חודש: יוני 2017

בסוף הסמינר אתמול, 
י. הציע שנסתכל במראה ונבחר משהו אחד שחשוב לנו לשפר בעצמנו.
"משהו אמיתי !" הוא הדגיש.
לא כמו "פרפקציוניזם", "עקשנות" או "אין לי גבולות" 
שמקבלים בראיונות עבודה כשמבקשים ממועמדים לתאר את החולשות שלהם.
לא לעשות לעצמנו הנחות.
לא לחפף.
אני מכיר את הגישה הזו.
עבדתי איתה שנים.
גדלתי עליה.
היום אני יודע שהיא לא מספיקה.
זו דרך אפקטיבית מאוד לשיפור ולהתפתחות.
ודרך לא מספיק אפקטיבית לשמחה. 
ולאהבה.

אם כבר מסתכלים במראה,
למה לא לחפש גם משהו שאני מעריכים בעצמנו ?
כזה שאנו ממש גאים בו.
אבל אמיתי.
לא לחפף.

לחלק מהאנשים שאני פוגש הקטע המסוים הזה קשה מאוד.
לאחרים הוא כמעט בלתי אפשרי.
כרגע.
אחרי שנים של "אילוף" ביקורתי.
כמו הרבה דברים אחרים,
אפשר ללמוד ולפתח את זה.

קצת יותר אהבה…

בעצם, הרבה יותר אהבה.
לא במקום השיפור.
לצד השיפור.
לפני השיפור.

**
ט. , מנכ"ל מצליח ועתיר ניסיון , שיתף אותי שהשיטה שלו היא לחפש מנהלים "רעבים".
כאלו שיש להם "חור פנימי" שהם כל הזמן מנסים למלא.
מנסים בלי סוף ואף פעם לא מצליחים.
זו הדרך שלו להבטיח שהם ימשיכו לרוץ ללא הפסקה.
שביעות רצון יכולה להיות מסוכנת.
ט. ואני מכירים כבר שנים.
בחוויה שלי, אכפת לו מאוד מאנשיו.
הוא דואג להם.
בטח שהוא לא מנצל אותם. 
אבל הוא ממשיך לחפש את אלו עם "החורים".
כי גם הוא כזה.
כך הוא מעיד על עצמו.
ט. הוא אחד המנהלים שאני יותר מעריך. 
אדם שאני אוהב.
עצוב לי לשמוע אותו מדבר על זה כך.

קצת יותר אהבה…

קודם לעצמנו.
ועוד קצת לעצמנו.
וגם ולאחרים.

**
מורה אחת נתנה לתלמיד אחד מתנת פרידה השבוע.
"תיבת אוצרות".
היא ביקשה ממנו לפתוח אותה רק לפני השינה.

בלילה, במיטה, כשהוא פתח בסקרנות את הקופסא,
הוא גילה בתוכה שוקולדים ופתקים. 
בכל פתק כתבה המורה "תכונת אוצר" אחת שהיא מזהה בו.
על פתק אחד למשל נכתב "יש לך לב זהב".
על פתק אחר, "יצירתי ואלוף במשחקי דמיון".
על פתק שלישי, "בעל חוש הומור וכיף להיות במחיצתך".
והיו גם פתק רביעי, חמישי ושישי.

המורה הסבירה לתלמיד שהיא זיהתה רק חלק קטן מהאוצרות שלו
ושבכל פעם שהוא מוצא אוצר נוסף של עצמו,
שיכתוב על פתק ויכניס לקופסא.

באותו לילה אותו תלמיד של אותה מורה בכה מהתרגשות.
הוא כבר מתגעגע אליה ועצוב לו שנגמרת השנה.
כבר בבוקר שלמחרת הוא הוסיף לעצמו שלושה פתקים חדשים לקופסת האוצרות שלו.
יש סיכוי סביר שאותו תלמיד, כשיגדל,
לא יעבוד אצל מנהלים כמו ט. כי "החור הפנימי" שלו לא יהיה מספיק גדול.

הלוואי שלכל ילד וילדה יהיה לפחות מישהו אחד 
שיראה אותם כמו שאותה מורה רואה את אותו תלמיד.

קצת יותר אהבה…

קצת יותר מוקדם.

הלוואי שלכל אדם יהיה לפחות מישהו אחד
שרואה אותם כמו שאותה מורה רואה את אותו תלמיד.

קצת יותר אהבה…

גם עכשיו.
במיוחד עכשיו.

**
תרגיל מומלץ לילדים בני 25 ומעלה – 

קחו דף ועט וגשו להוריכם (אם הם עדיין בחיים):
בקשו מהם לציין חמישה דברים שהם מעריכים בכם ואוהבים אצלכם
ודבר אחד שהם מציעים לכם לשים אליו לב.
זה היחס – 1:5.
תנו להם זמן עיכול ומחשבה.
כמה ימים אם צריך.
כתבו את מה שהם אומרים ושמרו במקום בטוח.

אם יש יותר מחמישה דברים שהם מעריכים ואוהבים, אפשרו את זה.
אם יש יותר מדבר אחד לשיפור, בקשו מהם לבחור את האחד הכי חשוב.

"המולקולה" המיוחדת של חיים שמחים, מלאים ומשמעותיים
מכילה חמש יחידות אהבה (5L) על כל יחידת שיפור (I)
L5I

זו הזמנה נדירה שאתם יכולים להעניק להם
ומתנה עצומה שאתם יכולים לקבל מהם.

אף פעם לא מאוחר מדי, 
לקבל ממישהו שמצליח לראות אותנו
פתקים לתיבת האוצרות שלנו.

קצת יותר אהבה…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

שלושה דברים להחזיק.
שלוש מיומנויות שאפשר וכדאי לפתח.
שלוש איכויות הובלה חשובות בעולם דינמי ומורכב.

**
להחזיק מורכבות
לעיתים אין תשובות פשוטות.
כמעט אף פעם זה לא שחור או לבן.
העולם אינו נחלק לטועים וצודקים, רעים וטובים.

**
להחזיק אי-נוחות
כשהפתרון רחוק מלהיות מושלם.
כשאין בינינו הסכמה מלאה על כל הנקודות.
גם כשברגע נתון צרכים מסוימים שלנו אינם מתמלאים.

**
להחזיק כוונה
לדיאלוג מקרב המחפש להבין.
להתקדמות מיטיבה למרות הקשיים, האילוצים והחסמים.
לטוב המשותף (מה שזה לא יהיה), גם כשלא ברור איך והאם אפשר…

חיים מלאים. היום.

פחות חשובה לי התודה שלך עכשיו.
אני לא צריך את האמירה שלך
ובטח שלא את המתנה שלך.

**
הרבה יותר חשוב לי שתראה אותי.
שלא אהיה שקוף.
שתבין מה אני עושה.
ועד כמה.
שתעריך את מה שקורה "מאחורי הקלעים"
ושגורם לכל זה להיראות זורם, חלק וקל.

**
אם אתה לא רואה, לא מבין, לא מעריך או לא מתכוון,
אנא חסוך ממני את המילים החלולות שלך,
את הודעת ה-"יציאה-ידי-חובה",
או את הצ'ופר החומרי והסטנדרטי שקל לך לשלוף ולהפעיל.
עדיף שתשתוק מאשר שתסמן "וי" על עוד משימת "אמירת תודה" בצ'קליסט שלך.

**
פחות חשובה לי התודה שלך.
הרבה יותר חשובה לי ההבנה וההכרה שלך.
היא לא חייבת להיות מדוברת.
מבט או מחווה קטנה יספיקו.

חיים מלאים. היום.

"אבא שלי הכניס לי את המסר הזה היטב לראש בזכות עקשנותו שהפכה לסימן המסחרי שלו:
חתונות – לשיקול דעתכם; לוויות – חובה.
מאז הקפדתי על הכלל הזה,
לעיתים עד כדי שך שנקלעתי לצרות עם אלה שמחשיבים הזדמנויות קלילות יותר.
אני נוטה לטפל ברגעים הקשים בחייהם של אנשים טוב יותר מאשר ברגעים המשמחים,
אולי מפני שאני משתדל לשמור על זמני ועל כוחותיי למקרה שבהם אזדקק להם באמת.
ושלא תבינו אותי לא נכון – כראש עיר ערכתי יותר מ-200 חתונות.
אני אוהב לאכול, אני אוהב מוסיקה, ואני אפילו נהנה מריקוד.
אבל כל אחד אוהב חתונות.
לוויות זה דבר קשה.
זו הסיבה שזקוקים לכם, ושאם אתם מופיעים יש לכך משמעות גדולה יותר.
האירועים השמחים – חתונות, מסיבות, ארוחות ערב מפוארות – כולם דברים נהדרים.
והם חשובים;
מנהיג חייב להצטרף לאנשים בהנאה מהגמול לעבודה קשה ולהקרבה.
אבל ברגעים הקשים ביותר,
כשמישהו שאתה מגלה אכפתיות כלפיו מחפש תשובות או קובר אדם יקר לו –
אז נמדדת גדולתו של מנהיג."

~ מתוך "מנהיגות", רודולף ג'וליאני, ראש עיריית ניו יורק לשעבר, עמוד 209.

**
הפרק המסוים הזה של ג'וליאני נגע בי במיוחד
ונחקק בי כבר באותו רגע, לפני שנים, כשקראתי את הספר לראשונה.

אני מרשה לעצמי להרחיב אותו:
לא רק לוויות.
גם מצבים קשים נוספים.
מקומות מאתגרים.
ענייני חיים ומוות,
או ענייני חיים בלי מוות.
מקומות ומצבים שבהם אנשים מחפשים וצריכים עזרה, חברות או נוכחות.

**
בטקסט של ג'וליאני, מופיעות המילים "חובה", "חייב", "צריך" מספר פעמים.
דיוק שלי עבורי (אולי גם עבורכם..) :
אין חובה.
יש בחירה.
מנהיג (או אדם) לא צריך ולא חייב.
הוא יכול לבחור.
בין זה לבין אפשרויות אחרות.

**
ענווה.
העולם לא סובב סביבנו.
אנחנו לא אלוהים ולא הסגנית שלו.
אין חובת נוכחות.
גם לא במצב המסוים הזה.
נהיה או לא נהיה,
כנראה שאנשים יכולים להסתדר בלעדינו.
בצורה כזו או אחרת.
יש יותר מדרך אחת להיות עם ולצד אנשים.
אם אנחנו לא באמת פנויים לזה או מסוגלים להיות נוכחים,
עדיף להגיד "לא" מתוך בחירה,
מאשר "כן" מתוך חובה או "צריכיזם".

**
כשאנחנו מאוד רוצים ולא מגיעים לכך מסיבה כזו או אחרת
בגלל התחייבויות קודמות, עומס משימות,
או מקומות אחרים שאנו "צריכים" להיות בהם,
זה כנראה זמן טוב לעצור ולבדוק:
אולי משהו יצא מכוונון.
אולי נוצר איזשהו בלבול פנימי.

זמן טוב לעדכן סדרי עדיפויות.
אף פעם לא מאוחר מדי.
בטח שלא היום.

חיים מלאים. היום.

למרבה האירוניה, ואולי כתוצר מכוון של תהליך מחושב, עקבי ומתמשך,
תודעת חסר ( Scarcity) מחוברת לתרבות של "זה לא מספיק, צריך עוד"
וגם לתרבות של "עדיף יותר כדי שלא יחסר",
בעוד שתודעת שפע ( Abundance ) מחוברת לתרבות של "מספיקיזם".

**
בתודעת חסר אנו עושים הרבה וקונים הרבה מחשש שמה שיש אינו מספיק.

בין היתר אנו מנסים למלא צרכים חשובים,
בעזרת יותר ממה בשליטתנו (כסף, מעשים, מילים),
למרות שייתכן שבחלק גדול מהמקרים,
אותו "יותר", אינו תורם ואולי אף פוגע באותם צרכים חשובים.

**
חופשה משפחתית ביולי-אוגוסט באילת תעלה "רק" כמה אלפי שקלים ליממה.
במלונות מסוימים, אפילו ללא ארוחת בוקר.
בכדי שלא יחסר, אפשר לשדרג את החדר תמורת כמה מאות שקלים לכזה עם נוף לבריכה,
או לצרף לשמו את התואר המפתה "דה-לוקס", "סוויטה" או "פרימיום".

בתודעת חסר כדאי לעשות את זה, שהרי:
"זה המפתח לחוויה משפחתית שתייצר זיכרונות
ותתרום למערכות היחסים ולהידוק הקשר בין בני המשפחה.
ומכיוון שזה לא קורה כל יום, אם כבר יוצאים ונהנים,
עדיף לעשות את זה 'כמו שצריך' ולא לחסוך."

על פי אותה תודעת חסר, יש חשש שאם לא נשדרג
"החוויה לא תהיה שלמה או מספיקה,
וכל השקעת הזמן, הכסף וימי החופש שלנו תהיה לשווא".

**
כנ"ל בנושא החתונה,
הבית,
הרכב,
המכשיר החשמלי,
המכשיר הסלולרי,
כמות האוכל באירוע,
כמות האוכל שעל השולחן,
גודל ההזמנה בבית הקפה,
הבגדים,
השדרוגים,
ועוד, ועוד, ועוד…

חיים מלאים. היום.

" מעצבן אותי כשאנשים מדברים בסימני קריאה !!! "

"משגע אותי שאת כל הזמן עושה הכללות על כל דבר…"

" אתה טועה ! החיים הם ממש לא רק שחור ולבן. "

**
קצת יותר מודעות.
קצת יותר דוגמא אישית.

חיים מלאים. היום.

"למרבה הצער, את מרבית המכשולים שחותרים תחת קיום האושר והשמחה אנחנו יוצרים במו ידינו.
לעתים קרובות זו תוצאה של נטייה לחשיבה שלילית, בגלל תגובה רגשית
או מתוך חוסר היכולת להעריך ולנצל נכון את המשאבים הטבעיים הקיימים בתוכנו.
איננו יכולים לשלוט במידת הסבל הנגרם ע"י אסון טבע,
אבל אנחנו בהחלט יכולים לשלוט במידת הסבל שנגרם מאסונות יומיומיים.

אנחנו יוצרים את מרבית הסבל שלנו,
ולכן הגיוני להסיק שגם היכולת ליצור אושר רב וגדול יותר נתונה בידינו.
זה תלוי רק בגישותינו, בזווית הראייה ובתגובות שלנו למצבים וליחסים עם אחרים.
ככל שהדברים נוגעים לאושר אישי, אנחנו כיחידים יכולים לעשות הרבה מאוד."

~ הדלאי למה, ציטוט מתוך "ספר האושר", ספר שנכתב ע"י דאגלס אברמס,
המבוסס על מפגש בן שבוע של הדלאי למה והארכיבישוף דזמונד טוטו.

חיים מלאים. היום.

ט. חגגה יום הולדת עגול לפני מספר שבועות.
כזה שמעורר מחשבות ותהיות.
השבוע כשנפגשנו היא שיתפה אותי בשאלות שמלוות אותה לאחרונה:
"זהו…? זה כל מה שיש….?
זה כל הסיפור הגדול שנקרא חיים.. ?"

התשובה שלי היא שאולי.
כנראה שזה הכול.
ו"זה", זה מה שאנחנו מחליטים.
המשמעות שאנו בוחרים.
קו הוא לא יותר מאוסף של נקודות.
אולי חיים הם לא יותר מאוסף של רגעים.

**
הסדנה אתמול תוכננה להתחיל בשעה 11:00.
למעט משתתפת אחת שהקדימה בשתי דקות,
ראשוני המשתתפים התחילו לזרום בנינוחות בשעה 11:10.
בשעה 11:25 החדר היה עדיין חצי ריק,
כשחלק מהמשתתפים מדברים להם להנאתם בחוץ.
אחראית הקבוצה ביקשה שאתחיל.
יצאתי החוצה והודעתי למשתתפים שאני מתחיל עכשיו.

"אני עדיין מתלבט", אמר לי בחיוך אחד הלא-משתתפים-בינתיים, "….כדאי לי?"
"בחירה שלך, " עניתי, "רק תחליט בשניות הקרובות,
כי ברגע שאסגור את הדלת אני מבקש לא להיכנס עד ההפסקה הבאה,
כדי לא לפגוע במהלך הסדנה."

הדבר הכי קל בעולם זה להפוך אותו ואותם ל"אויבים" שלי,
לתת לשיפוטים ולפרשנויות שלי לנהל אותי ולהשפיע על כל מהלך הסדנה.

כשהתחלנו, דקה לאחר מכן, שיתפתי אותם במה שחי בתוכי כרגע.
גם כדי שיכירו וגם כדי להגביר את הנוכחות שלי.

זה עשה את העבודה ויצר את החיבור.
היתה סדנה מרגשת, מהנה, משמעותית.

לשמחתי, וגם לשמחתו (כך הוא שיתף אותי בסוף המפגש),
המתלבט בחר להיכנס. 

באותו רגע הצליח לי.
לא תמיד מצליח לי.

**
בפעם הראשונה שמגיעים ל"שבעה",
לא כל-כך יודעים איך זה יהיה.
מדמיינים את כולם בוכים ועצובים כל הזמן.
אחרי ש"צוברים ניסיון" כבר יודעים,
שלצד הכאב והעצב, פוגשים בשבעה גם צחוקים, סיפורים וכיף של ביחד.
זה חלק מהעניין.

כשח. התקשרה אלי לפני מספר שבועות,
היא סיפרה לי שהיא רכזת קבוצה של נפגעי פעולות טרור,
של גברים ונשים שהוריהם נרצחו בפיגועים.
"זו הסיירת של נפגעי הטרור…", היא הוסיפה,
"מה שמשותף לחברות וחברי הקבוצה,
זה שהם איבדו את שני הוריהם."

בדומה ל"שבעה" ראשונה,
לפני שפגשתי אותם לא כל-כך ידעתי איך זה יהיה.
ומעבר לכך, מה כבר יש לי לתת להם..???
הרי אני אפילו לא מתחיל להבין את מה שהם עברו ועוברים.
האם אני "יכול" לבוא אליהם עם "חומרים רגילים" של תקשורת והקשבה..??

בדומה ל"שבעה",
היו במפגש גם הרבה רגעים של צחוקים. והומור. וכיף. והתרגשות.
פגשתי אנשים "רגילים" ששואלים שאלות ורוצים ללמוד.
שחווים אתגרים "רגילים" עם הילדים, בני/בנות הזוג ובעבודה.
אנשים "רגילים" שמעסיק אותם מה שמעסיק אנשים "רגילים" אחרים.
אנשים "רגילים" שסוחבים שק מיוחד וגדול של כאב.

את רגעי המפגש הזה אני רוצה לזכור.
את הכרת התודה על הזכות להיות איתם במשך מספר שעות,
את האפשרות להעניק משהו שאולי יהיה בעל ערך עבורם ועבור המסע שלהם.
וגם לזכור, שוב ושוב ושוב, כמה אני עשיר ובר-מזל.

כנראה שבגלל "הסיפור" שלהם,
היה לי קל יותר לא לכעוס או לשפוט,
כשב 11:25 המפגש עדיין לא התחיל.

**
סבא שאול נפטר אתמול,
אחרי שבועות קשים של דעיכה, סבל וכאבים.

שמעתי עליו הרבה ולא זכיתי להכיר אותו באופן אישי.
לשמחתי, אני עובד צמוד עם נכדתו בשנים האחרונות.
סבא שאול זכה בקשר יוצא דופן עם נכדה יוצאת דופן
שזכתה בקשר יוצא דופן עם סבא יוצא דופן.
אני מאחל לעצמי שלנכדים שלי ולי,
יהיה קשר כמו שהיה לסבא שאול ולנכדה שלו.

השיחות עם ג., נכדתו של סבא שאול,
הם מהרגעים שאני רוצה לזכור השבוע:
החיים המלאים והמעברים החדים
שבין גסיסה ואו-טו-טו פרידה
לבין ארוחת "טעימות" והכנות לחתונה.
בין עצב, קושי ובכי,
לבין הכרת תודה, צחוק ושמחה.

**
השבוע, הסתיימה שנת הלימודים בבתי הספר העל-יסודיים.
מורה של אחת מבנותיי בחר לשלוח לה הודעת פרידה אישית,
תוך התייחסות לאירוע מסוים שהיא חוותה בבית-הספר לפני מספר חודשים.
כשהיא הקריאה לי את המילים שהוא כתב לה, נקוו דמעות של התרגשות בעיני.
למתנה שהוא העניק לה במילים הללו, בכמה דקות של כתיבה,
אין מחיר ויש ערך עצום.

הוא בחר לכתוב, למרות שהוא לא היה חייב.
הוא זכר, למרות שזה קרה מזמן.
הוא חשב עליה והיה לו חשוב "לסגור" כמו שצריך.

רגעים שבהם אנחנו רואים מישהו או שמישהו רואה אותנו,
הם רגעים של חיים.

**
ביום שני השבוע, פגשתי קבוצה של רופאים ואחיות, באחד מבתי החולים בארץ.
מנהל המחלקה רצה להתמקד בתקשורת שבין הצוות הרפואי לצוות הסיעודי,
בשיפור עבודת הצוות המשותפת ובהפחתת הקונפליקטים.

כשעה בתוך הסדנה, ביקש אחד הרופאים את זכות הדיבור:
"הסדנה תיאורטית ולא רלוונטית, הדוגמאות שטוחות מדי ולא מתאימות,
ועבודת ההכנה שלך לא מספקת", הוא ירה לכיווני בנוכחות כולם.

האירוע הזה והצורה שבה הוא התפתח, נכנס לרשימת הרגעים שאני רוצה לזכור.

כתבתי על כך השבוע באחד הפוסטים היומיים.

אני רוצה לזכור את המהירות והקלות שבה כמעט הפכתי את אותו רופא לאויב שלי.
אני רוצה לזכור את הנוכחות שהצלחתי להיות בה כשזה קרה.
הפעם הצלחתי… לא תמיד זה מצליח לי …
אני רוצה לזכור את החגיגה הפרטית שלי מיד לאחר הסדנה עם
צלחת חומוס, שתי פיתות, לימונדה קרה ורוח נעימה על הפנים.

חיים = אוסף של רגעים

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

להשאיר מאחור
להשאיר את זה מאחור.
היה. עבר. הלאה.
לא להיתקע. לא לסחוב את זה.
לקחת מזה את מה שאפשר ולהמשיך.
להתרכז בדבר החדש שנמצא כאן ועכשיו.
לסגור את זה.

הפגישה של לפני שעה,
הסדנה של אתמול,
שיחת הטלפון שהקפיצה אותי,
האירוע משבוע שעבר,
ההחלטה שכבר התקבלה.

**
להניח בצד
להניח את זה בצד לזמן מה.
להתרכז במשהו האחר שנוכח כרגע,
ואז לחזור ולהמשיך עם זה.
לא לשכוח את זה וגם לא להתעסק בזה עכשיו.
הנושא פתוח ויטופל בהמשך.
להשהות את זה זמנית.

הנושא שעדיין לא פתור ושמתוכנן להיסגר במהלך הערב.
העבודה שטרם עשיתי ושאגיע אליה בהמשך.
התשובות שאמורות להגיע בכל רגע.

**
לשים במרכז
לשים את הנושא החשוב במרכז.
לדבר את מה שמשפיע ולא מדובר.
להפסיק ללכת מסביב.
לפתוח את זה.

המשוב שחשוב לי לתת או לקבל ממך.
הנקודה המשמעותית והמורכבת.
הדבר שמעורר את הקושי.
העניין שאני מחזיק בבטן כבר תקופה.

**
אנרגיה עצומה מתבזבזת
על היתקעות בעבר,
על ניסיון להחזיק הרבה כל הזמן,
על בריחה והימנעות ממה שבאמת חשוב.

חיים מלאים. היום.

עניין, יכולת, רצון, מחויבות –
ארבעה דברים שונים שאנשים נוטים לבלבל ביניהם.

**
המון דברים מעניינים אותנו. המון עניינים מושכים את תשומת ליבנו.
הרבה מאוד דברים אנו יכולים לשנות. להרבה מאוד עניינים אנו יכולים לתרום.
הרבה דברים אנו רוצים לשנות. על הרבה עניינים אנו רוצים להשפיע.
למעט דברים, עניינים ונושאים אנו מחויבים.
מתוך מעט הדברים שאנו מחויבים להם,
מעט מאוד חשובים באמת.
אם בכלל.

**
כשעניין, יכולת ורצון פוגשים מחויבות,
אפשר להתחיל לחגוג.

בגדול.

חיים מלאים. היום.