תגית: אימון

בחודשים שלפני השביעי לאוקטובר נהגתי לפתוח כל בוקר בכתיבת המשפטים הבאים:

שלום.
אני שמח להיות כאן-עכשיו.
אני שמח להיות במקום-זמן-מצב הזה.
אני שמח להיות בחוויה-התנסות הזו.
אני שמח להיות באימון-תירגול הזה.

ארבעת המשפטים הללו סייעו לי לשמר ולפתח מחשבות, אמונות ורגשות שרציתי לטפח בחיי.

כל משפט מתחיל בצמד המילים "אני שמח" כיון שבשנים האחרונות שמחה היא איכות מרכזית שאני רוצה לגדל בחיי.

"להיות כאן-עכשיו" זו תזכורת לנוכחות ברגע הזה שאני משתדל להיות בה ולחזור אליה.

"להיות במקום-זמן-מצב הזה" מזכיר לי שהנוכחות שלי היא הקשרית ושאני בוחר את ההקשר ויכול לשחק אתו.

"להיות בחוויה-התנסות הזו" מרגיע אותי ועוזר לי להפחית שיפוטיות בנוגע למצבים מלחיצים או לא נעימים.
זו תזכורת לכך שחלק מרכזי במסע האנושי הוא חוויות והתנסויות.

"להיות באימון-תירגול" עוזר לי למסגר קשיים, כאבים ואתגרים ומזכיר לי שהתפתחות עוברת דרכם.

בדומה לתפילה, זו חוכמה קטנה לכתוב או לומר את המשפטים הללו,
וחוכמה הרבה יותר גדולה להתכוון אליהם, להרגיש אותם בלב ולחוש אותם בגוף.
במשך חודשים, יום אחר יום אחר יום, כמו מים שחוצבים בסלע,
כתבתי לעצמי בהתכווננות ממוקדת את המשפטים הללו,
בניסיון להשריש אותם ולחווט אותם בתוכי.

**
ואז הגיע השביעי לאוקטובר.
בצהרי אותו יום, כמה שעות לאחר אותו בוקר נורא,
כשהכול עדיין חי, והאירועים רק מתחילים להתבהר,
התיישבתי לכתוב לעצמי ופגשתי את הדף.

לפני שכתבתי את המילה הראשונה היססתי..
– האם אפשר לכתוב את המשפטים הללו גם ברגעים כאלו עם מאות פצועים, עשרות הרוגים וכנראה חטופים רבים?
(אלו היו השעות הראשונות ובשלב זה טרם התבררו המספרים האמיתיים).

– האם לגיטימי בכלל לכתוב "שמח" בשעות כאלו? או לדבר על "תירגול" ועל "חוויה"?
האם עצם הכתיבה לא פוגעת באחרים או מעידה על ניתוק וחוסר רגישות?

– וגם אם אפשר ולגיטימי, אני לא באמת שם כרגע בתחושות ובמחשבות, אז מה הטעם? מה הערך?

לקחתי נשימה עמוקה…
ואז, בלב רוטט וביד רועדת, בשעה 14:23 בדיוק התחלתי לכתוב לעצמי את המילים הבאות:

שלום.
אני שמח להיות כאן-עכשיו.
אני שמח להיות במקום-זמן-מצב הזה.
אני שמח להיות בחוויה-התנסות הזו.
אני שמח להיות באימון-תירגול הזה.

הפער בין המילים "אני שמח" לבין מה שהרגשתי באותו רגע לא יכל להיות גדול יותר.
היו שם כעס, ולחץ, ופחד וחוסר אונים ועוד שלל רגשות ומחשבות. שמחה לא היתה שם.
ועדיין, ולמרות זאת, כתבתי את המשפטים הללו.

**
מאז, ארבעה חודשים אחרי, אני ממשיך לפתוח כל בוקר עם אותם משפטים.
השבועות שחולפים והמשפטים שנכתבים מחדדים לי משהו שלא ראיתי לפני כן ויוצרים לי בהירות חשובה.
כיום, הפער בין המילים לכוונות, למחשבות ולרגשות עדיין קיים, אך הוא כבר הרבה פחות גדול משהיה.

איך בדיוק..?

"אני שמח להיות כאן-עכשיו".
האמנם? על מה בדיוק אני שמח??
בכל בוקר אני מחפש דברים שמעוררים בי שמחה והכרת תודה.
ובכל בוקר אני מצליח למצוא.
גם אם הם מהווים רק אחוז אחד וזעיר, וגם אם הם מרגישים לי שוליים ביחס לדברים אחרים,
אני עדיין מתמקד בהם ומצליח לראות ולחוות אותם בדקות הראשונות של הכתיבה.
במקומות שיש הרבה סבל יש גם הרבה חסד.
והחסד הזה מעורר הרבה שמחה והכרת תודה.

השמחה קיימת, והיא לא לבדה.
אני לא משכנע את עצמי שהכול לטובה.
אני לא מנסה לצבוע הכול בורוד, או לתת פרשנות אופטימית לכל מה שקורה.
לצד השמחה יש מקום לקושי, לעצב ולכאב.
כשאני כותב "אני שמח להיות בחוויה-התנסות הזו",
אני מנסה להזכיר לעצמי שוב ושוב,
שגם החוויות הפחות נעימות הן חלק מהמסע האנושי שכולנו חלק ממנו.
ושחלק חשוב מהמסע הוא לתת להן מקום ולהיות בנוכחות איתן.

המשפט "אני שמח להיות באימון-תרגול הזה" עוזר לי להיזכר,
שלמרות שאין לי שליטה על מה שקורה,
יש לי אפשרות לבחור איך להגיב למצבים ובמה אני רוצה להתמקד כשהם מתרחשים.
רק כשהים גבוה והגלים סוערים, אפשר לתרגל שחייה בים גבוה.
אז מה בדיוק אני רוצה לתרגל עכשיו? במה בדיוק אני רוצה להתאמן היום?
אפשר לדוגמא להתאמן בשמירה על לב פתוח,
בלהחזיק תקווה פעילה ולא להתייאש,
בלהיות בנוכחות עם אנשים שחווים קושי ולתמוך בהם,
או בלשים גבולות ברורים ולשמור על עצמנו.
חלק מהאימון שלי בימים הראשונים היה אימון בלהיות השקט והביטחון שאני רוצה לראות בעולם.
זה כלל ניסיונות להרגיע את עצמי ולנסוך שקט וביטחון בסובבים אותי.

**
בדיעבד נראה לי שלארבעת משפטי הבוקר הללו יש תפקיד כפול עבורי:
הם גם משמשים עוגנים יציבים ומוכרים עבורי בתקופה שבה כל-כך הרבה דברים מתפרקים ומשתנים,
והם גם עוזרים לי למקד את תשומת ליבי ואת האנרגייה שלי במקומות שחשובים לי.

שלום.
אני שמח להיות כאן-עכשיו.
אני שמח להיות במקום-זמן-מצב הזה.
אני שמח להיות בחוויה-התנסות הזו.
אני שמח להיות באימון-תירגול הזה.

מה העוגנים שלכם?
מה השגרות שמחזקות ומחזיקות אתכם בתקופה הזו?

תודה על שקראתם עד כאן, ועל ההקשבה שלכם.
אשמח לשמוע מה המילים הללו מעוררות בכם ואם יש משהו שתרצו לשתף אותי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אימון תשומת הלב השני: אי-היאחזות בנקודות מבט

מודעים לסבל הנוצר על ידי היאחזות בנקודות מבט ותפיסות שגויות אנו נחושים להימנע מלהיות צרי דעת וכבולים לנקודות מבט נוכחיות.
אנו מחויבים ללמידה ולתרגול של אי-היאחזות בנקודות מבט ופתיחות לחוויות ולתובנות של אחרים כדי שנוכל ליהנות מהחוכמה המשותפת.
תובנה מתגלה באמצעות תרגול של הקשבה חומלת, הסתכלות מעמיקה ושחרור של רעיונות ולא באמצעות צבירה של ידע אינטלקטואלי.
אנו מודעים לכך שהידע שאנו מחזיקים בו כיום הינו בר שינוי ואינו אמת מושלמת או מוחלטת.
האמת נמצאת בחיים, ואנו נתבונן בחיים שבתוכנו וסביבנו בכל רגע, תוך מוכנות למידה במהלך כל חיינו.

מתוך "14 אימוני המיינדפולנס" / טיך נהאת האן (תרגום חופשי: רוני ויינברגר).

**
The Second Mindfulness Training: Non-Attachment to Views

Aware of the suffering created by attachment to views and wrong perceptions, we are determined to avoid being narrow-minded and bound to present views.
We are committed to learning and practicing non-attachment from views and being open to others’ experiences and insights in order to benefit from the collective wisdom.
Insight is revealed through the practice of compassionate listening, deep looking, and letting go of notions rather than through the accumulation of intellectual knowledge.
We are aware that the knowledge we presently possess is not changeless, absolute truth.
Truth is found in life, and we will observe life within and around us in every moment, ready to learn throughout our lives.

~ Quoted from " The Fourteen Mindfulness Trainings " / Thich Nhat Hanh

חיים מלאים. היום.

אימון תשומת הלב הראשון: פתיחות

מודעים לסבל שנוצר על ידי קנאות וחוסר סובלנות, אנו נחושים לא להשתעבד לאף תורה, תיאוריה או אידיאולוגיה, כולל אלו הבודהיסטיות.
אנו מחויבים לראות את הוראות הבודהיזם כאמצעים מנחים המסייעים לנו ללמוד להתבונן עמוק ולפתח הבנה וחמלה.
הן לא תורות להילחם, להרוג, או למות עבורן.
אנו מבינים שהקנאות על צורותיה הרבות היא תוצאה של תפיסת הדברים בצורה דואליסטית או מפלה.
נאמן את עצמנו להתבונן בכל דבר בפתיחות תוך הבחנה מעמיקה בעקרון התלות ההדדית (interbeing) על מנת להתמיר את הדוגמטיות ואת האלימות שבתוכנו ובעולם.

מתוך "14 אימוני המיינדפולנס" / טיך נהאת האן (תרגום חופשי: רוני ויינברגר).

**
The First Mindfulness Training: Openness

Aware of the suffering created by fanaticism and intolerance,
we are determined not to be idolatrous about or bound to any doctrine, theory, or ideology, even Buddhist ones.
We are committed to seeing the Buddhist teachings as a guiding means that help us learn to look deeply and develop understanding and compassion.
They are not doctrines to fight, kill, or die for.
We understand that fanaticism in its many forms is the result of perceiving things in a dualistic or discriminative manner.
We will train ourselves to look at everything with openness and the insight of interbeing in order to transform dogmatism and violence in ourselves and the world.

~ Quoted from " The Fourteen Mindfulness Trainings " / Thich Nhat Hanh

חיים מלאים. היום.

מתוכנתים

לאורך עשרות אלפי שנים
תוכנתנו להגיב חזק יותר
לביקורת מאשר למחמאה,
לאיום מאשר להזדמנות,
להפסד מאשר לרווח,
לכאב מאשר לעונג.

**
אנחנו עדיין מתוכנתים.
המנגנונים חזקים ומשפיעים.
לצד התועלת הצפויה למשך החיים
אנו משלמים מחירים על איכות החיים.

**
אולי אפשר להתחיל ללמד בגנים ובבתי הספר
קצת יותר שמחה ואושר.
קצת יותר טוב לב ונדיבות.
קצת יותר הכרת תודה.
קצת יותר אהבה.
קצת יותר שלווה.
קצת יותר חמלה.

**
ועד שזה יקרה,
עד שנשנה את המנגנונים של המדינה, המשרד והמערכת,
אולי נתחיל להשפיע על מנגנוני קבלת ההחלטות של עצמנו?

לגלות את זה.
ללמוד את זה.
לתרגל את זה.
להתאמן בזה.

**
בקטנה.
רק היום.
רק קצת יותר.

חיים מלאים. היום.

"דברים שמתפרקים הם מעין מבחן וגם מעין ריפוי.
אנחנו חושבים, שהעיקר הוא לעבור את המבחן ולהתגבר על הבעיה,
אבל האמת היא שהדברים לא באמת נפתרים.
הם מתאחים ומתפרקים.
אחר כך הם שוב מתאחים ושוב מתפרקים.
הריפוי מגיע מהשארת מקום לכל זה לקרות:
מקום לצער, להקלה, לאומללות, לשמחה.

כשאנחנו חושבים, שמשהו, יגרום לנו עונג, אנחנו לא יודעים, מה באמת יקרה.
כשאנחנו חושבים, שמשהו יאמלל אותנו, אנחנו לא יודעים.
היכולת להשאיר מקום לאי-הידיעה היא הדבר הכי חשוב.
אנחנו מנסים לעשות את מה שאנחנו חושבים שיעזור, אבל אנחנו לא יודעים.
אנחנו לעולם לא יודעים, אם ניפול על הפנים או נשב זקוף.
כשאנחנו חווים אכזבה גדולה, איננו יודעים, אם זה סוף הסיפור.
ייתכן שזו דווקא תחילתה של הרפתקה גדולה."

~ "כשהדברים מתפרקים" / פמה צ'ודרון

**
יכול להיות שקיבלנו משהו שלא ביקשנו.
התנאים מושלמים.
עכשיו זה הזמן.
להתאמן.
לתרגל.
ללמוד.
לחוות.
לגדול.
להיות.

חיים מלאים. היום.

"בכל פעם ששאלו מורה זן לשלומו, הוא ענה, 'אני בסדר.'
לבסוף אחד מתלמידיו אמר, 'רושי, איך אתה יכול להיות תמיד בסדר?
אף פעם אין לך ימים רעים?'
מורה הזן ענה, 'ודאי שיש לי.
בימים הרעים, אני בסדר.
בימים הטובים, אני גם בסדר.' "

~ מתוך "המקומות שמפחידים אותך" / פמה צ'ודרון

**
היום אנחנו בסדר.

את חוגגת יום הולדת 18. את בסדר.
בעוד מספר שעות תהיי בהלוויה של אחיינך. את בסדר.
את מאושפזת ומחכה לתשובות. את בסדר.
את חוזרת לעבודה אחרי היעדרות בת מספר שבועות. את בסדר.
קיבלת (או לא קיבלת) את הקידום שציפית לו. אתה בסדר.
אתה תקוע בפקק תנועה. אתה בסדר.
אתה מוכן (או לא מוכן) לפגישה. אתה בסדר.
אתה מלווה את הוריך בעניין רפואי מאתגר. אתה בסדר.
השמש זורחת והשמיים כחולים. את בסדר.
הגשם שוטף והשמיים שחורים. אתה בסדר.

חיים מלאים. היום.

קשה למצוא רופאה מצטיינת שמרשה לעצמה להפסיק ללמוד, להתאמן ולהשתפר, גם לאחר שהיא כבר הוסמכה.
קשה למצוא ספורטאי על שמרשה לעצמו להפסיק ללמוד, להתאמן ולהשתפר, גם לאחר שהוא כבר חתם על חוזה או זכה בתואר.
קשה למצוא מפתחי תוכנה, אנשי כספים, שפים או אומנים מהשורה הראשונה שמרשים לעצמם להפסיק ללמוד, להתאמן ולהשתפר בתחומי העיסוק שלהם.

**
קל למצוא מנהלים שלא לומדים, מתאמנים ומשתפרים בניהול.
קל למצוא הורים שלא לומדים, מתאמנים ומשתפרים בהורות.
קל למצוא בני ובנות זוג שלא לומדים, מתאמנים ומשתפרים בזוגיות.

**
"או שיש לך או שאין לך את זה",
"יש דברים שאי אפשר ללמוד",
"יש דברים שלא צריכים להילמד",
הם שלושה מיתוסים מופרכים.
אולי אפילו מסוכנים.

**
את הדברים החשובים בחיים,
אפשר וכדאי להמשיך ללמוד. עוד ועוד ועוד.
בדברים החשובים בחיים,
מומלץ להמשיך להתאמן ולשאוף להשתפר.

**
לא תמיד זה קל.
לפעמים זה אפילו קשה.

חיים מלאים. היום.