פגישה

השבוע היה לי שבוע פורה במיוחד.
השתתפתי בפגישות אישיות עם מספר אנשים מוכרים ומרתקים, ביניהם:
ששי גז, מלכה פיוטרקובסקי, לינוי בר-גפן, יוני רכטר, אבי נשר,
אורנה בנאי, יגאל גוואטה, דודי אמסלם, גיא רולניק, שולי רנד ואושרת קוטלר.
אני מנחש שאתם מכירים את מרבית השמות, אולי אפילו את כולם.

הבהרה:
זו לא היתה פגישה בארבע עיניים ביני לבין כל אחד ואחת מהאנשים הללו,
אלא פגישה אישית בת כחצי שעה בינם לבין רוני קובן שאירח אותם בתוכניתו "פגישה".
אני "הצטרפתי" למפגשים הללו באמצעות הפודקסט "פגישה" של רוני קובן,
שהוא למעשה הגירסה הקולית לתוכנית המצולמת בכאן11.

אני מוצא שלהקשבה לפגישה אישית שכזו יש ערך עצום עבורי.
איכות מזוקקת של מפגש אנושי מרתק, לעתים מרגש ונוגע, לעתים מעורר התנגדות, תמיד מעורר מחשבה.
משהו כל כך שונה מהכותרות הרדודות שמשטיחות את המציאות ומתחרות על תשומת הלב שלנו.

הנה לדוגמא ארבעה רגעים ומחשבות מתוך מספר פגישות שהקשבתי להן:

אורנה בנאי היא מודל לאומץ ואותנטיות בעיניי.
בשיחה איתה היא מתארת רגע נוגע במיוחד המתרחש בגיל 16,
שבו היא משתפת את אחיה הבכור, האהוב והנערץ מאיר בנאי ז"ל, בכך שהיא נמשכת לנשים.
בלי לעשות ספויילר, התגובה של מאיר לשיתוף של אורנה הפתיעה אותי ותפסה אותי לא מוכן.
היא המחישה לי את מורכבות החיים ואת מורכבות המסע שאנשים עוברים.

**
גיא רולניק הוא מישהו שאני עוקב אחריו כבר שנים באמצעות הטורים והפודקסטים שלו.
הוא משפיע מאוד על התפיסה שלי, לדוגמא בכל מה שקשור לרשתות החברתיות, ולערוצי הטלויזיה.
לא אחת תהיתי מאיפה הוא שואב את הכוחות ואת האומץ שלו.
כל הפגישה שלו עם רוני קובן היתה מרתקת, אבל הרגע הכי מרגש היה לקראת הסוף,
כשקובן שאל אותו משהו ש"קילף" אותו וגרם לו להיחנק מהתרגשות בלי יכולת לדבר.

**
הפגישות עם דודי אמסלם ויגאל גוואטה עוררו בי מחשבות על הדומה והשונה ביניהם.
נקודת הפתיחה של המשפחות של שניהם בארץ היתה לא פשוטה וכללה עוני, קשיים והשפלות.
אני חווה את האנרגייה של שני האנשים הללו היום בצורה מאוד שונה.
כל אחד מהם לקח את חוויות הילדות שנצרבו בו למקום אחר ומקדיש את חייו לדברים שונים.

**
את מלכה פיוטרקובסקי לא ממש הכרתי לפני הפגישה עם קובן.
אישה מעוררת השראה, לוחמת פורצת דרך שמובילה תהליכי שינוי עמוקים בסביבה מורכבת.
ההקשבה לה העמיקה את הההבנה שלי בנוגע לחלק מהאתגרים וההתמודדויות,
והמחישה לי בצורה מעוררת התפעלות ותקווה שאפשר גם אחרת ושניתן למצוא פתרונות אם ממש רוצים.

**
האם זה לגיטימי להקדיש את הפוסט לפודקסט כלשהו ולפתוח במילים "שבוע פורה במיוחד"?
זה לא קצת מנותק וחסר רגישות במיוחד בשבוע כל-כך מורכב, עצוב וקשה?

אני מאמין שזה לגיטימי וחשוב.
החיים מלאים והם גם וגם.
אפשר גם להקשיב לרוני קובן וגם להיות באירוע זיכרון עם משפחות החטופים והחללים.
אפשר גם לכאוב ולהתאבל, וגם לתת מקום לשמחה ולהנאה.
כולם חשובים, האחד לא על חשבון השני.

תודה לרוני קובן, לתוכנית "פגישה" בכאן 11 ולפודקאסט הנפלא על כל המתנות הללו.
מפגש אנושי מרתק, מלמד, מרגש ומקרב.

אפשר גם אחרת.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מצמד מנצח לטריו חזק במיוחד

סטוקדייל ופרנקל הולכים חזק ביחד.
הם צמד מנצח.
הראשון גיבש את העקרונות שלו מתוך עינויים קשים ושנים בשבי.
השני מתוך מחנות הריכוז והמוות.
אם העקרונות שלהם רלוונטיים ומתאימים למצבי קיצון כל-כך קשים,
אז בוודאי שהם רלוונטיים ומתאימים גם למציאות הנוכחית, למה שאני ואנחנו מתמודדים איתו עכשיו.

**
עכשיו זה זמן טוב לתרגל סטוקדייל-פרנקל.

אדמירל ג'ים סטוקדייל קורא לשמור על האמונה הבלתי מתפשרת שבסוף יהיה בסדר,
להיות מוכנים להתמודד עם המציאות המרה ולעשות ככל שיידרש.

ויקטור פרנקל מדגיש את יכולתנו לבחור את תגובתנו בכל רגע נתון וקורא לנו לזכור שזו אחריותנו.
הוא מזכיר לנו שבמרווח שבין הטריגר לתגובה קיים פער, ושבפער הזה מצויים החופש והצמיחה שלנו.

שניהם מזכירים לנו שאנחנו בעלי הבית.

אני אוהב את החיבור הזה שלהם, שנותן לי גם תזכורת וגם פרספקטיבה.
הצמד הזה הוא צמד חזק.

**
ואולי חסר פה אחד לטריו.
אולי לצד האמונה הבלתי מתפשרת שיהיה בסדר והמוכנות להתמודד עם כל מה שמגיע,
המשולבות במיקוד שליטה פנימי, לקיחת אחריות ובחירה בתגובות שלנו בכל מציאות נתונה,
אולי לצד הזוג הזה יש מקום ליותר חמלה ונוכחות.
ברגעים מסוימים זה מרגיש קשה. ומייאש. ומוריד.
כנראה שגם לסטוקדייל וגם לפרנקל היו ימים נמוכים.
הפרספקטיבה הרחבה והדיבור בדיעבד יכולים לשרטט תמונה של "גיבורי על" שפוגעת קצת באנושיות.
כולנו בני אדם.
לכולנו יש רגעים קשים וימים נמוכים.
סטוקדייל ופרנקל יזכירו לנו להזדקף גם בימים הללו, לנער אבק, להרים ראש ולהמשיך.
לא להישבר, גם כשקשה.
זה בדיוק הדבר העיקרי שהם מדברים עליו.
קל להבין אותו ולקבל ממנו השראה כשאנו במצב יותר נינוח,
קשה יותר לעשות זאת כשאנו במקום נמוך.
לצד הדחיפה המנטלית אולי כדאי שמישהו גם יזכיר לנו שמותר לנו להיות במקום נמוך.
ושזה לא אומר שנכשלנו.
ושיש ימים כאלו.
ושאולי זה סימן שאנחנו צריכים קצת לנוח, להישען, לבקש עזרה, למלא מצברים.
לא במקום פרנקל וסטוקדייל, אלא לצידם.

בזמנים שמספיק קשה מהסביבה החיצונית,
חשוב שהסביבה הפנימית שלנו תהיה אוהבת וחומלת.
שבדיבור שלנו עם עצמנו נהיה באנרגיה כזו.
זה בסדר ואפילו חשוב מאוד לא לוותר ולהתעקש להמשיך הלאה.
חשוב להבין שאפשר לעשות זאת באהבה, ובעיניים טובות.
ואם אין מישהו בסביבה שלנו שיהיה שם עבורנו ככה, באנרגיה הזו, אז זו הופכת להיות האחריות שלנו.

לצד סטוקדייל ופרנקל, חשוב שיהיה קול שיזכיר לנו אהבה וחמלה עצמית.
אם שניהם מתמקדים בהסתכלות פנימה, במיקוד שליטה פנימית ובתגובה שלנו אל מול מה שקורה,
אז גם הקול הנוסף, קול האהבה והחמלה, חשוב שיתמקד בהסתכלות הפנימית.

**
השילוב המשולש הזה הוא חזק במיוחד.
התוספת הזו היא תוספת קריטית שמחזקת מאוד את המשולש:
אמונה בלתי מעורערת שיהיה בסדר בסוף ומוכנות לעשות ככל שיידרש,
ידיעה עמוקה שאנו בעלי הבית האחראים לבחירותינו בכל רגע נתון ואל מול כל טריגר ומציאות,
בנוכחות של אהבה וחמלה עצמית שבה אנו שוהים וממנה אנו פועלים.

**
שיתוף אישי לקינוח:
לפני כשנה התחלתי שגרת בוקר של כתיבה לעצמי במשך כחצי שעה עד שעה.
לא התחייבתי בפני עצמי לתקופה מסוימת, פשוט התחלתי והמשכתי.
מאז אני כותב כמעט בכל יום (5-6 פעמים בשבוע) ומרגיש שהדבר זה טוען וממלא אותי,
מחדד לי את מחשבה, מרים לי את האנרגייה ועוזר לי לנשום.
בשבוע שעבר סגרתי שנה שלמה של כתיבה כזו, ואני עדיין ממשיך.

המילים שקראתם בפוסט הנוכחי לא נכתבו הבוקר, אלא לפני מספר חודשים.
"נתקלתי" בהם באקראי לפני כמה דקות,
כשחיפשתי בקובץ הכתיבה היומית שלי דברים שכתבתי על פרנקל בעבר.
היה לי חזק לקרוא שוב את הטקסט הזה,
במיוחד בתקופה הנוכחית שבין יום השואה ליום הזיכרון,
כשהמציאות שאנו חווים כל כך אינטנסיבית ומלאת חוסר וודאות.

והנה משהו שהדהים אותי:
המילים הללו נכתבו ב-23 ביולי 2023, בעיצומה של חופשת קיץ, חודשיים וחצי לפני ה-7/10.
הלכתי לבדוק את התאריך שוב, כי הייתי בטוח שזו טעות.
איך זה יכול להיות?
מה גרם לי לכתוב את המילים הללו אז?
האם לפני השביעי לאוקטובר החיים שלנו לא היו הרבה יותר קלים-נוחים-נעימים,
עם "בעיות רגילות" שאנחנו מתגעגעים אליהן, עם הרבה יותר ודאות והרבה פחות אינטנסיביות?

זו עוד הוכחה עבורי לכך שהמציאות החיצונית, האירועים ונסיבות חיינו, יהיו אשר יהיו,
ימשיכו להשתנות כל הזמן וללוות אותנו עד נשימתינו האחרונה,
בזמן שהדבר שהכי משפיע עלינו ועל חיינו הוא "המציאות הפנימית" שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב.
כתבתי על סטוקדייל ופרנקל מספר פעמים בעבר, אתם מוזמנים לקרוא שניים מהפוסטים:
סטוקדייל זה עכשיו  / מה שנולד עכשיו

ארבעה ציטוטים

את הפוסט השבוע אני בוחר להקדיש לארבעה ציטוטים-קטעים שקראתי השבוע.
לשיר של שניקה שקד נחשפתי לראשונה רק לפני מספר ימים,
את הציטוטים האחרים אני מכיר כבר שנים ומדי פעם מביא אותם.
כולם מדברים אלי ונוגעים בי:
הם מזכירים לי את חשיבות הנוכחות וההקשבה,
מדגישים את האחריות למחשבות, למילים ולמעשים שלנו,
ומחדדים את השילוב המופלא ומעורר הענווה של חוסר אונים ושל יכולת ההשפעה.

איכשהו, כשאני קורא אותם, משהו בתוכי קצת נרגע ומתמלא בחמלה, בבהירות, בתקווה ובתחושת מסוגלות.

הקטע צוטט מתוך הרצאת ה-TED של אן למוט – 12 אמיתות שלמדתי מהחיים ומהכתיבה.

~ מתוך "ברכות סבי" מאת רחל נעמי רמן

**
מילים טובות / שניקה שקד

~ פניה עוז זלצברגר, בתו של עמוס עוז, מתוך הספד לזכרו.


חג פסח שמח,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לבבאיות

הבוקר קיבלתי מחבר יקר הודעת וואטסאפ בצירוף קובץ שמע קצר בן 6 דקות.
"חשבתי עלינו – עליי ועליך ואיך כל אחד תורם את הלבבאיות שלו בדרכו" הוא כתב לי,
והמליץ להקשיב לקטע המושמע.

ההודעה שלו סיקרנה אותי, למרות המילה הלא ברורה – "לבבאיות" – שהיתה בה.
לא ייחסתי לה יותר מדי חשיבות, אפילו חשבתי שהתבלבלו לו קצת האותיות.
מסתבר שטעיתי.
לבבאיות היא החלק העיקרי בקטע שנכתב והוקלט על ידי מיה טבת דיין.
מיד הורדתי לעצמי את קובץ השמע והתחלתי להקשיב לו. 

וכך היא משתפת בתחילת דבריה:

"לבבאי מתאר אדם שמסייע בתהליך הריפוי של שברון לב קולקטיבי בחברה.
המילה משמשת לתיאור אדם שפעולותיו, דבריו או מעשיו
מביאים נחמה, תמיכה רגשית, ותקווה לקהילה או חברה שעברה טראומה או כאב.
לבבאי מייצג את היכולת של אדם אחד להביא אור וריפוי ללבבות רבים,
ולסייע בהתמודדות עם כאב וסבל רגשי משותף."

**
הקטע המושמע והכתוב של מיה הוא מודלינג של לבבאיות:
בשש דקות היא חולקת את מחשבותיה,
משתפת בכמה דוגמאות מרגשות,
מפרגנת למספר אנשים,
ומרבה טוב ונדיבות.

בכל מקום שיש בו קושי, מורכבות וסבל גדולים,
יש גם המון חסד, חמלה, נדיבות ואהבה.

לבבאיות היא שילוב של כוונה, נוכחות ופעולה,
הלך רוח שניתן לנוע איתו בעולם.

השבוע המסוים הזה היה אינטנסיבי מאוד עבורי,
והתאפיין במספר אירועים מורכבים שאני ואנשים סביבי חוו ועדיין חווים.
נדמה שכל החודשים האחרונים הם כאלו, אך הימים האחרונים הרגישו כמו קפיצת מדרגה.

כשהקשבתי למיה, חשבתי על כך שלצד הקושי והמורכבות,
זכיתי לפגוש השבוע הרבה מאוד לבבאים ולבבאיות בפעולה.
אנשים יקרים שמסתובבים בעולם ובינינו,
שבזכות מיה, אני יכול לתת לכנות אותם בשם ולראות אותם יותר ויותר.

**
מומלץ מאוד להקשיב ל-6 הדקות של מיה על לבבאיות (העליתי את זה לאתר שלי, כי זה עדיין לא מופיע בשלה). 

תודה גדולה לארמוזה חברי היקר, ששלח לי את ההודעה הבוקר ושזרע את הזרע לפוסט הזה.

שבת של שלום,
חיים מלאים
רוני ויינברגר

נ.ב. הקטע של מיה הזכיר לי רעיון דומה ושלח אותי לחפש פוסט שהעליתי בעבר על ל"ו הצדיקים

מה שקורה עכשיו

אם אני מאמין שמה שקורה עכשיו,
הוא בעיה, או תקלה,
שפוגעת בחיי ובתוכניות שלי,
אז אני מחכה שהדבר הזה יעבור, או ייגמר או ייפתר,
כדי שאוכל לחזור לשגרה, לתוכניות, לחיים של לפני, או לתיקון של אחרי.

אם אני מבין שמה שקורה עכשיו זה החיים,
ולא איזושהי תקלה זמנית,
אז אני יכול לבחור כיצד לחיות את חיי היום,
בדיוק במצב הזה ובמקום הזה.

וזה לא אומר בהכרח שהכול לטובה,
או שיש פה שיעור חשוב שעלינו ללמוד,
או שזו דרכו של היקום לשמור על עצמו מפנינו,
או שזה שלב התפתחותי מואץ של האנושות שהגיע זמנו.

זה רק אומר שמה שקורה עכשיו,
כל מה שקורה עכשיו,
זה מה קורה עכשיו,
ושאלו החיים.

וממש עכשיו,
אנחנו יכולים לבחור,
כיצד לחיות את חיינו.

ליתר דיוק,
(בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו)
ממש עכשיו,
אנחנו כבר בוחרים,
כיצד לחיות את חיינו.

**
את הטקסט הזה פירסמתי לפני ארבע שנים בדיוק בפייסבוק.
(חזרתי אליו עכשיו בזכות תזכורת שצוקרברג הקפיץ לי).
הקורונה היתה אז ממש בתחילתה,
שבועות ראשונים של פחד, לחץ וחוסר וודאות,
לקראת שיאו של הגל הראשון,
כשהאירוע עדיין בעיצומו ורחוק מלהסתיים.

המילים הללו מרגישות לי רלוונטיות ומדויקות מאוד גם למצבנו הנוכחי.
מה שחווינו לפני 4 שנים מרגיש עכשיו רחוק והרבה פחות מורכב בהשוואה למה שאנו חווים כרגע.
מעניין איפה נהיה בעוד ארבע שנים ואיך נסתכל על התקופה הנוכחית.

**
נראה שאני בענייני נוסטלגיה ופרספקטיבה היום, אז הנה עוד משהו שמתחשק לי לחלוק אתכם:

לפני 14 שנים בדיוק (יב אדר התש"ע) אבי ז"ל נפטר לאחר מאבק במחלת הסרטן.
אז כהיום, זה היה ביום שישי לפנות בוקר, יום של אירועי פורים ותחפושות בבתי הספר ובגנים.
את הפוסט "איש אחד" כתבתי ב-2016 לזכרו ולזכר אדם נוסף שהשפיע רבות על חיי.
היה לי מרגש לחזור ולקרוא אותו שוב היום.

שבת של שלום,
חיים מלאים
רוני ויינברגר

להסכים לצאת למסע

באוקטובר 2022 חברים מהצוות שלי החליטו לצאת למסע עיבוד חוויות לחימה וחיים בהובלת עמותת "בשביל המחר".
התלבטתי מאוד אם לצאת למסע הזה.
התנאים לא היו אופטימליים מבחינתי והיו לי מספיק סיבות ותירוצים לומר "לא".
לא כל כך התאים לי להתנתק מהבית ומהמשפחה והיה לי חשש שזה יהיה "סתם שבוע מתיש של חפירות".
בסופו של דבר בעידודם של כמה מחבריי הטובים, בחרתי לומר "כן" ולצאת למסע.

כשאנחנו עושים צעד בכיוון מסוים, אנחנו לא באמת יודעים לאן הוא יוביל וכיצד הדרך תתפתח.
ה"כן" הזה הוביל לחוויה עוצמתית וייחודית ביערות רומניה, שהשפיעה עלי ועל תחומים שונים בחיי.
במהלך קצת יותר משבוע זכינו צוותי ואני להעמיק את ההכרות ומערכות היחסים שלנו,
ולהגיע לרמות שיח וחיבור מרגשות ויוצאות דופן שהפתיעו אותנו בעוצמתן, גם לאחר 30 שנות חברות.
בזכות ה"כן" הזה, זכיתי להכיר גם את סיגל ואלקנה, המנחים שהובילו את המסע שלנו בהמון רגישות וחוכמה.

צעד מוביל לצעד, דבר מוביל לדבר.

בזכות המסע לרומניה לפני כשנה ורבע, ובזכות העידוד התומך והמפרגן של אלקנה וסיגל,
נפתחה בפני ההזדמנות נוספת ומרגשת – להשתתף בהכשרת מנחים של עמותת "בשביל המחר".
בשנה שעברה התלבטתי ואמרתי "לא".
השנה, לאחר כל מה שעברנו בחודשים האחרונים התגבש בתוכי "כן" חד וחזק.
בזכות ה"כן" החדש מצאתי את עצמי במהלך שבוע שעבר במסע נוסף, מרגש ועוצמתי לא פחות,
הפעם לא ביערות רומניה אלא בנופים המדבריים של אזור חצבה,
ולא עם הצוות שלי אלא עם עוד 15 חברות, חברים ומנחים שלא פגשתי מעולם לפני כן.

צעד מוביל לצעד, דבר מוביל לדבר.

בעוד מספר חודשים אני צפוי להתחיל להנחות מסעות כאלו בעצמי.
כשם שלפני שנה ורבע כשאמרתי "כן" למסע ברומניה לא יכולתי לדמיין איפה אהיה ואיך דברים יתפתחו,
כך בנקודת הזמן הנוכחית, לא באמת ניתן לצפות את שרשרת האירועים שתתחולל בזכות "הכן" הנוכחי.
אין לי מושג את מי אפגוש ואיך המפגשים הללו ישפיעו עלי, על חברי הצוות שיעברו את המסעות הללו,
ועל שותפיי וחבריי החדשים להנחייה.

**
מישהו שאל אותי השבוע האם המסעות הללו באמת עוזרים?
האם מעבר לחוויה יש פה השפעה ארוכת טווח?
האמת, שעוד לפני שהוא שאל אותי, השאלה הזו הדהדה בתוכי.
יכול להיות שאיפשהו יש מחקר שיראה נתון כזה או אחר. אני לא יודע.
אבל הנה משהו שאני כן יודע, או לפחות מאמין בו בכל ליבי:

מצד אחד יש גבול למה שניתן לעשות בשבוע או במסע.
חשוב שנהיה צנועים, שלא "נעוף" על עצמנו ונחשוב שאנו יכולים לעשות יותר מכפי שאנו יכולים.
המציאות באמת קשוחה ואנשים חווים מצבי חיים מאתגרים ומורכבים מאוד.

ומצד שני שלא נמעיט בערך של מה שאנו מביאים, גם במפגש/מסע חד פעמי.
ליכולת להיות נוכחים עם מישהו, בכוונה מלאה, בלב פתוח ובעיניים טובות, יכולה להיות השפעה עצומה.
כשאנו מוכנים להכנס מתחת ל"אלונקת הכאב" של אנשים שאנו פוגשים,
ומסכימים לשאת איתם ביחד ולו לכמה רגעים חלק ממה שהם חווים, אנחנו מעניקים להם מתנה גדולה.
לכולנו יש צורך עצום להיראות, להשתייך לקבוצה, להיות מובנים ולהרגיש אהובים.
ריפוי מתרחש בכל מיני צורות ולא תמיד אנחנו רואים הכול או מבינים עד כמה.

אני כותב לכם את המילים הללו בהתרגשות עצומה.
משהו בי מרגיש זכות גדולה להנחות מסעות כאלו מטעם עמותת "בשביל המחר",
ומשהו נוסף בי כבר מרגיש היטב את כובד האחריות ואת יראת הכבוד.

את הפוסט הנוכחי אנו בוחר להקדיש לעמותת "בשביל המחר" ולחבריי החדשים שדרכינו הצטלבו לפני פחות משבועיים:
יפעת, מיכה, רון, אפרת, מיה, גדי, צחי, טובי, גיא, נועם, טלי, אופיר, אריאל, מושיק וטל.

אחלו לי ולנו בהצלחה…

**

בימים האחרונים התפרסמו שני פודקאסטים בהשתתפותי:

1. גליה בן חיים הנפלאה אירחה אותי ביער האפשרויות (יער אמיתי!) ובפודקאסט ה"אנושיות" שלה.
את הפרק הקדשנו לנושא של טריגרים והשיחה זרמה וקלחה.
גליה הובילה אותנו למקומות פרקטיים ומוחשיים ודאגה שהמילים והרעיונות יתחברו למציאות ולשטח.
תוכלו להקשיב לנו כאן.

2. יואב יושע אירח אותי שוב בפודקאסט "ים ומלואו" לפרק זורם ומגוון שעסק בחמלה, בתשומת לב,
בעבודה שהצוות שלי ואני עושים באינטל עם משוחררי מילואים, בהרגלים חשובים, איזון ועוד ועוד.
זו השיחה השניה של יואב ושלי (פרק 60 ב"ים ומלואו") ואתם יכולים להקשיב לה כאן.
מוזמנים להקשיב גם לפרק הקודם שהקלטנו (פרק 10) לפני קרוב לשנתיים (תחשבו כמה דברים השתנו מאז..)

המלצה חמה: עשו subscribe לפודקאסטים של גליה ויואב – הםמעלים תוכן איכותי, מרגש ומעניין!

**
כתמיד, אם משהו ממה שנכתב פה נוגע בכם ובא לכם לכתוב לי כמה מילים ולשתף אותי במחשבות-תחושות שלכם, אשמח מאוד לקרוא…

שבת של שלום,
חיים מלאים
רוני ויינברגר

ארבעת משפטי הבוקר

בחודשים שלפני השביעי לאוקטובר נהגתי לפתוח כל בוקר בכתיבת המשפטים הבאים:

ארבעת המשפטים הללו סייעו לי לשמר ולפתח מחשבות, אמונות ורגשות שרציתי לטפח בחיי.

כל משפט מתחיל בצמד המילים "אני שמח" כיון שבשנים האחרונות שמחה היא איכות מרכזית שאני רוצה לגדל בחיי.

"להיות כאן-עכשיו" זו תזכורת לנוכחות ברגע הזה שאני משתדל להיות בה ולחזור אליה.

"להיות במקום-זמן-מצב הזה" מזכיר לי שהנוכחות שלי היא הקשרית ושאני בוחר את ההקשר ויכול לשחק אתו.

"להיות בחוויה-התנסות הזו" מרגיע אותי ועוזר לי להפחית שיפוטיות בנוגע למצבים מלחיצים או לא נעימים.
זו תזכורת לכך שחלק מרכזי במסע האנושי הוא חוויות והתנסויות.

"להיות באימון-תירגול" עוזר לי למסגר קשיים, כאבים ואתגרים ומזכיר לי שהתפתחות עוברת דרכם.

בדומה לתפילה, זו חוכמה קטנה לכתוב או לומר את המשפטים הללו,
וחוכמה הרבה יותר גדולה להתכוון אליהם, להרגיש אותם בלב ולחוש אותם בגוף.
במשך חודשים, יום אחר יום אחר יום, כמו מים שחוצבים בסלע,
כתבתי לעצמי בהתכווננות ממוקדת את המשפטים הללו,
בניסיון להשריש אותם ולחווט אותם בתוכי.

**
ואז הגיע השביעי לאוקטובר.
בצהרי אותו יום, כמה שעות לאחר אותו בוקר נורא,
כשהכול עדיין חי, והאירועים רק מתחילים להתבהר,
התיישבתי לכתוב לעצמי ופגשתי את הדף.

לפני שכתבתי את המילה הראשונה היססתי..
– האם אפשר לכתוב את המשפטים הללו גם ברגעים כאלו עם מאות פצועים, עשרות הרוגים וכנראה חטופים רבים?
(אלו היו השעות הראשונות ובשלב זה טרם התבררו המספרים האמיתיים).

– האם לגיטימי בכלל לכתוב "שמח" בשעות כאלו? או לדבר על "תירגול" ועל "חוויה"?
האם עצם הכתיבה לא פוגעת באחרים או מעידה על ניתוק וחוסר רגישות?

– וגם אם אפשר ולגיטימי, אני לא באמת שם כרגע בתחושות ובמחשבות, אז מה הטעם? מה הערך?

לקחתי נשימה עמוקה…
ואז, בלב רוטט וביד רועדת, בשעה 14:23 בדיוק התחלתי לכתוב לעצמי את המילים הבאות:

הפער בין המילים "אני שמח" לבין מה שהרגשתי באותו רגע לא יכל להיות גדול יותר.
היו שם כעס, ולחץ, ופחד וחוסר אונים ועוד שלל רגשות ומחשבות. שמחה לא היתה שם.
ועדיין, ולמרות זאת, כתבתי את המשפטים הללו.

**
מאז, ארבעה חודשים אחרי, אני ממשיך לפתוח כל בוקר עם אותם משפטים.
השבועות שחולפים והמשפטים שנכתבים מחדדים לי משהו שלא ראיתי לפני כן ויוצרים לי בהירות חשובה.
כיום, הפער בין המילים לכוונות, למחשבות ולרגשות עדיין קיים, אך הוא כבר הרבה פחות גדול משהיה.

איך בדיוק..?

"אני שמח להיות כאן-עכשיו".
האמנם? על מה בדיוק אני שמח??
בכל בוקר אני מחפש דברים שמעוררים בי שמחה והכרת תודה.
ובכל בוקר אני מצליח למצוא.
גם אם הם מהווים רק אחוז אחד וזעיר, וגם אם הם מרגישים לי שוליים ביחס לדברים אחרים,
אני עדיין מתמקד בהם ומצליח לראות ולחוות אותם בדקות הראשונות של הכתיבה.
במקומות שיש הרבה סבל יש גם הרבה חסד.
והחסד הזה מעורר הרבה שמחה והכרת תודה.

השמחה קיימת, והיא לא לבדה.
אני לא משכנע את עצמי שהכול לטובה.
אני לא מנסה לצבוע הכול בורוד, או לתת פרשנות אופטימית לכל מה שקורה.
לצד השמחה יש מקום לקושי, לעצב ולכאב.
כשאני כותב "אני שמח להיות בחוויה-התנסות הזו",
אני מנסה להזכיר לעצמי שוב ושוב,
שגם החוויות הפחות נעימות הן חלק מהמסע האנושי שכולנו חלק ממנו.
ושחלק חשוב מהמסע הוא לתת להן מקום ולהיות בנוכחות איתן.

המשפט "אני שמח להיות באימון-תרגול הזה" עוזר לי להיזכר,
שלמרות שאין לי שליטה על מה שקורה,
יש לי אפשרות לבחור איך להגיב למצבים ובמה אני רוצה להתמקד כשהם מתרחשים.
רק כשהים גבוה והגלים סוערים, אפשר לתרגל שחייה בים גבוה.
אז מה בדיוק אני רוצה לתרגל עכשיו? במה בדיוק אני רוצה להתאמן היום?
אפשר לדוגמא להתאמן בשמירה על לב פתוח,
בלהחזיק תקווה פעילה ולא להתייאש,
בלהיות בנוכחות עם אנשים שחווים קושי ולתמוך בהם,
או בלשים גבולות ברורים ולשמור על עצמנו.
חלק מהאימון שלי בימים הראשונים היה אימון בלהיות השקט והביטחון שאני רוצה לראות בעולם.
זה כלל ניסיונות להרגיע את עצמי ולנסוך שקט וביטחון בסובבים אותי.

**
בדיעבד נראה לי שלארבעת משפטי הבוקר הללו יש תפקיד כפול עבורי:
הם גם משמשים עוגנים יציבים ומוכרים עבורי בתקופה שבה כל-כך הרבה דברים מתפרקים ומשתנים,
והם גם עוזרים לי למקד את תשומת ליבי ואת האנרגייה שלי במקומות שחשובים לי.

מה העוגנים שלכם?
מה השגרות שמחזקות ומחזיקות אתכם בתקופה הזו?

תודה על שקראתם עד כאן, ועל ההקשבה שלכם.
אשמח לשמוע מה המילים הללו מעוררות בכם ואם יש משהו שתרצו לשתף אותי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"לתפוס" את הרגש

כך זה קורה:
אנו נמצאים באינטראקציה עם אדם כלשהו.
שומעים משפט מסוים שהוא אומר (לעתים זו מילה בודדת), או רואים משהו שהוא עושה (או לא עושה).

ואז… הדבר הזה (המילה, המשפט או המעשה) שהוא אמר או עשה,
מקפיץ אצלנו טריגר, שמייצר אצלנו רגש ומניע אותנו לפעולה.
תוך עשירית שניה, בעקבות אותו משפט או מעשה,
אנו יכולים למצוא עצמנו במקום שונה מאוד מזה שהיינו בו עד אותו רגע.
פעמים רבות, שונה מאוד מהמקום שאנו רוצים להיות בו.
השינוי יכול להיות מחשבתי, רגשי, פעולתי או כולם ביחד.

לעתים קרובות נזהה את השינוי רק בדיעבד,
אולי אחרי שעשינו או אמרנו משהו שאנו מצטערים עליו.
למעשה, אנו "נחטפים" על ידי המצב ומגיבים מהאוטומט שלנו ולא מבחירה מודעת.
פעמים רבות זיהוי החטיפה יהיה אחרי זמן רב. שעות, ימים ואף יותר.
ואז, ייתכן מאוד, שנסחוב את "המצב החדש" שלנו לאינטראקציה הבאה עם האדם הבא.

כלל הברזל שמתקיים "רק" ב 100% מהמקרים הוא
שהתגובה הרגשית שלנו היא תמיד תוצר של הסיפור שלנו,
ואף פעם לא תוצר של מה שהאדם שאיתנו אמר או עשה.
היא תמיד נובעת ממה שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שנאמר,
ואף פעם אינה נובעת ממה שבאמת נאמר.

מעבר לשליטה בתגובה, החשיבות הגדולה של "לתפוס את הרגש" היא בבהירות שהוא יוצר.
כשאנו מסוגלים לסמן לעצמנו את המילה, המשפט או המעשה שעוררו בנו את הרגש, 
חלק גדול מ"המטען" נפרק ומשפיע עלינו הרבה פחות.

כשאנחנו "תופסים את הרגש", אנו מסוגלים גם "לתפוס את הסיפור" שמנהל אותנו.

**
שלשום בערב הייתי במצב רוח מרומם במיוחד לאחר יום משמעותי, מלא ומהנה.
לאחר ארוחת הערב התחברתי למחשב והתחלתי לעבור על מיילים.
הבחנתי במייל מסוים שציפיתי לו (ראיתי את הנושא ואת שם השולחת) ונכנסתי אליו.
בתוך עשירית שניה מצב הרוח שלי השתנה לגמרי וכל האנרגיה שחשתי לפני כן התהפכה לחלוטין.

הזדמנות טובה לנסות "לתפוס רגש" בזמן אמת:

1. בשלב ראשון אני שם לב לשינוי הרגשי שאני חווה.
מצב הרוח המרומם שהייתי בו השתנה לגמרי עם קריאת המייל.

2. בשלב השני אני מפנה את תשומת הלב לרגש המסוים.
אני מרגיש הפתעה, כעס ותסכול שלא היו שם לפני.

3. בשלב השלישי אני מנסה לזהות את הטריגר במדויק.
ברור שהדבר קשור במייל שקראתי, אבל מה בדיוק יש בו שהקפיץ לי את זה?
הנה החלקים במייל שהיוו את הטריגר עבורי:

בבדיקה מהירה מצאתי בשתי השורות שני טריגרים שונים שהפעילו אותי:

א. "כבר ביום ראשון סגרנו" – 
סיגל (שם בדוי, שולחת המייל) ביקשה שאשלח לה חומרים עד יום שני, וכך היה.
פתאום אני מגלה שהתוכן נסגר עוד לפני ששלחתי את החומרים שלי.

ב. "נצרף אותך", "נעדכן אותך"…
גם מבטלים השתתפות שסוכמה בינינו וגם מודיעים לי מה יעשו איתי בלי שבדקו אם זה מתאים לי.
תחושת כעס מתוך מחשבה שלוקחים אותי כמובן מאליו ושמשתמשים בי.

בשלב הזה אני עדיין חווה כעס ותסכול אם כי בעוצמה פחותה לאחר זיהוי הטריגר.

4. אני בוחר להגיב במייל שבו אביע את עצמי באסרטיביות אך לא בתוקפנות.
בין היתר אני כותב:

שלחתי את המייל וזה השפיע מידית על "המצב" שלי.
הרגש התחיל להשתנות, העוצמה ירדה ותשומת הלב עברה לעניינים אחרים,
בידיעה שהעניין בתהליך ומבלי לסחוב את "השק" לאינטראקציות הבאות.

אגב, כשדיברתי עם סיגל למחרת בבוקר, 
הבנתי את נקודת מבטה ואת התפתחות העניינים. הסיפור שמשתמשים בי ולוקחים אותי כמובן מאליו היה רק סיפור.
בשיחה קצרה בת מספר דקות "ניקינו" את המרחב בינינו והמשכנו הלאה.

**
היום-יום שלנו מלא בעשרות ומאות אירועים כאלו.
כשאנו מצליחים "לתפוס את הרגש" זה משפיע מיידית על איכות החיים שלנו, 
על מערכות היחסים שלנו ואף על התוצאות שנשיג.

הפוסט הנוכחי ("לתפוס את הרגש") הוא כלי מספר 8 בסדרת "52 הכלים לתקשורת ויחסים".
אם אהבתם את הפוסט ואתם מוצאים בו ערך,
אתם מוזמנים להירשם לסדרה כולה ולקבל גם את שאר 51 הכלים.

 **

הזמנה לפני סיום:
ביום ב' הקרוב, 5.2.24 בשעה 20:00-21:30 אקיים מפגש זום בנושא "עבודה עם טריגרים".

בין היתר נדבר על: מה זה טריגר, אילו סוגי טריגרים קיימים, איך לזהות שהופעלנו ע"י טריגר,
איך להקטין השפעות והשלכות בזמן אמת, איך לעבור מתגובה אוטומטית לבחירה מודעת שמשרתת אותנו. 

המפגש הינו ללא עלות ומצריך הרשמה מוקדמת. 

המפגש יוקלט והקלטה תישלח לכל הנרשמים,
כך שגם אם אינכם יכולים להשתתף במפגש החי, תוכלו לקבל את ההקלטה ולצפות בה.
לקראת המפגש אשלח לכל הנרשמים קישור זום למפגש. 

עד כה נרשמו 316 משתתפות ומשתתפים. 

רוצים לקחת חלק בהדרכה או לצפות בהקלטה?
מוזמנים להירשם למפגש "עבודה עם טריגרים" כאן

אם יש לכם שאלה או בקשה הקשורים לטריגרים שתרצו שאתייחס אליהן במפגש, מוזמנים לכתוב לי במייל חוזר.
אני מבטיח לקרוא באופן אישי את כל התגובות ולהתייחס במפגש לנקודות המרכזיות שאקבל. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"השמיים שבתוכי"

איך לשמור על לב פתוח