תגית: מורכבות

השבוע מצאתי את עצמי עסוק במגוון גדול של עניינים,
בעלי משרעת עצומה ביניהם.
הם נעו בין עניינים אישיים לעניינים של עבודה,
מפגשי 1:1 פרטניים למפגשים קבוצתיים,
משימות קצרות טווח למשימות ארוכות טווח,
מצבים נעימים, כיפיים ומשמחים, לצד מצבים מורכבים, עצובים וקשים.

אחד האתגרים הגדולים עבורי בשבוע שכזה,
הוא שינויי ההקשר והמעברים החדים שבין עניין לעניין.
לא פשוט לפגוש קושי, מתח וחוסר אונים בשיחה מורכבת עם עובד,
ורגע לאחר מכן לעשות סיעור-מוחות יצירתי בנוגע לפעילות קבוצתית באירוע מחלקה.

כשאנחנו מוצפים בעומס של אנשים, נושאים ומשימות הדורשים את תשומת ליבנו,
וכשאיננו יכולים להתפנות לכל מה שהיינו רוצים,
זה הופך להיות עוד יותר מאתגר, כיון שזה מצריך מאיתנו לומר "לא", לתעדף נושאים,
ובמקרים מסוימים לאכזב אנשים או לפגוע באיכות של משימות ותהליכים.

אחד הכלים האפקטיביים עבורי במצבי העומס והלחץ הללו,
הוא כלי בן שלוש שאלות, שאני שואל את עצמי שוב ושוב.

א. איפה חשוב שאהיה?
ב. עם מי חשוב שאהיה?
ג. איך חשוב שאהיה?

השאלות הללו עוזרות לי להתמקד ולהתכוונן,
ותורמות במידה רבה לאפקטיביות ולנוכחות שלי.

**
א. איפה חשוב שאהיה עכשיו?

שאלת האיפה מתייחסת לנושא או למשימה.
מבין כל המשימות והפגישות שיש לנו על הצלחת או ביומן
באיזו מהן חשוב שנתמקד בחצי השעה הקרובה?

לדוגמה:
בחצי השעה הקרובה, מה בעדיפות הכי גבוהה עבורי?
לקיים פגישת עבודה מתוכננת עם מנהל בארגון,
לבטל את הפגישה ולעזור לצוות שלי במשימה שמתארכת,
או לנצל את הזמן כדי להכין פגישה חשובה שצפויה להתקיים מחר.

**
ב. עם מי חשוב שאהיה?

השאלה הזו מכוונת לאנשים המקיפים אותנו ושאנו באינטראקציה איתם.
היא עוזרת לנו לתעדף נוכחות עם אנשים מסוימים שחשוב לנו להיות איתם.
השאלה הזו חשובה כיון שלפעמים האנשים שחשוב שנהיה לצידם,
לא דורשים את תשומת ליבנו ולא מאיצים פנו להתפנות אליהם.

לדוגמה:
יכול להיות שאני רוצה לדבר עם קולגה בעבודה שעובר תקופה אישית קשה,
וחשוב לי מאוד שזה יקרה למרות עומס הפרויקטים שלי.
אולי אני רוצה לעזור לבני להתכונן למבחן במתמטיקה,
ובכדי לעשות זאת אני מעדיף לדחות פגישת עבודה מתוכננת ליום אחר.

**
ג. איך חשוב שאהיה?

שאלת ה"איך" מדייקת את הנוכחות שלנו ואת דרך ההתנהלות שלנו עם האדם ו/או המשימה.
האם אנו רוצים להיות בנוכחות מקשיבה, סקרנית ואמפטית?
אולי אנו מעדיפים להיות בנוכחות דוחפת, מובילה ומכווינה?
לדרך שבה נדבר ונפעל תהיה השפעה עצומה גם על האנשים המקיפים אותנו וגם על המשימה.

לדוגמה:
כשאפגש בעוד כשעה עם המנהל שלי, האם אני רוצה יותר להקשיב או יותר להשמיע? ואולי לבקש עזרה?
כשאני בוחר להשאר בבית היום ("איפה") עם בני שלא מרגיש טוב ("מי"),
איזו איכות של קשר ונוכחות אני רוצה להביא לזמן שלנו ביחד?

**
חשוב לזכור שהשאלות הללו רלוונטיות גם לזמן ולנוכחות שלנו עם עצמנו.
הצרכים שלנו הם לגיטימיים וחשובים לא פחות מצרכים של אנשים אחרים.
תשובה אפשרית ולגיטימית היא שחשוב לנו להיות עם עצמנו בשעה הקרובה,
לעבד חוויה מורכבת, להנות מתחביב כלשהו, לנוח או לאכול צוהריים.

**
שש סיבות שהופכות את השאלות הללו לכל כך אפקטיבית ומשמעותיות עבורי:

1. השאלות הן תזכורת לכך שאני אחראי ושיש לי יכולת לבחור במה למקד את האנרגיה שלי.

2. הן עוזרות לי לחדד את סדרי העדיפויות שלי ולתת מקום לדברים ולאנשים החשובים יותר.

3. הן מגבירות את הערנות והגמישות שלי למצבים מתפתחים ולשינויים לא מתוכננים.

4. הן מחדדות לי את העובדה שאיני יכול לעשות הכול, ושבדר"כ אני יכול לעשות פחות מכפי שהייתי רוצה.
יש בזה משהו מרגיע שעוזר להנמיך את רף הציפיות הבלתי אפשריות.

5. כשברור לי איפה, עם מי ואיך אני רוצה להיות, זה מדייק אותי, נותן לי שקט ומעצים את הנוכחות והמיקוד שלי.

6. כשאני מצליח להיות במקומות ועם האנשים שחשובים לי, זה מעורר בי תחושות של סיפוק, משמעות ושמחה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לדרך שבה אנו חושבים ומסתכלים על דברים יש השפעה גדולה עלינו.
הגדרה פשוטה מזוית קצת אחרת יכולה להוביל לשינוי תפיסתי והתנהגותי.

הנה דוגמא להגדרה של ג'ים רוהן למה נחשב "קל" (Easy) בעיניו.
נחשפתי אליה לפני מספר שנים והיא נחקקה בי מאז.

עפ"י ג'ים רוהן, משהו ש"קל" לעשותו הוא משהו שאנחנו יודעים מהו,
ושאם נעשה אותו הוא יקדם אותנו למטרתנו.
הדגש הוא על הבהירות בנוגע לדבר שיש לעשותו.

לדוגמא:
איך ניתן לשפר את הבריאות שלנו?
להפסיק לעשן ולהקפיד להתעמל שלוש פעמים בשבוע.

איך אפשר לטפח מערכת יחסים?
לבלות זמן איכות ביחד, לפרגן ולהקשיב.

למה זה "קל"?
כי ברור לנו מה צריך לעשות.
זה קל יותר ממצבים שבהם אין לנו בהירות בנוגע למה שצריך לעשות,
כמו למשל בעיה שאיננו יודעים כיצד לפתור, או מחלה שלא ברור איך נכון לטפל בה.

**
כשאנחנו מספרים לעצמנו שמשהו קשה לנו ואנו מאמינים בכך, הוא באמת קשה.
"קשה לי לבקש העלאת שכר", "קשה לי להתנתק מהפייסבוק".

באופן דומה, כשאנחנו מספרים לעצמנו שמשהו קל ואנו מאמינים בכך, הוא הופך להיות קל, או קל יותר.
חשוב להדגיש שלא כל דבר "קל" יגיע בהכרח בזרימה נטולת מאמץ.
יכול להיות משהו שהוא גם "קל" ושגם נידרש להשקיע מאמץ בכדי לעשותו.
לפני זמן מה נוצר ריחוק בין קולגה שלי לביני, בעקבות מחלוקת שהתפתחה בפגישה בינינו.
באותה פגישה אמרתי משהו שהצטערתי עליו, וגם יצאתי מתוסכל ממשהו ששמעתי ממנו.
מה כדאי לעשות בסיטואציה כזו?
ליזום שיחה פתוחה, קשובה וכנה ליצירת בהירות וניקוי מטענים.
זה "קל" כי ברור לי מה ישפר את המצב, וזה לא קל כי באותה נקודת זמן חוויתי מועקה ומתח.

**
למה אנחנו לא עושים משהו אם "קל" לעשותו?
האבחנה של ג'ים רוהן לשאלות הללו משעשעת וגאונית כאחד:
"כל מה שקל לעשות, גם קל לא לעשות."

קל להתעמל שלוש פעמים בשבוע, וקל יותר להמשיך לישון או לרבוץ על הכורסא.
קל לבקש העלאת שכר, וקל יותר לא לבקש.
קל להתנתק מהפייסבוק, וקל יותר להמשיך לשוטט בפייסבוק.
קל ליזום שיחה ליישור הדורים, וקל לא פחות להימנע משיחה כזו.
קל להפסיק לעשן, וקל יותר להמשיך לעשן.

**
כשמשהו שאני שומע נחקק בי, מסקרן אותי להבין מה עושה אותו כה משמעותי עבורי.
ניסיתי לחשוב מה יש בהגדרה הזו של ג'ים רוהן שתופס אותי.

אני מוצא פה שלוש נקודות חשובות:

א. פשטות ובהירות:
כמעט בכל רגע נתון אני יכול להגיד אם משהו ברור ("קל") או שאינו ברור.
זה ממקד ועוזר להפחית את המורכבות והסיבוכיות.

ב. אחריות:
אם ברור מה חשוב לעשות עכשיו, יש לי אחריות להוציא את זה לפועל.
אם זה עדיין לא ברור, יש לי אחריות להמשיך לחפש.
אפשר להפסיק לחפש תשובות כתירוץ להימנעות מפעולה.

ג. חמלה:
התובנה שכל מה שקל לעשות גם קל לא לעשות,
עוזרת לי לפתח חמלה ולהפחית שיפוטיות והלקאה עצמית.
יכול להיות משהו "קל" שהוא קשה ומורכב עבורי, ולא אעשה אותו.

כשזה קורה, עדיף שאומר לעצמי:
"ברור לי מה חשוב לעשות" + "זה באחריותי" + "קשה לי ואני לא עושה זאת עדיין",
מאשר שאספר לעצמי סיפורים אחרים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מה סרט הקולנוע שאתם הכי אוהבים?
איזו סדרת טלויזיה אהובה עליכם במיוחד?

בדרך כלל כששואלים אותי "מה ה ___ (מאכל / ספר / שיר / …) שאתה הכי אוהב?", אני מתקשה לענות.
יש הרבה כאלו וקשה לבחור אחד ולמקם אותו מעל כולם.

במקרה של סרט קולנוע וסדרת טלויזיה יש לי תשובה די ברורה שאני מרגיש איתה בנוח.

בראש רשימת סרטי הקולנוע האהובים עלי ניצבים סדרת סרטי "הסנדק" בכיכובם של מרלון ברנדו ואל פאצ'ינו.
"בורגן" היא סדרת טלויזיה שאני ממש אוהב ושלאחרונה סיימתי לצפות בעונה הרביעית שלה – "הממשלה."

סרטי "הסנדק" מגוללים את סיפורה של משפחת קורליאונה, אחת מחמש המשפחות השולטות במאפיה הסיציליאנית של ניו יורק.
שתי דמויות מרכזיות שהסיפור מתמקד בהן, הן אב המשפחה הוא ויטו קורליאונה (מרלון ברנדו),
ובנו הצעיר מייקל קורליאונה (אל פאצ'ינו) שלימים הופך להיות אב המשפחה.

סדרת הטלויזיה הדנית "בורגן", מתמקדת בסיפורה של בירגיטה ניבורג,
פוליטיקאית כריזמטית שנבחרת במפתיע לראשת ממשלת דנמרק.

מה הופך את ה"סנדק" ואת "בורגן" למושכים ומעניינים עבורי? למה אני כל-כך אוהב לצפות בהם?

מספר נקודות שאני יכול לחשוב עליהן:

א. הדמות המרכזית הניצבת בשניהם היא כריזמטית ואנושית, מתפתחת ומשתנה עם הזמן.

ב. "הסנדק" ו"בורגן" מתארים מציאות מורכבת שאין בה חלוקה ברורה ושטוחה לרעים וטובים, לצודקים וטועים.
הדמויות המרכזיות ניצבות בפני דילמות לא פשוטות שבדרך כלל אין להן תשובה "מושלמת".
לכל בחירה יש משמעויות ומחירים.

ג. הכוונות הטובות לא תמיד מספיקות ולא בהכרח מובילות למקום מיטיב או רצוי.
לדוגמא: "הסנדק" נפתח כשמייקל הבן הצעיר הוא גיבור מלחמה מעוטר הנחוש להתרחק מעסקי הפשע המשפחתיים.
בהמשך הוא הופך לראש המשפחה ומתוך רצון לשמור על המשפחה ועל העסקים, הוא מקבל מספר החלטות קשות.

ד. השילוב של קריירה, חיי משפחה וחברות מעסיק מאוד גם את מייקל וגם את בירגיטה.
ככל שהם מתקדמים הם למדים ש"מה שרואים מכאן לא רואים משם",
ובתור אלו שעומדים בראש הארגון שלהם הם נדרשים לקבל החלטות לא פשוטות.

**
השילוב של אנושיות, מורכבות, קריירה, משפחה, מערכות יחסים, החלטות, השפעה ופעולות מרתק אותי.

בשנים האחרונות יש בי משיכה סקרנית להבנה מעמיקה של נושאים מורכבים ולהכרות עם נקודות מבט שונות.

רוב שעות עבודתי מוקדשות להבנת מורכבות ארגונית בקרב עובדים, צוותים ומנהלים,
ולהתמודדות עם קונפליקטים, דילמות וחיכוכים ברמה יומיומית.

בעולם פשוט, ברור מה כדאי לעשות, ופשוט צריך לעשות זאת.
בעולם היומיומי שאני פוגש, הדברים הרבה פחות ברורים ומוחלטים.
הדילמות אמיתיות והמורכבות גדולה. המשאבים מוגבלים והצרכים רבים.
נדירים המצבים שבהם יש הסכמה בנוגע למה צריך לעשות וכיצד כדאי להתקדם.

ככל שהעולם מורכב, אינטנסיבי ודינמי יותר, כך קשה יותר להצליח ולשגשג בו לאורך זמן.
התמקדות קצרת טווח יכולה להביא להצלחות מהירות ולנזק עתידי.
פעולה כוחנית-תחרותית חד צדדית יכולה להביא להישג מקומי ולייצר התנגדות בהמשך.

צוותים והנהלות המצליחים בעקביות לאורך שנים משלבים מספר מאפיינים חשובים:
יכולת אישית גבוהה של כל בעלי התפקידים המרכזיים, שונות, מוכנות להקשיב, אמון הדדי, אכפתיות ומחויבות לטוב משותף.

**
שניים מהאירועים הבולטים שתפסו כותרות השבוע היו התפרקות הממשלה ושביתת המורים.

האתגרים שאנו מתמודדים איתם הופכים להיות מורכבים יותר ויותר.
אין פתרונות פשוטים ומידיים. .
משבר החינוך לא ייפתר אם רק יעלו את שכר המורים וגם לא אם רק יפרקו את ארגוני המורים.
המערכת הפוליטית לא תשתנה מן הקצה על קצה כשאירוע אחד יקרה, או כשמישהו מסוים יעזוב או יצטרף.
זה יותר מורכב מזה.

הלוואי שנגיע לימים שבהם המדינה תובל על ידי קבוצת מנהיגים
המשלבים יכולת אישית גבוהה, שונות, מוכנות להקשיב, אמון הדדי, אכפתיות ומחויבות אמיתית לטוב משותף.

מאמינים שזה לא יקרה לעולם?
אני לא בטוח.
יכול להיות שזה יותר מורכב מזה..?
אולי אנחנו כבר בדרך.
אנחנו לא רואים ויודעים הכול.

השבוע 21.6 היה היום הכי ארוך בשנה.
ייקח זמן עד שנבחין בכך,
כיון שהימים עדיין ארוכים והקיץ לפנינו,
אבל המגמה כבר השתנתה.

**
קטנה לסיום:

השבוע הסתיימה שנת הלימודים בבתי הספר העל-יסודיים.
זו היתה שנה מלאה של לימודים פרונטליים, לאחר שנתיים "מופרעות".
התפללנו לזה בתחילת השנה.
קל לשכוח את זה השבוע עם כל העניינים שבכותרות,
או לקבל את זה כמובן מאליו ולהתמקד במה שעוד טעון שיפור.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

את עמי אילון פגשתי לראשונה באוקטובר 1992, בטקס סיום המסלול שלי.
עמדתי זקוף על רחבת המסדרים גאה ונרגש, מוקף בחבריי למחזור, כשעל הטריבונות שמולנו מאות בני משפחה וחברים.
זה היה רגע לפני סיום הטקס וברקע התנגנה "התקווה". האנדרנלין בשמיים.
בעוד שניה נעיף את הכומתות באויר, נרוץ לכיוון המזח, נטפס על המנוף ונגלוש באומגה לים.

לעמי אילון, אז מפקד חיל הים, היה משהו חשוב אחרון לומר לנו למרות שהטקס הרשמי כבר נגמר:
"גם ללוחמים גיבורים ואמיצים מותר לשיר את ההמנון בקול רם ולא רק בלב" אמר בקולו העמוק והאסרטיבי.

אני זוכר את ההפתעה שחשתי לשמע הדברים הללו שנאמרו ברגע המיוחד הזה, בנוכחות כל כך הרבה אורחים.
מאז בכל פעם שאני עומד לשירת התקווה, אני נזכר בעמי אילון ובמילים הללו שלו.

בשנים שלאחר מכן, כלוחם וכקצין, זכיתי לראות את עמי אילון "בפעולה" במספר הזדמנויות, בעיקר בתחקירים לאחר או לקראת מבצעים חשובים.
בכל מפגש שהוא נכח בו היה ניתן להבחין באנושיות שלו, בכנות הישירה,
בעומק המחשבה וביכולת שלו לזקק בחדות את מה שהכי חשוב בתמונה מורכבת.
פעמים רבות הוא היה מציע פרספקטיבה שונה או נקודת מבט יצירתית למצבים שונים.

לאחר רצח רבין כיהן עמי אילון כראש השב"כ ובהמשך גם כחבר כנסת וכיו"ר אקים.
מעטים האנשים שיש להם ראייה כה רחבה ועמוקה, תשוקה בלתי פוסקת ללמידה,
וניסיון ניהולי-פיקודי כה עשיר במגוון מערכות גדולות ומורכבות.
מרתק להקשיב לו ולקבל הצצה לדרך שבה הוא רואה את הדברים.

**
השבוע זכיתי לבלות שוב עם עמי אילון כשהקשבתי להקלטה של שיחה איתו במסגרת הפודקאסט "ים ומלואו".
"אומנות המלחמה והשלום" היא שיחה מרתקת הנוגעת במגוון נושאים, סיפורים אישיים, תובנות וחוויות.

אחת הנקודות שתפסו את תשומת ליבי בראיון הנוכחי היתה האמירה שלו על "פרספקטיבת 40 השנים":
לבני ישראל נדרשו 40 שנים לצאת ממצרים ולהכנס לארץ כנען, לא משום שהדרך הפיזית היתה כה ארוכה,
אלא משום שהיה עליהם לעבור שינוי תפיסתי ותודעתי שהצריך תחלופה של שני דורות.

"אני יודע בדיוק איפה אהיה בעוד 40 שנה, כולל אפילו באיזה מיקום גיאוגרפי", אומר עמי אילון בחיוך,
"אבל לאן ילכו 2 מיליון בני האדם החיים בעזה אם ההתחממות הגלובאלית תוביל לעלייה במפלס מי הים ולהצפת ערי החוף?
האם זה מסוג הדברים שכדאי לחשוב עליהם?"

**
בסדנאות שאני מעביר אני נוגע לא אחת בנושא של "הגדרת הצלחה" ובחשיבות של הסתכלות קדימה.
בסדנת "חזון אישי הוליסטי" לדוגמא, אני מעודד את המשתתפים לקחת אחריות,
לדייק לעצמם את תמונת ההצלחה המשולבת שלהם חמש-עשר שנים מהיום, ולהתחיל לפעול בכיוון.

במציאות שבה בכל יום קורים כל כך הרבה דברים, חשיבה על עשר השנים הבאות נראית כמעט כמו נצח.
עד ש… אתה מקשיב לעמי אילון ומקבל פרספקטיבה על ארבעים שנה.

אף אחד מאתנו לא יכול לנבא איך יתפתחו ארבעים השנים הקרובות.
העולם היום שונה מאוד מכפי שהוא היה לפני ארבעים שנה וקצב השינויים רק הולך וגובר.
במונחים אנושיים, ארבעים שנה זה המון.
לפני כארבעים שנה הייתי ילד בן עשר, ובעוד כארבעים שנה אהיה בן תשעים.

במונחים של חברה, מדינה או עם, ארבעים שנים הם תקופה שכדאי וחשוב לקחת אותה בחשבון.

במציאות הנוכחית אנו מתמודדים עם שלל אתגרים מורכבים המשפיעים עלינו במגוון תחומים:
כלכלה, חינוך, ביטחון, בריאות, חברה, דמוגרפיה, תעסוקה ואקלים הם רק חלק מהנושאים הללו.

פרספקטיבת 40 השנים מעוררת ענווה ומדגישה את המורכבות והחשיבות של שינויים עמוקים וארוכי טווח.
לא לכל דבר יש פתרון פשוט או מיידי, העולם לא נחלק לשחור ולבן, טובים ורעים.
השילוב של עומק, מורכבות והסתכלות רחבה וארוכה שונה מהותית מהראייה הצרה והרדודה,
ומהעיסוק הבלתי פוסק בכותרות השעה הפרובוקטיביות או בשלל "דרמות רגעיות" בלתי נגמרות.

בדומה למסע של בני ישראל, ייתכן שבחלק מהנושאים והאתגרים אנחנו צריכים להמשיך לנוע "במדבר" ולתת למודעות להתפתח ולדורות להתחלף.
יכול מאוד להיות שדברים מסוימים שממש חשובים לנו לא יקרו בקצב שהיינו רוצים, אולי אפילו לא במשמרת שלנו.
אבל, וזה אבל חשוב: זה שאנחנו עדיין במדבר לא אומר בהכרח שאנחנו לא מתקדמים בדרך לארץ המובטחת.

הראיון עם עמי אילון נמשך שעתיים ועשרים דקות.
במונחי הקשב המוגבל שבעידן הנוכחי זה יכול להחשב ארוך מדי ולא ניתן לעיכול.
במונחים של ארבעים שנה, זה רגע קצר אחד.

ניתן לצפות בראיון עם עמי אילון ביוטיוב, או להאזין לו באפל פודקאסט ובספוטיפיי.
מומלץ מומלץ מומלץ !!!

**
בספרו "הלב הנבון" מתאר ג'ק קורנפילד תוכנית שלום מעוררת השראה שהגה א"ק אריארטנה,
מנהל בית ספר בעברו הנחשב ל"גנדהי" של סרי לנקה,
מדינה אשר במשך עשרות שנים השתוללה בה מלחמת אזרחים הרסנית.

אריארטנה סרב לתמוך במי מהצדדים הלוחמים וטען שבכדי להתמיר מצב מסוים יש להבין לעומק את הסיבות להיווצרותו.

