תגית: בחירה

השבועות האחרונים מרגישים לי טעונים רגשית וסוערים.
בימים הללו אני מרגיש הרבה מתח, כעס, חוסר סבלנות, תסכול, לחץ ודאגה.
שמתי לב שמצב הרוח שלי משתנה במהירות גבוהה יחסית ושאני "מופעל" יותר מבדרך-כלל.
טריגרים חיצוניים, כמו למשל משפטים שנאמרו או דברים שראיתי ושמעתי, עוררו בי תגובה רגשית חזקה.

זו לא הפעם הראשונה שאני חווה תקופה כזו, ובטח שלא האחרונה.
בתקופות כאלו יש משהו לא נעים, די מתיש ואפילו קצת מטלטל, מעין תחושה של יציאה משיווי משקל פנימי.
כשזה קורה, התגובה האינסטינקטיבית יכולה להיות בריחה מהירה לחשיבה חיובית, או לפעולת הדחקה כלשהי.
חשוב מאוד לתת מקום למה שעולה, להיות בנוכחות ובמודעות.
ועם זאת חשוב גם להיזהר לא לשקוע או להישאב,
לזכור שאנחנו "בעלי הבית" ולקחת אחריות על המחשבות-רגשות-מילים-מעשים שלנו.

בשירותי הצבאי, כשהים היה גועש במיוחד,
היינו יוצאים לאימון "ים גבוה" שבו מתרגלים התמודדות עם גלים גבוהים וים סוער.
אימון שכזה אינו כיפי או מהנה, לפעמים הוא אפילו די מפחיד,
אך למעשה, זו הדרך היחידה לתרגל התנהלות בים כזה.

יש משהו מרגיע ומייצב עבורי במחשבה שלצד הקושי שאני חווה, יש כאן הזדמנות עבורי להתאמן "בים גבוה".
זוהי תזכורת לכך שכל קושי הוא גם משהו לא נעים שיש להתמודד עמו (לפעמים תוך בקשת עזרה),
וגם הזדמנות לפתח שרירים של התמודדות עם קושי מהסוג הזה.

**
בתקופה הזו אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב לפסוק מסוים מספר תהילים,
שמהדהד בי ושיש לו השפעה מיטיבה עלי:

"סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" / תהילים ל"ד ט"ו

עבורי יש כאן הכוונה אישית חדה ומחזקת, המסייעת לי להתמקד ולייצב את עצמי.

ממש בקיצור, אני מוצא בפסוק הזה ארבע הנחיות קצרות וחשובות המשלימות זו את זו:

סור מרע – להתרחק מדברים שפוגעים בי ומורידים אותו ולצמצם את הפגיעה שלי באחרים.

עשה טוב – להרבות טוב, גם לעצמי וגם לאחרים, באמצעות אינספור פעולות ואינטראקציות.

בקש שלום – לקחת חלק בתנועה חשובה הגדולה ממני, להעז לכוון גבוה, גם אם זה נראה קשה או בלתי אפשרי.

ורדפהו – לנוע בהתמדה ובנחישות בכיוון המטרה הגדולה, גם אם לא אצליח להשיגה "במשמרת שלי".

**
הסיבה שהפסוק הזה כל-כך מדבר אלי עכשיו,
היא שהוא מאפשר לי להחזיק את המתח שבין ההווה לעתיד.

כמי שכותב, מתרגל ומשתדל לחיות "תקשורת מקרבת",
ה"שלום" שאני מכוון אליו הוא טוב משותף,
המבוסס על אמון, כבוד, קירבה, אנושיות ואכפתיות.

"סור מרע ועשה טוב" מסייע לי להתמקד בפעולות יומיומיות שביכולתי לעשות מיידית כאן ועכשיו.
כשאני עושה אותן, אני יוצר השפעה מיידית עלי ועל סביבתי.

"בקש שלום ורדפהו" מעודד אותי לקחת אחריות ולתרום את חלקי לתנועה חשובה,
גם כשאיני בטוח בנוגע לתוצאה הסופית או לכיוון, לדרך ולקצב שבה דברים יתפתחו.

אם הפוסט הזה מדבר אליכם, ניתן לקרוא העמקה על הפסוק בפוסט שכתבתי ב 2014.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כשמסתכלים על שוק המניות לאורך שנה שלמה, ניתן להבחין בתופעה מעניינת:
במהלך מספר מצומצם של ימים מתרחשות הירידות והעליות הגבוהות ביותר.
ההשפעה של הימים הללו על המניות יכולה להיות משמעותית יותר משל כל שאר הימים ביחד.
השבוע לדוגמא, מניית פייסבוק (Meta) זינקה ב25% ביום אחד.
לא ניתן לצפות את הימים הללו מראש או לדעת מתי הם יתרחשו.
מנקודת מבט כלכלית טהורה, אפשר להתייחס לימים הללו כ-"ימים חשובים במיוחד",
שהשפעתם החיובית או השלילית על המניות ועל בעלי המניות יוצאת דופן.

**
האם התופעה הזו רלוונטית גם למימדים אחרים, מעבר לבורסה ולשוק המניות?
האם יש בחיינו "ימים חשובים במיוחד",
שהשפעתם עלינו ועל סביבתנו גדולה לאין ערוך מזו של ימים אחרים?

בשונה מאחוזי ירידה או עלייה ברורים בשוק המניות,
ההגדרה של "יום חיים חשוב במיוחד" היא אישית וסובייקטיבית.

לדוגמא, לאיזה יום יש השפעה גדולה יותר על חייכם –
היום שבו התחתנם או היום שבו פגשתם לראשונה את בן/בת הזוג שלכם?
לדעתי יום החתונה הוא בעיקר ציון דרך רשמי וחגיגי, המשך של תהליך שהחל לפני,
ולמעשה הדייט הראשון, הימים הראשונים ביחד, או ההחלטה הפנימית למסד את הקשר,
הם הימים המשמעותיים יותר.

**
"ימים חשובים במיוחד" הם ימים שבהם מתרחשת בנו או בסביבתנו תנועה יוצאת דופן.
אלו יכולים להיות ימים שבהם מישהו משמעותי נכנס לחיינו ומתחיל להשפיע עליהם,
או כאלו שבהם אנו חווים אירוע מעצב כלשהו.
זו יכולה להיות מחשבה, אמירה או פעולה, שבמבט ראשון נראית "רגילה" עד כדי כך שבקושי נבחין בה,
ושרק בפרספקטיבה ארוכת טווח נבין עד כמה היא היתה משמעותית.

אחד הימים המשמעותיים בחיי היה היום שבו נחשפתי לגישת התקשורת המקרבת,
בזכות פגישה עם מירי שפירא לקפה של בוקר בלובי של מלון כפר המכבייה.
הפגישה הזו לא היתה מתרחשת אלמלא ביקשתי ממירי (שאותה לא הכרתי) להיפגש,
כשבועיים לפני כן, במהלך פעילות התנדבותית משותפת ששנינו נכחנו בה.

מי מהימים הללו הוא יום חשוב במיוחד שהשפיע בצורה עצומה על חיי?
האם היום שבו מירי ואני נפגשנו לקפה, היום שבו ביקשתי ממנה להיפגש,
ואולי בכלל אחד הימים הקודמים שבו בחרתי ללכת לאותה פעילות התנדבותית?

**
ככל שאני מרבה לחשוב על כך,
מתבהר לי ששינויים זעירים יכולים להביא להשפעות עצומות,
ושההבדל בין "יום חשוב במיוחד" לבין יום "רגיל" יכול להיות דק מאוד:
משפט מסוים שנאמר בצורה קצת אחרת,
בחירה פנימית לעשות משהו,
אמירת "כן" או אמירת "לא",
האטת הנסיעה בכביש בחמישה קמ"ש,
צעד אחד קדימה,
חיוך, או חיבוק.

**
סטפן לוין כותב בספרו "מי מת" על רעיון המבוסס על תלמוד מהמסורת החסידית,
שלפיו כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו,
אך לעולם אין לדעת מהו אותו המאורע ומתי הוא יתרחש.
לכן, על האדם להיות ערני ומוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.

ניתן להרחיב את הרעיון של לוין מאירוע אחד יחיד ומיוחד, לכמה עשרות אירועים.
מה אם במהלך חיינו אנו צפויים לעבור כמה עשרות "ימים חשובים במיוחד",
שהשפעתם עלינו ועל אנשים סביבנו גדולה לאין ערוך בהשוואה לימים אחרים?

אין לנו מושג כמה ימים כאלו כבר עברנו וכמה עוד לפנינו.
האם ייתכן שהיום הנוכחי הוא אחד מהם?
איך היינו מתנהגים אם היינו יודעים שאנו עומדים בפתחו של יום כזה?

**
את השבועות האחרונים אני חווה בעוצמה רבה:
פיגועים, פיטורים/קיצוצים, אלימות, ענייני בריאות והרפורמה המשפטית, הם דוגמא לכמה מהם.
כל האירועים הללו משפיעים עלי ועל סביבתי הקרובה בצורה כזו או אחרת.
ההשפעה של חלקם יכולה להיות ארוכת טווח ומשמעותית מאוד.

כשאני חושב על "ימים חשובים במיוחד",
מעניינים אותי בעיקר אירועים שהם בשליטתנו או בהשפעתנו, ולא אלו הנגזרים עלינו.
פחות מענין אותי לעסוק במקרים של עץ הנופל על רכב, מכת ברק, זכייה בלוטו,
או העלאת ריבית על ידי נגיד בנק ישראל שמגדילה מאוד את החזר המשכנתא שלנו,
כיון שגם אם יש לאירועים הללו השפעה עצומה על חיינו, יכולת ההשפעה שלנו עליהם מצומצמת.

ברוח הזו, אינני בטוח איך יתפתחו הרפורמה המשפטית, האלימות והפיגועים.
חשוב לי לקחת אחריות, למקד את תשומת ליבי ואת האנרגיה שלי במה שאני יכול לעשות,
ובדרך שבה אני יכול לתרום ולהשפיע על סביבתי, בנושאים הללו ובנושאים אחרים.

רבים מ"הימים החשובים במיוחד" אינם קורים לנו אלא נוצרים על ידינו.
אני מאמין בכל ליבי שביכולתנו להפוך ימים "רגילים" ל"ימים חשובים במיוחד",
באמצעות אמירות, בחירות ופעולות שאנו יוזמים,
ובאמצעות תגובות שלנו לדברים המתרחשים סביבנו.

מה דעתכם..?
מה עולה בכם כשאתם קוראים את זה..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ג'ואנה מייסי היא סופרת, מנחת סדנאות ואקטיביסטית העוסקת רבות בנושאים של שינויים מורכבים, סבל וחמלה.

בספרה Active Hope היא מבחינה בין שתי משמעויות שונות שניתן לייחס למילה "תקווה".

המשמעות הראשונה – Hopefulness – תקווה, אמונה וביטחון שתוצאה מסוימת שאנו מצפים לה תתרחש.
האמונה והביטחון הללו מגבירים בנו את המוטיבציה ומעודדים אותנו לפעול.
אם אנו זקוקים לסוג כזה של תקווה לפני שאנו מתמסרים לפעולה או למאמץ כלשהו,
מה יקרה במצבים בהם אנו מעריכים שיש סיכוי נמוך בלבד (אם בכלל) לכך שהתוצאה שאנו מצפים לה תתרחש?

המשמעות השנייה – Desire – רצון עז שמשהו מסוים יקרה.
תקווה מהסוג הזה מגיעה עם מוכנות להיות במסע בכיוון רצוי,
גם כשאיננו בטוחים אם זה אפשרי או עד כמה הסיכויים לכך גבוהים.
במסע שכזה אנו מוכנים להתמסר לתהליך ולפעולות שחשובים לנו,
בלי קשר למידת האמונה או הביטחון שלנו שאכן נגיע לתוצאה המקווה.

מצד אחד חשוב לא לטמון את הראש בחול או לייפות את המציאות יותר מכפי שהיא,
ומצד שני חשוב לא להיכנס לאוירת ייאוש או סוף העולם.
חשוב לשלב אמונה שיהיה בסדר בסופו של דבר (גם כשאנחנו לא בטוחים מה זה אומר בדיוק)
עם לקיחת אחריות והתמודדות פרואקטיבית בנחישות, בהתמדה ובאומץ עם כל מה שמגיע.

**
מייסי מבחינה בספרה בין תקווה פאסיבית לתקווה פעילה:

תקווה פאסיבית משמעה לחכות שנסיבות חיצוניות יסתדרו או שנרגיש מספיק תקווה שתניע אותנו לפעולה.

תקווה פעילה לעומת זאת משמעה לקחת חלק פעיל בתהליך יצירת העולם שאנו רוצים לחיות בו.

ניתן להתייחס לתקווה פעילה כאל תרגול מתמשך (בדומה ליוגה, ריקוד או נגינה),
ולא כאל משהו שיש לנו או אין לנו אותו.

תקווה פעילה ניתן לתרגל בכל מצב.
בכדי לעשות זאת נדרש תהליך בן שלושה שלבים עיקריים:
ראשית, אנו מתבוננים במבט בהיר על המציאות.
שנית, אנו מזהים כיוון שאליו נרצה שדברים ינועו, או ערכים חשובים עבורנו שאנו רוצים להביא לידי ביטוי.
ושלישית, אנו נוקטים צעדים בכדי להזיז את עצמנו או את מצבנו בכיוון זה.

**
ברוח המילים של ג'ואנה מייסי, חשוב להתמקד במעגלי השליטה וההשפעה שלנו,
ולא לבזבז או לאבד אנרגיה על מעגלי שיפוטיות ודאגה שלא תורמים לנו ומחלישים אותנו.

קל לומר, אבל איך עושים זאת בפועל?

שאלת מפתח שחשוב מאוד לשאול ושעוזרת לנו להתמקד במעגלי ההשפעה שלנו היא:

מה אני יכול/ה לעשות עכשיו בכדי לתרום למצב?

השאלה זו מכילה ארבע הנחות יסוד חשובות:
א. אפשר לעשות משהו שיתרום.
ב. אני יכול/ה לעשות את הדבר הזה.
ג. העשייה שלי משנה ומשפיעה.
ד. ניתן לעשות את זה עכשיו.

השאלות שאנחנו שואלים את עצמנו משפיעות על החשיבה, הרגשות, ההחלטות והפעולות שלנו.
חשוב להבין ולזכור שיש לנו אחריות מלאה למחשבות-רגשות-מילים-החלטות-פעולות שלנו.
אנחנו יכולים להרבות טוב או להרבות רע.
אין לנו שליטה על המצב או על מה שקורה ויש לנו השפעה עצומה על מה אנחנו עושים עם מה שקורה.

**
עפ"י ג'ואנה מייסי, נדרשים שלושה סוגי תנועות על מנת לחולל שינוי בעולם מורכב:

א. פעולות מניעה או האטה – תנועות שמטרתן לעצור התדרדרות או להאט התקדמות בכיוון שמגביר סבל ומחריף את הבעיה.

ב. שינויים מבנים ומערכתיים – תנועות שמטרתן ליצור בעולם תהליכים, ארגונים וצורות התנהלות ברוח השינוי שאנו רוצים לחולל.

ג. שינויים תודעתיים – תנועות שמטרתן לסייע לנו לשנות את תפיסותינו לגבי העולם, שככל הנראה עומדות בבסיס הבעיות שאנו חווים.

כל שלושת הסוגים הללו נדרשים על מנת לחולל שינוי מורכב בעולם.
אנשים שונים נמשכים לסוגי תנועות שונים.
כשאתם שואלים את עצמכם "מה אני יכול/ה לעשות עכשיו בכדי לתרום למצב?",
כנראה שתמצאו עצמכם נמשכים או מתחברים במיוחד לאחת ואולי לשתיים מתוך שלוש התנועות הללו.

**
אני רוצה לסיים בשלושה שיתופים אישיים על תקווה שחיים בי כרגע:

1.
במהלך השבוע קיבלתי מייל ממספר אנשים שביקשו להצטרף לרשימת התפוצה שלי.
עפ"י כתובות המייל הערכתי שמי שפנו אלי הם בסבירות גבוהה חרדים,
ומכיון שכולם פנו אלי פחות או יותר באותו זמן, ניחשתי שהם קיבלו המלצה ממישהו.
הדבר עורר את סקרנותי ושאלתי אותם לגבי הזה.
מסתבר שמנטור חרדי בשם אהרון זילבר ממליץ עלי ומעודד את המשתתפים בקורסים שלו להצטרף לרשימת התפוצה שלי.
הגילוי הזה חימם את ליבי ושימח אותי מאוד.
מנטור חרדי, המסייע למאות חרדים להתפתח עסקית וכלכלית, ממליץ על כותב חילוני.
כשאנחנו פוגשים זה את זה בצורה ישירה, מכירים אישית ומתחברים זה לזה,
אנחנו פחות מושפעים מגורמים בעלי עניין כאלו ואחרים.

2.
לאחרונה פיתחתי לעצמי מנהג חדש.
בימי שישי בבוקר, כשאני מבקר בספרייה העירונית בכפר סבא,
אני לוקח לעצמי כמה דקות ומעלעל בעיתוני יום שישי שמונחים שם.
מסקרן אותי במיוחד לקרוא את "הארץ" ו"מקור ראשון",
שמייצגים עבורי עיתונים איכותיים בעלי דעות או נטייות פוליטיות שונות.
הדגש פה הוא גם על איכות וגם על שונות.
יש בי כמיהה להבין לעומק איך מישהו שחושב שונה ממני רואה את המצב ומה גורם לו לראות ולחשוב כך.
הבוקר, לאחר שקראתי מספר כתבות ב"מקור ראשון", שמתי לב שהאנרגיה שלי עולה ושמצב הרוח שלי משתפר.
בין היתר מצאתי בכתבות הללו קולות מאוזנים, מגוון נקודות מבט, נימוקים שונים שאינם ברוח מתלהמת,
וקריאות ליצירת שינוי בדרך של הידברות תוך גילוי אחריות ושיקול דעת.

3.
אם יש משהו ברעיון של מפגש אישי עם אנשים במעגלים חברתיים-פוליטייים שונים משלכם,
רצון להכיר לעומק נקודות מבט אחרות, וכמיהה להיות חלק משינוי מיטיב של חיבור והידברות,
אני ממליץ לכם לבקר באתר של הרבעון הרביעי ולהירשם לאחד הסמינרים הקרובים שלהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אדם טייל על חוף הים כשלפתע הבחין בילד מתכופף,
אוסף במהירות דברים קטנים מהחול ומשליך אותם בעדינות אל תוך הים.
הוא ניגש אל הילד ושאל: "איש צעיר, מה אתה עושה?"
ענה הילד: "זורק כוכבי ים בחזרה אל המים.
השמש נמצאת כבר גבוה בשמיים ועוד מעט הגאות תסתיים.
אם לא אזרוק אותם חזרה הם ימותו."

"ילד חביב," אמר האיש,
"שמת לב כמה גדול החוף שכאן?
האם אתה מתאר לעצמך כמה אלפי כוכבים נמצאים לאורכו?
האם אתה חושב שמה שאתה עושה באמת משנה משהו למישהו?"

חשב הילד לרגע, הרים כוכב ים נוסף, השליכו למים ואמר:
"כן. זה משנה לכוכב הזה."

**
בסיפור על הילד וכוכבי הים (מקור הסיפור לא ידוע),
הילד לא יכול להציל את כל כוכבי הים אך הוא עושה כל שביכולתו בכדי להציל חלק מהם.
האדם המבוגר מיואש וסקפטי, אך הילד ממשיך בשלו.
הסיפור מדגיש את ההשפעה העצומה שיכולה להיות לאדם אחד, לכל אחד מאתנו.

"המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו".
יש בתפיסה-אמונה הזו משהו מחזק שנותן הרבה כוח ותקווה.
אנחנו לא יכולים לעשות הכול, אבל אנחנו יכולים לעשות משהו.
והמשהו הזה הוא הרבה, לפעמים אפילו עולם ומלואו.

**
ומה אם זה באמת לא מספיק?
מה אם עזרה מקומית לאדם אחד, אמנם עוזרת לאותו אדם,
אך אינה מספיקה ברמה המערכתית,
ובכך למעשה עלולה להזיק, כי כשאנחנו מתמקדים בעזרה מקומית,
אנחנו נמנעים מטיפול בשורש הבעיה או בשינוי המערכת?

על פי סיפור אחר, אדם הולך לצד נהר כשלפתע הוא רואה מישהו שעומד לטבוע מנופף בידיו וקורא לעזרה.
מבלי להסס הוא קופץ למים, שוחה לעברו, תופס בידיו ומחלץ אותו לעבר הגדה.
האדם שחולץ מודה לו בהתרגשות וממשיך לדרכו.
המחלץ מתמלא בתחושת משמעות ומרגיש סיפוק עצום.
הוא ממשיך ללכת לאורך שפת הנהר כשלפתע הוא רואה אדם נוסף שעומד לטבוע.
מבלי להסס, הוא קופץ שוב למים, ומציל גם אותו.
מעניין ששני אנשים היו על סף טביעה בזמן כל-כך קצר הוא חושב לעצמו.
כשזה קורה בפעם השלישית הרביעית, המחלץ כבר ממש עייף.
הוא לא בטוח כמה זמן יחזיק מעמד ואין לו מושג מדוע כל-כך הרבה אנשים מוצאים עצמם על סף טביעה בנהר.
כשהוא מביט קדימה במעלה השביל הוא מזהה גשר קטן וצר שאנשים נופלים ממנו למים.
הוא רץ לכיוון הגשר, בונה מעקה בטיחות, ובכך מונע נפילות נוספות.
מאותו רגע אף אחד לא נופל ואין את מי להציל.
במקום להציל כל טובע וטובע הוא זיהה את שורש הבעיה ונתן לה פתרון מערכתי.

**
הסיפור הראשון קורא ללקיחת אחריות אישית ומזכיר שלכל אחד מאיתנו יש השפעה עצומה.
גם אם איננו יכולים לשנות הכול, אנחנו יכולים לשנות הרבה.
מה שאנו עושים משפיע ומשנה.

הסיפור השני קורא לחשיבות של טיפול בשורש הבעיה ולא בסימפטומים שלה.
במקום להציל שוב ושוב אנשים שנקלעו למצב קשה,
עדיף לטפל בגורמים שהובילו למצב הזה ובכך למנוע מאנשים נוספים להגיע לאותו מצב.
במקום לטפל נקודתית בבעיות שחוזרות על עצמן, עדיף להשקיע מאמצים בשינוי מערכתי.

**
בתקופה הנוכחית אנחנו משופעים בבעיות מערכתיות מורכבות המשפיעות על בני אדם רבים.
לדוגמא: אקלים, יוקר מחיה, חינוך, בריאות, קיטוב, אלימות, טרור, שטחים-התיישבות.

השבוע, כשנזכרתי בשני הסיפורים הללו, עלו לי מספר שאלות ותהיות:

– איך יודעים מתי נכון להתמקד בהצלת כוכב בודד גם אם איננו יכולים להציל את כולם,
ומתי עדיף להניח לכוכבים ולהתמקד בפתרון מערכתי כולל,
גם כשלא בטוח שנצליח, או שייקח זמן רב עד שנראה השפעה כלשהי?

– האם מספיק להוות דוגמא אישית בהתנהלות שלנו ("היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם"),
ובכך להשפיע על סביבתנו הקרובה, או שעלינו להפנות חלק מהמשאבים שלנו לשינוי מערכתי רחב ומורכב יותר?

– איך שומרים על עצמנו מהצפה, שחיקה או איבוד רגישות,
כשנחשפים שוב ושוב למצוקה של הרבה "כוכבי-ים" ואנשים שאיננו יכולים לעזור להם?

– האם הילד בסיפור על כוכבי הים יחזיק באותה רגישות, אופטימיות ונחישות גם לאחר הכוכב המאה?

– יכול להיות שהמבוגר הסקפטי היה פעם ילד שבאיזשהו שלב נשחק והתייאש?

– האם כשאנו מתמקדים בסביבתנו הקרובה (משפחה, ארגון, קהילה) אנו באמת מצילים עולם ומלואו ותורמים לשינוי עצום,
או שזה רק סיפור המאפשר לנו להישאר במרחב נוח ובר-עיכול, לחוש סיפוק ומשמעות,
כשלמעשה אנו נמנעים מלקיחת אחריות גדולה יותר?

איפה אתם?
מה עולה לכם כשאתם קוראים את המילים הללו?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע חרגתי ממנהגי של שליחת פוסט שבועי אחד.

הפוסט שאתם מקבלים היום הוא השלישי שנשלח השבוע.
הראשון נשלח בתחילת השבוע עם הזמנה לתרומה אישית,
השני נשלח באמצע השבוע עם הצעה להזדמנות Win-Win-Win לארגונים מהירי החלטה.

רפלקציה אישית קצרה על מה שעבר עלי בהקשר הזה:

המיילים הללו לא נשלחו בקלות ראש ולב.
מצד אחד חשוב לי לשמור על תדירות מסוימת כדי לכבד את המרחב של הקוראים ולא להציף אותם בהודעות,
מצד שני ההזמנות נשלחו מתוך רצון לקדם מטרה ראויה וחשובה שאני מאמין בה,
ומצד שלישי, יש כ"כ הרבה מטרות ראויות וחשובות, אז למה דווקא זו?
ואם לא רק זו – אז איפה עובר הקו?

ההתלבטות הזו שליוותה אותי השבוע הציפה אצלי דילמה פנימית מוכרת,
הנוגעת באזורים של האיזון שבין לבטא את הקול שלי ולקדם נושא שחשוב לי,
לבין להיות רגיש לאחרים ולוודא שאני לא מעיק או מכביד עליהם.
יכול להיות שזה מתחבר אצלי גם לקושי האישי שלי לבקש ולהישען.

**
הכרת תודה:

בפודקאסט שהתראיינתי אליו השבוע (אני מקווה לשלוח הקלטה בשבוע הבא),
נשאלתי מה לדעתי גורם למסרים כתובים להיות אפקטיביים ומניעים לפעולה?
התשובה שלי היתה שבעיניי העניין הוא לא רק איך המסרים כתובים
אלא מה איכות מערכת היחסים שבין הכותב לקוראים,
ועד כמה יש ביניהם אמון, חיבור ורצון הדדי להיטיב זה עם זה.

תחושה חזקה שנוכחת בי כרגע היא הכרת תודה.
רבים מכם נעתרתם להזמנות ששלחתי במהלך השבוע.
בזכותכם נתרמו סכומים משמעותיים שישרתו חיילים רבים וישפיעו במעגלים רחבים.
ההיענות שלכם חיממה את ליבי.

זה גם הכסף, אבל עבורי זה הרבה מעבר לכך.
אני חווה את זה כסוג של הבעת אמון, תמיכה ופירגון.
עם רבים מכם יצא לי להתכתב השבוע,
והאינטראקציות הכתובות הללו היו משמעותיות לא פחות מעצם התרומה.

**
שיתוף בקושי:

בתחילת השבוע לקחתי על עצמי (ביחד עם הצוות שלי) יעד גיוס כספי שהיה חשוב לנו לעמוד בו.
אנחנו סוגרים את השבוע הזה מבלי שעמדנו ביעד.
אנחנו אפילו די רחוקים ממנו.

יש פה עניין.

חשוב לי לעמוד במילה שאני נותן לעצמי ולאחרים.
אי העמידה ביעד מעוררת בי אי-נוחות, תסכול ואכזבה.
במהלך השבוע מצאתי את עצמי משקיע בזה הרבה יותר זמן ואנרגיה מכפי שתיכננתי,
ולמרות כל זאת, היעד לא הושג.

זה לא שהיעד בלתי אפשרי להשגה,
או שנתתי 100% מעצמי לזה ולמרות זאת לא הצלחתי.

במסגרת המורכבות של החיים על מימדיהם השונים,
בחרתי לשים את הקו איפשהו.
השקעתי יותר מכפי שתיכננתי ומתחתי את עצמי,
אך רק עד קו מסוים, עדיין רחוק מקצה היכולת.

לצד הרצון להגיע ליעד והמאמץ המוגבר,
יש בי גם את הרצון לשמור על איזון מסוים,
או להימנע מלהשיג את היעד בכל מחיר.

המתח הזה של אי-עמידה במילה,
הוא משהו שאני חווה כרגע,
ושאני בוחר לחיות איתו.

זו דוגמא חשובה בעיניי לגם וגם של החיים:
אני גאה בעצמי על המאמצים שעשיתי ועל התוצאות שהם הניבו,
יש בי הכרת תודה עצומה על ההיענות, התרומות והמחוות,
ויש בי גם אכזבה (בעיקר מעצמי) מאי עמידה במילה.

אני רואה גם את חצי הכוס המלאה של כל מה שקרה,
וגם את חצי הכוס הריקה של מה שלא קרה.

**
שיתוף בחגיגה:

לפני מספר שבועות פנתה אלי עמותה שעובדת עם בני נוער בסיכון וביקשה הרצאה למדריכים.
הם התנצלו שלא יוכלו לשלם הרבה וביקשו לדעת מה העלות.
אמרתי שאני מסכים ושכל סכום יתקבל בברכה
"האם X ₪ זה בסדר?", שאל אותי המנכ"ל.
"בוודאי", השבתי, "זה מצוין,
רק שבמקום לשלם את זה לי, אם מתאים לך אנא תרום את זה לעמותת 'בשביל המחר'. "

בתחילת השבוע העברתי בעמותה הזו את ההרצאה.
בדקות האחרונות לאחר שהודיתי להם על ההשתתפות,
סיפרתי להם על החוויה שאני והצוות שלי עברנו,
(רבים מהמדריכים שהשתתפו בהרצאה הם חבר'ה צעירים ששירתו ביחידות לוחמה),
ועל "הסגירה" שלי עם המנכ"ל בנוגע לתשלום.
בנוסף, הזמנתי אותם להוסיף תרומה אישית אם מתאים להם, מעבר למה שהעמותה שלהם תעביר.

כעבור כמה שעות, עוד באותו ערב,
ראיתי שהם תרמו את עלות ההרצאה,
ובנוסף, שכמה מהם (כולל המנכ"ל) תרמו גם באופן אישי.

**
חלק גדול ממה שחוויתי השבוע, וממה שפעולות שלי עוררו אצל אנשים אחרים,
נבע מהבחירה שלי לומר משהו, לצאת לפעולה, לשים גבול או לעשות מעשה.

בשונה מחוקי הפיסיקה הקלאסית שבהם מתקיים "חוק שימור האנרגיה",
שלפיו כמות האנרגייה במערכת נשמרת ורק משנה צורה,
אני מוצא "שבעולם האמיתי" זה אחרת.

בהרבה מהבחירות שאנו עושים,
טמונה אנרגייה פוטנציאלית עצומה,
חיובית או שלילית,
המשתחררת ברגע שאנו עושים צעד,
ומשפיעה עלינו ועל הסביבה שלנו.

כולנו גנרטורים של אנרגיה.

למשפט אחד, מחווה אחת או פעולה אחת שלנו,
יכולה להיות השפעה אנרגטית אינסופית.

כגודל הפוטנציאל, כך גודל האחריות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

קמפיין גיוס הכספים לעמותת "בשביל המחר" הוארך עד יום ב' הקרוב.

שתי ההצעות שלי עדיין בתוקף:
1. גישה לכל החיים להקלטת סדנת "חזון אישי הוליסטי" (שעלותה 500 ₪) עם העברת תרומה של 300 ₪ ומעלה.
2. קבלת הרצאה ארגונית שלי למימוש במהלך 2023 עם העברת תרומה של 7500 ₪ לעמותת "בשביל המחר".

בקישור הבא ניתן להעביר תרומות

את השיר הבא אני אוהב לחלוק בסדנאות ובתהליכים שאני מנחה.
בעזרת קצת יותר ממאה מילים הפרוסות על פני חמישה בתים קצרים,
השיר מתאר בצורה חדה מפת התפתחות המאפיינת תהליכי שינוי.

אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים*

1. אני הולך ברחוב.
במדרכה יש בור עמוק.
אני נופל לתוכו.
אני אבוד …אני חסר ישע.
אין זו אשמתי.
לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.

2. אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמק.
אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו.
אני נופל לתוכו שוב.
אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן.
אבל אין זו אשמתי.
ושוב לוקח לי נצח לצאת.

3. אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק.
אני רואה אותו.
אני נופל לתוכו בכל זאת …כוחו של הרגל.
עיני פקוחות.
אני יודע היכן אני.
זוהי אשמתי.
אני יוצא מיד.

4. אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק.
אני עוקף אותו.

5. אני הולך ברחוב אחר.

**
בכל פעם שאני קורא את השיר הזה עולות בי מחשבות בנוגע ל"בורות" שלי,
מקומות שאני נופל בהם שוב ושוב ודפוסי חשיבה-פעולה שלא מקדמים אותי.

כל בית בשיר מתאר שלב התפתחותי אחר,
במסע שאנו עוברים ממצב של חוסר מודעות, תגובות אוטומטיות ותפיסת קורבנות,
למצב של מודעות, לקיחת אחריות, בחירה ויצירת שינוי.
**
שאלה אפקטיבית שאני נוהג לשאול ושתמיד מעוררת מחשבות ועניין,
היא "באיזה בית אתם נמצאים כרגע?"

לדוגמא, אם מישהו חווה קונפליקט שחוזר על עצמו במערכת יחסים בבית או בעבודה,
אני מזמין אותו לבדוק איפה הוא נמצא ביחס למפת ההתפתחות שמתאר השיר,
איך זה מרגיש להיות שם, והאם הוא היה רוצה להיות במקום אחר.

אחת התשובות הכי נפוצות שאני מקבל לשאלה "באיזה בית את/ה?",
היא "איפשהו בין הבית השני לשלישי".
זו גם התשובה הכי נפוצה שאני נותן לעצמי בכל פעם שאני מבצע בדיקה כזו.

השבוע חשבתי על כך שחסר לי בית נוסף בשיר הזה, הבית שבין לבין,
מצב התפתחותי חשוב שקצת מדלגים עליו בשיר הנוכחי.

אם הייתי יכול להוסיף בית לשיר ולהפוך אותו ל"אוטוביוגרפיה בשישה פרקים"
זה היה הבית הבא, בין הבית השני לשלישי:

3א. אני הולך באותו רחוב…
במדרכה יש בור עמוק.
אני רואה אותו.
אני נופל לתוכו בכל זאת …כוח של הרגל.
עיני פקוחות.
אני יודע היכן אני.
זוהי אחריותי.
עדיין קשה לי לצאת משם.
לוקח לי פחות מנצח לצאת.

הבית הזה מייצג עבורי שלב התפתחותי נוסף שבו שני היבטים חשובים:

א. מעבר מאשמה לאחריות.
אני מודע לכך שהנפילה שלי "לבור" היא תוצאה של בחירה ופעולה שלי ולא אשמתו של מישהו אחר,
אך במקום לחשוב במונחים של אשמה ושיפוטיות פנימית אני מעדיף לחשוב במונחים של "אחריות",
המחדדת את חשיבות החלק שלי, ללא המטען השלילי שבדרך כלל אינו מקדם.

ב. אינני יוצא מהבור מיד, אך גם לא לוקח לי נצח לצאת ממנו.
לשמחתי, יש "בורות" שאני יוצא מהם מיד, או "רחובות" שכבר איני מבקר בהם,
אבל ממרבית "הבורות" שאני עדיין נופל אליהם לוקח לי זמן לצאת.
מרבית מצבי החיים מתרחשים בין "מיד" ל"נצח".
יש בי שמחה גדולה על כך שבעבר היה לוקח לי ימים ארוכים (לפעמים שבועות) "לצאת מקונפליקט",
והיום, בחלק גדול מהמקרים אני מצליח לעשות את זה בתוך מספר שעות או יום-יומיים לכל היותר.
המרחב שבין "מיד" ו"נצח" נותן מקום להתפתחות שאנו עוברים.

זה בסדר שעדיין לא הגענו ל"מיד".
אולי גם לא נגיע.

אנחנו מתקדמים.
אנחנו בדרך.

**
מה "הבורות" הכי מתסכלים שאתם עדיין נופלים אליהם?

אילו "בורות" למדתם לעקוף?

מה "הרחובות" שאתם כבר לא מטיילים בהם?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

* השיר "אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים" פגשתי לראשונה ב-"ספר החיים והמתים הטיבטי"

בסדנת הנהלה שהנחיתי השבוע, רגע לפני שנכנסנו לסבב שיתוף בחדר,
ביקשתי את תשומת הלב של המשתתפים,
וחלקתי איתם כלי אפקטיבי להקשבה:

"ייקח לי דקה וחצי להסביר את הכלי הזה", אמרתי להם,
"אתם תבינו אותו מייד, ותוכלו לתרגל אותו כבר בסבב הנוכחי."

חברי ההנהלה הללו אינם ילדים בני יומם.
הם כבר ראו דבר או שניים בחייהם,
והשתתפו בלא מעט סדנאות והדרכות.

ראיתי את המבטים ואת שפת הגוף,
במשהו שנדמה לי כמו שילוב של ציפייה וספקנות.

האם באמת יש כלי כל-כך אפקטיבי,
שניתן ליישם במציאות מורכבת ואינטנסיבית,
שהם לא פגשו עדיין,
ושניתן ללמד וללמוד בדקה?
שרטטתי על הלוח קו אופקי בצבע אדום, ואמרתי להם:
"במהלך הסבב שנעשה עכשיו,
אני מציע לכם לבדוק מפעם לפעם האם אתם מעל הקו או מתחתיו.
לא קשה לבדוק את זה.
כל אחד יודע להגיד אם הוא מתחת לקו או מעליו.
ומרגע שאתם מבינים אם אתם מעל או מתחת,
בחרו אם אתם רוצים לשנות מקום.
לדוגמא: אם מצאתם שאתם מתחת לקו,
האם אתם רוצים לעלות מעליו.

לטובת התרגיל הקרוב, אגדיר לכם שני צמדים של מילים.
בכל צמד מילה אחת מתארת מצב מעל הקו, והמילה השניה מתארת מצב מתחת לקו.

צמד המילים הראשון הוא "סקרנות" ו"שיפוטיות".
במהלך הסבב כשמישהו מדבר,
אתם יכולים לבדוק האם אתם מרגישים סקרנות או שיפוטיות.
שעמום לצורך העניין, הוא סוג של שיפוטיות.
סקרנות היא מעל הקו ושיפוטיות היא מתחת לקו.

צמד המילים השני הוא "אני" ו"אחר".
האם תשומת הלב שלי ממוקדת בי או באחר.
"אחר" הוא מעל הקו, ו"אני" מתחתיו.
תוך כדי הסבב אתם מוזמנים לבדוק האם אתם ממוקדים כרגע באחר או בעצמכם.
ואם אתם מוצאים את עצמכם מתחת לקו (ממוקדים בעצמכם),
אתם יכולים לבחור לעלות מעל הקו ולמקד את תשומת הלב במי שמשתף."

עמדתי בהבטחה שלי.
דקה וחצי של הסבר.
השארתי את הדברים כתובים על הלוח,
מול עיני המשתתפים,
והתחלנו את הסבב.

כשעה לאחר מכן,
לאחר שהסבב הסתיים ויצאנו להפסקה,
ניגשו אלי מספר משתתפים,
כדי לחלוק איתי בהתלהבות,
שהם הצליחו לתרגל במהלך הסשן את הכלי של "מעל ומתחת לקו",
ושהוא עזר להם למקד את תשומת ליבם ולהיות יותר נוכחים בסבב.

האמת, זה לא הפתיע אותי.
אני עדיין זוכר את חווית המפגש הראשוני שלי עם הכלי הזה.
זה היה בדרך לעבודה, בבוקר פקוק על כביש 55,
תוך כדי הקשבה לספר שמע שהתנגן במערכת האודיו ברכב.
אני זוכר את תחושת ההתרגשות שלי,
כששמעתי את ג'ים דטמר מספר על הכלי,
בספרו The 15 Commitments of Conscious Leadership
ומסיים להציג אותו בשתי דקות.

זה הרגיש לי ממש גאוני ומהפכני,
ועורר בי פרץ התלהבות וחשק להתחיל להתנסות הזה מייד כשאגיע למשרד.

**
ניתן להשתמש בכלי הזה במגוון מצבים ובהמון צורות.
האפקטיביות שלו נובעת מהפשטות שלנו,
שאינה באה על חשבון עומק או חשיבות.

"הסוד" הוא שהוא מאפשר למי שמשתמש בו,
לעבור תהליך עוצמתי ועמוק בן ארבעה שלבים.

השלב הראשון הוא לעצור.
זהו שלב לא טריויאלי והכרחי.
משהו שקשה לעשות בשטף החיים ושרובנו לא מתורגלים בו.

השלב השני הוא לבדוק.
להפנות תשומת לב סקרנית למשהו שחשוב לנו.
הבדיקה פותחת את המודעות,
ומעבירה אותנו מהזדהות להתבוננות על עצמנו מהצד.

השלב השלישי הוא לבחור.
מרגע ששמתי לב שאני במקום מסוים או שאני מתנהל בדרך מסוימת,
אני יכול לבחור האם להמשיך באותו כיוון או לנסות לשנות כיוון.
זהו שלב של חידוד כוונה ולקיחת אחריות.
בכדי ששינוי יתרחש, נדרשים גם מודעות למצב הנוכחי וגם רצון לשינוי.

והשלב הרביעי והמסכם הוא לעשות.
לדוגמא: להחזיר את תשומת הלב למי שמדבר.
זהו שלב היישום וההוצאה לפועל.
לא מספיק לעצור, לבדוק ולבחור.
חשוב מאוד גם לבצע.

הגאונות של "מעל ומתחת לקו",
היא האפקטיביות שבה הוא מסייע לנו,
לעבור את ארבעת השלבים הללו,
לפעמים תוך שניות ספורות.

**
אחת המנהלות שאני מלווה סיפרה לי השבוע שבשנים האחרונות היא עוברת תהליך שינוי משמעותי.
היא מנסה לעבוד על עצמה ולפתח מיומנות מסוימת.
היא כבר עשתה דרך ארוכה,
ולשמחתה היא במקום מאוד שונה מהמקום שהיתה בו בעבר,
אבל עדיין יש לה "נפילות" וקשה לה עם זה.

כשהקשבתי לה עלתה בי מחשבה שבעבר גם אני נהגתי לחשוב ולדבר במונחים כאלה.
היה לי רצון (פנטזיה) להגיע לרמת התפתחות או מודעות כלשהי,
שבה אני בנוכחות ובמודעות מלאה תמידית,
בסוג של אפקטיביות מיטבית,
כמו איזה מייקל ג'ורדן שנמצא בזרימה מושלמת,
מצליח בכל פעולה שהוא עושה ונהנה מהמשחק.

היום אני רואה את זה אחרת.
אין רמת מודעות גבוהה שצריך להגיע אליה.
אין שום דרגת התפתחות שאנחנו בדרך אליה,
וכשנגיע נוכל לחגוג ולהישאר שם.

"מעל ומתחת לקו" עוזר להדגיש את הנקודה הזו.
אף אחד לא נמצא מעל הקו כל הזמן.
החוכמה היא לא לשמור על רצף אינסופי של משהו.
זה בלתי אפשרי.
זה תמיד עניין נקודתי, תמיד בהווה, תמיד רק הרגע.
יש בזה משהו מרגיע.
כי ברגע הזה אני יכול להצליח.

לעצור.
לבדוק איפה אני כרגע.
לבדוק אם אני רוצה להיות במקום אחר.
לקחת אחריות ולזוז.

אני בסך הכול צריך להצליח ברגע הזה.
זה תמיד רק ברגע הזה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כשבת דודתי האהובה טל נתנה לי בערב סוכות את הספר "הבחירה",
ואמרה לי שאני חייב לקרוא אותו,
הודיתי לה בחיוך וחשבתי לעצמי שזה לא יקרה בקרוב,
כי אין לי חשק למשהו כבד עכשיו, בטח שלא לעוד ספר שואה.

טעיתי.

מרגע שפתחתי את הספר והצצתי בעמודים הראשונים שלו נשאבתי.
ד"ר אדית אווה אגר כותבת על סיפור ההישרדות והצמיחה האישית שלה,
בצורה מרגשת, נוגעת ומעוררת השראה, שמילאה אותי באנרגיה ובהכרת תודה.

**
בתחילת הספר, מתארת ד"ר אגר, אז ילדה צעירה,
את הרגעים הראשונים של הגעתה עם אחותה ואימה למחנה אושוויץ.
היא ואחותה מופרדות מאימן, ומובלות למקלחת ששם בעודן עירומות נגזז שיערן.

וכך כותבת ד"ר אגר:

"אני פונה אל אחותי…
היא רועדת בזמן שהשמש שוקעת.
היא מחזיקה בידיה את התלתלים שנגזזו, קווצות עבות של שערה ההרוס.
אנחנו עומדות עירומות כבר שעות, והיא מחזיקה את שערה,
כאילו אם תמשיך לאחוז בו היא תאחז בעצמה, באנושיותה.
….

סוף סוף היא מדברת אלי, "איך אני נראית?" היא שואלת.
"תגידי לי את האמת."
את האמת?
היא נראית כמו כלב רחוב עזוב. זרה עירומה.

אני לא יכולה לומר לה את זה, כמובן, אבל כל שקר יכאיב מדי,
לכן עלי למצוא תשובה בלתי אפשרית, אמת שלא תפצע.

אני מישירה מבט אל עיניה הכחולות החודרות וחושבת שאפילו מפיה,
השאלה "איך אני נראית" היא הדבר האמיץ ביותר ששמעתי בחיי.

"העיניים שלך," אני אומרת לאחותי, "הן כל כך יפות,
אף פעם לא שמתי לב אליהן כשהיו מכוסות בכל כך הרבה שיער."
זאת הפעם הראשונה שבה אני מבינה יש לנו ברירה:
לשים לב למה שאיבדנו או לשים לב למה שעדיין ברשותנו."

**
אחת המחשבות הראשונות שקופצות כשקוראים ספר מהסוג הזה,
היא שהקשיים שלנו, ביחס למה שאנשים עברו שם הם קטנים וחסרי משמעות.
יש במחשבה הזו משהו שיכול להרים, להרגיע ולתת פרופורציות.
ועם זאת, גם יש בה בעייתיות מסוימת:
היא עלולה לשלול את הלגיטימציה לכאב, קושי וחוסר אונים בחיים "רגילים",
כי ביחס לשואה הכול קטן.
אבל האמת היא שלא הכול קטן או זניח,
וההשוואה של "מה יותר נורא" או איך זה ביחס לבעיות של אנשים אחרים,
לא תמיד מיטיבה או משרתת.

התובנה המרכזית, שד"ר אגר מבקשת שנאמץ לחיינו היא שבכל רגע נתון יש לנו בחירה.
אנחנו לא יכולים לשלוט במציאות החיצונית שלנו,
ובמה שקורה לנו, אבל אנחנו יכולים לבחור בדרך שבה נגיב אליה:
אילו מחשבות נחשוב, איך נרגיש ומה נעשה.
ולבחירות שלנו תהיה השפעה אדירה על חיינו.

האמנם? תמיד?
לכאורה, זו יכולה להיות סיסמה ניו-אייג'ית, שלא בהכרח מחוברת למציאות.
אחרי הכול החיים הם לא מושלמים, ולפעמים אפילו קשים מאוד.
האם באמת ניתן ליישם את התובנה הזו גם במצבים מורכבים,
כגון מחלה מאיימת, גירושים מכוערים, פיטורים מעבודה או פשיטת רגל כלכלית?

התשובה היא כן.
חד משמעית.

וזו בדיוק הנקודה שמתחדדת שוב ושוב תוך כדי הקריאה בספר:
התובנה המרכזית היא לא שביחס לשואה, למלחמת יום כיפור, או למחלה סופנית הכול קטן,
אלא שאם אפילו במצבים הקיצוניים הללו שבהם המציאות קשוחה במיוחד,
אנשים מצליחים להכיר בבחירה שלהם ולממש אותה,
אז בוודאות היא אפשרית גם במצבים אחרים, שגרתיים ויומיומיים.

**
השבוע חוויתי מספר אתגרים בעבודה ובחיי האישיים.
שום דבר לא מתקרב לאתגרים של ד"ר אדית אגר,
אבל, כשם שקוץ בכף הרגל יכול להכאיב ולהגביל, גם אם אינו מסכן חיים,
כך קונפליקט במערכת יחסים או התפתחות לא רצויה בעבודה יכולים לעורר לחץ, מתח, פחד או כאב.

וכאן מגיע המקום של הבחירה שלנו.
מה שקרה קרה, ואין לנו שליטה על זה.
מה אנחנו בוחרים לחשוב-להרגיש-עשות בנוגע לזה עכשיו?

עם השנים מצאתי שלושה דברים שאפקטיביים עבורי במצבים הללו:

א. הכרה בכך ש"הופעלתי" ושאני מרגיש עכשיו לחץ/מתח/כעס/פחד/השלימו את החסר.

ב. בדיקה סקרנית: מה הפעיל אותי? איזה משפט, פעולה או עניין עוררו בי את הרגש הזה?

ג. שאלות מקדמות, המזכירות לי את הבחירה והאחריות שלי, כמו לדוגמא:
– "מה אני בוחר לעשות בנוגע לזה עכשיו?"
– "איך אני רוצה לנהוג היום כדי שבעוד מספר חודשים כשאסתכל אחורה אהיה גאה בעצמי?"
– "במה אני מתמקד עכשיו? מה המשמעות של זה עבורי? מה אני בוחר לעשות בנוגע לזה?"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בשנת 1991 יצא לאקרנים סרט בכיכובם של מריל סטריפ ואלברט ברוקס ששמו Defending Your Life.
בתרגום לעברית הוא נקרא "נחיה ונאהב" (תודה לדורית יעקובי שבזכותה נחשפתי לסרט הזה).
הסרט הדמיוני-קומי-רומנטי מתאר את מה שקורה לנו לאחר שאנו מתים.
הרעיון המרכזי העומד בבסיסו הוא שלאחר מותנו אנו מגיעים למרכז הערכה בשם Judgement City,
שבו אנו זוכים לראות כל אירועי חיינו ולסקור את ההחלטות שקיבלנו ואת הפעולות שעשינו.
אם עמדנו במשימת החיים על פני כדור הארץ בהצלחה, אנו ממשיכים הלאה למקום מתקדם יותר,
ואם נכשלנו או לא היינו טובים מספיק, אנו נשלחים חזרה לפרק חיים חדש ולהזדמנות נוספת.

**
המדד העיקרי להצלחה ולכישלון עפ"י הסרט הוא עד כמה פעלנו מתוך פחד ונתנו לו לעצור ולהגביל אותנו.
באחת הסצנות רואים את גיבור הסרט משוחח עם אשתו בנוגע להעלאת שכר שהוא רוצה לבקש מהבוס שלו,
ומתעקש על מינימום מסוים שהוא לא מוכן לרדת ממנו.
רגע לאחר מכן רואים אותו בשיחה עם הבוס המציע לו הרבה פחות.
תוך עשירית שנייה, מבלי למצמץ או להתמקח, גיבור הסרט מקבל את ההצעה ולוחץ את ידו של המנהל.
"למה הסכמת להתפשר?" שואלים אותו המעריכים שמלווים אותו בתהליך הסקירה שלאחר המוות.
"קיבלתי סכום גבוה מספיק וכסף זה לא הכול בחיים" הוא עונה.
"נכון", הם אומרים, "אבל העניין המרכזי פה הוא פחד ולא כסף."

**
מוצא חן בעיניי את הרעיון שמטרתה המרכזית של סקירת והערכת החיים,
אינה לקבוע אם מגיע לנו פרס או עונש, גן-עדן או גיהנום,
אלא לעזור לנו להבין עד כמה הצלחנו ואז לאפשר לנו להתקדם הלאה או לנסות שוב.

שם הסרט הוא Defending Your Life – "להגן על חייך" – כיוון שעל פי התסריט,
אנשים מגנים על בחירותיהם בפני חבר שופטים (אלוהים?),
המקבלים את ההחלטה הסופית בנוגע להמשך הדרך.
הרעיון שאני יותר מתחבר אליו הוא של התבוננות עצמית וסמכות פנימית.
כשאנחנו מבינים מה חשוב לנו ועל פי אילו ערכים אנו רוצים לחיות,
יש לנו את האפשרות להעריך את חיינו ואת הדרך שבה אנו מתנהלים.

**
הסרט מגדיר הצלחה או כישלון בעיקר בהיבט של פחד, אך זה לא חייב להיות כך.
אותי למשל, מעניין הנושא של "להרבות טוב" ו-"להרבות רע":
האם האדוות שאנו מייצרים בעזרת המחשבות, המילים והפעולות שלנו יותר תורמות או יותר מזיקות?
יכול להיות מרתק להסתכל אחורה ולצפות בכל ההשלכות הישירות והעקיפות של ההחלטות והפעולות שלנו –
השלכות על משפחתינו, על אנשים סביבנו, על החברה שאנו חלק ממנה ועל כדור הארץ.

תחשבו איך זה היה אם היינו יכולים לצפות בסרט חיינו:
איזה מרגש היה לראות ולחוות את כל ההשפעות המיטיבות שהיו לנו על סביבתנו,
ובאופן דומה כמה עצוב וכואב היה להתבונן ולהרגיש את מכלול ההשפעות השליליות שעוררנו לאורך חיינו.

אנחנו מודעים רק לחלק קטן של ההשפעות המיטיבות והמזיקות שלנו,
ואין לי ספק שמודעות גבוהה ורחבה יותר בנוגע להשלכות מעשינו, היתה משפיעה מאוד על ההתנהלות שלנו.

**
אין לי מושג מה קורה אחרי שמתים, והרבה יותר מעניין אותי מה קורה בזמן שחיים.

לא צריך לחכות לסוף החיים בכדי להתבונן בחיינו ובהשלכות מעשינו.
אפשר לעשות את חשבון הנפש הזה גם בסוף השבוע או בסוף היום,
ובכך לפתח את יכולתנו להגיב בזמן אמת, לכוונן ולדייק את עצמנו.

הנה שני דברים שניתן לעשות בכדי להגביר מודעות, לקחת אחריות ולכוונן את חיינו תוך כדי תנועה:

1.
לעצור בסוף מפגש, יום, או שבוע, להתבונן במכלול החלטותינו ופעולותינו,
ולשאול את עצמנו שתי שאלות ממוקדות:

א. איפה ואיך הצלחנו לחיות עפ"י הסטנדרטים והערכים החשובים לנו? איך זה השפיע עלינו ועל סביבתנו?

לחגוג את זה ולהנות מזה.

ב. איפה ואיך לא הצלחנו לחיות עפ"י הסטנדרטים והערכים החשובים לנו ? איך זה השפיע עלינו ועל סביבתנו?

לתת מקום לקושי ולכאב, לחשוב מה אנו רוצים לשנות בעתיד ולנסות ליישם.
חשוב שהבדיקה הזו תעשה ממקום של ניסיון להבין, ללמוד ולהשתפר ולא באנרגיה של שיפוט והאשמה עצמית.

2.
לפתח הרגל של הכרת תודה, לאנשים שמשפיעים או שהשפיעו על חיינו.
כשאנחנו משתפים אותם בדרך שבה הם תרמו לחיינו,
אנו עוזרים להם לראות משהו שאולי הם לא היו מודעים אליו,
ובכך תורמים ומשפיעים על החיים שלהם.

===
המלצות אישיות לסיום:

מה אני קורא?
– ספר: "הבחירה" – מאת ד"ר אדית אווה אגר – "אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח"
– ספר: "אימפקט" מאת סר רונלד כהן – "לעצב מחדש את הקפיטליזם: רווח כלכלי לצד רווח חברתי וסביבתי"
– ספר "הרגלים אטומיים" – מאת ג'יימס קליר
(לחלק מהספרים ניתן להקשיב בעברית באפלקיציית e-vrit, לכולם ניתן להקשיב באנגלית ב- audible)

למה אני מקשיב?
– פודקאסט "חצי שעה של השראה" – סר רונלד כהן – תעשה טוב לעולם ותרוויח יותר
– פודקאסט "שיר אחד" – אנא, אנא, אנא – סיפור מדהים על לאונרד כהן.
– פודקאסט "ים ומלואו" – אופיר מימון – איך גיליתי מה באמת חשוב בחיים?
– פודקאסט "המרקרים" – ענקיות הטכנולוגיה פועלות להחניק ולעצור חדשנות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כשאני מתיישב לכתוב את הפוסט השבועי שלי,
אני מתחיל בבדיקה פנימית של מה חי בתוכי,
או במילים אחרות – מה נמצא במרכז תשומת הלב שלי.
הבסיס של כתיבה "החוצה" ושל ביטוי רעיונות או מחשבות, הוא הקשבה "פנימה".
הכתיבה העקבית שבוע אחר שבוע במשך שנים רבות,
מתאפשרת בזכות החיבור למה שתופס את תשומת ליבי בזמן שאני כותב.

לעתים אני מוצא שם מכלול של דברים ולעתים נושא מרכזי אחד.
בשבועות מסוימים זה נושא שמעסיק אותי כל השבוע או חלק ניכר ממנו,
ובשבועות אחרים זה משהו שבא והולך.

השבוע, הדבר המרכזי שמעסיק אותי הוא הרגלים.

כחלק מתהליך רפלקציה עצמית ותכנון קדימה,
אני מחפש להכניס לשגרה שלי הרגל של כוח-גמישות-בטן-תנועה,
שיהיה לי קל להתמיד בו, שיהיה קצר יחסית ושלא יצריך משאבים או תנאים מיוחדים.

החיפוש הזה הוביל אותי בתחילת השבוע לפודקאסט הנפלא של שירלי יובל יאיר,
שבו היא אירחה את ד"ר מיקי הרלינג, לפרק שהתמקד בהרגלים בריאים.
מיקי דיבר על מספר הרגלים תנועתיים זעירים שהוא משלב ביום-יום שלו.
בהשפעתו התחלתי לתרגל תלייה על מתח וסקוואטים מספר פעמים ביום, למספר שניות בכל פעם.
כשתקשיבו לפרק, תבינו למה ואולי יתחשק גם לכם.

**
באותו הקשר, התחלתי להקשיב השבוע לספר "הרגלים אטומיים" של ג'יימס קליר.
זהו רב-מכר עולמי שזכה להרבה מאוד ביקורות חיוביות.
שמעתי עליו לא מעט בעבר אך רק עכשיו התחשק לי להקשיב לו.
אני שם לב שההקשבה לספר מעלה את רמת האנרגיה שלי,
ומעוררת בי לא מעט מחשבות ורעיונות בנוגע ליישום של העקרונות והכלים בחיי.

הנה מספר ציטוטים מהספר שאהבתי:

"הרגלים הם הריבית-דריבית של עולם השיפור העצמי.
בדיוק כמו שכסף מכפיל את עצמו באמצעות ריבית-דריבית,
ההשפעה של ההרגלים שלכם מכפילה את עצמה ככל שאתם חוזרים עליהם.
נדמה שהשפעתם ברמה היומיומית היא זניחה,
אך לאורך החודשים והשנים הם יוצרים הבדל עצום בחייכם.
רק כאשר אנו מביטים לאחור כעבור שנתיים, חמש שנים או עשר שנים,
אנו קולטים את הערך שהניבו לנו הרגלינו הטובים,
ואת הנזק העצום שגרמו לנו הרגלינו הגרועים."

**
"הרגלים הם כמו האטומים של חיינו.
כל אחד מהם הוא יחידה בסיסית המסייעת לשיפור הכללי שלנו.
בהתחלה, השיפורים הזעירים הללו נראים חסרי חשיבות,
אך עד מהרה הם מצטברים זה לזה ומזינים הצלחות נוספות,
ואלו מצטברות לכדי דרגה שעולה בהרבה על ההשקעה שנדרשה כדי לייצרן.
השיפורים הזעירים הללו אמנם קטנים, אך גם רבי עוצמה."

**
"התוצאות שלכם בחיים הן מדד מאוחר של ההרגלים שלכם.
השווי הפיננסי שלכם הוא מדד מאוחר של ההרגלים הפיננסיים שלכם.
משקל גופכם הוא מדד מאוחר של הרגלי התזונה שלכם.
הידע שלכם הוא ממד מאוחר של הרגלי הלמידה שלכם.
הבלגן בביתכם הוא מדד מאוחר של הרגלי הסדר והניקיון שלכם.
מה שתחזרו עליו שוב ושוב – זה מה שתקבלו."

**
"אם אתם רוצים לחזות לאן תגיעו בחיים,
עליכם רק לעקוב אחר מסלול ההישגים הזעירים או ההפסדים הזעירים שלכם,
ולראות לכדי מה יצטברו ההחלטות היומיות שלכם בעוד עשר או עשרים שנה."

**
"שינוי מזערי בהרגלים היומיומיים עשוי להוביל את חייכם ליעד שונה לחלוטין.
החלטה המהווה שיפור של אחוז אחד על פני המצב הקיים, או הרעה של אחוז אחד ביחס למצב הקיים,
אינה נשמעת הרת גורל במיוחד.
אבל לאורך חיים שלמים, ההחלטות הללו עושות את ההבדל בין האנשים שנהפכתם להיות, לבין מי שיכולתם להיות.
הצלחה היא תוצאה של הרגלים יומיומיים, ולא של שינויים דרמטיים שעושים פעם בחיים."

**
אחד הדברים המרעננים והמסקרנים ששמעתי מג'יימס הוא שהרגלים חשובים יותר ממטרות,
כיון שההשפעה של מה שאנו עושים שוב ושוב לאורך זמן, גדולה יותר ממטרה תוצאתית שנציב לעצמנו.
לדוגמא, במקום להציב יעד תוצאתי (כגון ירידה של 10 ק"ג במשקל),
ג'יימס טוען שעדיף להטמיע בחיינו מספר הרגלי תזונה ותנועה שלאורך זמן יתרמו רבות לבריאותנו,
גם אם ייקח זמן עד שנראה תוצאות.

המשמעות היא שיצירה פרואקטיבית של הרגלים מקדמים חשובה לא פחות מניסוח מטרות או הגדרת יעדים.
כשעוסקים בתכנון קדימה, בין אם ברמה האישית ובין אם ברמה מערכתית או משפחתית,
כדאי מאוד להקדיש תשומת לב לפיתוח ולהטמעת הרגלים ותהליכים חוזרים ונשנים.

**
"חמשת הגדולים" הוא כינוי מוכר לחמשת בעלי החיים שמומלץ לראות בספארי באפריקה:
אריות, נמרים, פילים, תאואים וקרנפים.

בדומה לספארי האפריקאי, יש לי בחיי את "ששת הגדולים" שלי:
זוגיות-משפחה, עבודה-קריירה, פיננסי-כלכלי, בריאות, התפתחות-למידה, משמעות-נתינה.

הרעיון המרכזי שאני יוצא איתו לסוף השבוע ולחג,
הוא שאם אני רוצה לטפח ולפתח את "ששת הגדולים" שלי,
כדאי שאסגל לעצמי 2-5 הרגלים מובנים ומקדמים בכל אחד מהתחומים הללו,
ושאחליש הרגלים שאינם משרתים.

אם יש לכם ניסיון עם הרגלים מקדמים לתחומים הללו,
ובא לכם לחלוק אותם, אשמח מאוד לקרוא ואולי גם לאמץ.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר