מצמד מנצח לטריו חזק במיוחד

סטוקדייל ופרנקל הולכים חזק ביחד.
הם צמד מנצח.
הראשון גיבש את העקרונות שלו מתוך עינויים קשים ושנים בשבי.
השני מתוך מחנות הריכוז והמוות.
אם העקרונות שלהם רלוונטיים ומתאימים למצבי קיצון כל-כך קשים,
אז בוודאי שהם רלוונטיים ומתאימים גם למציאות הנוכחית, למה שאני ואנחנו מתמודדים איתו עכשיו.

**
עכשיו זה זמן טוב לתרגל סטוקדייל-פרנקל.

אדמירל ג'ים סטוקדייל קורא לשמור על האמונה הבלתי מתפשרת שבסוף יהיה בסדר,
להיות מוכנים להתמודד עם המציאות המרה ולעשות ככל שיידרש.

ויקטור פרנקל מדגיש את יכולתנו לבחור את תגובתנו בכל רגע נתון וקורא לנו לזכור שזו אחריותנו.
הוא מזכיר לנו שבמרווח שבין הטריגר לתגובה קיים פער, ושבפער הזה מצויים החופש והצמיחה שלנו.

שניהם מזכירים לנו שאנחנו בעלי הבית.

אני אוהב את החיבור הזה שלהם, שנותן לי גם תזכורת וגם פרספקטיבה.
הצמד הזה הוא צמד חזק.

**
ואולי חסר פה אחד לטריו.
אולי לצד האמונה הבלתי מתפשרת שיהיה בסדר והמוכנות להתמודד עם כל מה שמגיע,
המשולבות במיקוד שליטה פנימי, לקיחת אחריות ובחירה בתגובות שלנו בכל מציאות נתונה,
אולי לצד הזוג הזה יש מקום ליותר חמלה ונוכחות.
ברגעים מסוימים זה מרגיש קשה. ומייאש. ומוריד.
כנראה שגם לסטוקדייל וגם לפרנקל היו ימים נמוכים.
הפרספקטיבה הרחבה והדיבור בדיעבד יכולים לשרטט תמונה של "גיבורי על" שפוגעת קצת באנושיות.
כולנו בני אדם.
לכולנו יש רגעים קשים וימים נמוכים.
סטוקדייל ופרנקל יזכירו לנו להזדקף גם בימים הללו, לנער אבק, להרים ראש ולהמשיך.
לא להישבר, גם כשקשה.
זה בדיוק הדבר העיקרי שהם מדברים עליו.
קל להבין אותו ולקבל ממנו השראה כשאנו במצב יותר נינוח,
קשה יותר לעשות זאת כשאנו במקום נמוך.
לצד הדחיפה המנטלית אולי כדאי שמישהו גם יזכיר לנו שמותר לנו להיות במקום נמוך.
ושזה לא אומר שנכשלנו.
ושיש ימים כאלו.
ושאולי זה סימן שאנחנו צריכים קצת לנוח, להישען, לבקש עזרה, למלא מצברים.
לא במקום פרנקל וסטוקדייל, אלא לצידם.

בזמנים שמספיק קשה מהסביבה החיצונית,
חשוב שהסביבה הפנימית שלנו תהיה אוהבת וחומלת.
שבדיבור שלנו עם עצמנו נהיה באנרגיה כזו.
זה בסדר ואפילו חשוב מאוד לא לוותר ולהתעקש להמשיך הלאה.
חשוב להבין שאפשר לעשות זאת באהבה, ובעיניים טובות.
ואם אין מישהו בסביבה שלנו שיהיה שם עבורנו ככה, באנרגיה הזו, אז זו הופכת להיות האחריות שלנו.

לצד סטוקדייל ופרנקל, חשוב שיהיה קול שיזכיר לנו אהבה וחמלה עצמית.
אם שניהם מתמקדים בהסתכלות פנימה, במיקוד שליטה פנימית ובתגובה שלנו אל מול מה שקורה,
אז גם הקול הנוסף, קול האהבה והחמלה, חשוב שיתמקד בהסתכלות הפנימית.

**
השילוב המשולש הזה הוא חזק במיוחד.
התוספת הזו היא תוספת קריטית שמחזקת מאוד את המשולש:
אמונה בלתי מעורערת שיהיה בסדר בסוף ומוכנות לעשות ככל שיידרש,
ידיעה עמוקה שאנו בעלי הבית האחראים לבחירותינו בכל רגע נתון ואל מול כל טריגר ומציאות,
בנוכחות של אהבה וחמלה עצמית שבה אנו שוהים וממנה אנו פועלים.

**
שיתוף אישי לקינוח:
לפני כשנה התחלתי שגרת בוקר של כתיבה לעצמי במשך כחצי שעה עד שעה.
לא התחייבתי בפני עצמי לתקופה מסוימת, פשוט התחלתי והמשכתי.
מאז אני כותב כמעט בכל יום (5-6 פעמים בשבוע) ומרגיש שהדבר זה טוען וממלא אותי,
מחדד לי את מחשבה, מרים לי את האנרגייה ועוזר לי לנשום.
בשבוע שעבר סגרתי שנה שלמה של כתיבה כזו, ואני עדיין ממשיך.

המילים שקראתם בפוסט הנוכחי לא נכתבו הבוקר, אלא לפני מספר חודשים.
"נתקלתי" בהם באקראי לפני כמה דקות,
כשחיפשתי בקובץ הכתיבה היומית שלי דברים שכתבתי על פרנקל בעבר.
היה לי חזק לקרוא שוב את הטקסט הזה,
במיוחד בתקופה הנוכחית שבין יום השואה ליום הזיכרון,
כשהמציאות שאנו חווים כל כך אינטנסיבית ומלאת חוסר וודאות.

והנה משהו שהדהים אותי:
המילים הללו נכתבו ב-23 ביולי 2023, בעיצומה של חופשת קיץ, חודשיים וחצי לפני ה-7/10.
הלכתי לבדוק את התאריך שוב, כי הייתי בטוח שזו טעות.
איך זה יכול להיות?
מה גרם לי לכתוב את המילים הללו אז?
האם לפני השביעי לאוקטובר החיים שלנו לא היו הרבה יותר קלים-נוחים-נעימים,
עם "בעיות רגילות" שאנחנו מתגעגעים אליהן, עם הרבה יותר ודאות והרבה פחות אינטנסיביות?

זו עוד הוכחה עבורי לכך שהמציאות החיצונית, האירועים ונסיבות חיינו, יהיו אשר יהיו,
ימשיכו להשתנות כל הזמן וללוות אותנו עד נשימתינו האחרונה,
בזמן שהדבר שהכי משפיע עלינו ועל חיינו הוא "המציאות הפנימית" שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב.
כתבתי על סטוקדייל ופרנקל מספר פעמים בעבר, אתם מוזמנים לקרוא שניים מהפוסטים:
סטוקדייל זה עכשיו  / מה שנולד עכשיו

על יוגה (והרבה מעבר ליוגה…)

להיות מתחיל

לפני כשבועיים השתתפתי בשיעור היוגה הראשון שלי.
מאז, השתתפתי בעוד שלושה או ארבעה שיעורים.
הרמה הנוכחית שלי מאוד ראשונית,
המיומנות והביצועים במקום שונה משל מרבית האנשים סביבי.

יש משהו חזק בחוויה של להיות "מתחיל":
לא לדעת, להיות בעל מיומנות נמוכה,
להתאמץ לנסות לעשות את מה שאחרים עושים,
וגם אז לא להצליח או לעשות משהו שמרגיש ונראה שונה ו"עקום".

לצד "הגמגום" והמאמץ,
אני מוצא בכל התהליך הזה משהו מרענן ומחיה שלא חוויתי מזמן:
הנה "שדה" שהייתי רוצה להתקדם בו,
שרירים (תרתי משמע) שהייתי רוצה לפתח,
ושאני מאמין שהם חשובים ובעלי פוטנציאל לתרום לחיי.

האם אני מוכן להקדיש לכך את הזמן והקשב הנדרש?
האם אני מוכן לאפשר לעצמי להיות במקום הלא-מיומן, המתאמץ והמגמגם,
ולהמשיך לתרגל בסבלנות, בעקביות ובהתמדה, גם כשאין תוצאות מיידיות?

**
בשיעורי יוגה, חלק מהתנועות שהמורה מדגימה,
לא רלוונטיות עבורי, בלתי אפשריות ליישום כרגע,
ומעוררות מחשבה שאין באפשרותי להגיע אליהן גם בעתיד.
(רוב הסיכויים שזה לא נכון, ושזה רק עניין של פיתוח מיומנות).

כשאני מביט במורה או במתרגל מנוסה,
אני רואה אותם כרגע כפי שהם כאן לידי,
ולא רואה את מאות ואלפי השעות,
שהם הקדישו לאורך השנים לפיתוח המיומנויות הללו.

בשונה מיוגה, יש מספר מיומנויות שאני מתרגל מזה מספר שנים,
ושכתוצאה מזה הרמה שלי בהן שונה מאוד מהרמה שלי ביוגה.
ביניהן: אמפטיה, הכרת תודה, הקשבה לעצמי ולאחרים, סקרנות, אי-שיפוטיות והכלת מורכבות.

תרגול מתמשך ועקבי לאורך שנים, תורם להתפתחותם של השרירים והמיומנויות הללו,
והופך אותם ליותר זמינים ונגישים עבורי, בחיי היום יום ובמצבי משבר וקושי.

ההקבלה הזו בין יוגה למיומנויות אחרות מעוררת בי שקט ותקווה:
זה לגמרי אפשרי.
אפשר לבחור מיומנויות או שרירי חיים שחשובים לנו,
לתת לעצמנו את הזמן,
להתמקד בהם, לפתח אותם בהדרגה, בעקביות ובהתמדה,
לאורך שנים אם צריך,
ואז פתאום לגלות שאנחנו במקום אחר מהמקום שהיינו בו,
ושהשרירים הללו נמצאים שם עבורנו, תומכים בנו ומשרתים אותנו.
(וגם שהדרך ממשיכה להיות אינסופית ולא נגמרת).

**
לקינוח אני רוצה לשתף בשלושה ציטוטים, משלושה מורים שונים,
שאני מעריך ושעוזרים לי ללמוד על מיומנויות ושרירי חיים חשובים שניתן לשאוף אליהם.

"תני לצער את כל המרחב וההגנה הנחוצים להם בתוכך,
משום שאם כל אחד ישא את היגון שלו בכנות ובאומץ,
הצער שכעת ממלא את העולם ישכך.
אבל אם אין לצער מרחב מוגן, ורוב המרחב בתוכך מוקדש למחשבות שנאה ונקם –
שמהן יוולד צער חדש לאחרים – כי אז הצער המתקיים בעולם הזה לא יעלם, אלא יוכפל."

– אתי הילסום, מתוך "השמים שבתוכי", הוצאת כתר

**
"תחושת הסבל נוצרת כאשר אתם מכנים מצב כלשהו בשם או מתייגים אותו, באופן שכלי, כלא-רצוי או כרע.
אתם מסתייגים ממצב, וההסתייגות מעניקה לו ממד אישי ומעלה את "האני" המתנגד.
מתן שמות ותיוג הם עניין של הרגל, והרגל אפשר לשנות.
התחילו להתאמן ב"אי מתן שמות" בדברים קטנים.
אם אתם מחמיצים את הטיסה, מפילים ספל ושוברים אותו, או מחליקים ונופלים בבוץ, האם תוכלו להימנע מלכנות את החוויה "רעה" או "מכאיבה"?
האם תוכלו לקבל מיד את ה"קיימות" של אותו הרגע?
כאשר אתם מגדירים משהו כ"רע", הדבר גורם להתכווצות רגשית בתוככם.
כאשר אתם מניחים לו להיות, מבלי לקרוא לו בשם, כוח עצום נעשה לפתע זמין לכם."

~ אקהרט טולה, מתוך "ארץ חדשה"
**
"סוג זה של אי-ידיעה מאפשר לנו להיות נוכחים תמיד,
כי כשאנחנו מתירים לעצמנו לא לדעת, אנחנו נעשים ערניים.
כמו צייד שעומד הכן ואינו יודע מה עלול לקרות.

פירוש הדבר, שאדם מסגל לעצמו פתיחות לכל מה שיקרה.
אם נחשוב, שהכול בסדר מלבד המוות,
נחשוב, שהכול בסדר מלבד המוות והאובדן,
אחר כך נחשוב, שהכול יהיה בסדר מלבד המוות, האובדן וכריך לא טעים, וכן הלאה.
מגבלות הרצוי מצרות את כלא ההגנה העצמית, שבתוכו אנו מעבירים את מרבית חיינו."

~ סטפן לוין, מתוך "מי מת"

בתפילה לשלומם ולבריאותם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים והמשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על מחויבות והתמסרות

ב-25 למאי 1961 ניצב נשיא ארה"ב ג'ון פיצ'גרלד קנדי בפני הקונגרס האמריקאי
והציג בפומבי יעד פורץ דרך, שאפתני ומאתגר במיוחד:
"להנחית לפני תום העשור אדם על הירח ולהחזירו לכדור הארץ בשלום"

ב-21 ביולי 1969 נחת ניל ארמסטרונג על הירח ואמר את המשפט האלמותי:
"זהו צעד קטן לאדם וצעד גדול לאנושות".
שלושה ימים לאחר מכן, תא הפיקוד של "אפולו 11" ובו האסטרונאוטים,
חדר לאטמוספירת כדור הארץ ונחת בצניחה אל מימי האוקיינוס השקט.

המשימה הושלמה בהצלחה בתוך כשמונה שנים, פחות מחצי שנה לפני תום העשור !

מאז, הדוגמא מעוררת ההשראה הזו מוזכרת כמעט בכל ספר, הרצאה או קורס,
העוסקים בחזון, אסטרטגיה, מימוש פוטנציאל, פריצת גבולות והצבת יעדים שאפתניים.

**
מה המקבילה האנושית ליעד אישי שאפתני, היוצר השפעה משמעותית בעולם,
שאדם "רגיל" בעל משאבים מוגבלים יכול להגדיר לעצמו לעשור הקרוב?

השבוע פרסמה "הסולידית" פוסט מרתק ובו שיתוף בעשר תובנות אישיות,
המסכמות עשור של כתיבה בנושאי עצמאות כלכלית, חיסכון והשקעות.
אם הנושאים הללו מעסיקים אתכם, סביר להניח שכבר נחשפתם לפוסטים של "הסולידית".
אם טרם נחשפתם, אני ממש ממליץ לכם לעשות זאת.

ה"סולידית" היא דוגמא מעוררת השראה עבורי להשפעה אדירה של אדם יחיד.
אישה "מן השורה" הבוחרת להתמקד בתחום מסוים (במקרה שלה זהו תחום כלכלי),
לבטא את מחשבותיה ורעיונותיה באמצעות כתיבה,
ובכך להשפיע על אלפים רבים של אנשים ומשפחות,
אולי אפילו לשנות מסלולי חיים של דורות שלמים.

מעבר להתמדה רבת השנים של "הסולידית" ולהשפעתה על קהל עצום,
היא מהווה דוגמא והוכחה שאפשר ללכת נגד הזרם של שטחיות, תזזיתיות ותרבות האינסטנט.
מרבית הפוסטים של הסולידית הם בני אלפי מילים, מציגים עומק ומורכבות, ומצריכים ריכוז וזמן כדי לקרוא אותם.
למרות זאת, עם השנים הפך בלוג "הסולידית" לפופולרי במיוחד,
כשכל פוסט שהיא מפרסמת זוכה לאלפי צפיות ומאות הערות.
ניכר שאלפי קוראים מעריכים איכות ונמשכים לחשיבת עומק מקורית ואינטילגנטית.

**
"הנחתת אדם על הירח והחזרתו בשלום הביתה",
הוא גם יעד ברור ומוגדר שקל להבינו ולמדוד האם הושג,
וגם מטרה שאפתנית במיוחד שקשה להגשימה.

הכתיבה של "הסולידית" שונה.
אין בקצה שלה יעד המוגדר בחדות ומאתגר בצורה בלתי רגילה.
קשה למדוד אותה.
ועדיין, העשייה המתמדת והמתפתחת בתחום מסוים, היא בעלת השפעה עצומה.

אלו חדשות טובות:
ההגדרה של יעד חד, מרגש, מדיד וארוך טווח,
אינה תנאי הכרחי להתמקדות בתחום מסוים, להתמדה בדרך חשובה וליצירת השפעה משמעותית לאורך זמן.

בעולם כל-כך דינמי, מחויבות מתמדת לכיוון ולתחום, מבלי להיצמד ליעד קונקרטי מדי,
יכולה להוות יתרון המאפשר גמישות, מתן מענה לשינויים בלתי צפויים ולהתפתחות בריאה ולא מקובעת.

**
לפני כחמש-עשרה שנים אבי ז"ל חלה בסרטן.
לאחר התמודדות אינטנסיבית בת קרוב לשנה, גדושה בניתוחים וטיפולים, הוא נפטר.
באופן מפתיע, לצד כל הקושי, הכעס והאבל שבמפגש עם המחלה הזו, למדתי להעריך ולכבד אותה:
לרוב היא היא מגיעה בשקט, בלי הרבה רעש וצלצולים,
"עובדת" בצורה יסודית מדי יום, גדלה ומתפתחת בהתמדה מבלי למשוך יותר מדי תשומת לב,
ואז, כשהיא כבר מתגלה, היא כל-כך מבוססת שגם טובי הרופאים, הטכנולוגיות והטיפולים לא תמיד יכולים לה.

ניתן לרתום את העקרונות הללו לעשיית טוב ולתרומה משמעותית לאנשים ולאנושות, במקום לפגיעה הרסנית.

קנדי, אדם על הירח, "הסולידית" וסרטן, מתחברים אצלי לחשיבות, להשפעה ולעוצמה,
של בחירת כיוון ותחום (עם או בלי יעד ארוך טווח) ולעשייה עקבית, מתמדת וממוקדת לאורך זמן.

"אנשים מפריזים במה שהם מסוגלים לעשות בשנה, ולא מדמיינים מה הם מסוגלים לעשות בעשר שנים".
אני לא בטוח מי אמר את המשפט הזה, אבל אני ממש אוהב אותו.

הוא מעודד אותי לחשוב על העשור הקרוב שלי… לאיזה תחום-תנועה-עשייה אני רוצה להתמסר?

ומה אתכם..? מה כל זה מעורר בכם…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

חיישנים של בולשיט + הזמנה להקשבה

ישעיהו ריב מכנה את עצמו "קופירייטר ממיר".
במילים פשוטות המומחיות שלו היא יצירת טקסטים שמניעים לפעולה.
בעבודתו הוא עוזר לבעלי מקצוע ליצור תנועה בעזרת כתיבה אפקטיבית.
לדוגמא: הוא מסייע לפרילנסרים למכור שירות בעזרת טקסט כתוב באתר שלהם,
או למנחי סדנאות למלא סדנה בעזרת מייל הנשלח לרשימת תפוצה.

אחד הדברים המרתקים שישעיהו עושה זה לנתח טקסטים שיווקיים אפקטיביים של קמפיינים מוצלחים,
ולהנגיש את סודות ההצלחה שלהם לקהל הרחב.
למילים יש כוח וישעיהו הוא אומן של מילים.

כשהוא שאל אותי לפני כמה שבועות אם אני רוצה להתראיין בפודקאסט שלו,
עניתי שאני מרגיש מוחמא מהפנייה, אך אני לא בטוח שזה רלוונטי.
"אני אמנם כותב הרבה", אמרתי, "אך אני לא בטוח שזה עונה על הגדרות הקופירייטינג.
חוץ מזה, מרבית הפוסטים שאני שולח לא מכוונים למכירה או לפעולה קונקרטית,
כך שאני לא בטוח שאני מתאים לפודקאסט הספציפי שלך."

"יהיה מעניין לדבר על זה ולבחון את זה ביחד" הוא ענה לי,
ובכך סלל את הדרך לשיחה המוקלטת שערכנו.

מה שאני אוהב בסוג הזה של השיחות,
הוא שהן מאפשרות לך לעצור,
להתבונן בעצמך ובמה שאתה עושה,
לראות דברים בזוית אחרת.

במהלך השיחה שלנו ישעיהו שאל אותי לא מעט שאלות.
חלקן, במיוחד אלו שהיו חדשות עבורי ושלא יצא לי לחשוב עליהן לפני כן,
יצרו תנועה בתוכי ובינינו,
שהובילה מספר פעמים לחידוד של תובנה ולגילוי של משהו חדש.

במהלך הדיבור המקדים שלנו ישעיהו הציע שאביא לשיחה טקסט שכתבתי ושאני אוהב במיוחד,
כדי שנתבונן בו וננסה לנתח אותו ביחד.
"אני אוהב את הרעיון", השבתי לו, "ורוצה לשדרג אותו ברשותך.
במקום שאני אבחר, מה דעתך שאתה תביא טקסט שלי שאתה מתחבר אליו?
ובבקשה שמור לי אותו כהפתעה. אל תגלה לי מראש מה בחרת."

לקראת השיחה התחילו אצלי פרפרים של התרגשות וסקרנות.
מעניין מה הטקסט שהוא יבחר להביא…

אתם מוזמנים להקשיב לשיחה המלאה של ישעיהו ושלי בקישור הבא.
תמצאו שם הרבה התייחסות לכתיבה,
הצצה ל"מאחורי הקלעים" של המיילים שנשלחים כל שבוע,
ושיתוף בחלקים מהמסע האישי-התפתחותי שעברתי לאורך השנים.

בין היתר דיברנו על אותנטיות, על נדיבות, על חיישנים אנושיים של בולשיט,
על אנרגיית חיים, על התמדה, על הקשר בין שבין כתיבה, הקשבה ומוזיקה,
על להרבות טוב, בניית אמון ויצירת מערכת יחסים עם אלפי אנשים.

הנה שוב הקישור לשיחה.

ניתן להקשיב לשיחה גם בספוטיפיי

אם בא לכם לכתוב לי כמה מילים לאחר שאתם מקשיבים ולשתף אותי בנקודות שנגעו בכם ושלקחתם מהשיחה יעניין אותי מאוד לקרוא.

ואם טרם פגשתם את ישעיהו ואת החומרים שלו,
והנושא של מילים-כתיבה-השפעה-תוצאות מעניין אתכם,
מומלץ בחום רב לבקר באתר שלו, בפודקאסט "הקופי הטוב בעולם" , ולהירשם לתפוצה שלו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

חגורה שחורה

לאחר שנים של אימונים מפרכים והתמדה הגיע סוף סוף התלמיד לרגע הנכסף,
הרגע לו מייחל כל תלמיד קראטה, בו הוא אמור לקבל את החגורה השחורה.
הוא כורע ברך בפני הסנסאי (מאסטר) שלו בהתרגשות ובציפייה.

"קודם שאעניק לך את החגורה, עליך לעבור עוד מבחן אחד." אומר הסנסאי.
"אני מוכן", משיב לו התלמיד ומצפה אולי לסיבוב נוסף ואחרון.

"עליך לענות על השאלה המהותית: מהי המשמעות האמיתית של החגורה השחורה?"
"קץ המסע שלי" אומר התלמיד "גמול ראוי לעבודה שהשקעתי."
הסנסאי ממתין לשמוע עוד.
ניכר בו שהוא אינו שבע רצון.
לבסוף אומר הסנסאי לתלמיד: "עדיין אינך מוכן לקבל את החגורה השחורה. עליך לשוב בעוד שנה".

כעבור שנה כורע שוב התלמיד בפני הסנסאי.
"מהי המשמעות האמיתית של החגורה השחורה?" שואל הסנסאי.
"סמל להצטיינות ולהישגיות הנעלה ביותר באמנות שלנו" אומר התלמיד.
הסנסאי אינו אומר מאומה במשך דקות ארוכות וממתין.
ניכר שאין הוא מרוצה.
לבסוף הוא אומר: "עדיין אינך מוכן לקבל את החגורה השחורה. חזור הנה בעוד שנה אחת".

כעבור שנה כורע שוב התלמיד בפני הסנסאי.
ושוב שואל אותו הסנסאי:
" מה המשמעות האמיתית של החגורה השחורה"?
"החגורה מייצגת את ההתחלה – תחילתו של מסע שלעולם אינו מסתיים,
מסע של משמעת, עמל וחתירה אל רמה, שהולכת ומשתבחת כל העת." אומר התלמיד.

"כן, כעת אתה מוכן לקבל את החגורה השחורה ולהתחיל בעבודתך".

**
משל החגורה השחורה מוזכר בספר המופת "לנצח נבנו" שנכתב ע"י ג'ים קולינס וג'רי פוראס.

על פי ג'ים קולינס חברת מופת המצטיינת לאורך עשרות שנים צריכה לענות על שלוש דרישות:
– הראשונה היא ביצועים מצוינים העולים על אלה של חברות מקבילות.
– השנייה, שלחברה תהיה השפעה מובהקת בעולם. מי ירגיש בחסרונה של החברה אם תיעלם?
– והשלישית היא התמדה לאורך זמן רב והצטיינות לאורך דורות רבים, גם לאחר שדור המייסדים מתחלף.

ניתן לקחת את הרעיון הזה לרמה האישית-אינדיבידואלית, הארגונית, ואולי אפילו החברתית-מדינית.

ביפנית "חגורה שחורה" נקראת גם דרגת "שאו-דאן", שפירושה בעברית הינו "הצעד הראשון".
יש משהו מלא-חיים ומרגש בהתייחסות לחגורה השחורה לא כסמל סטטוס או כדרגה סטטית שמגיעים אליה,
אלא כתזכורת לכך שאנחנו תמיד בדרך, ולחשיבות של ענווה, התמדה והתקדמות לאור ערכים מובילים.

ביחד.
כל יום.
גם היום.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר.

חמש אצבעות

קבוצת חניכים מקבלת הוראה לרוץ עד השלט, לגעת בו בחמש אצבעות ולחזור בזמן נתון.
לאחר כשעה הם חוזרים מתנשפים, עומדים בשלשות ומנסים להסדיר נשימה.
ואז מגיעה השאלה.
תמיד אותה השאלה: 
"נגעתם בחמש אצבעות?"
לשאלה הזו יש רק שתי תשובות אפשריות: "כן" או "לא".
כל מה שאינו "כן" מוחלט הוא "לא".
"נגעתי בארבע אצבעות", "הקפתי אותו כי היה צפוף", "לא נגעתי אבל רצתי מאה מטר יותר" זה "לא".

אם התשובה היא "לא" רצים שוב.
לא משנה מה המרחק. 
לא משנה כמה זמן זה לוקח.
נוגעים בחמש אצבעות וחוזרים.
כשהשאלה תישאל בפעם השנייה התשובה של כולם תהיה "כן."

כלל חמש האצבעות תופס גם למשימות מורכבות יותר:
האם המשימה בוצעה במלואה ובדיוק כפי שהוגדרה? כן או לא?

"חמש אצבעות" מייצג הרגל של דבקות במשימה.
של עמידה במילה שנתנו.
של תוצאות ללא סיפורים ותירוצים.
של התמודדות עם קשיים ומכשולים.
של לא לוותר ושל להיות כנים עם עצמנו.

**
בראש השנה האחרון הצבתי לעצמי מטרה להוציא ספר עד סוף שנת 2020.
השנה התחילה במומנטום נחמד… ואז הגיעה הקורונה…
ומיד לאחריה קרה אירוע שביאס אותי.
ירדה לי הרוח ממפרשי הספר ועצרתי. 
הנחתי את הפרויקט בצד ולקחתי ממנו הפסקה.
בינתיים נכנסו מלא עניינים, העומס עלה, גל שני הופיע וחופשת הקיץ הגיעה.
תכל'ס, עשיתי המון דברים בחודשים הללו. 
רק שלהתקדם עם הספר לא היה אחד מהם.

בשלב מסוים התחלתי לשכנע את עצמי שחלק מההתפתחות האישית שלי זה להתגמש.
ש"חמש אצבעות" קטן עלי ושבעצם השיעור האמיתי שלי הוא ללמוד לשחרר ולהרגיש טוב עם זה.
אחרי הכול, לכתוב ספר זה לא כמו לרוץ לשלט.
חשוב מאוד להקשיב לקצב הפנימי ולהיות מדויק.

בולשיט !
סיפורים שסיפרתי לעצמי כשנכנסתי לנמנמת קיץ.

(במקרים מסוימים זה באמת נכון: חמש אצבעות לא מתאים לכל מצב. המקרה הזה הוא לא אחד מהם.)

הרבה יותר קל לספר סיפורים על "חמש אצבעות" מאשר לעשות "חמש אצבעות".

** 
מנהלת שאני מלווה הגדירה לעצמה ארבע משימות מפתח שהיא רוצה לבצע השבוע.
כולן נוגעות בתחומים חשובים לה שהיא מזניחה בחודשים האחרונים.

– "מה רמת המחויבות שלך?," שאלתי.
– "גבוהה מאוד," ענתה.
– "ומה רמת הביטחון שלך?"
– "100%. אין סיבה שזה לא יקרה."
– "שיהיה בהצלחה ! את יודעת מה השאלה הראשונה שאשאל אותך כשניפגש…"

– "איך היה?" שאלתי כשנפגשנו.
– "3.7 מתוך 4," ענתה בחיוך רחב, "שזה הרבה יותר ממה שעשיתי בשבועות האחרונים. עשיתי לעצמי קצת הנחה רק במשימה אחת שהיא בעיקר עבור עצמי. בכל המשימות האחרות עמדתי."
– "או קיי… את רוצה את הגירסה הקשוחה או האמפטית שלי?" שאלתי.
– "את שתיהן," היא חייכה.
– "כל הכבוד על ההתקדמות השבוע. באמת משמעותי ולא מובן מאליו. ואפילו נראה שנהנית ושקיבלת חשק לעוד… "
– "או קיי… ו…."
– "בפרספקטיבת חמש האצבעות לא עמדת במה שהגדרת לעצמך. יצאת לדרך עם מחויבות לכל ארבע המשימות. בשורה התחתונה זה לא קרה."

**
השבוע התעוררתי.

קפצה לי חזרה "השריטה" של ה"חמש אצבעות":

עד סוף 2020 הספר "בחוץ".

איבדתי לא מעט זמן בחודשים הללו.
נשארו פחות מארבעה חודשים עד סוף השנה.
מכיון שלא הוצאתי ספר בעבר, אני לא יודע אם אספיק ואיך יהיה.

זמן להפשיל שרוולים ולהרים הילוך:
לברר, לדחוף, לבקש עזרה, לעשות עבודה.
להתקדם תוך כדי תנועה.

ככה מרגישים "חמש-אצבעות" בדרך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

גלגל התנופה

"גלגל התנופה: מטוב למצוין" מאת ג'ים קולינס הוא ספר הניהול הטוב, החשוב והמשפיע ביותר שקראתי בחיי.
הספר הוא פרי מחקר מדעי של כ-5 שנים המנסה לפצח את קוד המצויינות בחברות יוצאות דופן בתחומים שונים.
בין היתר מפצח המחקר את המאפיינים המשותפים של כל החברות המצויינות ומה מבדיל בינן לבין חברות שאינן כאלו.
בכל פרק מוצגים מספר ממצאים מפתיעים שלא ניתן היה לחזותם מראש ושלעתים מנוגדים להגיון הבריא או לתפישות העולם המקובלות.
ספר מומלץ מאוד לעובדים, מנהלים ומנהיגים באשר הם.

מעבר להשפעתו ברמה הניהולית, כל עיקרון מרכזי בספר יכול להיות מתורגם בקלות מההיבט העסקי-ארגוני להיבט האישי של כל אדם ואדם באשר הוא.

**
מספר ציטוטים מהספר הנוגעים ברעיון "גלגל התנופה":

"– ההתמרות של חברות טובות למצויינות נראות לעתים קרובות כאירועים דרמטיים ומהפכניים בעיני הצופים מבחוץ, אך לאנשים מבפנים ההתמרות נראות כתהליכים אורגניים ומצטברים.
הבלבול בין תוצאה סופית (תוצאות דרמטיות) לבין התהליך (אורגני ומצטבר) מעוות את תפישתנו לגבי מה שאכן פועל לאורך זמן.

– ככל שהתוצאה הסופית תיראה דרמטית, ההתמרה של החברה-הטובה-הנעשית-למצויינת לעולם לא מתרחשת בבת אחת.
אין שום פעולה מכריעה אחת, אין שום תוכנית כבירה, אין שום חידוש מדהים, אין איזושהי הזדמנות בודדת ברוכת-מזל יחידה, אין כל רגע קסום.

– התמרה עקבית נובעת ממתכונת צפויה של בנייה ופריצת-דרך, כמו דחיפתו של גלגל תנופה ענק וכבד, שדרוש מאמץ כדי להניעו, אבל בעזרת דחיפה עיקשת בכיוון אחיד במשך זמן רב, גלגל התנופה בונה תנופה, ובסופו של דבר יוצר את פריצת-הדרך.

– האנשים הפועלים בתוך החברות-הטובות-שנעשו-למצויינות לא היו מודעים, לעתים קרובות, לגודל ההתמרה שלהם בשעתו, אלא רק לאחר מכן, כשהביטו לאחור, התברר להם הכול.
לא היה להם לא שם ולא סיסמא, הם לא קיימו אירוע השקה ולא פתחו בשום תוכנית לציון הפעילות שעשו באותו זמן.

– המנהיגים בחברות-הטובות-שנעשו-למצויינות לא בזבזו אנרגיה בניסיון 'ליצור מחוייבות', 'להניע את החיילים', או 'לנהל את השינוי'.
בתנאים הנכונים, בעיות המחוייבות, ההיערכות, ההנעה והשינוי נפתרו מעצמן במידה רבה.
היערכות נבעה במידה רבה מתוצאות ומתנופה ולא להיפך.

– לחצים קצרי-מועד מצד וול סטריט אינם סותרים את קיומו של המודל.
תוצא גלגל התנופה אינו מנוגד ללחצים הללו. למעשה, זהו המפתח לניהולם."

**
התמדה ועקביות

על-פי המחקר של ג'ים קולינס, התמדה ועקביות הם מהמרכיבים החשובים ביותר ביצירת תוצאות מצויינות ויוצאות דופן לאורך זמן.

פעולה ועוד פעולה ועוד פעולה.
צעד ועוד צעד ועוד צעד.
יום ועוד יום ועוד יום.

בדומה לעיקרון הריבית דריבית שבו שברי אחוזונים מצטברים לאורך זמן לסכומי כסף עצומים,
כך גם פעולות זעירות יומיומיות יוצרות השפעה עצומה על תחומי החיים השונים: מערכות יחסים, בריאות, קריירה, כסף, התפתחות אישית ועוד.

**
מפעולה למחשבה

ניתן לחשוב על עיקרון גלגל-התנופה לא רק בהיבטים של פעולות ומעשים:
למעשה, הדבר שעומד בבסיס מרבית הפעולות וההחלטות שלנו,
ומשפיע עליהן לא פחות מהפעולה עצמה,
הוא הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על מה שקורה.
ובמילים אחרות: המחשבות והפרשנויות שלנו על מה שקורה.

ברמה מסוימת, כל החלטה משמעותית וכל פעולה חשובה,
הן תוצאה של הרבה מחשבות ופעולות שקדמו לה. 
מחשבות-רגשות-מילים שאנו חושבים-מרגישים-אומרים לעצמנו ולאחרים בהתמדה כל יום,
לפעמים בלי להיות מודעים לכך, או בלי להיות מודעים לסיפור/פרשנויות שבבסיסן,
יוצרות בחיינו תנועה עקבית מתמדת שעם הזמן הופכת לגלגל-תנופה בעל מומנטום אדיר,
אשר משתקף לעינינו בתמונת המציאות שלנו.

**
מחשבות יוצרת מציאות

המחשבות שלנו יוצרות את הרגשות שאנו מרגישים, 
עומדות בבסיס ההחלטות והפעולות שלנו,
ולמעשה יוצרות את המציאות שלנו.

איך משנים מציאות?
משנים מחשבות.

המחשבות שאנו חושבים עכשיו, יוצרות ברגע זה את המציאות שלנו.
לעתים ייקח זמן עד שנראה את התוצאות או ההשפעות שלהן, 
אך ההשפעה מתרחשת ממש עכשיו.

למעשה, אנו תמיד חושבים את המחשבות שלנו עכשיו.
גם כשאנו עסוקים בעבר או בעתיד אנו עסוקים בו עכשיו.

איך משנים מציאות?
משנים את המחשבות שאנו חושבים עכשיו.

**
חיים מלאים עכשיו

לרבים מאיתנו הימים הללו מרגישים אינטנסיביים במיוחד: 
אתגרים רפואיים, קשיים כלכליים ותעסוקתיים, מתחים במערכות יחסים.

המציאות שאנו רואים וחווים יכולה לעורר בנו אי אמון, חוסר וודאות, חוסר-אונים, עצב, כעס, פחד וייאוש.

איך משנים מציאות?
משנים את המחשבות שאנו חושבים עכשיו.

זוהי אינה אמירה תיאורטית-רוחנית, אלא הזמנה לתרגול מיידי, עקבי ומעשי.

איך יוצרים גלגל-תנופה אישי שמשרת אותנו ואת מה שחשוב בחיינו במציאות הנוכחית?

מפתחים בעקביות את יכולתנו לחשוב מחשבות איכותיות יותר עכשיו:
– בודקים את הפרשנויות, הסיפורים והאמונות שלנו לגבי מה שקורה עכשיו.
– מחליטים מה חשוב לנו ודואגים שמחשבותינו ישרתו את זה עכשיו.
– בוחרים בקפידה במה אנו מתמקדים ובמה לא עכשיו.
– לוקחים אחריות על החומרים המנטליים שאנו צורכים עכשיו.
– מתרגלים ולומדים, לומדים ומתרגלים. כל יום. גם היום. גם עכשיו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הסוד להצלחה [אולי…]

[אולי:]

הסוד להצלחה לאורך זמן בכל תחום שהוא
(משפחה, מערכות יחסים, עסקים, כלכלה, קהילה, בריאות, קריירה…)
אינו בעשיית דברים מורכבים ויוצאי דופן,
שאף אחד לא גילה או לא המציא עדיין.

**
הסוד הוא בעשיית מספר מצומצם של דברים פשוטים וידועים,
שכולם מכירים ומבינים את חשיבותם,
בהתמדה ובעקביות, שוב ושוב ושוב ושוב ושוב,
עם האנשים המתאימים,
ובאי-עשיית דברים אחרים באותו זמן.

**
ההצלחות יוצאות הדופן וההמצאות הגדולות
הינם תוצרי לוואי של בחירות עקביות במה כן ובמה לא,
ובעשייתם בהתמדה לאורך זמן עם השותפים המתאימים.

**
הצלחה = [בחירה במה כן + בחירה במה לא] X עם האנשים המתאימים X לאורך זמן.

תוצאות מובטחות.
אין דרכי קיצור.

חיים מלאים. היום.

51:49

51:49

לא בנוקאאוט.
לא ברוב מוחלט.
גם לא ברוב של שני שליש.
רק בקצת יותר.

**
כל יום רק קצת יותר.
קצת יותר בעד מנגד.
קצת יותר בנייה מהרס.
קצת יותר תועלת מנזק.
קצת יותר אהבה מפחד.
קצת יותר שלום ממלחמה.
קצת יותר הבנה משיפוטיות.

**
51:49.
רק קצת יותר.
כל יום רק קצת יותר… זה מספיק.
כל יום רק קצת יותר… זה הרבה יותר.

חיים מלאים. היום.