לדבריו לקח חמש מאות שנה כדי ליצור את התנאים שגרמו להתלקחות מלחמת האזרחים ולסבל שבא בעקבותיה:
ארבע מאות שנות שלטון קולינאליסטי זר במדינה,
חמש מאות שנים של מאבק בין הינדים, מוסלמים ובודהיסטים,
וכמה מאות שנים של חוסר שוויון כלכלי.
משום כך, לדבריו, יידרשו חמש מאות שנים לשנות את התנאים האלו.

אריארטנה יצר תוכנית שלום בת חמש מאות שנים ופירט אותה:
"התוכנית נפתחת בכמה שנים של הפסקת אש, ועוד עשר שנים שבהן ייסללו כבישים וייבנו בתי ספר חדשים.
בעשרים וחמש השנים הבאות יפותחו תוכניות לימוד שעל פיהן ילמדו בני הקבוצות השונות זו את שפתו ותרבותו של זה,
ועוד חמישים שנים של פרויקטים כלכליים שנועדו לתקן את אי הצדק החברתי השורר באי כדי ליצור בו אחדות ושיתוף.
אחת לכל מאה שנים במהלך חמש מאות השנים הראשונות, יתכנסו זקני העם כדי לבחון את התקדמות התוכנית."

אריארטנה אינו מוטרד ממה שיקרה מחר בבוקר והוא אינו חושש שימות לפני שתוכניתו תוגשם במלואה.
זה יקרה בודאות.
במקום זאת הוא מתמקד בלעשות את העבודה שלו בהתמדה מדי יום ביומו:
לגייס את תושבי הכפרים במדינה, לחפור בארות, לנטוע עצים, להקים בתי ספר, לחנך דורות של ילדים,
לטפח מערכות יחסים, לבנות אמון וליצור שיתופי פעולה.

כשמותחים את החשיבה לחמש מאות שנים,
פרספקטיבת ארבעים השנים של עמי אילון מרגישה פתאום הרבה יותר קרובה ומוחשית.

באופן פרדוקסלי, יש משהו משחרר בידיעה ש"זה לא יקרה בתקופתי":
המוכנות להתמסר לכיוון ברור וארוך טווח תוך מחויבות עקבית מתמשכת,
מבלי לצפות לתוצאות קונקרטיות ומבלי לשפוט את קצב ההתקדמות,
מעורר שקט ומאפשר להתמקד, ואולי אפילו מעצים את ההנאה מהדרך.

**
האם כשחושבים במונחים של ארבעים שנה או חמש מאות שנים, יש בכלל משמעות לרגע הזה או לפעולה מסוימת אחת?
האם הרגע והפעולה לא הופכים להיות חסרי משמעות?
כשמסתכלים על התמונה הגדולה והרחבה, האם המימד האישי של האדם היחיד לא הופך להיות זניח ומאבד מחשיבותו?

בעיניי ההיפך הוא הנכון:

פרספקטיבות 40 השנים של עמי אילון ו-500 השנים של אריארטנה מחדדות שלוש נקודות מרכזיות:

האחת – החשיבות של מיקוד תשומת הלב והשקעה מתמדת בדברים חשובים ולא בזוטות,
השניה – ענווה והכרה בכך שכולנו חוליה בשרשרת, אדווה זמנית אחת מתוך רבות במסע עצום ובלתי נתפס,
והשלישית – כמיהה לחיים משמעותיים וחוויתיים, הן ברמה האישית והן כחלק ממשהו שגדול מאתנו.

תוך כדי כתיבת המילים הללו מתעוררות בי מספר שאלות:

– איך משלבים חשיבה ארוכת טווח ופרספקטיבה רחבה עם נוכחות כאן ועכשיו וחיים מהנים ומשמעותיים בהווה?

– איזו תנועה משמעותית חשוב לי באופן אישי לקדם בעולם..? אהבה? שלום? חמלה? שלווה? התפתחות?

– איך אני יכול לעשות "את זה" כבר היום עם האנשים שאני פוגש ובמקומות שאני נמצא בהם?

שבת של שלום,
חג שבועות שמח,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

3 המלצות לסיכום:

1. עמי אילון – אמנות המלחמה והשלום

2. "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד

3. סדנת "חזון אישי הוליסטי" – ניתן לרכוש את הקלטות ומצגות 4 המפגשים בעלות מוזלת. במידה ואתם מעוניינים, מוזמנים ליצור איתי קשר למייל ronny@nvc.co.il.

מאמן כדורסל מקבל מאות החלטות במשחק.
ההחלטות הללו הן ביטוי של מחשבותיו, הדברים שהוא מאמין בהם ושל סדרי העדיפויות שלו.
ההחלטות הללו משפיעות על המשחק ועל השחקנים, קובעות ומגדירות במידה רבה איזה מאמן הוא.
מאמן כדורסל מקבל החלטות רבות גם באימונים, לפני ואחרי המשחק.

בדומה למאמן כדורסל, אדם מקבל אינספור החלטות במהלך יום נתון בחייו.
החלטות היכן להשקיע את תשומת לבו, מה לומר ומה לא, איפה להיות, מה לעשות,
איך לנהוג, אלו דברים לתעדף גבוה ואלו דברים לתעדף נמוך.
ההחלטות הללו הן ביטוי של האדם.
מהן ניתן ללמוד עליו ועל תהליכים שהוא עובר וחווה.
ההחלטות והבחירות הן השתקפויות של האמונות, הערכים וסדרי העדיפויות של האדם.
חיים נוצרים ומעוצבים ברגעי החלטה.
כל יום.
בכל רגע נתון.

**
השבוע בחרתי לפרסם פוסט בפייסבוק בנוגע לנושא טעון, כואב ומורכב.
הפוסט היה טריגר חזק עבור אנשים רבים.
חלקם בחרו להגיב בפומבי או בפרטי.

כ-30 שעות מפרסום הפוסט, לאחר שיחות והתכתבויות עם לא מעט אנשים, 
בחרתי לפרסם התייחסות נוספת לנושא. 

מספר למידות ושיעורים משמעותיים שלי מהשבוע:

1. שיעור בענווה.

השקעתי לא מעט מחשבה לפני הפוסט הראשון.
כתבתי, מחקתי, שוב כתבתי ושוב מחקתי.
הוא לא נכתב בשליפה או לאחר יד.
היה לי ברור מה אני רוצה לומר והקדשתי זמן לניסוח של זה.
האמנתי שזה יעבור בצורה הרבה יותר ברורה וחלקה ממה שקרה בפועל.
נושאים מסוימים מורכבים מדי וכל נגיעה בהם יכולה להציף הרבה כאב וקושי.
כשנוגעים בנושא טעון ומורכב הסיכוי שדברים יובנו כפי שאנו רוצים, קטן משמעותית.
כשנוגעים בנושאים מורכבים חשוב לזכור שנקודת המבט שלנו מוגבלת וההבנה שלנו מצומצמת.
אנו מודעים למה שאנו מודעים ואיננו מודעים למה שאיננו מודעים.

** 
2. שיעור במורכבות.

אנו מתורגלים בחשיבת שחור ולבן, בתפיסת "או-או", בבחירת צד, 
בקטלוג של האם מישהו נגדנו או בעדנו, אשם או זכאי, טועה או צודק.
אנחנו מחפשים שורות תחתונות, סיבות פשוטות ופתרונות ברורים.
קשה להחזיק ולהקשיב למחשבות מורכבות.
קשה להיות נוכח ולהישאר נוכח במצבים מורכבים.

** 
3. שיעור באחריות.

כשאנו בוחרים לכתוב או לומר משהו, אנשים שונים יפרשו את זה בצורות שונות.
אין לנו שליטה על כך.
זה לא מוריד מהאחריות שלנו.
הצורה שבה נבחר לכתוב, להתבטא או לפעול, משפיעה על הדרך שבה אנשים ישמעו או יראו אותנו.
אין לנו שליטה ויש לנו השפעה.
לאחר פרסום הפוסט הראשון, התלבטתי האם לכתוב התייחסות נוספת או לוותר על זה.

סיפרתי לבתי שאני שוקל לתת לפוסט "לדעוך" מבלי לפרסם התייחסות נוספת,
מפני שפלטפורמת הפייסבוק מקשה על קיום דיונים מורכבים ומעודדת קיצוניות והתלהמות. 
התשובה של בתי היתה: "אם בחרת לכתוב את הפוסט בפלטפורמה הזו,
קח אחריות ותמשיך גם עם ההבהרה שלך באותה פלטפורמה".

** 
4. שיעור בהשפעה.

השבוע הבנתי שיותר אנשים קוראים את הפוסט, מאשר אלו שמגיבים אליו בצורה כלשהי.
פוסטים בפייסבוק הם רק דוגמא.
אנחנו על "הבמה".
לדברים שאנו אומרים או עושים יש השפעה.
ההשפעה יכולה להיות שלילית או חיובית, ובכל מקרה היא קיימת.
אותה התנהלות יכולה להשפיע בצורה שונה על אנשים שונים.
על-פי "מבחן העיתון" כדאי לנו לבדוק עם עצמנו כיצד היינו מרגישים אם מה שאנו אומרים או עושים היה מתפרסם בעיתון. 
היום, בעידן הרשתות החברתיות והמכשירים הסלולריים, הנראות והחשיפה הרבה יותר גבוהים מבעבר.
לדרך שבה שאנו פועלים יש השפעה.
בין אם אנו מכירים בכך ובין אם לא.

**
5. שיעור בחברות.

השבוע זכיתי לדבר ולהתכתב עם מספר חברים.
חלקם לא אהבו את הפוסט שכתבתי או לא הסכימו איתו, והיה חשוב להם לשתף אותי בכך.
לאחרים היה פחות חשוב להתייחס לפוסט ויותר חשוב לבדוק לשלומי.
יש בי הכרת תודה על חוויות של חברות היכולה להחזיק מורכבות, 
ועל דיאלוג מחבר הממשיך להתקיים גם במצבים טעונים.
חברות היא ערך חשוב בעיני.

מישהי שאלה אותי למה הנקודה הזו כ"כ נגעה בי.
התשובה שלי פשוטה…אפילו קצת מביכה… :
אנחנו רוצים להרגיש רצויים ואהובים.
אנחנו רוצים שיראו, יבינו ויקבלו אותנו.
אנחנו רוצים להרגיש בטוחים בקשרים החשובים שלנו.

וכשמישהו נמצא שם איתנו ועבורנו, זה מרגש. ולא מובן מאליו.

** 
6. שיעור בערכים.

השבוע חזרתי לפוסט "6 הערכים המובילים שלי" שפרסמתי לפני מספר שבועות.
למידה, שירות, אחריותיות, חמלה, הכרת תודה, שמחה.
השבוע הזה סיפק לי מראה חזקה + הרבה הזדמנויות לנסות לחיות עפ"י הערכים הללו.
לא תמיד זה קל. 
לפעמים זה אפילו קשה.
בקטעים הללו אין 100%.

כולנו בני אדם בתהליך…
חשוב לטפח חמלה לא רק כלפי אנשים אחרים, אלא גם, ובמידה רבה כלפי עצמנו…

בתי שאלה אותי השבוע האם אני מתחרט על כתיבת הפוסט. 
אני לא. 
הכוונה שממנה נכתב הפוסט והדברים שניסיתי לומר בעינם עומדים. 

האם הייתי מתנסח אחרת? בוודאי. 
הדרך שבה נכתבו הדברים היתה טריגר חזק ועוררה הרבה אי הבנות וכאב שצר לי עליהם.

** 
החיים שלנו נבנים ברגעי החלטה.
בכל רגע נתון יש לנו את האפשרות לבחור.
הבחירות שלנו משקפות את הערכים שלנו ויוצרות מערכות היחסים שלנו ואת חיינו.

הלוואי הלוואי הלוואי שכולנו נדע פחות סבל ויותר שמחה. 
פחות כאב ויותר שלווה.
פחות שנאה ויותר אהבה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

העזרה שתוכל לקבל ממומחה עולמי לעיניים היא מוגבלת,
אם הבעיה שאתה מתמודד איתה היא בעיית מעיים.
הערך שתקבלי ממומחה עולמי לפסיכולוגיה יהיה מועט,
אם העניין שאת מתמודדת איתו הוא אורתופדי.

**
בשונה מהדרך שלפיה מחולקות הפקולטות באוניברסיטאות,
או הצורה שבה מאורגנות המחלקות בבתי החולים,
לאתגר שאתה מתמודד איתו אין כותרת ברורה, אחת ויחידה.
אולי אפילו לא כותרת עיקרית.
לא בטוח שאפשר להכניס אותו לקופסה מוכרת.

**
יכול להיות שגם למומחים המובילים בתחומם,
לא יהיה פתרון מובהק שיעזור לך עם העניין שלך,
בטח לא אחרי עשר דקות של שיחה.
לצפרדע שלך לא מחכה הנסיך המנשק המתאים.

**
זה ההר שלך.
קח אחריות, קח אויר.
בקש עזרה.
היה פתוח ללמידה.
המשך לטפס.
צעד ועוד צעד.

**
זה המסע שלך.
את מובילה ואת לא לבד.
המשיכי לנוע ולגלות.
את הדרך.
את עצמך.
יום ועוד יום.

חיים מלאים. היום.

1.
" יש את הנושא הזה.
הוא חשוב ואני רוצה שנדבר עליו.
אין לי דעה ברורה לגביו עדיין.
אני אפילו לא לגמרי בטוחה האם יש בעיה,
או האם אנו צריכים לעשות משהו בשלב הזה.
שום דבר לא דחוף לכאורה,
ויש לנו נושאים יומיומיים אחרים לדבר עליהם.
זו בדיוק הסיבה שאני רוצה שנדבר על הנושא המסוים הזה.
הוא מספיק חשוב ולא מאוד דחוף.
חשוב לי לשתף אותך במחשבות ראשוניות שלי
ומעניין אותי לשמוע את הפרספקטיבה הראשונית שלך.
אני רוצה שנניע ביחד את החשיבה המשותפת שלנו על הנושא.
שנעמיק ונחדד אותה.
האם אפשר להקצות חצי שעה בשבוע הקרוב לחשיבה ראשונית,
כנראה בלי שורות תחתונות? "

**
2.
" אני רוצה לשתף אותך בתפישה שלי לגבי X.
יש לי תפישה ברורה ומוצקה בנושא הזה.
היא מבוססת על עקרונות חשובים שאני מאמין בהם.
היא לא כל-כך שגרתית במסגרת שאנו חלק ממנה,
ודווקא בגלל זה חשוב לי לשתף אותך בה.

א. אני רוצה שתכיר אותה, ושתדע שאני מחזיק בה.
במיוחד לאור העובדה שהיא לא הכי שגרתית.
אולי אפילו לא הכי מקובלת.

ב. אני רוצה לבדוק את עצמי ולשמוע את דעתך הכנה.
למרות שהקדשתי לכך לא מעט מחשבה ושהדעה שלי מוצקה יחסית,
יכול להיות שאני מפספס משהו.
חשוב לי שתאתגר אותי.
אתה פתוח לדבר על זה כמה דקות? "

**
שתי שיחות מעניינות.
שני דיאלוגים חשובים.
שני תהליכי חשיבה שונים,
מבוססי הקשבה ושיתוף, פתיחות וסקרנות,
מוכווני הבנה והעמקה.

שיחות משמעותיות בעולם מורכב.

חיים מלאים. היום.

האיש והמקל

"איש אחד קיבל מכה ממקל בתוך קהל רב והתחיל לקלל את המקל.
מישהו אמר לו, 'מדוע אתה מקלל את המקל? הוא לא פועל לבדו. קלל את היד שמחזיקה במקל.'
האיש הסכים עמו והחל לקלל את היד.
אמרו לו, 'מדוע לקלל את היד? היא אינה פועלת לבדה. קלל את האדם שהיד שייכת לו.'
הוא השתכנע והחל לקלל את האדם.
אמרו לו, 'מדוע לקלל את האדם? הוא אינו פועל לבדו. קלל את הגורמים שגרמו לו לפעול כך.'

די בכך שתבין לעומק כי אינך יכול להצביע על נקודה יחידה כלשהי בתור גורם למשהו שקרה,
מפני שכל דבר משפיע על דברים אחרים וכל דבר מושפע מדברים אחרים.
הדבר משול לתפיסת קצה הקרחון כאילו היה הקרחון השלם.
אינך יודע כיצד פועל העולם באמת, ואין לך מושג קלוש לגבי ההשפעות הרבות-מספור הקיימות בין תופעות."

~ מתוך "להכיר במציאות. לדעת שלווה." מאת יונתן הריסון

הנטייה האנושית שלנו היא לחפש סיבה מרכזית אחת.
למצוא משהו אחד לא בסדר שגורם לבעיה.
לזהות מישהו אחד שבגללו הכול קרה.
אם רק היה אפשר למצוא מישהו אשם מתחבר לזה.

**
את ד"ר יאיר כספי פגשתי לראשונה לפני מספר שנים.
זכיתי ללמוד איתו ואצלו במסגרת תכנית "פסיכולוגיה ביהדות" שלו.
בשבועות האחרונים הוא מעלה בפייסבוק פוסטים מעוררי מחשבה בנושא "הכישרון ל…".
כל פוסט מוקדש לכישרון כלשהו, שבדרך כלל איננו נוהגים להתייחס אליו ככישרון,
ומביא נקודת מבט אחרת שונה מזו המקובלת או הנפוצה.
את "הכישרון להיות לא מאושר" שיאיר העלה השבוע אהבתי במיוחד:

הכישרון להיות לא מאושר / ד"ר יאיר כספי

"הכישרון להיות לא מאושר:
האנשים שלא חייבים להיות מאושרים זכו בחופש לעשות את מה שצריך לעשות, 
בלי לבדוק כל הזמן אם טוב להם או לא. 
הם יכולים לבחור משימות קשות. 
לעבוד קשה במשך שנים לפני שיראו תוצאות. 
לשאת תקופות של תסכול. 
לשמור על מקום עבודה מרתק ששכרו לא רב. 
לעבור מחסור. 
לשמור על זהות נבדלת באלפיים שנות גלות. 
לבחור שותף מצוין לאהבה וברית שאולי בדבר אחד, אינו מתאים. 
לצלוח עם ילדיהם את גיל ההתבגרות. 
לשמוח באוכל פשוט. 
ליהנות ממזג אוויר נחמד. 
בקיצור, האנשים שלא חייבים להיות מאושרים נהנים יותר.

הכישרון להיות לא מאושר הוא המפתח לשלוות נפש, החסרה דבר מה, תמיד.
עד לעת החדשה אנשים שמחו אם הייתה להם פת לחם, קורת גג, ומישהו לחלוק בהם עמו. 
במאה העשרים כשהיה נדמה לנו שהשגנו שליטה מלאה בחיים, 
התחלנו לדרוש מעצמנו להיות מאושרים. 
חשוב שאדם ידע לדאוג לצרכיו. 
טוב לשאוף לחיות חיים מלאים. 
לשמוח ולהתענג על טובו של העולם. 
לעזוב מקום שעושה אותנו אומללים.

אך האושר, שהייה פעם כמיהה, נעשה לתביעה מעצמנו ומהעולם. 
אומרים שאפשר לזכות בו, אם מפתחים לו כישרון. 
ומי שלא הגיע אליו, אשם. 
אנשים כל שעה בודקים אם טוב להם או לא. 
האושר נעשה לאחד העריצים הקשים של הזמן. 
האנשים שלא זכו בכישרון לא להיות מאושרים שואלים את עצמם כל בוקר אם הם מאושרים. 
אם התשובה שלילית, הם ממשיכים ושואלים, האם זו העבודה, שלא מתאימה לי. 
ואולי צריך להחליף את מקום המגורים. 
או לקנות משהו שאין לי. 
או להתגרש. 
או להחליף את המין.
אושר נעשה למקצוע לימודים. 
בקורס לאנשים מאושרים ישנו דבר אחד על מצב האדם שאותו מעלימים: 
רוב התלמידים יצאו מן העולם לפני שתהיה בידיהם חצי מתאוותם.

האנשים שחייבים להיות מאושרים אומללים כשהם מקבלים חדר רגיל במלון. 
כשהשירות איטי. 
כשהצ'יפס סתמיים. 
לא מחשיבים שמחות בינוניות. 
שעות של אושר אינן נחשבות בעיניהם אם עדיין לא הגיע האושר המושלם. 
יתקשו להחזיק מעמד לאורך זמן במקום שיש בו קשיים. 
לא כדאי להתחתן אתם כי לא יישארו אתנו אם נחלה, או נאבד את כספנו, או נזדקן. 
כדי להכריח את האושר שהובטח להם לבוא יתמכרו לתרופות וסמים. 
סופם שהם נעשים מדוכאים, כי אינם מאושרים."

**
ביום ג' השבוע יצא לדרך מחזור א' של תכנית "שלושים יום".
22 משתתפות ומשתתפים בחרו לקפוץ פנימה.
בהמשך לטקסט של ד"ר יאיר כספי, 
משתתפים בוחרים לעצמם עשייה חשובה 
ומתחייבים להתמיד בה לאורך זמן. 
כל יום.
גם כשלא הכי מתחשק להם.
גם כשלא הכי נוח או מתאים להן.
גם כשאין פרס מובטח.
יכול להיות (אף אחד לא מבטיח) ששמחה וסיפוק יגיעו מעצם העשייה המתמדת.
ששלווה תצמח מכך שפשוט עושים במקום להתלבט כל יום אם כן או לא.

ההיענות לתכנית מרגשת.
22 משתתפות ומשתתפים נרשמו בתוך ארבעה ימים ופתחו ב 1/5 חודש של עשייה יומית.
בניתוח ראשוני, נראה שרוב (ואולי כל) הפעולות היומיות שמשתתפים בוחרים לעצמם
הם פעולות מ"הרביע השני" (עפ"י מטריצת ניהול הזמן של סטיבן קובי) – 
הרביע של הדברים החשובים והלא דחופים.
אותם דברים שאיננו מגיעים אליהם ביום יום מפני שהם "נדרסים" ע"י דברים אחרים.
ואולי גם כאלו שאנחנו מגיעים אליהם פה ושם אבל מתקשים להתמיד בהם.

התחייבתי בפני עצמי לפתוח שלושה מחזורים רצופים של "שלושים יום".
אני מאמין בעשייה עקבית ובלמידה מתמדת לאורך זמן.
בשימור של מה שעובד טוב ובשיפור של מה שעובד פחות טוב.

מחזור ב' יצא לדרך ביום ו' ה – 1/6/18.
במוצ"ש 30/6 כשילדי בית הספר היסודי יצאו לחופש הגדול,
יחגגו משתתפי מחזור ב' 30 ימים של עשייה רצופה.
ואולי אפילו 61 ימים (לאלו ממחזור א' שימשיכו לחודש נוסף).

עלות התכנית: "דמי רצינות" 90 שקלים.

פרטים והרשמה כאן

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

התכווננות

שמעתי אודותיכם.
אני חושב עליכם.
יש בי כבוד אליכם.
יש בי הערכה להתמודדות שלכם.
אני רוצה לשרת אתכם.
חשוב לי לתת לכם משהו בעל ערך.
אשתדל כמיטב יכולתי.
אני מקווה שאצליח.
איני בטוח.

לילה טוב.
ניפגש מחר.

חיים מלאים. היום.