תגית: הכרת תודה

פיתוח מומחיות

"כשאנחנו ילדים, ויש לנו בעיה עם מישהו, אנחנו מתרגזים.
מאיזושהי סיבה, הכעס מסלק את הבעיה;
אנחנו מקבלים את התוצאה הרצויה לנו.
זה קורה שוב – אנחנו מגיבים בכעס – וכעת אנחנו יודעים שאם נתרגז נסלק את הבעיה.
ואז אנחנו מתאמנים ומתאמנים, ונעשים מומחים לכעס.

באותו אופן, אנחנו נעשים מומחים בקנאה, מומחים לעצבות, מומחים בדחייה-עצמית.
כל הדרמה והסבל שלנו הם תוצרים של אימון. 
אנחנו מגיעים להסכם עם עצמנו, ואנחנו מתאמנים בהסכם הזה, עד שהוא נעשה למומחיות שלמה.
האופן שבו אנו חושבים, האופן שבו אנו מרגישים, והאופן שבו אנו פועלים,
נעשים כה שגורים שאיננו צריכים עוד להקדיש תשומת לב למה שאנחנו עושים.
באמצעות פעולה-תגובה אנחנו מתנהגים בצורה מסוימת.

כדי להיעשות למומחים לאהבה, אנחנו צריכים להתאמן באהבה.
אומנות הקשר האישי היא גם מומחיות בפני עצמה, והדרך היחידה להגיע למומחיות היא בעזרת אימון.
לפיכך, יש לפעול כדי להגיע למיומנות בקשר אישי.
לא מדובר במושגים מופשטים או ברכישת ידע.
מדובר בפעולה.
כמובן, כדי לפעול, אנחנו זקוקים לידע מסוים, או לכל הפחות למודעות קצת יותר גדולה לאופן שבו בני אדם פועלים."

~ מתוך "דרך האהבה" / דון מיגל רואיז

**
אנחנו מומחים בדבר שבו אנו מתאמנים שוב ושוב ושוב.

השבוע נזכרתי באירוע משפחתי יוצא דופן שהתרחש בדיוק לפני 12 שנים.
הוא התחיל כאירוע מאתגר במיוחד והתפתח בצורה מופלאה.
המחשבה על הדרך שעברנו מאז אותו אירוע, ועל המקום שאנו נמצאים בו היום עוררה בי הכרת תודה עמוקה.

הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להיות מומחה בהם.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה לתרגל שוב ושוב ושוב.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להרגיש יותר בחיי.

ויש על מה.

לצד המחשבה ותחושת הכרת התודה שהתעוררו כשנזכרתי באירוע, עלתה גם שאלה:
"איך זה שאני לא מרגיש הרבה יותר הכרת תודה?"

שהרי יש על מה…

נכון – לא חסרים קשיים ובעיות,
והחיים מלאים גם בדברים לא נעימים, מאתגרים ומכאיבים,
אבל מה שיש הוא עצום לאין שיעור ואינו מובן מאליו,
אז איך זה שאני לא חווה יותר הכרת תודה בחלקים יותר גדולים של הזמן?

הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להיות מומחה בהם.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה לתרגל שוב ושוב ושוב.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להרגיש יותר בחיי.

**
"איזהו עשיר? השמח בחלקו"יכולה להיות אחת הגירסאות של "מה שיוצא אני מרוצה" או של "תגיד תודה ותשתוק".

הכרת תודה על מה שיש, יכולה בקלות לגלוש להסתפקות במועט,
שיכולה לייצג חוסר לגיטימיות לרצון שדברים יהיו אחרת ממה שהם.

המלצה לקבלה של אנשים ושל מצבים עלולה לגלוש "להקטנת רצון".

אם הכול "כבר בסדר" ויש כל-כך הרבה על מה להכיר תודה וממה לשמוח,
האם זה לגיטימי לרצות שיהיה לי יותר ממשהו או לרצות שדברים יהיו אחרת מכפי שהם?
האם זו לא אנוכיות, חזירות, התקטננות או חוסר-רוחניות?

**
המתח שבין הכרת תודה וקבלה לבין רצון לשינוי מבוסס על חשיבת "או-או".

הוא מבוסס על תפיסה תודעתית שלפיה הכרת תודה וקבלה מנוגדים לרצון לשינוי.

קבלה והכרת תודה נמצאים בקצהו אחד של ציר דימיוני, 
רצון לשינוי נמצא בקצהו האחר של אותו ציר,
ואנחנו איפשהו על הציר. 
בין לבין או צמוד לאחד הקצוות.

על פי תפיסה זו – כל התקרבות לאחד הקצוות היא גם התרחקות מהקצה האחר.

**
הכרת תודה וקבלה אינם מנוגדים לרצון לשינוי.

אפשר להכיר תודה על מה שיש, לקבל אנשים ומצבים כפי שהם כרגע,
וגם לרצות שדברים יהיו אחרת ולפעול לשינויים.

באופן אישי, נראה לי שבמשך שנים, החזקתי (כנראה בצורה לא-מודעת), בתפיסת האו-או.
נתתי עדיפות לפיתוח הכרת תודה וקבלה על חשבון פיתוח רצון.
התאמנתי שוב ושוב בתרגול הכרת תודה וקבלה, והתאמנתי פחות בפיתוח רצון.
אולי אפילו התאמנתי בהנמכת או בהקטנת רצון.

כשמשחררים את תפיסת "או-או" ומחליפים אותה בתפיסת "גם-וגם",
אפשר לפתח יותר הכרת תודה וקבלה וגם לפתח יותר רצון ופעולה לשינוי.

**
תרגול הכרת תודה, קבלה ושמחה מוכרים לי.
אני מתרגל אותם שנים ורוצה להמשיך לעשות זאת, להעמיק את התרגול ואת הנוכחות שלהם בחיי.

תרגול רצון לשינוי מוכר לי קצת פחות. 
במיוחד באזורים מסוימים בחיי. 
כרגע, התרגול המסוים הזה יותר מאתגר עבורי:

מה בא לי עכשיו? מה מתחשק לי? מה אני רוצה? 
מה לא מתחשק לי? מה אני לא רוצה?
האם זה לגיטימי? האם זה לא אנוכי? 
האם אנשים לא ייפגעו כשאומר זאת? 
האם אני לא אפגע כשאבטא או אבקש את זה?

בחודשים הקרובים אני רוצה לתרגל גם וגם:
גם הכרת תודה, קבלה ושמחה על מה שיש, וגם לתת יותר מקום וקשב לרצון שלי לשינוי.

אם הפוסט הזה נוגע בכם בצורה כלשהי ומתחשק לכם להגיב או לכתוב לי כמה מילים אתם מוזמנים.
יכול להיות שאחזיר לכם תשובה ויכול להיות שלא…
אנא אל תקחו את זה אישית, זה יהיה חלק מהתרגול שלי… : – )

שבת של שלום
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

14 מחשבות על שינוי ארגוני

14 מחשבות על שינוי ארגוני

1.
פורמט סטנדרטי של שינוי ארגוני:

מנהל נוכחי עוזב תפקיד, מנהל חדש נכנס לתפקיד.
ארגון קיים נסגר או משתנה, ארגון חדש מוקם.

**
2.
ברמת המאקרו, בפרספקטיבה רחבה, שינויים מהסוג הזה מתרחשים כל הזמן.
אין פה שום דבר מרגש או יוצא דופן.

ברמת המיקרו, בפרספקיבה אישית,
השינוי משמעותי עבור המנהלים שעוזבים, המנהלים שמקודמים, העובדים שמושפעים.

**
3.
הבחירה במנהל מסוים נובעת ממחשבה של מקבלת ההחלטה,
שבמצב הנוכחי, המנהל הזה הוא האפשרות המועדפת.

ייתכן שאם מקבלת ההחלטה היתה אחרת, או אם היו אפשרויות נוספות, הבחירה היתה שונה.

**
4.
הבחירה במנהל מסוים מושפעת במידה רבה מפעולותיו ומעשיו של אותו מנהל שנבחר.
היא פרי פעולותיו, הישגיו, מעשיו, השקעתו, מערכות היחסים שלו והתנהלותו בעבר.

בחירה מסוימת ברגע נתון יכולה להיות פרי של דרך רבת שנים אשר התפתחה בהדרגה ובהתמדה.

**
5.
המקום הנוכחי שאנו נמצאים בו וההישגים שהשגנו לאורך הדרך,
הם תמיד תוצר של אינספור פעולות ואנשים הארוגים ברשת חיינו.

הבחירה במנהל מסוים היא תמיד בחירה ברשת האינסופית שהוא חלק ממנה.

**
6.
מהמקום שאנו נמצאים בו ומנקודת המבט הנוכחית, איננו יכולים לצפות כיצד דברים יתפתחו.
החיים תמיד מורכבים יותר מיכולת התפיסה שלנו ברגע נתון.

שינוי מהווה שער כניסה לדרך חדשה של אירועים, חוויות והתנסויות.

**
7.
בנקודות זמן מסוימות חשוב לעצור.
לחגוג את ההישג, לשמוח ולהכיר תודה, להתרגש מהשינוי, להנות מהרגע.

**
8.
לצד החגיגת, השמחה, הכרת התודה וההתרגשות,
נוכחים גם דברים נוספיפ כגון הלחץ להצליח, החשש מהעתיד והעצב על משהו שאהבנו ואולי ישתנה עכשיו.

חיים מלאים. גם וגם.

**
9.
שינוי ארגוני-חיצוני מוביל להתארגנות חדשה בהיבטים שונים:
הרכבי הקבוצות, תהליכים ונהלים, מערך הכוחות הניהוליים ועוד.

תקופת המעבר שבה מתרחש השינוי מתאפיינת בחוסר וודאות ובאי–יציבות.

**
10.
התארגנות חיצונית משפיעה על התארגנות פנימית.
כשהעולם החיצוני משתנה, עולמות פנימיים משתנים ומתארגנים מחדש.

תקופת המעבר שבה מתרחשת התארגנות פנימית מחדש מתאפיינת בחוסר וודאות ובאי–יציבות פנימית.

**
11.
כמו כל שינוי אחר, גם השינוי הזה הוא זמני.
הוא יחזיק מעמד חודשיים, או שנתיים, או פרק זמן אחר.

מתישהו תצא הודעה ארגונית נוספת שתכריז על השינוי הבא.

**
12.
שינויים ארגוניים מתרחשים בכל יום, ולא רק ביום שבו נשלחת הודעה רשמית.

משפט קצר שמישהו בוחר לומר או להימנע מלומר,
פעולה זעירה שמישהי בוחרת לעשות או לעצור,
הם דוגמאות לשינוי יומיומי שלא מוכרז בהודעה ארגונית.

אנחנו בהתהוות מתמדת.
שינוי, צמיחה וקמילה נוכחים בכל יום מימי חיינו.

**
13.
מדד אפשרי להצלחה בחיים :

– כמה אנשים ישמחו בשבילנו אם נקבל את התפקיד?
– כמה אנשים יהיו עצובים אם נעזוב?
– כמה אנשים יתגעגעו אלינו כשלא נהיה פה?

**
14.
שינוי ארגוני שאנו מושפעים ממנו, גדול ככל שיהיה,
מהווה רק מרכיב אחד במארג חיינו.

– איך השינוי הזה משפיע על חיינו וחיי משפחתנו?
– איך היינו רוצים שהוא ישפיע?
– איך לא היינו רוצים שהוא ישפיע?
– מה אנו מתכוונים לעשות בנוגע לזה?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מזמן לא היית צעירה..

היה כל-כך משמח הבוקר לשמוע,
שמישהי בת תשעים וארבע שאינך מכירה,
תהנה בימים הקרובים מהאוכל שבישלת עבורה,
ושהגיע אליה בזכות השליח שאסף את זה ממך.

**
חגיגה אמיתית.
מענה לצורך חשוב.
הזדמנות לנתינה.
תחושת משמעות.

**
הכול יחסי.
מזמן לא היית צעירה.

שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

**
ככה…
פעולה ועוד פעולה.
מחווה ועוד מחווה.
צעד ועוד צעד.
רגע ועוד רגע.
יום ועוד יום.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

5 סוגים של זמן

לאנשים העובדים מהבית שבו נמצאים באותו זמן ומרחב גם שאר בני המשפחה, אתגר איזון בית–עבודה מקבל משמעות חדשה וקופץ ברמת המורכבות שלו.
 
**
ניתן להבחין ב-5 סוגים של זמן:
 
א. זמן עבודה משותף – שבו אנו נדרשים לאינטראקציה עם שאר חברי הצוות והעמיתים שלנו.
ב. זמן עבודה אישי – שבו ניתן לקדם דברים התלויים בנו בשעות הנוחות לנו, ללא צורך בתיאום עם אחרים.
ג. זמן מנהלות – סידורים, הכנת ארוחות, מקלחות, מטלות ואחראויות שונות.
ד. זמן נוכחות משפחתית – להיות בנוכחות עם בני המשפחה (לדוגמא: משחק, שיחות, טיולים, ארוחות).
ה. זמן אישי – התאוששות, מנוחה, מדיטציה, ספורט, תחביבים, חברים ומילוי מצברים.
 
**
3 טעויות זמן נפוצות:
 
– לחשוב שאפשר להסתדר לאורך זמן בלי אחד או יותר מסוגי הזמן הללו (לדוגמא: בלי זמן אישי).
– לבלבל בין סוגי זמן שונים (לדוגמא: בין זמן מנהלות משפחתיות, לזמן נוכחות משפחתית).
– לנסות לשלב באותו רגע נתון שני סוגי זמן שונים. למולטי-טסקינג יש מחיר.
 
**
6 דברים שיכולים לעזור:
 
– הכרה בסוגי הזמן השונים ובחשיבות שלהם.
– תכנון זמני נוכחות (אישית ומשפחתית) ושמירה עליהם.
– הפרדות ברורות בין זמני נוכחות (עם המשפחה ועם עצמנו) לזמני עבודה או מנהלות.
– למידה ושיפור יומיומיים ממה שעובד לנו ומה שלא.
– חמלה עצמית: זה יכול להיות מאתגר מאוד. במיוחד לאורך זמן.
– הכרת תודה: למי שמסייע לנו בתקופה הזו + למי שחווה את זה יותר מאיתנו בימים "רגילים".
 
חיים מלאים. היום.
Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

התחלנו…

התחלנו…

מהימים הראשונים בבית אפשר לקבל הצצה לעתיד.
הפעם זה מרגיש אחרת.
שונה מדברים שחווינו בעבר.
הרבה יותר דחוס ואינטנסיבי.
בהרבה רמות ומימדים.
גם מה שקורה בבית וגם מה שקורה מחוץ לבית.
מעבר חד משגרה מוכרת למצב חדש.

וכנראה שזה הקדימון.
למצב מתמשך שילך ויתעצם.
בעוד רגע זה מתגבר.
גם בבית וגם מחוץ לבית.
אנחנו כאן.
עכשיו.

**
איך עוברים תקופה אינטנסיבית של כמה חודשים?
עוברים רק את היום הנוכחי.
אין דבר כזה חודשיים או שנתיים.
יש רק את היום.

**
איך עוברים את היום הזה?
בודקים מה חשוב.
ואז מתמקדים בלתת מענה למה שחשוב.

ואם אי אפשר לתת מענה לכל מה שחשוב, אז בודקים מה הכי חשוב.
ואז מתמקדים בלתת מענה למה שהכי חשוב.

ככה.
רק היום.

**
ולא מנסים להיות מושלמים.
ולא מנסים לתת מענה להכול.
ולא מתמקדים במה שהיה חשוב אתמול, כי זה כבר לא רלוונטי.
ולא מתמקדים במה שיהיה מחר, כי אין לנו מושג. ואין לנו אנרגיה מיותרת.

**
ובסוף כל יום עוצרים.

נושמים…

חוגגים את המקומות והמצבים שהצלחנו בהם.
מכירים תודה לאנשים שתמכו בנו ועזרו לנו.
חומלים וכואבים את המקומות והמצבים שקשים לנו.

נושמים…

וסוגרים את היום.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

10 מחשבות על המצב

10 מחשבות אישיות על המצב

א. המצב מאופיין כרגע בחוסר וודאות.

הדברים מתפתחים מיום ליום.
לא ברור לאן זה הולך ואיפה נהיה בעוד מספר ימים או שבועות.
חוסר הוודאות הנוכחי גדול יותר מזה שרובנו חווים בדרך כלל.
זהו שינוי למה שאנו מורגלים בו והוא מעורר בנו מחשבות, רגשות ותחושות שונות.

**
ב. הערכה שלי: לרבים מאתנו הימים הקרובים הם ימי מעבר בין מצבים.

בין מצב "שגרה" של החיים שהיינו מורגלים בהם, למצב "חדש" עם שגרת חיים חדשה.
משהו בי מאמין שתקופת המעבר הזו תמשך מספר ימים או מספר שבועות.

כשנגיע למצב "חדש" הקשיים והאתגרים לא ייעלמו, 
אך אולי תהיה לנו קצת יותר בהירות וסוג חדש של שגרה.
יש הקלה מסוימת במחשבה שאנו בתקופת מעבר.
טבעי שבתקופה כזו אנו חווים כאוס, חשש ואי-וודאות.

**
ג. שלושת המעגלים שלנו

סטיבן קובי מבחין בין מעגלי השליטה, ההשפעה והדאגה.
למרות שאין לנו שליטה על מה שמתרחש, ושבמצבים רבים ההשפעה שלנו מוגבלת,
עדיין יש לנו יכולת לבחור במה אנו מתמקדים.
בימים כאלו קשה להיות מחובר לטלוויזיה, לחדשות או לרשתות החברתיות, מבלי להגדיל משמעותית את מעגל הדאגה.

גם בימים כאלו יש לא מעט דברים שהם בשליטתנו והשפעתנו. מספר דוגמאות:
מה ניתן לעשות כדי לשמור על ההיגיינה שלנו?
אילו הרגלים או שגרת יום אנו בונים לעצמנו במסגרת האילוצים הקיימים?

חשוב להיות מודעים לשלושת המעגלים שלנו,
ולקחת אחריות על הבחירות שלנו במעגלים הללו.
אנו יכולים להגביר את השליטה וההשפעה שלנו ולצמצם את הדאגה שלנו.

**
ד. הסיפור שאנו מספרים לעצמנו משפיע מאוד על הדרך שבה אנו חווים את המציאות כרגע

סיפור אחד לדוגמא: זה המצב החמור ביותר שהאנושות חוותה בעשרות השנים האחרונות.
סיפור שני לדוגמא: זה כלום. ניפוח יתר. אנשים נכנסים להיסטריה ללא סיבה ובעוד זמן קצר, כמו

בהרבה מקרים אחרים כל העניין הזה ייעלם.
במצב הנוכחי חשוב להכיר את הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו,
ולהבין שהם רק סיפורים על מה שקורה ולא בהכרח מה שקורה.

ניתן להסתכל על כך בסקרנות:
איזה סיפור אני מספר לעצמי כרגע? מה הוא מעורר בי?
האם יש סיפור חלופי שאני יכול לספר לעצמי שאולי נכון לא פחות עבורי?

דוגמא:
אם הסיפור שאני מספר לעצמי הוא שהשבועות הקרובים הולכים להיות סיוט ושאיני יודע איך נעבור אותם, סביר להניח שאחוש פחד, לחץ, חוסר אונים, הצפה ועוד.
אם הסיפור שאני מספר לעצמי הוא שבשבועות הקרובים, בגלל המצב והאתגרים השונים, 
תהיינה לי הזדמנויות לעזור לאנשים במשפחתי, במקום עבודתי ובקהילה שלי,
אחוש פחות לחץ וחוסר אונים ויותר משמעות.

**
ה. שימור עצמי

עפ"י הוראות הבטיחות במטוס, כשטסים עם ילד, במקרה של מצב חירום, 
חשוב לשים מסיכת חמצן קודם כל על עצמנו ורק לאחר מכן על הילד שאתנו.
בתקופה כזו השימור העצמי לאורך זמן חשוב מאוד:
מה עושה לנו טוב?
מה מרגיע אותנו?
מה ממלא את המצברים שלנו?
מדיטציה, ספורט, כתיבה, שיחה עם חבר/ה, מוזיקה, שינה, תרגול הכרת תודה, זמן לבד, …

**
ו. אנחנו ואחרים

ניתן להתמקד כרגע במה עובר עלינו ובמה אנו צריכים, או במה עובר על אחרים ובמה הם צריכים.
הפניית תשומת הלב לאנשים שונים, תעורר מחשבות ותחושות שונות.

אנשים שונים חווים את המצב בצורות שונות ומתמודדים עם אתגרים שונים.

ברגע נתון אנו יכולים להתמקד באדם מסוים.
יש לנו את היכולת לבחור במי אנו מתמקדים.
יכולתנו להתמקד באדם אחר ולתת מענה לצרכים חשובים עבורו, משפיעה לא רק עליו אלא גם עלינו.
(לא לשכוח שימור עצמי… )

**
ז. חצי כוס ריקה וחצי כוס מלאה

מה טוב במה שקורה עכשיו? למי ועל מה אנו מכירים תודה? 
מה רע או בעייתי במה שקורה עכשיו? על מי ועל מה אנו כועסים?

תמיד יש גם חצי כוס ריקה וגם חצי כוס מלאה.

הדבר שאנו מתמקדים בו הולך וגדל.

בתקופות של חוסר וודאות ומתח, לתרגול עקבי של הכרת תודה יש השפעה עצומה.

**
ח. איזה סוג של אתגר מטריד אותי עכשיו?

פרופורציות ונוכחות:
האם אני מוטרד ממשהו שקורה כרגע או ממחשבה על משהו שעלול לקרות?
האם זה עניין בריאותי? או עניין כלכלי? או עניין של נוחות? או משהו אחר?

ובכל אחד מהעניינים הללו: עד כמה זה חמור או דחוף?
בריאותי: האם אני או מישהו מקרוביי בסכנת חיים? יש לו חום? מנוזל? לא מרגיש טוב?
כלכלי: האם אין לי כסף לשלם חשבונות ולקנות אוכל? האם אני מוטרד מתעסוקה עתידית? מימי חופשה שאולי יימחקו לי? מאחוזים שהפסדתי במניות?
הבנתם את העיקרון…
חשוב שנשים לב מה בדיוק הנושא שכרגע מטריד אותנו…

**
ט. שתי שאלות מפתח

במצבים אינטנסיביים, שבהם המשאבים מוגבלים, יש שתי שאלות אני אוהב לעבוד איתן:
1. מה חשוב עכשיו?
2. מה ניתן לעשות כדי לתת מענה למה שהכי חשוב?

מה שחשוב עכשיו הוא מה שחשוב לי, לאנשים הקרובים לי ולסביבתי.
במשפחתי, במקום העבודה שלי, בקהילה שלי.
במצבים שבהם לא ניתן לתת מענה לכל מה שהיינו רוצים, חשוב במיוחד להגדיר לעצמנו את סדרי העדיפויות ולהתמקד בהם.
חשוב לא פחות לקבל את העובדה שאיננו יכולים לעשות הכול ולגלות חמלה עצמית.

**
י. ארבע הנחיות להתנהלות במשבר

לפני מספר שנים כתבתי פוסט קצר ובו ארבע הנחיות להתנהלות במצבים מאתגרים.
אולי יעניין אתכם לקרוא אותו.
הוא מתחבר למה שכבר נכתב, אך מארגן את זה בצורה קצת אחרת…

**
עד כאן 10 מחשבות אישיות על המצב.

אני מקווה שהן בעלות ערך עבורכם ותורמות לכם בצורה כלשהי.

הפוסט הנוכחי מתמקד בנקודת מבט אישית על ובהתנהלות אישית בימים הקרובים.
ייתכן שבקרוב אשלח פוסט נוסף המתמקד בנקודת מבט ניהולית עם המלצות וכלים למנהלים בתקופה הנוכחית.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

"זה לא עובד ככה בחיים האמיתיים"

בסדנת מבוא לתקשורת מקרבת שהעברתי השבוע בארגון עסקי כלשהו,
העיר אחד המשתתפים:

"זה לא עובד ככה.
בתיאוריה זה אולי נשמע יפה, אבל זה לא עובד ככה בחיים.
אנחנו לא יכולים להסתובב בעולם ולהיות עסוקים בצרכים וברגשות שלנו ושל אחרים.
אפשר אולי לקחת את זה במקרים מסוימים למשפחה, אבל בטח שזה לא משהו שאפשר ליישם בעבודה.
זה פשוט לא עובד ככה."

בעבר, כשהייתי שומע מישהו מתבטא בצורה כזו, משהו בי היה "מתגייס" לנסות לשכנע אותו.
להשפיע על תפיסת עולמו.
להראות לו שהוא טועה (ושאני צודק…).

השבוע, כששמעתי את המילים הללו ממנו, עלה בי בעיקר עצב.
עצב הנובע מהמחשבה של איך זה לחיות ככה בעולם.
עם האמונה שאין מקום או זמן לעסוק בצרכים,
שאולי מסוכן לעשות את זה, שלאנשים לא אכפת.
שחשוב להתמקד בלהילחם, בלנצח ובלשרוד,
ולא להשלות את עצמנו בחלומות על עולמות אוטופיים מדומיינים.

אני לא חושב שהוא טועה.
אני חושב שהוא כנראה צודק.
במקרה שלו… לגביו…

**
"החיים אינם תהליך של גילוי,
החיים הינם תהליך של יצירה"

את המשפט הזה פגשתי השבוע בספר "שיחות עם אלוהים".

ואוו.

שמעתי את הרעיון הזה פעמים רבות בעבר,
אבל משהו בניסוח המסוים הזה חזק מאוד עבורי.

המחשבות, המילים והפעולות שלנו, יוצרות את העולם שלנו.
העולם שלנו הוא תוצר של המחשבות, המילים והפעולות שלנו.
המשפחה שלנו, העבודה שלנו, מערכות היחסים שלנו, הבריאות שלנו, כמות הכסף שלנו,
הן כולן תוצר של המחשבות, המילים והמעשים שלנו.

"החיים אינם תהליך של גילוי,
החיים הינם תהליך של יצירה"

אין תשובה נכונה או שגויה לשאלה האם לאנשים אכפת או לא אכפת מאתנו.
אין תשובה אחת לשאלה האם טבע האדם טוב או רע מיסודו.
אין תשובה חד-משמעית לשאלה האם עדיף לתת אמון או שזה מסוכן מדי.

התשובות לכל השאלות הללו אינן משהו שנמצא שם ושצריך לגלות אותו.
התשובות לכל השאלות הללו נוצרות כל הזמן מתוך המחשבות, המילים והמעשים שלנו.
כל יום. 
כל היום.
**
שיתוף בחגיגה:

לפני כשנה יצרתי את סדרת "52 הכלים לתקשורת ויחסים".
במהלך שנה שלמה, אחת לשבוע נשלח לנרשמים כלי מעשי בתחום התקשורת והיחסים.
את הכלים אספתי ממורים וממקורות שונים לאורך השנים או שפיתחתי בעצמי.
עד כה נרשמו ל- "52 הכלים" כ- 1200 מתרגלות ומתרגלים.

ביום ד', קרוב לחצות, סיימתי לכתוב את הכלי האחרון בסדרה.
ביום ה', 10:30 בבוקר, הוא נשלח לראשונה לשמונת האנשים שהיו הראשונים להירשם לסדרה.
הבוקר יישלח הכלי לכ-200 מתרגלות ומתרגלים נוספים, שנרשמו לסדרה לפני 51 שבועות בדיוק.

יש בי הכרת תודה עצומה למורים ולגישות השונות,
שמהם שאבתי את הכלים הללו, ושהשפעתם על חיי גדולה ומשמעותית.

אני חוגג את הבחירה שלי ליצור את הסדרה הזו ולשחרר אותה "לעולם".
אני חוגג את הכוונה שממנה נוצרה הסדרה וכל אחד מהכלים, ואת היצירה העקבית לאורך השנה.
אני חוגג את האפשרות שחייהם של אנשים, משפחות וארגונים מושפעים מהכלים הללו.

**
הנה דוגמא לאחד הכלים בסדרת "52 הכלים":

כלי 11# – להקשיב כדי להשיב / להקשיב כדי להבין

א. כשאנו מקשיבים כדי להשיב,
מתקיימים עבורנו שני מצבי תקשורת:
1. דיבור.
2. הכנה לדיבור.

בכל רגע נתון אנו מבטאים את עצמנו או מתכוננים לכך. 

כשאנו מקשיבים כדי להשיב,
אנו ממוקדים בנו, במה שעובר עלינו ובדרך שבה אנו תופסים את העולם.
מטרת הקשבתנו היא לסייע לנו לשכנע, לחנך, להשפיע, לנצח.
ההקשבה היא אמצעי, לעתים מניפולטיבי, שמטרתו לדחוף את האג'נדה שלנו.

ב. כשאנו מקשיבים כדי להבין,
מתקיימים עבורנו שני מצבי תקשורת:
1. הקשבה.
2. בדיקת הבנה.

בכל רגע נתון אנו מקשיבים או בודקים שהבנו נכון. 

כשאנו מקשיבים כדי להבין,
אנו ממוקדים באחר, בעולם שלו ובמה שעובר עליו.
מטרת הקשבתנו היא להבין את האחר, את מה שחשוב לו ואת הדרך שבה הוא תופס את העולם.
ההקשבה היא אמצעי להבנה מעמיקה יותר של המצב, הבנה שתהווה את הבסיס לפתרונות שיגיעו בהמשך.

ג. ברגע נתון, אפשר להקשיב כדי להשיב או להקשיב כדי להבין.
או זה, או זה.

**
אהבתם?
מעניין אתכם לקבל כלים נוספים?

אתם מוזמנים להצטרף לסדרת "52 הכלים לתקשורת ויחסים" מהקישור הבא,
ולקבל מיידית את הכלי הראשון ישירות למייל שלכם.

"החיים אינם תהליך של גילוי,
החיים הינם תהליך של יצירה."

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

רפלקציה על תריסר שנים

מספר מיוחד 48.
מתחלק ב-2, 3, 4, 6, 8, 12, 16, 24.
מתחלק בהרבה מספרים ואינו מתחלק ב-5 וב-10.
מספר "אמיתי" באמצע החיים, לא מספר עגול ש"מצטלם יפה".
אינטגרטיבי.
מלא ומחובר.
לא מהוקצע.

השבוע חגגתי את יום הולדתי ה-48.
יום הולדת 48 הוא יום שבו אני מסיים ארבעה תריסרי שנים על הכדור הזה.
ומתחיל את התריסר החמישי.

**
רפלקציה על המקום שהייתי בו לפני 12 שנים, בדיוק בתחילת התריסר הרביעי שלי, 17.2.08:

משפחה:
– מאיה ואני נשואים כעשר שנים. שחר ותמר בנות שמונה ושש, לומדות בכיתה ב' ובגן חובה.
– רועי עדיין לא אתנו, צפוי להיוולד בעוד כארבעה חודשים.
– אנו גרים בדירה שלנו ברחוב מענית בכפר-סבא. בעוד מספר שנים נעבור לבית שאנו גרים בו כיום. 
– אבי בחיים. בעוד כשנה וחצי יתגלה אצלו סרטן והוא ילך לעולמו בפברואר 2010 לאחר התמודדות בת מספר חודשים.
– אבירם ואיתי, בני דודי, עדיין כאן. בעוד מספר חודשים נחגוג ביחד אצל הורי את ראש השנה. כשבועיים לאחר מכן תתרחש תאונת המטוס הקטלנית שבה ימצאו את מותם.
– בעוד כעשר שנים (פברואר 2018) יתגלה סרטן אצל אמי. ניכנס לתקופה אינטנסיבית ומאתגרת בת כשנה וחצי של טיפולים וניתוחים. לשמחתי אמי עדיין כאן אתנו כיום (פברואר 2020), במקום יציב יותר, מטופלת, מתמודדת.

**
לימודים והתפתחות אישית:
– בפברואר 2008 אני מכיר את מודל Human Dynamics מזה כארבע שנים. לתקשורת מקרבת נחשפתי לפני כשנתיים-שלוש בזכות מירי שפירא היקרה. גם תקשורת מקרבת וגם Human Dynamics משמעותיים מאוד בחיי. כבר אז וגם היום.
– לפני מספר חודשים חזרתי מסמינר תקשורת מקרבת בן 4 ימים באוהיו, שם פגשתי לראשונה את סילביה הסקביץ' (צפוי להתפתח בינינו קשר חברי ויהיו לנו מספר מפגשים נוספים בהמשך). לפני כשנה חזרתי מסמינר אינטנסיבי בן כשבועיים בניו-מקסיקו שבו זכיתי לפגוש את מרשל רוזנברג (יוצר התקשורת המקרבת), מנחים נוספים ועשרות משתתפים מכל העולם. שנת 2007 שזה עתה הסתיימה מהווה שנה טרנספורמטיבית עבורי בכל מה שקשור לתקשורת מקרבת ולאינטגרציה שלה לחיי.
– בנקודת הזמן הזו אני באמצע לימודי הרייקי שלי. צפוי לסיים בעוד כשלושה חודשים בסמוך ללידתו של רועי. הרייקי ישפיע עלי ועל חיי משפחתי וישמש אותי הרבה בשנים הקרובות, בין היתר במצב חירום אינטנסיבי ומאתגר במיוחד. 
– טרם נחשפתי לגישת ה-"התמקדות" ולדנה גניהר (מורתי הראשונה להתמקדות). טרם פגשתי את יהודית פירסט שתהיה שותפתי להתמקדויות שבועיות במשך שנים. עולם חדש ומופלא שישפיע רבות על חיי צפוי להיפתח בפני באוקטובר 2008, בעוד כחצי שנה.
– גם את לימודי הקונסטלציה (ישי גסטר), התקשור (דורית יעקובי) והפסיכולוגיה ביהדות (יאיר כספי) טרם פגשתי. 
– טרם נחשפתי לבודהיזם, שצפוי להיכנס לחיי בהדרגה ובעקביות בעוד מספר שנים, ולהשפיע עלי באופן עמוק ומשמעותי.
– מזה מספר שנים אני חשוף לעבודתם ולספריהם של סטיבן קובי וטוני רובינס המשפיעים על חיי. 
– טרם נחשפתי לסת' גודין וטיך נהאת האן, מורים וסופרים שיהפכו להיות משמעותיים מאוד בחיי.
– כל עולם הפודקאסטים וספרי השמע של audible עדיין לא כאן עבורי. מדי פעם אני צורב לעצמי דיסקים ממקורות שונים ומאזין להם במהלך נסיעות.

**
עבודה:
– בפברואר 2008 אני עובד באינטל במשרה מלאה. מנהל קבוצות מערכות מידע מקומיות וגלובליות מזה מספר שנים.
– אני אחראי על תחום רוחבי של "פרויקטי אנשים" במחלקת IT ישראל ומוביל מספר פעילויות המשפיעות על כמה מאות עובדים.
– אני כבר מדריך מוכר באינטל ישראל ומעביר מספר קורסים בנושאי תקשורת בינאישית, פיתוח קריירה והתפתחות אישית.
– אני בקשרים חבריים עם איתי, מוטי, מרב ומספר אנשים נוספים העובדים בארגון מקביל לשלי. עוזר להם פה ושם "בהתנדבות". טרם הצטרפתי לארגון שלהם שלימים ייקרא Advanced Analytics ויהפוך להיות ארגון בינה-מלאכותית מוביל באינטל העולמית.
– בשלב זה טרם ביצעתי את שינוי הקריירה ואת המעבר מניהול קבוצות טכנולוגיות למיקוד בתחומי אנשים, מערכות יחסים, פיתוח מנהלים ותרבות ארגונית. 
– טרם פגשתי חלק גדול מהאנשים שאני עובד איתם בצורה הדוקה בשנים האחרונות, אנשים שחלקם יהפכו להיות שותפים מדהימים לדרך, חברים קרובים (הרבה מעבר לעבודה…) ואנשים שכיום אני מתקשה לדמיין את חיי בלעדיהם.
– בפברואר 2008 הבלוג שלי "תקשורת מקרבת לחיים מלאים" עדיין לא קיים (יעלה לאוויר לראשונה רק ב-2012). בשנים שלאחר עלייתו, אכתוב אלפי פוסטים, בתדירות יומית או שבועית שייקראו על ידי אנשים רבים.
– הפעילות העסקית הנוספת שלי (לצד עבודתי באינטל) עדיין לא קיימת. טרם העברתי הרצאות או הנחיתי סדנאות מחוץ לאינטל.

**
חברים וקהילה:
– חברים קרובים מסוימים שאני בקשר איתם גם היום (פברואר 2020) כבר בחיי. 
– יחסים הדוקים עם מספר חברים בפברואר 2008 עתידים להתרופף, חלקם להינתק. 
– חברים מסוימים, חלקם מהקרובים ביותר כיום (2020) טרם נכנסו לחיי בנקודת הזמן הזו. אין לי מושג שהם בעולם…אני צפוי לפגוש אותם בשנים הקרובות…
– ויש את אלו שבמהלך תריסר השנים הקרובות יספיקו להיכנס לתקופה משמעותית ולצאת…
– ההצטרפות לרשת מעוז תתרחש בעוד כשנה וחצי עם הקמת הארגון שאזכה להיות בן המחזור הראשון שלו. בזכות ארגון זה אפגוש אנשים רבים (חלקם יהפכו להיות ממעגל חבריי הקרובים ביותר) ואיחשף לתכנים ותהליכים מעוררי השראה ומשמעותיים. 
– במילואים אני עדיין מפקד צוות של כמה עשרות לוחמים. לפני כשנה וחצי (קיץ 2006) צוותי ואני לקחנו חלק פעיל במלחמת "לבנון השנייה".
– פרויקט התנדבותי משמעותי בן מספר שנים של תקשורת מקרבת בבית הספר היסודי סורקיס בכפר סבא טרם החל.

**
אז והיום…
איזו דרך וכמה התפתחויות.
כל כך הרבה קרה, התהווה והשתנה במהלך תריסר השנים הללו.

סקרנות וענווה.
אין לנו מושג…
כשאנו עומדים בפתחה של תקופה אין לנו סיכוי לדעת כיצד היא תתפתח. 
הכול יכול להשתנות ולקבל כל-כך הרבה תפניות.
אנשים ונושאים כל-כך משמעותיים שבחיי כיום, לא היו שם לפני 12 שנים.
אני מסיים השבוע את התריסר הרביעי ומתחיל את התריסר החמישי. 
מי יודע מה איך הוא יתפתח…

כבוד וחמלה.
לאנשים הצועדים אתי ולצדי.
לאתגרים שאנשים (…אני ביניהם…) חווים ומתמודדים איתם. 
למורכבות החיים ולמלאות שלהם. 
לגם וגם שמגיע בעסקת החבילה שלנו כאן.
לארעיות שלנו במקום הזה.
לדרך המופלאה שבה החיים מתהווים, מתפתחים ומשתנים בכל רגע ורגע.

Inter-Being
את המושג הזה למדתי מטיך נהאת האן.
אין לנו קיום עצמאי.
אנחנו מחוברים, משפיעים ומושפעים, משתנים ומתהווים ביחד.
מוגדרים על ידי מערכות היחסים ההדדיות ויחסי הגומלין שלנו עם הסובבים אותנו.
אנשי שבט הזולו נוהגים לומר: "Umuntu Ngumuntu Nagabantu".
בתרגום חופשי: "אדם הוא אדם בגלל/בזכות אנשים אחרים".

הכרת תודה.
על דרך. 
על התפתחות. 
על מורים. 
על חברים.
על מתנות שקיבלתי ושהתברכתי בהן.
על מסע מרתק.
על חיים מלאים.
על חגיגות ואבל.
על דברים שאינם מובנים מאליהם.

מעניין איך זה ממשיך מכאן…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

12 מחשבות לסיכום תוכנית "7 ההרגלים" + הזמנה חדשה

"איך התוכנית?" שאלו אותי השבוע שני אנשים שונים שהתלבטו לפני מספר חודשים להצטרף לתוכנית "7 ההרגלים".
"בדיוק הסתיימה" , עניתי, "השבוע היה המפגש האחרון."

**
מדהים כמה מהר חולפים שלושה חודשים.
וכמה הרבה קורה בתקופה כזו.

השבוע הסתיימה תוכנית "7 ההרגלים" שהחלה בסוף אוקטובר 19, ממש אחרי החגים.
תהליך אישי במסגרת קבוצתית של 15 משתתפות ומשתתפים, 12 מפגשי וידאו שבועיים, 3 חודשים.

אני מקדיש את הפוסט היום ל-12 מחשבות על התכנית:

1. 
התוכנית קורית במקביל לחיים. בתוך החיים. 
התוכנית היא חלק מהחיים ואינה הדבר היחיד או המרכזי בחיים. 
במהלך התוכנית אנשים טסו לחו"ל וחזרו. 
היו חולים והבריאו. 
התמודדו עם עניינים בעבודה ובבית.
לאף אחד מהמשתתפים לא היו תנאים "מושלמים" שאיפשרו להם להשקיע את "המקסימום" שהיו רוצים.
כולם חיו חיים מלאים תוך כדי התוכנית.

**

2. 
במהלך התוכנית אנשים חוו הצלחות, התפתחויות ושינויים. 
דברים מסוימים התרחשו.
עסקה נסגרה. עסק התפתח.
שיפור במערכת יחסים חשובה.
חוויה של יותר שמחה פנימית.
ירידה במשקל.
הסתכלות אחרת על החיים.
בהירות שלא היתה שם קודם.

חלק מהמשתתפים זקפו את ההצלחות שהם חוו לזכות התוכנית.
אני לא בטוח אם מה שקרה אכן קרה בזכות התוכנית או לא.
ואני גם לא מנסה להבין. 
ייתכן שיש איזשהו קשר אך הוא לא בהכרח ישיר.

**

3. 
משתתפי התוכנית בחרו להיכנס לתהליך בן 3 חודשים.
הם התחייבו למפגשים שבועיים ולעבודה בין המפגשים.
הם שילמו על כך לא מעט כסף והקדישו לך לא מעט זמן ואנרגיה.

יכול להיות שזו אחת הסיבות המרכזיות ש"עוזרת לדברים לקרות".
המחויבות למסגרת ולהשקעה מייצרת תנועה. 
ההתמסרות לתהליך מביאה להתקדמות.

**

4. 
לא הכול מושלם.
אנשים חוו קשיים. אכזבות. תסכולים.
ציפיות מסוימות (מהתוכנית, מעצמם, ממני) לא תמיד התמלאו.
חלק מהמפגשים הרגישו משמעותיים ובעלי ערך גבוה, ואחרים פחות.
זה חלק מהעניין.

בתוכנית, כמו בחיים, יש גם וגם.

**

5. 
המפגשים הראשונים היו מאתגרים עבורי.
דברים התפתחו בצורה שונה ממה שצפיתי שיקרה,
ובצורה שונה מתהליך קבוצתי דומה שהנחיתי לפני כשנה.
(דוגמא: בתהליך הקודם מפגשי זוגות היו אחד הדברים הכי משמעותיים בתוכנית
ובתחילת התהליך הנוכחי הערך של זה עבור המשתתפים היה נמוך).

כשדברים לא מתפתחים כפי שאנו רוצים, אני מקבלים הזדמנות לתרגול:
הזדמנות להיות פרואקטיביים ולקחת אחריות, 
לחדד מה חשוב ולהתמקד בעשייה שתומכת בזה,
להחזיק כוונת win-win גם כשזה מאתגר,
לבקש משוב, להקשיב למה שעולה וללמוד ממנו,
לפעול על מנת לשפר ולשנות כך שהצרכים החשובים יקבלו מענה,
לשמור על פרופורציות ועל איזון, להיות בחמלה, להכיר תודה.

במילים אחרות,
תוכנית "7 ההרגלים" מאפשרת הזדמנות לתרגול אמיתי של 7 ההרגלים ולא דיבור תיאורטי על 7 ההרגלים.
גם למשתתפים וגם למנחה…

**

6.
במהלך התוכנית למדתי שקורה יותר ממה שאני חושב שקורה.
ושקורה אחרת ממה שאני חושב שקורה.
במפגשי וידאו בני שעתיים קשה "להרגיש" בכל רגע נתון את כל המשתתפים,
במיוחד אם חלקם מעדיפים להקשיב יותר ולשתף פחות.

הדרך שלי לסגירת הפערים היתה לשאול ולבדוק.
תוך כדי המפגשים, בשאלוני משוב, בפניות אישיות.

לשמחתי נוכחתי שוב ושוב שקורה יותר ממה שאני חושב שקורה.
הדברים אינם בהכרח כפי שהם נראים.
דברים משמעותיים, שאיני מודע להם ושאינם "נחשפים" בקבוצה, מתרחשים…

**

7. 
יכול להיות שהנקודה הקודמת נובעת מתפיסת האחריות.

בשלב מוקדם בתוכנית חידדתי לעצמי ושיתפתי את הקבוצה בתפיסה הבאה:
"לכל אחד מכם יש אחריות מלאה על התהליך שאתם עוברים והשפעה מסוימת על התהליך הקבוצתי.
לי יש אחריות מלאה על התהליך הקבוצתי והשפעה מסוימת על התהליכים האישיים שלכם."

לכל אחד מהמשתתפים יש אחריות מלאה על התהליך שלו.
אחריות מלאה על הנוכחות שלו (או אי-הנוכחות שלו) במפגשים.
אחריות מלאה על מה שהוא עושה ואיך הוא מתנהל בין המפגשים.
אפשרות להשמיע את קולו, לבקש בקשה, להרים דגל לעזרה, לתת משוב.

החידוד זה עורר בי הרבה שקט, קבלה ומיקוד.

**

8. 
שיעור בענווה.
המפגש הראשון עם הקבוצה היה פרונטלי, פנים אל פנים.
עבורי זו היתה הכרות ראשונית עם מרבית חברי הקבוצה.
באופן טבעי נוצר רושם ראשוני ומחשבות על איך יהיה בהמשך.
תוך כדי התוכנית התברר שהמרחק בין הרושם הראשוני לבין מה שהיה בפועל גדול.

שיעור בענווה.
שוב אותו שיעור.
אין לנו מושג.

**

9. 
אחת הבקשות החשובות שהקבוצה ביקשה מעצמה היתה אותנטיות.
אנשים רצו "להתקלף", לשמוע גם על קשיים, ללמוד גם מטעויות.
להימנע משופוני, ומתחרות של "למי יש יותר גדול".
בעיני זה היה אחד המנופים החזקים בתהליך.
מהר מאוד גילינו שלכל אחד ואחת ממשתתפי התוכנית יש איזשהו "עניין" או "עניינים".
אנשים חווים קשיים, נלחמים, מתמודדים עם אתגרים לא פשוטים.
Be kind, for everyone you meet is fighting a hard battle

בקשה נוספת, חשובה לא פחות, היתה קלילות ושמחה.
שהעומק במפגשים לא יהיה כבד או מעיק מדי.
שיהיו גם צחוקים. שיהיה כיף.
וכך היה.

האיזון הזה חשוב.
גם וגם.

ריספקט למורכבות.
ריספקט לאנושיות.

**

10. 
שניים מהדברים שהיו משמעותיים עבורי במפגש הסיום:

לימור שיתפה שאחד הדברים המשמעותיים לה בתוכנית הוא ההתבוננות שהיא החלה לעשות עם עצמה כהרגל קבוע.
סיכום שבועי ב 15-30 דקות: חגיגות על הישגים, הכרות תודה, קשיים, למידות ומחויבות להמשך.

מספר משתתפים ציינו את החיבור שלהם למונח "חיים מלאים". 
לדבריהם, תוך-כדי התוכנית הם הבינו בצורה מעמיקה יותר את המונח הזה.
הבינו, חוו, הפנימו שהחיים הם עסקת חבילה.
ושאנחנו בדרך.

ניסיתי לחשוב למה דווקא שני הדברים הללו נחרטו כמשמעותיים עבורי (היו שיתופים רבים ומרגשים).

אולי מכיוון שהם נוגעים באנושיות שלנו.
בתפיסת המציאות שלנו.
באיזון של גם וגם, שהוא לא נקודתי אלא רחב ומתמשך.

**

11.
אדריאנה, רמי, סער, ענת, חגי, אורי, נעמה, רני, שירי, אסף, לימור, רונית, גילי, לימור, ענת,
15 המופלאות והמופלאים,

תודה על הזכות לעבור אתכם מסע משמעותי, מאתגר, מהנה ומצמיח בחודשים האחרונים.
תודה על הבחירה לקחת חלק בזה, על המחויבות וההתמסרות, על הבחירה בי.
תודה על שיתופים אותנטיים, מרגשים, מצחיקים ומעוררי השראה.
תודה על הנוכחות שלכם בחיי בחודשים האחרונים.

**

12.
בשנים עשר השבועות האחרונים, מספר שעות בכל מוצאי שבת הוקדשו לבניית המפגש של יום ראשון.
לשמחתי, מחר יש לי "חופש".
אני לוקח לעצמי תקופה קצרה למנוחה.

כנראה שבשבועות הקרובים אשלח הזמנה לשתי תוכניות חדשות:

א. תקשורת מקרבת למנהלים – המעוניינים להטמיע תקשורת מקרבת בארגונים ובצוותים שלהם.

ב. קבוצת מסע לחיים מלאים – המבוססת על 13 הכוונונים הפנימיים לדרך

שתי התוכניות תשלבנה תהליכי למידה ועשייה אישיים במסגרת קבוצתית.

אם יש לכם עניין באחת התוכניות הללו (או בשתיהן), אתם מוזמנים להשאיר את פרטיכם בטופס הבא

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ריי – יאמה – יאסמה – ריי

ריי – קידה

"הקראטה מתחיל ומסתיים בקידה.
גם פגישה טיפולית או חינוכית מתחילה בקידה.
הקידה היא הדדית.
ללא הבדלי דרגה, ותק ומקצוע.
הקידה היא אמירה ברורה: אני מכבד אותך.
שנינו מכבדים את הדרך בה אנו הולכים במפגש הזה.
לפעמים בטיפול אני קורא לזה 'מסע משותף'.
לתפקידי יש חשיבות כמדריך, כמורה או כמטפל, 
גם בקראטה וגם בטיפול או חינוך.
אך בשום פנים אין זה אומר כי ערכי רב יותר,
או שאני ראוי לכבוד מיוחד.
תמיד חשתי, ועד היום אני רוכש כבוד רב למוריי ולמדריכיי,
כבוד זה נובע מתוך יכולתם הענווה לעשות ריי לכיווני,
בעוד אני עושה זאת לכיוונם,
גם כילד אשר אינו יודע דבר ברזי הדרך.

הקידה היא גם הצהרה על אחווה ושותפות.
ללא קידה יהיה קשה לנוע על הדרך,
נצטרך להגיע לשלב בו נצליח לעשות ריי מהלב.

משימה קשה היא לעשות ריי לאחר הנתפס כפוגע בי, מסוכן, לא רואה אותי.
זה יכול להיות עם מטופל במפגש פרטני, זוגי או קבוצתי,
או תלמיד בכיתה התוקף אותי, מאיים עלי, מסכן ומשפיל אותי.
האחר הופך לאויב, ואני מתגונן ותוקף.
אך היכולת לעשות ריי במצבים קשים אלו היא האמנות שיש לשאוף אליה.
פעמים רבות בעבודתי עם מטופלים מבוגרים, ילדים או נערים הפוגעים בסביבתם ומנסים אף לפגוע בי, 
הרגע בו הצלחתי לחייך אליהם בנינוחות, 
מתוך כבוד וחמלה וללא כל פחד,
היה רגע השינוי בקשר בינינו ותחילת השינוי במצבם."

**
יאמה (yah-me)

"יאמה זו הפקודה להפסקת הקרב או התרגול.
ביאמה עוצרים את התרגול וחוזרים לעמדת המוצא.
אך שומרים על הריכוז באחר ובסיטואציה.
המבט נשאר ממוקד, התחושה עדיין ערנית ופתוחה.
לא פעם, ממצב זה, הקרב יכול להיפתח שוב בהפתעה.
הקרב הסתיים אך עוד לא נגמר כלום.
השעה הסתיימה.
אך הכול עוד בהתהוות.
קורה ויכול לקרות.
יכולה לבוא עוד התפרקות.
עוד ניסיון למגע.
זהו זמן רגיש.
כמו בנחיתת מטוס.
המטפל מאמץ השתהות מרוכזת בסיום הטיפול.
לפני שעוברים הלאה, בוחנים, מתבוננים, נושמים.
המבט פונה אל המטופל ופנימה,
אנו מביטים בעיניים,
שומרים על מרחק נכון,
נושמים, נרגעים."

**
יאסמה (yasume)

"פקודת סיום הקרב או הקאטה (או כל תרגול אחר).
יאסמה יבוא לאחר היאמה.
ואז באמת נגמר.
זה הזמן לחזור למרחב המציאות.
אין קרב.
אין טיפול.
המטופל מפנה את הגב ביוצאו מהחדר.
היריב מתרחק, לקרב הבא או למנוחה, 
הקשר ניתק נכון לעכשיו.
הוא אוסף את עצמו וחוזר לחייו.
עליי לשחרר אותו, לעבור הלאה.
החוויה והזיכרון קיימים.
יישארו איתנו.
גם מה שלמדנו במפגש ומה שעלינו עוד ללמוד בעקבותיו.
זה זמן לאסוף את עצמנו, לנשום.
כעת עלינו להתפנות, להיות עם עצמינו, עם צרכינו.
עם מה שאנו זקוקים לו כהפוגה.
כמעבר מטיפול ל לא-טיפול,
לפני הכניסה לטיפול הבא.

לא תמיד היאסמה הוא מובן מאליו.
לא תמיד אנו מצליחים להתנתק, לשחרר, 
להרפות מהטיפול הקודם, מהקרב הקודם.
אנו מתקשים לתת לעצמנו לנוח, מתקשים לנשום,
מתקשים להיות באמת עם המטופל הבא."

**
ריי – סיום

"כמו שמתחילים בריי, כך גם מסיימים בריי.
אנו מכבדים ומעריכים זה את זה על ההסכמה להיות במפגש המשותף.
זה מתרחש בקרב כאשר אנו מתאמנים, וזה מתרחש בחדר הטיפול.
לא מובן מאליו שאחר יהיה מוכן להשקיע את כל כוחותיו בקרב איתי.
לאמן ולחזק אותי.
להתאמן איתי.
להאמין בערך המפגש איתי, למרות ההבדלים הקיימים בינינו.
לא מובן מאליו שהמטופל יבחר להיחשף, ולהילחם באויביו כאן ואיתי.
אני מודה לו על האמון.
על אומץ הלב שלו.
על נכונותו להילחם ולתת לי להילחם לצידו, יחד איתו."

**
כל הציטוטים מתוך הספר "בודותרפיה" שנכתב על ידי גבו וייס.
גבו וייס הוא פסיכותרפיסט ומטפל זוגי והוא גם מאמן קראטה מסורתי.

בשונה מגבו וייס, עולם התוכן והלקוחות שלי הוא ארגונים, צוותים ומנהלים.
המרחבים שבהם אני פוגש אנשים אינם קליניקה או מזרן האימונים, 
אלא חדרי ישיבות, בתי קפה, וידאו וטלפון.

ועדיין, מפגש אנושי הוא מפגש אנושי.

במקרה שלי, ההנחיות ל"ריי-קידה", "יאמה", "יאסמה" ו"ריי-סיום" לא יוכרזו ע"י מאמן או שופט.
הן ייגזרו מלוח הזמנים ויושפעו מההנחיות הפנימיות שאתן לעצמי.
דקה לפני תחילת או סיום פגישה עם לקוח.
רגע לפני תחילת או סיום שיחה עם עובד.

ריי-קידה: התכווננות.

[…מפגש…]

יאמה: עצירה והתבוננות.
יאסמה: סגירה והתנתקות.
ריי-סיום: הכרת תודה. מעבר הלאה…

**
יום המחלקה שקיימנו אתמול סימן את פתיחת 2020.
בשתיים מתוך חמש הדקות שלי בחרתי להתמקד בנושא של תרבות ארגונית המבוססת על ערך-הדדי-גבוה (High Mutual Value).
זו לא סיסמא שיווקית.
זו התכווננות לשותפות עם כל אחד מ-180 עובדי הארגון.

בדומה למילים של גבו וייס,
אנו מכבדים ומעריכים זה את זה על ההסכמה להיות במפגש המשותף.
זה מתרחש בפגישות העסקיות, בעבודה על פרויקטים, בקשיים ובחגיגות.
לא מובן מאליו שאחר יהיה מוכן להשקיע את זמנו ואת האנרגיה שלו במסע איתי.
לא מובן מאליו שהאדם שעובד איתי יבחר להיחשף, ולהתמודד עם אתגריו כאן ואיתי.
אני מודה לו על האמון.
על אומץ הלב שלו.
על נכונותו להילחם ולתת לי להילחם לצידו, יחד איתו.

**
כבוד לאדם באשר הוא.
גובה עיניים.
ענווה.
חמלה.
תזכורת שאנו בדרך.
במסע משותף.
התכווננות ל win-win אמיתי.
נוכחות עם האדם שאנו פוגשים כרגע.
ועם עצמנו.
מוכנות להתמודדות עם אתגר.
ועם חוסר וודאות.
היכולת לעצור כשמגיע הזמן.
לסגור.
להודות.
לאדם. לשיעור.
להתנתק.
לעבור הלאה…

**
תודה לגבו וייס על הספר הנפלא הזה.
תודה לספרייה העירונית בכפר סבא שבזכותה נפגשנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter