קטגוריה: כללי

כשהייתי אתך בחדר לפני כמה דקות
הייתי גם עם הכלים שמחכים לי בכיור,
עם הפוסט שטרם נכתב,
עם התכניות לשבוע הקרוב,
עם הקונפליקט המטריד שלא נסגר
ועם הלחץ להספיק, לסדר, לארגן, לעשות.

למרות שהיינו רק שנינו בחדר,
לא באמת היינו לבד.
הבאתי אתי עוד כמה אורחים.

למרות שהיינו שנינו בחדר,
לא באמת היינו ביחד.
אני די בטוח שהרגשת בזה.

חיים מלאים. יום יום.

 

בזכות המייל שקיבלתי ביום ראשון מאסף,
התוודעתי לעמותת "בדרך להחלמה",
המתמקדת בהפעלת מערך מתנדבים
להסעה של חולים פלסטינים, בעיקר ילדים –
מהמחסומים אל בתי החולים בישראל.
את העמותה הקים יובל רוט,
אשר שכל את אחיו שנרצח על ידי מחבלים ב 1993.

כשמורן ואני עברנו בין בניינים אתמול,
מדלגים מפגישה לפגישה,
השיחה התגלגלה לה גם לפרויקט של אדיר בטנזניה,
במסגרת "רופאים ללא גבולות":
פרויקט הפועל לשיפור איכות החיים של קהילה גדולה באחד הכפרים שם,
מאפשר לסטודנטים לצבור ידע וניסיון בתחומים שונים
וגם עושה קצת הסברה ישראלית בעולם.

ביום שני השבוע,
נזכרתי תוך כדי שיחה עם אורטל,
שבזמן השירות הצבאי, גם בימים הכי אינטנסיביים,
היה חשוב לי לעצור לכמה דקות לפני השינה,
כדי לייצר לעצמי כמה דקות של הורדת הילוך,
מעין אי של שקט בתוך ים סוער של לחץ ועומס.

**
שלושת הקטעים הללו מתחברים לי עכשיו
לסיפור על הילד וכוכבי הים.

– האם נגמרו הילדים הישראלים שניתן לעזור להם,
לפני שמשקיעים זמן וכסף בילדים פלסטינים… ?

– האם לא עדיף להשקיע "בבית"
ולסייע לפתור בעיות כואבות בשכונות הקרובות
במקום "לשחק" באיזשהו כפר באפריקה…?

– מה כבר יעזרו כמה דקות שקטות
כששינה היא מצרך כל כך נדיר,
הגוף מותש והעיניים רוצות להיעצם…?

שאלות…
אולי זה באמת לא מספיק…
ייתכן שזו לא השקעה מיטבית של זמן, כסף או תשומת לב.
אין לי מושג.

אבל… אולי דווקא בגלל זה, זה הכי משנה…

בזמן שכולם מדברים על פיגועים, טרור ומחבלים,
נרקמים קשרים אנושיים נדירים ויוצאי דופן בשירות החיים.

בזמן שכולם צועקים על חוסר השוויוניות,
פרויקטים נפלאים מצמצמים פערים ומשנים חיים למאות אנשים.

בזמן שכולם מתלוננים על המערכת המכבידה והחונקת,
כמה דקות של שפיות מזכירות מי "בעל הבית"
מגבירות שמחה ומאפשרות לחגוג עוד יום שעבר.

בחירה בתקווה, בשפיות ובאנושיות. 

הוכחות שזה כן אפשרי… שזה בידיים שלנו… שזה כבר קורה…

כנראה הרבה יותר ממה ש"מספרים" לנו (או ממה שאנו מספרים לעצמנו).

שבת של שלום,
חיים מלאים, יום יום,
רוני ויינברגר

אנשי ה"להגיע" מאמינים
שהסיבה שזה לא לגמרי עובד בקבוצה עכשיו,
שיש אי הבנות, שכולם חווים קושי
ושיש קונפליקטים בין חברי הצוות
היא פשוט מפני שהדברים לא מספיק ברורים
והתפקידים לא מספיק מוגדרים.

בכדי לתקן את המצב הזה,
חשוב לעשות סדר, לייצר בהירות,
למצוא את התכנית המתאימה ולהוציא אותה לפועל.

הקטע עבורם הוא להבין איפה נמצאים כרגע,
להגדיר לאן רוצים להגיע, לתכנן את הנתיב,
לצעוד ולהגיע.

**
אנשי ה"להתקדם" מאמינים,
שהסיבה שזה לא לגמרי עובד עכשיו (בדיוק באותה קבוצה),
שיש אי הבנות, שכולם חווים קושי
ושיש קונפליקטים בין חברי הצוות
היא פשוט מפני שהם והקבוצה בתהליך מתמיד,
עוברים שינויים ומתמודדים עם אתגרים.

בכדי להתמודד עם המצב הזה,
חשוב ללמוד, לדייק, לכוונן תוך כדי תנועה,
ולהתאים עצמם למצב המשתנה כל הזמן.

הקטע עבורם הוא דרך מתמשכת, חיה ודינמית
ללא נקודת התחלה או סיום,
שחשוב פשוט להתקדם בה תוך שיפור מתמיד.

**
אנשי ה"להגיע"
רוצים לראות ולהבין כדי שיהיה אפשר ללכת.
See-to-Move

אנשי ה"להתקדם"
רוצים להתחיל ללכת כדי שיהיה אפשר לראות ולהבין.
Move-to-See

**
חלק גדול מהתסכול, המתח והלחץ שאנשי ה"להתקדם" ואנשי ה"להגיע" חווים,
נובע פחות מהמצב האובייקטיבי,
ויותר מהתפיסות השונות שלהם על העולם ועל חבריהם.

להכיר בשונות שבין אנשי ה"להתקדם" ואנשי ה"להגיע"
ולתת מענה לצרכים של כולם
הם שני צעדים להורדת המתח ולהגברת האפקטיביות.

חיים מלאים. יום יום.

בארגונים ובתרבויות רבים,
אפקטיביות הפכה להיות הדת החדשה.
דת מקודשת של פרודוקטיביות, תקתוק משימות וניצול זמן.
דת המקדשת את היותר ואת העוד.

**
בדת האפקטיביות,
"זמן מת" הוא פשע,
מצב Idle הוא חטא
Downtime זו תקלה
ארוחה היא מותרות
ומנוחה זה לחלשים.

**
לקנאים הפנאטיים של כת האפקטיביות
חשוב לעשות הרבה ומהר.
להגיע מיד לשורה התחתונה.
לדבר בקיצור ולרוץ להוציא לפועל.
לעצירה, הורדת הילוך, שוטטות ומשחק אין מקום.
על בישול של רעיון, תהליך או מערכת יחסים
מסתכלים בעין עקומה.

**
כשעובדים את אלילי האפקטיביות
לא חייבים להעלות קורבנות
או להשתחוות לפסלים.

חיים מלאים. יום יום.

אם היינו מדברים אתמול בלילה
זה בטח היה על הניצחון של פורטוגל
ועל הפציעה של רונאלדו.
כמו תמיד היית מביא זווית שלא ראיתי
וביחד היינו מתלהבים מדרמה מדהימה,
מכוח של קבוצה
ומווינריות של שחקנים שטורפים את המגרש.

**
הרשתות הסלולריות הסטנדרטיות,
הטכנולוגיות והכבלים,
עדיין לא מכסים את המרחק
בין המקום שאתה נמצא בו למקום שאני.

**
ולמרות זאת…
איכשהו.. כמו תמיד…
גם אתמול,
היית איתי.

חיים מלאים. יום יום.

לפנות לעצמך מרחב שקט,
לקחת את הזמן,
לעצור לשעה את המרוץ,
להתרווח ולהאזין.

חמישים ושש דקות.

**
היא משהו אחר.

בגיל 14 אלופת ישראל בג'ודו.
בגיל 19 אלופת עולם בגלישת רוח.
בהמשך, אלופת עולם שלוש פעמים נוספות.
ברצף.

**
דיאלוג מקרב.
היא והוא.

על אהבה ועל חיבור.
לאנשים.
לים.
למקצוע.
למוסיקה.

על למידה.
על ידיעה.
על מציאת המקום שלך.
על סביבה שמתאימה.
על חברות.
על קבלה.

על נצחונות ועל כשלונות.
על תחרות ועל יריבים.
על התמודדות.
על כאב ועל מחלה כרונית.
על נשימה.

על כבוד לעצמך, לאחרים, לסביבה.
על ענווה.
על חיים מלאים.

**
לי קורזיץ

חמישים ושש דקות.
במקום שיטוט אקראי בפייסבוק,
במקום בהייה בטמבלוויזיה,
במקום עצבים בפקק.
בלי פרסומות ובלי מכירות.

תודה ללי, לבן שני, ל-iCast ול-"אנשים בלילה"
על מתנה מרגשת ויקרה כל-כך.
ששווה המון ואינה עולה דבר.

חיים מלאים. יום יום.

"ראיתי והאזנתי להולדת אגדת אישיותי.
העם הוא רגשני,
ההמונים אין להם ראייה בהירה.
נדמה לי שכבר עכשיו אין להם מושג ברור עלי.
אד קל מתחיל להיתמר סביבי.
אולי יהיה עמוד ענן אשר בו אתהלך. "

**
"יש לשער שהיו מקדמים באהבה פני רמאי ממולח,
כמו את פניי שלי, שאיני מוליך אותם שולל.
אולי הדבר הזה שאני רושם כעת
הוא הדבר המעניין ביותר ביומנים האלה:
איך האגדה שלי נוצרת.
כשישבתי שם על הבימה
והאזנתי לנאומים הסוערים ולתרועות של תומכי
החלטתי בלבי להיות תמיד ראוי יותר ויותר לאמונם ולאהבתם."

**
דברים שכתב בנימין זאב תאודור הרצל ביומניו
המצוטטים בספר "מנהיגות מעצבת" מאת פרופסור מיכה פופר (עמ' 77).

**
כמה נקודות שעלו בי עם קריאת הקטעים הללו:
– הפער בין מה שקורה לסיפור על מה שקורה.
– היווצרותם של אגדות וסמלים.
– הכמיהה להנהגה.
– בלבול, טעויות והטעייות.
– השפעתה ועוצמתה של התכווננות פנימית.

חיים מלאים. יום יום.

(היום פוסט ארוך ושופע במיוחד…)

"כאשר הסרטן נתקע בין הסלעים על חוף הים,
אין לו את האינסטינקט והאנרגיה לצעוד בחזרה לתוך הים.
הוא מחכה שהמים יגיעו אליו וייקחו אותו בחזרה אליהם.
אם המים אינם מגיעים,
הוא נשאר על הסלעים עד שהוא מתייבש ומת,
אף על פי שמאמץ קטן ביותר יאפשר לו להגיע בחזרה למים,
שהם לעיתים במרחק של פחות ממטר ממנו.
העולם שלנו מלא בסרטנים אנושיים:
אנשים שתקועים על "סלעים" של חוסר החלטה ודחיינות.
ובמקום למקד את האנרגיות שלהם ולצעוד קדימה,
הם מחכים למישהו, או משהו,
מחכים למזל טוב שיקרה להם
ויגרום להם לזוז ממקומם"
– דר' אוריסון סווט מארדן – מייסד מגזין Success

**
"ישנם שלושה סוגים של אנשים בעולם שלנו:
הסוג הראשון, הוא אנשים שצופים מהצד במה שקורה.
הם האנשים שמאמינים שמישהו אחר אחראי לחייהם ולעתידם.
הם מושפעים ממה שקורה סביבם –
העלו להם את השכר או שלא?
העלו או הורידו מיסים?
הם מחכים.
הם מתבוננים על מה שקורה ומנסים להפיק מכך את המיטב…

הסוג השני של אנשים, אלו האנשים העסוקים.
הם עסוקים בלהיות עסוקים.
הם כל כך עסוקים
עד שאין להם זמן להתבונן סביבם ולראות מה קורה ולאן הם הולכים.
בשלב כזה או אחר, במוקדם או במאוחר
הם פתאום מתעוררים ושואלים "מה קרה?".

הסוג השלישי הוא האנשים שגורמים לדברים לקרות.
אלו הם האנשים שנוטלים אחריות למצבם.
הם מבינים שהכול נמצא בידיים שלהם,
והם גורמים לדברים לקרות.
הם לא מפחדים לפעול, הם לא מפחדים לטעות
כי הם מבינים שטעויות הן חלק מהדרך להתקדם ולהשפיע על עתידם.

לאיזה סוג אנשים אתם שייכים?"

**
"זה לגמרי בידיים שלנו.

הבעיה היא שהורגלנו לחיות על פי מה שאחרים החליטו בעבורנו.
זה קורה לנו בכל תחומי החיים.
מרבית האנשים צורכים מה שחברות המזון מפרסמות ומוכרות להם –
גם אם זה אוכל לא בריא ואפילו סוג של "זבל".
מרבית האנשים צופים בתכניות הטלוויזיה
שחברות הטלוויזיה והכבלים החליטו שהם צריכים לצפות בהן.
האם שמתם לב שבשנים האחרונות תכניות הראליטי השונות כבשו את שעות השידור?
האם זה בשל האיכות שלהן?
או שאולי זה בגלל שיקולים כלכליים של חברות הטלוויזיה?
מרבית האנשים קוראים בעיתונים את מה שמישהו אחר החליט שחשוב שיקראו.
ומרבית האנשים מרוויחים את מה שמישהו אחר החליט שהם צריכים להרוויח.

הפתרון לכך הוא לא חיצוני.
הוא לא תלוי בגורמים חיצוניים.
הפתרון נמצא אצלנו בפנים.
הוא מתחיל בצורת החשיבה שלנו.
הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא להתנקות מהווירוס המחשבתי
וליטול אחריות לחיים שלנו ולמצב הכלכלי שלנו."

**
כל הציטוטים הם מתוך "להתעורר",
ספרו החדש והמעורר של ערן שטרן,
פרי תהליך שהתהווה והתפתח אצל ערן בשנים האחרונות.

ערן ואני חברים כבר מעל 17 שנה.
נפגשנו לראשונה באינטל בפברואר 1999
ומאז אנו מלווים זה את זה בגלגולינו השונים, החיצוניים והפנימיים.
ב"להתעורר", ערן מתאר בין היתר את "נקודת האל – חזור" שלו,
אי שם ב 2004 שבה "נפל לו אסימון" משמעותי
שהשפיע מאוד על מהלך חייו ועל הקריירה שלו.

פחות או יותר באותו זמן, אולי אפילו באותו שבוע,
נפל גם אצלי אסימון משמעותי.
אני זוכר היטב את אותה שיחה שלנו באחד הערבים (ערן מארה"ב ואני מישראל)
שבה שיתפנו בהתרגשות זה את זה בחוויה ו"באסימונים" שלנו.
על "האסימונים" של ערן אפשר לקרוא ב"להתעורר".

הנה זיכרון משמעותי אחד על "אסימון" שלי,
משהו שמעולם עד כה לא כתבתי עליו:

הייתי אז מנהל פרויקטים והוזמנתי לישיבת הנהלה לצורך דיון חשוב.
הגעתי במיוחד לפתח תקווה לצורך כך,
אחרי שעות של הכנה, בהתרגשות רבה ועם דפיקות לב מואצות.
(להשתתף בישיבת הנהלה היה משהו חדש ומאתגר עבורי).
המתנתי מחוץ לחדר וחיכיתי שיקראו לי,
שיגיע זמן הדיון "שלי" (באותה ישיבה היו נושאים רבים נוספים).
הדקות חלפו, השעה המתוכננת עברה והעיכוב הקל הפך לאיחור משמעותי.
לאחר כשעה נפתחה הדלת ו… כולם יצאו.
הישיבה הסתיימה.

מעבר לכך שהדיון שהתכוננתי והגעתי אליו במיוחד לא התקיים,
אף אחד לא חשב לעדכן אותי תוך כדי הישיבה, או להתייחס אלי כשהיא הסתיימה.
המתח וההתרגשות שחוויתי התחלפו בהפתעה, בתסכול ובכעס.
משהו בי הרגיש "שקוף".
כשפניתי למנהלת משאבי האנוש שהיתה שם (היא זו שהזמינה אותי)
קיוויתי לקבל יחס כלשהו וקצת אמפטיה,
אך התגובה היתה משפט קצר שאני עדיין זוכר:

"כן… לא הגענו לנושא הזה. נמצא זמן אחר."
והמשיכה הלאה.

ככה…
קר וקצר.
בלי התנצלות.
בלי אמפטיה.
בלי לעצור.
בלי להסתכל בעיניים.
בלי שום יחס מעבר.

אני זוכר היטב את התחושה.
שוב הפתעה.
שוב כעס. שוב תסכול.
בעוצמות הולכות וגדלות.
איני חושב שאותה מנהלת משאבי אנוש היתה "רעה" או "אנוכית".
כנראה שהיא פשוט היתה עסוקה, לחוצה, או עמוסה בהרבה עניינים אחרים.
אולי סדרי העדיפויות שלה היו מסוימים, ואני לא הייתי שם ביניהם.

כשערן ואני דיברנו בהמשך אותו שבוע,
הגענו מחוויות שונות ועם "אסימונים" שונים,
אך עם הרבה "זרעים מחשבתיים" דומים.

זרעים של שינוי תודעתי משמעותי:
– ההבנה שאנו צריכים לדאוג לעצמנו ולא לסמוך בעיניים עצומות על "המערכת".
– החשיבות שבלקיחת אחריות על הבחירות שלנו ועל חיינו.
– הכמיהה לא להיות תלויים במישהו מסוים כזה או אחר שיקבע עבורנו.

אצל ערן, הדברים התפתחו בצורה מסוימת ואצלי בצורה אחרת לגמרי.

חלק מהשיעורים שנחקקו אצלי באותה תקופה,
ממשיכים ללוות אותי גם היום, כמנהל שכיר בחברה גדולה וכבעל עסק עצמאי:
– האחריות המלאה שלי לעצמי, למשפחתי, לקריירה שלי ולחיי.
– האחריות והאכפתיות לאנשים שעובדים עמי (לא משנה מה דרגתם).
– החשיבות ב"לראות אנשים" ולהתייחס לצרכים שלהם (בלי קשר לתואר ולתפקיד שלהם)
– הקריטיות של כבוד אנושי, של דיבור בגובה-עיניים ושל שוויון ערך (לבני אדם באשר הם).

יש הרבה דרכים להגשים.
יש הרבה דרכים להתעורר.
יש הרבה דרכים לביטוי עצמי ולמשמעות.
יש הרבה דרכים לחיים מלאים.

"להתעורר" של ערן שטרן.
מומלץ מאוד.

**
הזמנה לכנס :

ביום ד' 27/7 אעביר בקולנוע גלובוס מקס בקריון
הרצאת תקשורת מקרבת המיועדת לקהל של יזמים ואנשי עסקים.
את ההרצאה אני מכין במיוחד לכנס
וזו תהיה הפעם הראשונה שאעביר אותה.
בהרצאה אציג ואדגים ארבעה שלבים
לבניית מערכות יחסים עם לקוחות חדשים וקיימים
עם שלל דוגמאות, המחשות וכלים מעשיים.

ההרצאה תתקיים במסגרת כנס "לנצח על הבמה"
שמופק ע"י מט"י (המרכז לטיפוח יזמות) וסלבה מרגוליס האחת והיחידה.
לצד ההרצאה שלי תועברנה בכנס 4 הרצאות נוספות + נטוורקינג + בראנץ'
והכול במחיר של 160 ש"ח ליחיד ו 300 ש"ח לזוג.

פירוט ההרצאות, פרטים נוספים ורישום בקישור הבא
(הרישום הוא ישירות מול מט"י וסלבה, לא דרכי…)

אם תהיו שם, בואו להגיד שלום …

שבת של שלום. חיים מלאים. יום יום.

אימיילים

פעם, כשתיבת האימייל שלנו יכלה להחזיק נפח מוגבל בלבד של מידע
היינו משקיעים הרבה יותר בלסנן, לזרוק ולבחור.
פשוט לא היתה ברירה אחרת.
היום, ללא המגבלה הזו,
תיבות הדואר שלנו מלאות
בהמון המון המון אימיילים, מידע, קבצים, פרסומות ו"זבל" שאיננו צריכים
ושכנראה לעולם לא ננקה או נסדר באופן יזום.

מגבלה על שטח אחסון היא גורם מקדם לסדר, לניקיון ולבריאות.

**
חופש דיבור

בפגישה בת מספר שעות
שבה כל אחד יכול להגיד כל מה שהוא רוצה בכל רגע נתון,
מרוויחים הרבה ביטוי עצמי ואולי גם תחושת מעורבות מוגברת.
לעומת זאת,
בפגישה שבה מוגדר סבב התייחסויות מוגבל בזמן לכל משתתף,
כנראה שהמילים וההתייחסויות תיבחרנה יותר בקפידה.

מגבלת דיבור יכולה להיות גורם מקדם למיקוד ולהתקדמות.

**
סוללה

כשהסוללה שלנו מלאה, המטען בהישג יד ויש חשמל באזור,
נרשה לעצמנו לגלוש, לשוטט, להימרח ולצ'טט בצורה חופשית.
כשנותרו לנו רק 18%, ללא מטען וללא חשמל,
נבחר בקפידה איך לנצל את המשאב היקר הזה
וכל רגע של שימוש יזכה ליראת הכבוד הראויה לו.
לא נבזבז זמן סוללה על "סתם דברים".

מגבלת סוללה יכולה להיות גורם מקדם לאפקטיביות וליצירתיות.

**
חיים

כשאנו חושבים שאנו כאן לנצח ואיננו מבינים שעוד רגע זה ייגמר,
קל לנו לבזבז אנרגיית חיים ותשומת לב על הרבה מאוד דברים ועניינים.
כשאנו מאמינים שהכול מובן מאליו,
קשה לנו לראות, להעריך, לחגוג ולהוקיר את כל מה שמתקיים כרגע.
כשאנו מבינים שאנו כאן לזמן קצר וששום דבר אינו מובן מאליו,
החיים הופכים להיות יותר מלאים, פלאיים, מרגשים ויקרים.

מגבלת חיים (משך או איכות)
יכולה להיות גורם מקדם לנוכחות, לרוגע, לשמחה ולהשקעה בדברים החשובים באמת.

חיים מלאים. יום יום.