תגית: הורות

ראשונה

ביום שישי שעבר,
כשעשיתי את "הסיבוב הרגיל" בספרייה העירונית בכפר סבא,
נתקלתי בספרה של יעל ארד – "ראשונה".
הוא עמד שם על המדף והסתכל עלי.
עמדתי מולו והסתכלתי עליו.
אחרי כמה שניות התקרבנו, 
בדקנו זה את זה,
והחלטנו ללכת הביתה ביחד.

התחלתי לקרוא אותו כבר בבוקר שלמחרת 
וסיימתי לקרוא אותו עוד באותו יום.

אני מניח שכמעט כולם שמעו על יעל ארד,
ויכולים לחבר את השם לפרצוף ולהישג – "המדליסטית האולימפית הראשונה של מדינת ישראל".
אני מתאר לעצמי שהרבה פחות מכירים את הדרך יוצאת הדופן שיעל עברה.

כשמשהו נוגע בי באופן עמוק, 
הוא מעלה בי דמעות של התרגשות.
עם "ראשונה" זה קרה מספר פעמים.

**
"אני חוויתי חיים חסרי פשרות.
הסתכלתי על הצלחה באופן חד ממדי לחלוטין: אפס או אחד. 
מדליה או לא, אלופה או לא, מנצחת או לא.
לא היתה לי את הפריווילגיה והיכולת להסתכל על הממדים האחרים.
אז לא היתה לי פילוסופיה. היה לי רק אינסטינקט, אופי ושיגעון.
כשאני מסתכלת לאחור על מה שעברתי, אני מבינה עד כמה אנחנו כספורטאים נוקשים עם עצמנו בלית ברירה.

החיים האמיתיים הם לא כאלה.
בחיים האמיתיים להצלחה יש כמה ממדים.
הצלחה היא לא פרס נובל או מדליה, ולא צריך להיות הכי טובים בעולם כדי לחוות הצלחה.
כל מטרה שאדם מציב לעצמו ומשיג אותה היא הצלחה.
רק מעטים זוכים להיות נשיא ארצות הברית, לעשות אקזיט, למצוא את התרופה למחלה חשוכת מרפא, להגיע לחלל או לזכות במדליה אולימפית.
ההצלחה של 99.5% מהאנשים האחרים היא להשיג את הדבר שהם סימנו כמטרה שלהם:
להתקבל למסלול לימודים שעליו חלמו מילדות ולסיימו בהצלחה, להתקבל לעבודה נחשקת, להוציא ספר ביכורים, לבנות מוניטין.

בטווח הארוך אנחנו צריכים להתוות כמה ממדים למטרה שלנו ולסמן את אלו שחשובים לנו:
להרוויח הרבה? להיות בעל מקצוע טוב? ליהנות מהסיפוק?
אנשים רבים לא נהנים מהצלחות הביניים שלהם, כי עדיין לא נגעו בשמים הפרטיים שלהם.
אנחנו חוטאים לעצמנו כשאנחנו לא רואים את ההצלחות שלנו לאורך הדרך.
כשאנחנו צובעים את המטרות בכמה ממדים, היכולת ליהנות מההתקדמות גדולה יותר."

~ הציטוט מתוך "ראשונה" מאת יעל ארד (עמודים 262-263).

**
אולימפיאדה מתקיימת אחת לארבע שנים.
במקצה מסוים, בענף מסוים, יש מקום לשלוש מדליות בלבד.
לספורטאי יש חלון גיל מצומצם שבמהלכו הוא מסוגל להתמודד באולימפיאדה. 
וזהו. 
או שאתה שם או שלא.
או שאתה משיג את זה או שלא.
כשהצלחה מוגדרת כ-"מדליה אולימפית",
קל מאוד למדוד את זה וקשה מאוד להשיג את זה.

הצלחה בחיים היא הגדרה אישית המשתנה בין אדם לאדם ומשתנה בין אדם לעצמו עם השנים.
הצלחה בחיים היא מעבר לזכייה או אי-זכייה במדליה אולימפית.
הצלחה בחיים היא מעבר לתואר שאנו נושאים, לתפקיד שאנו ממלאים או לגודל חשבון הבנק שלנו.

השאלה הראשונה שאשאל את המשתתפים בסדנת המשתחררים בבוקר ראשון הקרוב,
היא מהי הגדרת ההצלחה בחיים שלהם.
אני בספק אם למישהו מהם תהיה תשובה.
חשוב שהשאלה תישאל, כדי שהגלגלים יתחילו לזוז.
בשעות שאחרי נעבוד על זה כדי להגיע להגדרה ראשונית כלשהי.
כשיש הגדרה בהירה, גדל משמעותית הסיכוי להגיע לשם.

**
במשך שנים הוא נחשב למנהל מבריק ומוערך, התקדם במהירות ומילא תפקידים בכירים ומאתגרים.
לפני מספר ימים תוקשר שינוי ארגוני ברמת החטיבה ובו הוצגו המנהלים השונים עם תפקידיהם המעודכנים.
רבים הופתעו לגלות שלאותו מנהל מצליח אין תפקיד מוגדר לאחר השינוי.
הם לא "מצאו אותו" במבנה הארגוני החדש.
מנהל החטיבה הודה לו על פועלו ומנהיגותו עד כה וציין שפרטים לגבי תפקידו הבא יתוקשרו בהמשך.
זו בדרך כלל אמירה המסמנת את סוף דרכו של מנהל בארגון מסוים.
אני לא מכיר אותו אישית, אבל שמעתי עליו.
הוא בשנות הארבעים לחייו.
קריירה משמעותית מקבלת תפנית.
אין לי מושג מה עובר עליו ומה הפרטים שמאחורי השתלשלות העניינים הזו.
כמו תמיד, ישנן שמועות.
האמת… זה פחות משנה…
תקופה חדשה מתחילה.
הגדרות חדשות להצלחה, תהיות לגבי כיוון, 
התנפצות של מציאות מסוימת לצד פוטנציאל ואפשרויות למציאות אחרת.
יכול להיות שמתחיל להתבשל כאן משהו בריא לטווח הארוך.
אולי זה זמן לא רע לשינוי.

"טוב" או "רע", "הצלחה" או "כישלון", "התקדמות" או "נסיגה" הן הגדרות סובייקטיביות שלנו.
פרשנויות אישיות שאנו מלבישים על מה שקורה, כשאנו מסתכלים על דברים בפרספקטיבה מסוימת.

עפ"י הסינים, הזמן הטוב ביותר לנטוע עץ הוא לפני עשר שנים.
יכול להיות שעכשיו מתחיל להינטע העץ שבעוד עשר שנים יראה את תפארתו ופירותיו.

גם אם זה לא מרגיש כך עכשיו…

**
תזכורת:

בכל רגע זה עלול להשתנות.
בכל יום זה עלול לקבל תפנית.
יש לנו השפעה גדולה ואין לנו שליטה.

כדאי שהדרך תהיה שווה את זה.
שדברים חשובים יקבלו מענה ותשומת לב כבר עכשיו.

דרך ששווה את זה היא דרך שאנו שלמים איתה.
שתורמת להתפתחות שלנו ומשרתת את חיינו.

"לאן רוצים להגיע" הוא חלק חשוב בהגדרת ההצלחה.
"איך רוצים ללכת" הוא חלק לא פחות חשוב.

הצלחה = דרך + תוצאה.

**
"ואז הוא הסתכל עלי ואמר: 'ארדו סאן, אני הייתי אלוף עולם ליום אחד !'
אמרתי לו: 'קאשי וואזאקי, אתה היית אלוף עולם שמונה שנים, מדוע אתה אומר שהיית אלוף עולם ליום אחד?'
'אני הייתי אלוף העולם ליום אחד', התעקש, 
'ביום לאחר התחרות ידעתי שאם אמשיך לחשוב שאני הכי טוב מכולם, 
אסתובב כמו טווס, אתאמן קצת פחות, אזלזל מעט במתחרים שלי.
הם לעומתי ילמדו היטב את הטכניקות שלי וישאפו לנצח אותי 
וכך אגיע לתחרות הבאה כשאני עלול להפסיד.
אני הייתי אלוף העולם ליום אחד.
ביום שנגמרה התחרות הנחתי את המדליה בארון וחזרתי להתאמן כאילו לא קרה דבר, 
וזו הסיבה שהייתי אלוף עולם שמונה שנים'. "

~ הציטוט מתוך "ראשונה" מאת יעל ארד.

איזה רעיון מרגש:
ביום שבו זכיתי בתחרות וניצחתי את מתחריי אני אלוף העולם.
ביום שאחרי אני כבר לא.
אני חוזר לעבודה, לתרגול היומיומי, ללמידה אינסופית, להתמודדות ולמתיחת גבולות.
אם אזכור שאני אלוף עולם ליום אחד, אולי אצליח לזכות בתואר שוב ושוב במשך שנים.

שף, מומחית, קצין ביחידה מובחרת, אומן, מחנכת, רופא או מנכ"לית, הם תארים סטטיים שאנשים נושאים.
הם יכולים להעיד על הדרך שהובילה אליהם ולפעמים ניתן ללמוד מהם משהו על האדם שעבר את הדרך.

אבל הם אינם מעידים על מה שקורה עכשיו.
ברגע הזה.

איך אני מבשל את הארוחה המסוימת הזו?
איך אני מתייחס לאדם שמולי ואיזה טיפול רפואי אני מעניק לו?
איך אני מוביל או מנהל אנשים היום, באירוע הנוכחי שמתרחש כרגע?

כשאנו נשענים על התארים, הדרגות, התפקידים והתעודות שלנו,
מאבדים את הרעב והתשוקה,
מפסיקים ללמוד ומפסיקים "לספק את הסחורה",
זה יכול להיות סימן שכדאי לנו לקחת הפסקה או לחשב מסלול מחדש.

**
את הקטע הבא מצאתי מסתובב ברשת.
כתבה אותו Bunmi Laditan, והוא מתחבר לי לחשיבות של הגדרת הצלחה.
במקרה הזה הצלחה בהורות.
הציטוט המקורי באנגלית, בהמשך למטה.
הרשיתי לעצמי לתרגם אותו לעברית לנוחיות הקוראים.
למרות שהתרגום אינו מדויק, נראה לי שהרעיון יעבור….

"איך להיות אמא בשנת 2017:
ודאו כי הצרכים האקדמיים, הרגשיים, הפסיכולוגיים, הנפשיים, הרוחניים, הגופניים, התזונתיים והחברתיים של ילדיכם מתמלאים, תוך הקפדה שלא לעורר גירויים רבים מדי, לא לעורר גירויים מעטים מדי, להימנע מטיפול תרופתי לא ראוי, לא לעטוף אותם יותר מדי, לא להזניח אותם יותר מדי, להקפיד על יצירת סביבה נקייה ממסכים, ממזונות מעובדים או מהונדסים גנטית, מאנרגיה שלילית, מפלסטיק, המאופיינת על-ידי פעילות גופנית, מודעות חברתית, בצורה שוויוניות וגם סמכותיות, תומכת וגם מעודדת לעצמאות, עדינה ומאפשרת אך לא מתירנית מדי, נקייה מחומרי הדברה, בבית רב -לשוני, דו-קומתי, בעדיפות לרחוב ללא מוצא, עם גינה, ו-1.5 אחים או אחיות בהפרשים של לפחות שנתיים על מנת לאפשר התפתחות תקינה, וגם לא לשכוח שמן קוקוס.

איך להיות אמא פשוטו כמשמעו בכל דור אחר לפנינו:
להאכיל אותם לפעמים."

**
"How To Be A Mom in 2017: 
Make sure your children's academic, emotional, psychological, mental, spiritual, physical, nutritional, and social needs are met while being careful not to overstimulate, understimulate, improperly medicate, helicopter, or neglect them in a screen-free, processed foods-free, GMO-free, negative energy-free, plastic-free, body positive, socially conscious, egalitarian but also authoritative, nurturing but fostering of independence, gentle but not overly permissive, pesticide-free two-story, multilingual home preferably in a cul-de-sac with a backyard and 1.5 siblings spaced at least two year apart for proper development also don't forget the coconut oil.

How To Be A Mom In Literally Every Generation Before Ours: 
Feed them sometimes."

**
הצלחה.
כמה רעש.
כמה בלבול.
כמה אנרגיה מבוזבזת.
לאיזו רשימה אינסופית ובלתי אפשרית של ציפיות ואילוצים אנו מכניסים את עצמנו.
כמה לחץ.
כמה אכזבות.
כמה סבל.

תחת הגדרות הצלחה מסוימות, הכישלון מובטח.

**
לאחר שסיימתי את "ראשונה",
בחרתי לכתוב ליעל מייל עם כמה מילים אישיות.
שיתפתי אותה בקטעים שהיו משמעותיים עבורי
והודיתי לה על מספר מתנות שקיבלתי מהקריאה.
כתבתי ושלחתי…
בתוך זמן קצר, הגיעה תגובה מיעל.
אישית, לבבית, אנושית, מרגשת…

תגובה שכזו אינה מובנת מאליה.
ועם זאת, במקרה הנוכחי, היא לא הפתיעה אותי.
ידעתי שהיא תגיע…
בשנה שעברה, כשגילי, תלמידת כיתה ד',
בחרה לשלוח ליעל מייל אישי,
תוך כדי עבודת בית ספר שהיא כתבה עליה,
היא זכתה מיד לתגובה אישית חמה ולהזמנה לבבית.

זה הרבה מעבר להישג ולתוצאה.
זו הדרך…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

— לקריאת פוסטים קודמים ניתן לבקר באתר

— להזמנת הרצאה או סדנה, אתם מוזמנים להיות בקשר באמצעות מייל חוזר… 

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הורות היא עניין אישי

"הורות היא עניין אישי,
ולא איזו צורה כללית שיש להתיישר על-פיה או לעשות אותה על-פי הספר.
קודם כל היא  מ ע ר כ ת   י ח ס י ם  בין שני יחידים שאין דוגמתם בעולם.

נכון, לא דומה מערכת היחסים בין הורה לילד למערכת היחסים בין שני אנשים בוגרים –
יש לה אופי מיוחד ואחריות מיוחדת.
יחד עם זאת, העיקר שבה קשור לאופיים ולמהותם של שני אנשים אלה,
שהגורל כרך אותם יחדיו.
ביחד הם יוצרים מארג שהוא ייחודי להם,
כריקוד של שתי נפשות הלומדות זו את זו.

לא רק שההורות של כל אחד מן ההורים היא שונה,
אלא שההורות עם כל ילד היא שונה.
'איזו מן אמא את ?' או 'איזה מן אבא אתה ?' אינה יכולה להישאל בלשון כללית,
אלא רק בהתייחס לכל ילד בנפרד – 'איזו אמא את לרועי ?'.
גם אז, זו פשוט דרך לספר על מערכת היחסים המיוחדת שיש בין שני יחידים
ועל המסע המיוחד שהם עוברים ביחד."

~ מתוך "הורות לחירות" מאת דן לסרי

**
ובאותו אופן (השינויים בטקסט מודגשים) :

ניהול הוא עניין אישי,
ולא איזו צורה כללית שיש להתיישר על-פיה או לעשות אותה על-פי הספר.
קודם כל היא  מ ע ר כ ת   י ח ס י ם  בין שני יחידים שאין דוגמתם בעולם.

נכון, לא דומה מערכת היחסים בין מנהל לעובד למערכת היחסים בין הורה לילד
יש לה אופי מיוחד ואחריות מיוחדת.
יחד עם זאת, העיקר שבה קשור לאופיים ולמהותם של שני אנשים אלה,
שהגורל כרך אותם יחדיו, לעת עתה.
ביחד הם יוצרים מארג שהוא ייחודי להם,
כריקוד של שתי נפשות הלומדות זו את זו.

לא רק שהניהול של כל אחד מן המנהלים הוא שונה,
אלא שהניהול של כל עובד הוא שונה.
'איזו מן מנהלת את ?' או 'איזה מן מנהל אתה ?' אינה יכולה להישאל בלשון כללית,
אלא רק בהתייחס לכל עובד בנפרד – 'איזו מנהלת את לרועי ?'.
גם אז, זו פשוט דרך לספר על מערכת היחסים המיוחדת שיש בין שני יחידים
ועל המסע המיוחד שהם עוברים ביחד.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

דאגה היא עבודה זרה

"דאגה היא עבודה זרה.
ואף על פי כן, הורים רבים מאמינים שבדאגה זו הם נבחנים כהורים טובים.
ילד נפל וקיבל מכה, הוא עצוב בשל פרידה חבר,
אומלל מצעצוע שאיבד, משועמם מאחר צהריים ריק –
כל אלה הזדמנויות לעוט על הילד ולעטוף אותו בענן דאגה.
אך יותר משדאגה זו משרתת את הילד,
היא משרתת את ההורה במילוי תפקידו."

**
"דאגה היא עבודה זרה.
זה משהו שהיא מתקשה להסבירו, והרי ההורות כל כך מלאה בדאגות.
ענייני חיים ומוות אולי בולטים במיוחד, אבל לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא סיבה לדאגה.
דואגים כשהוא רזה, דואגים כשהוא שמן,
דואגים כשהוא מאחר לדבר, דואגים כשהוא מדבר יותר מדי,
דואגים כשאין לו חברים ודואגים כשהוא לא יודע להיות לבד –
דואגים, למעשה, מכל סטייה שיש ביחס לעקומה הנורמלית,
ולבסוף דואגים שמא הוא בכל זאת נורמלי מדי.
עצם השימוש בפועל 'לדאוג', כדי לציין את פעילות הטיפול היומיומית בילדים,
מורה על עוצמת נטייה זו.
עכשיו היא רואה שכל זה הוא בריחה מאחריות ומנוס מהתייצבות.
לא רק שאינו מבטא את האחריות ההורית במיטבה,
אלא הוא התמכרות שאינה מאפשרת לה להתפנות לדבר האחד שכן נמצא באחריותה."

**
"אגב כך הסתבר לה עוד עניין –
כשהיא דואגת, היא בעצם דואגת לעצמה.
אמנם היא אימא מסורה, אבל כשהיא דואגת –
היא ודאגתה נמצאים במרכז, ואילו ילדיה נדחקים לשוליים.
זה מה שקורה בפועל.
היא מאבדת אותם לטובת דאגתה."

**
"היא מכירה את הטיעון לזכותה של הדאגה –
שכאשר אדם דואג, הוא ממלא את חובתו כראוי,
שאם לא הייתה דואגת, אולי גם היתה מזניחה את ילדיה.
אבל עכשיו היא רואה את המופרך שברעיון הזה,
הרי היא יודעת שאין קשר בין דאגה לטיפול, אם כבר אז להיפך.
היא יודעת שכל דבר שהיא יכולה לעשות מתוך דאגה,
היא יכולה לעשות טוב יותר מתוך אהבה.
הרעיון ש'צריך לדאוג' הוא סתם תירוץ.
אכן, היא יכולה כעת לראות שדאגה היא ע ב ו ד ה ז ר ה ."

~ כל הקטעים מתוך "הורות לחירות" מאת דן לסרי.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ללמד חמלה

ללמד חמלה

"למדו אותם לזהות אנשים שזקוקים למילה טובה דווקא כשהם לא במיטבם.
הסתכלו ביחד על ילד שמתנהג 'לא יפה' בגינה,
ובמקום לספר את הסיפור הרגיל על הטוב והרע,
ספרו להם שכנראה כואב לו או קשה לו ושאולי הוא צריך חיבוק או מילה טובה.
כי ילדים שידעו שהעולם לא נחלק לנכון ולא נכון, שחור ולבן, צודק וטועה, ידעו חמלה.
ספרו להם שהדבר שהכי ישמח אותם הוא להיות טובים עם אחרים,
לדעת להקשיב, לתת מחמאה, להגיד מילה טובה דווקא כשקשה –
ואז תוכלו להיות רגועים.
כי אנשים כאלה, ילדים כאלה, אף פעם לא באמת יהיו לבד שם בחוץ.
וכשהם יביטו במראה הם יביטו בעצמם בחמלה,
ידעו לחשוב על עצמם טוב גם כשלא טוב להם,
ידעו לראות טוב באחרים ולייצר טוב מסביבם."

~ מתוך "חיימשלי" מאת עינת נתן (עמוד 130)

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ללמוד, להתאמן, להשתפר

קשה למצוא רופאה מצטיינת שמרשה לעצמה להפסיק ללמוד, להתאמן ולהשתפר, גם לאחר שהיא כבר הוסמכה.
קשה למצוא ספורטאי על שמרשה לעצמו להפסיק ללמוד, להתאמן ולהשתפר, גם לאחר שהוא כבר חתם על חוזה או זכה בתואר.
קשה למצוא מפתחי תוכנה, אנשי כספים, שפים או אומנים מהשורה הראשונה שמרשים לעצמם להפסיק ללמוד, להתאמן ולהשתפר בתחומי העיסוק שלהם.

**
קל למצוא מנהלים שלא לומדים, מתאמנים ומשתפרים בניהול.
קל למצוא הורים שלא לומדים, מתאמנים ומשתפרים בהורות.
קל למצוא בני ובנות זוג שלא לומדים, מתאמנים ומשתפרים בזוגיות.

**
"או שיש לך או שאין לך את זה",
"יש דברים שאי אפשר ללמוד",
"יש דברים שלא צריכים להילמד",
הם שלושה מיתוסים מופרכים.
אולי אפילו מסוכנים.

**
את הדברים החשובים בחיים,
אפשר וכדאי להמשיך ללמוד. עוד ועוד ועוד.
בדברים החשובים בחיים,
מומלץ להמשיך להתאמן ולשאוף להשתפר.

**
לא תמיד זה קל.
לפעמים זה אפילו קשה.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כ"ח תמוז – לדבר על מישהו, לדבר עם מישהו

מדברים על מישהו כשהוא לא נמצא.
כשמעדיפים שהוא לא ישמע.
שהוא לא יהיה חלק מהשיחה.
לפחות לא בשלב הזה.
לפעמים זה בגלל שלא בוטחים בו,
חושדים שהוא מסתיר משהו,
שהוא לא לגמרי פתוח.
לעתים כשמדברים על מישהו,
זה עם כוונות טובות ומתוך רצון לגונן עליו.
חוששים שהוא ייפגע ואולי אולי אפילו יתפרק.
בשני המקרים כשמדברים על מישהו שלא נמצא,
זה כשברמה מסוימת לא סומכים עליו,
על הכוונות שלו או על היכולות שלו
להיות שותף לשיחה.

**
מדברים עם מישהו כשהוא נמצא.
לדבר עם מישהו זה הרבה מעבר לרק לשלוח מילים לכיוונו.
לדבר עם מישהו, זה במידה רבה להקשיב.
בפתיחות ובאי-שיפוטיות.
להיות בדיאלוג ולנסות להבין.
לכוון ל"טוב משותף".
כשמדברים עם מישהו סומכים עליו,
על הכוונות שלו ועל היכולות שלו להיות בדיאלוג.
נותנים לו את הקרדיט.
מתייחסים אליו כשותף לשיחה.

**
הורים יכולים לדבר על ילדים ולדבר עם ילדים.
מנהלים יכולים לדבר על עובדים ולדבר עם עובדים.
חברים יכולים לדבר על חברים ולדבר עם חברים.

**
השבוע דיברתי על מישהי שמאוד יקרה לי.
כשהיא גילתה שדיברתי עליה במקום לדבר איתה, היא נפגעה. בצדק.

כשמדברים על מישהו יכול להיווצר מרחק.
שיחה על מישהו יכולה לפגוע במערכת היחסים.

כשמדברים עם מישהו יכול להיווצר חיבור.
שיחה עם מישהו יכולה לקדם את מערכת היחסים.

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

י"ט אייר – 5 חגיגות שכמעט ופספסתי השבוע …

(**בתחתית מסר זה ישנה הזמנה לסדנאות תקשורת מקרבת למנהלות ומובילים**)

1.
התשובה שקיבלתי מרופאת המשפחה
לגבי נקודת החן שהסרתי לפני מספר שבועות.
הכול בסדר.
היא תקינה.
וגם האזור.
הרופאה עדכנה אותי בעשר שניות.
כמה מילים.
לא היו זיקוקין דינור.
תוצאות הבדיקה לא מפתיעות.
לא הייתי לחוץ.
הערכתי שזה המצב.

ועדיין…
באותן כמה מילים ועשר שניות
חיי היו יכולים לקבל מסלול אחר.
כמעט ושכחתי מזה
שכן כמה דקות אחרי כן,
כבר הייתי עסוק בדבר הבא.
חגיגה.

2.
משחק כדורגל השבוע.
הפסדנו וסיימנו את חלקנו בטורניר.
זה לא כיף.
מתסכל.
אני מעדיף לנצח.

אבל…
השבוע שיחקתי,
לראשונה מזה מספר שבועות,
משחק שלם.
הגוף החלים מהמתיחה בשריר
ואפשר לי לרוץ, לנוע, לשחק,
בחופשיות יחסית.
משהו שכל-כך היה חסר לי בחודש האחרון
ושהתגעגעתי אליו.
חגיגה.

3.
שתי סדנאות בכנס הקלפים של אלה ומירי השבוע.
ברגע שאחרי יצאתי לא הכי מרוצה.
קצת מאוכזב.
מעצמי, מהסדנה, מההתנהלות.
עלתה בי מחשבה שההשקעה הרבה לא בהכרח השתלמה.
התעוררו כמה סימני שאלה להמשך.

עד ש …
תשומת הלב עברה למשהו מיוחד שקרה הפעם:
ההצטרפות של בני לסדנאות וליום כולו –
ארגון החדר והשולחנות ביחד,
הציפייה לפני שכולם נכנסים,
ההנחיה המשותפת,
השיחות בינינו לפני, תוך כדי ואחרי.
האינטראקציה עם המשתתפים,
ההתלהבות, התרגשות, הגאווה.
שלו.
ושלי.
משהו שמעולם לא עשינו עד כה.
חגיגה.

4.
יציאה לתהליך משותף עם הנהלה של ארגון מסוים.
מפגש פתיחה שהתפתח ששונה ממה שדמיינתי.
תוך כדי הסשן שמתי לב למתח וללחץ.
לקושי של משהו להתקדם.
לחשש שאנשים יתאכזבו, יתנתקו.
יאבדו אמון.
בתהליך.
בי.

ואז…
לאחר המפגש לקחתי כמה רגעים עם עצמי
והתחלתי לראות :
את השותפות שנבנתה ומתפתחת
עם מנהל הארגון ועם מנהלת משאבי האנוש.
את המוכנות והאומץ להתמודד
עם אתגר מורכב, חי ומשמעותי.
את ההתלהבות והבהירות שזה "שדה"
שאני "משחק" בו וששם אני רוצה להמשיך.
את הגדילה והלמידה שנמצאת במקום הזה.
עבורי. ועבורם.
חגיגה. 

5.
השיחה
שבה שיתפנו במשהו שמעסיק אותנו
ושחי בנו כרגע.
שיחה "רגילה" של כמה דקות.

אלא ש…
היה באמת חשוב לנו לראות זה את זו
והצלחנו להקשיב.
ולכמה רגעים,
הצלחנו לצאת מהמרוץ,
היית אתי והייתי אתך,
ומשהו זז.
כשאני מצליח לעצור,
אני נזכר שוב ושוב,
איזו זכות זו עבורי שאנחנו חברים,
ושאנו מצליחים לייצר את זה בינינו
פעם ועוד פעם.
חגיגה.

*****
החגיגות הכי גדולות
שכמעט ופספסתי השבוע
היו הרגעים הללו ואחרים שדומים להם.
די טרגי בעיני שכל כך קל להחמיץ
חגיגות כה משמעותיות.

הפוסט היומי שכתבתי אתמול
"האתגר האמיתי של חצי הכוס"
מתייחס לזה מזווית נוספת.

באתר הבלוג היומי שלי
תמצאו פוסטים נוספים שנכתבו השבוע:
במבחן התוצאה, אני נאלצת לדחות את פגישתנו,
כשנפגשנו היום, 387 צעדים, ערך לא שקוף.

ניתן להירשם לבלוג בקישור הבא
ולקבל את הפוסט ישירות למייל
יום – יום, טרי טרי.
( אם אתם רשומים והפסקתם לקבל את המיילים,
בדקו בספריית ה spam שלכם… )

*****
במהלך חודש יוני אעביר 3 סדנאות תקשורת מקרבת
המיועדות למנהלות, מובילי שינוי, מנהיגות ויזמים
אשר תתמקדנה בעולם העבודה, פרויקטים והובלת שינוי.

– יום רביעי הקרוב 1/6 במושב מזור
– יום חמישי 9/6 באלון הגליל
– יום חמישי 23/6 בקיבוץ גת.

עד כה נרשמו לכל אחת מהסדנאות כעשרה משתתפות ומשתתפים.
נותרו מספר מקומות אחרונים בכל סדנה.

פרטים מלאים והרשמה בקישור הבא.

שתהיה שבת של שלום,
עם הרבה עצירות וחגיגות,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ט"ו אדר ב' – שיעור על מנהיגות, הורות וכוח

"לנצח אהיה אסיר-תודה לילדיי,
על שחינכו אותי באשר למגבלות המטרה של לגרום לאנשים אחרים לעשות מה שאנחנו רוצים.
הם לימדו אותי, קודם כל, שאני לא יכול להכריח אותם לעשות מה שאני רוצה.
לא יכולתי לגרום להם לעשות שום דבר.
לא יכולתי לגרום להם להחזיר צעצוע בחזרה לקופסה.
לא יכולתי לגרום להם לסדר את המיטה.
לא יכולתי לגרום להם לאכול.
כן, זה היה שיעור מעורר ענווה כהורה,
ללמוד על חוסר האונים שלי,
כי איפה שהוא הכנסתי לי לראש,
שתפקידו של הורה הוא לגרום לילד שלו להתנהג כמו שצריך.
והנה הילדים הצעירים האלה מלמדים אותי את השיעור מעורר- הענווה הזה,
שאני לא יכול לגרום להם לעשות דבר.
כל מה שיכולתי לעשות הוא לגרום להם להצטער על שהם לא עשו זאת.

וכל פעם שהייתי טיפש מספיק כדי לעשות זאת,
כלומר, לגרום להם להצטער שהם לא עשו מה שביקשתי,
הם לימדו אותי שיעור שני על הורות וכוח,
שהתגלה כבעל ערך רב בשבילי על- פני השנים.
והשיעור הזה היה,
שבכל פעם שגרמתי להם להצטער על שהם לא עשו משהו,
הם גרמו לי להצטער על שגרמתי להם להצטער שהם לא עשו משהו.
אלימות מולידה אלימות.

הם לימדו אותי,
שכל שימוש בכפייה מצדי יגרום באופן עקבי להתנגדות מצדם,
מה שיכול להוביל לכך,
שבקשר בינינו תהיה איכות של יריבות.
אני לא רוצה שיהיה לי קשר כזה עם אף אדם,
אבל במיוחד לא עם הילדים שלי,
האנשים האלה, שאני הכי קרוב אליהם ולוקח עליהם אחריות.
אז הילדים שלי הם בני- האדם האחרונים
שאני רוצה להיכנס אתם למשחקי הכפייה האלו,
שעונשים הם חלק בלתי נפרד מהם. "

**

הציטוט נלקח מתוך הספרון "לגדל ילדים בחמלה"
שנכתב ע"י ד"ר מרשאל רוזנברג, יוצר גישת התקשורת המקרבת
וניתן לרכישה דרך עידן מלמד באתר הבא.

*****

בדומה להורות, אני מאמין שכדאי גם למנהיגות, ניהול והובלה
להתבסס יותר על קשר, אמון, בחירה ודיאלוג ופחות על עונשים, משחקי כוח, כפייה, פחד וצייתנות.

ביום חמישי הקרוב 31/3 אנחה ברמת השרון מפגש ייחודי וחד פעמי של תקשורת מקרבת למנהלות/ים ולמובילים/ות.
המפגש יתמקד בחיבור שבין תקשורת מקרבת להובלה, ניהול ומנהיגות בארגונים, פרויקטים ומיזמים וכיצד ניתן לשלב ביניהם.
תקשורת מקרבת מהווה נדבך משמעותי ומרכזי בתהליך ההכשרה והפיתוח של מאות מנהלות ומנהלים שאני מלווה ומנחה בשנים האחרונות.

המפגש יכלול:
– הצגת גישת התקשורת המקרבת ומספר עקרונות מרכזיים מתוכה בדגש על הובלה וניהול.
– דוגמאות אמיתיות (Case Studies ) לשימוש בתקשורת מקרבת מתוך מגוון פרויקטים וארגונים.
– הדגמות Real Time לדילמות ואתגרים שיעלו ממשתתפי המפגש.
– שאלות ותשובות.
– שתייה וכיבוד קל.

המפגש ייערך בחצר של ניר באווירה חמה וביתית.
מספר המקומות מוגבל.
פרטים נוספים והרשמה בקישור הבא.

שבת של שלום. חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ח' אדר ב' – לנהל עובד שאיננו

** בתחתית המסר תמצאו הזמנה למפגש תקשורת מקרבת ייחודי למנהלים/ות ומובילים/ות **

לשתות מכוס שבורה.
כשאני שותה מים מהכוס הזו עכשיו, אני מבין שהיא כבר שבורה.
כי הכוס הזו שנוצרה מתישהו, כמו כל דבר אחר, גם תישבר, תיסדק או תשנה צורה.
יכול להיות שייקח לזה עוד יומיים, שנתיים או עשרים שנה לקרות,
יכול להיות שהיא תיפול מידי, תתרסק ממגש כלשהו או תיזרק בזמן מעבר דירה.
גורלה נחרץ – גם אם היא עדיין שלמה, היא כבר שבורה.
כשאני מבין שהכוס הזו כבר שבורה,
אני יכול להעריך את מה שהיא מחזיקה עבורי כרגע,
להנות מהמגע הקריר והמרענן בכפות ידי,
להתענג על המים הזורמים אל גרוני ומרווים את צמאוני.

**
לנהל עובד שאיננו.
כשחתמנו על חוזה העבודה אתמול והסכמנו להתחיל לעבוד ביחד,
הבנתי שאתה כבר לא כאן.
כי כל מה שמתחיל גם ייגמר.
כשנפסיק לעבוד ביחד זה יקרה כי תמשיך הלאה. או כי אני אעבור תפקיד.
ייתכן שזה שינוי שמישהו מאיתנו יזום ואולי הוא ייכפה עלינו.
זה יכול לקרות מחר בבוקר או כשנצא לפנסיה.
כשאני מבין שבעוד רגע אתה (או אני) כבר לא כאן,
חשוב לי לנצל את הזמן שלנו יחד.
ליצור ביחד משהו משמעותי ובעל ערך.
להנות מעשייה ומדרך המשותפת.
לתת לך ולקבל ממך.
לראות אותך. שתראה אותי.
לפתח אותך ולהתפתח לצדך. כאדם וכאיש מקצוע.

**
להיות הורה זמני.
כשהגחת לעולם והצטרפת למשפחתנו זה היה הרגע הכי עוצמתי בחיי.
עוד מעט כשנתפצל, מישהו מאיתנו ימשיך לדרכו.
אין לי מושג מה תהיה הדרך, לאן נפנה ומתי זה יקרה.
משהו בי מקווה שזה לא יקרה בקרוב מדי.
בינתיים אנחנו כאן. את ואני.
אני רוצה לראות את הנס הזה בכל בוקר, ערב ותוך כדי היום.
לחיות את זה בהסעות, בדיבורים, בטיולים, בחיבוקים, בשתיקות, בויכוחים.
בשמחות, בצחוקים, בכאבים ובקשיים.
אני רוצה לזכור את המתנה המופלאה הזו
ולחוות את מערכת היחסים הנדירה שלנו בכל רגע ורגע.

**
לחיות בזוגיות נפרדת.
כשבחרנו לצעוד זו לצד זה וזה לצד זו במסע הזה,
בחרנו באותה נשימה גם להיפרד. מתישהו.
לא ראיתי את זה אז, אני רואה את זה בבהירות עכשיו.
הפרידה תקרה בקרוב. או בעוד שנים רבות.
כשנהיה בריאים או חולים, קרובים או רחוקים, צעירים או מבוגרים.
זו יכולה להיות החלטה שלך, שלי או של שנינו.
זה יקרה ביום שנתכנן או ביום מפתיע שיבחר בנו.
כשאני מבין שבעוד רגע אנחנו כבר לא ביחד,
קל לי לראות כמה את יפה,
ואני נמלא הכרת תודה, התרגשות ואהבה.

**

כשבחרנו ליצור בחרנו גם להרוס.
כשבחרנו להצטרף בחרנו גם לעזוב.
כשבחרנו להתחבר בחרנו גם להיפרד.
כשבחרנו להיוולד בחרנו גם למות.
חיים מלאים.
בין לבין.
גם וגם.

הפוסט הזה נכתב בהרשאת קטע מהספר "מי מת" מאת סטפן לוין.

*****
הזמנה למפגש תקשורת מקרבת למנהלים ומובילים
ביום חמישי 31/3 אנחה מפגש תקשורת מקרבת חד פעמי למנהלים ולמובילים
אשר יתמקד בערך שתקשורת מקרבת יכולה לתת למנהלים/ות ומובילים/ות בארגונים, בחברות ובפרויקטים.
המפגש יכלול:
– הצגת גישת התקשורת המקרבת ומספר עקרונות מרכזיים בה
– דוגמאות אמיתיות (Case Studies ) לשימוש בתקשורת מקרבת מתוך מגוון פרויקטים וארגונים.
– הדגמות Real Time לדילמות ואתגרים שיעלו ממשתתפי המפגש.
– שאלות ותשובות
– שתייה וכיבוד קל

המפגש יתקיים ברמת השרון בשעות 17:30- 21:00 (כתובת הגעה תישלח לנרשמים)
עלות המפגש 150 ₪ למשתתף ו- 250 ₪ לזוג משתתפים – בהרשמה מוזלת עד 22/3
180 ש"ח למשתתף ו – 300 ש"ח לזוג משתתפים – מה 23/3 ואילך.
מספר המקומות במפגש מוגבל.
להרשמה צרו אתי קשר ישירות במייל חוזר.

שבת של שלום, 
חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter