אתי הילסום נולדה באמסטרדם בשנת 1914.
היא נרצחה בשואה והשאירה אחריה יומנים אנושיים, מרגשים ומלאי עוצמה.
היומנים נכתבו בשנים 1941-1943, במהלך מלחמת העולם השניה, כשאתי בשנות העשרים המאוחרות לחייה.
הקטעים הבאים הם מתוך יומניה שנערכו לספר, שבין היתר תורגם לעברית בשם "השמיים שבתוכי".
כשאני קורא את מילותיה של אתי הילסום מתעוררות בי שתי מחשבות-תחושות עיקריות:
האחת – התפעמות לנוכח עוצמתה, רגישותה ויכולתה להיות בנוכחות עם כל מה שהיא רואה, חווה ועוברת.
והשניה – פרספקטיבה רחבה על החיים במרחק של כשמונים שנים מאז שהיומנים נכתבו.
אני מקווה שהציטוטים הללו יגעו בכם ויחזקו אתכם כפי שהם נוגעים בי ומחזקים אותי:
"אני יודעת שלאלו ששונאים יש סיבות מבוססות לשנאתם,
אבל מדוע עלינו לבחור תמיד בדרך הקלה והזולה?
מבשרי חזיתי, שכל חלקיק של שנאה שיתווסף לעולם הזה,
יעשה אותו עוד יותר עוין מכפי שהוא בלאו הכי,
ואני מאמינה גם, אולי בתמימות, אבל בעקשנות,
שכדור הארץ יהיה מקום ראוי יותר לחיות בו, רק בזכות האהבה."
**
"תני לצער את כל המרחב וההגנה הנחוצים להם בתוכך,
משום שאם כל אחד ישא את היגון שלו בכנות ובאומץ,
הצער שכעת ממלא את העולם ישכך.
אבל אם אין לצער מרחב מוגן, ורוב המרחב בתוכך מוקדש למחשבות שנאה ונקם –
שמהן יוולד צער חדש לאחרים – כי אז הצער המתקיים בעולם הזה לא יעלם, אלא יוכפל."
**
"יבוא יום ובו נבנה עולם חדש,
ועל כל פשע וכל זוועה חדשים יהיה עלינו לענות באהבה וטוב לב,
מתוך כוחות שנשאב מפנימיותינו.
מותר לנו לסבול, אבל לא להיכנע לסבל."
**
"ואין דרך אחרת להתכונן לקראת הזמנים החדשים, אלא בלבנו.
ואי שם בתוכי מצויים אור וכוח ואהבה, שאינם מותירים מקום למרירות.
אני רוצה כל כך להישאר בחיים, לתת יד לבניין הזמנים החדשים, לתרום את העוצמה שבי,
כי אין לי ספק שזמנים חדשים יבואו, הרי אני חשה שהם גדלים בתוכי מיום ליום."
**
"שלום אמיתי בעתיד ייתכן רק כאשר כל אדם יגיע לשלום עם עצמו ויעקור מתוכו את השנאה לזולת,
ויהיה מוצאו אשר יהיה, ויהפוך אותה למשהו אחר,
במשך הזמן לאהבה אפילו, או שמא זאת ציפייה מוגזמת?
ואהבת לאויבך כמוך.
ומדוע שלא נאמין שזה אפשרי?"
**
"האם זאת באמת אני, שיושבת כאן וכותבת בשלווה ובבגרות נפשית,
והאם יש מי שיבין אותי אם אומר שאני מאושרת מאוד,
לא אושר מתפרץ, אלא אושר פשוט שנובע מהמתינות והאמון שהולכים ומתעצמים בי מיום ליום?
משום שכל הדברים המביכים והמאיימים והמעיקים אינם מטשטשים את חושיי אף לרגע אחד,
משום שאני ממשיכה לחיות את החיים בצלילות ולראות אותם כמות שהם.
משום שמחשבותיי ורגשותיי אינם נעכרים אף לרגע.
משום שאני מסוגלת לשאת הכול ולהתמודד עם הכול ואני ערה לכל הטוב שבחיים, גם בחיי שלי,
וההכרה הזאת, לא רק שאינה מתמעטת בגלל הנסיבות, אלא שהיא גדלה ונעשית חלק בל ייפרד ממני."
**
"הסבל באמת גדול, אבל למרות זאת, לעתים קרובות אני הולכת בשעת הערב המאוחרת,
כאשר היום שוקע מאחוריי עם עומקיו,
אני הולכת בצעדים נחושים לאורך גדר התיל ואז זה פורץ ועולה מתוך לבי שוב ושוב –
אני לא יכולה לעצור זאת, זה עולה כפי שהוא,
כוח בסיסי הטוען: החיים הם משהו נפלא וגדול.
מאוחר יותר יהיה עלינו לבנות את העולם חדש לגמרי,
וכל עבירה נוספת וכל אכזריות נוספת המתרחשים כעת
נצטרך לעמת עם חתיכה נוספת של אהבה וטוב לב שעלינו לכבוש ולמצוא בתוך עצמנו."
**
"החיים והמוות והסבל והשמחה, השלפוחיות ברגליים,
העייפות והיסמין שמאחורי הבית, הרדיפות, מעשי האכזריות הרבים מספור,
כל זה מצוי בתוכי, כל זה הוא שלמות אחת ואני משלימה איתה כולה ומתחילה להבין יותר ויותר,
גם אם איני יכולה להסביר את מהות הדברים."
**
"שוב התבגרתי מאז אתמול, בבת אחת נעשיתי זקנה בכמה וכמה שנים ומודעת יותר לסוף.
הייאוש נשר ממני ופינה את מקומו לכוח גדול יותר משהיה בי קודם.
זאת ועוד: מי שלומד להכיר את כוחותיו ומגבלותיו ולהשלים עימם מוסיף לעצמו כוח.
הכול פשוט כל כך, הכול הולך ומתבהר והייתי רוצה לחיות הרבה שנים כדי שאוכל להסביר את זה גם לאחרים."
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר