
רוני ויינברגר

בחודשים האחרונים אני עוסק הרבה בנושא מיקוד תשומת הלב.
עם השנים מתחדדת לי ההבנה שתשומת הלב היא המשאב הכי חשוב שלנו,
משאב המשפיע עלינו יותר מכל משאב אחר.

מה הכוונה? איך זה קורה בדיוק?

ברגע זה קורים סביבנו, במדינה ובעולם, אינסוף דברים.
יכולת הקליטה והעיבוד שלנו מוגבלים ולא אינסופיים,
ולכן, מתוך אותו אינסוף דברים שקורים אנחנו מתמקדים בחלק קטן בלבד ומסננים את השאר.
המשמעות של זה היא שהמציאות שאנו חווים, אינה מציאות אובייקטיבית,
אלא מציאות סובייקטיבית הנוצרת מהפילטרים, הפרשנויות שלנו והמשמעויות שאנו מייחסים לדברים.

הדברים שאנו ממקדים בהם את תשומת לבנו, הדרך שבה אנו מפרשים אותם,
והפעולות שאנחנו בוחרים לעשות בנוגע אליהם, משפיעים על חיינו ומעצבים אותם יותר מכל דבר אחר.
וזו הסיבה שתשומת הלב שלנו היא המשאב הכי חשוב ומשפיע (הרבה יותר מכסף או זמן).

לשם ההמחשה, המלחמה שכולנו חווים ברגע זה היא סוביייקטיבית לחלוטין:
בחצי השעה הקרובה צפייה בערוץ 11 או בערוץ 14 תייצר אצלנו חוויה שונה של המלחמה.
גלישה ושוטטות בקבוצות שונות של וואטסאפ, פייסבוק ואינסטגראם תייצר לנו מציאויות מקבילות.
ואם בחצי השעה הקרובה נבחר לצפות בסדרה קומית, לבשל, לבקר פצוע בבית החולים, או לצאת לריצה בגשם,
תהיה לכך השפעה אחרת לחלוטין עלינו, על תפיסת המציאות שלנו, ועל חיינו.

מיקוד בחצי הכוס המלאה או בחצי הכוס הריקה יוצר חווית חיים שונה לחלוטין.
מיקוד בהתרעות מודיעיניות או התעלמות מהן משנה מסלול של מדינה שלמה.
השאלות "איך אפשר לעזור?" או "מה יצא לי מזה?" יובילו את מחשבותינו ופעולותינו למקומות שונים.

הרעיון המשולב הבא מרגש אותי מאוד:

(1) תשומת הלב היא המשאב הכי חשוב שלנו.
(2) בכל רגע אנחנו יכולים לבחור היכן למקד את תשומת הלב.
(3) למיקוד תשומת לבנו יש השפעה עצומה ומיידית על חיינו (אולי יותר מלכל פעולה אחרת).
(4) מיקוד תשומת הלב היא מיומנות שניתן לפתח.

אני מוצא פה פוטנציאל התפתחות אינסופי,
תרגול יומיומי לכל החיים בעל השפעה אדירה עלינו ועל סביבתנו.

אחד הפרקים הכי חשובים בעיניי בתחום של תשומת הלב הוא עבודה עם טריגרים.

"טריגר" הוא כל דבר שנכנס למרחב תשומת הלב שלנו ומשפיע עלינו:
שיחת טלפון, הודעה שקיבלנו, כותרת שקראנו, משפט שמישהו אמר לנו או משהו שראינו.
מדי יום אנחנו פוגשים עשרות טריגרים ומופעלים על ידם, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לא.

הנה רק כמה דוגמאות לטריגרים שחוויתי השבוע:
– ההודעה הקשה על אסון המילואימניקים בעזה.
– משפט שמישהו אמר לי בסדנת מנהלים ושקטע רצף מחשבה-הנחייה שהייתי בו.
– עדכון מחבר לעבודה בנוגע לנושא חשוב שלא שמחתי לשמוע.
– תגובה כעוסה מידידה שעוררה בי אי-נוחות.

ביום שני הבא, 5.2.24 אני מתכנן לקיים מפגש וירטואלי שיתמקד בנושא של עבודה עם טריגרים.
לטעמי זהו פרק מרכזי ואחד החשובים בכל מה שקשור לפיתוח מיומנות תשומת לב.

במהלך המפגש ניגע במספר נושאים, ביניהם:
– מה זה טריגר
– סוגי טריגרים
– איך לזהות שהופעלנו על ידי טריגר
– איך לגלות את הסיפור הפנימי שמפעיל אותנו
– איך להקטין השפעות והשלכות בזמן שאנחנו מופעלים על ידי טריגר
– איך לעבור מתגובה אוטומטית לבחירה מודעת שמשרתת אותנו
– מה קורה במצבים שבהם הטריגר חזק במיוחד

במהלך המפגש אציג לראשונה רעיונות וכלים חדשים ומקוריים שהתפתחו אצלי בחודשים האחרונים.

המפגש הינו ללא עלות ומצריך הרשמה מוקדמת.

ניתן להרשם בקישור הבא.

המפגש יוקלט והקלטה תישלח לכל הנרשמים,
כך שגם אם אינכם יכולים להשתתף במפגש החי, תוכלו לקבל את ההקלטה ולצפות בה.

לקראת המפגש אשלח לכל הנרשמים קישור זום למפגש.

הנה שוב טופס ההרשמה למפגש "עבודה עם טריגרים".

ניפגש בקרוב..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני כשבועיים השתתפתי בשיעור היוגה הראשון שלי.
מאז, השתתפתי בעוד שלושה או ארבעה שיעורים.
הרמה הנוכחית שלי מאוד ראשונית,
המיומנות והביצועים במקום שונה משל מרבית האנשים סביבי.

יש משהו חזק בחוויה של להיות "מתחיל":
לא לדעת, להיות בעל מיומנות נמוכה,
להתאמץ לנסות לעשות את מה שאחרים עושים,
וגם אז לא להצליח או לעשות משהו שמרגיש ונראה שונה ו"עקום".

לצד "הגמגום" והמאמץ,
אני מוצא בכל התהליך הזה משהו מרענן ומחיה שלא חוויתי מזמן:
הנה "שדה" שהייתי רוצה להתקדם בו,
שרירים (תרתי משמע) שהייתי רוצה לפתח,
ושאני מאמין שהם חשובים ובעלי פוטנציאל לתרום לחיי.

האם אני מוכן להקדיש לכך את הזמן והקשב הנדרש?
האם אני מוכן לאפשר לעצמי להיות במקום הלא-מיומן, המתאמץ והמגמגם,
ולהמשיך לתרגל בסבלנות, בעקביות ובהתמדה, גם כשאין תוצאות מיידיות?

**
בשיעורי יוגה, חלק מהתנועות שהמורה מדגימה,
לא רלוונטיות עבורי, בלתי אפשריות ליישום כרגע,
ומעוררות מחשבה שאין באפשרותי להגיע אליהן גם בעתיד.
(רוב הסיכויים שזה לא נכון, ושזה רק עניין של פיתוח מיומנות).

כשאני מביט במורה או במתרגל מנוסה,
אני רואה אותם כרגע כפי שהם כאן לידי,
ולא רואה את מאות ואלפי השעות,
שהם הקדישו לאורך השנים לפיתוח המיומנויות הללו.

בשונה מיוגה, יש מספר מיומנויות שאני מתרגל מזה מספר שנים,
ושכתוצאה מזה הרמה שלי בהן שונה מאוד מהרמה שלי ביוגה.
ביניהן: אמפטיה, הכרת תודה, הקשבה לעצמי ולאחרים, סקרנות, אי-שיפוטיות והכלת מורכבות.

תרגול מתמשך ועקבי לאורך שנים, תורם להתפתחותם של השרירים והמיומנויות הללו,
והופך אותם ליותר זמינים ונגישים עבורי, בחיי היום יום ובמצבי משבר וקושי.

ההקבלה הזו בין יוגה למיומנויות אחרות מעוררת בי שקט ותקווה:
זה לגמרי אפשרי.
אפשר לבחור מיומנויות או שרירי חיים שחשובים לנו,
לתת לעצמנו את הזמן,
להתמקד בהם, לפתח אותם בהדרגה, בעקביות ובהתמדה,
לאורך שנים אם צריך,
ואז פתאום לגלות שאנחנו במקום אחר מהמקום שהיינו בו,
ושהשרירים הללו נמצאים שם עבורנו, תומכים בנו ומשרתים אותנו.
(וגם שהדרך ממשיכה להיות אינסופית ולא נגמרת).

**
לקינוח אני רוצה לשתף בשלושה ציטוטים, משלושה מורים שונים,
שאני מעריך ושעוזרים לי ללמוד על מיומנויות ושרירי חיים חשובים שניתן לשאוף אליהם.

"תני לצער את כל המרחב וההגנה הנחוצים להם בתוכך,
משום שאם כל אחד ישא את היגון שלו בכנות ובאומץ,
הצער שכעת ממלא את העולם ישכך.
אבל אם אין לצער מרחב מוגן, ורוב המרחב בתוכך מוקדש למחשבות שנאה ונקם –
שמהן יוולד צער חדש לאחרים – כי אז הצער המתקיים בעולם הזה לא יעלם, אלא יוכפל."

– אתי הילסום, מתוך "השמים שבתוכי", הוצאת כתר

**
"תחושת הסבל נוצרת כאשר אתם מכנים מצב כלשהו בשם או מתייגים אותו, באופן שכלי, כלא-רצוי או כרע.
אתם מסתייגים ממצב, וההסתייגות מעניקה לו ממד אישי ומעלה את "האני" המתנגד.
מתן שמות ותיוג הם עניין של הרגל, והרגל אפשר לשנות.
התחילו להתאמן ב"אי מתן שמות" בדברים קטנים.
אם אתם מחמיצים את הטיסה, מפילים ספל ושוברים אותו, או מחליקים ונופלים בבוץ, האם תוכלו להימנע מלכנות את החוויה "רעה" או "מכאיבה"?
האם תוכלו לקבל מיד את ה"קיימות" של אותו הרגע?
כאשר אתם מגדירים משהו כ"רע", הדבר גורם להתכווצות רגשית בתוככם.
כאשר אתם מניחים לו להיות, מבלי לקרוא לו בשם, כוח עצום נעשה לפתע זמין לכם."

~ אקהרט טולה, מתוך "ארץ חדשה"
**
"סוג זה של אי-ידיעה מאפשר לנו להיות נוכחים תמיד,
כי כשאנחנו מתירים לעצמנו לא לדעת, אנחנו נעשים ערניים.
כמו צייד שעומד הכן ואינו יודע מה עלול לקרות.
…
פירוש הדבר, שאדם מסגל לעצמו פתיחות לכל מה שיקרה.
אם נחשוב, שהכול בסדר מלבד המוות,
נחשוב, שהכול בסדר מלבד המוות והאובדן,
אחר כך נחשוב, שהכול יהיה בסדר מלבד המוות, האובדן וכריך לא טעים, וכן הלאה.
מגבלות הרצוי מצרות את כלא ההגנה העצמית, שבתוכו אנו מעבירים את מרבית חיינו."

~ סטפן לוין, מתוך "מי מת"

בתפילה לשלומם ולבריאותם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים והמשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בסוף השבוע האחרון זכיתי להשתתף בסדנת תקשורת מקרבת יוצאת דופן בהנחייתו המופלאה של יורם מוסנזון.
יש בי הכרת תודה עצומה ליורם (ולשאנייה) על הסדנה הזו,
ועל שלל רגעים אנושיים משמעותיים ומרגשים שחוויתי שם.
אחד הדברים הכיפיים והמשמחים היה לפגוש בחיים האמיתיים חלק מקוראי הבלוג הזה.
שלושת הימים הללו עוררו בתוכי ובחיי תנועה חזקה שעדיין נוכחת, גם שבוע אחרי, וזה מרגש.

לקראת סוף הסדנה, מספר משתתפים ביטאו עצב על שהסדנה עומדת להסתיים.
הם ביטאו את הכרת התודה הגדולה שלהם ליורם ולאסיסטנטים/יות של הסדנה (היו כעשרה כאלה),
שהיו שם בשבילם בהקשבה, ברגישות, בתשומת לב ובתמיכה מלאה.
החוויה של נוכחות במרחב כל כך עדין, אכפתי, קשוב, אותנטי ומקבל חזקה מאוד.
לפעמים זה מרגיש כמו עולם מקביל, בועה בתוך העולם "האמיתי".
הם ביטאו את הפער שבין החיים בסדנה לבין החיים שמחוץ לסדנה,
ואת הכמיהה הגדולה שלהם לכך שגם ב"חיים הרגילים" בבית ובעבודה,
הם יוכלו לחיות בסביבה מכילה, רגישה וקשובה, בנוכחות אנשים שאכפת להם באמת מאתנו,
שיש להם את הרצון והיכולת להיות אתנו, להקשיב לנו ולתמוך בנו,
ושנרגיש מספיק נוח ובטוח לבטא את עצמנו באותנטיות כשאנו איתם.

**
העצב והכמיהה הזו מוכרים לי היטב.
גם מתוך החוויה האישית שלי, וגם כי הם עולים בכל סדנה מהסוג הזה.

אבל הפעם, לצד התחושות והחוויות המוכרות, חוויתי משהו קצת אחר, מפתיע ודי עוצמתי:
בבוקר שאחרי הסדנה, "נפל לי אסימון", שהפער בין מה שהיה בסדנה לבין חלקים גדולים בחיי הוא לא כזה גדול.
פתאום קלטתי, שברמה מסוימת, אני וחבריי לעבודה, הצלחנו ליצור סביבת עבודה ייחודית,
שהאכפתיות האנושית, הרגישות, ההקשבה, הרצון להיטיב, התמיכה ההדדית והאותנטיות,
הם חלק מרכזי מהיום-יום שלנו, לצד כל האתגרים, הקשיים והפערים.

יכול להיות שהנקודה שהתחדדה לי ושהיתה מרגשת מאוד עבורי,
היא שזה כבר משהו מערכתי, לא שיגעון של בן אדם אחד, שאנחנו מחזיקים את זה ביחד בארגון של 250 אנשים,
ושאנחנו אשכרה חיים את זה בעולם עסקי אמיתי שהוא סופר תחרותי, תובעני ואינטנסיבי.

המחשבה הזו העלתה בי הכרת תודה עצומה על שאני זוכה להיות חלק מזה ולחוות את זה,
ושיש לי כל כך הרבה מערכות יחסים תומכות, אכפתיות ומזינות ביום-יום התעסוקתי שלי.

ואז עלתה בי התרגשות עצומה מהמחשבה על כך שאולי הארגון שאני חלק ממנו הוא הוכחה לכך שזה אפשרי.
שבאמת ניתן ליצור משהו כזה בעולם אמיתי ולא רק לדבר עליו בסדנאות או לחלום עליו.

התחושה הבאה שעלתה בי היתה עצב ואבל:
אמרתי לעצמי שכל כך הרבה תנאים צריכם להתקיים בכדי שזה יקרה.
שכל כך הרבה אנשים ומשאבים מושקעים בזה במשך שנים, בכדי לבנות ולשמר את זה.
ושהחוויה הזו היא כל כך ייחודית ויוצאת דופן,
סוג של יוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל ואולי אפילו מחדד את הפער.

**
בשלב מסוים התחילה לעלות בי שיפוטיות עצמית.
אולי עדיף לא לשתף בחוויה ובמחשבה הזו.
כי קודם כל זה עלול להישמע שחצני ומתנשא.
שהרי הדברים ממש לא מושלמים, ויש כל-כך הרבה קשיים ופערים.
מה יחשבו הקולגות והעובדים בארגון שלי שיקראו את זה ושחושבים-מרגישים אחרת ממני?
וגם, למה לחגוג בקול רם משהו, שעלול לעורר תחושת כאב ועצב אצל אנשים שהחויה שלהם שונה מאוד?
זה בסדר לחגוג את זה ולהתרגש מזה לעצמי, אבל למה להתפאר בזה בפומבי?

בסופו של דבר בחרתי לשתף בזה ולא להצניע או להסתיר.
כי באמת יש פה משהו חזק ומרגש עבורי.
כי בא לי לצעוק לעולם שזה אפשרי, ושזה רחוק מלהיות מושלם.
כי משהו בי מקווה לעורר קצת תקווה והשראה (לצד העצב והכאב) בשיתוף הזה.
ולבסוף, כי אני לא רוצה לתת לפחד של איך זה ייתפס על ידי אחרים לעצור אותי.

**
עד כאן השיתוף האישי, ועכשיו ארבע הזמנות לקראת השנה החדשה:

1. תהליך אישי לסגירת שנה והתכווננות לשנה החדשה –
תהליך מובנה בן מספר שלבים שמאפשר לכם התבוננות רפלקטיבית על השנה החולפת, והתכווננות לקראת השנה הקרובה.
התהליך הוא ברוח תקשורת מקרבת עם מיקוד ותשומת לב בצרכים.
זה תהליך בן כחצי שעה-שעה שאני אוהב לעשות עם עצמי, לרוב לקראת ערב ראש השנה,
ובכל פעם שאני עושה אותו עולה שם משהו חדש, רענן, משמעותי, לפעמים אפילו מפתיע.
לפני מספר שנים כתבתי פוסט שבו גם הסברתי על התהליך וכיצד לעשות אותו עם עצמכם,
וגם שיתפתי בפתיחות במה שחוויתי תוך כדי שעשיתי אותו עם עצמי ובאיך הוא התפתח עבורי.
רוצים לקרוא עוד? כל הפרטים כאן.

**
2. רפלקציה בסגנון קצת אחר, שגם היא משמעותית מאוד, היא "שיחת 5 השאלות":
אתם יכולים לקיים אותה עם מישהו אחר, או עם עצמכם.
הרעיון המרכזי כאן הוא להאט, לעצור ולשאול את עצמכם 5 שאלות ממוקדות,
שכל אחת מהן ממקדת את תשומת הלב בהיבט חשוב אחר של תנועת החיים שלכם.
השילוב של חמש השאלות, עוזר ליצור התבוננות הוליסטית (שאולי איננו מורגלים בה) על עצמנו ועל חיינו,
ולתת מקום להיבטים שונים וחשובים של חיינו.
רפלקציית "חמש השאלות" מצריכה קצת יותר זמן, כשעה-שעה וחצי לפחות,
ולרוב היא גם מניעה תהליך פנימי שנמשך מספר ימים ומתפתח תוך כדי תנועה.

בפוסט הזה תמצאו את חמש השאלות והסבר על התהליך.

**
3. בתחילת הפוסט הזכרתי את סדנת סוף השבוע הקודם של יורם מוסנזון,
שזכיתי להשתתף בה בתור אסיסטנט-תומך ושהיתה כל כך משמעותית עבורי.
למעשה, אני עדיין חווה אותה, וההשפעות שלה עלי עדיין חיות ונוכחות מאוד.
בסוף השבוע הקרוב, ימי חמישי-שבת הבאים (ממש לפני כיפור),
יורם מעביר סדנה נוספת בשם "להיות הצורך שאני רוצה לראות בעולם".
הסדנה מיועדת למשתתפים בעלי ניסיון של 100 שעות לפחות בגישת התקשורת המקרבת.
אם אתם עומדים בתנאי הסף הזה, אני ממש ממש ממש ממליץ לכם לקרוא על הסדנה ולשקול להירשם.
אני מתכוון להיות גם בסדנה הזו (כאסיסטנט-תומך) וההתרגשות לקראת האירוע כבר מתחילה לעלות בי.

הפרטים המלאים על הסדנה כאן.

אם יש לכם שאלות מוזמנים ליצור קשר בוואטסאפ עם גוני לטלפון 054-5618877 או למייל gonizil88@gmail.com 

**
4. אם אתם מחפשים לעצמכם תוכנית התפתחותית לשנה הקרובה,
ו/או להיות חלק ממסגרת לימודית משמעותית ויוצאת דופן,
אני ממש, אבל ממש ממש ממש, ממליץ לכם לבדוק את "רקמה" –
תכנית ייחודית, מרגשת ופורצת דרך המשלבת בין עולמות ידע חדשניים בפיתוח קהילות וארגונים.
התוכנית נפתחת ממש אחרי החגים, ותימשך שנה שלמה.
מנחי התוכנית הם שרון כרמל וחן צבי, שאת שניהם זכיתי להכיר באופן אישי בשנים האחרונות.
עבורי חן צבי הוא אדם מעורר השראה וחוקר פורץ דרך בעל ידע עצום וסקרנות אינסופית.
לפני כשנתיים למדתי איתו קורס בקבלת החלטות קבוצתית שהיה מעורר, מחדש ומפרה.
שרון כרמל היא מנחת תקשורת מקרבת מנוסה המביאה מלללאאאאא ניסיון וידע מעולמות ותהליכים קהילתיים, מעגלים מאחים ועוד ועוד.
תוכנית "רקמה" היא פרי יצירתם של שרון וחן, כנראה התוכנית המרכזית והכי משמעותית שהם יובילו בשנה הקרובה.
הם מביאים לתוכנית הזו לא רק את הידע והניסיון העצומים שלהם אלא גם את כל הלב והנשמה.
ניתן לקרוא עוד על תוכנית "רקמה" כאן.
בנוסף, מוזמנים להשתתף במפגש זום ששרון וחן יקיימו ביום ד' הקרוב בנושא "3 המימדים לשינוי ארגוני-קהילתי מוצלח".
זו אחלה הזדמנות לפגוש אותם ולראות אם אתם מתחברים אליהם ואל התכנים שלהם.
הנה הקישור להרשמה למפגש הזום שיתקיים ביום ד' 20.9 בשעה 20:30.

**
עד כאן לבינתיים.
אני מקווה שהפוסט הזה היה משמעותי ומיטיב עבורכם ושהשיתוף או ההזמנות תורמים/יתרמו לחייכם.

אם בא לכם לכתוב לי כמה מילים אישיות במייל חוזר יעניין אותי לקרוא.
אני מבטיח להשיב לכל מייל באופן אישי, וייתכן שיקח לי מספר ימים לחזור אליכם.

שתהיה שנה טובה ומבורכת,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ג'ק וולש נחשב בעיני רבים לאחד המנכ"לים הטובים בעולם.
בשנים 1981-2001 הוא ניהל את חברת ג'נרל אלקטריק והוביל אותה להצלחה יוצאת דופן.
בראיון מרתק שהתפרסם לפני מספר חודשים ב"ניו-יורקר" (למרות שוולש נפטר במרץ 2020)
הוא מתייחס בכמה משפטים (בצורה נדירה ולא אופיינית לו) לילדיו:

כשהתמנה למנכ"ל GE, כך הוא מספר,
הוא רצה להבטיח את עתידם הכלכלי של ילדיו, ובחר להקצות להם כמות מניות מסוימת.
לאחר שנים, בזכות הצלחת החברה, שווי המניות של כל אחד מארבעת ילדיו הגיע לעשרות מיליוני דולרים.
ברטרוספקטיבה של שנים אחרי, וולש מתחרט על הבחירה שלו וחושב שזו היתה טעות שפגעה בילדיו.
הוא מאמין שהם קיבלו יותר מדי כסף ובדיעבד היה פועל אחרת.
לדבריו הם התפתחו בצורה שונה מכפי שהוא קיווה או מכפי שהם היו יכולים להתפתח.

**
המחשבה הראשונה שעלתה לי כשקראתי את הראיון הזה היתה על ילדיו של וולש.
איך זה עבורם לקרוא את המילים הללו מפי אביהם..?

המחשבות הבאות היו על חיי שלי, על ילדיי ועל הוריי.

הנושא הזה מייצג בצורה חדה את המתח המובנה שבין שני תפקידים הוריים חשובים:
האחד – הרצון לעזור לילדינו, לתמוך בהם, לספק להם וודאות ולהגן עליהם.
השני – לאתגר אותם, לעודד אותם להתמודד בכוחות עצמם ולאפשר להם להתפתח.

מי מאתנו לא היה רוצה לתמוך בילדיו ולהבטיח את עתידם הכלכלי?
מי מאתנו לא היה רוצה שילדיו יתפתחו להיות בוגרים ערכיים, עצמאיים, בעלי ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות?

המתח המובנה הזה בין התפקידים רלוונטי להיבטים שונים של תמיכה ואינו מוגבל רק לפן הכלכלי:
– מתי נכון לעזור לילדינו בשיעורי הבית שלהם או בהכנה למבחן, ומתי עדיף לתת להם להתמודד לבד?
– מתי עדיף "להתערב" באירוע שקורה בבית הספר ומתי עדיף לתת להם להתמודד בעצמם?
– מתי כדאי לעצור אותם לפני שהם עושים טעות, ומתי חשוב לתת להם להתנסות גם במחיר של טעות?

איפה עובר הגבול בין תמיכה בריאה וחשובה לבין פינוק יתר שפוגע בהתפתחות?

**
ישנו סיפור ידוע על ילד קטן שמבחין בגוזל המנסה לבקוע מהביצה שבתוכה הוא גדל.
הגוזל הרך מנסה לסדוק את הביצה בעזרת כנפיו העדינות, אך מתקשה לעשות זאת במשך דקות ארוכות.
הילד, מלא כוונות טובות, מחליט לעזור לגוזל ושובר בזהירות רבה את קליפת הביצה.
כשהגוזל מגיח מן הביצה, זה משמח את הילד מאוד.
למרבה הצער, מתברר שכנפיו של הגוזל לא חזקות מספיק ושהוא אינו יכול לעוף.
תפקיד קליפת הביצה היה לעזור לגוזל לפתח את כנפיו בכדי שיוכל לעוף עם בקיעתו מהביצה.
העזרה של הילד שנעשתה מכל הלב ועם כוונות טובות פגעה בצורה חמורה בגוזל ובהמשך חייו.

בסיפור היפה והעצוב הזה, נקודת האיזון הבריא ברורה:
מטרת הקליפה היא לאפשר לגוזל לחזק את כנפיו,
ולכן חשוב לתת לגוזל להתמודד לבדו מבלי להתערב.
הקליפה שחוסמת את יציאתו מהביצה אינה פוגעת בו או מסכנת את חייו –
היא חלק חשוב והכרחי בהתפתחות שלו.

אבל בחיים זה קצת יותר מסובך ופחות ברור.
ובדומה לילד הקטן, או לג'ק וולש, גם כוונות טובות יכולות לעשות נזק.

**
הראיון של ג'ק וולש והסיפור על הגוזל מעוררות בי מחשבות על חיי ועל משפחתי.
גם על חיי כנער בוגר, חייל משוחרר וסטודנט הנתמך ע"י הוריו, וגם על חיי הבוגרים כהורה התומך בילדיו.

כשאני בוחן את המקום שאני נמצא בו כרגע (הסתכלות סובייקטיבית לחלוטין כמובן),
אני שבע רצון מהאיזון שבין ההתפתחות שעברתי, תחושות הביטחון-מסוגלות-עצמאות שפיתחתי,
לבין רמת התמיכה והדחיפה שקיבלתי מהורי.

איך הם עשו את זה..?
מצד אחד הורי עזרו לי כלכלית בתחילת דרכי הבוגרת בצורות שונות
(לדוגמא: תשלום שכר לימוד ועזרה בקניית דירה),
ומצד שני (בשונה מילדיו של וולש) היה ברור לי שזו עזרה זמנית ומוגבלת,
ושעלי לפתח את היכולת לעמוד בזכות עצמי ולדאוג למשפחתי.

השילוב של "תמיכה" ו"מוגבלת" תרם במקרה שלי להתפתחות בריאה.
הוא גם נתן לי נקודת פתיחה משמעותית וחשובה,
וגם הגביר את המוטיבציה שלי להצליח ולעמוד בזכות עצמי.

**
מעניין להקשיב לפרספקטיבה של ג'ק וולש ולבחון את הפעולות של הורינו.

אך חשוב עוד יותר להסתכל קדימה:
מה ניתן ללמוד מהם ואילו תובנות יכולות לשמש אותנו בתפקידנו כהורים?
כיצד חשוב שננהג היום,
כדי שבעוד שלושים שנה, כשנעשה רפלקציה על הבחירות שעשינו עם ילדינו,
נחוש שמחה, שביעות רצון והכרת תודה?

העובדה שאין תשובות ברורות לאיפה עובר קו האיזון הבריא שבין תמיכה-עזרה,
לבין דחיפה להתמודדות עם קושי ופיתוח עצמאות ומסוגלות,
לא מסירה מהאחריות ההורית שלנו להגדיר קו כלשהו ולעבוד לפיו.

ולסיום, לאחר כל מה שנכתב ונאמר, לא תזיק לנו קצת ענווה.

עם כל הכבוד לרצונות, לתוכניות ולפעולות שלנו בנוגע לילדינו, מדובר בחיים שלהם.
ולכן, אם נעשה "טעויות", זה לא בהכרח "דופק" את החיים שלהם,
ואם נעשה הכול "מושלם" (מה זה אומר בכלל..?), זה לא מבטיח שום דבר.

חשוב לזכור:
כהורים, לא משנה כמה אנו נוכחים בחיי ילדינו, כמה יש לנו או אין לנו לתת,
אנחנו רק שחקנים משניים בסרט החיים שלהם, שבו הם השחקנים הראשיים.
מה שאנחנו עושים כהורים משנה ומשפיע, לפעמים אפילו מאוד,
אבל מה שהם יעשו חשוב, ישנה וישפיע הרבה יותר.

החיים של ילדינו הבוגרים באחריותם, לא פחות משהם באחריותנו שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"משוב 360 מעלות" (ובקיצור "משוב 360") הוא מונח הלקוח מעולמות ארגוניים המתאר תהליך של משוב מקיף.
הרעיון במשוב 360 הוא לבנות תמונה הוליסטית של עצמנו בעזרת שלושה מקורות משוב עיקריים:
העובדים שתחתינו, הקולגות המקבילים לנו והמנהלים הממונים עלינו.
כמי שהתנסה פעמים רבות בתהליך שכזה, אני מוצא ערך רב בתהליך ובמידע המגיע ממנו. 

משוב 360 מסייע לתת מענה לשני אתגרים נפוצים:

– הוא מסייע לנו לזהות נקודות עיוורון שלנו (blind spots) שאיננו מודעים להן ומדגיש נקודות מפתח,
החוזרות שוב ושוב במספר משובים המגיעים מבעלי תפקידים שונים.

– הוא מציג לנו תמונה רב-כיוונית ובכך מפחית את הסיכוי להטייה הנובעת מנקודת מבט מסוימת אחת,
למשל של המנהל הישיר שלנו, הרואה אותנו מנקודת המבט המוגבלת שלו.

לאחרונה נחשפתי לרעיון חדש לי, המעורר את סקרנותי ומרגיש לי אפקטיבי ועוצמתי אפילו יותר ממשוב 360:

"משוב 720"

במשוב 720 אנחנו פונים לא רק אל האנשים המקיפים אותנו בעבודה,
אלא גם לאלו שמקיפים אותנו בחיינו האישיים: להורינו, בני ובנות הזוג שלנו, אחינו ואחיותינו, ילדינו, חברינו ועוד.
(השם 720 מעלות מציין שני מעגלים בני 360 מעלות).

בגלל שתפקידנו בעבודה שונה בדרך כלל מתפקידנו במשפחה, או עם חברים,
סביר להניח שנקודות המבט שנקבל במשוב 720 תהיינה הרבה יותר מגוונות ומקיפות.

כשאנחנו עוברים בין סביבות שונות אנחנו מחליפים תפקידים ואחראויות, מה שמשפיע על דרך ההתנהלות שלנו,
אבל אנחנו תמיד מביאים איתנו לכל מפגש ולכל סיטואציה את עצמנו.
הדבר היחיד המשותף לכלל מעגלי חיינו ולכל האינטראקציות שלנו במשפחה, בעבודה ובקהילה, הוא אנחנו עצמנו.

המוטיבציה המרכזית בבסיסו של משוב 720 היא יצירת בהירות ומיקוד שיעזרו לנו להתפתח כבני אדם.

הגירסה של משוב 720 שמעוררת את סקרנותי ומושכת אותי להתנסות בה,
מבוססת על שאלה אחת בלבד שאנו שואלים את כל מי שאנו פונים אליו.

שאילת שאלה אחת בלבד תורמת לחדות, למיקוד ולבהירות, הן אצל השואל והן אצל המשיב.
לא תמיד קל לענות עליה ולפעמים יידרש זמן לחשוב ולגבש תשובה.

הנה שאלה לדוגמא שמרגישה לי מתאימה עבורי (מומלץ שתדייקו לעצמכם את השאלה שמתאימה לכם):

"מה הדבר המרכזי האחד שלדעתך כדאי לי לשנות בדרך שבה אני מתנהל,
ושאם אעשה זאת, זה יתרום בצורה משמעותית לתפקוד שלי ו/או למערכת היחסים שלנו?"

**
תוך כדי כתיבת השורות הללו,
אני מדמיין את עצמי יושב עם מספר אנשים יקרים לי ממעגלי חיי השונים,
ביניהם אשתי, ילדיי, אמי, אחי, חברים, אנשים שעובדים איתי ועוד.

רק מהמחשבה על זה הדופק שלי עולה, ואיתו גם סקרנות, התרגשות ולחץ.

העניין הוא לא רק התשובות שאקבל ומה הם יגידו,
אלא במידה רבה גם השיחה שתתהווה והאינטראקציה שתתפתח.

כשאנו פונים למישהו ומבקשים ממנו להשיב לשאלה הזו,
אנו בעצם אומרים לו שהוא חשוב לנו,
שאנו סומכים עליו ומכבדים אותו,
ושחשוב לנו לשמוע אותו.

איך זה נשמע לכם? בא לכם להתנסות במשהו כזה?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. ביום רביעי הקרוב, ערב ט' באב, אשתתף ביוזמת "נפגשים" של עשרות מעגלי שיח ברחבי הארץ.
אתם מוזמנים לראות את מיקומי המעגלים השונים ולהירשם לאחד האירועים ללא עלות בקישור הבא.
אני אשתתף באירוע שבפארק כפר סבא ואנחה את אחד המעגלים שם.