תגית: בחירה

כשאני מתיישב לכתוב את הפוסט השבועי שלי,
אני מתחיל בבדיקה פנימית של מה חי בתוכי,
או במילים אחרות – מה נמצא במרכז תשומת הלב שלי.
הבסיס של כתיבה "החוצה" ושל ביטוי רעיונות או מחשבות, הוא הקשבה "פנימה".
הכתיבה העקבית שבוע אחר שבוע במשך שנים רבות,
מתאפשרת בזכות החיבור למה שתופס את תשומת ליבי בזמן שאני כותב.

לעתים אני מוצא שם מכלול של דברים ולעתים נושא מרכזי אחד.
בשבועות מסוימים זה נושא שמעסיק אותי כל השבוע או חלק ניכר ממנו,
ובשבועות אחרים זה משהו שבא והולך.

השבוע, הדבר המרכזי שמעסיק אותי הוא הרגלים.

כחלק מתהליך רפלקציה עצמית ותכנון קדימה,
אני מחפש להכניס לשגרה שלי הרגל של כוח-גמישות-בטן-תנועה,
שיהיה לי קל להתמיד בו, שיהיה קצר יחסית ושלא יצריך משאבים או תנאים מיוחדים.

החיפוש הזה הוביל אותי בתחילת השבוע לפודקאסט הנפלא של שירלי יובל יאיר,
שבו היא אירחה את ד"ר מיקי הרלינג, לפרק שהתמקד בהרגלים בריאים.
מיקי דיבר על מספר הרגלים תנועתיים זעירים שהוא משלב ביום-יום שלו.
בהשפעתו התחלתי לתרגל תלייה על מתח וסקוואטים מספר פעמים ביום, למספר שניות בכל פעם.
כשתקשיבו לפרק, תבינו למה ואולי יתחשק גם לכם.

**
באותו הקשר, התחלתי להקשיב השבוע לספר "הרגלים אטומיים" של ג'יימס קליר.
זהו רב-מכר עולמי שזכה להרבה מאוד ביקורות חיוביות.
שמעתי עליו לא מעט בעבר אך רק עכשיו התחשק לי להקשיב לו.
אני שם לב שההקשבה לספר מעלה את רמת האנרגיה שלי,
ומעוררת בי לא מעט מחשבות ורעיונות בנוגע ליישום של העקרונות והכלים בחיי.

הנה מספר ציטוטים מהספר שאהבתי:

"הרגלים הם הריבית-דריבית של עולם השיפור העצמי.
בדיוק כמו שכסף מכפיל את עצמו באמצעות ריבית-דריבית,
ההשפעה של ההרגלים שלכם מכפילה את עצמה ככל שאתם חוזרים עליהם.
נדמה שהשפעתם ברמה היומיומית היא זניחה,
אך לאורך החודשים והשנים הם יוצרים הבדל עצום בחייכם.
רק כאשר אנו מביטים לאחור כעבור שנתיים, חמש שנים או עשר שנים,
אנו קולטים את הערך שהניבו לנו הרגלינו הטובים,
ואת הנזק העצום שגרמו לנו הרגלינו הגרועים."

**
"הרגלים הם כמו האטומים של חיינו.
כל אחד מהם הוא יחידה בסיסית המסייעת לשיפור הכללי שלנו.
בהתחלה, השיפורים הזעירים הללו נראים חסרי חשיבות,
אך עד מהרה הם מצטברים זה לזה ומזינים הצלחות נוספות,
ואלו מצטברות לכדי דרגה שעולה בהרבה על ההשקעה שנדרשה כדי לייצרן.
השיפורים הזעירים הללו אמנם קטנים, אך גם רבי עוצמה."

**
"התוצאות שלכם בחיים הן מדד מאוחר של ההרגלים שלכם.
השווי הפיננסי שלכם הוא מדד מאוחר של ההרגלים הפיננסיים שלכם.
משקל גופכם הוא מדד מאוחר של הרגלי התזונה שלכם.
הידע שלכם הוא ממד מאוחר של הרגלי הלמידה שלכם.
הבלגן בביתכם הוא מדד מאוחר של הרגלי הסדר והניקיון שלכם.
מה שתחזרו עליו שוב ושוב – זה מה שתקבלו."

**
"אם אתם רוצים לחזות לאן תגיעו בחיים,
עליכם רק לעקוב אחר מסלול ההישגים הזעירים או ההפסדים הזעירים שלכם,
ולראות לכדי מה יצטברו ההחלטות היומיות שלכם בעוד עשר או עשרים שנה."

**
"שינוי מזערי בהרגלים היומיומיים עשוי להוביל את חייכם ליעד שונה לחלוטין.
החלטה המהווה שיפור של אחוז אחד על פני המצב הקיים, או הרעה של אחוז אחד ביחס למצב הקיים,
אינה נשמעת הרת גורל במיוחד.
אבל לאורך חיים שלמים, ההחלטות הללו עושות את ההבדל בין האנשים שנהפכתם להיות, לבין מי שיכולתם להיות.
הצלחה היא תוצאה של הרגלים יומיומיים, ולא של שינויים דרמטיים שעושים פעם בחיים."

**
אחד הדברים המרעננים והמסקרנים ששמעתי מג'יימס הוא שהרגלים חשובים יותר ממטרות,
כיון שההשפעה של מה שאנו עושים שוב ושוב לאורך זמן, גדולה יותר ממטרה תוצאתית שנציב לעצמנו.
לדוגמא, במקום להציב יעד תוצאתי (כגון ירידה של 10 ק"ג במשקל),
ג'יימס טוען שעדיף להטמיע בחיינו מספר הרגלי תזונה ותנועה שלאורך זמן יתרמו רבות לבריאותנו,
גם אם ייקח זמן עד שנראה תוצאות.

המשמעות היא שיצירה פרואקטיבית של הרגלים מקדמים חשובה לא פחות מניסוח מטרות או הגדרת יעדים.
כשעוסקים בתכנון קדימה, בין אם ברמה האישית ובין אם ברמה מערכתית או משפחתית,
כדאי מאוד להקדיש תשומת לב לפיתוח ולהטמעת הרגלים ותהליכים חוזרים ונשנים.

**
"חמשת הגדולים" הוא כינוי מוכר לחמשת בעלי החיים שמומלץ לראות בספארי באפריקה:
אריות, נמרים, פילים, תאואים וקרנפים.

בדומה לספארי האפריקאי, יש לי בחיי את "ששת הגדולים" שלי:
זוגיות-משפחה, עבודה-קריירה, פיננסי-כלכלי, בריאות, התפתחות-למידה, משמעות-נתינה.

הרעיון המרכזי שאני יוצא איתו לסוף השבוע ולחג,
הוא שאם אני רוצה לטפח ולפתח את "ששת הגדולים" שלי,
כדאי שאסגל לעצמי 2-5 הרגלים מובנים ומקדמים בכל אחד מהתחומים הללו,
ושאחליש הרגלים שאינם משרתים.

אם יש לכם ניסיון עם הרגלים מקדמים לתחומים הללו,
ובא לכם לחלוק אותם, אשמח מאוד לקרוא ואולי גם לאמץ.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אתמול בלילה, מספר דקות לפני השעה 23:00, סיימתי מדיטציה בחגיגה גדולה.
הסשן הזה סגר עבורי מחויבות שלקחתי לפני כשנה, לתרגול יומי של מדיטציה במשך 365 ימים.

תחושת החגיגה נובעת בעיקר מהסיפוק שעמדתי במילה שלי,
במקרה הזה מילה שנתתי לעצמי,
ושעשיתי זאת למרות שהיו לא מעט ימים שבהם לא התחשק לי לתרגל,
שהייתי עייף, או שהיה לי עמוס ולא נוח.

הבוקר חזרתי לעלעל בספר "ארבע ההסכמות" של דון מיגל רואיז.
(ספר מופת שאם טרם קראתם אותו, אני ממש ממליץ לכם לעשות זאת).
"שמרו על טוהר המילה" מתוארת בספר הזה כהסכמה הראשונה, הבסיסית והחשובה מכולן.
אחד ההיבטים של ההסכמה הזו הוא לקחת אחריות על המילים שלנו ולעשות את מה שאמרנו שנעשה.

**
בחשבון פשוט הקדשתי לתרגול מדיטציה השנה כ-120 שעות,
שהם כשעתיים ועשרים דקות מדי שבוע, או חמש יממות מלאות בסה"כ.
קשה לי להעריך עד כמה תרגול המדיטציה תרם לחיי או השפיע עליהם.
היו ימים שבהם העצירה והקדשת תשומת הלב לנשימה הרגיעו והשקיטו אותי,
היו ימים שבהם עלו בי מחשבות רעננות או שמשהו התחדד עבורי בנוגע לנושא מסוים,
והיו ימים שבהם לכאורה לא קרה כלום, היה משעמם, וחיכיתי שהזמן יעבור והשעון יצלצל.

האם הייתי יכול לבחור להשקיע את זמני במשהו אחר, שיהיה יותר משמעותי ומשפיע עבורי?
יכול להיות שאם הייתי מקדיש את אותו פרק זמן לתרגילי כוח וגמישות, לימוד או פעולת חסד יומית,
ההשפעה והערך של זה היו גדולים יותר,
אבל זה לא ממש משנה, כי מרגע שנתתי לעצמי מילה שאני הולך על זה,
השמירה על טוהר המילה הופכת להיות חשובה לא פחות מהתרגול עצמו.

**
להתחייב לעשות משהו ולהתייחס לכך ברצינות,
זה הרבה מעבר לתרגול של כוח רצון או של התמדה.
כשאנחנו עושים הוראת קבע חודשית להפקדת מאה שקלים בחשבונות החיסכון של ילדינו,
אנחנו משקיעים את המשאבים שלנו במשהו שבעינינו הוא חשוב.
יש הבדל גדול בין אמירה שעתיד ילדינו חשוב לנו לבין אותה אמירה המגובה בפעולה עקבית ומתמדת.
כשאנחנו מתחייבים להשקעה מתמשכת של זמן, כסף או משאבים אחרים,
אנו למעשה מסמנים תחום שהוא בעדיפות גבוהה עבורנו ופועלים לקידומו.

השילוב המשולש של לקיחת אחריות וסימון תחום שחשוב לנו,
מחויבות להשקיע בו לאורך זמן,
ועמידה במחויבות הזו,
הם חוכמה גדולה בעלת השפעה עצומה.

אין הכרח להתחייב לפעולה יומית במשך שנה שלמה.
אפשר להתחייב לפרקי זמן קצרים יותר, כמו למשל תרגול יומי במשך שלושים יום,
או לתדירות נמוכה יותר כדוגמת שני אימונים גופניים בשבוע במשך רבעון.
הנקודה המרכזית היא פחות משך הזמן או גודל ההשקעה,
ויותר עצם הבחירה הפרואקטיבית במשהו, ההתחייבות, הפעולה העקבית והעמידה במילה שלנו.

**
מכיון שהזמן והמשאבים שלנו מוגבלים,
יש חשיבות רבה לבחירת התחום הנכון והמחויבות המתאימה עבורנו.
חמישה דגשים והמלצות להגדרה אפקטיבית של תחום ומחויבות:

א. כשאנחנו אופטימיים ו"ביום טוב" יש לנו נטייה להערכת יתר של מה אנו מסוגלים לעשות.
כדאי להתחייב למשהו אחד כדי שנוכל להתמקד בו ולהגדיל את הסיכוי שנעמוד בו.

ב. חשוב שהתחום או הנושא שאנו בוחרים להשקיע בו את זמננו, יהיה בעל ערך ועדיפות גבוהה בחיינו.
בריאות, מערכת יחסים, התפתחות, או כל דבר אחר שאנו מסמנים כחשוב.

ג. חשוב שהמחויבות תהיה מוגדרת היטב, כך שיהיה ברור לנו מה זה עמידה או אי-עמידה בה.
השקעה חודשית של סכום כסף, או פעילות גופנית יומית הן הגדרות חלקיות ועמומות.
השקעה חודשית של מאה שקלים ופעילות גופנית יומית בת עשרים דקות לפחות הן הגדרות חדות יותר.

ד. בכדי להגדיל את הסיכוי בעמידה במחויבות שלנו, כדאי לא למתוח את עצמנו אל הקצה,
אלא לבחור במשהו שנוכל לקיים גם ביום יותר עמוס או כזה שאיננו במיטבנו.
לדוגמא: בסדנאות שלי אני מציע למשתתפים לקחת מחויבות לתרגול הכרת תודה יומית במשך שבוע או חודש.
זה משהו שניתן לעשות בהשקעה של עשר דקות יומיות ללא תלות בתנאים סביבתיים מיוחדים.

ה. כשאנו בוחרים להתחייב למשהו, חשוב שזה יעורר בנו התלהבות, התרגשות ומשיכה.
האנרגיה הזו היא סימן לכך שזה משהו מתאים עבורנו ולא כזה שאחרים או הסביבה חושבים שאנו צריכים.
אם מרגישים קצת לחץ ומתח לצד ההתרגשות וההתלהבות זה סימן חיובי לכך שאנו לקראת משהו משמעותי.

**
בתקופה הנוכחית רבים מאתנו נוטים להרהר על השנה שחלפה ולהצהיר הצהרות בנוגע לשנה החדשה.
מרבית האנשים זונחים את ההתחייבויות שהם לוקחים על עצמם, רגע אחרי שההתלהבות עוברת.

הסטטיסטיקה הזו היא לא גזרת גורל.
זה לגמרי בידיים שלנו.
הכול עניין של בחירה ומחויבות, של אחריות וכבוד למילה שאנו נותנים לעצמנו ולאחרים.

באופן אישי אני מתכוון להקדיש זמן בימים הקרובים,
לחיפוש מחויבות חדשה שתשרת אותי ואת הדבר הבא שאני רוצה לגדל בחיי.

שנה טובה ומבורכת,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אם תבקרו באתר שלי תוכלו לקרוא שאני רץ מרתון.

אבל אני לא.

זאת אומרת, לא עכשיו.

אמנם רצתי בעבר שני מרתונים, אך האחרון שבהם היה לפני מספר שנים.
בתקופה הזו אינני מתאמן למרתון ולא מתכנן לרוץ אחד נוסף בעתיד.
התיאור "רץ מרתון" מציין משהו היסטורי שפחות בא לידי ביטוי בהווה.
באתר שלי תוכלו לקרוא שאני גם רייקי מאסטר, בוגר לימודי הנדסה ומפקד מצטיין ביחידה מובחרת.
בדומה ל"רץ מרתון", הכול זה לשעבר.

יש הבדל גדול בין התארים שאנו נושאים והתעודות שתלויות לנו על הקיר, לבין העשייה היומיומית שלנו.
התארים והתיאורים הם סטטיים ומציינים הישג שהשגנו בעבר, מבחן שעברנו או תפקיד שקיבלנו.
(לדוגמא: שף, חגורה שחורה בקראטה, מחנך, עו"ד, מנהלת).
הם עושים רושם ונראים טוב בקורות החיים,
משפיעים על הדרך שבה אנשים תופסים אותנו,
יכולים ללמד על ההתנהלות ועל היכולות שלנו בעבר,
אך הם אינם מעידים בהכרח על מי שאנו ועל מה שאנו היום.
מנתח לב, שכבר לא מבצע ניתוחי לב, הוא מנתח לב לשעבר.
כך גם סופר מוערך ומצליח שכתב שלושה ספרים רבי-מכר לפני שנים ואינו כותב יותר.
לא צריך לצאת לפנסיה כדי להיות "לשעבר".
צריך פשוט להפסיק לעשות את מה שעשינו פעם.

בשונה מתארים סטטיים, העשייה היומיומית שלנו היא דינמית ומשתנה כל הזמן.
מי שיוצר מוזיקה הוא מוזיקאי, גם אם אף יצירה שלו לא פורסמה עדיין.
למעשה, במקרים רבים ההכרה תגיע לאחר שכבר נהיה שם במשך תקופה.
מחנכת אינה מישהי שזו כותרת התפקיד שלה, אלא זו שעוסקת בחינוך ביום-יום, עם או בלי הכותרת הזו.

**
לעתים, המבחנים שעברנו וההישגים שצברנו הם חלק מהזהות שלנו וממה שמגדיר אותנו.
ייתכן שעבדנו קשה להשיגם ושאנו גאים בהם ובדרך שעברנו.
אבל, מי ומה אנחנו היום מעבר לתארים, להישגים ולתעודות שלנו..?
עד כמה גדול הפער בין התארים-כובעים-תפקידים שאנו נושאים לבין מה שאנחנו עושים בפועל?
מרשימים ככל שיהיו הישגי העבר שלנו,
אם חלק ניכר מזמננו מוקדש להתרפקות על העבר ולסיפורי גבורה והצלחה על מי שהיינו ומה שעשינו,
ייתכן שזה סימן לכך שחסרים לנו אתגר, משמעות, התפתחות ותחושת ערך בהווה.

הנקודה הזו רלוונטית לא רק להיבטים של לימודים ועבודה, אלא גם למימדים נוספים של חיינו:
כשאנחנו מתחתנים אנחנו נהיים "בעל ואישה" או "בני/בנות זוג".
כשנולדים לנו ילדים, אנו הופכים להיות "הורים".
"בני זוג" ו"הורים" הם תארים כלליים המציינים מצב משפחתי רשמי.
עד כמה העשייה וההתנהלות שלנו בהלימה לתפקידים שחשוב לנו למלא בחיינו?
מה עשינו היום שתרם לזוגיות ולהורות שלנו ?
מה עשינו השבוע שמחובר לבני הזוג או להורים שאנחנו רוצים להיות?

**
"מבחן השבוע האחרון" היא טכניקה אפקטיבית,
המציבה בפנינו מראה בהירה ומשקפת לנו בצורה חדה איפה אנו נמצאים כרגע.
הרעיון הוא לבחור מספר מצומצם של שאלות המשקפות את מה שחשוב בחיינו,
ולענות עליהן בצורה פשוטה וכנה.

נסו לענות על השאלות הבאות (התעלמו משאלות שפחות רלוונטיות עבורכם):

– איזה זמן איכות היה לך בשבוע האחרון עם ילדיך, בן/בת הזוג שלך, האנשים החשובים בחייך?
– איזו פעילות גופנית ביצעת ואיך היתה התזונה שלך בשבוע האחרון?
– איך קידמת את העסק או את הקריירה שלך בשבוע האחרון? איזה דבר משמעותי עשית בעבודה?
– מה למדת בשבוע האחרון? איך גדלת והתפתחת?
– כמה אושר, הנאה ושמחה חווית השבוע? כמה לחץ, כעס ותסכול?
– למה הקדשת חלק ניכר מזמנך בשבוע האחרון?
– איזה ערך משמעותי נתת ולמי השבוע?

**
מבחן השבוע האחרון מעמיד אותנו מול תוצאות ברורות.
פרק הזמן שאנו מתבוננים בו מספיק קרוב וקצר, ומאפשר לנו לקבל תשובות לשאלות.
התמונה שמצטיירת מעידה הרבה על חיינו.
השבוע האחרון הוא שבוע אחד מתוך 52 שבועות בשנה.
2% מחיינו השנה מגולמים בשבוע שחלף.
2% נוספים מגולמים בשבוע הבא שיתחיל בקרוב.
מבחן השבוע האחרון ממקד אותנו בהתנהלות העכשווית שלנו,
ומשקף לנו תמונה חדה וישירה, נעימה יותר או פחות,
בנוגע לפער שבין התארים-תפקידים-כובעים שלנו,
לבין המילים, המעשים והנוכחות שלנו בהווה.

אחת התגובות הנפוצות למבחן השבוע האחרון היא ש"הוא לא שבוע מייצג."
זה נכון גם לשבוע הנוכחי, של סוף אוגוסט.
הוא היה מיוחד, ונדרשנו לתת מענה לדברים מסוימים שלא מאפיינים שבוע רגיל.
יש בזה משהו, ועדיין…
רוב השבועות הם מיוחדים ושונים.
בכל שבוע קורים דברים שלא צפינו או שהם מעבר לשליטתנו.
זה לא מוריד מהאחריות שלנו ומיכולת הבחירה שלנו לנתב את חיינו,
ליצור ולעצב אותם, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אם רק היה אפשר למצוא מישהו אשם, או רע, או לא בסדר, או לא מספיק אחראי, או רודף בצע, או טיפש, שבגללו זה קרה, אז היה יותר קל לעכל את מה שקורה עכשיו.

אם רק אפשר היה למצוא תהליך שבור שאפשר לתקן, או נוהל חסר שאפשר להוסיף, או בקרה חדשה שאפשר לשים, או טכנולוגיה מיוחדת שיכולה לעזור,
אז אולי מישהו יכול היה להבטיח לנו שמשהו כזה או דומה לא יקרה שוב, שהבעייה תיפתר ושהסיכון יעלם.

**
אבל במצבים מורכבים, כמו זה למשל,
אי אפשר למצוא רק גורם אחד, קבוצה אחת, או תהליך אחד שאחראים ושבגללם זה קורה.
וגם אי אפשר להבטיח שזה, או משהו דומה לזה, לא יקרו שוב.
זה עלול לקרות שוב, גם אחרי שנמפה את כל התהליכים, נשתמש בכל הטכנולוגיות, נאכוף את כל הנהלים ונעניש את כל "האשמים".

זה עלול לקרות שוב, גם לנו וגם לילדים שלנו.
וזה מפחיד.
וככה זה.

**
ודווקא במצבים מהסוג הזה, יש שני דברים שחשוב לעשות:

האחד – להמשיך להאמין ששינוי אפשרי, להכיר באחריות שלנו, בתרומה שלנו למצב, בחשיבות של מעשינו וביכולת שלנו להשפיע,
והשני – להכיר בתחושת חוסר האונים, העצב והפחד שאנו חווים, ובכך שיש גבול למה שאנו יכולים לעשות כרגע.

שני הדברים הללו חשובים ומשלימים זה את זה.

הכרה בחוסר האונים, בעצב ובפחד שלנו חשובה ועוזרת לנו להתנהל איתם במקום שהם ינהלו אותנו.
חוסר האונים, העצב והפחד טבעיים ואנושיים. הם עתידים להופיע שוב ושוב וכדאי לתת להם מקום ולא להדחיק אותם.

הכרה באחריות שלנו ובחשיבות של פעולותינו מסייעת לנו לקדם את מה שחשוב ומקטינה את הסיכוי שנטיל את כל האחריות על גורמים חיצוניים לנו (כמו למשל החמאס, הרשות, כוחות הביטחון או המחנה הפוליטי האחר)

"מה חי בי עכשיו ומה אני יכול/ה לעשות שיסייע לי, למשפחתי או לסביבתי?", היא שאלה עוצמתית המשלבת את ההיבטים של נוכחות ושל לקיחת אחריות.

**
דוגמא קטנה-גדולה אחת למשהו שאנחנו יכולים לעשות:
כשמתרחש פיגוע או אירוע, כל רשתות הטלויזיה המרכזיות מתחילות לדווח ללא הפסקה מהשטח.
שעות על גבי שעות של שידורים וראיונות שמטרתן למלא זמן מסך ולמשוך קהל.
במצבים כאלה אפשר וחשוב להעביר ערוץ, לכבות את הטלויזיה ולהתנתק מרשתות חברתיות.
הבחירה להפסיק לצפות אינה ביטוי לחוסר כבוד, אי-אכפתיות או אנוכיות.

כשאנחנו בוחרים להישאר צמודים למסך שמשדר חומרים מסוג מסוים, יש לכך השפעה גדולה עלינו.
יש לנו אחריות למקום שבו אנו משקיעים את תשומת הלב שלנו.
ערוצי הטלויזיה והרשתות אחראים לבחירות שלהם, אנחנו אחראים לבחירות שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

יש משהו בחיינו שמשפיע עלינו כל הזמן, יותר מכל דבר אחר.
למרות שהמשהו הזה נוכח בחיינו 24X7, לא תמיד אנחנו מודעים אליו.
הקטע המעניין הוא שכשאנחנו לא מודעים אליו הוא משפיע עלינו יותר מאשר כשאנחנו מודעים אליו.

"המשהו" הזה הוא סיפור.
לא סתם סיפור – זהו הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו.

הסיפור הזה יכול להיות על עצמנו, על אנשים אחרים או על מה שקורה מסביבנו ובעולם.

הנה מספר דוגמאות:
– הם לא מספיק אחראיים כי הם הבטיחו לי תשובה עד אתמול ועדיין לא חזרו אלי.
– למנהל שלי לא באמת אכפת ממני.
– יש פה החלטה חשובה שאני צריך לקבל ואני לא בטוח מה עדיף עבורי.
– הילד שלי מוותר לעצמו.
– לילדה שלי יש קשיים חברתיים.
– היא לוקחת את זה יותר מדי קשה.
– הוא מגיב בחוסר פרופורציות.
– אני צריך להציב יותר גבולות וללמוד להיות יותר אסרטיבי.
– זו הזדמנות מצוינת שלא תחזור בקרוב. כדאי לי לקפוץ עליה ולא לפספס אותה.
– הוא לא אמור לדבר אלי ככה.
– היא לוקחת אותי כמובן מאליו.

**
כמעט בכל רגע נתון אנחנו מספרים לעצמנו סיפור.
בכל יום אנחנו מספרים לעצמנו אלפי סיפורים.
בדרך כלל אנחנו מודעים רק לחלק מהסיפורים.
הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו משפיע על המחשבות, הרגשות והפעולות שלנו.

כשמישהו אומר לנו משהו, אנחנו לא מגיבים למה שהוא אמר אלא לסיפור שלנו על מה שהוא אמר.

אתמול קיבלתי מייל שלא אהבתי.
מישהו כתב לי משהו שונה מזה שציפיתי לקבל וכשקראתי את את התשובה שלו לשאלה שלי, מיד התעורר בי כעס.
התחשק לי לשלוח לו מייל תגובה חריף ולהיכנס בו.
מזל שלא עשיתי את זה ושלקחתי את הזמן.
הכעס התעורר בי לא בגלל התשובה של אותו אדם אלי, אלא בגלל הסיפור שסיפרתי לעצמי עליו ועל התשובה שלו.
סיפרתי לעצמי שהבן אדם לא סגור על עצמו, שהוא מבזבז לי את הזמן ושהוא לא באמת מבין או מעריך את ההשקעה שלי.

איננו מגיבים למה שקורה או למה שאנשים אומרים לנו, אלא לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקורה ועל מה שאנשים אומרים לנו.
מה שקורה ומה שאנשים אומרים הוא רק טריגר עבורנו.
הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו מנהל אותנו ומשפיע עלינו הרבה יותר ממה שקורה בפועל.
אגב – יכול להיות שהסיפור שלנו מחובר למציאות ולמה שקורה, ויכול להיות שכל קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט.

תחשבו כמה זה מורכב:
בכל פעם ששני אנשים נפגשים לדבר על נושא כלשהו יש שם לפחות שישה סיפורים שרצים במקביל –
הסיפור של כל אחד מהם על עצמו, הסיפור של כל אחד מהם על האחר, והסיפור של כל אחד מהם על הנושא.

**
בשנים האחרונות התחדד לי שבבסיס כל כעס, מתח, תסכול, לחץ או חוסר שקט שאנו מרגישים נמצא סיפור שאפשר לתמצת בשורה אחת:

"מישהו עושה משהו שהוא לא אמור לעשות" או "מישהו צריך לעשות משהו והוא לא עושה אותו"

זה קטע:
למרות שאנו שונים זה מזה, ושהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו רבים ומגוונים, בסופו של דבר בבסיס שלהם הם דומים.
עבורי יש בזה משהו מקל ומעורר תקווה.
אם אני רוצה להיות יותר מודע לסיפור שלי או להבין יותר טוב מה מקפיץ אותי, אני יכול ללכת לחפש באותו "אזור" ופשוט לשאול את עצמי – "מי עושה עכשיו משהו שאני מספר לעצמי שהוא לא אמור לעשות?"

זה יכול לחסוך אנרגיה ולקצר תהליכים.
כעשיתי זאת אתמול גיליתי שהסיפור שסיפרתי לעצמי כשקראתי את המייל היה: "הוא כתב לי מייל שהוא לא אמור היה לכתוב".

עכשיו, מרגע שהסיפור יצא לאור אפשר לבחון אותו ולעבוד איתו:
עד כמה הסיפור הזה מחובר למציאות?
האם יכולה להיות אפשרות אחרת?
מה באמת חשוב לי עכשיו?
איזה סיפור אני בוחר לעצמי עכשיו?
איך אני בוחר להגיב כשאני מודע לסיפור שלי ולמה שחשוב לי?

**
השבוע התקיים המפגש השלישי (מתוך שנים עשר) בסדרת "חיים מלאים" אשר הוקדש לנושא של התבוננות והשהיית שיפוט.
"הסיפור שאנו מספרים לעצמנו" היתה אחת מהנקודות שהוצגו במפגש.
ניתן לרכוש את כל הקלטות ומצגות המפגשים בעלות של 600 ₪.

מעוניינים? מוזמנים ליצור איתי קשר במייל חוזר
ניתן לקרוא על התוכנית ועל סילבוס המפגשים כאן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מה הייתם עושים אם הייתי נותן לכם בכל יום במהלך החודש הקרוב סכום של 86,400 ש"ח, והייתי מאפשר לכם לעשות בו ככל העולה על רוחכם, בשני תנאים:
א. זוהי כמות הכסף היומית העומדת לרשותכם – היא מחליפה כל הכנסה נוכחית אחרת ובעזרתה עליכם לתת מענה לכל הצרכים שלכם.
ב. את הסכום הזה לא ניתן לאגור – בסוף היום כל הכסף שלא השתמשתם בו נעלם.

איך הייתם משתמשים ב 86,400 השקלים הללו?
כמה הייתם משאירים לעצמכם וכמה הייתם נותנים לאחרים?
מה הייתם קונים איתם ובמה הייתם משקיעים אותם?

ומה אם היינו מאריכים את הניסוי הזה לכל שארית ימי חייכם?

**
86,400 אינו מספר אקראי שבחרתי להשתמש בו לצורך התרגיל הזה.
זהו מספר השניות שאנו זוכים לקבל בכל יממה, זמן שאיננו יכולים לאגור.
בכל יממה נתונה יש לנו 86,400 שניות, שהן 1440 דקות, או 24 שעות.
עשרים וארבע השעות הללו עומדות לרשותנו לשם מתן מענה לכל צרכינו – הפיזיים, הרגשיים, החברתיים, המנטליים והרוחניים.
את כמות הזמן המוגבלת הזו אנו מקדישים לעצמנו, למשפחתנו, לעבודה שלנו, לפעולות פנאי, לאנשים אחרים ולפעולות שונות.
סנקה, אחד מגדולי הפילוסופים היוונים טען שאנו חושבים הרבה לפני שאנחנו משקיעים או מלווים סכום כסף מסוים, ושאיננו חושבים מספיק על הדרך שבה אנו משקיעים את זמננו.

איך אתם משתמשים ב 86,400 השניות היומיות הללו?
כמה זמן אתם מקדישים לעצמכם וכמה לאחרים?
עד כמה אתם מודעים לבחירות השקעת הזמן שלכם?
האם 1440 הדקות הללו מושקעות בדברים הכי חשובים עבורכם?

**
אני רוצה לשתף אתכם במספר תובנות-זמן שהתחדדו לי לאורך השנים.
יכול להיות שלא תסכימו עם כולן, ושחלקן אולי אפילו יעוררו בכם התנגדות.
חשוב לי שתדעו שאני באמת מאמין בהן ואיני כותב אותן כאן רק לשם התרסה.

– יש לי 24 שעות ביממה למה שהכי חשוב עבורי.

– יכול להיות ש-24 שעות אינן מספיקות לכל מה שהייתי רוצה, זה מה שיש.

– אם יש דברים חשובים שלא נכנסים ב-24 שעות הללו, אז הם פחות חשובים עבורי.

– יש לי תמיד 100% בחירה לגבי מה אני מוכן ומה אני לא מוכן לעשות בכל רגע ורגע ב-24 השעות שלי.

– אף אחד לא יכול להכריח אותי לעשות משהו שאינו הכי חשוב עבורי באותו רגע.

– אם לאכול ולישון הם חלק מ-24 השעות שלי, אז הם חלק ממה שהכי חשוב עבורי.

– באופן דומה – אם צפייה בפרסומות, עמידה בפקק או השתתפות בישיבה חסרת ערך הם חלק מ-24 השעות שלי, אז גם הם חלק ממה שהכי חשוב עבורי.

– אף אחד לא מבזבז לי את הזמן אף פעם (שהרי יש לי 100% בחירה ואף אחד לא יכול להכריח אותו לעשות משהו שאני לא בוחר).

מה דעתכם..?

למה אתם מתחברים ומה מעורר בכם התנגדות..?

**
תובנות הזמן הללו מחדדות עבורי את העובדה שאני אחראי ועוזרות לי להימנע משיפוטים והאשמות של אחרים.
הן מזכירות לי את חופש הבחירה שלי ומעודדות אותי להיות פרואקטיבי ולתעדף.
התובנות הללו גם מעוררות בי קבלה וחמלה עצמית ומסייעות לי לחיות יותר בשלום עם אמירת "כן" או "לא" לנושאים ולאנשים שמבקשים את זמני.

**
לסיכום, הנה שתי הזמנות להשקעת זמן עבורכם בשבוע הקרוב:

– ביום שני הקרוב 4.4 בשעה 20:30 יוצאת לדרך תוכנית "חיים מלאים" בהנחייתי.
פרטים נוספים, הרשמה לתוכנית או לקבלת ההקלטות בקישור הבא.

– ביום רביעי הקרוב 6.4 בשעה 15:00. ערבה גרזון-רז ואני ניפגש לשיחת פייסבוק-לייב על חופש בארגונים ועם עצמנו.
אם טרם הכרתם את ערבה, אני ממש ממליץ לכם לחפש אותה בפייסבוק, לצפות בערוץ היוטיוב של קהילת CoCreating Our Future שהיא מובילה ולעקוב אחר התכנים המדהימים ומעוררי ההשראה שלה.
ניתן להוסיף את המפגש של ערבה ושלי ליומן כאן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע חגגתי חצי שנה רצופה של תרגול מדיטציה יומי: עשרים דקות ביום, יום אחר יום.

מספר מחשבות ותובנות שחיות בי עכשיו:

א.
מתמטיקה פשוטה:
השקעה של 20 דקות יומיות במשך ששה חודשים רצופים מסתכמת להשקעה של כ60 שעות חיים לכל התקופה או 10 שעות חודשיות למשך חצי שנה.
במונחים של "שבוע עבודה" שבו 5 ימים בני 9-10 שעות עבודה ביום, מדובר בכשבוע וחצי של עבודה.
המספרים הללו קצת הפתיעו אותי.
השקעה קטנה עקבית ויומיומית מצטברת להשקעה גדולה ומשמעותית לאורך זמן.
זמן נחווה כאחד המשאבים החשובים שהיינו רוצים עוד ועוד ממנו.
מה הייתם יכולים לעשות עם עוד עשר שעות חודשיות המוקדשות למשהו שחשוב לכם?

**
ב.
חגיגה:
כיף לתת לעצמך מילה ולעמוד בה.
כיף לקחת על עצמך התחייבות ולהקפיד למלא אותה.
הרבה דברים קרו בחצי השנה האחרונה בעולם, בארץ, בעבודה שלי, במשפחה.
מזג האויר נע מקיץ לסתיו ולחורף שאוטוטו חולף. גלים של קורונה עלו וירדו.
ועם כל "המסביב", לא משנה מה קורה, הצלחתי לתרגל בכל יום את עשרים הדקות שלי.
יש בזה משהו שנותן פרספקטיבה ותחושת יציבות.
זו חגיגה שאינה מובנת מאליה ותזכורת לכך שאנחנו בעלי הבית של עצמנו.

**
ג.
בלי "זיקוקי דינור":
התרגול העקבי הזה לא הפך אותי לאדם אחר.
בזכות התרגולים לא חוויתי הארה, חיבור שמימי או התגלות רוחנית.
אני אפילו לא בטוח שיש בי יותר רוגע, איזון או שלווה משהיו בי לפני כן.
עדיף שהמוטיבציה לתרגול מדיטציה לא תהיה שאיפה או ציפייה לשלוות נפש עילאית או למשהו בסגנון הזה.

**
ד.
הצלחה וכישלון:
כשמתרגלים מדיטציה אי אפשר להצליח ואי אפשר להיכשל.
המושגים הללו לא רלוונטיים.
בדרך שבה בחרתי לתרגל, אני עוצם עיניים, ממקד את תשומת ליבי בנשימה, ומנסה לשים לב לכל מחשבה, רגש או תחושה שעולה.
במהלך תרגול כזה תשומת הלב "בורחת" עשרות או מאות פעמים.
בכל פעם שאני מזהה שאיבדתי מיקוד או שנסחפתי אחר מחשבות, אני חוזר להתמקד בנשימה ולשים לב למחשבות-רגשות-תחושות.
בסשנים מסוימים אני יותר מרוכז ובאחרים פחות.
בחלק מהתרגולים אני חווה שקט, בהירות ורעיונות יצירתיים ובתרגולים אחרים לחץ ותזזיתיות.
התחושה בתרגולים יכולה להיות נעימה יותר או פחות, אך אין לזה שום קשר להצלחה או לכשלון.
מדיטציה היא אימון בתשומת לב.
מהות התרגול היא לנסות לשים לב.
שוב ושוב ושוב.
ושוב.

**
ה.
התקדמות ונסיגה:
כנראה שאם הייתי מקדיש 60 שעות ללימוד שפה חדשה, בישול או גלישת גלים, הייתי משתפר.
לאחר 60 שעות תרגול מדיטציה, אני לא בטוח שהשתפרתי במשהו.
בשונה מתרגולים אחרים שבהם אני מנסה להשתפר או להתקדם ברכישת מיומנות כלשהי, כאן זה פחות מעניין אותי.
התקדמות ונסיגה עלולות להכיל תפיסה של הצלחה וכשלון.
התקדמות בקצב משביע רצון יכולה להיתפס כהצלחה, והתקדמות בקצב איטי מכפי שאנו רוצים יכולה להיתפס ככישלון.
נסיגה יכולה להיחוות ככישלון.

כשאני מתרגל מדיטציה ותשומת לב אינני מנסה להגיע לשום מקום ואני לא מודד שום דבר.
אני מתאמן בלשים לב.

**
ו.
התמסרות:
הבחירה בתרגול מדיטציה יומי היא אקט של התמסרות.
להמשיך לעשות זאת יום אחר יום גם כשלא מקבלים פידבק או שלא בטוחים אם משהו קורה.
כשזורעים זרע באדמה, יכולים לעבור ימים ארוכים עד שמשהו יצוץ ויתגלה.
המחויבות להשקיה היומית היא בלי קשר למה שרואים בעין.
יכול להיות שגם במקרה של תרגול מדיטציה יומי משהו גדל בתוכנו ועדיין לא הופיע.
וגם יכול להיות שלא.

**
ז.
אין מחשבה נייטרלית:
אחת התובנות המרכזיות שהתחדדה לי בתקופה הזו היא שאין מחשבה נייטרלית.
כל מחשבה שעוברת דרכנו משפיעה עלינו בצורה כלשהי ומעוררת בנו משהו.
המשהו הזה יכול להיות רגש, מחשבה או תחושה.
זה יכול להיות בעוצמות חזקות (לדוגמא: פחד, כעס, התרגשות, אהבה) או בעוצמות עדינות שבקושי נרגיש אותן או נבחין בהן.
הקטע הזה מדהים אותי:
אם כל מחשבה משפיעה עלינו, ואנחנו חושבים מאות או אלפי מחשבות במהלך עשרים דקות של מדיטציה,
הרי בפרק זמן של כחצי שעה אנחנו מושפעים מאות ואלפי פעמים.
אם זה המצב בתרגול מדיטציה קצר וסטרילי, הרי שבמהלך כל יום רגיל המלא באינספור אינטראקציות, מפגשים, אירועים וטריגרים, ההשפעות עלינו גדולות וחזקות פי כמה וכמה.
אנחנו ססמוגרף רגיש ומושפעים הרבה יותר מכפי שנדמה לנו או ממה שאנחנו חווים וחושבים.

**
ח.
אנחנו יכולים לבחור:
בכל פעם שאני שם לב למחשבה שעולה בי, אני יכול לבחור האם להמשיך איתה או להניח לה.
לדוגמא:
הבוקר עלתה בי מחשבה על אירוע מחלקה שאני רוצה לקדם בעבודה.
כשאני שם לב למחשבה הזו, אני יכול לבחור "להמשיך איתה" ולהתבונן בסקרנות במחשבה שתבוא אחריה באותו נושא, כמו למשל ליצור קשר עם מפיק אירוע מסוים.
אפשרות שונה תהיה לבחור להגיד לעצמי "מחשבה" ולהתבונן בסקרנות מה קורה עכשיו. באופן הזה אני מתייחס למחשבה כמו לענן חולף ובמקום לעקוב אחריה אני נותן לה להמשיך הלאה ושם לב למה שמגיע אחריה.

המחשבה החולפת היא טריגר.
אנו יכולים לבחור איך להגיב לטריגר הזה.
בכדי לבחור צריך להיות מודע.
בחלק גדול מהמצבים אני "מתעורר" לאחר שניות ארוכות ושם לב שנסחפתי אחר מחשבה מבלי להיות מודע לכך שאני נסחף ומבלי לבחור האם להמשיך איתה או לעצור.
בחיבור לנקודה הקודמת: למרות שאין מחשבות נייטרליות וכל מחשבה משפיעה עלינו, אנחנו יכולים לבחור איך להגיב להשפעות הללו ובכך למזער או להעצים אותן.

**
ט.
טריגר חיצוני וטריגר פנימי:
ויקטור פרנקל ("האדם מחפש משמעות") וסטיבן קובי ("שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד") מדגישים את רעיון המרווח שבין הטריגר לתגובה.
כשמישהו אומר לנו משהו אנו יכולים לייצר מרווח בין האמירה שלו לבין התגובה שלנו.
במרווח הזה אנו יכולים לצאת מ"אוטומט" ולבחור את תגובתנו.
בחודשים האחרונים התחדד לי שכשם שאנו יכולים לייצר מרווח בין טריגר חיצוני (אמירה של אדם אחר) לבין התגובה שלנו, כך אנו יכולים ליצור מרווח בין טריגר פנימי (מחשבה-רגש שלנו) לבין התגובה שלנו (מחשבה נוספת או פעולה).
בכל פעם שאנו מגיבים לטריגר חיצוני, אנו למעשה מגיבים לטריגר פנימי בתוכנו שהושפע מהטריגר החיצוני.

**
י.
השפעה אינסופית:
לפני כחצי שנה בחרתי להתחייב לתרגול מדיטציה יומי במשך שנה שלמה בעקבות פסקה שקראתי בספרו של מיכה גודמן "מהפכת הקשב".
כשקראתי את הספר עלתה בי מחשבה שהוא מעניין וזורם וגם שהוא לא מחדש לי יותר מדי.
ועם זאת, משפט אחד בתוכו השפיע עליי מאוד.
בעמוד 132 מיכה גודמן מספר על פגישה עם חברו ועל עצה שהוא קיבל ממנו:
"כדי להבין תשומת לב אתה צריך להתבונן בה באופן חוויתי וישיר, ולשם כך, מיכה, אתה צריך לתרגל מדיטציה."
שמעתי וקראתי על מדיטציה המון בעבר ומעולם לא התחייבתי לתרגול כזה בפני עצמי.
איכשהו, הקריאה בספר עוררה אותי לפעולה ועודדה אותי להתחייב לתרגול מדיטציה יומי.

למה דווקא הספר הזה ולמה דווקא בתקופה הזו? אין לי מושג.
מה השפעת המשפט המסוים הזה על חיי? לא ניתן למדוד אותה, אך היא אינסופית.
משפט אחד בספר מעורר מחשבה אחת שמובילה להתחייבות אחת ולאינספור אדוות של השפעה.

**
יא.
לוגיקה של פוטנציאל בלתי נתפס:

אם לכל מחשבה יש השפעה (אין מחשבות נייטרליות),
ובכל יום נתון אנחנו מושפעים מאלפי מחשבות, משפטים ואירועים,
ולכל מחשבה-משפט-פעולה יש פוטנציאל השפעה אינסופי עלינו ועל אחרים,
אזי כל רגע נתון, אחד מתוך אינספור רגעים, הוא בעל פוטנציאל אינסופי.

אני לא יודע מה אתכם, אותי זה "מעיף", מרגש וממלא מוטיבציה.

**
יב.
בעוד קצת יותר משבוע (יום שני ה 4.4) יוצאת לדרך תוכנית "חיים מלאים" בהנחייתי. 

כל החומרים שנוכחים בפוסט הזה (ועוד…) יהיו שם:
מודעות ותשומת לב.
התמסרות לתרגול ולתהליך.
בחירה.
לקיחת אחריות.
פעולה מודעת.
השפעה אינסופית.
רפלקציה ולמידה.
חגיגה.

ההרשמה תיסגר בקרוב ואתם מוזמנים להצטרף.

אם טרם שמעתם על התוכנית, תמצאו את כל הפרטים בקישור הבא.

אם שמעתם ואתם עדיין מתלבטים, אולי הגיע הזמן להחליט.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

– פרטים והרשמה לתוכנית "חיים מלאים" שמתחילה ביום שני ה-4.4.22

אדם הולך ברחוב ורואה שלושה בנאים מניחים לבנים זו על זו.
"מה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי הראשון.
"אני עובד בעבודה פיזית קשה ומשעממת בשמש היוקדת הזו, מבזבז את חיי על בניית קיר אבנים חסר משמעות שאף אחד לא באמת צריך."
"מה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי השני.
"אני עובד בעבודה חשובה המאפשרת לי להשתכר בכבוד ולפרנס את משפחתי."
"ומה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי השלישי.
"אני בונה קתדרלה מפוארת שהעולם טרם ראה כמותה".

המסר המרכזי בסיפור "שלושת הבנאים" הוא שאנו יכולים להתייחס לבניית קיר כמשימה אפורה ומשעממת, כמקור פרנסה חשוב התורם לביטחונה הכלכלי של משפחתנו, או כמעשה אומנות ייחודי המאפשר לנו להגשים את עצמנו ואת יכולותינו וחוזקותינו.
שלוש התפיסות הללו מייצגות את ההבדל שבין הישרדות, למשמעות ולייעוד, או בין חוסר משמעות, למשמעות ולמשמעות עמוקה.

את המשל הזה אפשר להחיל על עצמנו כמעט בכל מצב:
לשום דבר אין משמעות אובייקטיבית מוחלטת.
המשמעות היחידה של כל מה שאנו רואים, פוגשים או עושים היא המשמעות הסובייקטיבית שאנחנו מעניקים לו.
יש לנו את היכולת ואת האחריות לבחור את המשמעות של מה שאנחנו עושים, רואים או פוגשים וכשאנחנו משנים את המשמעות אנו משנים את חיינו.
(להרחבה והעמקה אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט "שלושה בנאים" שכתבתי לפני כשנה)

**
השבוע התחדדה לי תובנה משמעותית נוספת שחשוב להדגיש במשל "שלושת הבנאים":
כשם שניתן לשנות פרספקטיבה, להסתכל על דברים אחרת ולחוות משמעות מוגברת או מופחתת,
כך ניתן גם לשנות את מה שאנו עושים, להפסיק משהו שכבר לא מדויק עבורנו ולהתחיל משהו אחר.

במשל הבנאים, כל אחד מהבנאים יכול לשנות לא רק את נקודת המבט שלו, אלא גם לבחור לעבוד על קיר אחר, לעבור מבניית קירות לבניית שולחנות, להחליף מעסיק או לעבוד לצד חברים אחרים.

כשם שאנו יכולים לשנות את חשיבתנו, לאמץ משמעות אחרת, להתרומם מעל תפיסת המציאות המורגלת ולהכיר בכך שכבר עכשיו יש לנו את מה שאנו רוצים-צריכים,
כך אנו יכולים גם לשנות עבודה, עיסוק או סביבה וליצור לעצמנו מרחב חדש ומיטיב שבו קל יותר למשמעות ולשמחה לנבוע.

**
" אֵלִי,
תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם,
אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי,
וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם."

ב"תפילת השלווה" אנו מבקשים שלווה עבור הדברים שאין ביכולנו לשנות, אומץ עבור הדברים שאנו יכולים, ותבונה להבדיל בין השניים.
תבונת ההבחנה חשובה מאוד גם כאן ויכולה לסייע לנו להתמקד ביצירת שינוי פנימי (מחשבות, משמעות, תפיסה) או חיצוני (מקצוע, עבודה, סביבה).

בשונה מתפילת השלווה אני מאמין שמרבית המצבים הם פחות תוצר של יכולת או אי-יכולת קבועות, ויותר תוצר של רצון, מיקוד ומשמעת משתנים.
"מה חשוב לנו?", "מה אנחנו רוצים?" ו"במה אנו מתמקדים?" הן שאלות מפתח המשפיעות על חיינו הרבה יותר מהתכונות המולדות שלנו או מהחוזקות והחולשות הטבעיות שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ביומיים האחרונים מתנגנים ברדיו רבים משיריו של יורם טהרלב, בן קיבוץ יגור, שהלך לעולמו אתמול.

הבוקר קראתי בפוסט היומי של סיון רהב מאיר על הסיפור שמאחורי השיר "צל ומי באר". וכך סיון כותבת:

"יורם היה ילד בן תשע בקיבוץ יגור כשראה פתאום המוני מעפילים עייפים מגיעים ברגל אל הקיבוץ.
השנה הייתה 1945 והפליטים האלה, כולם ניצולי שואה, הגיעו באונייה מאירופה וברחו מהבריטים.
בני הקיבוץ מיהרו לפעול: הם הכניסו אותם הביתה, החביאו אותם ברחבי הקיבוץ, נתנו להם בגדים משלהם, ולבריטים לא היה שום סיכוי לתפוס אותם.
העולים החדשים, ניצולי השואה, נטמעו תוך דקות בין היהודים הצברים."

האירוע הזה נחקק בליבו של יורם בן ה-9 ולימים היווה את ההשראה לשירו "צל ומי באר".
מרגש מאוד לקרוא את מילות השיר כשמכירים את הסיפור שמאחורי השיר:

"מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם
מי שעייף ימצא פה צל ומי באר
מי שסוכתו נופלת
חרש יכנס בדלת
ותמיד יוכל להישאר."

**
השבוע הזה הוא בין היתר שבוע נוסף שבו גל האומיקרון ממשיך לנסוק תוך שהוא יוצר חוסר וודאות ודאגה ומשבש לאנשים רבים את השגרה.
את הפוסט הזה אני כותב כרגע בחצר ביתי, כשהלפטופ שלי על ברכיי (בניגוד לכל המלצה ארגונומית) בפינה מאוד מסוימת שבה השמש המדהימה שזורחת עכשיו מלטפת וטוענת אותי.

הלוויתו של יום טהרלב מתרחשת ממש ברגעים אלו של כתיבת הפוסט.
ההקשבה למילות השיר, לסיפור שמאחוריו ולסיפורים על יורם מעוררות בי תחושת חמימות נעימה.
מייד לאחר קריאת הפוסט של סיון הקשבתי מספר פעמים ביוטיוב לשיר בביצוע הנפלא והמרגש של הדודאים והפרברים.

המחשבות על יורם טהרלב, ישראל גוריון ובני אמדורסקי ז"ל נותנות לי "זריקת פרופורציה ופרספקטיבה" ומחזירות אותי אל "חמש התזכורות" של טיך נהאת האן:

1. בדרך הטבע, אני אזדקן. אין מנוס מזקנה.
2. בדרך הטבע, אני אחלה. אין מנוס ממחלה.
3. בדרך הטבע, אני אמות. אין מנוס ממוות.
4. בדרך הטבע, כל היקר לי וכל אלו שאני אוהב ישתנו. אין מנוס מפרידה.
5. מעשי הם רכושי היחיד. קרקע תחת רגלי – אין מנוס מהשלכות מעשי.

חמש התזכורות הללו נגעו בי בצורה עמוקה כבר בפעם הראשונה שנתקלתי בהן.
כשאני מהרהר בחמש התזכורות הללו אינני מרגיש פחד, דאגה או עצב, אלא שלווה, ענווה וקבלה.

לאורך השנים, ארבע התזכורות הראשונות היו מובנות לי לגמרי והחמישית הרגישה לי מובנת בצורה חלקית בלבד ולא הכי מדויקת עבורי.
הבוקר קראתי עליה קצת יותר והעמקתי בה:
על פי טיך נהאת האן מה שאנו משאירים אחרינו (ומה שאנו לוקחים עמנו) כשמגיע זמננו הן הההשלכות של פעולותינו.
פעולותינו הן סך המחשבות, המילים והמעשים שלנו המייצרים אדוות השפעה אינסופיות על סביבתנו (ועל המשך דרכנו) גם לאחר לכתנו.
למרות שיורם טהרלב נפטר השבוע, שיריו ימשיכו להתנגן, לפעום ולהרטיט לבבות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אני אוהב לקרוא מאז שאני זוכר את עצמי.
לספרים יש השפעה גדולה עלי.
לפעמים משפט מסוים שאני קורא בספר הולך איתי שנים.
כך היה עם "מנהיגות" של רודולף ג'וליאני.
קראתי את הספר הזה לפני כעשרים שנה, פעם אחת בלבד.
משפט אחד מהספר תפס אותי חזק בזמן הקריאה והולך איתי כבר שני עשורים.
מעניין שאני זוכר בעיקר אותו ושאיני זוכר תכנים או מסרים אחרים מהספר.

**
"אבא שלי הכניס לי את המסר הזה היטב לראש בזכות עקשנותו שהפכה לסימן המסחרי שלו:

חתונות – לשיקול דעתכם; לוויות – חובה.

מאז הקפדתי על הכלל הזה, לעיתים עד כדי כך שנקלעתי לצרות עם אלה שמחשיבים הזדמנויות קלילות יותר.
אני נוטה לטפל ברגעים הקשים בחייהם של אנשים טוב יותר מאשר ברגעים המשמחים, אולי מפני שאני משתדל לשמור על זמני ועל כוחותיי למקרה שבהם אזדקק להם באמת.
ושלא תבינו אותי לא נכון – כראש עיר ערכתי יותר מ-200 חתונות.
אני אוהב לאכול, אני אוהב מוסיקה, ואני אפילו נהנה מריקוד.
אבל כל אחד אוהב חתונות.
לוויות זה דבר קשה.
זו הסיבה שזקוקים לכם, ושאם אתם מופיעים יש לכך משמעות גדולה יותר.
האירועים השמחים – חתונות, מסיבות, ארוחות ערב מפוארות – כולם דברים נהדרים. והם חשובים;
מנהיג חייב להצטרף לאנשים בהנאה מהגמול לעבודה קשה ולהקרבה.
אבל ברגעים הקשים ביותר, כשמישהו שאתה מגלה אכפתיות כלפיו מחפש תשובות או קובר אדם יקר לו – אז נמדדת גדולתו של מנהיג."

~ מתוך "מנהיגות", רודולף ג'וליאני, ראש עיריית ניו יורק לשעבר, עמוד 209.

**
כשאנחנו בוחרים לפנות זמן ולהיות עם מישהו שחווה קושי או אבל, אנו מסמנים לו שאנחנו רואים אותו ושהוא בעדיפות עבורנו.
במציאות אינטנסיבית ומלאה במטלות ופגישות, כמעט תמיד זה כרוך בארגון מחדש של לוח הזמנים ובוויתור על דברים אחרים.
אבל יותר משאנו מסמנים משהו לאדם האחר, אנו מסמנים את החשיבות של מערכות יחסים ושל קשר אנושי לעצמנו.

**
הטקסט של ג'וליאני נחרט בי ומדבר אלי מאוד, אבל יש בו משהו אחד שמרגיש לי פחות מדויק ושהייתי משנה אותו:
המילים "חובה", "חייב", "צריך" מופיעות בו מספר פעמים.
הדיוק שלי לעצמי הוא שנוכחות בלוויות ובמצבים קשים אינה בגדר חובה.
מנהיג (או אדם) לא צריך או חייב להיות במקום מסוים. הוא יכול לבחור להיות שם.

קצת ענווה…

העולם לא סובב סביבנו. אנחנו לא אלוהים ולא הסגנית שלו.
נהיה או לא נהיה, כנראה שאנשים יסתדרו בלעדינו.

יש יותר מדרך אחת להיות עם ולצד אנשים.
אם אנחנו לא באמת פנויים לזה או לא מסוגלים להיות נוכחים, עדיף להגיד "לא" מתוך בחירה, מאשר "כן" מתוך חובה או "צריכיזם".

**
ומשהו חשוב לסיום:
כשאנחנו מאוד רוצים להגיע לביקור או להיות עם מישהו, ואיננו מגיעים לכך בגלל התחייבויות קודמות, עומס משימות, או מקומות אחרים שאנו "צריכים" להיות בהם, זה כנראה זמן טוב לעצור ולבדוק:
אולי משהו יצא מכוונון.
אולי נוצר אצלנו איזשהו בלבול פנימי.
ייתכן שזה זמן טוב לעדכן את סדרי העדיפויות שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר