תגית: הכרת תודה

חיים עכשיו

יעל, מנכ"לית חברת הייטק, הציבה לעצמה ולצוות ההנהלה שלה יעד שאפתני במיוחד.
יעד גדול ומורכב, כזה שחשיבותו ברורה ומרגשת ושלא ברור כיצד ניתן להגיע אליו.
ההערכה שלה היתה שייקח להם כשנה וחצי עד שנתיים להגיע ליעד הזה. אם בכלל.
השבוע, עשרה חודשים לאחר הצבת היעד, בזכות הרבה תכנון ועבודה קשה, וגם בזכות מזל, היעד הושג.

השמחה הרגעית של יעל על השגת היעד התחלפה מייד בדאגה לבעיות עתידיות ולשלל נושאים חדשים שנפתחו עם השגת היעד. 
שעות ספורות לאחר השגת היעד, יעל ממשיכה לנוע. 
היא מוטרדת מדברים אחרים ואינה פנויה לעצור ולחגוג את ההישג יוצא הדופן.

**
המחשבה שאנשים מפספסים את החיים שלהם בזמן שהם עסוקים במרדף אחר המטרה הבאה או בדאגה מהבעיה הבאה מעוררת בי עצב. 
תמיד יש משהו להיות מוטרד ממנו.

אחד המדדים המקובלים בעולם מערכות המידע לאיכות של מערכת הוא "זמן בין תקלות".
ככל שהזמן הממוצע בין תקלות גבוה יותר כך המערכת בריאה ויציבה יותר.
זב"ת (זמן בין תקלות) אפס, מציין שבכל רגע נתון במערכת יש תקלה מסוימת.
בדומה למדדים לאיכות של מערכת, ניתן לחשוב על מדד שישקף איכות חיים אנושית.

זב"ד – זמן בין דאגות
מה הזמן הממוצע שעובר מדאגה אחת לאחרת אצלכם?
זב"ד אפס אומר שבכל רגע נתון אתם מודאגים ממשהו.
כשהזב"ד שלכם גבוה, המשמעות היא שיכול לעבור זמן ממושך שבמהלכו לא תהיו מוטרדים ממשהו עתידי.
זב"ד נמוך מצביע על איכות חיים נמוכה מכיוון שחלק גדול מהאנרגיה החשיבתית, הרגשית והנפשית מושקע בדאגה ובחרדה מדבר כזה או אחר שיקרה או שלא יקרה.
בכל אותו זמן אתם באיזשהו עתיד מדומיין ואתם לא כאן.

**
התחשק לי לשתף את יעל השבוע ברעיון של זב"ד אבל לא נראה לי שיש לזה מקום עכשיו.
עם כל הכבוד לרעיונות שלי, נטל העומס והאחריות שיעל ואני נושאים אינו דומה. 
אני לא בטוח שבעומס כזה אני הייתי מצליח, או אפילו רוצה לעצור ולחגוג.
כשאנשים מתאמצים לשמור את הראש מעל המים, הם לא פנויים לשיעורי שחייה.
איתי חברי מזכיר לי מדי פעם שכשמישהו לחוץ, זה לא עוזר שאומרים לו "תירגע".
האנרגיה שאנחנו מקרינים משפיעה יותר מהמילים שלנו.
איזו אנרגיה מקרינים כשרוצים לעזור למישהו לעצור ולחגוג? והאם זה בכלל תפקידנו? זה לא קצת מתנשא "לעזור לחגוג"?

**
אולי העצב הוא לא רק על יעל.
אולי כשאני חושב על יעל, אני חושב גם על עצמי.
יש בי חשש שמתישהו אתעורר, אגלה שפספסתי, ושבאותו רגע זה יהיה מאוחר מדי.
אולי גיהנום זה לגלות שכל הזמן הזה היית בגן עדן מבלי ששמת לב לכך ומבלי שחווית את זה.

כשקוראים את הדברים שאמרה מירית הררי ז"ל שנפטרה השבוע מסרטן מקבלים תזכורת חזקה "לפנים":

"כל הדברים שנראים לנו חשובים, במרחק הזמן לא חשובים בכלל. 
אני רבתי על לנסוע לאלסקה ולמקסיקו, אבל כשאת עומדת ללכת, המקומות האלה לא עוברים לך בפריים של החיים. 
את חושבת רק מה את משאירה וממה את נפרדת. 
ואת נפרדת מהילדים שלך. רק זה".

"סיטואציה הזויה לכל הדעות. 
בינתיים כמו שרק אני יודעת לעשות מהלימון לימונדה, יש המון כיף. המון פתיחות. שיחות מופלאות. מכתבים נכתבו. הכל מוכן לשעת השין. 
אתמול ברגע נעים אחותי שואלת 'האם אפשר להגיד שכיף לנו עכשיו?' ואני עונה 'בוודאי שכיף לנו'. 
הרי אנחנו חיים בכאן ועכשיו וזאת המשמעות האמיתית. 
להתרכז ברגע הזה, בטוב שבו ולהפיק את המקסימום. 
להיות טובים, להבחין בין העיקר לתפל והכי חשוב להיות טובים. 
בואו נהיה טובים. אחד לשני ואחד לכולם, לעולם. בואו נאהב".

**
חיים עכשיו.

הקטע הוא לא לסיים רק את העניין הזה ואז רק את העניין ההוא ואז אולי לחגוג ולנוח.
תמיד יהיו עוד עניינים, בעיות, דאגות. 
הקטע הוא להבין שהחיים הם עכשיו ולא אחר-כך. 
עכשיו הזמן לחוות, לחגוג, להנות מהדרך ולהכיר תודה. 
ועכשיו גם הזמן לדאוג, לכאוב, להחזיק את המתח ואת הקושי. 
החיים הם עכשיו והם גם וגם.

**
כשהזמנתי את אחד המנהלים שליוויתי השבוע לעצור ולחגוג, הוא אמר לי שהוא לא מרגיש חגיגה ושהוא לא מישהו שיכול לזייף רגש.
יש פער תפיסה מהותי בין שמחה, חגיגה והכרת תודה כרגש פסיבי שקורה לי (אני מרגיש את זה או שאיני מרגיש את זה), 
לבין שמחה, חגיגה והכרת תודה כמיומנות שאני יכול לפתח אם רק אבחר בכך ואתרגל את זה. 
החוכמה אינה לזייף משהו שלא קיים אלא לפתח את "השריר" הרצוי לאורך זמן.

אנשים מבלבלים בין המונחים "טבע" ו-"הרגל". 
במקרים רבים מה שנחווה כחוסר אותנטיות ("אני לא באמת מרגיש שמחה או הכרת תודה"), הוא בסך הכול חוסר מיומנות.
כשם שפיתחנו לעצמנו הרגל של צחצוח שיניים (למרות שזה לא בטבע שלנו),
כך אנו יכולים לפתח לעצמנו הרגלים של חגיגה, שמחה והכרת תודה.

עשר דקות של רפלקציה יומית על שלוש השאלות הללו לאורך זמן יעשו את העבודה:

א. מה אני חוגג היום? 
(על מה אני גאה, ממה אני שבע רצון, מה השגתי, איפה הצלחתי, ..)

ב. מה ומי שימח אותי היום?

ג. למי ועל מה אני מכיר תודה היום?

**
בתחילת החודש שלחתי למספר חברים ומכרים טיוטה ראשונית של הספר שאני עובד עליו, עם בקשה לקבל משוב שיסייע לי להתקדם.

אני חוגג התקדמות משמעותית עם הספר וגם המון הנאה ואנדרנלין מהתהליך שאני חווה בימים אלו. 

יש בי הכרת תודה עצומה לכל אותם חברים ומכרים שחלקם השקיעו ומשקיעים שעות רבות בקריאת הטיוטה ובכתיבת משוב (לא ציפיתי לכזו רמה של השקעה…) שתורם לי רבות.

אני מוצף שמחה והתרגשות כשאני חווה את הנתינה מהלב שמגיעה לעברי מכל אותם חברות וחברים בימים אלו.
כל-כך יקר.
כל-כך לא מובן מאליו.

שבת של שלום,
גמר חתימה טובה,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

המקצוען

המקצוען

• המקצוען מופיע לעבודה בכל יום. עבודתו היא מרכיב חשוב בחייו ובתרומתו לסביבתו ולעולם.

• המקצוען מקדיש חלק ניכר מהאנרגייה שלו ומתשומת ליבו לעבודתו. הוא בוחר לעשות זאת משום שהוא מבין את חשיבות עבודתו עבורו ועבור אחרים, ולא בגלל שהוא מרגיש חובה לעשות אותה.

• המקצוען מקבל שכר על עבודתו. השכר הוא ביטוי להכרת התודה ולערך שאנשים הנהנים מעבודתו חווים ומקבלים. השכר הוא גם אמירה המסייעת למקצוען להפסיק להיות חובבן.

• המקצוען מתמסר ומושקע רגשית. כשהוא עושה את עבודתו, מה שמונח על הכף חשוב ומשמעותי עבורו.

• המקצוען אינו מוגדר ע"י עבודתו, אינו נאחז בה או מזוהה איתה. המקצוען אינו מתייחס לכשלונותיו ולהצלחותיו באופן אישי. מחמאות, ביקורות, שבחים ובוז נוגעים בו וחולפים.

• המקצוען מתייחס לעבודתו בכבוד וברצינות. הוא ממוקד בתוצאות ובלקיחת אחריות. המקצוען עומד בהתחייבויות שלו ומתרחק מתירוצים, האשמות, סיפורים והסחות דעת.

• למקצוען יש דרישות גבוהות מעצמו ומעבודתו. הוא דוחה סיפוקים, לא מוותר לעצמו ומתמודד עם קשיים.

• המקצוען ממשיך ללמוד, להפיק לקחים, להקשיב, לתרגל, להתפתח ולהשתפר כל הזמן.

• המקצוען מגלה חמלה כלפי עצמו וכלפי אחרים. הוא מבין ומקבל את אנושיותו ואת אנושיות הסובבים אותו. המקצוען חוגג ומתאבל. הוא לא מקל ראש בקשיים שהוא ואחרים חווים וגם לא נבהל מהם.

• המקצוען אמיץ ופועל למרות הפחד. הוא מכיר בשדים שלו ומודע להתנגדות הפנימית שהוא חווה. המקצוען אינו מתכחש לכוחות הללו וגם אינו נותן להם לנהל אותו.

• המקצוען פועל מתוך כוונה להיטיב עם עצמו, עם הסובבים אותו ועם העולם. הוא מבין שמהות עבודתו היא להיטיב, לסייע, לתמוך ולעזור, ושלכוונה זו יכולים להיות מופעים רבים.

• המקצוען עניו. הוא אינו רואה עצמו כנעלה או כנחות מאחרים. הוא מבין שבעבודתו הוא מחובר למשהו גדול ממנו ושהוא רק אחד מהגורמים המאפשרים לעבודה להתבצע.

• המקצוען ערני וסקרן. הוא חי בהווה ומבין שהחיים ועבודתו ארעיים, דינמיים ומשתנים כל הזמן.

• המקצוען נדיב. הוא שמח לעזור לאנשים מסוימים ולהיות שם עבורם כשהם צריכים אותו. ובאותה מידה הוא שמח לבקש ולקבל עזרה מאנשים אחרים ולאפשר להם להיות משמעותיים עבורו.

• המקצוען שמח ומכיר תודה על הזכות לעשות את העבודה שלו, על האנשים ונסיבות החיים שתרמו להתפתחותו ושמסייעים לו בדרכו.

• המקצוען מבין שהוא בדרך ושהוא תמיד יהיה בדרך. מסעו של המקצוען לא נגמר. הוא אינו מנסה להגיע למקום כלשהו ומבין שיעדים ומטרות משמשים עבורו כאבני דרך זמניות בנתיב אינסופי.

**
בזכות פוסט של סת' גודין הגעתי לאתר של דרק סיברס.

בזכות דרק סיברס וספרו "Hell Yeah or No" הגעתי לספריו ולרעיונותיו של סטיבן פרספילד.

בזכות סטיבן פרספילד הגעתי ל- Turning Pro ול- The War of Art.

את ההשראה לפוסט הנוכחי קיבלתי מהספר – Turning Pro.

לפני מספר ימים דרק סיברס וסטיבן פרספילד לא היו קיימים בעולמי.
השבוע זכינו לבלות כמה שעות נפלאות ביחד.
כששבוע מתחיל אין לנו מושג איך הוא יתפתח ולאן נגיע.

האדם שכותב את הפוסט הזה שונה מהאדם שכתב את הפוסט בשבוע שעבר.
אין לי מושג איך המילים הללו משפיעות על מי שקורא אותן ולאן הן מתגלגלות.

טיך נהאת האן קורא לזה “התהוות גומלין” – Interbeing.

דבר מוביל לדבר מוביל לדבר. 
חיים בהתהוותם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

פיתוח מומחיות

"כשאנחנו ילדים, ויש לנו בעיה עם מישהו, אנחנו מתרגזים.
מאיזושהי סיבה, הכעס מסלק את הבעיה;
אנחנו מקבלים את התוצאה הרצויה לנו.
זה קורה שוב – אנחנו מגיבים בכעס – וכעת אנחנו יודעים שאם נתרגז נסלק את הבעיה.
ואז אנחנו מתאמנים ומתאמנים, ונעשים מומחים לכעס.

באותו אופן, אנחנו נעשים מומחים בקנאה, מומחים לעצבות, מומחים בדחייה-עצמית.
כל הדרמה והסבל שלנו הם תוצרים של אימון. 
אנחנו מגיעים להסכם עם עצמנו, ואנחנו מתאמנים בהסכם הזה, עד שהוא נעשה למומחיות שלמה.
האופן שבו אנו חושבים, האופן שבו אנו מרגישים, והאופן שבו אנו פועלים,
נעשים כה שגורים שאיננו צריכים עוד להקדיש תשומת לב למה שאנחנו עושים.
באמצעות פעולה-תגובה אנחנו מתנהגים בצורה מסוימת.

כדי להיעשות למומחים לאהבה, אנחנו צריכים להתאמן באהבה.
אומנות הקשר האישי היא גם מומחיות בפני עצמה, והדרך היחידה להגיע למומחיות היא בעזרת אימון.
לפיכך, יש לפעול כדי להגיע למיומנות בקשר אישי.
לא מדובר במושגים מופשטים או ברכישת ידע.
מדובר בפעולה.
כמובן, כדי לפעול, אנחנו זקוקים לידע מסוים, או לכל הפחות למודעות קצת יותר גדולה לאופן שבו בני אדם פועלים."

~ מתוך "דרך האהבה" / דון מיגל רואיז

**
אנחנו מומחים בדבר שבו אנו מתאמנים שוב ושוב ושוב.

השבוע נזכרתי באירוע משפחתי יוצא דופן שהתרחש בדיוק לפני 12 שנים.
הוא התחיל כאירוע מאתגר במיוחד והתפתח בצורה מופלאה.
המחשבה על הדרך שעברנו מאז אותו אירוע, ועל המקום שאנו נמצאים בו היום עוררה בי הכרת תודה עמוקה.

הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להיות מומחה בהם.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה לתרגל שוב ושוב ושוב.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להרגיש יותר בחיי.

ויש על מה.

לצד המחשבה ותחושת הכרת התודה שהתעוררו כשנזכרתי באירוע, עלתה גם שאלה:
"איך זה שאני לא מרגיש הרבה יותר הכרת תודה?"

שהרי יש על מה…

נכון – לא חסרים קשיים ובעיות,
והחיים מלאים גם בדברים לא נעימים, מאתגרים ומכאיבים,
אבל מה שיש הוא עצום לאין שיעור ואינו מובן מאליו,
אז איך זה שאני לא חווה יותר הכרת תודה בחלקים יותר גדולים של הזמן?

הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להיות מומחה בהם.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה לתרגל שוב ושוב ושוב.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להרגיש יותר בחיי.

**
"איזהו עשיר? השמח בחלקו"יכולה להיות אחת הגירסאות של "מה שיוצא אני מרוצה" או של "תגיד תודה ותשתוק".

הכרת תודה על מה שיש, יכולה בקלות לגלוש להסתפקות במועט,
שיכולה לייצג חוסר לגיטימיות לרצון שדברים יהיו אחרת ממה שהם.

המלצה לקבלה של אנשים ושל מצבים עלולה לגלוש "להקטנת רצון".

אם הכול "כבר בסדר" ויש כל-כך הרבה על מה להכיר תודה וממה לשמוח,
האם זה לגיטימי לרצות שיהיה לי יותר ממשהו או לרצות שדברים יהיו אחרת מכפי שהם?
האם זו לא אנוכיות, חזירות, התקטננות או חוסר-רוחניות?

**
המתח שבין הכרת תודה וקבלה לבין רצון לשינוי מבוסס על חשיבת "או-או".

הוא מבוסס על תפיסה תודעתית שלפיה הכרת תודה וקבלה מנוגדים לרצון לשינוי.

קבלה והכרת תודה נמצאים בקצהו אחד של ציר דימיוני, 
רצון לשינוי נמצא בקצהו האחר של אותו ציר,
ואנחנו איפשהו על הציר. 
בין לבין או צמוד לאחד הקצוות.

על פי תפיסה זו – כל התקרבות לאחד הקצוות היא גם התרחקות מהקצה האחר.

**
הכרת תודה וקבלה אינם מנוגדים לרצון לשינוי.

אפשר להכיר תודה על מה שיש, לקבל אנשים ומצבים כפי שהם כרגע,
וגם לרצות שדברים יהיו אחרת ולפעול לשינויים.

באופן אישי, נראה לי שבמשך שנים, החזקתי (כנראה בצורה לא-מודעת), בתפיסת האו-או.
נתתי עדיפות לפיתוח הכרת תודה וקבלה על חשבון פיתוח רצון.
התאמנתי שוב ושוב בתרגול הכרת תודה וקבלה, והתאמנתי פחות בפיתוח רצון.
אולי אפילו התאמנתי בהנמכת או בהקטנת רצון.

כשמשחררים את תפיסת "או-או" ומחליפים אותה בתפיסת "גם-וגם",
אפשר לפתח יותר הכרת תודה וקבלה וגם לפתח יותר רצון ופעולה לשינוי.

**
תרגול הכרת תודה, קבלה ושמחה מוכרים לי.
אני מתרגל אותם שנים ורוצה להמשיך לעשות זאת, להעמיק את התרגול ואת הנוכחות שלהם בחיי.

תרגול רצון לשינוי מוכר לי קצת פחות. 
במיוחד באזורים מסוימים בחיי. 
כרגע, התרגול המסוים הזה יותר מאתגר עבורי:

מה בא לי עכשיו? מה מתחשק לי? מה אני רוצה? 
מה לא מתחשק לי? מה אני לא רוצה?
האם זה לגיטימי? האם זה לא אנוכי? 
האם אנשים לא ייפגעו כשאומר זאת? 
האם אני לא אפגע כשאבטא או אבקש את זה?

בחודשים הקרובים אני רוצה לתרגל גם וגם:
גם הכרת תודה, קבלה ושמחה על מה שיש, וגם לתת יותר מקום וקשב לרצון שלי לשינוי.

אם הפוסט הזה נוגע בכם בצורה כלשהי ומתחשק לכם להגיב או לכתוב לי כמה מילים אתם מוזמנים.
יכול להיות שאחזיר לכם תשובה ויכול להיות שלא…
אנא אל תקחו את זה אישית, זה יהיה חלק מהתרגול שלי… : – )

שבת של שלום
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

14 מחשבות על שינוי ארגוני

14 מחשבות על שינוי ארגוני

1.
פורמט סטנדרטי של שינוי ארגוני:

מנהל נוכחי עוזב תפקיד, מנהל חדש נכנס לתפקיד.
ארגון קיים נסגר או משתנה, ארגון חדש מוקם.

**
2.
ברמת המאקרו, בפרספקטיבה רחבה, שינויים מהסוג הזה מתרחשים כל הזמן.
אין פה שום דבר מרגש או יוצא דופן.

ברמת המיקרו, בפרספקיבה אישית,
השינוי משמעותי עבור המנהלים שעוזבים, המנהלים שמקודמים, העובדים שמושפעים.

**
3.
הבחירה במנהל מסוים נובעת ממחשבה של מקבלת ההחלטה,
שבמצב הנוכחי, המנהל הזה הוא האפשרות המועדפת.

ייתכן שאם מקבלת ההחלטה היתה אחרת, או אם היו אפשרויות נוספות, הבחירה היתה שונה.

**
4.
הבחירה במנהל מסוים מושפעת במידה רבה מפעולותיו ומעשיו של אותו מנהל שנבחר.
היא פרי פעולותיו, הישגיו, מעשיו, השקעתו, מערכות היחסים שלו והתנהלותו בעבר.

בחירה מסוימת ברגע נתון יכולה להיות פרי של דרך רבת שנים אשר התפתחה בהדרגה ובהתמדה.

**
5.
המקום הנוכחי שאנו נמצאים בו וההישגים שהשגנו לאורך הדרך,
הם תמיד תוצר של אינספור פעולות ואנשים הארוגים ברשת חיינו.

הבחירה במנהל מסוים היא תמיד בחירה ברשת האינסופית שהוא חלק ממנה.

**
6.
מהמקום שאנו נמצאים בו ומנקודת המבט הנוכחית, איננו יכולים לצפות כיצד דברים יתפתחו.
החיים תמיד מורכבים יותר מיכולת התפיסה שלנו ברגע נתון.

שינוי מהווה שער כניסה לדרך חדשה של אירועים, חוויות והתנסויות.

**
7.
בנקודות זמן מסוימות חשוב לעצור.
לחגוג את ההישג, לשמוח ולהכיר תודה, להתרגש מהשינוי, להנות מהרגע.

**
8.
לצד החגיגה, השמחה, הכרת התודה וההתרגשות,
נוכחים גם דברים נוספים כגון הלחץ להצליח, החשש מהעתיד והעצב על משהו שאהבנו ואולי ישתנה עכשיו.

חיים מלאים. גם וגם.

**
9.
שינוי ארגוני-חיצוני מוביל להתארגנות חדשה בהיבטים שונים:
הרכבי הקבוצות, תהליכים ונהלים, מערך הכוחות הניהוליים ועוד.

תקופת המעבר שבה מתרחש השינוי מתאפיינת בחוסר וודאות ובאי–יציבות.

**
10.
התארגנות חיצונית משפיעה על התארגנות פנימית.
כשהעולם החיצוני משתנה, עולמות פנימיים משתנים ומתארגנים מחדש.

תקופת המעבר שבה מתרחשת התארגנות פנימית מחדש מתאפיינת בחוסר וודאות ובאי–יציבות פנימית.

**
11.
כמו כל שינוי אחר, גם השינוי הזה הוא זמני.
הוא יחזיק מעמד חודשיים, או שנתיים, או פרק זמן אחר.

מתישהו תצא הודעה ארגונית נוספת שתכריז על השינוי הבא.

**
12.
שינויים ארגוניים מתרחשים בכל יום, ולא רק ביום שבו נשלחת הודעה רשמית.

משפט קצר שמישהו בוחר לומר או להימנע מלומר,
פעולה זעירה שמישהי בוחרת לעשות או לעצור,
הם דוגמאות לשינוי יומיומי שלא מוכרז בהודעה ארגונית.

אנחנו בהתהוות מתמדת.
שינוי, צמיחה וקמילה נוכחים בכל יום מימי חיינו.

**
13.
מדד אפשרי להצלחה בחיים :

– כמה אנשים ישמחו בשבילנו אם נקבל את התפקיד?
– כמה אנשים יהיו עצובים אם נעזוב?
– כמה אנשים יתגעגעו אלינו כשלא נהיה פה?

**
14.
שינוי ארגוני שאנו מושפעים ממנו, גדול ככל שיהיה,
מהווה רק מרכיב אחד במארג חיינו.

– איך השינוי הזה משפיע על חיינו וחיי משפחתנו?
– איך היינו רוצים שהוא ישפיע?
– איך לא היינו רוצים שהוא ישפיע?
– מה אנו מתכוונים לעשות בנוגע לזה?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מזמן לא היית צעירה..

היה כל-כך משמח הבוקר לשמוע,
שמישהי בת תשעים וארבע שאינך מכירה,
תהנה בימים הקרובים מהאוכל שבישלת עבורה,
ושהגיע אליה בזכות השליח שאסף את זה ממך.

**
חגיגה אמיתית.
מענה לצורך חשוב.
הזדמנות לנתינה.
תחושת משמעות.

**
הכול יחסי.
מזמן לא היית צעירה.

שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

**
ככה…
פעולה ועוד פעולה.
מחווה ועוד מחווה.
צעד ועוד צעד.
רגע ועוד רגע.
יום ועוד יום.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

5 סוגים של זמן

לאנשים העובדים מהבית שבו נמצאים באותו זמן ומרחב גם שאר בני המשפחה, אתגר איזון בית–עבודה מקבל משמעות חדשה וקופץ ברמת המורכבות שלו.
 
**
ניתן להבחין ב-5 סוגים של זמן:
 
א. זמן עבודה משותף – שבו אנו נדרשים לאינטראקציה עם שאר חברי הצוות והעמיתים שלנו.
ב. זמן עבודה אישי – שבו ניתן לקדם דברים התלויים בנו בשעות הנוחות לנו, ללא צורך בתיאום עם אחרים.
ג. זמן מנהלות – סידורים, הכנת ארוחות, מקלחות, מטלות ואחראויות שונות.
ד. זמן נוכחות משפחתית – להיות בנוכחות עם בני המשפחה (לדוגמא: משחק, שיחות, טיולים, ארוחות).
ה. זמן אישי – התאוששות, מנוחה, מדיטציה, ספורט, תחביבים, חברים ומילוי מצברים.
 
**
3 טעויות זמן נפוצות:
 
– לחשוב שאפשר להסתדר לאורך זמן בלי אחד או יותר מסוגי הזמן הללו (לדוגמא: בלי זמן אישי).
– לבלבל בין סוגי זמן שונים (לדוגמא: בין זמן מנהלות משפחתיות, לזמן נוכחות משפחתית).
– לנסות לשלב באותו רגע נתון שני סוגי זמן שונים. למולטי-טסקינג יש מחיר.
 
**
6 דברים שיכולים לעזור:
 
– הכרה בסוגי הזמן השונים ובחשיבות שלהם.
– תכנון זמני נוכחות (אישית ומשפחתית) ושמירה עליהם.
– הפרדות ברורות בין זמני נוכחות (עם המשפחה ועם עצמנו) לזמני עבודה או מנהלות.
– למידה ושיפור יומיומיים ממה שעובד לנו ומה שלא.
– חמלה עצמית: זה יכול להיות מאתגר מאוד. במיוחד לאורך זמן.
– הכרת תודה: למי שמסייע לנו בתקופה הזו + למי שחווה את זה יותר מאיתנו בימים "רגילים".
 
חיים מלאים. היום.
Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

התחלנו…

התחלנו…

מהימים הראשונים בבית אפשר לקבל הצצה לעתיד.
הפעם זה מרגיש אחרת.
שונה מדברים שחווינו בעבר.
הרבה יותר דחוס ואינטנסיבי.
בהרבה רמות ומימדים.
גם מה שקורה בבית וגם מה שקורה מחוץ לבית.
מעבר חד משגרה מוכרת למצב חדש.

וכנראה שזה הקדימון.
למצב מתמשך שילך ויתעצם.
בעוד רגע זה מתגבר.
גם בבית וגם מחוץ לבית.
אנחנו כאן.
עכשיו.

**
איך עוברים תקופה אינטנסיבית של כמה חודשים?
עוברים רק את היום הנוכחי.
אין דבר כזה חודשיים או שנתיים.
יש רק את היום.

**
איך עוברים את היום הזה?
בודקים מה חשוב.
ואז מתמקדים בלתת מענה למה שחשוב.

ואם אי אפשר לתת מענה לכל מה שחשוב, אז בודקים מה הכי חשוב.
ואז מתמקדים בלתת מענה למה שהכי חשוב.

ככה.
רק היום.

**
ולא מנסים להיות מושלמים.
ולא מנסים לתת מענה להכול.
ולא מתמקדים במה שהיה חשוב אתמול, כי זה כבר לא רלוונטי.
ולא מתמקדים במה שיהיה מחר, כי אין לנו מושג. ואין לנו אנרגיה מיותרת.

**
ובסוף כל יום עוצרים.

נושמים…

חוגגים את המקומות והמצבים שהצלחנו בהם.
מכירים תודה לאנשים שתמכו בנו ועזרו לנו.
חומלים וכואבים את המקומות והמצבים שקשים לנו.

נושמים…

וסוגרים את היום.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

10 מחשבות על המצב

10 מחשבות אישיות על המצב

א. המצב מאופיין כרגע בחוסר וודאות.

הדברים מתפתחים מיום ליום.
לא ברור לאן זה הולך ואיפה נהיה בעוד מספר ימים או שבועות.
חוסר הוודאות הנוכחי גדול יותר מזה שרובנו חווים בדרך כלל.
זהו שינוי למה שאנו מורגלים בו והוא מעורר בנו מחשבות, רגשות ותחושות שונות.

**
ב. הערכה שלי: לרבים מאתנו הימים הקרובים הם ימי מעבר בין מצבים.

בין מצב "שגרה" של החיים שהיינו מורגלים בהם, למצב "חדש" עם שגרת חיים חדשה.
משהו בי מאמין שתקופת המעבר הזו תמשך מספר ימים או מספר שבועות.

כשנגיע למצב "חדש" הקשיים והאתגרים לא ייעלמו, 
אך אולי תהיה לנו קצת יותר בהירות וסוג חדש של שגרה.
יש הקלה מסוימת במחשבה שאנו בתקופת מעבר.
טבעי שבתקופה כזו אנו חווים כאוס, חשש ואי-וודאות.

**
ג. שלושת המעגלים שלנו

סטיבן קובי מבחין בין מעגלי השליטה, ההשפעה והדאגה.
למרות שאין לנו שליטה על מה שמתרחש, ושבמצבים רבים ההשפעה שלנו מוגבלת,
עדיין יש לנו יכולת לבחור במה אנו מתמקדים.
בימים כאלו קשה להיות מחובר לטלוויזיה, לחדשות או לרשתות החברתיות, מבלי להגדיל משמעותית את מעגל הדאגה.

גם בימים כאלו יש לא מעט דברים שהם בשליטתנו והשפעתנו. מספר דוגמאות:
מה ניתן לעשות כדי לשמור על ההיגיינה שלנו?
אילו הרגלים או שגרת יום אנו בונים לעצמנו במסגרת האילוצים הקיימים?

חשוב להיות מודעים לשלושת המעגלים שלנו,
ולקחת אחריות על הבחירות שלנו במעגלים הללו.
אנו יכולים להגביר את השליטה וההשפעה שלנו ולצמצם את הדאגה שלנו.

**
ד. הסיפור שאנו מספרים לעצמנו משפיע מאוד על הדרך שבה אנו חווים את המציאות כרגע

סיפור אחד לדוגמא: זה המצב החמור ביותר שהאנושות חוותה בעשרות השנים האחרונות.
סיפור שני לדוגמא: זה כלום. ניפוח יתר. אנשים נכנסים להיסטריה ללא סיבה ובעוד זמן קצר, כמו

בהרבה מקרים אחרים כל העניין הזה ייעלם.
במצב הנוכחי חשוב להכיר את הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו,
ולהבין שהם רק סיפורים על מה שקורה ולא בהכרח מה שקורה.

ניתן להסתכל על כך בסקרנות:
איזה סיפור אני מספר לעצמי כרגע? מה הוא מעורר בי?
האם יש סיפור חלופי שאני יכול לספר לעצמי שאולי נכון לא פחות עבורי?

דוגמא:
אם הסיפור שאני מספר לעצמי הוא שהשבועות הקרובים הולכים להיות סיוט ושאיני יודע איך נעבור אותם, סביר להניח שאחוש פחד, לחץ, חוסר אונים, הצפה ועוד.
אם הסיפור שאני מספר לעצמי הוא שבשבועות הקרובים, בגלל המצב והאתגרים השונים, 
תהיינה לי הזדמנויות לעזור לאנשים במשפחתי, במקום עבודתי ובקהילה שלי,
אחוש פחות לחץ וחוסר אונים ויותר משמעות.

**
ה. שימור עצמי

עפ"י הוראות הבטיחות במטוס, כשטסים עם ילד, במקרה של מצב חירום, 
חשוב לשים מסיכת חמצן קודם כל על עצמנו ורק לאחר מכן על הילד שאתנו.
בתקופה כזו השימור העצמי לאורך זמן חשוב מאוד:
מה עושה לנו טוב?
מה מרגיע אותנו?
מה ממלא את המצברים שלנו?
מדיטציה, ספורט, כתיבה, שיחה עם חבר/ה, מוזיקה, שינה, תרגול הכרת תודה, זמן לבד, …

**
ו. אנחנו ואחרים

ניתן להתמקד כרגע במה עובר עלינו ובמה אנו צריכים, או במה עובר על אחרים ובמה הם צריכים.
הפניית תשומת הלב לאנשים שונים, תעורר מחשבות ותחושות שונות.

אנשים שונים חווים את המצב בצורות שונות ומתמודדים עם אתגרים שונים.

ברגע נתון אנו יכולים להתמקד באדם מסוים.
יש לנו את היכולת לבחור במי אנו מתמקדים.
יכולתנו להתמקד באדם אחר ולתת מענה לצרכים חשובים עבורו, משפיעה לא רק עליו אלא גם עלינו.
(לא לשכוח שימור עצמי… )

**
ז. חצי כוס ריקה וחצי כוס מלאה

מה טוב במה שקורה עכשיו? למי ועל מה אנו מכירים תודה? 
מה רע או בעייתי במה שקורה עכשיו? על מי ועל מה אנו כועסים?

תמיד יש גם חצי כוס ריקה וגם חצי כוס מלאה.

הדבר שאנו מתמקדים בו הולך וגדל.

בתקופות של חוסר וודאות ומתח, לתרגול עקבי של הכרת תודה יש השפעה עצומה.

**
ח. איזה סוג של אתגר מטריד אותי עכשיו?

פרופורציות ונוכחות:
האם אני מוטרד ממשהו שקורה כרגע או ממחשבה על משהו שעלול לקרות?
האם זה עניין בריאותי? או עניין כלכלי? או עניין של נוחות? או משהו אחר?

ובכל אחד מהעניינים הללו: עד כמה זה חמור או דחוף?
בריאותי: האם אני או מישהו מקרוביי בסכנת חיים? יש לו חום? מנוזל? לא מרגיש טוב?
כלכלי: האם אין לי כסף לשלם חשבונות ולקנות אוכל? האם אני מוטרד מתעסוקה עתידית? מימי חופשה שאולי יימחקו לי? מאחוזים שהפסדתי במניות?
הבנתם את העיקרון…
חשוב שנשים לב מה בדיוק הנושא שכרגע מטריד אותנו…

**
ט. שתי שאלות מפתח

במצבים אינטנסיביים, שבהם המשאבים מוגבלים, יש שתי שאלות אני אוהב לעבוד איתן:
1. מה חשוב עכשיו?
2. מה ניתן לעשות כדי לתת מענה למה שהכי חשוב?

מה שחשוב עכשיו הוא מה שחשוב לי, לאנשים הקרובים לי ולסביבתי.
במשפחתי, במקום העבודה שלי, בקהילה שלי.
במצבים שבהם לא ניתן לתת מענה לכל מה שהיינו רוצים, חשוב במיוחד להגדיר לעצמנו את סדרי העדיפויות ולהתמקד בהם.
חשוב לא פחות לקבל את העובדה שאיננו יכולים לעשות הכול ולגלות חמלה עצמית.

**
י. ארבע הנחיות להתנהלות במשבר

לפני מספר שנים כתבתי פוסט קצר ובו ארבע הנחיות להתנהלות במצבים מאתגרים.
אולי יעניין אתכם לקרוא אותו.
הוא מתחבר למה שכבר נכתב, אך מארגן את זה בצורה קצת אחרת…

**
עד כאן 10 מחשבות אישיות על המצב.

אני מקווה שהן בעלות ערך עבורכם ותורמות לכם בצורה כלשהי.

הפוסט הנוכחי מתמקד בנקודת מבט אישית על ובהתנהלות אישית בימים הקרובים.
ייתכן שבקרוב אשלח פוסט נוסף המתמקד בנקודת מבט ניהולית עם המלצות וכלים למנהלים בתקופה הנוכחית.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

"זה לא עובד ככה בחיים האמיתיים"

בסדנת מבוא לתקשורת מקרבת שהעברתי השבוע בארגון עסקי כלשהו,
העיר אחד המשתתפים:

"זה לא עובד ככה.
בתיאוריה זה אולי נשמע יפה, אבל זה לא עובד ככה בחיים.
אנחנו לא יכולים להסתובב בעולם ולהיות עסוקים בצרכים וברגשות שלנו ושל אחרים.
אפשר אולי לקחת את זה במקרים מסוימים למשפחה, אבל בטח שזה לא משהו שאפשר ליישם בעבודה.
זה פשוט לא עובד ככה."

בעבר, כשהייתי שומע מישהו מתבטא בצורה כזו, משהו בי היה "מתגייס" לנסות לשכנע אותו.
להשפיע על תפיסת עולמו.
להראות לו שהוא טועה (ושאני צודק…).

השבוע, כששמעתי את המילים הללו ממנו, עלה בי בעיקר עצב.
עצב הנובע מהמחשבה של איך זה לחיות ככה בעולם.
עם האמונה שאין מקום או זמן לעסוק בצרכים,
שאולי מסוכן לעשות את זה, שלאנשים לא אכפת.
שחשוב להתמקד בלהילחם, בלנצח ובלשרוד,
ולא להשלות את עצמנו בחלומות על עולמות אוטופיים מדומיינים.

אני לא חושב שהוא טועה.
אני חושב שהוא כנראה צודק.
במקרה שלו… לגביו…

**
"החיים אינם תהליך של גילוי,
החיים הינם תהליך של יצירה"

את המשפט הזה פגשתי השבוע בספר "שיחות עם אלוהים".

ואוו.

שמעתי את הרעיון הזה פעמים רבות בעבר,
אבל משהו בניסוח המסוים הזה חזק מאוד עבורי.

המחשבות, המילים והפעולות שלנו, יוצרות את העולם שלנו.
העולם שלנו הוא תוצר של המחשבות, המילים והפעולות שלנו.
המשפחה שלנו, העבודה שלנו, מערכות היחסים שלנו, הבריאות שלנו, כמות הכסף שלנו,
הן כולן תוצר של המחשבות, המילים והמעשים שלנו.

"החיים אינם תהליך של גילוי,
החיים הינם תהליך של יצירה"

אין תשובה נכונה או שגויה לשאלה האם לאנשים אכפת או לא אכפת מאתנו.
אין תשובה אחת לשאלה האם טבע האדם טוב או רע מיסודו.
אין תשובה חד-משמעית לשאלה האם עדיף לתת אמון או שזה מסוכן מדי.

התשובות לכל השאלות הללו אינן משהו שנמצא שם ושצריך לגלות אותו.
התשובות לכל השאלות הללו נוצרות כל הזמן מתוך המחשבות, המילים והמעשים שלנו.
כל יום. 
כל היום.
**
שיתוף בחגיגה:

לפני כשנה יצרתי את סדרת "52 הכלים לתקשורת ויחסים".
במהלך שנה שלמה, אחת לשבוע נשלח לנרשמים כלי מעשי בתחום התקשורת והיחסים.
את הכלים אספתי ממורים וממקורות שונים לאורך השנים או שפיתחתי בעצמי.
עד כה נרשמו ל- "52 הכלים" כ- 1200 מתרגלות ומתרגלים.

ביום ד', קרוב לחצות, סיימתי לכתוב את הכלי האחרון בסדרה.
ביום ה', 10:30 בבוקר, הוא נשלח לראשונה לשמונת האנשים שהיו הראשונים להירשם לסדרה.
הבוקר יישלח הכלי לכ-200 מתרגלות ומתרגלים נוספים, שנרשמו לסדרה לפני 51 שבועות בדיוק.

יש בי הכרת תודה עצומה למורים ולגישות השונות,
שמהם שאבתי את הכלים הללו, ושהשפעתם על חיי גדולה ומשמעותית.

אני חוגג את הבחירה שלי ליצור את הסדרה הזו ולשחרר אותה "לעולם".
אני חוגג את הכוונה שממנה נוצרה הסדרה וכל אחד מהכלים, ואת היצירה העקבית לאורך השנה.
אני חוגג את האפשרות שחייהם של אנשים, משפחות וארגונים מושפעים מהכלים הללו.

**
הנה דוגמא לאחד הכלים בסדרת "52 הכלים":

כלי 11# – להקשיב כדי להשיב / להקשיב כדי להבין

א. כשאנו מקשיבים כדי להשיב,
מתקיימים עבורנו שני מצבי תקשורת:
1. דיבור.
2. הכנה לדיבור.

בכל רגע נתון אנו מבטאים את עצמנו או מתכוננים לכך. 

כשאנו מקשיבים כדי להשיב,
אנו ממוקדים בנו, במה שעובר עלינו ובדרך שבה אנו תופסים את העולם.
מטרת הקשבתנו היא לסייע לנו לשכנע, לחנך, להשפיע, לנצח.
ההקשבה היא אמצעי, לעתים מניפולטיבי, שמטרתו לדחוף את האג'נדה שלנו.

ב. כשאנו מקשיבים כדי להבין,
מתקיימים עבורנו שני מצבי תקשורת:
1. הקשבה.
2. בדיקת הבנה.

בכל רגע נתון אנו מקשיבים או בודקים שהבנו נכון. 

כשאנו מקשיבים כדי להבין,
אנו ממוקדים באחר, בעולם שלו ובמה שעובר עליו.
מטרת הקשבתנו היא להבין את האחר, את מה שחשוב לו ואת הדרך שבה הוא תופס את העולם.
ההקשבה היא אמצעי להבנה מעמיקה יותר של המצב, הבנה שתהווה את הבסיס לפתרונות שיגיעו בהמשך.

ג. ברגע נתון, אפשר להקשיב כדי להשיב או להקשיב כדי להבין.
או זה, או זה.

**
אהבתם?
מעניין אתכם לקבל כלים נוספים?

אתם מוזמנים להצטרף לסדרת "52 הכלים לתקשורת ויחסים" מהקישור הבא,
ולקבל מיידית את הכלי הראשון ישירות למייל שלכם.

"החיים אינם תהליך של גילוי,
החיים הינם תהליך של יצירה."

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

רפלקציה על תריסר שנים

מספר מיוחד 48.
מתחלק ב-2, 3, 4, 6, 8, 12, 16, 24.
מתחלק בהרבה מספרים ואינו מתחלק ב-5 וב-10.
מספר "אמיתי" באמצע החיים, לא מספר עגול ש"מצטלם יפה".
אינטגרטיבי.
מלא ומחובר.
לא מהוקצע.

השבוע חגגתי את יום הולדתי ה-48.
יום הולדת 48 הוא יום שבו אני מסיים ארבעה תריסרי שנים על הכדור הזה.
ומתחיל את התריסר החמישי.

**
רפלקציה על המקום שהייתי בו לפני 12 שנים, בדיוק בתחילת התריסר הרביעי שלי, 17.2.08:

משפחה:
– מאיה ואני נשואים כעשר שנים. שחר ותמר בנות שמונה ושש, לומדות בכיתה ב' ובגן חובה.
– רועי עדיין לא אתנו, צפוי להיוולד בעוד כארבעה חודשים.
– אנו גרים בדירה שלנו ברחוב מענית בכפר-סבא. בעוד מספר שנים נעבור לבית שאנו גרים בו כיום. 
– אבי בחיים. בעוד כשנה וחצי יתגלה אצלו סרטן והוא ילך לעולמו בפברואר 2010 לאחר התמודדות בת מספר חודשים.
– אבירם ואיתי, בני דודי, עדיין כאן. בעוד מספר חודשים נחגוג ביחד אצל הורי את ראש השנה. כשבועיים לאחר מכן תתרחש תאונת המטוס הקטלנית שבה ימצאו את מותם.
– בעוד כעשר שנים (פברואר 2018) יתגלה סרטן אצל אמי. ניכנס לתקופה אינטנסיבית ומאתגרת בת כשנה וחצי של טיפולים וניתוחים. לשמחתי אמי עדיין כאן אתנו כיום (פברואר 2020), במקום יציב יותר, מטופלת, מתמודדת.

**
לימודים והתפתחות אישית:
– בפברואר 2008 אני מכיר את מודל Human Dynamics מזה כארבע שנים. לתקשורת מקרבת נחשפתי לפני כשנתיים-שלוש בזכות מירי שפירא היקרה. גם תקשורת מקרבת וגם Human Dynamics משמעותיים מאוד בחיי. כבר אז וגם היום.
– לפני מספר חודשים חזרתי מסמינר תקשורת מקרבת בן 4 ימים באוהיו, שם פגשתי לראשונה את סילביה הסקביץ' (צפוי להתפתח בינינו קשר חברי ויהיו לנו מספר מפגשים נוספים בהמשך). לפני כשנה חזרתי מסמינר אינטנסיבי בן כשבועיים בניו-מקסיקו שבו זכיתי לפגוש את מרשל רוזנברג (יוצר התקשורת המקרבת), מנחים נוספים ועשרות משתתפים מכל העולם. שנת 2007 שזה עתה הסתיימה מהווה שנה טרנספורמטיבית עבורי בכל מה שקשור לתקשורת מקרבת ולאינטגרציה שלה לחיי.
– בנקודת הזמן הזו אני באמצע לימודי הרייקי שלי. צפוי לסיים בעוד כשלושה חודשים בסמוך ללידתו של רועי. הרייקי ישפיע עלי ועל חיי משפחתי וישמש אותי הרבה בשנים הקרובות, בין היתר במצב חירום אינטנסיבי ומאתגר במיוחד. 
– טרם נחשפתי לגישת ה-"התמקדות" ולדנה גניהר (מורתי הראשונה להתמקדות). טרם פגשתי את יהודית פירסט שתהיה שותפתי להתמקדויות שבועיות במשך שנים. עולם חדש ומופלא שישפיע רבות על חיי צפוי להיפתח בפני באוקטובר 2008, בעוד כחצי שנה.
– גם את לימודי הקונסטלציה (ישי גסטר), התקשור (דורית יעקובי) והפסיכולוגיה ביהדות (יאיר כספי) טרם פגשתי. 
– טרם נחשפתי לבודהיזם, שצפוי להיכנס לחיי בהדרגה ובעקביות בעוד מספר שנים, ולהשפיע עלי באופן עמוק ומשמעותי.
– מזה מספר שנים אני חשוף לעבודתם ולספריהם של סטיבן קובי וטוני רובינס המשפיעים על חיי. 
– טרם נחשפתי לסת' גודין וטיך נהאת האן, מורים וסופרים שיהפכו להיות משמעותיים מאוד בחיי.
– כל עולם הפודקאסטים וספרי השמע של audible עדיין לא כאן עבורי. מדי פעם אני צורב לעצמי דיסקים ממקורות שונים ומאזין להם במהלך נסיעות.

**
עבודה:
– בפברואר 2008 אני עובד באינטל במשרה מלאה. מנהל קבוצות מערכות מידע מקומיות וגלובליות מזה מספר שנים.
– אני אחראי על תחום רוחבי של "פרויקטי אנשים" במחלקת IT ישראל ומוביל מספר פעילויות המשפיעות על כמה מאות עובדים.
– אני כבר מדריך מוכר באינטל ישראל ומעביר מספר קורסים בנושאי תקשורת בינאישית, פיתוח קריירה והתפתחות אישית.
– אני בקשרים חבריים עם איתי, מוטי, מרב ומספר אנשים נוספים העובדים בארגון מקביל לשלי. עוזר להם פה ושם "בהתנדבות". טרם הצטרפתי לארגון שלהם שלימים ייקרא Advanced Analytics ויהפוך להיות ארגון בינה-מלאכותית מוביל באינטל העולמית.
– בשלב זה טרם ביצעתי את שינוי הקריירה ואת המעבר מניהול קבוצות טכנולוגיות למיקוד בתחומי אנשים, מערכות יחסים, פיתוח מנהלים ותרבות ארגונית. 
– טרם פגשתי חלק גדול מהאנשים שאני עובד איתם בצורה הדוקה בשנים האחרונות, אנשים שחלקם יהפכו להיות שותפים מדהימים לדרך, חברים קרובים (הרבה מעבר לעבודה…) ואנשים שכיום אני מתקשה לדמיין את חיי בלעדיהם.
– בפברואר 2008 הבלוג שלי "תקשורת מקרבת לחיים מלאים" עדיין לא קיים (יעלה לאוויר לראשונה רק ב-2012). בשנים שלאחר עלייתו, אכתוב אלפי פוסטים, בתדירות יומית או שבועית שייקראו על ידי אנשים רבים.
– הפעילות העסקית הנוספת שלי (לצד עבודתי באינטל) עדיין לא קיימת. טרם העברתי הרצאות או הנחיתי סדנאות מחוץ לאינטל.

**
חברים וקהילה:
– חברים קרובים מסוימים שאני בקשר איתם גם היום (פברואר 2020) כבר בחיי. 
– יחסים הדוקים עם מספר חברים בפברואר 2008 עתידים להתרופף, חלקם להינתק. 
– חברים מסוימים, חלקם מהקרובים ביותר כיום (2020) טרם נכנסו לחיי בנקודת הזמן הזו. אין לי מושג שהם בעולם…אני צפוי לפגוש אותם בשנים הקרובות…
– ויש את אלו שבמהלך תריסר השנים הקרובות יספיקו להיכנס לתקופה משמעותית ולצאת…
– ההצטרפות לרשת מעוז תתרחש בעוד כשנה וחצי עם הקמת הארגון שאזכה להיות בן המחזור הראשון שלו. בזכות ארגון זה אפגוש אנשים רבים (חלקם יהפכו להיות ממעגל חבריי הקרובים ביותר) ואיחשף לתכנים ותהליכים מעוררי השראה ומשמעותיים. 
– במילואים אני עדיין מפקד צוות של כמה עשרות לוחמים. לפני כשנה וחצי (קיץ 2006) צוותי ואני לקחנו חלק פעיל במלחמת "לבנון השנייה".
– פרויקט התנדבותי משמעותי בן מספר שנים של תקשורת מקרבת בבית הספר היסודי סורקיס בכפר סבא טרם החל.

**
אז והיום…
איזו דרך וכמה התפתחויות.
כל כך הרבה קרה, התהווה והשתנה במהלך תריסר השנים הללו.

סקרנות וענווה.
אין לנו מושג…
כשאנו עומדים בפתחה של תקופה אין לנו סיכוי לדעת כיצד היא תתפתח. 
הכול יכול להשתנות ולקבל כל-כך הרבה תפניות.
אנשים ונושאים כל-כך משמעותיים שבחיי כיום, לא היו שם לפני 12 שנים.
אני מסיים השבוע את התריסר הרביעי ומתחיל את התריסר החמישי. 
מי יודע מה איך הוא יתפתח…

כבוד וחמלה.
לאנשים הצועדים אתי ולצדי.
לאתגרים שאנשים (…אני ביניהם…) חווים ומתמודדים איתם. 
למורכבות החיים ולמלאות שלהם. 
לגם וגם שמגיע בעסקת החבילה שלנו כאן.
לארעיות שלנו במקום הזה.
לדרך המופלאה שבה החיים מתהווים, מתפתחים ומשתנים בכל רגע ורגע.

Inter-Being
את המושג הזה למדתי מטיך נהאת האן.
אין לנו קיום עצמאי.
אנחנו מחוברים, משפיעים ומושפעים, משתנים ומתהווים ביחד.
מוגדרים על ידי מערכות היחסים ההדדיות ויחסי הגומלין שלנו עם הסובבים אותנו.
אנשי שבט הזולו נוהגים לומר: "Umuntu Ngumuntu Nagabantu".
בתרגום חופשי: "אדם הוא אדם בגלל/בזכות אנשים אחרים".

הכרת תודה.
על דרך. 
על התפתחות. 
על מורים. 
על חברים.
על מתנות שקיבלתי ושהתברכתי בהן.
על מסע מרתק.
על חיים מלאים.
על חגיגות ואבל.
על דברים שאינם מובנים מאליהם.

מעניין איך זה ממשיך מכאן…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter