תגית: נוכחות

לפני מספר שעות נחתנו מחופשה משפחתית מדהימה (בהרכב חלקי) בת כשבוע ביוון ההררית.
עד הרגע האחרון לא הייתי בטוח אם נטוס.
זה גם בגלל ביטול טיסה אפשרי שנתון להחלטת חברת התעופה,
ומעבר לכך, לאור חוסר הוודאות, האפשרות להסלמה ולמצבים מתפתחים,
אני בדרך כלל מעדיף להשאר קרוב לבית ולמשפחה.

יש בי חגיגה כפולה עכשיו.
גם על מספר ימים מהנים מאוד שבילינו ביחד, עם הרבה טבע, נופים, טיולים, חוויות ואוכל טעים,
וגם על כך שבשבוע הנוכחי המצב בארץ התפתח כפי שהוא התפתח ולא מעבר לזה.
תוך כדי כתיבת המילים הללו אני שם לב שיש בי גם הרבה הקלה.
חוסר הוודאות עדיין עצום והחשש מהסלמה בטחונית גבוה.
אבל לפחות עכשיו אני כאן, חזרה בארץ, קרוב לכל ילדיי (שלא כולם טסו איתנו) ולאמי.

הנה שלוש מחשבות שחזרתי איתן:

1.
בשבוע שעבר הקדשתי את הפוסט השבועי ל"כוונת הלב בעיצומו של מאבק".
כשרק התחלתי לכתוב אותו, עוד לפני שהוא התגבש, הטקסט הראשוני שכתבתי (ולא פרסמתי) היה:
"בעוד כמה שעות נצא לחופשה משפחתית.
או שלא.
אין וודאות.
קשה לצפות איך דברים יתפתחו בשעות הקרובות." 

"בימים רגילים" יש לרובנו תחושת וודאות מסוימת וביטחון אישי בנוגע לעתיד הקרוב שלנו.
בתקופה האחרונה זה ממש לא ככה.
חוסר הוודאות גדול והרבה מאוד יכול להשתנות מקצה לקצה בזמן קצר.
שום דבר כבר אינו מובן מאליו.
קשה לתכנן קדימה. ובמקרים מסוימים לא בטוח שכדאי.
החלטות ופעולות שלא בשליטתנו ובהשפעתנו יכולות לטלטל את חיינו.
איך מתכננים טיול לחו"ל בתקופה כזו?
אני בחרתי לסגור כרטיסי טיסה ומלון רק ללילה הראשון.
כל השאר היה עדיין פתוח בעת ההמראה.
את הרכב השכרתי שעה לפני שיצאנו לשדה התעופה.
המחשבה היתה לצמצם הפסדים במקרה של ביטול.
אם הטיסה תצא לפועל אדאג לשאר, כולל העמקה במסלול הטיול.

2.
האם זה לגיטימי לטוס, לטייל, להנות ולבלות, כשכל כך הרבה משפחות לא יכולות לאפשר את זה לעצמן,
וכל כך הרבה אנשים נלחמים ומתמודדים עם דברים מורכבים, קשים וכואבים בתקופה הזו?
זה לא אגואיסטי?
והאם אפשר בכלל להתנתק ולהנות בתקופה כזו?
הקולות הללו קופצים בתוכי מדי פעם.
האחריות למשפחתי ולזמן איכות ביחד עכשיו הם לא בהכרח על חשבון אחרים.
בתקופות אינטנסיביות וממושכות חשוב לתת מקום גם לעצירות, למנוחה, לכיף.
חיים מלאים. גם וגם.
כשנחתנו באתונה הורדתי מידי השמאלית את הצמיד הצהוב של BringThemHomeNow.
כל השבוע הסתובבתי איתו כשהוא בכיסי.
הבוקר, כששבנו לשדה התעופה באתונה, החזרתי את הצמיד למקומו הקבוע בחודשים האחרונים.

3.
זה נכון שבימים האחרונים לא פרצה מלחמה אזורית,
אבל גם השבוע, כמו בכל החודשים האחרונים, כמות האירועים והאינטנסיביות שלהם הם ברמה חריגה מאוד.
איך הגעתי למצב שבו אני מרגיש הקלה מהמצב בשבוע שבו יש עדיין מעל מאה חטופים,
אזעקות, הפצצות וטילים בדרום ובצפון, עשרות אלפי מפונים, חיילים שנהרגים בכל שבוע,
ומאה וחמישים רעולי פנים יהודים שמבצעים פרעות בכפר ג'ית בשומרון?
איך מגיעים למצב שמרגישים הקלה בשבוע כזה..??
נראה שיכולת ההסתגלות שלנו גם במצבים קיצוניים גבוהה מאוד.
אירועים שלא יכולנו לדמיין הפכו להיות המציאות המוכרת והיומיומית.
המצב הלא נורמלי שקורה עכשיו הפך להיות הנורמלי החדש.

אנחנו חיים בתקופה מורכבת ואינטנסיבית מאוד.
מנגנונים אנושיים טבעיים לצד מנגונים מערכתיים חזקים פועלים עלינו בעוצמה עכשיו.
חשוב לשים לב, להיזהר מקהות רגשית ומנירמול יתר של המצב הזה.
וחשוב גם לשמור על עצמנו ולא להיסחף.

בתפילה לחזרתם, לשלומם ולבריאותם של כל החטופים, החיילים והמשפחות.
מי ייתן ונדע בקרוב ימים שקטים ובטוחים מלאי שמחה, שלווה, תקווה ואהבה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אני כותב את המילים הללו ביום שישי בצהריים.
לפני כשעתיים הג'ודוקה הישראלית רז הרשקו ניצחה בקרב ועלתה לחצי הגמר באולימפיאדה.
היא במרחק ניצחון אחד ממדליה, ואם תנצח בשני הקרבות הבאים היא תזכה במדליית זהב.
מרגש לראות אותה עולה על המזרן ונלחמת.
אתמול ישבנו כל המשפחה ביחד בסלון וחגגנו בשמחה מתפרצת את המדליות של פיטר פלצ'יק וענבר לניר.
בראיון המרגש איתה מייד לאחר הגמר, סיפרה ענבר שהיא התחרתה עם גומיית שיער צהובה,
כדי לתמוך בחטופים ובמשפחותיהם.
קשה לעצור את הדמעות כשרואים את החיבוק בין פיטר פלצ'יק למאמנו אורן סמדג'ה,
שזכה גם הוא במדליית ארד לפני 32 שנים, וששכל את בנו שנפל בעזה לפני מספר שבועות.

חיים מלאים הם חיים של גם וגם.
והחיים עכשיו מלאים ממש. 

נדמה שבימים האחרונים עקב ריבוי ואינטנסיביות האירועים מדברים פחות ופחות על החטופים.
האם העסקה מתרחקת? מה יהיה איתם ועם המשפחות שלהם?
ועם כל החיסולים, הטילים, הפיגועים, ההתקפות והאיומים –
מה יתפתח בימים, בשבועות ובחודשים הקרובים?

אתמול הודיע פאט גלסינגר, מנכ"ל אינטל העולמית,
שאינטל צפויה להתחיל תהליך בצמצום עלויות וכ"א.
15 אלף עובדי אינטל ברחבי העולם צפויים לפרוש מרצון או להיות מפוטרים.
15 אלף עובדים זה 15 אלף משפחות.
כעובד וכמנהל באינטל הידיעה הזו לא חולפת לידי.
כמה מהעובדים המושפעים יהיו בישראל? כמה מהם בארגון שאני חלק ממנו?

נדמה שריבוי החזיתות הוא לא רק בהיבט הבטחוני-צבאי.
אנשים מתמודדים עם חזיתות שונות בחייהם – משפחה, בריאות, פרנסה, עתיד המדינה.
לפעמים זה מרגיש כמו סיפור דמיוני, ניסוי שמישהו מריץ עלינו.
הפרקים הכי אינטנסיביים של הסדרה "פאודה"
נראים כמו משחק ילדים בהשוואה לשרשרת אירועים שאנו חווים בחודשים האחרונים.

הדברים הקשים ביותר כרגע לרבים מאיתנו הם חוסר הוודאות והתחושה של אובדן השליטה.

פמה צ'ודרון כותבת על זה:

"הלוחם משלים עם הידיעה שאיננו יכולים לחזות מה עתיד לקרות לנו.
אנחנו יכולים לנסות לשלוט בבלתי נשלט ולחפש לעצמנו תחושת ביטחון ועתיד צפוי יותר,
בתקווה לחיים נוחים ובטוחים יותר.
אבל האמת היא שלעולם לא נוכל להימנע מאי ודאות.
חוסר הידיעה הזה הוא חלק בלתי נפרד מההרפתקה.
הוא גם מה שמעורר בנו פחד."

ועוד היא כותבת:
"חרדה, שברון לב ורוך הם סימניו של מצב הביניים.
זה מסוג המקומות שאנו בדרך כלל רוצים להימנע מהם.
האתגר הוא להישאר באמצע, במקום להיגרר למאבק או לתלונה.
האתגר הוא להניח למצב לרכך אותנו במקום להפוך אותנו לקשים ומפוחדים.
יצירת אינטימיות עם התחושה המעיקה של הימצאות-באמצע-שום-מקום גורמת ללבנו להיות רך יותר.
כאשר אנחנו מספיק אמיצים כדי להישאר במצב הביניים הזה, החמלה מתעוררת מעצמה.
כאשר אנחנו לא יודעים מה מתרחש, לא מקווים לדעת ולא מעמידים פנים שאנו יודעים –
אנחנו יוצרים נגישות אל החוסן הפנימי שלנו."

ברמה האישית, אני מנסה למנף את התקופה האינטנסיבית הזו לתרגול יומי מתמשך ומעמיק:
– תרגול של שמחה, הכרת תודה וקבלה מדי יום ביומו. גם ובמיוחד בתקופה כזו.
– אימון בנוכחות עם כל מה שעולה, ובכלל זה פחד, דאגה ורגשות לא נעימים נוספים.
– מיקוד תשומת הלב במה שחשוב, לקיחת אחריות ועשייה כמיטב יכולתי במעגלי השליטה וההשפעה שלי.
– תרגול ענווה והכרה במוגבלות ובאפסות שלי, שחרור עד כמה שאפשר של מה שאינו בשליטתי.
– תרגול בלהחזיק מעמד.
– להחזיק תקווה.
– לנשום עמוק.

חיים מלאים הם חיים של גם וגם.
והחיים עכשיו מלאים ממש.

בהצלחה רבה לרז הרשקו ולשאר הספורטאים שלנו באולימפיאדה.
בתפילה לחזרתם, לשלומם ולבריאותם של כל החטופים, החיילים והמשפחות.
מי ייתן ונדע בקרוב ימים שקטים ובטוחים מלאי שמחה, שלווה, תקווה ואהבה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מאז 2012, לקראת כל סוף שבוע אני משתדל לשלוח פוסט "טרי" לרשימת התפוצה שלי.
"טרי" משמעו שהוא נכתב בזמן אמת מתוך נושאים וחומרים שחיים בי כרגע,
ושהוא לא "מיחזור" של משהו שכתבתי בעבר.

האמונות החצי-סמויות שעומדות בבסיס של ההתכווננות הזו הן ש"טרי" עדיף מ"ממוחזר",
או שאם אשלח משהו שכבר כתבתי עליו (גם אם לפני מספר שנים),
שאולי זה יהיה משעמם עבור קוראים שכבר פגשו את זה בעבר,
ושאני לא "אספק את הסחורה" של ערך גבוה ועניין.

אמונות (או הנחות) יכולות לשרת אותנו או לפגוע בנו,
לעזור לנו לצמוח או להגביל אותנו.

כל ההקדמה הזו היתה כדי לעזור לעצמי לחלוק אתכם שוב,
פוסט שכתבתי לפני 4 שנים, יולי 2020, בחודשים הראשונים של הקורונה.
הוא נקרא "שלוש דרכים לפיתוח חוסן נפשי וכושר התאוששות" והוא מבוסס על הרצאת TED של לוסי הון
שחקרה במשך שנים תפקוד של אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים,
ואז, לאחר אירוע אישי טראגי ולא צפוי היא מצאה עצמה "בצד השני":
חווה את זה ומתמודדת עם זה, בשונה ממתבוננת על זה מהצד.

לוסי הון מציגה (ומציעה) מספר דרכי חשיבה-פעולה מעשיות וזמינות,
שיכולות להיות קריטיות להישרדות ולעמידות במצבים קשים.

נזכרתי בפוסט הזה כשהנחיתי בימים האחרונים שני מפגשים לבני ובנות זוג של משרתי/ות מילואים,
שהיו מרגשים, נוגעים ומשמעותיים מאוד עבורי.
הקריאה בפוסט הזה שוב השבוע החזירה לי מיקוד וחדות להתמודדויות שלי ושלי אנשים שאני מלווה,
וגם הזרימה לי קצת "חמצן" ועוררה בי תחושת רווחה פנימית מסוימת.

אני מקווה שתהנו ותמצא את זה משמעותי

שלוש דרכים לפיתוח חוסן נפשי וכושר התאוששות

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מרלו מורגאן זכתה לחיות במשך מספר חודשים בקרב שבט אבוריג'ינים במדבריות אוסטרליה.
היא התלוותה אליהם למסע בן אלפי קילומטרים במדבר אאוטבאק הצחיח,
צעדה לצידם, חוותה מקרוב את דרך חייהם ולמדה את דרכי הריפוי שלהם,
המבוססות על חוכמה וידע בני 50,000 שנים.
בספרה המרתק "מסר האנשים האמיתיים" היא משתפת בחוויותיה ובתובנותיה מאותו מסע.
באחד הקטעים האהובים עלי במיוחד בספר מתארת מורגאן מנהג מרגש,
המשמש את השבט ברגעי הלידה ותחילת חיים, כמו גם ברגעי הפטירה והפרידה:

"במשך מאות שנים נהגו האנשים האמיתיים לומר את אותו משפט ראשון לילד שזה עתה נולד.
כל אדם שומע בדיוק אותן מילים אנושיות:
'אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך'.

בחגיגת סיום החיים מחבקים כולם את האדם וחוזרים שוב על משפט זה:
'אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך'.

מה ששמעת כשהגעת הוא מה שאתה שומע כאשר אתה עוזב."

**
בקרב שבט "האנשים האמיתיים" כל תינוק שנולד שומע את המילים הללו עם כניסתו למסע החיים הזה.
כל אדם שנפטר שומע את המילים הללו בסיומו של המסע הנוכחי ועם יציאתו למסע הבא.
סופו של מסע הוא גם תחילתו של מסע חדש.

אולי אפשר להרחיב את מסר "האנשים האמיתיים" ולעשות בו שימוש גם בימים "רגילים".
לא צריך לחכות לרגעי לידה או מוות, בכדי לומר לאדם שאנו פוגשים,
במילים, במבט, בחיבוק, או בכוונת לב שקטה:
"אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך."

ובאופן דומה, אפשר גם להיזכר בכך שאיננו לבד במסע החיים הזה,
ולהוקיר במילים או בהכרת תודה שקטה את האנשים המלווים אותנו במסענו:
"תודה על שאתם אוהבים אותי ותומכים בי במסעי".

מתישהו התחלנו את המסע שלנו כאן.
מתישהו גם נסיים אותו.
כולנו כאן לזמן מוגבל, חלק מהרשת האנושית,
משפיעים ומושפעים, תומכים ונתמכים, אוהבים ונאהבים.

עכשיו חיים.

**
לפני מספר חודשים, לאחר סיום הכשרת מנחים בעמותת "בשביל המחר" כתבתי על "להסכים לצאת למסע".
באותו זמן לא הכרתי עדיין את שש הנשים ושבעת הגברים המופלאים,  
שבשבועות האחרונים נכנסו עמוק לליבי ולחיי.

השבוע, ביום שני בצהריים, ליד מסוע המזוודות בשדה התעופה בן גוריון,
נתנו חיבוק אישי וקבוצתי אחרון לימים הקרובים, עד הפעם הבאה שניפגש.
יש בי הכרת תודה עצומה על שזכיתי לפגוש ולהכיר כל אחד ואחת מכם,
הכרת תודה על העשייה האמיצה, הנדיבה, מעוררת ההשראה ומצילת החיים שלכם. 
תודה על המוכנות שלכם לצאת למסע הזה, להתמסר, לבטוח ולפתוח את הלב,
על שהכנסתם אותי לחייכם ושאיפשרתם לי לצעוד לצדכם.

לכל אחד ואחת מכם אני רוצה לומר: "אני אוהב אותך ותומך בך במסעך".

**
יש בי הכרת תודה לסיגל, שותפתי היקרה, שגם היתה המנחה במסע שעברתי עם הצוות שלי לפני כשנתיים,
הכרת תודה לעמותת "בשביל המחר", לענת, תומר, מירי, יונית, טל, דורון ומיה ורבים אחרים,
על היצירה, ההחזקה וההובלה של היצירה המופלאה הזו, שמחוללת אינספור אדוות של ריפוי, חיבור ואהבה.
הרגשתי אתכם קרובים ועוטפים בימים הללו.

"תודה על שאתם אוהבים אותי ותומכים בי במסעי".

**
"מַסָּע מֻצְלָח לֹא מִסְתַּיֵּם לְעוֹלָם,
הַקִּילוֹמֶטְרִים כֵּן.
אַךְ הַזְּמַן נִשְׁאַר חָקוּק בְּתוֹכְךָ
הוֹפֵךְ חֵלֶק מִמְּךָ.
בְּסוֹף הַמַּסָּע אֵינֶנִּי מַרְגִּישׁ מְנַצֵּחַ,
אֶלָּא יוֹתֵר אֲסִיר תּוֹדָה.
כְּאִלּוּ שֶׁהַדֶּרֶךְ עָבְרָה בְּתוֹכִי
וְלֹא אֲנִי בְּתוֹכָהּ."

~ אַבְרָהָם חַלְפִי

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

יש בי הכרת תודה עצומה לדליה שלפני מספר שנים הכירה לי את רחל נעמי רמן והמליצה לי לקרוא את ספריה.
"ברכות סבי" ו"חוכמה משולחן המטבח" הם מהספרים המרגשים, האנושיים והמשפיעים שקראתי.
מאז, בהרבה מאוד סדנאות ותהליכים שאני מנחה, אני מזכיר אותה ואת ספריה, משתדל "להעביר את זה הלאה".

בימים האחרונים אני זוכה להנחות מטעם עמותת "בשביל המחר" מסע עיבוד חוויתי, משמעותי ועוצמתי
עם שותפה מופלאה ועם קבוצה יוצאת דופן של 13 נשים וגברים מעוררי השראה.
אתמול באחד ממעגלי השיתוף הכרתי להם את רחל נעמי רמן
ואת הרעיון שלה בנוגע "לשלוש דרכים להיות עם אנשים".

**
את הציטוט הבא של רחל נעמי רמן שאהוב עלי במיוחד,
אני רוצה להקדיש בהרבה הערכה, הכרת תודה ואהבה לשש הנשים ושבעת הגברים שסיגל ואני זוכים לצעוד איתם ולצידם השבוע.

"התמחותי ברפואה לימדה אותי שיטות פשוטות וישירות.
פגשתי מישהו, אבחנתי את בעייתו, החלטתי מה נדרש וסיפקתי לו את זה.
המודל הרפואי שהקנו לי התמקד במה שאני כרופאה חושבת, מבינה או מחליטה,
במה שאני כרופאה, יודעת.
מאז גיליתי שרוב הזמן איני יודעת בעצם מה נדרש,
ובאופן מפתיע עוד יותר, איני צריכה לדעת.
אבל אני כן יודעת שאם אני מקשיבה בתשומת לב למישהו, לו עצמו, לנשמתו,
על פי רוב אני מגלה שברמה העמוקה והלא-מודעת ביותר,
הוא חש בעצמו את כיוון הריפוי שלו ואת שלמותו.
אם אוכל להשאר פתוחה לכך,
ללא ציפיות לגבי מה שהוא אמור לעשות,
כיצד הוא אמור להשתנות כדי להיות טוב יותר,
או אפילו כיצד נראית השלמות שלו –
משהו פלאי עשוי לקרות.
אני מתכוונת שיש בכך בהירות ויושרה רבה יותר
מבכל אמצעי שאנקוט כדי לתקן את המצב או להקל על הכאבים.
ולכן, כבר אין לי תיאוריות רבות על אנשים.
אינני מאבחנת אותם או מחליטה מהי בעייתם.
אני פשוט נפגשת איתם ומקשיבה.
כשאנו יושבים יחד, אין לי אפילו תכנית.
אבל אני יודעת שעם הזמן, משהו יעלה בשיחתנו.
משהו שהוא חלק מתבנית גדולה וברורה יותר ששנינו לא יכולים לראות באותו רגע.
וכך אני יושבת איתם ומחכה."

~ מתוך "ברכות סבי" מאת רחל נעמי רמן

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע היה לי שבוע פורה במיוחד.
השתתפתי בפגישות אישיות עם מספר אנשים מוכרים ומרתקים, ביניהם:
ששי גז, מלכה פיוטרקובסקי, לינוי בר-גפן, יוני רכטר, אבי נשר,
אורנה בנאי, יגאל גוואטה, דודי אמסלם, גיא רולניק, שולי רנד ואושרת קוטלר.
אני מנחש שאתם מכירים את מרבית השמות, אולי אפילו את כולם.

הבהרה:
זו לא היתה פגישה בארבע עיניים ביני לבין כל אחד ואחת מהאנשים הללו,
אלא פגישה אישית בת כחצי שעה בינם לבין רוני קובן שאירח אותם בתוכניתו "פגישה".
אני "הצטרפתי" למפגשים הללו באמצעות הפודקסט "פגישה" של רוני קובן,
שהוא למעשה הגירסה הקולית לתוכנית המצולמת בכאן11.

אני מוצא שלהקשבה לפגישה אישית שכזו יש ערך עצום עבורי.
איכות מזוקקת של מפגש אנושי מרתק, לעתים מרגש ונוגע, לעתים מעורר התנגדות, תמיד מעורר מחשבה.
משהו כל כך שונה מהכותרות הרדודות שמשטיחות את המציאות ומתחרות על תשומת הלב שלנו.

הנה לדוגמא ארבעה רגעים ומחשבות מתוך מספר פגישות שהקשבתי להן:

אורנה בנאי היא מודל לאומץ ואותנטיות בעיניי.
בשיחה איתה היא מתארת רגע נוגע במיוחד המתרחש בגיל 16,
שבו היא משתפת את אחיה הבכור, האהוב והנערץ מאיר בנאי ז"ל, בכך שהיא נמשכת לנשים.
בלי לעשות ספויילר, התגובה של מאיר לשיתוף של אורנה הפתיעה אותי ותפסה אותי לא מוכן.
היא המחישה לי את מורכבות החיים ואת מורכבות המסע שאנשים עוברים.

**
גיא רולניק הוא מישהו שאני עוקב אחריו כבר שנים באמצעות הטורים והפודקסטים שלו.
הוא משפיע מאוד על התפיסה שלי, לדוגמא בכל מה שקשור לרשתות החברתיות, ולערוצי הטלויזיה.
לא אחת תהיתי מאיפה הוא שואב את הכוחות ואת האומץ שלו.
כל הפגישה שלו עם רוני קובן היתה מרתקת, אבל הרגע הכי מרגש היה לקראת הסוף,
כשקובן שאל אותו משהו ש"קילף" אותו וגרם לו להיחנק מהתרגשות בלי יכולת לדבר.

**
הפגישות עם דודי אמסלם ויגאל גוואטה עוררו בי מחשבות על הדומה והשונה ביניהם.
נקודת הפתיחה של המשפחות של שניהם בארץ היתה לא פשוטה וכללה עוני, קשיים והשפלות.
אני חווה את האנרגייה של שני האנשים הללו היום בצורה מאוד שונה.
כל אחד מהם לקח את חוויות הילדות שנצרבו בו למקום אחר ומקדיש את חייו לדברים שונים.

**
את מלכה פיוטרקובסקי לא ממש הכרתי לפני הפגישה עם קובן.
אישה מעוררת השראה, לוחמת פורצת דרך שמובילה תהליכי שינוי עמוקים בסביבה מורכבת.
ההקשבה לה העמיקה את הההבנה שלי בנוגע לחלק מהאתגרים וההתמודדויות,
והמחישה לי בצורה מעוררת התפעלות ותקווה שאפשר גם אחרת ושניתן למצוא פתרונות אם ממש רוצים.

**
האם זה לגיטימי להקדיש את הפוסט לפודקסט כלשהו ולפתוח במילים "שבוע פורה במיוחד"?
זה לא קצת מנותק וחסר רגישות במיוחד בשבוע כל-כך מורכב, עצוב וקשה?

אני מאמין שזה לגיטימי וחשוב.
החיים מלאים והם גם וגם.
אפשר גם להקשיב לרוני קובן וגם להיות באירוע זיכרון עם משפחות החטופים והחללים.
אפשר גם לכאוב ולהתאבל, וגם לתת מקום לשמחה ולהנאה.
כולם חשובים, האחד לא על חשבון השני.

תודה לרוני קובן, לתוכנית "פגישה" בכאן 11 ולפודקאסט הנפלא על כל המתנות הללו.
מפגש אנושי מרתק, מלמד, מרגש ומקרב.

אפשר גם אחרת.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

סטוקדייל ופרנקל הולכים חזק ביחד.
הם צמד מנצח.
הראשון גיבש את העקרונות שלו מתוך עינויים קשים ושנים בשבי.
השני מתוך מחנות הריכוז והמוות.
אם העקרונות שלהם רלוונטיים ומתאימים למצבי קיצון כל-כך קשים,
אז בוודאי שהם רלוונטיים ומתאימים גם למציאות הנוכחית, למה שאני ואנחנו מתמודדים איתו עכשיו.

**
עכשיו זה זמן טוב לתרגל סטוקדייל-פרנקל.

אדמירל ג'ים סטוקדייל קורא לשמור על האמונה הבלתי מתפשרת שבסוף יהיה בסדר,
להיות מוכנים להתמודד עם המציאות המרה ולעשות ככל שיידרש.

ויקטור פרנקל מדגיש את יכולתנו לבחור את תגובתנו בכל רגע נתון וקורא לנו לזכור שזו אחריותנו.
הוא מזכיר לנו שבמרווח שבין הטריגר לתגובה קיים פער, ושבפער הזה מצויים החופש והצמיחה שלנו.

שניהם מזכירים לנו שאנחנו בעלי הבית.

אני אוהב את החיבור הזה שלהם, שנותן לי גם תזכורת וגם פרספקטיבה.
הצמד הזה הוא צמד חזק.

**
ואולי חסר פה אחד לטריו.
אולי לצד האמונה הבלתי מתפשרת שיהיה בסדר והמוכנות להתמודד עם כל מה שמגיע,
המשולבות במיקוד שליטה פנימי, לקיחת אחריות ובחירה בתגובות שלנו בכל מציאות נתונה,
אולי לצד הזוג הזה יש מקום ליותר חמלה ונוכחות.
ברגעים מסוימים זה מרגיש קשה. ומייאש. ומוריד.
כנראה שגם לסטוקדייל וגם לפרנקל היו ימים נמוכים.
הפרספקטיבה הרחבה והדיבור בדיעבד יכולים לשרטט תמונה של "גיבורי על" שפוגעת קצת באנושיות.
כולנו בני אדם.
לכולנו יש רגעים קשים וימים נמוכים.
סטוקדייל ופרנקל יזכירו לנו להזדקף גם בימים הללו, לנער אבק, להרים ראש ולהמשיך.
לא להישבר, גם כשקשה.
זה בדיוק הדבר העיקרי שהם מדברים עליו.
קל להבין אותו ולקבל ממנו השראה כשאנו במצב יותר נינוח,
קשה יותר לעשות זאת כשאנו במקום נמוך.
לצד הדחיפה המנטלית אולי כדאי שמישהו גם יזכיר לנו שמותר לנו להיות במקום נמוך.
ושזה לא אומר שנכשלנו.
ושיש ימים כאלו.
ושאולי זה סימן שאנחנו צריכים קצת לנוח, להישען, לבקש עזרה, למלא מצברים.
לא במקום פרנקל וסטוקדייל, אלא לצידם.

בזמנים שמספיק קשה מהסביבה החיצונית,
חשוב שהסביבה הפנימית שלנו תהיה אוהבת וחומלת.
שבדיבור שלנו עם עצמנו נהיה באנרגיה כזו.
זה בסדר ואפילו חשוב מאוד לא לוותר ולהתעקש להמשיך הלאה.
חשוב להבין שאפשר לעשות זאת באהבה, ובעיניים טובות.
ואם אין מישהו בסביבה שלנו שיהיה שם עבורנו ככה, באנרגיה הזו, אז זו הופכת להיות האחריות שלנו.

לצד סטוקדייל ופרנקל, חשוב שיהיה קול שיזכיר לנו אהבה וחמלה עצמית.
אם שניהם מתמקדים בהסתכלות פנימה, במיקוד שליטה פנימית ובתגובה שלנו אל מול מה שקורה,
אז גם הקול הנוסף, קול האהבה והחמלה, חשוב שיתמקד בהסתכלות הפנימית.

**
השילוב המשולש הזה הוא חזק במיוחד.
התוספת הזו היא תוספת קריטית שמחזקת מאוד את המשולש:
אמונה בלתי מעורערת שיהיה בסדר בסוף ומוכנות לעשות ככל שיידרש,
ידיעה עמוקה שאנו בעלי הבית האחראים לבחירותינו בכל רגע נתון ואל מול כל טריגר ומציאות,
בנוכחות של אהבה וחמלה עצמית שבה אנו שוהים וממנה אנו פועלים.

**
שיתוף אישי לקינוח:
לפני כשנה התחלתי שגרת בוקר של כתיבה לעצמי במשך כחצי שעה עד שעה.
לא התחייבתי בפני עצמי לתקופה מסוימת, פשוט התחלתי והמשכתי.
מאז אני כותב כמעט בכל יום (5-6 פעמים בשבוע) ומרגיש שהדבר זה טוען וממלא אותי,
מחדד לי את מחשבה, מרים לי את האנרגייה ועוזר לי לנשום.
בשבוע שעבר סגרתי שנה שלמה של כתיבה כזו, ואני עדיין ממשיך.

המילים שקראתם בפוסט הנוכחי לא נכתבו הבוקר, אלא לפני מספר חודשים.
"נתקלתי" בהם באקראי לפני כמה דקות,
כשחיפשתי בקובץ הכתיבה היומית שלי דברים שכתבתי על פרנקל בעבר.
היה לי חזק לקרוא שוב את הטקסט הזה,
במיוחד בתקופה הנוכחית שבין יום השואה ליום הזיכרון,
כשהמציאות שאנו חווים כל כך אינטנסיבית ומלאת חוסר וודאות.

והנה משהו שהדהים אותי:
המילים הללו נכתבו ב-23 ביולי 2023, בעיצומה של חופשת קיץ, חודשיים וחצי לפני ה-7/10.
הלכתי לבדוק את התאריך שוב, כי הייתי בטוח שזו טעות.
איך זה יכול להיות?
מה גרם לי לכתוב את המילים הללו אז?
האם לפני השביעי לאוקטובר החיים שלנו לא היו הרבה יותר קלים-נוחים-נעימים,
עם "בעיות רגילות" שאנחנו מתגעגעים אליהן, עם הרבה יותר ודאות והרבה פחות אינטנסיביות?

זו עוד הוכחה עבורי לכך שהמציאות החיצונית, האירועים ונסיבות חיינו, יהיו אשר יהיו,
ימשיכו להשתנות כל הזמן וללוות אותנו עד נשימתינו האחרונה,
בזמן שהדבר שהכי משפיע עלינו ועל חיינו הוא "המציאות הפנימית" שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב.
כתבתי על סטוקדייל ופרנקל מספר פעמים בעבר, אתם מוזמנים לקרוא שניים מהפוסטים:
סטוקדייל זה עכשיו  / מה שנולד עכשיו

את הפוסט השבוע אני בוחר להקדיש לארבעה ציטוטים-קטעים שקראתי השבוע.
לשיר של שניקה שקד נחשפתי לראשונה רק לפני מספר ימים,
את הציטוטים האחרים אני מכיר כבר שנים ומדי פעם מביא אותם.
כולם מדברים אלי ונוגעים בי:
הם מזכירים לי את חשיבות הנוכחות וההקשבה,
מדגישים את האחריות למחשבות, למילים ולמעשים שלנו,
ומחדדים את השילוב המופלא ומעורר הענווה של חוסר אונים ושל יכולת ההשפעה.

איכשהו, כשאני קורא אותם, משהו בתוכי קצת נרגע ומתמלא בחמלה, בבהירות, בתקווה ובתחושת מסוגלות.

"אין כמעט שום דבר מחוצה לכם שיעזור איכשהו לנצח, אלא אם אתם מחכים להשתלת איבר.
אי-אפשר לקנות, להשיג או לקבוע פגישה עם שקט ושלווה.
זאת האמת הכי נוראה והיא מרגיזה אותי.
זאת עבודה פנימית, ואיננו יכולים לארגן שלווה או שיפור נצחי לאנשים הכי אהובים עלינו.
הם צריכים למצוא בעצמם את הדרך שלהם, את התשובות שלהם.
את לא יכולה לרוץ ליד ילדייך הגדולים עם קרם שיזוף ומקלון שפתיים ב"מסע הגיבור" שלהם.
את צריכה לשחרר אותם.
זה חוסר כבוד, לא לעשות זאת.
ואם זאת בעיה של מישהו אחר, סביר להניח שממילא אינך יודעת את התשובה.
העזרה שלנו בד"כ לא עוזרת במיוחד.
לעתים קרובות העזרה שלנו מרעילה.
ו"עזרה" היא הצד המואר של "שליטה".
הפסיקו לעזור כל-כך הרבה.
אל תשתפכו על כולם עם עזרתכם וטוב ליבכם."

הקטע צוטט מתוך הרצאת ה-TED של אן למוט – 12 אמיתות שלמדתי מהחיים ומהכתיבה.

**
"להכיר ביכולתך להשפיע על החיים,
משמעו להכיר את עצמך היטב ולעומק, להכיר בערכך האמיתי ובכוחך,
ללא קשר לתפקיד שיועד לך או למיומנות שרכשת.
אפשר לחזק או להחליש את החיים סביבך כמעט בכל תפקיד.
אנו עלולים להפוך למסוכנים אם נניח שבתפקידנו או במומחיותנו בלבד טבועה היכולת לעשות טוב,
וכל זמן שאנו בתפקיד לא נוכל להזיק.
אין תפקיד המשחרר אותנו מהאחריות להקשיב, להיות מודע לכך שיש חיים סביבנו, חיים הנוגעים בנו."

~ מתוך "ברכות סבי" מאת רחל נעמי רמן

**
מילים טובות / שניקה שקד

"לקח לי חיים שלמים להבין
שמכל מה שאעשה,
העבודה הכי חשובה שתהיה לי
היא להניח מילים טובות בתוכי,
על ליבם של אחרים,
בליבו של העולם,
בין הרווחים של הכאב
ובין הסדקים של הקושי,
להניח מילים טובות
ולתבל אותן בכוונה ואמת
שיוכלו לתת חיים איפה שבדיוק הסתיימו להם,
שיוכלו להביא שקט איפה שסערה מתחוללת,
לקח לי חיים שלמים להבין,
שהמילים שאניח בתוכי
יהיו הנכסים הכי חשובים בחיי,
ושמכל הבגדים שאמדוד
האמת תהיה הכסות שהכי תחמיא לי"

**

"אבא אמר –
את כל צווי המוסר ועשרת הדיברות אני יכול לצמצם לדיבר אחד בלבד – לא תכאיב.
זה הכול.
ואם זה בלתי אפשרי, אז לפחות תשתדל להכאיב פחות.
כמה שפחות."

~ פניה עוז זלצברגר, בתו של עמוס עוז, מתוך הספד לזכרו.

חג פסח שמח,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הבוקר קיבלתי מחבר יקר הודעת וואטסאפ בצירוף קובץ שמע קצר בן 6 דקות.
"חשבתי עלינו – עליי ועליך ואיך כל אחד תורם את הלבבאיות שלו בדרכו" הוא כתב לי,
והמליץ להקשיב לקטע המושמע.

ההודעה שלו סיקרנה אותי, למרות המילה הלא ברורה – "לבבאיות" – שהיתה בה.
לא ייחסתי לה יותר מדי חשיבות, אפילו חשבתי שהתבלבלו לו קצת האותיות.
מסתבר שטעיתי.
לבבאיות היא החלק העיקרי בקטע שנכתב והוקלט על ידי מיה טבת דיין.
מיד הורדתי לעצמי את קובץ השמע והתחלתי להקשיב לו. 

וכך היא משתפת בתחילת דבריה:

"לבבאי מתאר אדם שמסייע בתהליך הריפוי של שברון לב קולקטיבי בחברה.
המילה משמשת לתיאור אדם שפעולותיו, דבריו או מעשיו
מביאים נחמה, תמיכה רגשית, ותקווה לקהילה או חברה שעברה טראומה או כאב.
לבבאי מייצג את היכולת של אדם אחד להביא אור וריפוי ללבבות רבים,
ולסייע בהתמודדות עם כאב וסבל רגשי משותף."

**
הקטע המושמע והכתוב של מיה הוא מודלינג של לבבאיות:
בשש דקות היא חולקת את מחשבותיה,
משתפת בכמה דוגמאות מרגשות,
מפרגנת למספר אנשים,
ומרבה טוב ונדיבות.

בכל מקום שיש בו קושי, מורכבות וסבל גדולים,
יש גם המון חסד, חמלה, נדיבות ואהבה.

לבבאיות היא שילוב של כוונה, נוכחות ופעולה,
הלך רוח שניתן לנוע איתו בעולם.

השבוע המסוים הזה היה אינטנסיבי מאוד עבורי,
והתאפיין במספר אירועים מורכבים שאני ואנשים סביבי חוו ועדיין חווים.
נדמה שכל החודשים האחרונים הם כאלו, אך הימים האחרונים הרגישו כמו קפיצת מדרגה.

כשהקשבתי למיה, חשבתי על כך שלצד הקושי והמורכבות,
זכיתי לפגוש השבוע הרבה מאוד לבבאים ולבבאיות בפעולה.
אנשים יקרים שמסתובבים בעולם ובינינו,
שבזכות מיה, אני יכול לתת לכנות אותם בשם ולראות אותם יותר ויותר.

**
מומלץ מאוד להקשיב ל-6 הדקות של מיה על לבבאיות (העליתי את זה לאתר שלי, כי זה עדיין לא מופיע בשלה). 

תודה גדולה לארמוזה חברי היקר, ששלח לי את ההודעה הבוקר ושזרע את הזרע לפוסט הזה.

שבת של שלום,
חיים מלאים
רוני ויינברגר

נ.ב. הקטע של מיה הזכיר לי רעיון דומה ושלח אותי לחפש פוסט שהעליתי בעבר על ל"ו הצדיקים

אם אני מאמין שמה שקורה עכשיו,
הוא בעיה, או תקלה,
שפוגעת בחיי ובתוכניות שלי,
אז אני מחכה שהדבר הזה יעבור, או ייגמר או ייפתר,
כדי שאוכל לחזור לשגרה, לתוכניות, לחיים של לפני, או לתיקון של אחרי.

אם אני מבין שמה שקורה עכשיו זה החיים,
ולא איזושהי תקלה זמנית,
אז אני יכול לבחור כיצד לחיות את חיי היום,
בדיוק במצב הזה ובמקום הזה.

וזה לא אומר בהכרח שהכול לטובה,
או שיש פה שיעור חשוב שעלינו ללמוד,
או שזו דרכו של היקום לשמור על עצמו מפנינו,
או שזה שלב התפתחותי מואץ של האנושות שהגיע זמנו.

זה רק אומר שמה שקורה עכשיו,
כל מה שקורה עכשיו,
זה מה קורה עכשיו,
ושאלו החיים.

וממש עכשיו,
אנחנו יכולים לבחור,
כיצד לחיות את חיינו.

ליתר דיוק,
(בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו)
ממש עכשיו,
אנחנו כבר בוחרים,
כיצד לחיות את חיינו.

**
את הטקסט הזה פירסמתי לפני ארבע שנים בדיוק בפייסבוק.
(חזרתי אליו עכשיו בזכות תזכורת שצוקרברג הקפיץ לי).
הקורונה היתה אז ממש בתחילתה,
שבועות ראשונים של פחד, לחץ וחוסר וודאות,
לקראת שיאו של הגל הראשון,
כשהאירוע עדיין בעיצומו ורחוק מלהסתיים.

המילים הללו מרגישות לי רלוונטיות ומדויקות מאוד גם למצבנו הנוכחי.
מה שחווינו לפני 4 שנים מרגיש עכשיו רחוק והרבה פחות מורכב בהשוואה למה שאנו חווים כרגע.
מעניין איפה נהיה בעוד ארבע שנים ואיך נסתכל על התקופה הנוכחית.

**
נראה שאני בענייני נוסטלגיה ופרספקטיבה היום, אז הנה עוד משהו שמתחשק לי לחלוק אתכם:

לפני 14 שנים בדיוק (יב אדר התש"ע) אבי ז"ל נפטר לאחר מאבק במחלת הסרטן.
אז כהיום, זה היה ביום שישי לפנות בוקר, יום של אירועי פורים ותחפושות בבתי הספר ובגנים.
את הפוסט "איש אחד" כתבתי ב-2016 לזכרו ולזכר אדם נוסף שהשפיע רבות על חיי.
היה לי מרגש לחזור ולקרוא אותו שוב היום.

שבת של שלום,
חיים מלאים
רוני ויינברגר