תגית: בחירה

במוצ"ש האחרון נסעתי עם משפחתי לכיכר החטופים.
זה היה ערב קורע לב.
הדוברים, בני משפחות החטופים, זעקו את תחינתם ואת כאבם,
כמו חיות פצועות שנלחמות על הגורים שלהן.
לצדנו היו כמה אלפי משתתפים, רק אלפים בודדים באירוע כל כך עצוב וטרגי.
בדרך חזרה הביתה התחילו להגיע השמועות על חילוץ שש הגופות,
וכמה שעות מאוחר יותר התפרסמו תמונותיהם של כרמל, הרש, עדן, אלכסנדר, אלמוג ואורי זכרונם לברכה.

בתוך פחות מ-24 שעות חזרנו להשתתף בהפגנת הענק בבגין,
כשהפעם אנחנו חלק ממאות אלפים ולא מאלפים בודדים.
להפתעתי, דווקא באותו לילה ובבוקר שלמחרת חוויתי נפילה במצב רוחי:
הרגשתי חשש, עייפות גדולה וייאוש מחלחל שההפגנה הגדולה הזו היתה רק אירוע נקודתי,
שמהר מאוד תשומת הלב תעבור למשהו אחר, שגם העניין הזה יחלוף ויישכח,
ושכל המאמצים להחזרת החטופים ולשיפור המצב לא ישנו דבר.

ואז, מתוך המקום השפוף הזה נזכרתי בג'וליה קמרון ובחוזה שלה עם אלוהים.
ג'וליה קמרון (שכתבה עשרות ספרים ומחזות) מתארת בספרה "דרך האמן" את שגרת העבודה שלה:
שגרה יומיומית של עשייה-כתיבה שהיא דבקה בה גם כשאין לה חשק או השראה,
וגם כשהיא לא בטוחה אם מה שהיא כותבת מעניין, איכותי או מקדם אותה.
היא קוראת לזה "חוזה עם אלוהים", חוזה שלפיו "אני אדאג לכמות, אתה תדאג לאיכות."
במקרה של ג'וליה זו יכולה להיות כתיבה יומית של 1000 מילים לספר חדש שהיא עובדת עליו.
החוכמה היא "להופיע" בכל בוקר ולעשות את העבודה שלנו, באשר היא.
ב"חוזה עם אלוהים" אנו מתחייבים למלא את חלקנו,
גם אם איננו בטוחים במה שאנו עושים או אם זה משנה משהו.
אנו מתמקדים במה שבשליטתנו ולוקחים עליו אחריות,
תוך תקווה ואמונה שכוחות נוספים (אלוהים, העולם, אנשים אחרים) ידאגו לשאר.

**
אני מוצא משהו משחרר ומרים ב"חוזה עם אלוהים" של ג'וליה.
התפקיד שלה הוא להופיע ולעשות את העבודה שלה.
היא לא יודעת לאן זה מוביל והיא לא מתעסקת בזה.
באופן דומה, גם אני רוצה לעשות חוזה עם אלוהים או עם היקום.
ואולי בעצם זה חוזה עם עצמי.
אני אדאג למה שבאחריותי ו"הוא" ידאג לשאר.
בתחילת המלחמה עם כל הלחץ של הימים הראשונים והקירבה של כפר סבא לשטחים, 
רצתי לעשות רישיון לנשק ורכשתי לעצמי אקדח חדש.
חשבתי לעצמי שאני, את החלק שלי אעשה.
אינני יודע אם זה יספיק או לא, אבל את החלק שלי אעשה.
אני מתעסק במה שבשליטתי ובאחריותי,
ולא בוחר את פעולותיי על בסיס חישובים עתידיים או תוצאות מובטחות.

בחודשים האחרונים, כשאני מגיע עם משפחתי במוצ"ש לכיכר החטופים אני עושה זאת כי אני רוצה,
וכי זו דרכי להביע תמיכה במשפחות היקרות, ולא כי אני בטוח שזה ישנה או יעזור.
אני יוצא להפגנה כי חשוב לי לתרום את חלקי ולהפגין נוכחות ברחובות.
אני שמח על הבחירה שלי וגאה בפעולה שלי,
גם כשאיני בטוח אם ועד כמה זה ישנה.
אני אדאג לחלק שלי.

**
יש משהו לא טריויאלי בלהסכים להיות אחד מתוך רבים,
לעשות את העבודה שוב ושוב, מכל הלב ובנפש חפצה,
מבלי לדעת אם ועד כמה זה משנה.

במורכבות שבה ההבנה שלי מוגבלת,
אני גם רוצה להישאר פתוח גם לאפשרות של הפתעה לטובה,
שיום אחד דברים ישתנו ופתאום דברים ייראו אחרת.

אני כבר מספיק מנוסה בכדי לדעת שאני לא יודע הכול,
ושמה שנראה דמיוני או בלתי אפשרי יכול במהירות להפוך למציאותי ויומיומי.
זה נכון לשני הכיוונים – גם לכיוון הרצוי והמשמח וגם לכיוון הלא רצוי והמלחיץ.
ולפיכך, אין זה מתפקידי לחשוב יותר מדי קדימה ולנסות לחזות ולנחש.
עלי להופיע, לתרום את חלקי ולעשות את העבודה שלי.

**
במקרה של ג'וליה קמרון העבודה היא כתיבה יומית, אבל מהי בעצם העבודה שלנו בתקופה הזו?
זו שאלה חשובה שכל אחד צריך להשיב עליה לעצמו.

אני רוצה לעשות את העבודה שלי במשפחתי, בארגון שלי באינטל ובמדינה שלי.
במשפחה שלי אני רוצה להמשיך להיות שם עבור בני משפחתי,
לתמוך בהם ולהוות דוגמא אישית חשובה ומיטיבה.

באינטל אני רוצה למלא את תפקידי,
לפעול לטובתם של העובדים והמנהלים בארגון, לסייע כמיטב יכולתי בתקופה מורכבת שהארגון עובר כרגע.

במדינה אני רוצה לתמוך במשפחות החטופים, להשמיע את קולי,
לתמוך אקטיבית בדברים שאני מאמין בהם ושאני רוצה לקדם.

בעזרת הכתיבה שלי (שהפוסט הזה הוא חלק ממנה) אני רוצה להרבות טוב,
לעודד תקווה וקירבה, להוות דוגמא אישית להחזקת מורכבות ולאי-התלהמות.

זה המקום שאני נמצא בו כרגע,
זה המקום שאני רוצה להיות בו,
והיום זה יום מעולה להופיע ולעשות את העבודה שלי.

תצטרפו אלי..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שיתוף אישי:
אני נקי מ-Ynet כבר שלושה שבועות שלמים.
בעשרים ואחד הימים האחרונים לא נכנסתי לשם אפילו פעם אחת.

עד לא מזמן, בכל יום הייתי נכנס לאתר הזה כמה פעמים ביום כדי להתעדכן.
אני לא יודע כמה פעמים בדיוק, אולי עשרות ביום.
לפעמים סתם כשהיה לי רגע פנוי, משעמם, או כשחיכיתי למשהו או למישהו.
בכל פעם שהייתי קורא את הכותרות-כתבות, הייתי מרגיש את ההשפעה המיידית של זה עלי.
בטח ובטח כשהייתי עובר על הטוקבקים.
לרוב לא היה ניתן להבחין בהשפעה הזו מהצד (המשכתי להיראות אותו דבר),
אבל התכנים היו מפעילים אותי.
הכותרות היו מעוררות בי כעס או פחד או ייאוש או שנאה.
נדיר שהן היו מעוררות בי משהו אחר.
וככה זה נמשך ונמשך.
ליתר דיוק, ככה אני המשכתי והמשכתי.
למרות שאני לא מחזיק מעצמי כמישהו שמכור לחדשות,
ואני כבר מזמן לא מאמין לכל מה שאני קורא,
ואני לגמרי מבין את החשיבות של לשים לב לתכנים שאני צורך.

עד לפני שלושה שבועות כשהחלפתי את Ynet בפיד מבזקי החדשות של "כאן".

מאז, אני נכנס לפיד הזה מספר פעמים ביום,
כי עדיין חשוב לי להכיר אירועים חדשותיים מרכזיים שקורים.
בשלושים שניות או פחות אני סורק את העדכונים האחרונים,
שמוגשים כמשפטים קצרים, עובדתיים יחסית,
ללא כותרות ענק בצבעי אדום או שחור,
ועם הרבה פחות פרובוקציות למשיכת תשומת הלב שלי.

וכך, בזכות הבחירה לשנות ערוץ ובזכות האחריות והמשמעת האישית להתמיד בזה,
זרעי הכעס, הפחד, הייאוש והשנאה שקיימים בתוכי מקבלים הרבה פחות השקייה יומיומית מערכתית.

ההשפעה של השינוי הקטן-גדול הזה ממש מורגשת.
ואחרי 21 ימים זה כבר הרגל שממש קל להמשיך איתו.

התחשק לי לשתף אתכם בזה,
כי בתקופה הנוכחית מלאת הקושי וחוסר הוודאות,
זו דוגמא קונקרטית, זמינה ומעשית לשינוי מיטיב ומיידי,
שכל אחד ואחת מאתנו יכולים לעשות אם רק נבחר.

שינוי פנימי מייצר שינוי חיצוני.

צעד קטן יכול להוביל לתנועה גדולה. 

מוזמנים לנסות בעצמכם ולהעביר את זה הלאה – פיד מבזקי החדשות של כאן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

סטוקדייל ופרנקל הולכים חזק ביחד.
הם צמד מנצח.
הראשון גיבש את העקרונות שלו מתוך עינויים קשים ושנים בשבי.
השני מתוך מחנות הריכוז והמוות.
אם העקרונות שלהם רלוונטיים ומתאימים למצבי קיצון כל-כך קשים,
אז בוודאי שהם רלוונטיים ומתאימים גם למציאות הנוכחית, למה שאני ואנחנו מתמודדים איתו עכשיו.

**
עכשיו זה זמן טוב לתרגל סטוקדייל-פרנקל.

אדמירל ג'ים סטוקדייל קורא לשמור על האמונה הבלתי מתפשרת שבסוף יהיה בסדר,
להיות מוכנים להתמודד עם המציאות המרה ולעשות ככל שיידרש.

ויקטור פרנקל מדגיש את יכולתנו לבחור את תגובתנו בכל רגע נתון וקורא לנו לזכור שזו אחריותנו.
הוא מזכיר לנו שבמרווח שבין הטריגר לתגובה קיים פער, ושבפער הזה מצויים החופש והצמיחה שלנו.

שניהם מזכירים לנו שאנחנו בעלי הבית.

אני אוהב את החיבור הזה שלהם, שנותן לי גם תזכורת וגם פרספקטיבה.
הצמד הזה הוא צמד חזק.

**
ואולי חסר פה אחד לטריו.
אולי לצד האמונה הבלתי מתפשרת שיהיה בסדר והמוכנות להתמודד עם כל מה שמגיע,
המשולבות במיקוד שליטה פנימי, לקיחת אחריות ובחירה בתגובות שלנו בכל מציאות נתונה,
אולי לצד הזוג הזה יש מקום ליותר חמלה ונוכחות.
ברגעים מסוימים זה מרגיש קשה. ומייאש. ומוריד.
כנראה שגם לסטוקדייל וגם לפרנקל היו ימים נמוכים.
הפרספקטיבה הרחבה והדיבור בדיעבד יכולים לשרטט תמונה של "גיבורי על" שפוגעת קצת באנושיות.
כולנו בני אדם.
לכולנו יש רגעים קשים וימים נמוכים.
סטוקדייל ופרנקל יזכירו לנו להזדקף גם בימים הללו, לנער אבק, להרים ראש ולהמשיך.
לא להישבר, גם כשקשה.
זה בדיוק הדבר העיקרי שהם מדברים עליו.
קל להבין אותו ולקבל ממנו השראה כשאנו במצב יותר נינוח,
קשה יותר לעשות זאת כשאנו במקום נמוך.
לצד הדחיפה המנטלית אולי כדאי שמישהו גם יזכיר לנו שמותר לנו להיות במקום נמוך.
ושזה לא אומר שנכשלנו.
ושיש ימים כאלו.
ושאולי זה סימן שאנחנו צריכים קצת לנוח, להישען, לבקש עזרה, למלא מצברים.
לא במקום פרנקל וסטוקדייל, אלא לצידם.

בזמנים שמספיק קשה מהסביבה החיצונית,
חשוב שהסביבה הפנימית שלנו תהיה אוהבת וחומלת.
שבדיבור שלנו עם עצמנו נהיה באנרגיה כזו.
זה בסדר ואפילו חשוב מאוד לא לוותר ולהתעקש להמשיך הלאה.
חשוב להבין שאפשר לעשות זאת באהבה, ובעיניים טובות.
ואם אין מישהו בסביבה שלנו שיהיה שם עבורנו ככה, באנרגיה הזו, אז זו הופכת להיות האחריות שלנו.

לצד סטוקדייל ופרנקל, חשוב שיהיה קול שיזכיר לנו אהבה וחמלה עצמית.
אם שניהם מתמקדים בהסתכלות פנימה, במיקוד שליטה פנימית ובתגובה שלנו אל מול מה שקורה,
אז גם הקול הנוסף, קול האהבה והחמלה, חשוב שיתמקד בהסתכלות הפנימית.

**
השילוב המשולש הזה הוא חזק במיוחד.
התוספת הזו היא תוספת קריטית שמחזקת מאוד את המשולש:
אמונה בלתי מעורערת שיהיה בסדר בסוף ומוכנות לעשות ככל שיידרש,
ידיעה עמוקה שאנו בעלי הבית האחראים לבחירותינו בכל רגע נתון ואל מול כל טריגר ומציאות,
בנוכחות של אהבה וחמלה עצמית שבה אנו שוהים וממנה אנו פועלים.

**
שיתוף אישי לקינוח:
לפני כשנה התחלתי שגרת בוקר של כתיבה לעצמי במשך כחצי שעה עד שעה.
לא התחייבתי בפני עצמי לתקופה מסוימת, פשוט התחלתי והמשכתי.
מאז אני כותב כמעט בכל יום (5-6 פעמים בשבוע) ומרגיש שהדבר זה טוען וממלא אותי,
מחדד לי את מחשבה, מרים לי את האנרגייה ועוזר לי לנשום.
בשבוע שעבר סגרתי שנה שלמה של כתיבה כזו, ואני עדיין ממשיך.

המילים שקראתם בפוסט הנוכחי לא נכתבו הבוקר, אלא לפני מספר חודשים.
"נתקלתי" בהם באקראי לפני כמה דקות,
כשחיפשתי בקובץ הכתיבה היומית שלי דברים שכתבתי על פרנקל בעבר.
היה לי חזק לקרוא שוב את הטקסט הזה,
במיוחד בתקופה הנוכחית שבין יום השואה ליום הזיכרון,
כשהמציאות שאנו חווים כל כך אינטנסיבית ומלאת חוסר וודאות.

והנה משהו שהדהים אותי:
המילים הללו נכתבו ב-23 ביולי 2023, בעיצומה של חופשת קיץ, חודשיים וחצי לפני ה-7/10.
הלכתי לבדוק את התאריך שוב, כי הייתי בטוח שזו טעות.
איך זה יכול להיות?
מה גרם לי לכתוב את המילים הללו אז?
האם לפני השביעי לאוקטובר החיים שלנו לא היו הרבה יותר קלים-נוחים-נעימים,
עם "בעיות רגילות" שאנחנו מתגעגעים אליהן, עם הרבה יותר ודאות והרבה פחות אינטנסיביות?

זו עוד הוכחה עבורי לכך שהמציאות החיצונית, האירועים ונסיבות חיינו, יהיו אשר יהיו,
ימשיכו להשתנות כל הזמן וללוות אותנו עד נשימתינו האחרונה,
בזמן שהדבר שהכי משפיע עלינו ועל חיינו הוא "המציאות הפנימית" שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב.
כתבתי על סטוקדייל ופרנקל מספר פעמים בעבר, אתם מוזמנים לקרוא שניים מהפוסטים:
סטוקדייל זה עכשיו  / מה שנולד עכשיו

לפני מספר שנים שמתי לב שיש מספר רגשות מסוימים שאני מרגיש שוב ושוב בהמון מצבים ואירועים.
בהשוואה לרגשות אחרים, הרגשות המסוימים הללו היו הרבה יותר נפוצים עבורי.
הייתי מרגיש אותם עשרות פעמים ביום, בעוצמות משתנות.
במבט לאחור, נראה לי שכמעט בכל שעה נתונה הם היו עולים.
הרגשות הללו, שהיו עולים בי כל הזמן היו חוסר שקט, חשש ודאגה.
כמעט בכל רגע נתון הייתי מוטרד ממשהו, חושש שמשהו יקרה או לא יקרה, עסוק במה שעוד לא כאן.
אני מניח שהיה קשה לראות את זה מבחוץ, כי המשכתי לתפקד בכל מימדי חיי,
אבל ברירת המחדל המחשבתית-רגשית הפנימית שלי היתה חוסר שקט, חשש ודאגה.
למרות שזה היה שם מאז שאני זוכר את עצמי, רק לפני כמה שנים קלטתי שזו ברירת המחדל שלי.
ואז הבנתי שברירת המחדל הרגשית שלי היא לא אני וגם לא משהו שכולם חווים.
התחלתי לראות שלחלק מהאנשים סביבי יש רגשות נפוצים אחרים, כמו למשל כעס, רגשות אשם, שמחה או שלווה.
מרגע שהבחנתי בזה, ראיתי את זה שוב ושוב, לא יכולתי להפסיק לראות את זה.
עניין אותי למה אני מרגיש דווקא את הרגשות הללו יותר מרגשות אחרים ואיך הם התפתחו אצלי,
אבל הכי עניין אותי האם ואיך אני יכול לשנות את ברירות המחדל המחשבתיות-רגשיות שלי.

**
עם השנים, למדתי ממקורות שונים ומגוונים,
שאחד הדברים שהכי משפיעים על חיינו זה הלך הרוח שלנו, ה"סטייט" (State) המחשבתי-רגשי הנוכחי שלנו.
הלך הרוח הזה אינו תוצר של נסיבות או של מה שקורה מסביבנו.
הוא מושפע מאוד מהנסיבות וממה שקורה סביבנו כרגע, אך הוא אינו תוצר שלהם.
הסטייט הוא תוצר של מספר גורמים, ביניהם הפרשנות, המחשבות והדברים שאנו בוחרים להתמקד בהם.
חשוב מאוד להדגיש ולהבין את הנקודה הזו כי הסטייט שלנו משפיע על ההווה ויוצר את העתיד שלנו.
אם אנחנו בסטייט "ירוד" יחסית של דאגה, חשש, פחד, ייאוש או לחץ,
זה משפיע על ההווה שלנו (מה נחשוב, איך נרגיש, מה נגיד לאחרים ואיך נפעל),
וכיון שעתיד נוצר בהווה, באמצעות זרעי המחשבות-מילים-פעולות שלנו, הוא משפיע גם על העתיד שלנו.
כשהסטייט הזה מוחזק במשך שבועות, חודשים ושנים, הוא מתבסס מאוד והשפעתו רבה ועצומה.
הוא נחווט במוחנו, נהיה דומיננטי והופך להיות סוג של ברירת מחדל.
כברירת מחדל הוא נמצא שם בבסיס מרבית המחשבות-רגשות שלנו ומשפיע מאוד על ההווה ועל העתיד.

**
כיום אנחנו מבינים את חשיבותה של תזונה ופעילות גופנית שפעם הבנו פחות.
אנו מודעים לנזק המצטבר של עישון, או צריכה מרובה של סוכר.
ההשפעה של זה ודאית ומוכחת גם אם יש עיכוב מסוים בין זמן הפעולה לזמן התוצאה.
ייקח שנים לעורקים להיסתם או לסרטן להתפתח בריאות,
אבל ההשפעה היא מיידית וודאית, פשוט איננו מסוגלים להבחין בה עדיין.
ואולי זה בדיוק האתגר:
אנחנו נוטים לתעדף דברים קצרי טווח שניתן להבחין בהם או שלא רואים את השפעתם השלילית,
על פני דברים חשובים יותר שהשפעתם תתהווה בהדרגה ובעוצמה עם הזמן.

הלך רוח מחשבתי ודפוס רגשי הם כמו עישון, פעילות גופנית ותזונה.
כשם שיש לנו הרגלים פיזיים, יש לנו הרגלים מנטליים ורגשיים.
המחשבות והרגשות שלנו הם לא משהו שקורה לנו, אלא משהו שאנחנו אחראים לו ושאנחנו יוצרים מדי יום.
לאורך זמן המחשבות והרגשות שאנו חושבים ומרגישים מתגבשים ומתבססים לכדי הרגלים ודפוסים.
בדומה להרגלים הפיזיים, השפעתם של ההרגלים והדפוסים המחשבתיים והרגשיים שלנו עצומה.
כשם שניתן לשנות הרגלים פיזיים, כך ניתן לשנות הרגלים מנטליים ורגשיים וליצור הרגלים חדשים.

**
המחשבות והרגשות שלנו מושפעים מאוד מהרשתות החברתיות ומאמצעי התקשורת השונים (עיתונים, טלויזיה, רדיו),
המשרתים גופים וארגונים בעלי כוח והשפעה שמטרתם לקדם את האג'נדה שלהם ולא בהכרח את טובתנו או את טובת הכלל.
השילוב של מודעות נמוכה לחשיבותם של ההרגלים המחשבתיים והרגשיים הקיימים והמתהווים,
וההשפעה הגבוהה על ההרגלים הללו מצד גורמים בעלי כוח ועניין,
יוצר מצב שבו הדפוסים המחשבתיים-רגשיים של רבים מאתנו,
הינם דפוסים שאינם משרתים אותנו ואת החברה,
שהתבססו מתוך בורות ו/או חוסר תשומת לב.

כיון שהדפוסים הללו מאוד נפוצים בחברה סביבנו הם לא נראים חריגים או בעייתים במיוחד.
בגלל הנפוצות החברתית הם נתפסים כנורמליים ומקובלים,
כל זאת למרות שהשפעתם מזיקה והרסנית, שהם ברי-שינוי ושהם אינם גזירת גורל.

**
כשהבחנתי לפני שנים בהרגלים המחשבתיים-רגשיים שלי,
שנמצאים שם כל הזמן, מסבים לי סבל ואינם משרתים אותי,
עלה בי רצון עז לשנות אותם, להפחית את השפעתם ולהתחיל להעצים יותר מחשבות-רגשות אחרים.

כיום, לאחר שנים של תרגול מתמשך בצורות שונות ומגוונות,
אני מרגיש הרבה יותר רוגע, שמחה והכרת תודה משחשתי בעבר,
והרבה פחות לחץ, חשש, דאגה או אי-נוחות מכפי שנהגתי להרגיש.

למדתי שיש לנו את היכולת לשנות הרגלים ודפוסים מחשבתיים-רגשיים קיימים,
להחליש כאלו שפוגעים בנו, ולחזק כאלו שמשרתים אותנו.

זה אפשרי גם במציאות הנוכחית,
עם כל המורכבויות שלה,
זה ביכולתינו ובאחריותנו,
וזה יכול להתחיל ממש עכשיו,
בכל מקום ומצב שאתם נמצאים בו,
עם המחשבה-רגש הבאים.

כשמחשבה-רגש מסוימים מוחזקים על ידינו במשך מספר שניות או דקות הם משפיעים על מצב הרוח שלנו.
כשהם מוחזקים במשך שעות או ימים הם משפיעים על הלך הרוח שלנו.
החזקה לאורך תקופה של שבועות וחודשים תעצב את המזג שלנו (טמפרמנט).
מחשבה-רגש הנחשבים-מורגשים שוב ושוב לאורך שנים הופכים להיות אופי.

שינוי מצב רוח, מזג, הרגלים, וברירות מחדל מתחיל במחשבה-רגש הבאים.

**
הנושא הזה מעסיק אותי מאוד, מלהיב ומסקרן אותי.
אני קורא עליו עוד ועוד, לומד ומתרגל המון.
בחודשים האחרונים אני בהתרגשות מתמשכת,
כי נראה לי שאחרי שנים של למידה ותרגול,
משהו "התיישב" לי,
ואני מבין אותו ברמה עמוקה ובהירה שלא היתה שם קודם.
אני מסוגל לנסח אותו במילים ולדבר אותו.
והכי חשוב – אני מבין טוב יותר איך לעבוד איתו ולתרגל אותו,
ואני רואה את את אפקטיביות ומיידיות ההשפעה שלו עלי ועל אחרים.

תוך כדי כתיבת הפוסט הזה מתעורר בי חשק לקיים בקרוב מפגש זום בנושא,
שבו אוכל לחלוק ולשתף ביתר פירוט והעמקה את מה שכתבתי בפוסט הזה.
מפגש זום חי יאפשר גם הדגמה ותרגול בזמן אמת עם משתתפים.

אם הנושא מעניין אתכם, והייתם רוצים להשתתף במפגש כזה בשבועות הקרובים,
אנא מלאו את פרטיכם בטופס הבא ואשלח לכם פרטים נוספים לכשיהיו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מנכ"לית שאני מלווה בחודשים האחרונים שיתפה אותי בקושי שהיא חוותה השבוע.
זה קרה במהלך שיחה עם בן משפחה שהיא אוהבת ושיקר לה מאוד.
תוך כדי השיחה, מתוך כוונה טובה ובלי לחשוב יותר מדי,
היא אמרה משהו שלא יצא כפי שהיא רצתה.
האדם שהיה איתה פירש את מה שהיא אמרה כביקורת, וכשיפוטיות שלה כלפיו.
ברגע אחד, משהו באנרגיה של השיחה השתנה ונוצר ביניהם ריחוק.
חצי דקה לאחר מכן השיחה הסתיימה.

"אתה יודע," היא אמרה לי, "קורה לי עכשיו משהו מפתיע כשאני מספרת לך את זה.
לצד החרטה והכעס על עצמי,
אני שמה לב שיש בי גם חלק שמרגיש שמחה כשאני חושבת על הסיטואציה הזו."

"מעניין..", השבתי, "מוכנה להסביר..?"

"בטח…אני שמה לב לשני שינויים שמתחוללים בי בתקופה האחרונה, שלא היו שם לפני כן.
השינוי הראשון הוא שאני קולטת בזמן אמת שמשהו בשיחה משתנה,
ואני אפילו מסוגלת לשים את האצבע על הנקודה שבה זה קורה.
במקרה הזה למשל, המשפט שאמרתי היה הטריגר לריחוק שנוצר בינינו.
שניה לאחר שאמרתי אותו ראיתי את ההשפעה שלו.

השינוי השני הוא שבמקום להאשים את האחר או את עצמי במה שקרה,
אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מתבוננת בסקרנות ומנסה להבין איך הדברים התגלגלו.
באותה שיחה, ישבתי עם עצמי וניסיתי להבין למה אמרתי את מה שאמרתי,
ומה הסיבה שבן המשפחה הגיב בצורה כזו.
כשבדקתי, גיליתי שבאמת היתה בתוכי שיפוטיות, למרות שלא ביטאתי אותה במילים.
כנראה שהוא קלט אותה.

לשם ההשוואה, במשך שנים ארוכות, עד לפני כמה חודשים,
בכל פעם שהיה קורה משהו כזה בבית או בעבודה (ואתה יכול לתאר לעצמך שהיה קורה הרבה),
היה לוקח לי הרבה יותר זמן לקלוט שמשהו השתנה בי או באדם שאיתי
ואז זה היה זורק אותי לכעס ולשיפוטיות שרק היו מחריפים את המצב ומשאירים משקעים.

אז כרגע, מתסכל אותי שאני נופלת שוב באותם מקומות,
אבל יש בי חלק ששמח על כך שאני מזהה אותם הרבה יותר מהר,
שבחלק מהמקרים גם לוקח לי פחות זמן לתקן,
ושמתחילה להתפתח אצלי סוג של עדינות אמפטית שלא היתה שם לפני כן."

**
תוך כדי ההקשבה לאותה מנכל"ית, אמרתי לה שהשמחה שלה לא מפתיעה אותי.
כי מתוך התיאור שלה נשמע שהיא בתהליך משמעותי,
ושהיא כרגע קופצת שלב התפתחותי על פי מודל ה"מו-מי".

הנה הוא לפניכם:
ניתן לחשוב על השלב ההתפתחותי שלנו כשילוב של מודעות ומיומנות ("מו-מי").
בשלב הראשוני אנחנו לא מודעים למשהו ולא מיומנים בו.
בשלב השני, יש לנו כבר את המודעות אך טרם פיתחנו מיומנות.
בשלב השלישי המיומנות שלנו התפתחה, וכשאנו מודעים אנו מצליחים לעשות משהו שלא הצלחנו בעבר.
בשלב הרביעי והמפותח ביותר, אנחנו מיומנים מאוד, ועושים את אותו הדבר בהצלחה גם ללא מודעות.

איך זה מתחבר למנכ"לית?
בעבר, היא היתה חסרת מודעות ובעלת מיומנות נמוכה.
משהו בשיח ובאינטראקציה שלה עם אנשים אחרים היה מעורר כעס וקושי (גם אצלה וגם אצל אחרים),
אבל רמת המודעות שלה היתה נמוכה.
היא לא ראתה את הקשר בין צורת ההתנהלות שלה לבין איכות השיחות,
לא הבינה איך מה שהיא אומרת משפיע עליה ועל אחרים.

בשלב הנוכחי, היא כבר מודעת, קולטת את הדברים הרבה יותר מהר ומתחילה לפתח מיומנות.
כיון שהמיומנות לא מספיק גבוהה עדיין, במקרים רבים היא ממשיכה עם הדפוסים המורגלים שלה,
וזה יוצר ריחוק, אי הבנה וכעס.

בשלב הבא, שלדעתי היא כבר בתוכו, בעזרת מאמץ מודע, ריכוז ותרגול,
היא תצליח לשנות משהו בדפוסי התקשורת שלה ובכך למנוע חלק גדול מאי-ההבנות והקונפליקטים,
ולייצר הרבה יותר אינטראציות נעימות, אפקטיביות ומקרבות.

בשלב המפותח ביותר זה יבוא לה בטבעיות, בספונטניות וללא מחשבה.

ניתן להסתכל על השלבים הראשון והרביעי (השלבים ללא המודעות) כהרגליים.
בשלב הראשון והפחות בשל (חסר המיומנות) יש לנו הרגלים מזיקים הפוגעים בנו ובאחרים.
אנחנו עושים משהו שלא משרת אותנו ואת סביבתנו מבלי לחשוב עליו.
בשלב הרביעי והמתקדם (בעל המיומנות הגבוהה), יצרנו לעצמנו הרגל מקדם,
שמכאן ואילך ניתן להשתמש בו גם ללא מאמץ או מחשבה מודעת.

**
טיך נהאת האן, נזיר זן הויטנאמי כותב בספרו "איך לריב":

"מובן שעשינו טעויות.
מובן שלא היינו מיומנים במיוחד.
מובן שגרמנו לאנשים סביבנו ולעצמנו סבל.
אבל זה לא מונע מאיתנו להשתפר, להשתנות, להתחיל מחדש.
להתחיל מחדש פירושו להתבונן בצורה עמוקה וכנה על עצמנו,
על הפעולות, הדיבור והמחשבות שלנו בעבר,
ולכונן התחלה חדשה בתוכנו ובמערכות היחסים שלנו עם אחרים.
…
אנחנו לומדים על ידי עשיית טעויות.
אנחנו יכולים להתחיל מחדש ברגע האחרון של היום ואפילו ברגע האחרון של חיינו.
ביום אחד, במהלך 24 שעות, יש לכם מאות הזדמנויות להתחיל מחדש."

המחשבה שהסבל שאנו גורמים לאחרים ולעצמנו באמצעות המילים והמעשים שלנו,
הוא תוצר של חוסר מיומנות, עוזר לי מאוד במהלך השנים האחרונות.
התפיסה הזו מפחיתה אצלי שיפוטיות, מרגיעה ומגבירה קבלה וחמלה עצמית.
יש בה משהו מעודד, שמדרבן אותי לקחת אחריות ולהמשיך להתאמן בדבר שחשוב לי,
ושאני פחות מיומן בו כרגע מכפי שהייתי רוצה.

בדומה לתחושה של אותה מנכ"לית,
גם אצלי, השמחה והסיפוק אינם תוצר של הגעה לרמת מיומנות מושלמת כלשהי,
אלא לתחושה שאני בדרך, מתמקד בדברים חשובים, מתקדם..

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אם אני מאמין שמה שקורה עכשיו,
הוא בעיה, או תקלה,
שפוגעת בחיי ובתוכניות שלי,
אז אני מחכה שהדבר הזה יעבור, או ייגמר או ייפתר,
כדי שאוכל לחזור לשגרה, לתוכניות, לחיים של לפני, או לתיקון של אחרי.

אם אני מבין שמה שקורה עכשיו זה החיים,
ולא איזושהי תקלה זמנית,
אז אני יכול לבחור כיצד לחיות את חיי היום,
בדיוק במצב הזה ובמקום הזה.

וזה לא אומר בהכרח שהכול לטובה,
או שיש פה שיעור חשוב שעלינו ללמוד,
או שזו דרכו של היקום לשמור על עצמו מפנינו,
או שזה שלב התפתחותי מואץ של האנושות שהגיע זמנו.

זה רק אומר שמה שקורה עכשיו,
כל מה שקורה עכשיו,
זה מה קורה עכשיו,
ושאלו החיים.

וממש עכשיו,
אנחנו יכולים לבחור,
כיצד לחיות את חיינו.

ליתר דיוק,
(בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו)
ממש עכשיו,
אנחנו כבר בוחרים,
כיצד לחיות את חיינו.

**
את הטקסט הזה פירסמתי לפני ארבע שנים בדיוק בפייסבוק.
(חזרתי אליו עכשיו בזכות תזכורת שצוקרברג הקפיץ לי).
הקורונה היתה אז ממש בתחילתה,
שבועות ראשונים של פחד, לחץ וחוסר וודאות,
לקראת שיאו של הגל הראשון,
כשהאירוע עדיין בעיצומו ורחוק מלהסתיים.

המילים הללו מרגישות לי רלוונטיות ומדויקות מאוד גם למצבנו הנוכחי.
מה שחווינו לפני 4 שנים מרגיש עכשיו רחוק והרבה פחות מורכב בהשוואה למה שאנו חווים כרגע.
מעניין איפה נהיה בעוד ארבע שנים ואיך נסתכל על התקופה הנוכחית.

**
נראה שאני בענייני נוסטלגיה ופרספקטיבה היום, אז הנה עוד משהו שמתחשק לי לחלוק אתכם:

לפני 14 שנים בדיוק (יב אדר התש"ע) אבי ז"ל נפטר לאחר מאבק במחלת הסרטן.
אז כהיום, זה היה ביום שישי לפנות בוקר, יום של אירועי פורים ותחפושות בבתי הספר ובגנים.
את הפוסט "איש אחד" כתבתי ב-2016 לזכרו ולזכר אדם נוסף שהשפיע רבות על חיי.
היה לי מרגש לחזור ולקרוא אותו שוב היום.

שבת של שלום,
חיים מלאים
רוני ויינברגר

לפני קצת יותר משבע שנים, כתבתי פוסט בשם "אנשים שאני רוצה לעבוד איתם",
שבו שיתפתי במאפיינים של אנשים שאני שמח לעבוד איתם,
שבאינטראקציה איתם אני מרגיש סיפוק, משמעות והנאה.

הפוסט היה סוג של רפקלציה על תקופה בת מספר חודשים,
שבה העברתי עשרות סדנאות ועבדתי עם מאות אנשים,
מתוך ניסיון לחדד לעצמי מה הופך סדנה או עבודה עם אנשים,
למהנה או מתסכלת, ממלאה או מרוקנת, משמעותית או סתמית.

השבוע נזכרתי בפוסט הזה וחזרתי לקרוא בסקרנות נרגשת את מה שכתבתי אז לפני שבע שנים.
כמה ממה שכתבתי לעצמי אז עדיין רלוונטי?
מה מתוך המאפיינים שהיו חשובים לי בתקופה ההיא עדיין חשובים לי?
ואלו מאפיינים חדשים נכנסו או התחדדו?

אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט בקישור הבא

(הוא נכתב בתקופה שהייתי כותב פוסטים יומיים,
אז תוכלו לקבל גם הצצה להלך הרוח שלי באותו זמן ולפוסטים נוספים שכתבתי באותו שבוע).

**
באופן לא הכי מפתיע,
לא הצלחתי למצוא משהו שהיה חשוב לי אז וכבר לא חשוב לי.
כל המאפיינים שסימנתי לעצמי אז, עדיין חיים ורלוונטיים.

מה שכן מפתיע אותי,
זה שגם אחרי שהקדשתי לכך השבוע לא מעט מחשבה,
לא הצלחתי עדיין לחשוב על מאפיין נוסף, שחשוב לי מאוד היום ושלא כתבתי עליו בעבר.
כל כך הרבה קרה בשבע השנים הללו,
ואני לא בדיוק אותו אדם שהייתי אז,
אז איך זה יכול להיות שאין משהו חדש שמתווסף או מתחדד?
מעניין…

**
בכל פוסט שאני כותב ומפרסם אני מחזיק כוונה לתת ערך ולעורר השפעה מיטיבה.
איך זה מתחבר לכאן? מה גורם לי לכתוב את הפוסט הזה עכשיו ולחלוק אותו עם אלפי קוראים?

כשאני מהרהר בשאלות הללו קופצות לי מייד שתי תשובות:

התשובה המיידית והראשונית היא שחלק גדול משעות הערות שלנו מוקדש לעבודה,
ומתקיים בסביבות עבודה, עם ולצד אנשים אחרים,
כך שאם אפשר ללמוד משהו על מה הופך את החוויה הזו למיטיבה יותר עבורנו,
זה יכול להיות בעל השפעה חשובה על חיינו.
זה לגיטימי, זה אפשרי (לפחות בחלק מהמקרים),
יש לנו את הזכות והאחריות לבחור באנשים שאנו רוצים לעבוד איתם יותר ופחות.
הבחירות שלנו משנות ומשפיעות.

התשובה השנייה לשאלה הזו מעוררת בי התרגשות:
בשנים האחרונות, כבר תקופה די ארוכה (אולי בהשפעת הפוסט),
אני זוכה לעבוד עם הרבה מאוד אנשים צנועים, מוכשרים, סקרנים, חרוצים,
שאכפת להם מאנשים אחרים, ושרוצים לעשות טוב במעגלים שלהם ובעולם.
את חלקם אני מחשיב כטובי חבריי וממש זוכה לעבוד ולחיות אתם ביום-יום כבר שנים.
רבים אחרים, שאני פוגש לסדנה חד פעמית או לתהליך של מספר חודשים,
מרגישים לי כמו שותפים יקרים לדרך ולמסע, החולקים איתי סולם ערכים, תפיסת עולם וכוונה.
זה מדהים, מרגש, משמח ומעורר הרבה הכרת תודה,
שהאפשרות העקרונית והתיאורטית מתממשת ובאה לידי ביטוי מוחשי בחיים.

מה אתם אומרים?
איך זה אצלכם..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש למילים של טיך נהאת האן,
נזיר זן וייטנאמי, סופר ופעיל שלום שנפטר לפני מספר שנים.

וכך הוא כותב על המקום שבו הקרב מתחיל:

"כאשר מישהו אומר לך משהו לא נעים, ייתכן שתרצה להגיב מיד.
זה המקום שבו הקרב מתחיל.
הדרך המורגלת הזו של תגובתיות, יוצרת מסלול שחצוב היטב במוחך.
כאשר אתה פוסע בנתיב עצבי שוב ושוב, הוא הופך להרגל.
לעתים קרובות, נתיב זה מוביל לכעס, לפחד או לתשוקה.
אלפית שנייה מספיקה כדי להגיע לאותו היעד: כעס והרצון להעניש את מי שהעז לגרום לך לסבול.
התודעה והמוח ניתנים לעיצוב מעצם טבעם.
אתה יכול לשנות את תודעתך, את מוחך ואת הדרך שבה אתה חושב ומרגיש.
בעזרת תרגול, אתה יכול ליצור נתיבים עצביים חדשים המובילים להבנה, חמלה, אהבה וסליחה."

~ מתוך How to Fight (תרגום חופשי שלי, הטקסט המקורי באנגלית בתחתית הפוסט)

**
בכל פעם שאני פוגש את הטקסט הזה, משהו בי מתרגש.
אני אפילו לא בטוח למה.

יכול להיות שזו החדות הבהירה שמצליחה להצביע על נקודה קריטית שבה קורה משהו חשוב.
יכול להיות שזו היכולת להביע רעיון עמוק ושורשי בפחות ממאה מילים.
ואולי זו התקווה שבעזרת תרגול מתמשך נוכל להפחית סבל ולמנוע קרבות פנימיים ומלחמות חיצוניות.

עוד הרבה לפני שמתחילה המלחמה החיצונית (עם בני משפחה, קולגות בעבודה או כל אדם אחר),
מתחולל בתוכנו הקרב הפנימי.

הנה משהו כל-כך חשוב שאפשר לתרגל כל החיים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Where the fight begins

"When someone says something unkind to you, you might want to retaliate right away.
That is where the fight begins.
This habitual way of reacting creates a well-worn pathway in your brain.
When you travel a neural pathway over and over again, it becomes a habit.
Very often that pathway leads to anger, fear, or craving.
One millisecond is enough for you to arrive at the same destination: anger and the desire to punish the person who dared to make you suffer.
The mind and the brain are plastic in nature.
You can change your mind, your brain, and the way you think and feel.
With practice, you can create new neural pathways that lead to understanding, compassion, love, and forgiveness."

~ quoted from "How To Fight" / Thich Nhat Hanh

בחודשים שלפני השביעי לאוקטובר נהגתי לפתוח כל בוקר בכתיבת המשפטים הבאים:

שלום.
אני שמח להיות כאן-עכשיו.
אני שמח להיות במקום-זמן-מצב הזה.
אני שמח להיות בחוויה-התנסות הזו.
אני שמח להיות באימון-תירגול הזה.

ארבעת המשפטים הללו סייעו לי לשמר ולפתח מחשבות, אמונות ורגשות שרציתי לטפח בחיי.

כל משפט מתחיל בצמד המילים "אני שמח" כיון שבשנים האחרונות שמחה היא איכות מרכזית שאני רוצה לגדל בחיי.

"להיות כאן-עכשיו" זו תזכורת לנוכחות ברגע הזה שאני משתדל להיות בה ולחזור אליה.

"להיות במקום-זמן-מצב הזה" מזכיר לי שהנוכחות שלי היא הקשרית ושאני בוחר את ההקשר ויכול לשחק אתו.

"להיות בחוויה-התנסות הזו" מרגיע אותי ועוזר לי להפחית שיפוטיות בנוגע למצבים מלחיצים או לא נעימים.
זו תזכורת לכך שחלק מרכזי במסע האנושי הוא חוויות והתנסויות.

"להיות באימון-תירגול" עוזר לי למסגר קשיים, כאבים ואתגרים ומזכיר לי שהתפתחות עוברת דרכם.

בדומה לתפילה, זו חוכמה קטנה לכתוב או לומר את המשפטים הללו,
וחוכמה הרבה יותר גדולה להתכוון אליהם, להרגיש אותם בלב ולחוש אותם בגוף.
במשך חודשים, יום אחר יום אחר יום, כמו מים שחוצבים בסלע,
כתבתי לעצמי בהתכווננות ממוקדת את המשפטים הללו,
בניסיון להשריש אותם ולחווט אותם בתוכי.

**
ואז הגיע השביעי לאוקטובר.
בצהרי אותו יום, כמה שעות לאחר אותו בוקר נורא,
כשהכול עדיין חי, והאירועים רק מתחילים להתבהר,
התיישבתי לכתוב לעצמי ופגשתי את הדף.

לפני שכתבתי את המילה הראשונה היססתי..
– האם אפשר לכתוב את המשפטים הללו גם ברגעים כאלו עם מאות פצועים, עשרות הרוגים וכנראה חטופים רבים?
(אלו היו השעות הראשונות ובשלב זה טרם התבררו המספרים האמיתיים).

– האם לגיטימי בכלל לכתוב "שמח" בשעות כאלו? או לדבר על "תירגול" ועל "חוויה"?
האם עצם הכתיבה לא פוגעת באחרים או מעידה על ניתוק וחוסר רגישות?

– וגם אם אפשר ולגיטימי, אני לא באמת שם כרגע בתחושות ובמחשבות, אז מה הטעם? מה הערך?

לקחתי נשימה עמוקה…
ואז, בלב רוטט וביד רועדת, בשעה 14:23 בדיוק התחלתי לכתוב לעצמי את המילים הבאות:

שלום.
אני שמח להיות כאן-עכשיו.
אני שמח להיות במקום-זמן-מצב הזה.
אני שמח להיות בחוויה-התנסות הזו.
אני שמח להיות באימון-תירגול הזה.

הפער בין המילים "אני שמח" לבין מה שהרגשתי באותו רגע לא יכל להיות גדול יותר.
היו שם כעס, ולחץ, ופחד וחוסר אונים ועוד שלל רגשות ומחשבות. שמחה לא היתה שם.
ועדיין, ולמרות זאת, כתבתי את המשפטים הללו.

**
מאז, ארבעה חודשים אחרי, אני ממשיך לפתוח כל בוקר עם אותם משפטים.
השבועות שחולפים והמשפטים שנכתבים מחדדים לי משהו שלא ראיתי לפני כן ויוצרים לי בהירות חשובה.
כיום, הפער בין המילים לכוונות, למחשבות ולרגשות עדיין קיים, אך הוא כבר הרבה פחות גדול משהיה.

איך בדיוק..?

"אני שמח להיות כאן-עכשיו".
האמנם? על מה בדיוק אני שמח??
בכל בוקר אני מחפש דברים שמעוררים בי שמחה והכרת תודה.
ובכל בוקר אני מצליח למצוא.
גם אם הם מהווים רק אחוז אחד וזעיר, וגם אם הם מרגישים לי שוליים ביחס לדברים אחרים,
אני עדיין מתמקד בהם ומצליח לראות ולחוות אותם בדקות הראשונות של הכתיבה.
במקומות שיש הרבה סבל יש גם הרבה חסד.
והחסד הזה מעורר הרבה שמחה והכרת תודה.

השמחה קיימת, והיא לא לבדה.
אני לא משכנע את עצמי שהכול לטובה.
אני לא מנסה לצבוע הכול בורוד, או לתת פרשנות אופטימית לכל מה שקורה.
לצד השמחה יש מקום לקושי, לעצב ולכאב.
כשאני כותב "אני שמח להיות בחוויה-התנסות הזו",
אני מנסה להזכיר לעצמי שוב ושוב,
שגם החוויות הפחות נעימות הן חלק מהמסע האנושי שכולנו חלק ממנו.
ושחלק חשוב מהמסע הוא לתת להן מקום ולהיות בנוכחות איתן.

המשפט "אני שמח להיות באימון-תרגול הזה" עוזר לי להיזכר,
שלמרות שאין לי שליטה על מה שקורה,
יש לי אפשרות לבחור איך להגיב למצבים ובמה אני רוצה להתמקד כשהם מתרחשים.
רק כשהים גבוה והגלים סוערים, אפשר לתרגל שחייה בים גבוה.
אז מה בדיוק אני רוצה לתרגל עכשיו? במה בדיוק אני רוצה להתאמן היום?
אפשר לדוגמא להתאמן בשמירה על לב פתוח,
בלהחזיק תקווה פעילה ולא להתייאש,
בלהיות בנוכחות עם אנשים שחווים קושי ולתמוך בהם,
או בלשים גבולות ברורים ולשמור על עצמנו.
חלק מהאימון שלי בימים הראשונים היה אימון בלהיות השקט והביטחון שאני רוצה לראות בעולם.
זה כלל ניסיונות להרגיע את עצמי ולנסוך שקט וביטחון בסובבים אותי.

**
בדיעבד נראה לי שלארבעת משפטי הבוקר הללו יש תפקיד כפול עבורי:
הם גם משמשים עוגנים יציבים ומוכרים עבורי בתקופה שבה כל-כך הרבה דברים מתפרקים ומשתנים,
והם גם עוזרים לי למקד את תשומת ליבי ואת האנרגייה שלי במקומות שחשובים לי.

שלום.
אני שמח להיות כאן-עכשיו.
אני שמח להיות במקום-זמן-מצב הזה.
אני שמח להיות בחוויה-התנסות הזו.
אני שמח להיות באימון-תירגול הזה.

מה העוגנים שלכם?
מה השגרות שמחזקות ומחזיקות אתכם בתקופה הזו?

תודה על שקראתם עד כאן, ועל ההקשבה שלכם.
אשמח לשמוע מה המילים הללו מעוררות בכם ואם יש משהו שתרצו לשתף אותי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כך זה קורה:
אנו נמצאים באינטראקציה עם אדם כלשהו.
שומעים משפט מסוים שהוא אומר (לעתים זו מילה בודדת), או רואים משהו שהוא עושה (או לא עושה).

ואז… הדבר הזה (המילה, המשפט או המעשה) שהוא אמר או עשה,
מקפיץ אצלנו טריגר, שמייצר אצלנו רגש ומניע אותנו לפעולה.
תוך עשירית שניה, בעקבות אותו משפט או מעשה,
אנו יכולים למצוא עצמנו במקום שונה מאוד מזה שהיינו בו עד אותו רגע.
פעמים רבות, שונה מאוד מהמקום שאנו רוצים להיות בו.
השינוי יכול להיות מחשבתי, רגשי, פעולתי או כולם ביחד.

לעתים קרובות נזהה את השינוי רק בדיעבד,
אולי אחרי שעשינו או אמרנו משהו שאנו מצטערים עליו.
למעשה, אנו "נחטפים" על ידי המצב ומגיבים מהאוטומט שלנו ולא מבחירה מודעת.
פעמים רבות זיהוי החטיפה יהיה אחרי זמן רב. שעות, ימים ואף יותר.
ואז, ייתכן מאוד, שנסחוב את "המצב החדש" שלנו לאינטראקציה הבאה עם האדם הבא.

האתגר במצבים הללו הוא לזהות את הטריגר (ואת השינוי) בזמן אמת,
להשהות את השיפוט, 
לשים לב למה שקורה לנו,
ולבחור במודע את התגובה שלנו.

"לתפוס את הרגש" היא אחת הדרכים הכי יעילות שאני מכיר במצבים הללו.
הכוונה היא לתפוס את הנקודה שבה הרגש משתנה כי כנראה ששם נמצא הטריגר.
בכדי לעשות את זה יש לעבור כמה שלבים:
1. לשים לב שהרגש שלנו משתנה,
2. לשים לב איך אנחנו מרגישים,
3. לבדוק מה עורר את השינוי הזה,
4. להגיב מתוך בחירה.

כלל הברזל שמתקיים "רק" ב 100% מהמקרים הוא
שהתגובה הרגשית שלנו היא תמיד תוצר של הסיפור שלנו,
ואף פעם לא תוצר של מה שהאדם שאיתנו אמר או עשה.
היא תמיד נובעת ממה שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שנאמר,
ואף פעם אינה נובעת ממה שבאמת נאמר.

מעבר לשליטה בתגובה, החשיבות הגדולה של "לתפוס את הרגש" היא בבהירות שהוא יוצר.
כשאנו מסוגלים לסמן לעצמנו את המילה, המשפט או המעשה שעוררו בנו את הרגש, 
חלק גדול מ"המטען" נפרק ומשפיע עלינו הרבה פחות.

כשאנחנו "תופסים את הרגש", אנו מסוגלים גם "לתפוס את הסיפור" שמנהל אותנו.

**
שלשום בערב הייתי במצב רוח מרומם במיוחד לאחר יום משמעותי, מלא ומהנה.
לאחר ארוחת הערב התחברתי למחשב והתחלתי לעבור על מיילים.
הבחנתי במייל מסוים שציפיתי לו (ראיתי את הנושא ואת שם השולחת) ונכנסתי אליו.
בתוך עשירית שניה מצב הרוח שלי השתנה לגמרי וכל האנרגיה שחשתי לפני כן התהפכה לחלוטין.

הזדמנות טובה לנסות "לתפוס רגש" בזמן אמת:

1. בשלב ראשון אני שם לב לשינוי הרגשי שאני חווה.
מצב הרוח המרומם שהייתי בו השתנה לגמרי עם קריאת המייל.

2. בשלב השני אני מפנה את תשומת הלב לרגש המסוים.
אני מרגיש הפתעה, כעס ותסכול שלא היו שם לפני.

3. בשלב השלישי אני מנסה לזהות את הטריגר במדויק.
ברור שהדבר קשור במייל שקראתי, אבל מה בדיוק יש בו שהקפיץ לי את זה?
הנה החלקים במייל שהיוו את הטריגר עבורי:

"שלום רוני, כבר ביום ראשון סגרנו את כל התוכן. 
אנו נצרף אותך לאירוע הנוסף שאנו מתכננים לעשות – נעדכן אותך על מועד חדש."

בבדיקה מהירה מצאתי בשתי השורות שני טריגרים שונים שהפעילו אותי:

א. "כבר ביום ראשון סגרנו" – 
סיגל (שם בדוי, שולחת המייל) ביקשה שאשלח לה חומרים עד יום שני, וכך היה.
פתאום אני מגלה שהתוכן נסגר עוד לפני ששלחתי את החומרים שלי.

ב. "נצרף אותך", "נעדכן אותך"…
גם מבטלים השתתפות שסוכמה בינינו וגם מודיעים לי מה יעשו איתי בלי שבדקו אם זה מתאים לי.
תחושת כעס מתוך מחשבה שלוקחים אותי כמובן מאליו ושמשתמשים בי.

בשלב הזה אני עדיין חווה כעס ותסכול אם כי בעוצמה פחותה לאחר זיהוי הטריגר.

4. אני בוחר להגיב במייל שבו אביע את עצמי באסרטיביות אך לא בתוקפנות.
בין היתר אני כותב:

"כששאלתי אותך עד מתי תצטרכי ממני את החומר ענית שעד יום שני.
אם את אומרת שסגרתם הכול בראשון ושלא אשתתף זה מפתיע אותי.
חשוב לי שבעבודה המשותפת שלנו מילה ביננו תהיה מילה ושנכוון ל-win win אמיתי.
לפני שאתם יוצרים אתי קשר לגבי אירועים אחרים, חשוב לי שנמצה את השיחה הזו."

שלחתי את המייל וזה השפיע מידית על "המצב" שלי.
הרגש התחיל להשתנות, העוצמה ירדה ותשומת הלב עברה לעניינים אחרים,
בידיעה שהעניין בתהליך ומבלי לסחוב את "השק" לאינטראקציות הבאות.

אגב, כשדיברתי עם סיגל למחרת בבוקר, 
הבנתי את נקודת מבטה ואת התפתחות העניינים. הסיפור שמשתמשים בי ולוקחים אותי כמובן מאליו היה רק סיפור.
בשיחה קצרה בת מספר דקות "ניקינו" את המרחב בינינו והמשכנו הלאה.

**
היום-יום שלנו מלא בעשרות ומאות אירועים כאלו.
כשאנו מצליחים "לתפוס את הרגש" זה משפיע מיידית על איכות החיים שלנו, 
על מערכות היחסים שלנו ואף על התוצאות שנשיג.

הפוסט הנוכחי ("לתפוס את הרגש") הוא כלי מספר 8 בסדרת "52 הכלים לתקשורת ויחסים".
אם אהבתם את הפוסט ואתם מוצאים בו ערך,
אתם מוזמנים להירשם לסדרה כולה ולקבל גם את שאר 51 הכלים.

 **

הזמנה לפני סיום:
ביום ב' הקרוב, 5.2.24 בשעה 20:00-21:30 אקיים מפגש זום בנושא "עבודה עם טריגרים".

בין היתר נדבר על: מה זה טריגר, אילו סוגי טריגרים קיימים, איך לזהות שהופעלנו ע"י טריגר,
איך להקטין השפעות והשלכות בזמן אמת, איך לעבור מתגובה אוטומטית לבחירה מודעת שמשרתת אותנו. 

המפגש הינו ללא עלות ומצריך הרשמה מוקדמת. 

המפגש יוקלט והקלטה תישלח לכל הנרשמים,
כך שגם אם אינכם יכולים להשתתף במפגש החי, תוכלו לקבל את ההקלטה ולצפות בה.
לקראת המפגש אשלח לכל הנרשמים קישור זום למפגש. 

עד כה נרשמו 316 משתתפות ומשתתפים. 

רוצים לקחת חלק בהדרכה או לצפות בהקלטה?
מוזמנים להירשם למפגש "עבודה עם טריגרים" כאן. 

אם יש לכם שאלה או בקשה הקשורים לטריגרים שתרצו שאתייחס אליהן במפגש, מוזמנים לכתוב לי במייל חוזר.
אני מבטיח לקרוא באופן אישי את כל התגובות ולהתייחס במפגש לנקודות המרכזיות שאקבל. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר