תגית: הכרת תודה

"קורה הרבה והחיים ממשיכים"

לפעמים משהו קורה.
אירוע מתרחש.
משהו או מישהו חודר לחיינו.
משנה לנו תכניות.
משפיע.

**
הקונפליקט של יום ראשון נכנס בהפתעה.
לא ראיתי אותו מגיע.
מרגע שהוא נכנס הוא תפס את מרכז תשומת הלב.
קונפליקט הוא איום. והזדמנות.
קונפליקט יכול להתפתח בצורות שונות.
על פי רוב בקונפליקט, יש לנו השפעה ואין לנו שליטה.
יש לנו בחירה ואין לנו וודאות.

**
בלילה שבין שני לשלישי, בזמן שישנו, פרצו לביתנו.
גם את זה לא ראיתי מגיע.
פתאום זה הופיע.
מרגע שהוא נכנס הוא תפס חלק גדול מתשומת הלב.
גם פריצה היא איום. והזדמנות.
יש לנו אפס שליטה על מה שקרה ומעט מאוד (אם בכלל) שליטה על מה שיקרה.
יש לנו הרבה השפעה על מה שקורה ועל מה שיקרה.

**
כל שעות העבודה של יום רביעי הוקדשו לפגישת הנהלה.
בפגישה כזו יש סיכוי רב שמשהו חדש יופיע.
דברים יכולים להתפתח בצורה שלא צפינו או תכננו.
פגישת הנהלה העוסקת בדברים חשובים,
יכולה לעורר בין היתר גם קונפליקטים ואתגרים.
ישיבת הנהלה יכולה להיות איום. והזדמנות.
כשנכנסים לפגישת הנהלה יש לנו השפעה ואין לנו שליטה.
יש לנו בחירה ואין לנו וודאות.

**
ישנן שתי גישות התייחסות קיצוניות
למצבים שאנו פוגשים ולאירועים המתרחשים בחיינו:

1. לספר לעצמנו ש – "זה כלום".
שהכול בדיוק אותו דבר. שזה לא רלוונטי. לא משפיע בכלל.

2. לספר לעצמנו ש – "זה סוף העולם".
שזה הדבר הכי נורא שיכול לקרות. שזה משנה הכול.

לסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו יש עוצמה רבה.
הסיפורים שלנו משפיעים על חיינו ועל חיי אנשים סביבנו.
סיפורים יוצרים חיים ומעצבים אותם.

אני מעדיף סיפור שלישי.
סיפור שונה היכול לשרת אותנו.
הסיפור שאני אוהב לספר לעצמי הוא ש-"קורה הרבה והחיים ממשיכים".

**
"קורה הרבה"

בתוכנו ומסביבנו.
בזמן האירוע (קונפליקט / פריצה / ישיבת ההנהלה…) ולאחריו.
יכול להיות שאנו חווים עצב, קושי, פחד, כעס, בלבול, חוסר אונים או אובדן.
יכול להיות שאנו חווים שמחה, הכרת תודה, בטחון, אהבה, תמיכה או אמון.
האמת היא שקורה הרבה.
החיים מלאים.
בלי דרמה.
קורה הרבה.
כל הזמן.
גם עכשיו.
חשוב להכיר בזה.
לתת לזה מקום.
להיות עם זה.
עם הקושי ועם החגיגות.

**
"החיים ממשיכים"

זה לא סוף העולם.
זה לא סוף החיים.
יכול להיות שזה סוף של משהו.
משהו שהיינו רוצים שיימשך.
משהו או מישהו שלא רצינו לאבד,
משהו או מישהו שלא רצינו להיפרד ממנו.
הכול זז ומשתנה כל הזמן.
גם עכשיו.
החיים ממשיכים.
ממש עכשיו.
בין אם נרצה ובין אם לא.
גם כשלא ברור איך בדיוק.

**
"קורה הרבה והחיים ממשיכים"

יכול להיות שקורה משהו שלא רצינו שיקרה.
אולי לא קורה משהו שקיווינו שיקרה.
קורה הרבה.
עכשיו.

כשמשהו קורה כדאי לבדוק:
– מה בדיוק קורה?
– מה המשמעות של זה עבורנו?
– מה אנחנו צריכים?
– מי יכול לעזור לנו?

במיוחד אם קורה משהו שהוא לא סתם "עוד משהו"
במיוחד כשזה לא דבר פעוט וחולף,
במיוחד אם הוא משפיע עלינו ועל תכניות שהיו לנו.

עכשיו אפשר לבחור.
לבחור להיות במקומות החשובים.
לבחור להיות עם האנשים החשובים.
לבחור להיות על הדברים החשובים.

(מעניין לבדוק:
מה הם אותם מקומות החשובים לנו עכשיו?
מי הם אותם אנשים שחשוב לנו להיות איתם עכשיו?
מה הם אותם דברים שחשוב שנתמקד בהם עכשיו?
איך אפשר להיות במקומות הללו, עם האנשים הללו, על הדברים הללו?)

**
כשהתעוררתי ביום רביעי בבוקר,
שמחתי (אפילו קצת הופתעתי) לראות את הסלולר החלופי שלי
מונח בדיוק באותו מקום שבו השארתי אותו בלילה לפני.
משהו שהיה מובן מאליו עבורי במשך שנים,
הפך להיות לא מובן מאליו בלילה אחד.
הסלולר שלי חשוב לי הרבה פחות מדברים אחרים בחיי.
דברים אחרים שגם אותם אני לוקח כמובן מאליו,
יותר מכפי שהייתי רוצה.

**
השבוע התחדדה לי שוב תחושת הארעיות.
אנחנו כאן לזמן מוגבל ואין לנו שליטה.
בכל רגע דברים יכולים להשתנות.
המחשבה הזו יכולה להלחיץ ולשתק.

אותי היא מחזקת ומחדדת.
מעמיקה את הכרת התודה שלי.
מזכירה לי שוב ושוב מה חשוב.
מדרבנת אותי לבחור:
לבחור להיות במקומות החשובים.
לבחור להיות עם האנשים החשובים.
לבחור להיות על הדברים החשובים.

**
באופן טבעי,
הפוסטים היומיים שהעליתי השבוע קשורים לאירועים שחוויתי.
אתם יכולים לקרוא אותם באתר הבלוג היומי שלי.

מעניין לעבור על השבוע שעבר בדיעבד:
– "שינוי יסודי ביחסנו אל החיים" נכתב במוצ"ש.
– "אולי היום זה לא הזמן", בראשון בבוקר, עם אנרגיה נמוכה.
– "עד אתמול זה לא היה קיים", שני בבוקר, לאחר הקונפליקט ולפני הפריצה.
– "מחשבות אחרי פריצה", שלישי בלילה, לאחר יום אינטנסיבי במיוחד.
– "הצייד", התפתחות מפתיעה שחוויתי ברביעי.
– "לבחור להיות", תוצר של מספר החלטות שהתפתחו תוך כדי השבוע.

ניתן להירשם לבלוג היומי ולקבל את הפוסטים למייל מייד עם יציאתם…

שבת של שלום,
הרבה נוכחות,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מחשבות אחרי פריצה

מחשבות אחרי פריצה:

אפשר לגנוב אנשי-קשר ולא מערכות יחסים.
אפשר לגנוב כרטיסי אשראי ולא ערך.
אפשר לגנוב תעודת זהות ולא זהות.
אפשר לגנוב תמונות ולא זיכרונות.
אפשר לגנוב סרטונים ולא חוויות.
אפשר לגנוב תוכן ולא ניסיון.

**
תזכורת:
אנחנו יותר ממה ששייך לנו.
אנחנו יותר ממה שאגרנו וצברנו.
אנחנו יותר ממה שנמצא (או לא) בבעלותנו.

**
אפשר להתמקד במה שיש לנו או במה שאין לנו.
אפשר להתמקד במה שלקחו או במה שהשאירו.
אפשר להתמקד באיך פגעו בנו או באיך עזרו לנו.
אפשר להתמקד במה שבשליטתנו או במה שמחוץ לשליטתנו.
אפשר להתמקד בעבר, או בהווה ובעתיד.
אפשר להתמקד במה שקרה או בתגובה שלנו למה שקורה.

**
הכרת תודה.
גם היום.
במיוחד היום.

על תמיכה מדהימה.
על חברות וחברים.
על אהבה.
על גמישות.
על הבנה.
על אכפתיות.
על אפקטיביות.
על פרואקטיביות.
על מקום עבודה.
על טכנולוגיה.
על בריאות.
על משפחה.
על חופש.
על אפשרויות.

על יום של חיים.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

חיים של אנשים

הבוקר, בזכות רויטל, נחשפתי ל"וידוי המשלים".
על פי הרב קוק, בשעה זו של חשבון נפש,
כשם שאנו מתוודים על עוונותינו, חשוב שנתוודה גם על מצוותינו.

ברוח זו כתב הרב בנימין הולצמן את הוידוי המשלים:

הוידוי המשלים

"אהבנו, בכינו, גמלנו, דיברנו יופי,
האמנו והשתדלנו, זכרנו, חיבקנו, 
טעמנו ספר, יצרנו, כמהנו, לחמנו עבור הצדק,
מיצינו את הטוב, ניסינו, סרנו לראות,
עשינו את אשר ציוויתנו, פרשנו,
צדקנו לפעמים, קראנו בשמך, 
רצינו, שמחנו, תמכנו."

במילים שלי:
לא רק הלקאה עצמית.
לא רק חצי כוס ריקה.
לא רק איפה טעינו
לא רק מה לא עשינו מספיק.

לזכור גם את הטוב שעשינו.
לראות גם את חצי הכוס המלאה.
להכיר גם במקומות שבהם תרמנו לחיים.
לגדל בתוכנו גם הכרת תודה פנימית ופרגון עצמי.

**
בימים הללו, שבין ראש השנה ליום הכיפורים,
התפתח אצלי איזשהו קטע.
מעין תזכורת עבורי.
אולי גם עבורכם.

חיים של אנשים

"אנחנו חיים עם אנשים.
אנחנו הורים של אנשים, ילדים של אנשים, אחים ואחיות של אנשים.
אנחנו בני ובנות זוג של אנשים.
אנחנו עובדים עם אנשים.
אנשים שיש להם הורים, בני ובנות זוג, ילדים, אחיות ואחים.
אנחנו נוגעים באנשים. בחיים של אנשים. כל יום.
אנחנו משפיעים על אנשים. ישירות ובעקיפין. כל הזמן.
אנשים שכועסים ופוחדים.
אנשים ששמחים ועצובים.
אנשים שאוהבים ושונאים.
אנשים בעלי ביטחון עצמי גבוה או נמוך.
אנשים בעלי דימוי עצמי כזה או אחר.
אנשים שמתמודדים עם אתגרים.
אנשים שחווים קשיים.
אנשים שעוברים שינויים.
אנשים שחוגגים ניצחונות ומשיגים הישגים.
אנשים שמתאבלים וכואבים.
אנשים שפוגעים ונפגעים.
אנשים שגאים בעצמם. אנשים שלא.
אנשים שעושים טעויות. שלפעמים מבקשים סליחה.
אנשים שיש להם אגו. לכולם יש.
אנשים שמאמינים. וכאלה שכבר לא.
אנשים מיואשים. וכאלה שיש להם תקווה.
אנשים שצמאים להערכה, הכרה, כבוד, אהבה ומגע.
אנשים שרוצים שיראו אותם, ישמעו אותם ויבינו אותם.
אנשים שיש להם קול. קול שלפעמים נשמע ולפעמים לא.
אנשים שחווים בלבול. או בהירות.
אנשים שרוצים יותר או פחות.
אנשים שרואים חצי כוס מלאה או חצי כוס ריקה.
אנשים שעדיין מנסים וכאלו שכבר לא.
אנשים עם ירושות. ירושות מודעות וירושות לא מודעות.
אנשים עם אמונות. עם מגבלות. עם יכולות. עם זיכרונות. עם הרגלים.

אנחנו עובדים עם אנשים.
אנחנו חיים עם אנשים.
אנחנו אנשים.
אנשים חיים.
אנשים שחיים חיים מלאים."

**
אולי הקטעים הללו נוגעים בכם בצורה כלשהי, במקום כלשהו.
מעוררים משהו…
אם מתחשק לכם להגיב, לשתף או לכתוב לי מספר מילים,
אשמח מאוד לקרוא.

גמר חתימה טובה וצום קל,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

סוגר שנתיים

סוגר שנתיים.
שנתיים של כתיבה יומית.
726 פוסטים בדיוק.
בא' תשרי תשע"ו, 14/9/2015, בחרתי לעצמי אתגר.
התחייבתי לשנה שלמה של כתיבה.
יום יום.
יום יום.
בלי סיפורים. בלי תירוצים. בלי הנחות.
גם בחגים, חופשות ושבתות.
תוך כדי תנועה גיליתי שזו שנה מעוברת.
הרווחתי עוד חודש.

**
כשעינת סיפרה לידיד שלה על האתגר הזה,
הוא שאל אותה "למה לעזאזל הוא עושה את זה לעצמו?"
ארבע סיבות:
1. כי זה מדליק אותי.
2. כי אני לא בטוח שאני יכול.
3. כי חשוב לי להשתחרר יותר וכשכותבים יום-יום יש פחות זמן לעריכה, לליטוש ולביקורת.
4. כי זאת נראית לי אחלה דרך לחדד מודעות ולהגביר קשב פנימה.

**
נתתי לעצמי חופש לכתוב על כל נושא שמתחשק לי, בלי להתחייב לתחום כזה או אחר.
הבטחתי לעצמי לכתוב על מה שמעסיק אותי וחי בי, ללא תלות במידת הפופולריות או העניין שהוא יעורר.
סיימתי כל פוסט במילים הבאות: "חיים מלאים. יום יום".

**
בכ"ט אלול תשע"ו, 2/10/2016 , אחרי 385 ימים ו-385 פוסטים יומיים הסתיימה לה השנה.
הפוסט האחרון הוקדש לחגיגה ולהכרת תודה.

בסיומו לא לקחתי על עצמי מחויבות חדשה לשנה נוספת.
במקום זאת, בחרתי לבחור.
לבחור כל יום האם לכתוב או לא.
לא היה לי מושג אם זה ימשיך או לאן זה ילך.

**
בא' תשרי תשע"ז, 3/10/2016 נכתב הפוסט הראשון של השנה הנוכחית.
בשונה מהשנה שקדמה לה, בחרתי לסיים כל פוסט במילים "חיים מלאים. היום."
שחררתי את "יום יום" ונשארתי רק עם "היום".
היום כן.
אין לי מושג מה יהיה מחר.
כשאגיע אבחר.

השנה הראשונה היתה שנה של אתגר ומחויבות.
השנה השניה, היא שנה של בחירה ושל שינוי.

**
הפוסט הזה, פוסט מספר 726, סוגר שנתיים של כתיבה יומית.

תודה לסת' גודין על דוגמא אישית ועל השראה לצאת למסע הזה.
תודה לטכנולוגיה המאפשרת לי לכתוב ולהגיע לאנשים שונים שאת חלקם איני מכיר.
תודה על מכרים ואנשים שפגשתי בזכות ובמהלך המסע הזה.
תודה לקוראים, שותפים, חברים ומשפחה שמגיבים, מפרגנים, מעודדים, משתפים ומעירים.
תודה על שלל ספרים, אירועים ואנשים שנגעו בי ונתנו לי המון חומרים וחיים.
תודה על לקוחות, על עבודה ועל הכנסה שנכנסו בזכות הכתיבה היומית.
תודה על הזכות והאפשרות להיות משמעותי, לגעת, להשפיע, לתרום.
תודה על חיבור למעיין יצירתי נובע ומתמשך שמפתיע אותי שוב ושוב ושוב.
תודה על עוד שנה שבה כל זה התאפשר.
כל-כך לא מובן מאליו…

שתהיה שנה טובה ומבורכת.
שנה של חיים מלאים.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

התמונה

"זאת התמונה הממוסגרת היחידה בחדר העבודה שלי.
היא צולמה על ידי צלם של סוכנות הידיעות Associated Press במאלי שבאפריקה בשנת 1984.
באותה תקופה התחלתי את הקריירה שלי כמאמן ועבדתי בהתנדבות עם ריצ'רד שוברט, מנכ"ל הצלב האדום האמריקאי.

אפריקה שמדרום לסהרה היתה נתונה בבצורת קשה.
מאות אלפי בני אדם חיו על סף רעב.
ריצ'רד ביקש ממני להצטרף לשמונה אמריקאים אחרים למשלחת מחקר במאלי.
המסע שלנו סוקר במשך שבוע על ידי מחלקת החדשות של רשת NBC.

בתמונה רואים אותי בגיל שלושים וחמש,
כורע ברך ליד עובדת הצלב האדום במדבר סהרה.
מאחורי עומדים בתור ילדים בני שנתיים עד שש-עשרה.

אספקת המזון במאלי היתה מוגבלת ביותר,
ולכן הצלב האדום הנהיג מיון שלפיו חולק מעט המזון הקיים לילדים בני שנתיים עד שש-עשרה
בהתבסס על ההנחה המחרידה שילדים בני פחות משנתיים ממילא ימותו כמעט לבטח,
ואילו לאלה שעברו את גיל שש-עשרה יש סיכוי לשרוד בכוחות עצמם.

שתי נשים מן הצלב האדום מדדו את היקף זרועותיהם של הילדים כדי לקבוע מי יאכל ומי לא.
אם זרועותיהם היו עבות מדי, הם היו "לא מספיק רעבים" ולא קיבלו מזון.
אם זרועותיהם היו יותר מדי דקות, כבר לא היה אפשר להציל אותם, וגם במקרה זה הם לא קיבלו מזון.
אם זרועותיהם היו בתחום הביניים הם קיבלו מנה קטנה מאספקת המזון המוגבלת.

רק אדם עם הפרעת אישיות היה נשאר אדיש לחוויה כזאת.
אבל כשחזרתי הביתה לחיי "הרגילים", היה סיכוי טוב שהזיכרון,
עם כל כמה שהוא מטריד, יאבד עם הזמן מעוצמתו.
זה מה שהיה קורה אלמלא היה לי התצלום.

התמונה פועלת עלי כטריגר להכרת תודה,
כאילו מי שהייתי בשנת 1984 משמש לי כיום כמאמן.
המסר שלה עבורי פשוט:

'עליך להכיר תודה על מה שיש לך.
גם נוכח אכזבות וחוויות שנראות לך מכעיסות,
אל תבכה ואל תתלונן,
אל תתרתח, ואל תשתלח באדם אחר כדי לתבוע את מה שמגיע לך.
אתה לא טוב יותר מהילדים האפריקאים האלה.
גורלם הנורא והטרגי, שלא היו ראויים לו, יכול היה להיות גורלך.
לעולם אל תשכח את היום הזה.' "

~ מתוך הספר "טריגרים" מאת מרשל גולדסמית

**
בעוד מספר ימים נחגוג את ראש השנה.

תמיד יש משהו.
תמיד יש משהו שחסר.
תמיד יש משהו לא בסדר.
תמיד יש משהו שאינו מושלם.
תמיד יש משהו שעוד לא עשינו.
תמיד יש משהו לכעוס עליו או לחשוש ממנו.
תמיד יש מישהו שמצבו טוב משלנו.
תמיד יש מישהו שמרוויח יותר.

או שלא…
עניין של נקודת מבט.
עניין של בחירה.

התמונה של מרשל גולדסמית לא מחדשת כלום.
היא רק מזכירה שוב את מה שחשוב.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

להתלונן, לחשוש, לכעוס ולהכיר תודה

יש כאלו שמתלוננים:
על העבודה, על הלימודים, על החופש, על סיום החופש, על המצב, על החגים, על אנשים, או על דברים אחרים.
בכל רגע אפשר למצוא משהו להתלונן עליו.

**
יש כאלו שחוששים:
מהעבודה, מהלימודים, מהחופש, מסיום החופש, מהמצב, מהחגים, מאנשים, או מדברים אחרים.
בכל רגע אפשר למצוא משהו לחשוש ממנו.

**
יש כאלו שכועסים:
על העבודה, על הלימודים, על החופש, על סיום החופש, על המצב, על החגים, על אנשים או על דברים אחרים.
בכל רגע אפשר למצוא משהו לכעוס עליו.

**
יש כאלו שמכירים תודה:
על העבודה, על הלימודים, על החופש, על סיום החופש, על המצב, על החגים, על אנשים או על דברים אחרים.
בכל רגע אפשר למצוא משהו להכיר תודה עליו.

**
להתלונן, לחשוש, לכעוס ולהכיר תודה אינם גזרות גורל או הטבעות גנטיות לכל החיים.

להתלונן, לחשוש, לכעוס ולהכיר תודה אלו בחירות שניתן לבחור, פעולות שניתן לעשות, מיומנויות שניתן לפתח, הרגלים שניתן לשנות.

בחירות => פעולות => מיומנויות => הרגלים

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אל תשכחי את הרשימה שלך

אל תשכחי את הרשימה שלך.
יום אחרון של החופש הגדול.
מחר חוזרים ללימודים.

**
אל תשכח את הרשימה שלך.
עוד היום.
מחר כבר יהיה מאוחר.

**
הכרות תודה על החופש הגדול:

– תודה על העזרה בסידורים עם הילדים.
– תודה על הקייטנה.
– תודה על יותר זמן ביחד.
– תודה על האירוע ההוא.
– תודה על היציאה ההיא.
– תודה על ים ועל בריכה.
– תודה על מזגנים שהופכים את החיים ליותר קלים.
– תודה על הטיול המשפחתי.
– תודה על שהיתה לנו יכולת לצאת אליו.
– תודה על גמישות בעבודה שאפשרה את זה.
– תודה על ימי אור ארוכים ועל ערבים מאוחרים.
– תודה על בקרים יותר רגועים בלי סנדוויצ'ים ועניינים.
– תודה על הורדת הילוך ועל יותר נינוחות.
– תודה על פחות תנועה בכבישים.
– תודה על שכולם נסעו וחזרו בשלום.

**
תודה על חופש גדול נוסף.
עכשיו זה הזמן לרשימה שלך.
מחר יום חדש.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מעבר

כבר לא כאן ועדיין לא שם.
מרחב המעבר שבין לבין.

רגעים של נוכחות:

שמחה והכרת תודה על מה שהיה.
ועדיין.

עצב ותסכול על מה שהתפספס.
על מה שלא היה… ואולי גם כבר לא יהיה.

מתח לקראת מה שצפוי,
לקראת חזרה למציאות יום-יומית "רגילה",
בעוד מספר שעות וכמה מאות קילומטרים.

פרק נוסף במסע מסתיים.
פרק חדש כבר מתחיל…

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

11 הרהורי מסע

בחירה

פוסטים מסוימים שאני כותב 
זוכים ליותר צפיות, מעוררים יותר תגובות
ומובילים ליותר סדנאות מפוסטים אחרים.
כנראה שהפוסט הנוכחי אינו אחד מהם.

**
זמן

חוסר זמן ועודף זמן אינם שני דברים שונים.
לא למצוא זמן למשהו שחשוב
ולחכות שהזמן המזדחל יעבור כבר 
הם שני קצוות של אותה תפישה.
תפישת הזמן כמשאב (חסר או עודף)
שאמור לסייע לנו להגיע למקום אחר 
מהמקום שאנו נמצאים בו כרגע.

**
למידה

פיתה שהונחה על השולחן תמוחזר ולא תוחזר.
פיתה שלמה – מחזור לבני אדם.
פיתה שננגסה – מחזור לבעלי חיים.
חומוס אליהו.
יקנעם.

**
לזכור

הרכב היחיד בחניית האנדרטה של אסון המסוקים
היה זה שהגענו אתו.
וגם הוא לכמה דקות בלבד …
אולי כשהשמש יוקדת פחות
קל יותר לזכור.

**
שקט

מסע אחד.
עץ אחד. מעיין אחד. 
חבל אחד. שקית אחת.
אוהל אחד. 
בן אחד. אבא אחד.
כמה שקיעות. כמה זריחות. 
כמה חדרי בריחה.
שמש. צל. מים. רוח.
קשר. הצלה. 
מתחת לבאר, מאחורי העץ, לתוך הבאר. 
על העץ, ליד העץ, מתחת לעץ.
עם העץ…
לבד.
ביחד.

**
השבוע

נסעת לפולין וחזרת מפולין.
נסעתן לתל-אביב וחזרתן מתל-אביב.
נסענו לצפון וחזרנו מהצפון.
יום חמישי בבוקר, כולנו ביחד.
הכרת תודה.
לא תמיד כל מי שנוסע חוזר.
נדב יודע…

**
שאלה

ניסה ולא הצליח.
ניסה שוב ולא הצליח.
ניסה שוב והתייאש. 
זז הצידה בכעס.
גם אני זזתי.
התרחקתי.
אחרי ש"התקרר" שאלתי אותו את השאלה.
קיבלתי תשובה ברורה.
למדתי משהו.
התקרבתי.

**
אפשר

גם בתקופה הזו,
בימים הכי חמים של השנה,
אפשר לשהות ימים שלמים בשטח.
צל עצים, מי נחל ורוח גלילית
עושים את העבודה.

**
מסעות

לפני שיצאנו כתבתי:

"יציאה למסע
עם כוונה.
בלי וודאות.
עם כוון כללי.
בלי תכנון מפורט.
עם יותר הקשבה
ופחות ידיעה.
מעניין לאן נגיע.
מעניין את מי ואת מה נפגוש."

המסע הקודם והמסע הנוכחי 
היו שניהם לאותו אזור.
באותה תקופת שנה.
לאותו מספר של ימים. 
באותו רכב. עם אותו ציוד.
מסע של אותם אנשים. 
הוא ואני.

שני מסעות שונים לגמרי.

**
חופש

הפעם הרשיתי לעצמי
לצאת לחופש
גם מהכתיבה היומית.

**
גבול

כאן לא ייכתב
משהו שנוכח
כבר זמן מה.

שבת של שלום,
חיים מלאים. היום.
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter