תגית: נוכחות

סב מספר לנכדתו סיפור:

"זהו סיפור עתיק מאוד, מתקופת הנביא ישעיהו:
לפי הסיפור אלוהים אמר שהוא ירשה לעולם להתקיים כל עוד יהיו בו שלושים ושישה צדיקים,
אנשים המסוגלים להיענות לסבל שהוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי.
אותם שלושים ושישה איש קרויים "ל"ו הצדיקים".
אם בזמן כלשהו יהיו בעולם פחות משלושים ושישה צדיקים, הוא יגיע אל קיצו."

"האם אתה יודע מי האנשים האלה, סבא?", שואלת הנכדה, בטוחה שהוא ישיב בחיוב.
הסב נד בראשו.

"לא נכדתי," הוא אומר, "רק אלוהים יודע מי הם הלמד-ו"וניקים.
אפילו הם בעצמם אינם יודעים על תפקידם בקיום העולם.
הם נענים לסבל לא כדי להציל את העולם, אלא מפני שסבלם של אחרים נוגע לליבם.
אותם ל"ו צדיקים יכולים להיות חייטים או מרצים באוניברסיטה,
מיליונרים או אביונים, מנהיגים רבי-עוצמה או קורבנות חלושים.
כל זה לא חשוב.
מה שחשוב הוא יכולתם להרגיש את הסבל הקולקטיבי של הגזע האנושי ולהגיב לסבל שסביבם.
ומפני שאיש אינו יודע מי הם נכדתי,
כל אחד שתפגשי עשוי להיות אחד מאותם שלושים ושישה אנשים שבזכותם אלוהים משמר את העולם,
וחשוב להתייחס לכל אחד כאילו הוא אחד מהם."

**
הסיפור המקסים על ל"ו הצדיקים הועתק מהספר "ברכות סבי" שנכתב ע"י רחל נעמי רמן.
ספריה של רחל נעמי רמן ("ברכות סבי" ו"חוכמה משולחן המטבח") נוגעים בי כל פעם מחדש,
מרגשים אותי ומעוררים בי השראה, ענווה, תקווה והכרת תודה.
אני חוזר אליהם שוב ושוב ומרבה לצטט מהם.
אם טרם קראתם אותם אני ממש ממליץ לכם לחפש אותם בספרייה או בחנות הספרים הקרובה אליכם.

**
ציטטתי את הסיפור הזה לראשונה לפני למעלה משמונה שנים ואני חוזר אליו עכשיו.

מנקודת מבט תהליכית-חינוכית אני מוצא פה דוגמא למהלך מרתק,
שבו סב קבליסט חכם יושב עם נכדתו בת השבע (כיום בת 84, סופרת ורופאה אונקולגית מוערכת),
מספר לה סיפור קצר, שחודר עמוק, נחקק בה ומעצב את תפיסתה בנוגע לאנשים ולעולם.
מפגש אחד שמייצר השפעה אינסופית.

בפרשנות שלי ל"ו הצדיקים אינם גיבורי-על מושלמים.
תפקידם אינו לשנות את העולם, לתקן אנשים אחרים, או להציל את המדינה שלהם.
הם אנושיים ותפקידם לראות את מי שסביבם ואת עצמם.
וכשהם יצליחו לעשות, אולי, הם גם ישנו את העולם או יצילו אותו.

יש משהו גאוני ורב-עוצמה ברעיון שלא ניתן למצוא את ל"ו הצדיקים,
ושכל מי שאנו פוגשים, כולל אנו עצמנו יכול להיות אחד מהם.

– יכול להיות שפגשת היום את אחד מל"ו הצדיקים ואפילו לא ידעת?
– אולי זו הקופאית שיושבת מולך בסופר כעת, הנהג שתקוע לצדך בפקק, או קולגה לעבודה?
– יש מצב שזה אחד מילדיך? בן או בת הזוג שלך?
– ואולי זו בכלל את? או אתה?

הצורה שבה אנו מסתכלים על מצב מסוים משנה את המצב.
הדרך שבה אנו מסתכלים על אדם מסוים משנה את האדם.
ובשני המקרים היא משנה גם משהו בתוכנו.

אני מאחל לעצמי ולכם להיות מסוגלים לראות אנשים סביבנו ואת עצמנו כמועמדים פוטנציאליים לל"ו הצדיקים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בימים האחרונים אני זוכה לעבור מסע מרגש ומשמעותי עם חבריי מהשירות הצבאי.
זהו מסע בן מספר ימים המובל על-ידי עמותת "בשביל המחר" בתמיכתה של עמותת העטלף,
שכוונתו המרכזית לאפשר לנו לעבד ביחד חוויות מהשירות ומהחיים.

מרבית הזמן אנו יושבים ביחד או מטיילים בטבע,
מבשלים ארוחות, משתפים ומקשיבים,
לומדים להכיר יותר לעומק אחד את השני,
מתבוננים בעצמנו וזה בזה.

משתדלים להיות נוכחים בלב פתוח ובכוונה מיטיבה,
לגעת באומץ במה שחי בנו,
להימנע מלתת עצות ולקפוץ עם פתרונות.

יש משהו חזק ומרגש ביכולת ובמוכנות לשבת ביחד,
להתקלף מחלק מהמסכות והתפקידים שלנו,
לתת ולקבל אהבה.

לקחתי לעצמי הפסקה קלה,
בזמן שחבריי מכינים את ארוחות השבת,
בכדי לכתוב את המילים הללו,
ולשתף בשלושה ציטוטים חזקים על שיתוף, נוכחות והקשבה
שעולים לי שוב ושוב בימים האחרונים.

הכלים הערב עלי.
1.
גאוה / דליה רביקוביץ'

אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,
וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה.
שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקֹּר,
שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,
כִּמְעַט נוֹצָר רֹשֶם שֶׁל שַׁלְוָה.
אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.
מֵעֵין גַּאֲוָה.
שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.
מִי שֶׁעָתִיד לְְְשַׁבֵּר אוֹתָם
עֲדַיִן לֹא בָּא.
וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאַצּוֹת נִגְרָשׁוֹת וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,
וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְּנוּעָה.
עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים
יָבוֹא וְיֵלֵךְ.
וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.
אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.
וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.

**
2.

"התמחותי ברפואה לימדה אותי שיטות פשוטות וישירות.
פגשתי מישהו, אבחנתי את בעייתו, החלטתי מה נדרש וסיפקתי לו את זה.
המודל הרפואי שהקנו לי התמקד במה שאני כרופאה חושבת, מבינה או מחליטה,
במה שאני כרופאה, יודעת.
מאז גיליתי שרוב הזמן איני יודעת בעצם מה נדרש,
ובאופן מפתיע עוד יותר, איני צריכה לדעת.
אבל אני כן יודעת שאם אני מקשיבה בתשומת לב למישהו, לו עצמו, לנשמתו,
על פי רוב אני מגלה שברמה העמוקה והלא-מודעת ביותר,
הוא חש בעצמו את כיוון הריפוי שלו ואת שלמותו.
אם אוכל להשאר פתוחה לכך,
ללא ציפיות לגבי מה שהוא אמור לעשות,
כיצד הוא אמור להשתנות כדי להיות טוב יותר,
או אפילו כיצד נראית השלמות שלו –
משהו פלאי עשוי לקרות.
אני מתכוונת שיש בכך בהירות ויושרה רבה יותר
מבכל אמצעי שאנקוט כדי לתקן את המצב או להקל על הכאבים.
ולכן, כבר אין לי תיאוריות רבות על אנשים.
אינני מאבחנת אותם או מחליטה מהי בעייתם.
אני פשוט נפגשת איתם ומקשיבה.
כשאנו יושבים יחד, אין לי אפילו תכנית.
אבל אני יודעת שעם הזמן, משהו יעלה בשיחתנו.
משהו שהוא חלק מתבנית גדולה וברורה יותר ששנינו לא יכולים לראות באותו רגע.
וכך אני יושבת איתם ומחכה."

~ מתוך "ברכות סבי" מאת רחל נעמי רמן

**
3.
נוכחות אנושית לפני הכל

"ברצוני לפתוח בדבר החשוב ביותר שיש לי לומר:
מהות העבודה עם אדם אחר היא להיות נוכח כיצור חי.
וזה באמת מזל, כי אילו נדרש מאתנו להיות פיקחים, או טובים, או בוגרים, או חכמים,
קרוב לודאי שהיינו בבעיה.
אולם אלו לא הדברים החשובים.
מה שחשוב הוא להיות נוכח כאדם עם אדם אחר,
לזהות את האחר כישות נוספת, הנמצאת שם.

אז, כשאני יושב עם מישהו,
אני לוקח את בעיותיי ואת רגשותיי ושם אותם כאן בצד אחד, קרוב אלי, למקרה שאזדקק להם.
אולי ארצה להיכנס ולראות שם משהו.
ואני לוקח את כל הדברים שלמדתי ושם אותם בצדי השני, קרוב.
ואז אני פשוט כאן, עם עיני, וישנו האדם האחר הזה.
אם במקרה יסתכלו לתוך עיני, יראו שאני רק יצור מפוחד.
עלי להשלים עם כך.
יתכן שלא יסתכלו, אך אם יסתכלו, הם יראו זאת.
הם יראו שאני קצת ביישן, קצת מרוחק, לא בטוח.
למדתי שזה בסדר.
אני לא צריך להיות בטוח בעצמי ועם נוכחות יציבה.
אני פשוט צריך להיות נוכח."

יוג'ין ג'נדלין, יוצר גישת ההתמקדות (תרגום חופשי מאנגלית)

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אני זוכר רגע אחד במהלך שירותי הצבאי, בתחילת שנות העשרים לחיי.
סיימנו את כל ההכנות והתדריכים האחרונים לפעילות מבצעית מורכבת,
והיו לנו כמה שעות פנויות עד ליציאה.
חלק מהחבר'ה הלכו לשים את הראש ולנוח, אחרים ישבו ביחד, שתו קפה, דיברו וצחקו.
הייתי קצת לחוץ ודי מתוח, לא התחשק לי ללכת לישון או לפטפט עם החבר'ה.
בחרתי לשבת באיזו פינה שקטה ולקחת זמן שקט לעצמי.
הרהרתי בדרך שעברתי עד כה בחיי, בשנות ילדותי ונערותי,
חשבתי על בת הזוג שלי, על המשפחה ועל החברים.
מדי פעם עלו לי זיכרונות ממצבים שונים בחיי, חוויות, מפגשים ורגעים.
לאחר מספר דקות שמתי לב שמשהו באנרגיה שלי השתנה, ושאני מוצף בהכרת תודה.
עלתה בי מחשבה שאני בר-מזל,
שעד כה זכיתי לחיות ולחוות חיים מלאים ומשמעותיים,
שגם אם הכול ייגמר בקרוב זה עדיין היה שווה את זה,
ושכל מה שיקרה מכאן והלאה זה בונוס.

**
השבוע, במהלך אחת מכתיבות הבוקר שלי נזכרתי ברגע הזה,
וחשבתי על כך שגם היום, כשלושים שנים אחרי, אני בתחושה דומה:
הכרת תודה עצומה על כל מה ומי שבחיי עכשיו, ועל הדרך שעברתי ושחוויתי.

נראה שעד כה קיבלתי "בונוס של שלושים שנה":
שלושה עשורים שבהם התהוו חיים שלמים מלאי שמחה ועצב, חגיגות וקשיים:
חתונה, ילדים, פרידות מאנשים קרובים, לימודים, קריירה, חברים והמון רגעים ואירועים משמעותיים.
מה שעברתי עד גיל עשרים היה רק פתיח ראשוני קטנטן לדרך המופלאה שהתפתחה מאז.

הכרת התודה הזו אינה משהו אקראי או נדיר שחוויתי בשתי נקודות זמן שונות,
אלא איכות רגשית המלווה אותי לאורך השנים, גם בתקופות קשות ומאתגרות במיוחד.
בדומה לאותו רגע בצבא, אני שם לב שהיא נמצאת שם כמעט תמיד,
לעיתים גלויה ומורגשת ולעיתים מוסתרת מאחורי לחץ, כעס או פחד רגעיים.
קצת כמו שמש חורפית מחממת שגם כשהיא חבויה מאחורי שכבת עננים היא עדיין שם.

הביטוי החזק של הכרת התודה הזו בחיי,
היא המחשבה שלאורך כל השנים אני שמח על המסע והמשא הייחודי שלי,
ושגם ברגעים הכי קשים ומורכבים,
אין אדם בעולם שהייתי רוצה להתחלף איתו או להיות במקומו.

**
יש משהו בפרספקטיבה הזו שמעודד ומרגיע אותי:
אם במשך שלושים שנה, עם כל השינויים, ההתפתחויות והמעברים,
זו ממשיכה להיות התחושה-חוויה-מחשבה הדומיננטית,
אז יש סיכוי לא רע שזה ימשיך ככה, ושגם בעוד שלושים שנה,
כשהחיים שלי ייראו אחרת לגמרי, בצורה שאני לא יכול לצפות ושקשה לי לדמיין,
עדיין אחוש הכרת תודה, שמחה ויראת כבוד עמוקה לחיים.

אינני אומר את המילים הללו בביטחון מלא, בשאננות או בקלות דעת,
אלא בענווה ובידיעה שאין לי מושג איך דברים יתפתחו.

מהמקום הזה,
אולי אפשר להעמיק את הכרת התודה והחגיגה על מה שיש,
לקחת אחריות, לעבוד על מה שחשוב לשנות,
להיות גאים בדרך שאנו עוברים ובאדם שאנו גדלים להיות.

**
לקינוח, שלוש המלצות חמות, שהן גם שלוש הכרות תודה לדברים שקיבלתי ושנגעו בי:

א. השבוע גיליתי את הפודקאסט הנהדר "ספר אחד" (אחיו הצעיר של "שיר אחד"),
והאזנתי לפרק מרגש שבו אתגר קרת מספר על חייו על הדרך שבה נוצר ספרו הראשון "צינורות".

ב. ברוח תחילת שנת הלימודים, לפני מספר שנים קראתי סיפור עוצמתי שסיפר שוקה דינור.
"עצימת עיניים" הוא סיפור מעורר השראה על השפעה אינסופית של פעולה אחת של מורה אחד ברגע מכונן אחד.
פה תמצאו את האתר של שוקה דינור על שלל סיפוריו. מומלץ בחום להצטרף לרשימת התפוצה שלו ולקבל את הסיפורים ישירות למייל.

ג. השבוע הזמנתי וקיבלתי את ספרו החדש של חנוך דאום – "החיים הם רק תקופה."
ספרו הראשון של חנוך, "החיים הם תקופה קשה", עורר בי פרצי צחוק חזקים ובלתי נשלטים.
אני מקווה שהספר החדש יעמוד בסטנדרט הזה.
ניתן לרכוש את ספריו של חנוך רק דרך האתר שלו, ולא ניתן למצוא אותם בחנויות או ברשתות הספרים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אם תבקרו באתר שלי תוכלו לקרוא שאני רץ מרתון.

אבל אני לא.

זאת אומרת, לא עכשיו.

אמנם רצתי בעבר שני מרתונים, אך האחרון שבהם היה לפני מספר שנים.
בתקופה הזו אינני מתאמן למרתון ולא מתכנן לרוץ אחד נוסף בעתיד.
התיאור "רץ מרתון" מציין משהו היסטורי שפחות בא לידי ביטוי בהווה.
באתר שלי תוכלו לקרוא שאני גם רייקי מאסטר, בוגר לימודי הנדסה ומפקד מצטיין ביחידה מובחרת.
בדומה ל"רץ מרתון", הכול זה לשעבר.

יש הבדל גדול בין התארים שאנו נושאים והתעודות שתלויות לנו על הקיר, לבין העשייה היומיומית שלנו.
התארים והתיאורים הם סטטיים ומציינים הישג שהשגנו בעבר, מבחן שעברנו או תפקיד שקיבלנו.
(לדוגמא: שף, חגורה שחורה בקראטה, מחנך, עו"ד, מנהלת).
הם עושים רושם ונראים טוב בקורות החיים,
משפיעים על הדרך שבה אנשים תופסים אותנו,
יכולים ללמד על ההתנהלות ועל היכולות שלנו בעבר,
אך הם אינם מעידים בהכרח על מי שאנו ועל מה שאנו היום.
מנתח לב, שכבר לא מבצע ניתוחי לב, הוא מנתח לב לשעבר.
כך גם סופר מוערך ומצליח שכתב שלושה ספרים רבי-מכר לפני שנים ואינו כותב יותר.
לא צריך לצאת לפנסיה כדי להיות "לשעבר".
צריך פשוט להפסיק לעשות את מה שעשינו פעם.

בשונה מתארים סטטיים, העשייה היומיומית שלנו היא דינמית ומשתנה כל הזמן.
מי שיוצר מוזיקה הוא מוזיקאי, גם אם אף יצירה שלו לא פורסמה עדיין.
למעשה, במקרים רבים ההכרה תגיע לאחר שכבר נהיה שם במשך תקופה.
מחנכת אינה מישהי שזו כותרת התפקיד שלה, אלא זו שעוסקת בחינוך ביום-יום, עם או בלי הכותרת הזו.

**
לעתים, המבחנים שעברנו וההישגים שצברנו הם חלק מהזהות שלנו וממה שמגדיר אותנו.
ייתכן שעבדנו קשה להשיגם ושאנו גאים בהם ובדרך שעברנו.
אבל, מי ומה אנחנו היום מעבר לתארים, להישגים ולתעודות שלנו..?
עד כמה גדול הפער בין התארים-כובעים-תפקידים שאנו נושאים לבין מה שאנחנו עושים בפועל?
מרשימים ככל שיהיו הישגי העבר שלנו,
אם חלק ניכר מזמננו מוקדש להתרפקות על העבר ולסיפורי גבורה והצלחה על מי שהיינו ומה שעשינו,
ייתכן שזה סימן לכך שחסרים לנו אתגר, משמעות, התפתחות ותחושת ערך בהווה.

הנקודה הזו רלוונטית לא רק להיבטים של לימודים ועבודה, אלא גם למימדים נוספים של חיינו:
כשאנחנו מתחתנים אנחנו נהיים "בעל ואישה" או "בני/בנות זוג".
כשנולדים לנו ילדים, אנו הופכים להיות "הורים".
"בני זוג" ו"הורים" הם תארים כלליים המציינים מצב משפחתי רשמי.
עד כמה העשייה וההתנהלות שלנו בהלימה לתפקידים שחשוב לנו למלא בחיינו?
מה עשינו היום שתרם לזוגיות ולהורות שלנו ?
מה עשינו השבוע שמחובר לבני הזוג או להורים שאנחנו רוצים להיות?

**
"מבחן השבוע האחרון" היא טכניקה אפקטיבית,
המציבה בפנינו מראה בהירה ומשקפת לנו בצורה חדה איפה אנו נמצאים כרגע.
הרעיון הוא לבחור מספר מצומצם של שאלות המשקפות את מה שחשוב בחיינו,
ולענות עליהן בצורה פשוטה וכנה.

נסו לענות על השאלות הבאות (התעלמו משאלות שפחות רלוונטיות עבורכם):

– איזה זמן איכות היה לך בשבוע האחרון עם ילדיך, בן/בת הזוג שלך, האנשים החשובים בחייך?
– איזו פעילות גופנית ביצעת ואיך היתה התזונה שלך בשבוע האחרון?
– איך קידמת את העסק או את הקריירה שלך בשבוע האחרון? איזה דבר משמעותי עשית בעבודה?
– מה למדת בשבוע האחרון? איך גדלת והתפתחת?
– כמה אושר, הנאה ושמחה חווית השבוע? כמה לחץ, כעס ותסכול?
– למה הקדשת חלק ניכר מזמנך בשבוע האחרון?
– איזה ערך משמעותי נתת ולמי השבוע?

**
מבחן השבוע האחרון מעמיד אותנו מול תוצאות ברורות.
פרק הזמן שאנו מתבוננים בו מספיק קרוב וקצר, ומאפשר לנו לקבל תשובות לשאלות.
התמונה שמצטיירת מעידה הרבה על חיינו.
השבוע האחרון הוא שבוע אחד מתוך 52 שבועות בשנה.
2% מחיינו השנה מגולמים בשבוע שחלף.
2% נוספים מגולמים בשבוע הבא שיתחיל בקרוב.
מבחן השבוע האחרון ממקד אותנו בהתנהלות העכשווית שלנו,
ומשקף לנו תמונה חדה וישירה, נעימה יותר או פחות,
בנוגע לפער שבין התארים-תפקידים-כובעים שלנו,
לבין המילים, המעשים והנוכחות שלנו בהווה.

אחת התגובות הנפוצות למבחן השבוע האחרון היא ש"הוא לא שבוע מייצג."
זה נכון גם לשבוע הנוכחי, של סוף אוגוסט.
הוא היה מיוחד, ונדרשנו לתת מענה לדברים מסוימים שלא מאפיינים שבוע רגיל.
יש בזה משהו, ועדיין…
רוב השבועות הם מיוחדים ושונים.
בכל שבוע קורים דברים שלא צפינו או שהם מעבר לשליטתנו.
זה לא מוריד מהאחריות שלנו ומיכולת הבחירה שלנו לנתב את חיינו,
ליצור ולעצב אותם, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הנערה שלפני קופצת ונעלמת.
עכשיו תורי.
אני עושה צעד ומתקרב לקצה הסלע באיטיות.
רגלי הימנית נעה בכבדות ומתחילה לרעוד.
נהר הטארה הכחול והקריר חמישה מטרים מתחתיי.
רגל שמאל מתרוממת באיטיות ונצמדת לרגל ימין.
למרות שיש מקום לצעד קטן נוסף, הרגליים מסרבות להתקדם.
מהצד זה נראה הרבה יותר נמוך וכיפי והרבה פחות מפחיד.
ברור לי שזה לא מסוכן.
אני מבין שזה לא מאוד גבוה וראיתי את האחרים קופצים לפניי.
אז למה הלב דופק כל כך חזק והנשימה נעצרה?
לשבריר שניה עולה בי חרטה:
למה טיפסתי ישירות לכאן? למה לא התחלתי מהסלע הנמוך יותר?
יש אנשים בתור מאחוריי, ורועי בני מביט בי מלמטה.
אין מצב שאני מסתובב.
הדרך היחידה היא קדימה.
אני לוקח שאיפה עמוקה ומזנק …

**
הדופק הגבוה, הנשימה הקצרה והרעד ברגליים מאותתים לי שאני מפחד.
את הפחד לא מעניין ההיגיון.
למרות שאני מבין שאין פה שום דבר מסוכן, הפחד נוכח, והוא דומיננטי.
לפחד לא משנה אם מדובר בקפיצה מצוק, בשיחה טעונה או בקבלת החלטה חשובה.
עבורו יש כאן סכנה והדרך שלו לשמור עלינו היא לעצור אותנו מלהתקדם.
בחלק מהמצבים זה באמת מסוכן.
קפיצה למים באזור לא מוכר ומרובה סלעים יכולה להסתיים במוות.
להחלטה לא אחראית יכולה להיות השלכה הרסנית על החיים.
שיחות מורכבות יכולות לבנות או להרוס מערכת יחסים.
אבל מבחינת הפחד, הכול אותו דבר.
בין אם זה בטוח ובין אם לא, בין אם זה מקדם אותנו או פוגע בנו,
דפיקות הלב, הנשימה המואצת והכיווץ בגוף יהיו שם.

חשוב להכיר את זה ולהבין שנוכחותן של התחושות-תופעות הללו אינן סימן לכך שמשהו לא בסדר.
לפעמים חשוב מאוד להתקדם, למרות הפחד.
במצבים מסוימים, דווקא ההישארות במקום, במרחב המוכר, מסוכנת.
המנעות מפעולה במקומות חשובים, היא גם מסוכנת וגם אחת מגזלניות האנרגיה המרכזיות.

**
"איפה הדליפות שלך?", שאלה אותי השבוע שרית אמיתי כשהתארחתי בפודקאסט שלה,
"מה מרוקן לך את המצבר?"
"הדבר שמשפיע עלי יותר מכל הוא עניינים לא מדוברים במערכות יחסים שחשובות לי", עניתי.

כשחיים ועובדים עם אנשים, בין היתר חווים גם קונפליקטים ומתחים.
כשזה קורה, אחת הדרכים הכי אפקטיביות ובריאות להתקדמות היא שיחה כנה ואמפטית.
באופן אישי, כשאני חווה קונפליקט כואב או מעיק עם מישהו קרוב לי,
למרות שברור לי שכשתתקיים שיחה היא תשפר את המצב,
קשה לי "לחתור למגע" וליזום שיחה כזו.

הדיבור הפנימי שלי יכול להישמע כך:
"אני רוצה לקיים את השיחה הזו, אבל לא היום."
"עדיף לעשות את זה בזמן אחר, בתנאים קצת יותר מתאימים."
"חשוב לי לעשות את השיחה הזו, וגם אעשה אותה, אך אני צריך עוד זמן כדי להגיע יותר מוכן."

לכאורה יש היגיון במשפטים הללו,
ואולי אפילו התזמון, התנאים וההכנה יכולים להיות טובים יותר מכפי שהם עכשיו.
עם זאת, חשוב להכיר בכך שבבסיס של כל המשפטים הללו נמצא פחד:
פחד לפגוע או להיפגע.
פחד שדברים יצאו משליטה ויתפתחו בצורות שאיננו רוצים.
פחד שלא נדע מה לומר או איך להגיב.
פחד מדחייה.

**
המילה "פחד" יכולה לעורר התנגדות.
חלק מהמנהלים שאני מלווה יתרגזו אם אשאל אותם "מה מפחיד אותך בסיפור הזה?".
"לא מפחיד אותי כלום" הם יענו וייסגרו.

אם לעומת זאת אשתמש במילים אחרות כגון "מה מטריד אותך?", או "איפה אתה לא שקט?"
יהיה להם הרבה יותר קל להיפתח ולשתף.

חשוב להשתמש בטרמינולוגיה מתאימה, כדי שאנשים ירגישו נוח לתקשר,
ועם זאת לזכור, שגם כשמשתמשים במילים וברגשות אחרים, בבסיסם נמצא פעמים רבות פחד.

הסופרת ג'וליה קמרון ("דרך האמן") טוענת ש"דחיינות אינה עצלות, אלא פחד, וחשוב לקרוא לה בשמה."

"אני נמנע, משמע אני פוחד" (על משקל "אני חושב, משמע אני קיים"),
הוא משפט שאימצתי לעצמי לאחרונה, ושעוזר לי לפגוש את הפחד שלי, להקשיב לו ולהיות איתו.

במקרה שלי, עצם המחשבה על שיחה טעונה עם מישהו שיקר לליבי,
מעוררת בי תחושות דומות לאלו שחוויתי על הסלע בנהר הטארה:
דופק מואץ, נשימה קצרה ולא סדירה, כיווץ בחזה, מועקה בבטן.

בדומה לסלע, זה בדיוק סוג המצבים שחשוב לעשות בהם צעד קדימה ו"לזנק למים", למרות הפחד.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. אתם מוזמנים להאזין לשיחה המלאה (קישור לאפל, קישור לסופטיפיי) של שרית אמיתי הנפלאה ושלי.
דיברנו על תקשורת מקרבת, משפחה וקריירה, התפתחות אישית ועוד.
במהלך השיחה שרית הפתיעה אותי והציעה לי שיתוף פעולה בשידור חי,
הצעה שאיפשרה לנו לקיים שיחה ספונטנית ואותנטית ברוח תקשורת מקרבת.

מספר הרהורים מטיול קיץ:

כשיוצאים למרחב לא מוכר, יכול להיות שנחווה הרבה חוסר שקט, מוטרדות ודאגה.
שמתי לב שכמעט בכל רגע נתון משהו מטריד ומעסיק אותי.
דוגמא קטנה מהדרך לשדה התעופה:
– האם ירשו לנו להעלות את הטרוליז למטוס למרות שהם חורגים בחצי קילו?
– האם נטוס היום או שהטיסה תבוטל?
– מה יהיה עם התורים המטורפים בנתב"ג?
– האם המטוס ייצא בזמן או יתעכב?

המוטרדות הזו, נוכחת בחלקים גדולים מהזמן.
כשמשהו מסתדר, כמו למשל, צ'ק-אין זריז וחלק, וטיסה שיוצאת בזמן,
משהו אחר נכנס למרחב תשומת הלב ומתחיל להציק.
יש פה בור ללא תחתית: חוסר שקט שבכל פעם מוזן ממשהו אחר.

**
תופעה דומה, מזווית קצת אחרת:
בחלקים גדולים מהזמן, מתחשק לי להיות במקום אחר, להגיע, להתקדם, לעבור שלב.
לדוגמא:
– מתי יתחיל הצ'קאין? מתי נעבור את הבידוק? מתי נעלה למטוס? מתי נמריא? מתי ננחת?
– מתי נקבל את הרכב השכור? מתי נגיע ליעד? מתי נקבל את החדר? מתי יגיע האוכל?

לא משנה איפה אנו נמצאים, תמיד יש את הדבר הבא לצפות לו.

השילוב זה של מוטרדות ושל רצון להיות במקום אחר מתסכל.
הוא פוגע באיכות החוויה ובנוכחות שלנו.

כמה מהזמן אנו נוכחים במקום ומקבלים את המצב שאנו נמצאים בו,
וכמה מהזמן אנו מוטרדים ממשהו עתידי שאולי יקרה ואולי לא, או רוצים להיות במקום אחר?

כמה זמן חולף מרגע שדברים מסתדרים בדיוק כפי שקיווינו ועד שאנו שוב חשים חוסר שקט, מוטרדות או רצון להיות במקום אחר?

מודעות לכך שאנו מוטרדים וממוקדים בעתיד, מציפה את התופעה אך לא מעלימה אותה.

**
חוויות.
הרגעים הכי המשמעותיים בכל טיול נובעים בעיקר מאינטראקציות ופחות מנופים או מאטרקציות.
הנופים והאטרקציות הם מרחב שבתוכו יכולות להיחוות החוויות, מרחב חשוב ולא הכרחי. 

בטיול הנוכחי, לנו במהלך שני לילות ליד אגם קטן ומדהים בהרים.
הנוף מהמם וברגע הראשון הנשימה נעתקת.
באחד הימים חזרנו לבקתה שלנו המשקיפה על האגם והיינו די עייפים.
השמיים היו מעוננים, ולא התחשק לנו לטבול שוב באגם.
פתאום, החל טפטוף של גשם קל.
"מתאים לך לחצות את האגם בשחייה בגשם..?" שאלתי.
חמש דקות לאחר מכן כבר היינו במים הקרירים.
העייפות נעלמה בשנייה.
11 דקות ו 23 שניות מקצה לקצה לפי הסטופר של רועי.

האגם הוא אותו אגם.
החוויה, הסיפור והזיכרון יהיו שונים לגמרי.

**
מסורת מתחילה מפעולה אחת.
הטיול הנוכחי היה טיול הקיץ השביעי שרועי ואני יוצאים אליו.
הטיול הראשון היה בחופש הגדול של כיתה ב' – העמסנו על הרכב אוהל, שקי שינה קצת ציוד ועלינו צפונה.
לא היתה לנו תוכנית מוגדרת והכוונה היתה להתקדם בקצב ובכיוון שמתאים לנו.
כשעושים את זה בזוג, המנהלות פחות מסובכות, ואפשר לזרום די בקלות.
מאז, בכל קיץ וקיץ, הקפדנו לצאת לטיול השנתי שלנו.
השנה עשינו את זה בפעם השביעית ברציפות, פעם ראשונה בחו"ל.
כשיצאנו לטיול הראשון לפני שש שנים, לא ידענו שהוא יהיה תחילתה של מסורת.
מסורת מתחילה בפעולה אחת.
חשיבותו של משהו מתבררת לעיתים בפרספקטיבה של זמן ומרחב.

**
אותו דבר אבל שונה.
לכאורה, יש מסגרת קבועה ודומה לטיולי הקיץ שלנו: הם תמיד ביולי-אוגוסט, נמשכים כשבוע, אבא ובן.
למרות קווי הדימיון הטיולים הללו שונים מאוד זה מזה:
זה נובע גם מכך שאנחנו משתנים עם הזמן (הטיול עם ילד בן 8 שונה מטיול עם נער בן 14),
וגם מכך שברגע נתון, בהתאם למה שעובר עלינו ולמקום שאנו נמצאים בו, החשק והרצונות שלנו משתנים.
אחד הדברים שאני הכי אוהב בטיולים הללו הוא החופש שאנחנו מאפשרים לעצמנו:
יוצאים עם מעט תוכניות ועם הרבה זרימה למה בא לנו לעשות בשעות הקרובות.
בנחל שכיף לנו לשהות בו נישאר כמה שעות, ומחורשה מלאת דבורים נברח מהר.
הטיול מתהווה מתוך הקשבה ותשומת הלב מתמשכת לעצמנו ולמה שמתאים לנו.

**
סגירה.
בסופו של כל טיול אנחנו מוציאים ספר "לופה" עם הרבה תמונות וקצת מילים לסיכום הטיול.
הסגירה היא שלב חשוב בחוויה.
בספר שכזה אנו משתדלים להנציח גם תמונות וגם רגעים שנרצה לזכור.
לאחר שהחוויה המיידית חולפת, מה שנשאר זה התמונות, הזיכרונות והספר.
טיול של מספר ימים הוא חוויה אינסופית מלאה ומורכבת.
לאחר חודשים ושנים, התמונות והזיכרונות ישטחו אותה למשהו מוגבל ומצומצם.
חלק גדול ממה שחווינו יתאדה, וייזכרו מספר מצומצם של אירועים ורגעים.
"ספר טיול" יכול להשפיע על הדרך שבה נזכור את הדרך שעברנו:
משפט מצחיק שנאמר, אדם מעניין שפגשנו, שיר שנדלקנו עליו במהלך הטיול.
בדומה לספרי ההיסטוריה, ספר טיול אינו תיעוד מדויק של מה שהיה,
אלא בחירה סלקטיבית במספר מצומצם של תמונות, אירועים וזיכרונות שבוחרים להדגיש.

**
עד כאן מספר הרהורים על טיול.
טיול הוא בדרך כלל פרק זמן בן מספר ימים, הפוגה בתוך החיים.
כשאני עובר על מה שכתבתי פה, מתחדד לי שהכול למעשה רלוונטי גם לחיי שגרה רגילים ויומיומיים:
מוטרדות, רצון להיות במקום אחר, חשיבות החוויות, נוכחות והקשבה, בחירה, מסורת, סגירות וסיכומים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני כארבע-עשרה שנים חויתי אירוע משפחתי מאתגר במיוחד.
מבלי לפרט, זה היה אירוע רפואי מפתיע ומורכב עם חוסר ודאות עצום בנוגע לאיכות חיי משפחתי בהווה ובעתיד.
לאחר ההלם הראשוני, עלתה בי לפתע ידיעה פנימית חזקה שכל מה שקרה בחיי עד כה היה הכנה לרגע הזה, ושעכשיו זה הזמן להביא לידי ביטוי את כל מה שלמדתי, תרגלתי ופיתחתי לאורך השנים.
זו לא היתה מחשבה או פרספקטיבה שאימצתי לעצמי בכדי לתפקד טוב יותר, אלא תחושה חזקה של ידיעה פנימית שפתאום הופיעה.
לצד חוסר הוודאות והחששות, הידיעה שזה הרגע שלשמו נולדתי עוררה בי קבלה עמוקה של המצב והתרגשות עצומה ממה שמחכה לנו.

לשמחתי האירוע התפתח בצורה הכי מיטיבה שיכולתי לקוות לו.

שנים לאחר האירוע הזה קראתי בספר "מי מת" שנכתב על ידי סטפן לוין על רעיון ההכנה המושלמת לחיים (המבוסס על תלמוד מהמסורת החסידית), שלפיו כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו, אך לעולם אין לדעת מהו אותו המאורע ומתי הוא יתרחש.
לכן, על האדם להיות ערני ומוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.

**
רחל נעמי רמן משתפת בספרה "ברכות סבי" בסיפור שסבה סיפר לה כשהיתה קטנה.
זוהי אחת הגרסאות של ל"ו הצדיקים שלפיה העולם מתקיים בזכות שלושים ושישה צדיקים המסוגלים להיענות לסבל שהוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי.
הצדיקים הללו יכולים להיות יכולים להיות חייטים או מרצים באוניברסיטה, מיליונרים או אביונים, מנהיגים רבי-עוצמה או קורבנות חלושים.
אף אחד לא יודע מי הם, ואפילו הם עצמם לא יודעים שהם חלק מל"ו הצדיקים.

המשמעות היא שבכל רגע אנחנו יכולים להיתקל באחד מל"ו הצדיקים, ואולי אפילו לחיות חיים שלמים מבלי לדעת שאנחנו אחד מהם.

איך הייתם מתייחסים לאדם שמולכם או לצדכם אם הייתם יודעים שהוא אחד מל"ו הצדיקים?
תארו לעצמכם למשל שהמלצר במסעדה, הקופאית בסופר, הנהג שחתך אתכם בכביש אתמול, חברכם לעבודה, בן/בת הזוג שלכם או אחד מילדיכם הוא אחד מל"ו הצדיקים.
כיצד זה היה משפיע על האינטראקציה שלכם איתו?

מה היה משתנה בהתייחסות שלכם לעצמכם אם הייתם יודעים שאתם אחד מל"ו הצדיקים?
האם אתם יכולים להיות בטוחים בודאות מוחלטת שאתם לא?

 (ניתן לקרוא את הסיפור המלא של רחל נעמי רמן כאן). 

**
סטפן לוין מדבר על חשיבות "הרגע האחד" שלשמו נולדנו ושאיננו יודעים מהו ומתי הוא יגיע.
רחל נעמי רמן מחדדת את החשיבות של מפגש עם "אדם כלשהו" שיכול להיות אחד מל"ו הצדיקים.

כיון שאיננו יודעים מי האדם, מה האירוע ומתי נפגוש אותם, עלינו לחיות בערנות ובקשב, לגלות סקרנות ולעשות את המיטב שלנו.

אני לא יודע האם באמת קיים רגע יחיד או אירוע מיוחד כלשהו שלשמם נולדנו.
החלק הלוגי שבי בספק אם באמת חיים בינינו שלושה תריסרים של אנשים מיוחדים שבזכותם העולם מתקיים.

אבל אולי זה לא כזה משנה.
כוחם של סיפורים הוא בהשפעתם עלינו בין אם הם נכונים ובין אם לא.

רעיון רענן לסיפור חלופי שעלה לי הבוקר הוא שאולי במהלך חיי אני צפוי לפגוש מאה אנשים או לחוות מאה רגעים מיוחדים ומשמעותיים שתהיה להם השפעה משמעותית וקריטית על חיי ועל חיי אנשים אחרים.
בדומה מה שסטפן לוין ורחל נעמי רמן מעלים, אני לא יודע מי האנשים ומה האירועים הללו.
בנוסף, אין לי מושג כמה מהאנשים הללו כבר פגשתי וכמה מהאירועים הללו כבר חוויתי בעבר, ועם כמה מהם אני צפוי להיפגש בקרוב או בעתיד.
כשאני חושב על מה שעברתי וחוויתי השבוע, יכול מאוד להיות שלפחות שלושה מהאנשים שפגשתי, הם חלק מה"מאייה" של חיי.

**
לפני מספר ימים זכיתי לשוחח עם יואב יושע במסגרת הפודקאסט שלו ושל עמותת העטלף (יוצאי שייטת 13) "ים ומלואו".
דיברנו על מגוון נושאים וביניהם אירועים משמעותיים שהשפיעו על חיי, למה חשוב לפתח מיינדסט של עצמאי גם אם אתה שכיר, תהליכי שינוי והתפתחות, כיצד להתמיד במשהו שחשוב לך, מהי גישת התקשורת המקרבת, איך לחיות חיים מלאים ועוד.

במהלך השיחה שיתפתי את יואב בתובנה שהתפתחה אצלי בשנים האחרונות והיא ש"אין לי מושג".
לדוגמא, אין לי מושג מי קורא את המילים הללו, האם זה משפיע עליו ואיך.
כשאני מעביר סדנה לכמה עשרות אנשים אני לא באמת יודע, איך כל אחד מהם יושפע ומה הדברים המשמעותיים שהוא יקח מהסדנה, אם בכלל.
לפעמים הדבר הכי משמעותי לא יהיה בהכרח משהו שאני אמרתי אלא הערה צדדית שנזרקה לחלל האויר באחת השיחות או שיחה אקראית במהלך ארוחת הצהריים של הסדנה.
רעיון אחד או שיחה אחת בסדנה יכולים להשפיע על נתיב חיים שלם, או לא.

יש משהו "באין לי מושג" שמתחבר לרעיונות של רחל נעמי רמן וסטפן לוין:
בסדנה (וגם בחיים), תפקידי אינו להעריך ולנתח את מה שקורה לכל אחד ואחד מהמשתתפים, אלא להיות נוכח, ערני וסקרן, להחזיק כוונה ולתת את המיטב שלי.

הקלטת המפגש של יואב ושלי זמינה באפל פודקאסט, ספוטיפיי וביוטיוב.
מומלץ בחום להציץ גם בשיחות הקודמות של יואב ולעקוב אחר הפרקים העתידיים.

להאזנה באפל פודקאסט  , להאזנה בספוטיפיי , לצפייה ביוטיוב.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בסיפור הידוע על הגוזל והביצה, ילד קטן מבחין בביצה שנסדקת ובגוזל המתקשה לצאת ממנה.
מתוך רצון לעזור לגוזל, הילד שובר את קליפת הביצה ומאפשר לגוזל לצאת החוצה, אך מגלה שהגוזל אינו יכול לעוף כיון שכנפיו לא התפתחו מספיק.
כנפיו של הגוזל מתחזקות בזכות הדחיפות החוזרות ונשנות של קליפת הביצה העוטפת אותו, פעולה שעליו לבצע בעצמו ללא עזרה מסביבתו.

מתי משהו שאנו עושים עבור מישהו אחר (או שמישהו עושה עבורנו) זה עזרה בריאה ומיטיבה, ומתי זו פגיעה בהתפתחות ובבניית יכולות עצמיות?

**
פרופסור יונה סאלק היה רופא יהודי אמריקאי שפיתח את החיסון המוצלח הראשון כנגד שיתוק ילדים הנגרם על ידי נגיף הפוליו.
אחד המשפטים שלו שאני ממש אוהב ושמרבים לצטט:

”תפקידם של הורים לתת לילדים שורשים וכנפיים.
שורשים – כדי שיידעו היכן הבית ומהו, וכנפיים – כדי שיוכלו לעוף הכי גבוה והכי רחוק שהם יכולים“.

שורשים זה הבסיס הערכי. הבית. הקן. הביטחון במקום שהם תמיד יכולים לחזור אליו.
כנפיים זה הפוטנציאל. ההתפתחות. האמון והביטחון ביכולת שלהם להתמודד, ליפול, לקום ולהצליח.

פרופסור סאלק מדגיש את חשיבות האיזון של גם וגם. גם שורשים וגם כנפיים.
זה רלוונטי לא רק לילדים, אלא לכל אדם באשר הוא, כמו למשל לעובדים ומנהלים בארגונים.

בסוף השבוע האחרון יצאתי עם רועי בני ועם עוד מספר אבות ונערים לטיול בנחל דרגה שבמדבר יהודה, שבכדי לעבור אותו יש לרדת בטבעות ולגלוש בעזרת חבלים במפלים בגובה של עד 15 מטרים.
במהלך המסלול חשבתי לעצמי מה הקו העדין שבין להדריך את הילדים היכן להניח את הרגל בכל צעד וצעד, לבין לתת להם לפתח ביטחון ועצמאות, להרגיש את המפל ואת עצמם.
לנפילה, פיזית או רעיונית, יש מחירים, לפעמים יקרים וכואבים מאוד.

מה האיזון הנכון שבין להדריך, לשמור, לגונן ולהורות לבין לאפשר, לסמוך ולעודד להתנסות?

חלק ממה שילדינו צריכים זה לגדל ביטחון בעצמם, בגוף שלהם, בשיקול הדעת שלהם, לדעת להקשיב לעצמם, לללמוד מה הם מסוגלים לעשות ברגע נתון ומה לא, מתי משהו מסוכן מדי ועדיף לא לעשות אותו ומתי הוא קצת מפחיד אבל מספיק בטוח.

לעזור למישהו לגדל כנפיים זה להאמין בו, לראות את המקום שהוא יכול לצמוח אליו ולתת לו לעבור-לחוות את הדרך בעצמו.

**
עידית ברק הנפלאה מוסיפה בשירה "כנפיים" נדבך משלים לשורשים ולכנפיים:

כנפיים/ עידית ברק

אַל תְּסַפְּרוּ לִי
שֶׁכְּדֵי לָעוּף
כָּל מָה שֶׁצָּרִיךְ
זֶה זוּג כְּנָפַיִם
אִם רוֹצִים לָעוּף
יֵשׁ לִדְאֹג
שֶׁיִּהְיוּ גַּם שָׁמַיִם

על פי עידית ברק, שורשים וכנפיים לא מספיקים. צריך גם שמיים.
שמיים הם המרחב שבו ניתן להתפתח, לעוף וגם להתרסק.
בחויה שלי, "להיות שמיים" עבור מישהו זה גם לתת לו מספיק מרחב וחופש פעולה שהוא יוכל להתנועע בתוכו,
וגם להיות הסביבה המכילה והמקבלת שבתוכה הוא יכול לצמוח בצורה בריאה.
כשמכניסים כפית מלח לכוס מים, המים הופכים להיות בלתי נסבלים.
לעומת זאת, כשמכניסים את אותה כפית מלח לאגם, האגם "מכיל" את המלח מבלי להיות מושפע ממנו.
שמיים הם משהו גדול ורחב ויציב ומכיל.

אם "כנפיים" מתמקד בחיזוק יכולות, בניית תחושת מסוגלות ופיתוח ביטחון עצמי, הרי ש"שמיים" מתמקד בפשוט להיות. בנוכחות שקטה ומאפשרת שרק נמצאת.
"שמיים" שמה דגש על הסביבה שמקיפה אותנו ושאנחנו מושפעים ממנה מאוד.
"השמיים" שלנו הם האנשים הסובבים אותנו, הנורמות והערכים של המשפחה שלנו ושל הארגון שאנו חלק ממנו, המרחב שבתוכו אנו חיים, גדלים ופועלים.
בשונה מצמחים, כבני אדם אנחנו יכולים לבחור בסביבה שלנו, להתאים אותה לצרכינו, לשנות אותה ובמצבים מסוימים גם להחליף אותה.
בסביבה ארגונית "שמיים" זו קבוצה שבאמת אכפת לה ממני כאדם וכעובד, אנשים המחויבים אלי, רואים אותי ומחזיקים אותי.
שמיים זה מרחב מספיק גדול וחופשי שאני יכול לנוע בו או פשוט להיות בו.
זה מקום שמאפשר לי להביא לידי ביטוי גם את החוזקות והעוצמות שלי וגם את החששות וההתלבטויות שלי מבלי להבהיל, להכביד או להיפגע.

**
כהורים, מורים או מנהלים אנחנו יכולים להיות לתת שורשים, כנפיים ושמיים –
גם לצקת יסודות בריאים וקן בטוח, גם לעודד-לדחוף-להאמין, וגם לתת מרחב שקט ופשוט להיות שם בנוכחות.

המילים של יונה סאלק ועידית ברק עוררו בי מספר שאלות:
– אילו שורשים וכנפיים גידלתי? מי עזר לי לגדל אותם? איפה השמיים שלי עכשיו?
– באינטראקציה עם אדם אחר – מה הוא הכי צריך כרגע – שורשים, כנפיים או שמיים? ומה אני צריך?
– עבור מי אני שמיים? למי אני יכול לעזור לגדל כנפיים או להעמיק שורשים?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אם רק היה אפשר למצוא מישהו אשם, או רע, או לא בסדר, או לא מספיק אחראי, או רודף בצע, או טיפש, שבגללו זה קרה, אז היה יותר קל לעכל את מה שקורה עכשיו.

אם רק אפשר היה למצוא תהליך שבור שאפשר לתקן, או נוהל חסר שאפשר להוסיף, או בקרה חדשה שאפשר לשים, או טכנולוגיה מיוחדת שיכולה לעזור,
אז אולי מישהו יכול היה להבטיח לנו שמשהו כזה או דומה לא יקרה שוב, שהבעייה תיפתר ושהסיכון יעלם.

**
אבל במצבים מורכבים, כמו זה למשל,
אי אפשר למצוא רק גורם אחד, קבוצה אחת, או תהליך אחד שאחראים ושבגללם זה קורה.
וגם אי אפשר להבטיח שזה, או משהו דומה לזה, לא יקרו שוב.
זה עלול לקרות שוב, גם אחרי שנמפה את כל התהליכים, נשתמש בכל הטכנולוגיות, נאכוף את כל הנהלים ונעניש את כל "האשמים".

זה עלול לקרות שוב, גם לנו וגם לילדים שלנו.
וזה מפחיד.
וככה זה.

**
ודווקא במצבים מהסוג הזה, יש שני דברים שחשוב לעשות:

האחד – להמשיך להאמין ששינוי אפשרי, להכיר באחריות שלנו, בתרומה שלנו למצב, בחשיבות של מעשינו וביכולת שלנו להשפיע,
והשני – להכיר בתחושת חוסר האונים, העצב והפחד שאנו חווים, ובכך שיש גבול למה שאנו יכולים לעשות כרגע.

שני הדברים הללו חשובים ומשלימים זה את זה.

הכרה בחוסר האונים, בעצב ובפחד שלנו חשובה ועוזרת לנו להתנהל איתם במקום שהם ינהלו אותנו.
חוסר האונים, העצב והפחד טבעיים ואנושיים. הם עתידים להופיע שוב ושוב וכדאי לתת להם מקום ולא להדחיק אותם.

הכרה באחריות שלנו ובחשיבות של פעולותינו מסייעת לנו לקדם את מה שחשוב ומקטינה את הסיכוי שנטיל את כל האחריות על גורמים חיצוניים לנו (כמו למשל החמאס, הרשות, כוחות הביטחון או המחנה הפוליטי האחר)

"מה חי בי עכשיו ומה אני יכול/ה לעשות שיסייע לי, למשפחתי או לסביבתי?", היא שאלה עוצמתית המשלבת את ההיבטים של נוכחות ושל לקיחת אחריות.

**
דוגמא קטנה-גדולה אחת למשהו שאנחנו יכולים לעשות:
כשמתרחש פיגוע או אירוע, כל רשתות הטלויזיה המרכזיות מתחילות לדווח ללא הפסקה מהשטח.
שעות על גבי שעות של שידורים וראיונות שמטרתן למלא זמן מסך ולמשוך קהל.
במצבים כאלה אפשר וחשוב להעביר ערוץ, לכבות את הטלויזיה ולהתנתק מרשתות חברתיות.
הבחירה להפסיק לצפות אינה ביטוי לחוסר כבוד, אי-אכפתיות או אנוכיות.

כשאנחנו בוחרים להישאר צמודים למסך שמשדר חומרים מסוג מסוים, יש לכך השפעה גדולה עלינו.
יש לנו אחריות למקום שבו אנו משקיעים את תשומת הלב שלנו.
ערוצי הטלויזיה והרשתות אחראים לבחירות שלהם, אנחנו אחראים לבחירות שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תארו לכם שכל כדור הארץ היה אוקיינוס אחד ענק המכוסה במים, ושבמעמקי האוקיינוס הזה חי צב-ים עיוור שפעם במאה שנים מגיח אל פני הים לשניה אחת, לשאיפת אויר שתספיק לו לצלילת מעמקים של מאה שנים נוספות.
ועכשיו תארו לכם שברחבי האוקיינוס הענק הזה מתנודדת על פני הגלים, מושפעת מהזרמים והרוחות, טבעת אחת בגודל של גלגל הצלה.

מה הסיכוי שבדיוק באותה שניה שבה צב-הים העיוור עולה לשאיפת האויר שלו בנקודה כלשהי ברחבי האוקיינוס הוא והטבעת ייפגשו?

הסיכוי כל-כך נמוך שאנחנו לא מצליחים לדמיין אפילו את ההסתברות לכך.

צב הים העיוור והטבעת הינו משל בודהיסטי הנועד להמחיש את נדירות החיים שלנו.
עפ"י האמונה הבודהיסטית, הסיכוי שצב הים והטבעת ייפגשו שקול לסיכוי שלנו להיוולד.
מדענים שחישבו את ההסתברות הזו מצאו דמיון מפתיע בין ההסתברות לפגישתם של צב הים והטבעת לפגישתם של תא הזרע והביצית שמהם נוצרנו.

**
האמירה שהחיים אינם מובנים מאליהם יכולה להישמע קלישאתית.
משל הטבעת והצב ממחיש עד כמה אירוע הלידה שלנו נדיר.

בעולם חיים כיום קרוב לשמונה מיליארד בני אדם –
איך משהו יכול להיות בעת ובעונה אחת גם כל כך נדיר וגם כל כך נפוץ..??

באופן דומה,
מה הסיכוי שהרגע המסוים הזה שאנו חווים עכשיו יתרחש בדיוק כפי שהוא, במקום שאנו נמצאים בו ובחברת האנשים שאתנו?
החיים המוגבלים והסופיים שלנו (כ-4000 שבועות בממוצע) מורכבים מסדרה אינסופית של רגעים ייחודיים שמעולם לא התרחשו לפני כן ולעולם לא יתרחשו בעתיד.
"יום שלא קורה בו כלום", "פגישה משעממת" ו"מצב תקוע" הן אשליות הנובעות מהקושי שלנו לתפוס את נדירות ואת חד-פעמיות הרגע.

**
הנה שלוש דוגמאות אישיות שחיות בי כרגע:

א.
אתמול יצאנו אשתי, בני ואני לטייל בנחל יגור.
מזג האויר היה נהדר והמסלול מקסים ומהנה בתקופה הזו של השנה. מומלץ בחום למיטיבי לכת !
הבוקר חשבתי על כך שבכדי הטיול הזה יצא לפועל במתכונת הזו אתמול, רצף אינסופי של אירועים צריך להתרחש ושהסיכוי שהוא לא יתקיים גדול לאין ערוך מכך שהוא אכן יתקיים.

ב.
ביום ראשון-שני הקרובים, אני צפוי להעביר סדנת תקשורת ייחודית לקבוצה של כחמישים משתתפות ומשתתפים.
עברתי את הסדנה הזו כמשתתף לראשונה לפני קרוב לעשרים שנה והיא השפיעה בצורה עמוקה על חיי, על מערכות היחסים שלי ועל עבודתי.
מרוב התלהבות ומתוך רצון לשלב את עקרונות הסדנה בחיי ביקשתי לעבור הכשרה כמדריך, ומאז העברתי אותה פעמים רבות לאורך השנים לאלפי אנשים.
למרות שזו תהיה הפעם הלא-יודע-כמה שאעביר את הסדנה, כמו בכל הפעמים האחרות זה יהיה אירוע נדיר, ייחודי וחד-פעמי שמעולם לא התרחש לפני כן ולעולם לא ייתרחש בעתיד.
אינספור אירועים היו צריכים להתרחש לאורך השנים בכדי שאגיע למצב שאני מנחה את הסדנה ביום ראשון הקרוב.
אינספור אירועים היו צריכים להתרחש גם בחיי כל אחד מעשרות המשתתפים, שמסלוליהם השונים והיחודיים יתנקזו ליומיים מלאים במסגרת המשותפת הזו.

ג.
הטיול לנחל יגור התרחש אתמול.
הסדנה תקרה (או לא) בתחילת השבוע.
הרגע המסוים הזה, שבו אני כותב את הפוסט הנוכחי גם הוא צירוף מקרים נדיר וייחודי.
כשהתיישבתי לפני כשעה לכתוב, לא היה לי מושג מה יעלה.
בעוד כמה רגעים כשאשלח את הפוסט הזה, אין לי מושג לאן הוא יגיע, מי יקרא אותו ואיך הוא ישפיע.
מעניין שמשל הצב והטבעת קפץ לי דווקא היום.

אולי יש דמיון בין טבעת שמסתובבת באוקיינוס לבין פוסט שמסתובב ברשת, בין צב שפוגש טבעת, לזרע שפוגש ביצית, לאדם שפוגש סיפור, רעיון או חוויה.

חג שמח ושבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר