תגית: השפעה

את הפוסט השבוע אני בוחר להקדיש לארבעה ציטוטים-קטעים שקראתי השבוע.
לשיר של שניקה שקד נחשפתי לראשונה רק לפני מספר ימים,
את הציטוטים האחרים אני מכיר כבר שנים ומדי פעם מביא אותם.
כולם מדברים אלי ונוגעים בי:
הם מזכירים לי את חשיבות הנוכחות וההקשבה,
מדגישים את האחריות למחשבות, למילים ולמעשים שלנו,
ומחדדים את השילוב המופלא ומעורר הענווה של חוסר אונים ושל יכולת ההשפעה.

איכשהו, כשאני קורא אותם, משהו בתוכי קצת נרגע ומתמלא בחמלה, בבהירות, בתקווה ובתחושת מסוגלות.

"אין כמעט שום דבר מחוצה לכם שיעזור איכשהו לנצח, אלא אם אתם מחכים להשתלת איבר.
אי-אפשר לקנות, להשיג או לקבוע פגישה עם שקט ושלווה.
זאת האמת הכי נוראה והיא מרגיזה אותי.
זאת עבודה פנימית, ואיננו יכולים לארגן שלווה או שיפור נצחי לאנשים הכי אהובים עלינו.
הם צריכים למצוא בעצמם את הדרך שלהם, את התשובות שלהם.
את לא יכולה לרוץ ליד ילדייך הגדולים עם קרם שיזוף ומקלון שפתיים ב"מסע הגיבור" שלהם.
את צריכה לשחרר אותם.
זה חוסר כבוד, לא לעשות זאת.
ואם זאת בעיה של מישהו אחר, סביר להניח שממילא אינך יודעת את התשובה.
העזרה שלנו בד"כ לא עוזרת במיוחד.
לעתים קרובות העזרה שלנו מרעילה.
ו"עזרה" היא הצד המואר של "שליטה".
הפסיקו לעזור כל-כך הרבה.
אל תשתפכו על כולם עם עזרתכם וטוב ליבכם."

הקטע צוטט מתוך הרצאת ה-TED של אן למוט – 12 אמיתות שלמדתי מהחיים ומהכתיבה.

**
"להכיר ביכולתך להשפיע על החיים,
משמעו להכיר את עצמך היטב ולעומק, להכיר בערכך האמיתי ובכוחך,
ללא קשר לתפקיד שיועד לך או למיומנות שרכשת.
אפשר לחזק או להחליש את החיים סביבך כמעט בכל תפקיד.
אנו עלולים להפוך למסוכנים אם נניח שבתפקידנו או במומחיותנו בלבד טבועה היכולת לעשות טוב,
וכל זמן שאנו בתפקיד לא נוכל להזיק.
אין תפקיד המשחרר אותנו מהאחריות להקשיב, להיות מודע לכך שיש חיים סביבנו, חיים הנוגעים בנו."

~ מתוך "ברכות סבי" מאת רחל נעמי רמן

**
מילים טובות / שניקה שקד

"לקח לי חיים שלמים להבין
שמכל מה שאעשה,
העבודה הכי חשובה שתהיה לי
היא להניח מילים טובות בתוכי,
על ליבם של אחרים,
בליבו של העולם,
בין הרווחים של הכאב
ובין הסדקים של הקושי,
להניח מילים טובות
ולתבל אותן בכוונה ואמת
שיוכלו לתת חיים איפה שבדיוק הסתיימו להם,
שיוכלו להביא שקט איפה שסערה מתחוללת,
לקח לי חיים שלמים להבין,
שהמילים שאניח בתוכי
יהיו הנכסים הכי חשובים בחיי,
ושמכל הבגדים שאמדוד
האמת תהיה הכסות שהכי תחמיא לי"

**

"אבא אמר –
את כל צווי המוסר ועשרת הדיברות אני יכול לצמצם לדיבר אחד בלבד – לא תכאיב.
זה הכול.
ואם זה בלתי אפשרי, אז לפחות תשתדל להכאיב פחות.
כמה שפחות."

~ פניה עוז זלצברגר, בתו של עמוס עוז, מתוך הספד לזכרו.

חג פסח שמח,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני מספר שנים שמתי לב שיש מספר רגשות מסוימים שאני מרגיש שוב ושוב בהמון מצבים ואירועים.
בהשוואה לרגשות אחרים, הרגשות המסוימים הללו היו הרבה יותר נפוצים עבורי.
הייתי מרגיש אותם עשרות פעמים ביום, בעוצמות משתנות.
במבט לאחור, נראה לי שכמעט בכל שעה נתונה הם היו עולים.
הרגשות הללו, שהיו עולים בי כל הזמן היו חוסר שקט, חשש ודאגה.
כמעט בכל רגע נתון הייתי מוטרד ממשהו, חושש שמשהו יקרה או לא יקרה, עסוק במה שעוד לא כאן.
אני מניח שהיה קשה לראות את זה מבחוץ, כי המשכתי לתפקד בכל מימדי חיי,
אבל ברירת המחדל המחשבתית-רגשית הפנימית שלי היתה חוסר שקט, חשש ודאגה.
למרות שזה היה שם מאז שאני זוכר את עצמי, רק לפני כמה שנים קלטתי שזו ברירת המחדל שלי.
ואז הבנתי שברירת המחדל הרגשית שלי היא לא אני וגם לא משהו שכולם חווים.
התחלתי לראות שלחלק מהאנשים סביבי יש רגשות נפוצים אחרים, כמו למשל כעס, רגשות אשם, שמחה או שלווה.
מרגע שהבחנתי בזה, ראיתי את זה שוב ושוב, לא יכולתי להפסיק לראות את זה.
עניין אותי למה אני מרגיש דווקא את הרגשות הללו יותר מרגשות אחרים ואיך הם התפתחו אצלי,
אבל הכי עניין אותי האם ואיך אני יכול לשנות את ברירות המחדל המחשבתיות-רגשיות שלי.

**
עם השנים, למדתי ממקורות שונים ומגוונים,
שאחד הדברים שהכי משפיעים על חיינו זה הלך הרוח שלנו, ה"סטייט" (State) המחשבתי-רגשי הנוכחי שלנו.
הלך הרוח הזה אינו תוצר של נסיבות או של מה שקורה מסביבנו.
הוא מושפע מאוד מהנסיבות וממה שקורה סביבנו כרגע, אך הוא אינו תוצר שלהם.
הסטייט הוא תוצר של מספר גורמים, ביניהם הפרשנות, המחשבות והדברים שאנו בוחרים להתמקד בהם.
חשוב מאוד להדגיש ולהבין את הנקודה הזו כי הסטייט שלנו משפיע על ההווה ויוצר את העתיד שלנו.
אם אנחנו בסטייט "ירוד" יחסית של דאגה, חשש, פחד, ייאוש או לחץ,
זה משפיע על ההווה שלנו (מה נחשוב, איך נרגיש, מה נגיד לאחרים ואיך נפעל),
וכיון שעתיד נוצר בהווה, באמצעות זרעי המחשבות-מילים-פעולות שלנו, הוא משפיע גם על העתיד שלנו.
כשהסטייט הזה מוחזק במשך שבועות, חודשים ושנים, הוא מתבסס מאוד והשפעתו רבה ועצומה.
הוא נחווט במוחנו, נהיה דומיננטי והופך להיות סוג של ברירת מחדל.
כברירת מחדל הוא נמצא שם בבסיס מרבית המחשבות-רגשות שלנו ומשפיע מאוד על ההווה ועל העתיד.

**
כיום אנחנו מבינים את חשיבותה של תזונה ופעילות גופנית שפעם הבנו פחות.
אנו מודעים לנזק המצטבר של עישון, או צריכה מרובה של סוכר.
ההשפעה של זה ודאית ומוכחת גם אם יש עיכוב מסוים בין זמן הפעולה לזמן התוצאה.
ייקח שנים לעורקים להיסתם או לסרטן להתפתח בריאות,
אבל ההשפעה היא מיידית וודאית, פשוט איננו מסוגלים להבחין בה עדיין.
ואולי זה בדיוק האתגר:
אנחנו נוטים לתעדף דברים קצרי טווח שניתן להבחין בהם או שלא רואים את השפעתם השלילית,
על פני דברים חשובים יותר שהשפעתם תתהווה בהדרגה ובעוצמה עם הזמן.

הלך רוח מחשבתי ודפוס רגשי הם כמו עישון, פעילות גופנית ותזונה.
כשם שיש לנו הרגלים פיזיים, יש לנו הרגלים מנטליים ורגשיים.
המחשבות והרגשות שלנו הם לא משהו שקורה לנו, אלא משהו שאנחנו אחראים לו ושאנחנו יוצרים מדי יום.
לאורך זמן המחשבות והרגשות שאנו חושבים ומרגישים מתגבשים ומתבססים לכדי הרגלים ודפוסים.
בדומה להרגלים הפיזיים, השפעתם של ההרגלים והדפוסים המחשבתיים והרגשיים שלנו עצומה.
כשם שניתן לשנות הרגלים פיזיים, כך ניתן לשנות הרגלים מנטליים ורגשיים וליצור הרגלים חדשים.

**
המחשבות והרגשות שלנו מושפעים מאוד מהרשתות החברתיות ומאמצעי התקשורת השונים (עיתונים, טלויזיה, רדיו),
המשרתים גופים וארגונים בעלי כוח והשפעה שמטרתם לקדם את האג'נדה שלהם ולא בהכרח את טובתנו או את טובת הכלל.
השילוב של מודעות נמוכה לחשיבותם של ההרגלים המחשבתיים והרגשיים הקיימים והמתהווים,
וההשפעה הגבוהה על ההרגלים הללו מצד גורמים בעלי כוח ועניין,
יוצר מצב שבו הדפוסים המחשבתיים-רגשיים של רבים מאתנו,
הינם דפוסים שאינם משרתים אותנו ואת החברה,
שהתבססו מתוך בורות ו/או חוסר תשומת לב.

כיון שהדפוסים הללו מאוד נפוצים בחברה סביבנו הם לא נראים חריגים או בעייתים במיוחד.
בגלל הנפוצות החברתית הם נתפסים כנורמליים ומקובלים,
כל זאת למרות שהשפעתם מזיקה והרסנית, שהם ברי-שינוי ושהם אינם גזירת גורל.

**
כשהבחנתי לפני שנים בהרגלים המחשבתיים-רגשיים שלי,
שנמצאים שם כל הזמן, מסבים לי סבל ואינם משרתים אותי,
עלה בי רצון עז לשנות אותם, להפחית את השפעתם ולהתחיל להעצים יותר מחשבות-רגשות אחרים.

כיום, לאחר שנים של תרגול מתמשך בצורות שונות ומגוונות,
אני מרגיש הרבה יותר רוגע, שמחה והכרת תודה משחשתי בעבר,
והרבה פחות לחץ, חשש, דאגה או אי-נוחות מכפי שנהגתי להרגיש.

למדתי שיש לנו את היכולת לשנות הרגלים ודפוסים מחשבתיים-רגשיים קיימים,
להחליש כאלו שפוגעים בנו, ולחזק כאלו שמשרתים אותנו.

זה אפשרי גם במציאות הנוכחית,
עם כל המורכבויות שלה,
זה ביכולתינו ובאחריותנו,
וזה יכול להתחיל ממש עכשיו,
בכל מקום ומצב שאתם נמצאים בו,
עם המחשבה-רגש הבאים.

כשמחשבה-רגש מסוימים מוחזקים על ידינו במשך מספר שניות או דקות הם משפיעים על מצב הרוח שלנו.
כשהם מוחזקים במשך שעות או ימים הם משפיעים על הלך הרוח שלנו.
החזקה לאורך תקופה של שבועות וחודשים תעצב את המזג שלנו (טמפרמנט).
מחשבה-רגש הנחשבים-מורגשים שוב ושוב לאורך שנים הופכים להיות אופי.

שינוי מצב רוח, מזג, הרגלים, וברירות מחדל מתחיל במחשבה-רגש הבאים.

**
הנושא הזה מעסיק אותי מאוד, מלהיב ומסקרן אותי.
אני קורא עליו עוד ועוד, לומד ומתרגל המון.
בחודשים האחרונים אני בהתרגשות מתמשכת,
כי נראה לי שאחרי שנים של למידה ותרגול,
משהו "התיישב" לי,
ואני מבין אותו ברמה עמוקה ובהירה שלא היתה שם קודם.
אני מסוגל לנסח אותו במילים ולדבר אותו.
והכי חשוב – אני מבין טוב יותר איך לעבוד איתו ולתרגל אותו,
ואני רואה את את אפקטיביות ומיידיות ההשפעה שלו עלי ועל אחרים.

תוך כדי כתיבת הפוסט הזה מתעורר בי חשק לקיים בקרוב מפגש זום בנושא,
שבו אוכל לחלוק ולשתף ביתר פירוט והעמקה את מה שכתבתי בפוסט הזה.
מפגש זום חי יאפשר גם הדגמה ותרגול בזמן אמת עם משתתפים.

אם הנושא מעניין אתכם, והייתם רוצים להשתתף במפגש כזה בשבועות הקרובים,
אנא מלאו את פרטיכם בטופס הבא ואשלח לכם פרטים נוספים לכשיהיו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אם אני מאמין שמה שקורה עכשיו,
הוא בעיה, או תקלה,
שפוגעת בחיי ובתוכניות שלי,
אז אני מחכה שהדבר הזה יעבור, או ייגמר או ייפתר,
כדי שאוכל לחזור לשגרה, לתוכניות, לחיים של לפני, או לתיקון של אחרי.

אם אני מבין שמה שקורה עכשיו זה החיים,
ולא איזושהי תקלה זמנית,
אז אני יכול לבחור כיצד לחיות את חיי היום,
בדיוק במצב הזה ובמקום הזה.

וזה לא אומר בהכרח שהכול לטובה,
או שיש פה שיעור חשוב שעלינו ללמוד,
או שזו דרכו של היקום לשמור על עצמו מפנינו,
או שזה שלב התפתחותי מואץ של האנושות שהגיע זמנו.

זה רק אומר שמה שקורה עכשיו,
כל מה שקורה עכשיו,
זה מה קורה עכשיו,
ושאלו החיים.

וממש עכשיו,
אנחנו יכולים לבחור,
כיצד לחיות את חיינו.

ליתר דיוק,
(בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו)
ממש עכשיו,
אנחנו כבר בוחרים,
כיצד לחיות את חיינו.

**
את הטקסט הזה פירסמתי לפני ארבע שנים בדיוק בפייסבוק.
(חזרתי אליו עכשיו בזכות תזכורת שצוקרברג הקפיץ לי).
הקורונה היתה אז ממש בתחילתה,
שבועות ראשונים של פחד, לחץ וחוסר וודאות,
לקראת שיאו של הגל הראשון,
כשהאירוע עדיין בעיצומו ורחוק מלהסתיים.

המילים הללו מרגישות לי רלוונטיות ומדויקות מאוד גם למצבנו הנוכחי.
מה שחווינו לפני 4 שנים מרגיש עכשיו רחוק והרבה פחות מורכב בהשוואה למה שאנו חווים כרגע.
מעניין איפה נהיה בעוד ארבע שנים ואיך נסתכל על התקופה הנוכחית.

**
נראה שאני בענייני נוסטלגיה ופרספקטיבה היום, אז הנה עוד משהו שמתחשק לי לחלוק אתכם:

לפני 14 שנים בדיוק (יב אדר התש"ע) אבי ז"ל נפטר לאחר מאבק במחלת הסרטן.
אז כהיום, זה היה ביום שישי לפנות בוקר, יום של אירועי פורים ותחפושות בבתי הספר ובגנים.
את הפוסט "איש אחד" כתבתי ב-2016 לזכרו ולזכר אדם נוסף שהשפיע רבות על חיי.
היה לי מרגש לחזור ולקרוא אותו שוב היום.

שבת של שלום,
חיים מלאים
רוני ויינברגר

בחודשים האחרונים אני עוסק הרבה בנושא מיקוד תשומת הלב.
עם השנים מתחדדת לי ההבנה שתשומת הלב היא המשאב הכי חשוב שלנו,
משאב המשפיע עלינו יותר מכל משאב אחר.

מה הכוונה? איך זה קורה בדיוק?

ברגע זה קורים סביבנו, במדינה ובעולם, אינסוף דברים.
יכולת הקליטה והעיבוד שלנו מוגבלים ולא אינסופיים,
ולכן, מתוך אותו אינסוף דברים שקורים אנחנו מתמקדים בחלק קטן בלבד ומסננים את השאר.
המשמעות של זה היא שהמציאות שאנו חווים, אינה מציאות אובייקטיבית,
אלא מציאות סובייקטיבית הנוצרת מהפילטרים, הפרשנויות שלנו והמשמעויות שאנו מייחסים לדברים.

הדברים שאנו ממקדים בהם את תשומת לבנו, הדרך שבה אנו מפרשים אותם,
והפעולות שאנחנו בוחרים לעשות בנוגע אליהם, משפיעים על חיינו ומעצבים אותם יותר מכל דבר אחר.
וזו הסיבה שתשומת הלב שלנו היא המשאב הכי חשוב ומשפיע (הרבה יותר מכסף או זמן).

לשם ההמחשה, המלחמה שכולנו חווים ברגע זה היא סוביייקטיבית לחלוטין:
בחצי השעה הקרובה צפייה בערוץ 11 או בערוץ 14 תייצר אצלנו חוויה שונה של המלחמה.
גלישה ושוטטות בקבוצות שונות של וואטסאפ, פייסבוק ואינסטגראם תייצר לנו מציאויות מקבילות.
ואם בחצי השעה הקרובה נבחר לצפות בסדרה קומית, לבשל, לבקר פצוע בבית החולים, או לצאת לריצה בגשם,
תהיה לכך השפעה אחרת לחלוטין עלינו, על תפיסת המציאות שלנו, ועל חיינו.

מיקוד בחצי הכוס המלאה או בחצי הכוס הריקה יוצר חווית חיים שונה לחלוטין.
מיקוד בהתרעות מודיעיניות או התעלמות מהן משנה מסלול של מדינה שלמה.
השאלות "איך אפשר לעזור?" או "מה יצא לי מזה?" יובילו את מחשבותינו ופעולותינו למקומות שונים.

הרעיון המשולב הבא מרגש אותי מאוד:

(1) תשומת הלב היא המשאב הכי חשוב שלנו.
(2) בכל רגע אנחנו יכולים לבחור היכן למקד את תשומת הלב.
(3) למיקוד תשומת לבנו יש השפעה עצומה ומיידית על חיינו (אולי יותר מלכל פעולה אחרת).
(4) מיקוד תשומת הלב היא מיומנות שניתן לפתח.

אני מוצא פה פוטנציאל התפתחות אינסופי,
תרגול יומיומי לכל החיים בעל השפעה אדירה עלינו ועל סביבתנו.

אחד הפרקים הכי חשובים בעיניי בתחום של תשומת הלב הוא עבודה עם טריגרים.

"טריגר" הוא כל דבר שנכנס למרחב תשומת הלב שלנו ומשפיע עלינו:
שיחת טלפון, הודעה שקיבלנו, כותרת שקראנו, משפט שמישהו אמר לנו או משהו שראינו.
מדי יום אנחנו פוגשים עשרות טריגרים ומופעלים על ידם, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לא.

הנה רק כמה דוגמאות לטריגרים שחוויתי השבוע:
– ההודעה הקשה על אסון המילואימניקים בעזה.
– משפט שמישהו אמר לי בסדנת מנהלים ושקטע רצף מחשבה-הנחייה שהייתי בו.
– עדכון מחבר לעבודה בנוגע לנושא חשוב שלא שמחתי לשמוע.
– תגובה כעוסה מידידה שעוררה בי אי-נוחות.

ביום שני הבא, 5.2.24 אני מתכנן לקיים מפגש וירטואלי שיתמקד בנושא של עבודה עם טריגרים.
לטעמי זהו פרק מרכזי ואחד החשובים בכל מה שקשור לפיתוח מיומנות תשומת לב.

במהלך המפגש ניגע במספר נושאים, ביניהם:
– מה זה טריגר
– סוגי טריגרים
– איך לזהות שהופעלנו על ידי טריגר
– איך לגלות את הסיפור הפנימי שמפעיל אותנו
– איך להקטין השפעות והשלכות בזמן שאנחנו מופעלים על ידי טריגר
– איך לעבור מתגובה אוטומטית לבחירה מודעת שמשרתת אותנו
– מה קורה במצבים שבהם הטריגר חזק במיוחד

במהלך המפגש אציג לראשונה רעיונות וכלים חדשים ומקוריים שהתפתחו אצלי בחודשים האחרונים.

המפגש הינו ללא עלות ומצריך הרשמה מוקדמת.

ניתן להרשם בקישור הבא.

המפגש יוקלט והקלטה תישלח לכל הנרשמים,
כך שגם אם אינכם יכולים להשתתף במפגש החי, תוכלו לקבל את ההקלטה ולצפות בה.

לקראת המפגש אשלח לכל הנרשמים קישור זום למפגש.

הנה שוב טופס ההרשמה למפגש "עבודה עם טריגרים".

ניפגש בקרוב..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אתגר קרת כותב בספרו "צנורות":

"כשיש לך התקף אסטמה אין לך נשימה.
כשאין לך נשימה קשה לדבר.
המשפט שלך חסום על-ידי כמות האויר שאתה מסוגל להוציא מהריאות.
זה לא הרבה, משהו בין שלוש לשש מילים. זה נותן לך כבוד למלה.
אתה עובר בין ערמות המילים שעולות לך בראש.
בוחר את הכי חשובות. וגם הן עולות לך.
לא כמו אנשים בריאים שמוציאים את כל המילים שהצטברו להם בראש כמו שמוציאים אשפה.
כשמישהו בזמן התקף אומר 'אני אוהב אותך' או 'אני נורא אוהב אותך' יש הבדל.
הבדל של מלה.
מלה זה המון, כי מלה יכולה להיות 'לשבת', 'ונטולין' או אפילו 'אמבולנס' ".

**
בכל פעם שאני קורא את הקטע הזה, זה מרגיש לי כמו זריקת מודעות.
בפחות ממאה מילים אתגר קרת מכניס אותנו לחוויה עוצמתית ומעביר מסר חד וברור:
במצבים מסוימים מלה אחת זה המון.

שני דברים חזקים עבורי במיוחד במשפטים הללו: נשימה וכבוד למלה.
מה עושים כשקשה לנשום?
אלו מילים אנו בוחרים להוציא החוצה? ואלו להכניס פנימה?

מילים נמצאות בבסיס המחשבות והדיבור שלנו.
המילים שאנו משתמשים בהן משפיעות עלינו ועל אחרים.
חשוב לשים לב למילים שאנו בוחרים לחשוב או לבטא.
זה נכון תמיד, ובמיוחד ברגעים שקשה לנשום.

רבי נחמן מברסלב אמר: "אתה נמצא במקום שבו נמצאות מחשבותיך,
שים לב שמחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות."

ואני מוסיף:
מלה היא אבן הלגו הבסיסית, המרכיב היסודי והבסיסי של חשיבה.
בכדי לשים לב למחשבות יש לשים לב למילים שמהן בנויות המחשבות.

**
הטקסט של אתגר קרת צוטט פעמים רבות במהלך הקורונה,
כשהיה חשש למחסור במכונות הנשמה בבתי החולים,
וכשהסתובבנו עם מסכות שהקשו על הנשימה.
לחלקנו, במיוחד אלו שחטפו חזק את הקורונה, באמת היה קשה לנשום.

גם עכשיו קשה לנשום.
לא בגלל מחלה שפוגעת בריאות או מסכה שמסתירה את הפה והאף,
אלא בגלל המחשבות על המצב, המתח, הדאגה, חוסר האונים וחוסר הוודאות.

בתקופה כזו, בשונה מבהתקף אסטמה, הקושי לנשום עלול להתבטא בעודף מילים.
כל כך הרבה מילים עפות עכשיו בכל הערוצים ולכל הכיוונים.

למילים יש כוח עצום.
הן יכולות להרים ולהוריד, ללבות שנאה או אהבה, להגביר ייאוש או תקווה.
מילים יכולות לגרום סבל או להסב אושר, לזרוע פחד או לנסוך ביטחון, להרחיק או לקרב.

במיוחד עכשיו, חשוב להכיר בכוחן ובהשפעתן של המילים שאנו משתמשים בהן או צורכים אותן.
רובנו לא יכולים להשפיע ישירות על החלטות הרמטכ"ל או קבינט המלחמה,
וגם לא על לוח השידורים של רשתות הטלויזיה או על השיחות באולפנים.

אבל יש לנו אחריות מלאה על המילים שאנחנו מוציאים מהפה שלנו,
ועל המילים שאנחנו מוכנים להכניס פנימה דרך הקשבה או קריאה.

תודה.

אני חושב עלייך.

איך אתה?

אני אוהב אותך.

אני כאן.

איך אפשר לעזור?

אני אתך.

בכל אינטראקציה ומפגש אנושי, בבית, במשפחה, בעבודה, ברחוב,
מלה אחת יכולה לעשות הבדל גדול.
מלה ועוד מלה ועוד מלה יוצרות מציאות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ערב אחד, כששחר בתי הבכורה היתה בת כשנתיים,
בזמן של אמבטיית ערב שגרתית,
היא איבדה הכרה והתחילה לפרכס.
אני זוכר את תחושת המעבר מ"אפס למאה" בשנייה.
מערב רגיל ושגרתי למצב חירום אינטנסיבי ומלא בחוסר וודאות.
כל ניסיונותיי להחזיר אותה להכרה לא הצליחו,
והתקפי הפרכוסים שהיו לה בכל כמה שניות, תוך כדי גלגולי עיניים,
רק הגבירו מאוד את הלחץ והפחד.
עטפתי אותה במגבת ובעזרת אחד השכנים טסנו לבית החולים שהיה במרחק 5 דקות נסיעה מאתנו.
תוך כדי עצירה בחריקת בלמים, רצתי לתוך חדר המיון כששחר (עדיין מחוסרת הכרה ומפרכסת) בזרועותיי.
אני לא זוכר מה בדיוק צעקתי,
אבל תגובת הצוות היתה מיידית, ותוך שנייה היא הושכבה על מיטה והתחילו לטפל בה.
מתגובות אנשי הצוות, ומהלחץ שראיתי בעיניהם,
יכולתי להבין שהמצב באמת חמור ושקורה פה משהו לא שגרתי שהם לא פוגשים בכל יום,
מה שבאופן טבעי רק הגביר את הלחץ והפחד שלי.

במשך מספר דקות נשענתי על הקיר מאחורי אנשי הצוות שעבדו על שחר בקדחתנות,
חסר אונים לחלוטין, בקושי עומד על רגליי, לא יודע מה לעשות ואיך לעזור,
תלוי בחסדי הצוות, אלוהים והגורל.

ואז, פתאום, הרגשתי יד על כתפי הימנית.
הסתובבתי לאחור וראיתי את מרב, השכנה שלנו מקומה שלישית.
בגלל אירועים אישיים מורכבים, היה למרב ניסיון משמעותי בעניינים רפואיים ובבתי חולים.
בעיצומו של כל האירוע האינטנסיבי הזה, היא קירבה את פיה לאוזני ואמרה לי:

"שחר שומעת אותך כל הזמן, גם כשהיא מחוסרת הכרה, וגם כשזה לא נראה ככה.
עמוד לידה, תחזיק לה את היד, ודבר אליה כל הזמן.
היא צריכה אותך צמוד אליה עכשיו."

כל חיי אכיר למרב תודה על הרגע הזה.

בזכותה, בתוך שנייה עברתי ממצב של חוסר אונים וחרדה, לעשייה.
עזבתי את הקיר שהייתי צמוד אליו, מאחורי גבם של הצוות הרפואי המטפל,
ניגשתי לצד מיטתה של שחר, שעדיין היתה מחוסרת הכרה,
נטלתי את ידה והתחלתי ללחוש לה באוזן שאני אוהב אותה,
שאני יודע שהיא חזקה וסומך על יכולת ההתמודדות שלה,
שמאיה ואני כאן איתה ושלא נעזוב אותה.
הפרכוסים המשיכו, שחר היתה עדיין מחוסרת הכרה,
והאירוע היה רחוק מלהסתיים אבל אני כבר הייתי במקום אחר.
חוסר האונים פינה את מקומו ללקיחת אחריות ולתפקוד.
בזכות מרב, קיבלתי עצמי תפקיד חשוב ונדרש:
לעמוד לצד בתי, להחזיק את ידה, ללחוש לה באוזן ולהיות איתה.

לשמחתי הרבה לאחר מספר שעות המצב התייצב, שחר הפסיקה לפרכס וחזרה להכרה.
כל הבדיקות שעשינו בעקבות האירוע שללו מקרים קשים שקיוינו לא לפגוש.
(מתברר שהגוף של שחר קרס עקב חוסר במלחים).
בתוך מספר ימים שחר חזרה לעצמה, ואנחנו חזרנו הביתה לשגרה מלאה וללא כל פגיעה.

**
למרות שהאירוע הזה התרחש לפני כ-21 שנים הוא עדיין חי בי וזכור לי היטב.
השינוי שעברתי בשניה, בזכות המשפט של מרב,
נחרט בי היטב ושימש אותי מאז גם במצבים נוספים.

אני מוצא אותו רלוונטי מאוד גם לתקופה הזו, בשני מובנים לפחות:

האם באמת שחר יכולה לשמוע אותי בזמן שהיא מחוסרת הכרה?
אין בי וודאות שמה שמרב אמרה נכון.
באופן אישי אני מאמין שכן, אבל אני לא בטוח לגבי זה.
בטח יש מחקרים שיוכיחו שכן, ומחקרים אחרים שיוכיחו שלא.
זה לא כזה משנה לי,
כי גם אם רק יש סיכוי שזה נכון,
במצבים קשים אני מוכן לקחת כל צ'אנס שיש,
להיאחז בכל פיסת תקווה, לעזור לריפוי לקרות.

ברור לי מעבר לכל ספק שהרפואה לא יודעת הכול,
שיש דברים מסוימים שאין להם הסבר,
ושהפוטנציאל האנושי, ובתוכו פוטנציאל הריפוי וההתאוששות,
גדול הרבה יותר מכפי שאנו משערים.

אז אם יש סיכוי שמה שאני עושה עוזר, גם כשזה לא וודאי,
אני רוצה לעשות את המיטב שאני יכול באותו רגע עבור שחר,
או עבור אדם אחר במצב אחר.

**
ובנוסף, לצד ההשפעה שלי על שחר,
יש את ההשפעה שלי על עצמי, ופה זה ודאי.
כשאנחנו מגויסים, נכנסים לתפקיד,
נמצאים שם עבור מישהו אחר (בפעולה, בדיבור, במגע או בתפילה),
תשומת הלב שלנו עוברת להתמקד במה שאנו עושים,
ומקטינה בצורה מיידית את תחושת חוסר האונים, אי-השליטה והחרדות שלנו.

כשאנו לוחשים למישהו משהו באוזן,
יש לנו תפקיד, אחריות, יש לנו מה לעשות.
אנחנו כבר לא חסרי אונים לחלוטין שנתונים רק לחסדי הרופאים, המחלה, הגורל או אלוהים.
גם כשנראה שאין מה לעשות, תמיד יש משהו שניתן לעשות.

בתקופה הנוכחית יש הרבה מאוד אנשים, קרובים ורחוקים, שאנו יכולים להיות לצידם.
ללחוש להם באוזן.
לחבק אותם.
לסייע במשהו קטן.
להתפלל עבורם.
לשלוח להם אנרגיה מרחוק.

כשנעשה את זה, אולי נעזור להם במשהו, ובוודאות נעזור לעצמנו.

חשוב מאוד לזכור:
זה שאנחנו לא מקבלים תגובה מיידית על משהו שאנו עושים,
או שאנחנו לא רואים את ההשפעה של הפעולות שלנו,
או שאיננו בטוחים אם הן עוזרות ומשפיעות,
לא אומר שמה שאנו עושים לא משפיע או עוזר.
זה רק סימן לכך שכדאי להמשיך לעשות זאת.

בתפילה לשלומם ולבריאותם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים והמשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע נזכרתי בכתבה שקראתי לפני מספר חודשים,
שבה מישהו אמר שיש לו "חיים משעממים" כי הוא כל הזמן עושה את אותו הדבר:
עסוק בלעזור ולעשות טוב לכל מיני אנשים, בכל מיני דרכים ומקומות.

המחשבה על זה עלתה לי באחד הבקרים השבוע והיא מרגישה לי מאוד רלוונטית ומתאימה.
אז ברמה מסוימת החיים שלי "משעממים" עכשיו:
אני מנסה להתמקד בדבר מרכזי אחד והוא הפחתת סבל ועשיית טוב, לעצמי, למשפחתי ובסביבתי.

כשאני כותב את המילים הללו, יש בי חשש שהן ייתפסו כ"קרות" או "אדישות",
שמישהו יפרש אותן כסוג של רוחניות מנותקת בסגנון "הכול לטובה" או משהו כזה.

אני ממש לא חושב במונחים כאלו עכשיו, בתקופה כה מורכבת כשכל כך הרבה אנשים חווים אבל, כאב, עצב, דאגה, פחד חוסר אונים וחוסר וודאות. 

ולצד זאת, כשיש הרבה פחד, כעס וכאב מסביב, וכשיש הרבה אנשים שחווים קשיים וזקוקים לעזרה,
יש גם הרבה הזדמנויות להרבות טוב, לעזור ולתמוך.

בתקופה כזו חשוב לזכור שבכל שיחה או פעולה,
אנחנו מרבים טוב או מעצימים סבל, מפקידים או מושכים אנרגיה.
במיוחד עכשיו, כשרבים מאיתנו בתפקוד חלקי או כזה שאינו מיטבי,
אנחנו עדיין יכולים לעשות כמיטב יכולתנו.
זה באחריותינו ולבחירתנו.
ולפעמים הדבר החשוב והדחוף ביותר הוא לטפל בעצמנו, להחזיק מעמד, 
להתנתק מהחדשות, לצאת להליכה, לאכול או ללכת לישון.

מיקוד בלהרבות טוב, לעצמנו ולאחרים, דרך פעולות שונות,
זו אחת הדרכים הכי אפקטיביות עכשיו לתרום למצב, לסייע לאחרים, ולשמור על עצמנו.
יש אינספור דרכים להרבות טוב בדוגמא הזו, וביניהן,
שליחת הודעת "מה נשמע" למישהו, משחק קופסא עם הילדים שלנו, התנדבות משמעותית,
או תרגול נשימות טלפוני בן כמה דקות להורדת סטרס עם לוחם בחזית שחווה לחץ נפשי.

בין שישי בערב לשבת בבוקר נדמה שהעולם התהפך.
אחד הדברים המאפיינים משברים, הוא שהעולם כפי שאנו מכירים אותו מתנפץ:
תפיסות מתרסקות, אמונות יסוד עמוקות מתערערות או קורסות,
התפקיד והתפקוד שלנו משתנים, ואיתם גם סדר היום, האינטרקאציות וסדרי העדיפויות.
הרציפות הקטועה הזו בין מה שהיה למה שעכשיו, מייצרת תחושת כאוס, חוסר שליטה וחוסר וודאות.

גם אני, כמו כולם, מטולטל ומנסה ליצור לעצמי ודאות מסוימת, להפחית חוסר אונים, להחזיר חלק מהשליטה.
אחת המחשבות שעוזרות לי השבוע היא שעקרונות הליבה שלאורם אני משתדל לחיות לא השתנו או נפגעו.

ברמה מסוימת, לפחות הרציפות הזו נשמרת:
להרבות טוב ולהפחית סבל, להתמקד במעגלי ההשפעה שלי, להחזיק תקווה, לקחת אחריות אישית ולשמור על עצמי.

יש פה גרעין חזק שאם מקפידים עליו הוא בעל כוח אדיר והשפעה עצומה, גם על עצמנו וגם על הסביבה שלנו.

אני מוצא בעקרונות הללו תירגול רוחני-מעשי עמוק ומחובר למציאות, שניתן וחשוב לעשות עכשיו.
הוא כולל לקיחת אחריות אישית על המחשבות-רגשות-מילים-פעולות שלנו,
תוך הכרה גם ביכולת ההשפעה העצומה שלנו להרבות טוב ולהפחית סבל,
וגם באפסות שלנו אל מול כוחות חזקים ורבים שפועלים כרגע.

לאט לאט.
נשימה נשימה.
צעד צעד.
פעולה פעולה.
יום ביומו.

בתפילה לשלומם ולבריאותם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים והמשפחות. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

במספר שיחות עם מנהלים ועובדים שקיימתי השבוע,
עלה שוב ושוב הרעיון שהמציאות שאנו רואים היא שיקוף של המחשבות והמעשים שלנו.
בכדי לקחת את זה למקום קונקרטי ולא להישאר במימד רוחני-תיאורטי,
הטענה שלי היא שהתופעות וההתנהגויות שאנו רואים בקבוצה שלנו או בקרב העובדים שלנו,
בין אם אנחנו אוהבים אותן ובין אם לא,
מהוות משוב ישיר עבורנו לדרך שבה אנו חושבים, מדברים ופועלים.

ואם להיות אפילו יותר מפורש,
אז מה שאנחנו רואים הוא תוצר של הדברים שאנחנו מאפשרים או מעודדים.

הנה מספר דוגמאות נפוצות שאני פוגש שוב ושוב:

איך לגדל עובדים עצלנים ובעלי ראש קטן בארבעה צעדים?

1. תנו להם אחריות כלשהי.
2. בדקו אותם לפרטי פרטים, עם או בלי ידיעתם.
3. מצאו משהו לא בסדר במה שהם עושים (קטן ככל שיהיה).
4. תנו להם קצת פחות אחריות (שהרי אי אפשר לסמוך עליהם).
וחוזר חלילה…

**
איך לגדל עובדים חסרי יוזמה בשלושה צעדים?

1. בקשו מהם לבוא עם הצעה למשהו.
2. מצאו ליקויים בהצעה שלהם (קטנים ככל שיהיו).
3. העלו הצעה "יותר טובה" משלכם ובקשו מהם ליישם אותה.
וחוזר חלילה…

**
איך לגדל עובדים חסרי מוטיבציה בשני צעדים?

1. התעלמו או התייחסו כמובן מאליו לכל דבר שהם עושים, שעומד בציפיות או עולה עליהן.
2. העירו להם על כל דבר (קטן ככל שיהיה) שאינו עומד בציפיות.
וחוזר חלילה…

**
100% הצלחה מובטחת. 
שיטה מוכחת, אחריות מלאה לתוצאות. גם בדוגמאות הללו וגם בדוגמאות ההפוכות להן. 
מתאים לעובדים ולמנהלים בכל דרג שהוא.
עובד גם עם בני/בנות זוג, ילדים, תלמידים וחברים.

מה אתם אומרים..?
מה הפוסט הזה מעורר בכם..?

***
לקראת סיום, מתחשק לי לשתף אתכם במספר הזמנות והמלצות.
כל ההמלצות נכתבות מהלב, מתוך פרגון אותנטי והערכה למי שמציע אותן,
ובכוונה לאפשר למידה, תרגול וחוויה משמעותית למי שמעוניין.

1. מפגשי "כתיבה מקרבת"
אם בא לכם להעמיק בתקשורת מקרבת, ואתם אוהבים לכתוב,
תנו מבט בסדנה הייחודית של "כתיבה מקרבת – כתיבה יוצרת ותקשורת מקרבת" שגוני זילברמן פותחת אחרי החגים.
8 מפגשים שבועיים פרונטליים באזור חיפה-טבעון.
מתחילים ביום ג', ה- 10.10.23
גוני עושה פה חיבור ייחודי ומסקרן בין שני עולמות שאני כל כך אוהב ושיש להם נוכחות והשפעה רבה על חיי.
לפרטים נוספים, עלויות ויצירת קשר עם גוני – לחצו כאן

2. קורס יסודות בתקשורת מקרבת
אם שמעתם על תקשורת מקרבת, טרם נחשפתם אליה בצורה מובנית,
ואתם מעוניינים ללמוד ולחוות אותה, תנו מבט בקורס היסודות שלילך בן דרור פותחת בקרוב.
הקורס יתקיים בימי א' בערב בטבעון, מפגש הפתיחה 12.11.23, שבעה מפגשים שבועיים.
לילך ואני מכירים מזה מספר שנים, ולאחרונה זכינו להעמיק את החיבור ואת החברות שלנו.
אני בטוח שהשילוב של גישת התקשורת המקרבת וההנחייה האישית של לילך יהפכו את הקורס הזה לחוויתי ומשמעותי מאוד. כל הפרטים כאן

3. המלצת צפייה – סדרה בכאן11 – "האחת"
אתמול בערב התחלתי לצפות בסדרה "האחת" בכאן11, בעקבות המלצה חמה של חבר טוב.
סימה קדמון, שהיתה פקידת מבצעים בטייסת 201 בזמן מלחמת יום הכיפורים,
מראיינת את הטייסים שאיתם היא שירתה באותה תקופה ונותנת לנו הצצה נדירה לנפשותיהם ולנשמותיהם.
אני אחרי פרק ראשון שהיה מרגש, נוגע, עצוב ומורכב. מעורר הרבה מחשבות על אז ועל היום.
אני מחכה כבר לראות את שלושת הפרקים הבאים.
"האחת" – סדרה בת 4 פרקים ב"כאן 11", על טייסת 201 במלחמת יום הכיפורים.

גמר חתימה טובה,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נהנים מהתכנים שאני שולח, נתרמים מהרעיונות, הכלים וההמלצות?
אנא העבירו אותם הלאה והמליצו למשפחה וחברים להירשם לתפוצה ולקבל את המיילים ישירות ממני www.nvc.co.il

ג'ק וולש נחשב בעיני רבים לאחד המנכ"לים הטובים בעולם.
בשנים 1981-2001 הוא ניהל את חברת ג'נרל אלקטריק והוביל אותה להצלחה יוצאת דופן.
בראיון מרתק שהתפרסם לפני מספר חודשים ב"ניו-יורקר" (למרות שוולש נפטר במרץ 2020)
הוא מתייחס בכמה משפטים (בצורה נדירה ולא אופיינית לו) לילדיו:

כשהתמנה למנכ"ל GE, כך הוא מספר,
הוא רצה להבטיח את עתידם הכלכלי של ילדיו, ובחר להקצות להם כמות מניות מסוימת.
לאחר שנים, בזכות הצלחת החברה, שווי המניות של כל אחד מארבעת ילדיו הגיע לעשרות מיליוני דולרים.
ברטרוספקטיבה של שנים אחרי, וולש מתחרט על הבחירה שלו וחושב שזו היתה טעות שפגעה בילדיו.
הוא מאמין שהם קיבלו יותר מדי כסף ובדיעבד היה פועל אחרת.
לדבריו הם התפתחו בצורה שונה מכפי שהוא קיווה או מכפי שהם היו יכולים להתפתח.

**
המחשבה הראשונה שעלתה לי כשקראתי את הראיון הזה היתה על ילדיו של וולש.
איך זה עבורם לקרוא את המילים הללו מפי אביהם..?

המחשבות הבאות היו על חיי שלי, על ילדיי ועל הוריי.

הנושא הזה מייצג בצורה חדה את המתח המובנה שבין שני תפקידים הוריים חשובים:
האחד – הרצון לעזור לילדינו, לתמוך בהם, לספק להם וודאות ולהגן עליהם.
השני – לאתגר אותם, לעודד אותם להתמודד בכוחות עצמם ולאפשר להם להתפתח.

מי מאתנו לא היה רוצה לתמוך בילדיו ולהבטיח את עתידם הכלכלי?
מי מאתנו לא היה רוצה שילדיו יתפתחו להיות בוגרים ערכיים, עצמאיים, בעלי ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות?

המתח המובנה הזה בין התפקידים רלוונטי להיבטים שונים של תמיכה ואינו מוגבל רק לפן הכלכלי:
– מתי נכון לעזור לילדינו בשיעורי הבית שלהם או בהכנה למבחן, ומתי עדיף לתת להם להתמודד לבד?
– מתי עדיף "להתערב" באירוע שקורה בבית הספר ומתי עדיף לתת להם להתמודד בעצמם?
– מתי כדאי לעצור אותם לפני שהם עושים טעות, ומתי חשוב לתת להם להתנסות גם במחיר של טעות?

איפה עובר הגבול בין תמיכה בריאה וחשובה לבין פינוק יתר שפוגע בהתפתחות?

**
ישנו סיפור ידוע על ילד קטן שמבחין בגוזל המנסה לבקוע מהביצה שבתוכה הוא גדל.
הגוזל הרך מנסה לסדוק את הביצה בעזרת כנפיו העדינות, אך מתקשה לעשות זאת במשך דקות ארוכות.
הילד, מלא כוונות טובות, מחליט לעזור לגוזל ושובר בזהירות רבה את קליפת הביצה.
כשהגוזל מגיח מן הביצה, זה משמח את הילד מאוד.
למרבה הצער, מתברר שכנפיו של הגוזל לא חזקות מספיק ושהוא אינו יכול לעוף.
תפקיד קליפת הביצה היה לעזור לגוזל לפתח את כנפיו בכדי שיוכל לעוף עם בקיעתו מהביצה.
העזרה של הילד שנעשתה מכל הלב ועם כוונות טובות פגעה בצורה חמורה בגוזל ובהמשך חייו.

בסיפור היפה והעצוב הזה, נקודת האיזון הבריא ברורה:
מטרת הקליפה היא לאפשר לגוזל לחזק את כנפיו,
ולכן חשוב לתת לגוזל להתמודד לבדו מבלי להתערב.
הקליפה שחוסמת את יציאתו מהביצה אינה פוגעת בו או מסכנת את חייו –
היא חלק חשוב והכרחי בהתפתחות שלו.

אבל בחיים זה קצת יותר מסובך ופחות ברור.
ובדומה לילד הקטן, או לג'ק וולש, גם כוונות טובות יכולות לעשות נזק.

**
הראיון של ג'ק וולש והסיפור על הגוזל מעוררות בי מחשבות על חיי ועל משפחתי.
גם על חיי כנער בוגר, חייל משוחרר וסטודנט הנתמך ע"י הוריו, וגם על חיי הבוגרים כהורה התומך בילדיו.

כשאני בוחן את המקום שאני נמצא בו כרגע (הסתכלות סובייקטיבית לחלוטין כמובן),
אני שבע רצון מהאיזון שבין ההתפתחות שעברתי, תחושות הביטחון-מסוגלות-עצמאות שפיתחתי,
לבין רמת התמיכה והדחיפה שקיבלתי מהורי.

איך הם עשו את זה..?
מצד אחד הורי עזרו לי כלכלית בתחילת דרכי הבוגרת בצורות שונות
(לדוגמא: תשלום שכר לימוד ועזרה בקניית דירה),
ומצד שני (בשונה מילדיו של וולש) היה ברור לי שזו עזרה זמנית ומוגבלת,
ושעלי לפתח את היכולת לעמוד בזכות עצמי ולדאוג למשפחתי.

השילוב של "תמיכה" ו"מוגבלת" תרם במקרה שלי להתפתחות בריאה.
הוא גם נתן לי נקודת פתיחה משמעותית וחשובה,
וגם הגביר את המוטיבציה שלי להצליח ולעמוד בזכות עצמי.

**
מעניין להקשיב לפרספקטיבה של ג'ק וולש ולבחון את הפעולות של הורינו.

אך חשוב עוד יותר להסתכל קדימה:
מה ניתן ללמוד מהם ואילו תובנות יכולות לשמש אותנו בתפקידנו כהורים?
כיצד חשוב שננהג היום,
כדי שבעוד שלושים שנה, כשנעשה רפלקציה על הבחירות שעשינו עם ילדינו,
נחוש שמחה, שביעות רצון והכרת תודה?

העובדה שאין תשובות ברורות לאיפה עובר קו האיזון הבריא שבין תמיכה-עזרה,
לבין דחיפה להתמודדות עם קושי ופיתוח עצמאות ומסוגלות,
לא מסירה מהאחריות ההורית שלנו להגדיר קו כלשהו ולעבוד לפיו.

ולסיום, לאחר כל מה שנכתב ונאמר, לא תזיק לנו קצת ענווה.

עם כל הכבוד לרצונות, לתוכניות ולפעולות שלנו בנוגע לילדינו, מדובר בחיים שלהם.
ולכן, אם נעשה "טעויות", זה לא בהכרח "דופק" את החיים שלהם,
ואם נעשה הכול "מושלם" (מה זה אומר בכלל..?), זה לא מבטיח שום דבר.

חשוב לזכור:
כהורים, לא משנה כמה אנו נוכחים בחיי ילדינו, כמה יש לנו או אין לנו לתת,
אנחנו רק שחקנים משניים בסרט החיים שלהם, שבו הם השחקנים הראשיים.
מה שאנחנו עושים כהורים משנה ומשפיע, לפעמים אפילו מאוד,
אבל מה שהם יעשו חשוב, ישנה וישפיע הרבה יותר.

החיים של ילדינו הבוגרים באחריותם, לא פחות משהם באחריותנו שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ב-25 למאי 1961 ניצב נשיא ארה"ב ג'ון פיצ'גרלד קנדי בפני הקונגרס האמריקאי
והציג בפומבי יעד פורץ דרך, שאפתני ומאתגר במיוחד:
"להנחית לפני תום העשור אדם על הירח ולהחזירו לכדור הארץ בשלום"

ב-21 ביולי 1969 נחת ניל ארמסטרונג על הירח ואמר את המשפט האלמותי:
"זהו צעד קטן לאדם וצעד גדול לאנושות".
שלושה ימים לאחר מכן, תא הפיקוד של "אפולו 11" ובו האסטרונאוטים,
חדר לאטמוספירת כדור הארץ ונחת בצניחה אל מימי האוקיינוס השקט.

המשימה הושלמה בהצלחה בתוך כשמונה שנים, פחות מחצי שנה לפני תום העשור !

מאז, הדוגמא מעוררת ההשראה הזו מוזכרת כמעט בכל ספר, הרצאה או קורס,
העוסקים בחזון, אסטרטגיה, מימוש פוטנציאל, פריצת גבולות והצבת יעדים שאפתניים.

**
מה המקבילה האנושית ליעד אישי שאפתני, היוצר השפעה משמעותית בעולם,
שאדם "רגיל" בעל משאבים מוגבלים יכול להגדיר לעצמו לעשור הקרוב?

השבוע פרסמה "הסולידית" פוסט מרתק ובו שיתוף בעשר תובנות אישיות,
המסכמות עשור של כתיבה בנושאי עצמאות כלכלית, חיסכון והשקעות.
אם הנושאים הללו מעסיקים אתכם, סביר להניח שכבר נחשפתם לפוסטים של "הסולידית".
אם טרם נחשפתם, אני ממש ממליץ לכם לעשות זאת.

ה"סולידית" היא דוגמא מעוררת השראה עבורי להשפעה אדירה של אדם יחיד.
אישה "מן השורה" הבוחרת להתמקד בתחום מסוים (במקרה שלה זהו תחום כלכלי),
לבטא את מחשבותיה ורעיונותיה באמצעות כתיבה,
ובכך להשפיע על אלפים רבים של אנשים ומשפחות,
אולי אפילו לשנות מסלולי חיים של דורות שלמים.

מעבר להתמדה רבת השנים של "הסולידית" ולהשפעתה על קהל עצום,
היא מהווה דוגמא והוכחה שאפשר ללכת נגד הזרם של שטחיות, תזזיתיות ותרבות האינסטנט.
מרבית הפוסטים של הסולידית הם בני אלפי מילים, מציגים עומק ומורכבות, ומצריכים ריכוז וזמן כדי לקרוא אותם.
למרות זאת, עם השנים הפך בלוג "הסולידית" לפופולרי במיוחד,
כשכל פוסט שהיא מפרסמת זוכה לאלפי צפיות ומאות הערות.
ניכר שאלפי קוראים מעריכים איכות ונמשכים לחשיבת עומק מקורית ואינטילגנטית.

**
"הנחתת אדם על הירח והחזרתו בשלום הביתה",
הוא גם יעד ברור ומוגדר שקל להבינו ולמדוד האם הושג,
וגם מטרה שאפתנית במיוחד שקשה להגשימה.

הכתיבה של "הסולידית" שונה.
אין בקצה שלה יעד המוגדר בחדות ומאתגר בצורה בלתי רגילה.
קשה למדוד אותה.
ועדיין, העשייה המתמדת והמתפתחת בתחום מסוים, היא בעלת השפעה עצומה.

אלו חדשות טובות:
ההגדרה של יעד חד, מרגש, מדיד וארוך טווח,
אינה תנאי הכרחי להתמקדות בתחום מסוים, להתמדה בדרך חשובה וליצירת השפעה משמעותית לאורך זמן.

בעולם כל-כך דינמי, מחויבות מתמדת לכיוון ולתחום, מבלי להיצמד ליעד קונקרטי מדי,
יכולה להוות יתרון המאפשר גמישות, מתן מענה לשינויים בלתי צפויים ולהתפתחות בריאה ולא מקובעת.

**
לפני כחמש-עשרה שנים אבי ז"ל חלה בסרטן.
לאחר התמודדות אינטנסיבית בת קרוב לשנה, גדושה בניתוחים וטיפולים, הוא נפטר.
באופן מפתיע, לצד כל הקושי, הכעס והאבל שבמפגש עם המחלה הזו, למדתי להעריך ולכבד אותה:
לרוב היא היא מגיעה בשקט, בלי הרבה רעש וצלצולים,
"עובדת" בצורה יסודית מדי יום, גדלה ומתפתחת בהתמדה מבלי למשוך יותר מדי תשומת לב,
ואז, כשהיא כבר מתגלה, היא כל-כך מבוססת שגם טובי הרופאים, הטכנולוגיות והטיפולים לא תמיד יכולים לה.

ניתן לרתום את העקרונות הללו לעשיית טוב ולתרומה משמעותית לאנשים ולאנושות, במקום לפגיעה הרסנית.

קנדי, אדם על הירח, "הסולידית" וסרטן, מתחברים אצלי לחשיבות, להשפעה ולעוצמה,
של בחירת כיוון ותחום (עם או בלי יעד ארוך טווח) ולעשייה עקבית, מתמדת וממוקדת לאורך זמן.

"אנשים מפריזים במה שהם מסוגלים לעשות בשנה, ולא מדמיינים מה הם מסוגלים לעשות בעשר שנים".
אני לא בטוח מי אמר את המשפט הזה, אבל אני ממש אוהב אותו.

הוא מעודד אותי לחשוב על העשור הקרוב שלי… לאיזה תחום-תנועה-עשייה אני רוצה להתמסר?

ומה אתכם..? מה כל זה מעורר בכם…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר