תגית: הכרת תודה

על צמיחה אישית וארגונית + שתי המלצות

הבמבוק הסיני הינו עץ מיוחד במינו.
מרגע ששותלים אותו יש להשקותו בכל יום.
במשך חמש השנים הראשונות לא רואים דבר. לכאורה לא מתרחשת כל צמיחה.
מאוד מפתה להפסיק להשקות במצב כזה, לחשוב שמשהו לא בסדר, לשנות כיוון או סתם להתייאש.
ואז קורה דבר מדהים: ברגע מסוים מתחילה צמיחה מטורפת.
תוך שישה שבועות מזנק העץ לגובה של 30-35 מטרים.
בתוך ימים ספורים הוא "עוקף" את כל העצים סביבו שבמשך שנים הסתכלו עליו מלמעלה.
אנשים מסוימים יתארו זאת כצמיחת שיא במהלך שישה שבועות בלבד. כהצלחה בן לילה.
אחרים יבינו את התהליך העמוק והעקבי שמתרחש מתחת לפני השטח..
התשתית הנסתרת שנבנתה במשך שנים היא זו שמאפשרת את הצמיחה המהירה והמיוחדת הזו.

**
בהקבלה אנושית וארגונית, בכדי שצמיחה משמעותית תתרחש צריכים להתקיים שני דברים:

הראשון –
השקעה עקבית ומשמעותית בבניית תשתית ובצמיחה פנימית שפחות נראית על פני השטח.
יום יום, לפעמים לאורך שנים.
אני אוהב את הציטוט (מקור לא ידוע) שלפיו:
"אם ביצה נשברת על ידי כוח חיצוני, החיים מסתיימים.
אם היא נשברת על ידי כוח פנימי, חיים מתחילים.
דברים מדהימים מתחילים מבפנים."

ניסיון לצמוח לגובה ללא תשתית פנימית יציבה מועד לכישלון.

השני –
מוכנות לצאת אל פני השטח ולצמוח גם חיצונית.
לנסוק לגובה. להופיע במלוא הדרו.
יש משהו שיכול להיות מרתיע ב"לצאת לעולם".
מרתיע עד כדי כך שרבים מוותרים עליו וממשיכים לצמוח בעיקר פנימית:
עוד הכשרה, עוד תהליך מודעות עמוק, עוד קורס.
"בניית תשתית" בלתי נגמרת עלולה להיות סוג של בריחה ממימוש פוטנציאל,
או הימנעות מהתמודדות ומביטוי עצמי בעולם ועם אנשים.

**
מספר שאלות למחשבה, עבורכם ו/או עבור הארגון שלכם:
– עד כמה אתם מאוזנים בין צמיחה פנימית לבין יציאה לעולם?
– האם זה זמן לבניית תשתית או לפריצה אל פני השטח?
– מה זה "30 המטרים" שלכם ובאיזה "גובה" אתם עכשיו?
– איך צמחתם השבוע?

**
הפעם הראשונה שכתבתי על עץ הבמבוק הסיני היתה לפני כשמונה שנים,
במסגרת סדרת "עשרים המסרים" שיצרתי.
כל אחד מהמסרים בסדרה הזו מוקדש לנושא מסוים (לדוגמא: "צמיחה"),
ומכיל סיפור או ציטוט מרגשים ומעוררי השראה.
בנוסף, כל מסר מוקדש בהכרת תודה אישית לאדם מסוים שהשפיע רבות על חיי,
ושמייצג עבורי דוגמא עוצמתית לנושא המסר.

את המסר המלא על "צמיחה" (כולל הכרת תודה לאדם יקר במיוחד) אתם מוזמנים לקרוא כאן
בנוסף, ניתן להירשם לסדרת "עשרים המסרים" ולקבל בכל שבוע מסר הממוקד בנושא אחר. 

**
הזמנה מומלצת לסיום:

השבוע זכיתי להשתתף בשיחה יוצאת דופן עם דנה, ברוך וקרן בנושא התמקדות, יזמות וחשיבה ארגונית.
דנה גניהר היא זו שפתחה בפני את הצוהר לעולם ההתמקדות (Focusing) לפני כחמש עשרה שנים,
וההשפעה שלה על חיי עצומה.
את ברוך זכיתי לפגוש לראשונה בשנה שעברה במהלך קורס מתמשך בשם "חשיבה מעבר לקצה" שדנה והוא הנחו ושהיה משמעותי מאוד עבורי.
קרן שביט היא יזמית מעוררת השראה ופורצת דרך, בעלת יכולות יוצאות דופן.
לשמחתי הרבה אנחנו חברים כבר שני עשורים או יותר, שותפים בהרבה מאוד מעגלים וחוויות.

במהלך השיחה נגענו בנקודות שונות הקשורות לארגונים, בני אדם, התפתחות, הקשבה והשפעה.
כמו תמיד השיח עם דנה, ברוך וקרן מאוד חי, ערני וקשוב,
לפעמים מפתיע, כזה שעולים ומתגלים בו דברים חדשים ורעננים.

באופן אישי, נהניתי מאוד גם מהשיחה עצמה, וגם מלהקשיב להקלטה לאחר השיחה.
אני מרגיש ממש בר-מזל שקרן, ברוך ודנה נוכחים בחיי.

אם יש לכם פייסבוק תוכלו לצפות בשיחה המוקלטת בקישור הזה

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

רפלקציה אישית על השבוע

השבוע חרגתי ממנהגי של שליחת פוסט שבועי אחד.

הפוסט שאתם מקבלים היום הוא השלישי שנשלח השבוע.
הראשון נשלח בתחילת השבוע עם הזמנה לתרומה אישית,
השני נשלח באמצע השבוע עם הצעה להזדמנות Win-Win-Win לארגונים מהירי החלטה.

רפלקציה אישית קצרה על מה שעבר עלי בהקשר הזה:

המיילים הללו לא נשלחו בקלות ראש ולב.
מצד אחד חשוב לי לשמור על תדירות מסוימת כדי לכבד את המרחב של הקוראים ולא להציף אותם בהודעות,
מצד שני ההזמנות נשלחו מתוך רצון לקדם מטרה ראויה וחשובה שאני מאמין בה,
ומצד שלישי, יש כ"כ הרבה מטרות ראויות וחשובות, אז למה דווקא זו?
ואם לא רק זו – אז איפה עובר הקו?

ההתלבטות הזו שליוותה אותי השבוע הציפה אצלי דילמה פנימית מוכרת,
הנוגעת באזורים של האיזון שבין לבטא את הקול שלי ולקדם נושא שחשוב לי,
לבין להיות רגיש לאחרים ולוודא שאני לא מעיק או מכביד עליהם.
יכול להיות שזה מתחבר אצלי גם לקושי האישי שלי לבקש ולהישען.

**
הכרת תודה:

בפודקאסט שהתראיינתי אליו השבוע (אני מקווה לשלוח הקלטה בשבוע הבא),
נשאלתי מה לדעתי גורם למסרים כתובים להיות אפקטיביים ומניעים לפעולה?
התשובה שלי היתה שבעיניי העניין הוא לא רק איך המסרים כתובים
אלא מה איכות מערכת היחסים שבין הכותב לקוראים,
ועד כמה יש ביניהם אמון, חיבור ורצון הדדי להיטיב זה עם זה.

תחושה חזקה שנוכחת בי כרגע היא הכרת תודה.
רבים מכם נעתרתם להזמנות ששלחתי במהלך השבוע.
בזכותכם נתרמו סכומים משמעותיים שישרתו חיילים רבים וישפיעו במעגלים רחבים.
ההיענות שלכם חיממה את ליבי.

זה גם הכסף, אבל עבורי זה הרבה מעבר לכך.
אני חווה את זה כסוג של הבעת אמון, תמיכה ופירגון.
עם רבים מכם יצא לי להתכתב השבוע,
והאינטראקציות הכתובות הללו היו משמעותיות לא פחות מעצם התרומה.

**
שיתוף בקושי:

בתחילת השבוע לקחתי על עצמי (ביחד עם הצוות שלי) יעד גיוס כספי שהיה חשוב לנו לעמוד בו.
אנחנו סוגרים את השבוע הזה מבלי שעמדנו ביעד.
אנחנו אפילו די רחוקים ממנו.

יש פה עניין.

חשוב לי לעמוד במילה שאני נותן לעצמי ולאחרים.
אי העמידה ביעד מעוררת בי אי-נוחות, תסכול ואכזבה.
במהלך השבוע מצאתי את עצמי משקיע בזה הרבה יותר זמן ואנרגיה מכפי שתיכננתי,
ולמרות כל זאת, היעד לא הושג.

זה לא שהיעד בלתי אפשרי להשגה,
או שנתתי 100% מעצמי לזה ולמרות זאת לא הצלחתי.

במסגרת המורכבות של החיים על מימדיהם השונים,
בחרתי לשים את הקו איפשהו.
השקעתי יותר מכפי שתיכננתי ומתחתי את עצמי,
אך רק עד קו מסוים, עדיין רחוק מקצה היכולת.

לצד הרצון להגיע ליעד והמאמץ המוגבר,
יש בי גם את הרצון לשמור על איזון מסוים,
או להימנע מלהשיג את היעד בכל מחיר.

המתח הזה של אי-עמידה במילה,
הוא משהו שאני חווה כרגע,
ושאני בוחר לחיות איתו.

זו דוגמא חשובה בעיניי לגם וגם של החיים:
אני גאה בעצמי על המאמצים שעשיתי ועל התוצאות שהם הניבו,
יש בי הכרת תודה עצומה על ההיענות, התרומות והמחוות,
ויש בי גם אכזבה (בעיקר מעצמי) מאי עמידה במילה.

אני רואה גם את חצי הכוס המלאה של כל מה שקרה,
וגם את חצי הכוס הריקה של מה שלא קרה.

**
שיתוף בחגיגה:

לפני מספר שבועות פנתה אלי עמותה שעובדת עם בני נוער בסיכון וביקשה הרצאה למדריכים.
הם התנצלו שלא יוכלו לשלם הרבה וביקשו לדעת מה העלות.
אמרתי שאני מסכים ושכל סכום יתקבל בברכה
"האם X ₪ זה בסדר?", שאל אותי המנכ"ל.
"בוודאי", השבתי, "זה מצוין,
רק שבמקום לשלם את זה לי, אם מתאים לך אנא תרום את זה לעמותת 'בשביל המחר'. "

בתחילת השבוע העברתי בעמותה הזו את ההרצאה.
בדקות האחרונות לאחר שהודיתי להם על ההשתתפות,
סיפרתי להם על החוויה שאני והצוות שלי עברנו,
(רבים מהמדריכים שהשתתפו בהרצאה הם חבר'ה צעירים ששירתו ביחידות לוחמה),
ועל "הסגירה" שלי עם המנכ"ל בנוגע לתשלום.
בנוסף, הזמנתי אותם להוסיף תרומה אישית אם מתאים להם, מעבר למה שהעמותה שלהם תעביר.

כעבור כמה שעות, עוד באותו ערב,
ראיתי שהם תרמו את עלות ההרצאה,
ובנוסף, שכמה מהם (כולל המנכ"ל) תרמו גם באופן אישי.

**
חלק גדול ממה שחוויתי השבוע, וממה שפעולות שלי עוררו אצל אנשים אחרים,
נבע מהבחירה שלי לומר משהו, לצאת לפעולה, לשים גבול או לעשות מעשה.

בשונה מחוקי הפיסיקה הקלאסית שבהם מתקיים "חוק שימור האנרגיה",
שלפיו כמות האנרגייה במערכת נשמרת ורק משנה צורה,
אני מוצא "שבעולם האמיתי" זה אחרת.

בהרבה מהבחירות שאנו עושים,
טמונה אנרגייה פוטנציאלית עצומה,
חיובית או שלילית,
המשתחררת ברגע שאנו עושים צעד,
ומשפיעה עלינו ועל הסביבה שלנו.

כולנו גנרטורים של אנרגיה.

למשפט אחד, מחווה אחת או פעולה אחת שלנו,
יכולה להיות השפעה אנרגטית אינסופית.

כגודל הפוטנציאל, כך גודל האחריות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

קמפיין גיוס הכספים לעמותת "בשביל המחר" הוארך עד יום ב' הקרוב.

שתי ההצעות שלי עדיין בתוקף:
1. גישה לכל החיים להקלטת סדנת "חזון אישי הוליסטי" (שעלותה 500 ₪) עם העברת תרומה של 300 ₪ ומעלה.
2. קבלת הרצאה ארגונית שלי למימוש במהלך 2023 עם העברת תרומה של 7500 ₪ לעמותת "בשביל המחר".

בקישור הבא ניתן להעביר תרומות

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

בונוס של שלושים שנה

אני זוכר רגע אחד במהלך שירותי הצבאי, בתחילת שנות העשרים לחיי.
סיימנו את כל ההכנות והתדריכים האחרונים לפעילות מבצעית מורכבת,
והיו לנו כמה שעות פנויות עד ליציאה.
חלק מהחבר'ה הלכו לשים את הראש ולנוח, אחרים ישבו ביחד, שתו קפה, דיברו וצחקו.
הייתי קצת לחוץ ודי מתוח, לא התחשק לי ללכת לישון או לפטפט עם החבר'ה.
בחרתי לשבת באיזו פינה שקטה ולקחת זמן שקט לעצמי.
הרהרתי בדרך שעברתי עד כה בחיי, בשנות ילדותי ונערותי,
חשבתי על בת הזוג שלי, על המשפחה ועל החברים.
מדי פעם עלו לי זיכרונות ממצבים שונים בחיי, חוויות, מפגשים ורגעים.
לאחר מספר דקות שמתי לב שמשהו באנרגיה שלי השתנה, ושאני מוצף בהכרת תודה.
עלתה בי מחשבה שאני בר-מזל,
שעד כה זכיתי לחיות ולחוות חיים מלאים ומשמעותיים,
שגם אם הכול ייגמר בקרוב זה עדיין היה שווה את זה,
ושכל מה שיקרה מכאן והלאה זה בונוס.

**
השבוע, במהלך אחת מכתיבות הבוקר שלי נזכרתי ברגע הזה,
וחשבתי על כך שגם היום, כשלושים שנים אחרי, אני בתחושה דומה:
הכרת תודה עצומה על כל מה ומי שבחיי עכשיו, ועל הדרך שעברתי ושחוויתי.

נראה שעד כה קיבלתי "בונוס של שלושים שנה":
שלושה עשורים שבהם התהוו חיים שלמים מלאי שמחה ועצב, חגיגות וקשיים:
חתונה, ילדים, פרידות מאנשים קרובים, לימודים, קריירה, חברים והמון רגעים ואירועים משמעותיים.
מה שעברתי עד גיל עשרים היה רק פתיח ראשוני קטנטן לדרך המופלאה שהתפתחה מאז.

הכרת התודה הזו אינה משהו אקראי או נדיר שחוויתי בשתי נקודות זמן שונות,
אלא איכות רגשית המלווה אותי לאורך השנים, גם בתקופות קשות ומאתגרות במיוחד.
בדומה לאותו רגע בצבא, אני שם לב שהיא נמצאת שם כמעט תמיד,
לעיתים גלויה ומורגשת ולעיתים מוסתרת מאחורי לחץ, כעס או פחד רגעיים.
קצת כמו שמש חורפית מחממת שגם כשהיא חבויה מאחורי שכבת עננים היא עדיין שם.

הביטוי החזק של הכרת התודה הזו בחיי,
היא המחשבה שלאורך כל השנים אני שמח על המסע והמשא הייחודי שלי,
ושגם ברגעים הכי קשים ומורכבים,
אין אדם בעולם שהייתי רוצה להתחלף איתו או להיות במקומו.

**
יש משהו בפרספקטיבה הזו שמעודד ומרגיע אותי:
אם במשך שלושים שנה, עם כל השינויים, ההתפתחויות והמעברים,
זו ממשיכה להיות התחושה-חוויה-מחשבה הדומיננטית,
אז יש סיכוי לא רע שזה ימשיך ככה, ושגם בעוד שלושים שנה,
כשהחיים שלי ייראו אחרת לגמרי, בצורה שאני לא יכול לצפות ושקשה לי לדמיין,
עדיין אחוש הכרת תודה, שמחה ויראת כבוד עמוקה לחיים.

אינני אומר את המילים הללו בביטחון מלא, בשאננות או בקלות דעת,
אלא בענווה ובידיעה שאין לי מושג איך דברים יתפתחו.

מהמקום הזה,
אולי אפשר להעמיק את הכרת התודה והחגיגה על מה שיש,
לקחת אחריות, לעבוד על מה שחשוב לשנות,
להיות גאים בדרך שאנו עוברים ובאדם שאנו גדלים להיות.

**
לקינוח, שלוש המלצות חמות, שהן גם שלוש הכרות תודה לדברים שקיבלתי ושנגעו בי:

א. השבוע גיליתי את הפודקאסט הנהדר "ספר אחד" (אחיו הצעיר של "שיר אחד"),
והאזנתי לפרק מרגש שבו אתגר קרת מספר על חייו על הדרך שבה נוצר ספרו הראשון "צינורות".

ב. ברוח תחילת שנת הלימודים, לפני מספר שנים קראתי סיפור עוצמתי שסיפר שוקה דינור.
"עצימת עיניים" הוא סיפור מעורר השראה על השפעה אינסופית של פעולה אחת של מורה אחד ברגע מכונן אחד.
פה תמצאו את האתר של שוקה דינור על שלל סיפוריו. מומלץ בחום להצטרף לרשימת התפוצה שלו ולקבל את הסיפורים ישירות למייל.

ג. השבוע הזמנתי וקיבלתי את ספרו החדש של חנוך דאום – "החיים הם רק תקופה."
ספרו הראשון של חנוך, "החיים הם תקופה קשה", עורר בי פרצי צחוק חזקים ובלתי נשלטים.
אני מקווה שהספר החדש יעמוד בסטנדרט הזה.
ניתן לרכוש את ספריו של חנוך רק דרך האתר שלו, ולא ניתן למצוא אותם בחנויות או ברשתות הספרים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

משוב אפקטיבי במיוחד

בדרך כלל כשמדברים על משוב, חושבים על משוב שנותנים לאנשים אחרים או מקבלים מהם.
ישנו סוג נוסף של משוב, מדויק ואפקטיבי מאוד, שאנו מקבלים כל הזמן, ושניתן להקשיב לו וללמוד ממנו.

המציאות שלנו היא משוב אישי עבורנו.

מה שאנו רואים בסביבתנו: התוצאות, ההתנהגויות והאירועים הם שיקוף למחשבות-מילים-מעשים שלנו.

ובאופן ספציפי:
הדברים שאנו רואים בסביבתנו, אלו שאנו אוהבים ואלו שלא, הם תוצר של הדברים שאנו מעודדים או מאפשרים.

לדוגמא:
אם בצוות שלי אנשים מאחרים באופן עקבי לפגישות, סביר להניח שאני מעודד או מאפשר את הנורמה ההתנהגותית הזו.

ישנן שתי דרכים עיקריות לעודד משהו: דוגמא אישית ותגמול חיובי.

כשאנו פועלים בצורה מסוימת אנו מעודדים אחרים לפעול באופן דומה.
המעשים שלנו מדברים חזק יותר מהמילים שלנו ולדוגמא האישית שלנו יש השפעה עצומה על סביבתנו.
אם אני מאחר באופן קבוע לפגישות, אני משדר שזה בסדר לא להגיע בזמן, ושהעניין הזה לא כל-כך חשוב.
כשחברי הצוות שלי מבחינים בכך, סביר מאוד להניח שגם הם יפסיקו להקפיד על הגעה בשעה המדויקת, ושעם הזמן תשתרש נורמה של איחורים.

אם כשמישהו מגיע באיחור של עשר דקות לפגישה, אני מחייך אליו או עוצר את הפגישה כדי "להכניס אותו לעניינים", אני למעשה מתגמל אותו באופן חיובי ומגביר את הסיכוי שגם בפעם הבאה הוא יאחר.

לעתים, איננו מעודדים התנהגות מסוימת, אך אנו מאפשרים אותה.
לאפשר משהו זה לתת לו להתרחש בסביבתנו מבלי לעצור אותו או להתייחס אליו.
אם למשל אני נוהג להגיע בזמן לפגישות, אך כשאחרים מאחרים אני מתעלם מכך או לא מייחס לכך חשיבות,
המסר שאני מעביר הוא שזה בסדר לאחר.
כשאנחנו מאפשרים להתנהגויות מסוימות להתרחש בסביבתנו, הן יכולות להתפתח ולהפוך לנורמות מקובלות.

**
העיקרון הזה רלוונטי לא רק לתופעות שאינן רצויות, אלא גם לתופעות רצויות.
גם הדברים שאני אוהב וגם הדברים שאיני אוהב הם תוצר של הדברים שאני מעודד או מאפשר.
אם בקבוצה שלי מקפידים להתחיל פגישות בזמן, סביר מאוד להניח שגם זה בהשפעתי.
כנראה שאני מקפיד להגיע בזמן בעצמי ובכך מעודד דרך דוגמא אישית, וכשאנשים מאחרים אני מעיר על כך או מגיב באופן כלשהו המשדר את חשיבות הנושא למאחר ולכל הקבוצה.

**
לפני זמן מה עבדתי עם מנהל שבמהלך רבעון מסוים חווה בצוות שלו מספר עזיבות ובקשות לעבור לצוותים אחרים.
המקרים היו שונים מאוד זה מזה ולכל אחד מהאירועים היה הסבר.
לכאורה אין ביניהם קשר.

ועדיין, כולם מתרחשים באותו צוות ובתקופה קצרה יחסית.

"מעניין אותי לבדוק", המנהל שיתף אותי, "מה בהתנהלות שלי יוצר את המצב הזה?"
"אני לא עד הסוף מבין את זה עדיין, אבל אני בטוח שזה מעבר לרק צירוף מקרים ושיש לי השפעה על כך."

האמירה הזו היא דוגמא נפלאה בעיניי ללקיחת אחריות ולהרמת מודעות.
כשהדברים נאמרים בסקרנות וללא תחושת אשמה או הלקאה עצמית הם פותחים פתח ללמידה משמעותית ולשינוי מיטיב.

במשך כעשרים דקות הקדשנו לכך מחשבה משותפת וניסינו להבין מה הקשר בין המקרים והאם יש משהו שהמנהל מעודד או מאפשר שתורם למצב.
"נראה לי שבזמן האחרון, בגלל העומס," שיתף אותי המנהל,
"הפסקתי לחבר את חברי הצוות שלי לתמונה הגדולה ולהשפעה של מה שאנו עושים.
יכול להיות שמשהו בתחושת המשמעות שלהם נפגע ושזה משפיע על המחויבות שלהם ועל החיבור לארגון."

לאחר שיחתנו אותו מנהל ביצע מספר פעולות על מנת להגביר את תחושת החיבור והמשמעות של חברי הצוות שלו.
ברבעון שלאחר מכן, הצוות התייצב וזכה לציונים גבוהים בסקר שביעות רצון ארגונית. האם זה בהכרח בזכות הפעולות של אותו מנהל?
יכול להיות שכן, ויכול להיות שלא. החיים מורכבים.

בכל מקרה, המציאות הנוכחית היא משוב אפקטיבי שאנחנו מקבלים ממש עכשיו.

**
אחד התרגילים שמעניין לעשות הוא לזהות מספר התנהגויות רצויות ובלתי רצויות בסביבת העבודה או המשפחה שלנו ולשאול את עצמנו בסקרנות "איך אנחנו מעודדים או מאפשרים את המצב הזה?"
הבדיקה הסקרנית הזו מעלה את המודעות ומסייעת לנו לראות היבטים שאולי היו נסתרים עד כה.
המציאות היא משוב רב-עוצמה.
מה שאנו רואים מול העיניים הוא ביטוי חד וברור של ההתנהלות שלנו.

שיתוף אישי לסיכום: בסוף השבוע שעבר חגגתי יום הולדת.
(תודה רבה לכל מי ששלח לי מייל שיתוף, אני עדיין בשלבי קריאה ומענה).

המתנות הכי משמחות שקיבלתי היו מכתבים אישיים מושקעים מבני משפחתי.
בלילה, לאחר שקראתי את המכתבים, לא יכולתי להירדם מרוב התרגשות והצפה.

המכתבים הללו היוו עבורי דוגמא מאלפת לעיקרון המעודד-מאפשר:

ראשית, במשך שנים בכל יום הולדת אני מקפיד לכתוב לבני משפחתי מכתב אישי.
זה לא בבחינת מטלה שצריך לעשות, אלא משהו משמעותי שמצריך השקעה וניתן מכל הלב.
יכול להיות שבזכות הדוגמא האישית הזו, מכתבים אישיים הפכו לנורמה משפחתית.

שנית, הדברים שכתבו לי מציירים תמונה ברורה וחדה של מה ילדיי לומדים ממני ועל מה הם מודים לי.
מרתק לראות עד כמה המכתבים השונים הם הדהוד עוצמתי ודי אחיד להתנהלות שלי כהורה וכאדם.

שלישית, תובנה מפתיעה ועוצמתית:
גם הדברים שלא נכתבו ושלא קיבלו התייחסות הם משוב חשוב ושיקוף לדוגמא אישית פחות מיטבית בהתנהלות שלי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

עוגנים של שגרה (שיעור חשוב מש-13)

לפעמים אתה מבין את החשיבות של משהו שקורה לך או שמישהו אומר לך רק בדיעבד.
אחת הדוגמאות המשמעותיות לכך עבורי התרחשה לפני קרוב לשלושים שנה במהלך השירות הצבאי שלי בשייטת 13.
סיימתי קורס קצינים והתחלתי לעבוד על הכנות למבצע ראשון כקצין המוביל כוח לוחמים.
זה לא היה המבצע הראשון שהשתתפתי בו כלוחם, אבל זו היתה הפעם הראשונה שלקחתי חלק מרכזי בתכנון נוהל הקרב ובהובלתו.
כלוחם, עיקר הזמן במהלך עבודה על מבצע מוקדש להכנת ציוד, השתתפות בתדריכים, בתחקירים ובאימונים.
בין לבין יש לא מעט הפוגות והפסקות.
כקצין, אתה עושה כל מה שהלוחמים עושים והרבה מעבר לכך: תכנונים, תיאומים, הכנת תדריכים, הצגות לדרגים מאשרים ועוד.
בדרך כלל אתה מתעורר לפני כולם, מתרוצץ בלי הפסקה במהלך היום והולך לישון אחרי כולם.
העומס נובע לא רק מכמות המשימות אלא גם מכובד האחריות, מהחשיבות שבתשומת לב לפרטים הכי קטנים ולמגוון גורמים ומרכיבים שיש לקחת בחשבון.
כקצין צעיר ולא מנוסה אני זוכר את התחושה שתמיד חסר זמן, שתמיד יש משהו לעשות שעדיין לא עשיתי ואת הלחץ והחשש שהכוח שלי ואני לא נהיה מספיק מוכנים למשימה.

במהלך ההכנה לאותו מבצע, יומיים לפני תחילתו, כשאני בשיא הלחץ עם המון דברים שלא הספקתי לעשות, המפקד שלי מתעקש שאעזוב הכול לשעה וחצי ואשתתף באימון גופני פלגתי.
ברגע הראשון הופתעתי. לא העליתי על דעתי שזה משהו שהוא יבקש או ידרוש ממני, בטח שלא בזמן כזה.
לאחר מספר דקות, כשהבנתי שהוא לא מתכוון לוותר לי, זה עורר בי המון כעס.
איך הוא מעז להתעקש איתי על הדבר הזה כשאני עסוק במשהו כל-כך חשוב? איך אפשר להשוות בכלל אימון גופני להכנה למבצע??
זה ממש גובל בחוסר אחריות מצידו !!!
בסופו של דבר, עצרתי את ההכנות ויצאתי לאימון הגופני ממורמר ומתוסכל.
שעה וחצי לאחר מכן חזרתי במרץ להכנות.
המבצע יצא לדרך כמתוכנן והתבצע בצורה חלקה ומיטבית.
תחושת חגיגה והקלה גדולה.
אפשר "לרדת מכוננות" ולחזור לנשום …

**
למרות שהערכתי מאוד את המפקד שלי ושהמבצע היה מוצלח, לקח זמן עד שתחושות הכעס והתסכול שהיו לי כלפיו השתחררו.
בפעמים הבאות, זה כבר לא הפתיע אותי כשהוא התעקש על אותם אימונים גופניים.
בהמשך, עם קצת יותר ניסיון ופרספקטיבה, למדתי להבין את החשיבות שבהתעקשות הזו.

התובנה הבסיסית ביותר (חשבתי עליה כבר במקרה הראשון) היא שכושר גופני הוא מיומנות קריטית בשייטת.
במציאות האינטנסיבית של השייטת בכל רגע נתון עובדים על מבצע חשוב ותמיד יש משהו דחוף לעשות שעדיין לא עשינו.
ההתעקשות על ההשתתפות בריצה מדגישה את החשיבות של הנושא הזה.

משהו שלקח לי קצת יותר זמן להבין (למעשה הבנתי אותו די מהר אך לקח לי יותר זמן להודות בו) הוא שאיכות ההכנה שלי למבצע עלתה בצורה משמעותית לאחר האימון הגופני.
העצירה של ההכנה האינטנסיבית והקדשת הזמן לאימון גופני גם שחררה לחץ גופני-נפשי שהיה בי וגם חידדה וריעננה את המחשבה שלי.
לא רק שההכנה לא נפגעה, כנראה שהיא אפילו השתפרה.

האסימון בנוגע לתובנה השלישית והכי משמעותית נפל לי רק בשנים האחרונות:
כשהמפקד שלי מתעקש איתי על אימון גופני כשאני בעיצומן של הכנות למבצע מלחיץ, הוא בעצם משדר לי שעם כל הכבוד ללחץ שלי הוא לא נלחץ מזה כמוני.
בתור מפקד מנוסה שעבר כבר הרבה מאוד מצבים כאלו הוא מאותת לי שהכול בסדר, ושלמרות הלחץ שלי חשוב מאוד גם לשמור על שגרה בריאה ומאוזנת.
רק בדיעבד הבנתי שהחיוך המעצבן שלו וההתעקשות שאעצור את ההכנות ואצא לאימון גופני לא מביעים זלזול או חוסר אחריות, אלא להיפך:
הם מחווה עוצמתית, מרגיעה ומחזקת של הבעת אמון וביטחון בי, ביכולות שלי ובהכנות שכבר עשיתי.
בהקפדה הזו הוא למעשה שומר עלי ועוזר לי לשמור על שגרה בריאה, על איזון ועל פרופורציות.

**
העצירה לאימון גופני היא דוגמא ל"עוגן של שגרה" המוטבע עמוק בתרבות הארגונית ובמציאות האינטנסיבית של השייטת.
כשלוחמים יוצאים לאימון גופני אף אחד לא מסתכל על זה כעל מותרות או כבזבוז זמן, אלא כעל משהו לגיטימי וחשוב מאוד.
סביר מאוד להניח שאלמלא המפקד שלי היה מתעקש איתי, לא הייתי מפתח לעצמי (ובהמשך גם לפקודים שלי) את היכולת והלגיטימציה לעצור ולצאת לריצה.

כיום, העבודה היומיומית העיקרית שלי היא בסביבות ארגוניות אינטנסיביות, דינמיות ומרובות לחצים.
בשונה מהשירות הצבאי, בדרך כלל לא מדובר במבצעים היכולים להגיע למצבים מסכני חיים, אלא בפרויקטים עסקיים ובתהליכים ארגוניים.
הדבר המעניין הוא שלמרות שהעיסוק שונה מאוד, תחושות הלחץ, האינטנסיביות והשחיקה דומות.
בחודשים האחרונים התחדדו לי ארבעה עוגנים של שגרה המתאימים לסביבות הארגוניות והעסקיות שבהן אני עובד:

1. עוגן החגיגות (תשומת לב להצלחות, שמחות ודברים שאנו שבעי רצון מהם)
2. עוגן הכאבים (נוכחות עם קושי, עצב וכאב)
3. עוגן הכרת התודה (עצמית ולאחרים)
4. עוגן הלמידה (מתוך העשייה והחוויה)

כל העוגנים הללו מצריכים עצירה והפניית קשב אליהם.
כל אחד מארבעת העוגנים הללו הוא גם לגיטימי וגם קריטי, הן ברמת האינדיבידואל והן ברמת הארגון.
בשונה מהעוגן של האימון הגופני בשייטת, ארבעת העוגנים הללו אינם מוטמעים באופן עמוק בתרבות הארגונית ובתפיסה האישית של מרבית הארגונים והמנהלים שאני עובד עימם.

רוצים לשמוע על זה יותר? כתבו לי כמה מילים ואולי אקדיש לכך את אחד הפוסטים הבאים.
רוצים לפתח את העוגנים הללו בארגון שלכם? צרו איתי קשר…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

קשרים פנימיים

בפסיכולוגיה הבודהיסטית נהוג להשתמש במונח "קשרים פנימיים".
כשמישהו אומר לנו משהו שלא מוצא חן בעינינו ואיננו מבינים את הסיבה, אנחנו עלולים לכעוס או להיפגע.
באותו רגע קשר פנימי מתחיל להיקשר בתוכנו.

חוסר הבנה הוא הבסיס לכל קשר פנימי.

פעמים רבות כשאנחנו חשים רגשות כמו כעס, פחד, תסכול או חרטה, קשה לנו להכיל, לקבל ולהביע אותם.
אנו יוצרים מנגנוני הגנה משוכללים כדי להכחיש את קיומם, ומקווים שהם יחלפו מבלי להשפיע עלינו ועל מערכות היחסים שלנו.
בפועל, כשאנחנו מנסים להתעלם מהרגשות הללו, יש להם נטייה להתפתח ולחזור בעוצמה רבה יותר.

בתחילתה של מערכת יחסים, כשבני הזוג עדיין נלהבים ואין ביניהם משקעים, יש להם מעט קשרים פנימיים.
אי-הבנות ניתן להאיר ולהבהיר בקלות יחסית.
אבל כשנותנים לדברים להצטבר, הקשרים הפנימיים מתגבשים ומתהדקים ואז הרבה יותר קשה להתירם.
בספרו How To Fight (המהווה את ההשראה והבסיס לפוסט הזה), טיך נהאת האן מזכיר אישה אחת ששלושה ימים בלבד לאחר חתונתה כבר התהוו בתוכה מספר קשרים פנימיים, אך היא שמרה אותם מבן זוגה במשך שלושים שנה.
היא חששה לשתף אותו בהם ופחדה שאם היא תגיד לו, זה יוביל לעימות ביניהם.

אנו יכולים ללמוד את המיומנות של זיהוי קשר ברגע שהוא נקשר בנו, ואנו יכולים ללמוד דרכים להתיר אותו.
אם נעניק לקשר את מלוא תשומת הלב ברגע שהוא מתחיל להתהוות בתוכנו ועדיין רופף, ההתרה תהיה קלה יותר.
אחרת, הוא ילך ויתהדק עם הזמן ויהיה קשה להתירו.

כדי לשמור על האושר המשותף ועל מערכת היחסים, חשוב להיות מודעים ולתקשר בנוגע לקשרים הפנימיים שלנו כשהם נוצרים.
תקשורת אותנטית ופתוחה היא מפתח חשוב לחיים מאושרים.
כשאנחנו מתקשרים ופועלים מתוך חוסר מודעות בחיי היומיום שלנו, אנו יכולים לנטוע זרעי סבל גם אצל האדם שאנחנו הכי אוהבים.

**
כשאני כותב את השורות הללו אני שם לב לשמחה, הכרת תודה, עצב, חמלה וענווה שחיים בי עכשיו.

השמחה היא על אירועים ומערכות יחסים שבהם "קשרים פנימיים" קיבלו תשומת לב בשלבים מוקדמים של התהוותם כשהיו עדיין רופפים, טופלו, הותרו והעמיקו-פיתחו-טיפחו את מערכות היחסים.

הכרת התודה שלי היא לאותם אנשים שבחרו לפתוח איתי באומץ ובאותנטיות "קשרים פנימיים" שלהם (שבמצבים מסוימים לא הייתי מודע להם ובמצבים אחרים חששתי לעשות זאת בעצמי), ובכך איפשרו דיאלוג חשוב בזמן אמת שחיזק והעמיק את הקשר בינינו.

העצב הוא על אותם מצבים ואירועים בחיי שבהם "קשרים פנימיים" שלא טופלו, הלכו והתהדקו, והובילו לפגיעות במערכות יחסים שונות בחיי.

החמלה והענווה שאני חש כרגע נובעות מההכרה שמערכות היחסים שלנו (בזוגיות, במשפחה, עם חברים ובעבודה) הם גם מקור לאושר, חיבור, התפתחות ואהבה וגם מקור לסבל, קושי וכאב.

המסע שאנחנו עוברים הוא מסע מאתגר, וכל אחד עושה תמיד כמיטב יכולתו.

חיים מלאים הם חיים מורכבים, חיים של גם וגם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שרירים של תשומת לב

בסדנת משוב שהעברתי השבוע הקדשנו מספר דקות לייחודיות של המילה "אבל".
יש איזשהו קסם במילה הזו: היא ממקדת את תשומת הלב של מקבל המשוב בחלק שמגיע אחריה ומורידה את המשמעות של החלק שלפניה.
לדוגמא: כשאנחנו אומרים למישהי "המצגת שלך היתה טובה אבל בפעם הבאה שימי לב לא להיתקע בשקפים ולפספס את מה שקורה בחדר"סביר להניח שמה שהיא מקבלת מאיתנו זה "שימי לב לא להיתקע בשקפים ולפספס את החדר".

במשוב חשוב להפריד בין דברים לשימור לבין דברים לשיפור, ולא לחבר אותם בעזרת המילה "אבל".
ההפרדה לשני משפטים שונים נותנת לכל חלק מקום משמעותי משלו.

לדוגמא:
"המצגת שלך היתה טובה בעיני משום שהיא לא היתה עמוסה מדי בטקסט או בשקפים והגרפיקה שלך תמכה במסרי המפתח בצורה מדויקת.
בנוסף, כשהעברת את המצגת היה נראה שאת שולטת בחומר ומבינה אותו לעומקו וזה השרה ביטחון.

לצד זאת, במהלך ההצגה היית מאוד ממוקדת בשקפים ופחות שמת לב להתרחשות בחדר ולשפת הגוף של המשתתפים.
בהעברת מצגת חשוב שתהיי בקשב למה שקורה בחדר בכדי לראות אם להאיץ או להאט את הקצב בהתאם לרמת העניין, ההבנה וההסכמה-התנגדות של המשתתפים."

**
ההפרדה בין החלקים לשימור לחלקים לשיפור משפיעה לא רק על מקבל המשוב אלא גם על נותן המשוב.
כשלכל חלק במשוב יש מקום משלו, נותן המשוב "נאלץ" להקדיש תשומת לב לשני החלקים ולמלא אותם בתוכן ובמשמעות.

כשאנחנו אומרים למישהי "המצגת שלך היתה טובה, אבל…" לא בטוח שאנחנו מבינים מה הפך את המצגת לטובה בעינינו.
במקרים רבים אנו אומרים זאת רק כדי להיות מנומסים, לא לפגוע או "לצאת ידי חובה" כשלמעשה עיקר תשומת הלב שלנו מופנית למה שפחות אהבנו ושצריך לשפר.
ההפרדה לשני משפטים שונים והמיקוד בכל אחד מהחלקים משפיע על תשומת הלב של נותן המשוב לא פחות משהוא משפיע על מקבל המשוב.
כנותני משוב כשנעצור ונשאל את עצמנו "מה הפך את המצגת הזו לטובה עבורנו?", נצליח לראות דברים שאולי חלפו לידינו עד כה.
השאלות שאנו שואלים ממקדות את תשומת ליבנו ומשפיעות על התשובות שאנו מקבלים.

**
הפרדות תשומת הלב חשובות לא רק בתהליכי משוב.

כשאנחנו זוכים בפרויקט שרצינו, משיגים התקדמות משמעותית בדרך שאנו עוברים, או מקבלים תפקיד שהתמודדנו עליו, חשוב לעצור ולחגוג את הזכייה, ההתקדמות או את קבלת התפקיד, רגע לפני שאנו נשאבים לפרק החדש והעתידי.
בכל רגע נתון יהיו לנו דאגות, משימות שלא ביצענו, אתגרים שיש להתמודד איתם.

חגיגות על הישג שהשגנו ועל התקדמות שעשינו חשובות לא פחות ממיקוד בבעיות שטרם פתרנו ובאתגרים החדשים שקיבלנו בזכות ההישג וההתקדמות.
הכרת תודה על מה שיש כאן ועכשיו חשובה לא פחות ממיקוד וטיפול במה שחסר.

במרבית הארגונים, הצוותים והמנהלים שאני מלווה יש משהו לא מאוזן בין חלקי "החגיגות/הכרת תודה" לחלקי "הבעיות/אתגרים/דאגות".

עצירות לחגיגה ולהכרת תודה הן שריר שחשוב (וניתן) לפתח, הן ברמה האישית והן ברמה הארגונית.

השבוע אני חוגג סיום של פרק משמעותי:
חצי השנה האחרונה היתה אינטנסיבית במיוחד בחיי המקצועיים כיון שאחת השותפות המרכזיות שלי היתה בחופשת לידה, והעומס על הצוות שלי ועלי גבר.
רגע לפני שהיא חוזרת חשוב לי לעצור ולחגוג את הפרק הזה:
את ההישגים שהישגנו ביחד במהלך התקופה הזו, את ההתמודדות שלנו עם מגוון קשיים ואתגרים, את ההתגייסות המדהימה והעזרה ההדדית של כל הצוות, את הצמיחה שכל אחת ואחד מאיתנו עברו ברמה האישית, את הגדילה וההתפתחות שעברנו ביחד כצוות (התקשינו לדמיין חצי שנה בלעדיה לפני שהיא יצאה), את העזרה המשמעותית שקיבלנו מאותה שותפה בנקודות חשובות בזמן חופשת הלידה שלה.

קל לפספס את החגיגות היקרות האלה.
האוטומט הוא להישאר ברמה של "איזה כיף שאת חוזרת" ולהישאב מייד לאתגרים החדשים שמצפים לנו (שהרי תמיד יש כאלו) וממלאים את חיינו.

בדומה לתהליך המשוב, שאילת שאלות מתאימות מחדדת את תשומת הלב ומעמיקה את המודעות.

מיקוד בשאלה "מה אני חוגג ולמי אני מכיר תודה?" יציף תשובות ונקודות שאולי לא שמנו לב אליהן באינטנסיביות היום-יום שלנו.

**

חיים מלאים הם חיים של גם וגם:
גם נקודות לשימור וגם נקודות לשיפור.
גם חגיגות של הצלחות והישגים וגם התמודדות עם קשיים ומורכבויות.
גם הכרת תודה על מה שיש וגם מיקוד במה שחשוב ועדיין חסר.

האיזון של הגם וגם מוביל גם למצוינות לאורך זמן וגם ליותר שמחה והנאה מהדרך.

**
אל"מ שרון אסמן מפקד חטיבת הנחל נפטר השבוע במפתיע לאחר שהתמוטט במהלך אימון כושר שלושה ימים בלבד לאחר שנכנס לתפקידו החדש.
הוא הותיר אחריו את אשתו שרון, שני ילדים, ומעגל רחב של מפקדים, פקודים וחברים, בצה"ל ומחוצה לו.

לא הכרתי את שרון באופן אישי וזו הפעם הראשונה ששמעתי את שמו.
האירוע הזה נגע לליבי והיווה תזכורת מטלטלת נוספת לארעיות החיים.

כשאני נחשף למקרים כאלו או חווה אותם בסביבתי הקרובה הם מחדדים עבורי שני דברים:

החשיבות של לחיות את ה"גם וגם" ברמה היומיומית + להתמקד במה שבאמת חשוב ולא לבזבז אנרגיה על מה שפחות חשוב.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ללמוד לחיות בגן-עדן

לפני זמן מה ידידה סיפרה לי שבמהלך נהיגה ברכבה הראייה שלה התערפלה והיא החלה לראות כפול למשך מספר דקות.
לאחר התייעצות עם רופא המשפחה שלה היא נשלחה לסדרת בדיקות מקיפה בניסיון להבין מה מקור הבעיה. החשש העיקרי היה שהראייה הכפולה נובעת מגידול כלשהו במוח.
לשמחתה ולהקלתה הרבה של ידידתי כל הבדיקות הראו על תפקוד מוח תקין.
מתח עצום התפוגג והיה ניתן לחזור לשגרה.

**
לפעמים כשקורה לנו משהו לא צפוי ולא רצוי אנחנו מסתכלים אחורה ולומדים להעריך מחדש את מה שלקחנו קודם כמובן מאליו.
בדיעבד אנחנו מבינים שעד לפני כמה ימים היינו בסוג של גן-עדן, שבו בסך הכול היה בסדר ואולי אפילו הרבה מעבר לכך, אבל מסיבות שונות התקשינו לראות או לחוות את זה.
היינו מוטרדים אז מעניינים אחרים שכעת נראים לנו זניחים או הרבה פחות חשובים.

חנוך דאום מיטיב לתאר בספרו הנפלא "החיים הם תקופה קשה" סיטואציה דומה שהוא ואשתו חוו:

"הלכנו לעשות צילום ואמרו שלאחר שבועיים נקבל תשובה, ובשבועיים האלה אתה עובר רכבת הרים רגשית.
אתה חושב על החיים, על כמה שבעצם הם היו טובים אליך.
על כמה שאתה רוצה שהם יימשכו לנצח, ככה, כמו שהם.
ואתה מקבל על עצמך להיות אדם טוב יותר אם רק הכול יהיה בסדר.
אלה באמת שבועיים שאתה מבין שבסופם יכול להיות שהכול יתהפך עליך.
שהחורף של חייך יגיע.
ואתה שם לב בשבועיים האלה, עד כמה בימי שגרה אנחנו מכירים טובה ליומיום המיטיב שלנו,
עד כמה שאנו אדישים למה שלפתע אנחנו מבינים שהוא נשגב: החיוך של ילדינו, הרגעים בהם המשפחה יושבת לאכול, התנומה שאתה תופס בין הערביים במרפסת, השמש שמאירה מעל הים.
אתה פתאום מתגעגע לחיים שלך, למרות שהם עדיין מתקיימים, ויש לך רק בקשה אחת: שזה יימשך.
שכל האור והשפע והטוב שאתה לא תמיד שם לב אליו והזוגיות הזו, הגורל המשותף שלך ושל אשתך שלעיתים כבר נהיה מובן מאליו, שהכול יהיה כשהיה."

**

המקרים הללו עוררו בי מספר שאלות:

– אם היינו ב"גן עדן" עכשיו, האם היינו יודעים שאנחנו שם? איך זה היה מרגיש?
– יכול להיות שאנחנו בסוג כזה של גן עדן ממש כאן ועכשיו ואנחנו לא מודעים לכך כיון שאנו מוטרדים מזוטות?

"גן עדן" אינו מקום שהכול בו מושלם כל הזמן.

כשאנחנו חווים קושי, תסכול או מצוקה זהו אינו בהכרח סימן לכך שמשהו לא בסדר או שטרם הגענו ל"גן-העדן" שאנו שואפים אליו.
לחיות בגן-עדן עם ציפיות שהכול יהיה מושלם כל הזמן (המשפחה, הקריירה, הבריאות, מזג האויר, המצב במדינה, ..) זה לחיות בגיהינום.
גן-עדן וגיהינום אינם מקומות או מצבים אובייקטיביים, אלא תפיסות מציאות סובייקטיביות, המבוססות על הפרשנויות והציפיות שלנו.
עיקר הסבל שאנחנו חווים אינו תוצר של של נסיבות או אירועי חיים, אלא של הפער שבין הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על מה שקורה, לבין מה שקורה בפועל.

יש משהו טרגי בלהיות בגן-עדן מבלי להיות מודע לכך, ולגלות את זה רק בדיעבד.
איזה פספוס עצום זה לחיות בגן-עדן מבלי לחוות את זה בזמן אמת, ולנסות להחזיר את הגלגל אחורה כשכבר מאוחר מדי.

**
חנוך דאום טוען בהמשך הקטע שמרגע שאנו מקבלים בשורות טובות (כמו במקרה של ידידתי),
רובנו חוזרים להתעצבן מהדברים הקטנים מיד (כמו למשל פקק תנועה או משפט מעצבן של מישהו בעבודה), לפעמים תוך דקות ספורות.

אני מסכים עם האמירה הזו וגם מאמין שזה לא חייב להיות כך. שיש לנו את היכולת לשנות את זה.
אני מאמין שאפשר ללמוד "לחיות בגן-עדן", להפחית סבל ולהעצים שמחה, להנות יותר מהדרך ומהשגרה היומיומית "הרגילה".
בדומה לדברים אחרים, זוהי מיומנות שניתן לפתח.

שתי תרגולות יומיות לדוגמא שעוזרות לי בכך הם "הכרת תודה" ו-"חגיגות-אבל".
כתבתי על כך מספר פעמים בעבר ואף הצגתי את הכלים הללו (לצד מספר כלים נוספים) בהרצאה "התנהלות אישית במצבי חיים אינטנסיביים".

"שיהיה מטלטל מספיק ולא מטלטל מדי" הוא איחול שאני מאחל לעצמי ולאחרים שפוגשים אתגר או קושי מאיימים במיוחד.
"מטלטל מספיק" שידחוף אותנו לעשות את השינויים המיטיבים בחיינו, מבלי שיהיה "מטלטל מדי".

הביטוי "חיים מלאים" שאתו אני מסיים את הפוסטים שאני כותב הוא תזכורת לכך שבכל רגע נתון אנחנו חווים גם וגם.
ומכיוון שכך, כדאי להתאמן שוב ושוב בלראות את הטוב (שתמיד קיים) ולחוש שמחה והכרת התודה על צרכים שמתמלאים, כמו גם לא להיבהל יותר מדי מהקשיים שאנו חווים ומהבעיות שאנו פוגשים שגם הם חלק מ"החבילה" וימשיכו ללוות אותנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. הזהירו אותי לא לקרוא את "החיים הם תקופה קשה" במקומות ציבוריים כיון שהוא מצחיק בטירוף וגורם לפרצי צחוק בלתי נשלטים. בימים האחרונים אני מתענג על הספר הזה בכל ערב. מומלץ בחום רב !!! ניתן לרכוש אותו רק ישירות דרך האתר של חנוך.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שלושה בנאים

אדם הולך ברחוב ורואה שלושה בנאים מניחים לבנים זו על זו.
"מה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי הראשון.
"אני עובד עבודה פיזית קשה ומשעממת בשמש היוקדת הזו, מבזבז את חיי על בניית קיר אבנים חסר משמעות שאף אחד לא באמת צריך."
"מה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי השני.
"אני עובד בעבודה קשה וחדגונית שאינני נהנה ממנה, אבל לפחות היא מאפשרת לי להשתכר בכבוד ולפרנס את משפחתי."
"ומה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי השלישי.
"אני בונה בית יציב ואיכותי למשפחה אוהבת שתגור בו שנים רבות ותחיה בו חיים מלאים".

**
סיפור שלושת הבנאים מציג שלוש צורות התייחסות למשמעותם של הדברים שאנו עושים או חווים.

על פי נקודת המבט של הבנאי הראשון למה שאנו עושים אין משמעות ואנו נאלצים לעשות אותו.
הבנאי הראשון מאמין שהמציאות נכפית עליו ואין לו ברירה או בחירה בנוגע למה שקורה.

על פי נקודת המבט של הבנאי השני למה שאנו עושים יש משמעות כלשהי. מה שקורה תובע מאיתנו לא מעט ויש לו מחיר, אבל אנחנו גם מרוויחים ממנו.
הבנאי השני מאמין שהחיים הם לא פיקניק, שהוא צריך למלא את תפקידו, להכיר תודה על הצרכים שמתמלאים וללמוד לחיות עם אלו שלא מתמלאים.

על פי נקודת המבט של הבנאי השלישי אנחנו יוצרים את חיינו.
הבנאי השלישי מאמין שיש לו בחירה בנוגע למה שהוא עושה ולמשמעותם של הדברים.
הוא מבין שהוא ופעולותיו הם חלק ממשהו גדול יותר שהוא יכול להתחבר אליו ולתרום לו.

**
לפני מספר שבועות אימצנו את מייקי – גור כלבים מקסים ואנרגטי.

השבועות האחרונים היו אינטנסיביים ומצאנו את עצמנו משקיעים בו שעות רבות בכל יום: טיפולים, טיולים, איסוף צרכים, "עניינים" עם קייטי החתולה, יללות אל תוך הלילה ועוד ועוד.
בזכות מייקי מצאתי את עצמי מדלג השבוע בין נקודות המבט השונות של שלושת הבנאים.

נקודת המבט של הבנאי הראשון עוררה בי מרמור ותסכול:
הכלבלב הזה הוא "תיק" לא קטן שמכניס הרבה עומס לחיי. אני משקיע בטיפול בו שעות בכל יום.
זה מגיע בתקופה מאוד אינטנסיבית עבורי , מגביל אותי ופוגע לי בחופש ובאיזון שכל-כך חשובים לי.
פרויקטים שלי מתעכבים, הקשב שלי מוגבל ואני מוצא עצמי מתרוצץ בין דברים בלי מנוחה.
לפחות עשר פעמים ביום אני אוסף את הצרכים שלו.
שעות השינה שלי נפגעו משמעותית – בימים האחרונים אני ישן בסלון כדי שהוא לא ירים את הבית ביללות.
למה אני צריך את השיט הזה??
למה אמרנו "כן" לפרויקט הזה??

נקודת המבט של הבנאי השני הקטינה את המרמור והכניסה יותר קבלה רוגע:
כן, הדברים אינטנסיביים עכשיו, וזה לא תמיד כיף, אבל זו תקופת מעבר ומתישהו זה יירגע.
אני לא היחיד שמשקיע בו ומטפל בו ואנחנו עושים את זה ביחד.
הטיפול בו הוא עוד משימה שעלי למלא במסגרת שלל משימות הבית והמשפחה שנחלקות בינינו.
לטיפול בכלב יש היבטים כיפיים (הוא באמת חמוד הכלבלב הזה !) וגם לא מעט מחירים. זה מה יש.
כדאי להפסיק להתבכיין או להתמרמר ופשוט לעשות.

נקודת המבט של הבנאי השלישי עוררה בי התרגשות, הכרת תודה ושמחה:
זה לא "תיק", זו תשתית משפחתית שנבנית עכשיו.
הכלבלב הזה יכניס לחיינו הרבה מאוד אהבה, חיבור וחוויות משותפות.
בתור ילד גדלתי עם כלבה ואני כל-כך שמח שגם ילדיי יהנו מקשר שכזה.
בקרוב הטיולים עם מייקי יאפשרו לנו המון זמן איכות ביחד.
כשאני ישן אתו בסלון (כמה רע זה נשמע..?) אני מאפשר לשאר בני הבית לישון כמו שצריך.
שנים על גבי שנים אשתי התעוררה בלילות להניק את הילדים כשאני ישנתי. זו ההזדמנות שלי "להחזיר" קצת.

**
את שלושת הבנאים אנחנו יכולים לפגוש בתוכנו וסביבנו בכל יום, פעמים רבות ביום.

"הבנאי הראשון" עושה משהו כי אין לו ברירה גם כשזה הדבר האחרון שמתחשק לו לעשות.

"הבנאי השני" עושה משהו כי זה משרת מישהו או משהו אחר שחשוב מספיק. גם הוא לא נהנה מכך ומאמין שחייבים לעשות זאת.

"הבנאי השלישי" עושה את זה כי הוא בוחר לעשות את זה (הוא מבין שהוא לא חייב). הוא מבין שזה חלק ממשהו גדול, חשוב ומשמעותי שהוא יוצר בחייו.
גם כשהוא לא נהנה ממה שהוא עושה הוא מקבל באהבה ובסקרנות את העובדה שקשיים ואתגרים הם חלק מהדרך.

על פי גישות רוחניות מסוימות לשום דבר שאנו עושים, רואים או פוגשים אין משמעות.
המשמעות היחידה שאנו חווים היא המשמעות שאנו בוחרים לייחס למה שקורה.
האם טיפול בכלב הוא "תיק", "עוד מטלה", או "תשתית למשפחה"?
האם עומס גדול בעבודה הוא "משבר בלתי נסבל שנכפה עלינו", "תקופה קשה שצריך לעבור", או "הזמנה לגדילה אישית -מקצועית ולהתארגנות מחדש?"
האם גילוי מחלה קשה היא "קללה שנפלה עלינו", "מלחמה שחייבים לנצח בה", או "הזדמנות להיות במקום משמעותי עבור בני משפחתי, לגדול ולהתפתח כאדם?"

לאף אחת מהשאלות הללו אין תשובה אחת ויחידה.
אנחנו בוחרים את התשובה, את נקודת המבט ואת המשמעות שאנו מייחסים מה שקורה.
הבחירה שלנו משנה אותנו, משפיעה על המחשבות-רגשות-פעולות שלנו ויוצרת את חיינו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מחשבות על קושי – לקראת סגר שלישי

אחד המנהלים שאני מלווה סיפר לי השבוע שהוא בחרדה מהשבועות הקרובים. 
נראה לו שהסגר הקרוב יהיה דומה לסגר הראשון שהשפיע עליו ועל משפחתו לרעה. 
זה היה סיר לחץ אחד גדול שנבע מכך שכולם בבית ושהכול הרבה יותר דחוס ואינטנסיבי. 
כשגם הוא וגם אשתו עובדים מאותו מרחב צפוף ומצומצם, בזמן ששני ילדיהם הקטנים בבית, קשה מאוד לעשות הפרדות ולהמשיך להתנהל עם העולם בצורה שפויה. 
"אני ממש בחרדה מכך" הוא אמר לי, "וחושש לא רק מאיך נסתדר בשבועות הקרובים, אלא בעיקר ממה זה יעשה לנו כמשפחה ואיך זה ישפיע על הזוגיות שלנו. 
זה מלחיץ אותי מאוד ואני לא כל כך יודע מה לעשות עם זה."

"הזכרת את המילה חרדה פעמיים", בדקתי איתו, "האם זו באמת תחושה של חרדה או שזה משהו אחר כמו למשל לחץ, דאגה, חשש או מוטרדות?"

"זה אולי לא ברמה של חרדה," הוא השיב, "אבל זה גם לא ברמה של מוטרד. 
אני לחוץ מזה מאוד וחושש שזה יפגע בזוגיות ובמשפחה שלי. אני כבר יודע למה לצפות כי חווינו את זה בעבר."

יש חשיבות רבה בעיני להקשבה פנימה וליכולת לדייק לעצמנו את מה שאנו מרגישים וחווים. 
השיום (מתן שם) של הרגש (דוגמא: חרדה, לחץ, חשש, דאגה, מוטרדות) יוצר בהירות מסוימת. 

כשאותו מנהל מבין שהוא חווה לחץ וחשש גדולים שאינם שגרתיים (זה לא משהו יומיומי "בקטנה") אבל שהם גם לא ברמה של חרדה ואי-תפקוד, זה עוזר לו למקם את עצמו במרחב הרגשי שלו. 
כשהוא מבין שעיקר החשש שלו נובע מההשפעה של התקופה הקרובה על הזוגיות והמשפחתיות זה מחדד עבורו שהמיקוד שלו אינו בהכרח השבועות הקרובים אלא השפעת השבועות הקרובים על הטווח היותר בינוני-ארוך, וגם שזה פחות העניין הבריאותי או התעסוקתי ויותר מערכות היחסים.

ההכרה בכך שאני לחוץ מאוד עכשיו ושאני מודאג בעיקר מההשפעה של השבועות הקרובים על הזוגיות שלי לא תעלים את הקושי או את אתגרי הזוגיות (שכנראה התחילו עוד לפני הקורונה), אך היא יכולה לסייע בהבנת הקושי וביצירת בהירות המאפשרת לדייק סדרי עדיפויות ולהתמקד.
אם זה העניין – אז מה חשוב לי ומה אני יכול לעשות בנוגע לזה? איזו עזרה אני צריך וממי אני יכול לקבל אותה? 
מה אני יכול לעשות בכדי להקטין את ההשפעה השלילית ולהגדיל את ההשפעה החיובית?

**
בשיחה עם מנהלת אחרת השבוע, כששאלתי אותה לשלומה היא סיפרה לי שקשה לה, אבל שאין לה זכות להתלונן כי לאחרים קשה יותר.
כשהקשבתי לתשובתה חשבתי על כך שרבים מהאנשים שאני פוגש בתקופה הזו חווים את הדיסוננס הבא: 
מצד אחד קשה ומאתגר להם, ומצד שני הם ומשפחתם בריאים, יש להם פרנסה ובסך הכול "החיים שלהם בסדר". 
מכיון שהם לא חווים משברים הישרדותיים, כלכליים או בריאותיים שאחרים מתמודדים איתם, הם חושבים שזה לא לגיטימי להתלונן או להביע קושי ושהם צריכים לחוש יותר שמחה והכרת תודה.

בשבועות האחרונים התחדד לי שהדבר הזה נכון להרבה מאוד אנשים. לדוגמא:
הורים לילדים קטנים חווים קושי גדול הנובע מאינטנסיביות היום-יום, אך לא ניתן להשוות זאת לקושי של קריסה כלכלית או סכנת חיים בריאותית.
אנשים שגרים לבד, יכולים לחוות קושי הנובע מבדידות ומחוסר במפגשים חברתיים, אך האם ניתן להשוות זאת לקושי שחווים הורים לילדים קטנים שאין להם זמן לנשום?
אחד הקשיים שאני חווה הוא שעות עבודה ארוכות בזום עם מעט הפסקות. גם האינטרנט שלי לא משהו ולא מעט פעמים זה מקשה ומעצבן. איך אני יכול להשוות את זה לקשיים שאנשים אחרים חווים בתקופה הזו…?

התשובה שלי היא שהשוואה יכולה לתת פרספקטיבה חשובה, אך קשיים שאחרים חווים אינם מבטלים קשיים שאנו חווים.
אנחנו לא בתחרות של למי קשה יותר. 
קושי הוא עניין אישי ויחסי.
תמיד יכול להיות קשה יותר או קל יותר. 
לגיטימי וחשוב לתת מקום לקושי ולהכיר בו, מבלי לתת לו "להשתלט" על כל תשומת לבנו או לצבוע את המציאות שלנו בשחור.

אחת התובנות שעוזרות לי ומרגיעות אותי מבוססת על הרעיון שבכל תקופה אני חווה גם דברים כיפיים ומשמחים וגם דברים קשים ומאתגרים. 
זה יכול להיות ברמות שונות ובצורות שונות, אך הגם וגם הזה מתקיים תמיד.
בכל רגע נתון יש דברים שאני נהנה מהם ויש קשיים וסבל שאני חווה. 
אני לא צריך לבחור ביניהם, והאחד אינו מבטל את השני. 
אני יכול לתת מקום גם לקושי שאני חווה וגם לשמחה ולהכרת התודה על כל כך הרבה דברים שחיי מבורכים בהם.
כשם שקשיים של אחרים אינם מבטלים את הקושי שלי, כך הקשיים והשמחות שלי אינם מבטלים אלו את אלו, אלא מתקיימים יחדיו.
חיים מלאים הם חיים של גם וגם.
לחיות חיים מלאים זה בין היתר להסכים לחוות גם וגם.

**
לפני כעשרה חודשים, בשבועות הראשונים של המפגש עם קורונה, סגר ועבודה מהבית, הקלטתי הרצאה אינטרנטית בנושא "התנהלות אישית במצבי חיים אינטנסיביים".

במהלך ההרצאה הצגתי והדגמתי מספר כלים רגשיים-מנטליים שיכולים לסייע בהעלאת מודעות ונוכחות, הגברת אפקטיביות, הפחתת שחיקה והעצמת שמחה והכרת תודה.
אני עובד באופן אישי ביום-יום עם כל אחד ואחד מהכלים הללו וההשפעה שלהם עלי ועל סביבתי עצומה.

ההרצאה זמינה בקישור הבא ואתם מוזמנים לצפות בה ולהעביר אותה הלאה.

כתמיד, אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, יעניין אותי לקרוא.
וגם, אתם מוזמנים להעביר את המסר הזה הלאה לאנשים נוספים שעלולים למצוא בו עניין ולקבל ממנו ערך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter