תגית: חיים

השבוע, לפני עשר שנים בדיוק, יצאנו קבוצה של 25 חבר'ה לסופ"ש בגולן.
זו היתה סוג של התארגנות ראשונה מאז השיחרור, שהתייצבנו אליה בהרכב כמעט מלא,
כולל שלישייה שהגיעה במיוחד מחו"ל.

כדי שמשהו כזה יקרה, לרוב צריך מישהו או כמה מישהו-ים שיהיו הכוח המניע, יארגנו וידחפו.
לפני עשר שנים, הכוחות המניעים שלנו היו תומר ואיתי.
זכינו ליומיים נפלאים עם הרבה שיחות, צחוקים, מדורה, אוכל וטיולים.
כשהיינו שם, לא ידענו שבקרוב ניפרד מאחד המארגנים,
ושהאירוע הזה יהיה זיכרון מתוק אחרון של רבים מאיתנו איתו ביחד.
איתי לוי ז"ל, איש ברזל (תרתי משמע) נפטר מאירוע לב בגיל 44, שנה לאחר אותה התכנסות מופלאה בגולן.
באותו סופ"ש גם לא ידענו שזוהי רק ההתחלה של שרשרת מפגשים משותפים נוספים שלנו,
שתתפתח ותצמח, שתעמיק את ההכרות בינינו ואת מערכות היחסים שלנו.

בשבוע שעבר זכינו לחוות שיא חדש בהשתתפות 16 מאיתנו:
טסנו לאתונה, שכרנו 2 יאכטות, ויצאנו להפלגה מפנקת באיים הסרוניים שבקרבת אתונה.
כמו להקת ציפורים אפקטיבית המובילים התחלפו,
והפעם גילי, יואב וליאור היו הכוחות המניעים והמובילים שבזכותם זה קרה.

בשעות שלפני הטיסה עוד התקשיתי לדמיין את עצמי יוצא מהיומיום ועובר ליקום מקביל לשבוע:
הייתי שקוע עמוק במציאות האינטנסיבית שלנו כאן בארץ,
עם אירועים בעבודה, ובתשומת לב לעניינים רפואיים במשפחה.
חלקנו משרתים פעילים במילואים, לרבים מאתנו יש ילדים בצבא,
הורים מבוגרים ושלל אחראויות, תפקידים ואתגרים.
המעבר היה חד והמשיך להעסיק אותי גם כשהיינו שם:
איפה אני לא נמצא ומה אני לא עושה, בזמן שאני נמצא על היאכטה עם החברים שלי?

בשבוע הזה זכיתי וזכינו לחוות משהו שלא כל אחד זוכה לו בתקופה הזו, ושאולי גם לא יזכה לעולם.
בימים הללו התברכנו באינספור רגעים של ביחד ובחופש אולטימטיבי להיות ולעשות:
צחוקים, זכרונות, ארוחות משותפות, שיחות עומק, אוכל מעולה (שאפו ענק לצחי !),
שש-בש, דיקורים של ארמוזה, משחקים, טיולים, בילויים והמון המון ים.

יש בי הכרת תודה עצומה על הזכות לחוות שבוע כזה ולהיות חלק מקבוצה כזו.
כל כך הרבה תנאים לא מובנים מאליהם צריכים להתקיים בכדי שזה יקרה.
כל כך הרבה אנשים צריכים ליצור ולאפשר את זה.

כשנפגשנו לפני 35 שנים והתחלנו מסלול ביחד לא יכולנו לדמיין איך החיים והחברות שלנו יתפתחו.
כשנפגשנו בדיוק לפני עשר שנים בגולן לא היה לנו מושג מה מחכה לנו בעשור הקרוב.
הקבוצה ככלל וכל אחד מאיתנו במקום כל כך שונה מהמקום שהיינו בו, ואיתי לא איתנו.

מי יודע איפה כל אחד מאיתנו, ואיפה כולנו כקבוצה נהיה בעוד עשור..?

56 חטופות וחטופים עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם, ושכל החפים מפשע יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הפעם הראשונה שקראתי את "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" היתה לפני קרוב לשלושים שנה.
אני לא בטוח איך הגעתי לספר הזה, אבל אני ממש זוכר סיטואציה קונקרטית שלי קורא בו.
הייתי אז בן 26 או משהו כזה, כשנה לאחר השחרור מהצבא,
זמן קצר לאחר שמאיה ואני עברנו לגור בחיפה לקראת תחילת לימודיי בטכניון.
אני ממש יכול לראות את עצמי יושב על כסא בסלון, בגבי לטלויזיה ולמטבח,
רגליי על המסילות של חלון ההזזה שמאחורי הספה,
משקיף על היער של רמות ספיר, מרגיש את הבריזה החיפאית הנעימה של שעות אחה"צ.
המבט שלי נע לסירוגין בין הנוף שמולי לבין הספר שאני מחזיק,
המחשבות רצות בין המילים של הספר לאסוציאציות שעולות לי בחיבור שלהם לחיי.
באותם רגעים משהו בי ממש מתרגש, כשאני קולט שיש פה משהו מיוחד וחזק עבורי שהולך להשפיע עלי מאוד.
סוג של גילוי.

מאז קראתי את "שבעת ההרגלים" של סטיבן קובי עוד פעמים רבות.
חזרתי אליו שוב ושוב לאורך השנים.
נראה לי שהוא הספר שהשפיע עלי ועל חיי יותר מכל ספר אחר.
המלצתי עליו אינספור פעמים.
היו שנים שהייתי קונה אותו כמתנת כניסה לעובדים חדשים שלי,
ומבקש מהם לקרוא את הפרק הראשון לפני השיחה הראשונה שלנו.
בכל סדנת משתחררים שאני מקיים בעשור וחצי האחרון זה הספר הראשון שאני מזכיר,
וחלק ניכר מהסדנה מוקדש לכמה מן ההרגלים המופיעים בספר.

השבוע, לאחר שנה או שנתיים שלא עשיתי זאת, חזרתי לספר "שבעת ההרגלים".
בכל פעם אני מתפעל מחדש ממה שהוא מעורר בי ומהדרך שבה הוא משפיע עלי. 
זה משהו אחד להתלהב מספר שאתה קורא בשלב מסוים בחייך,
ומשהו אחר לגמרי לחזור אליו שוב ושוב, למצוא אותו בעל ערך בכל שלב בחיים ולהתלהב בכל פעם מחדש.
מעניין למה זה משפיע עלי בעוצמה ובמהירות כזו.
אולי זו הבהירות והפשטות של Back to Basics, ביטוי חד של מספר עקרונות מפתח עמוקים,
שממשיכים להיות רלוונטיים ומשמעותיים לאורך השנים הללו, גם בתקופות הכי אינטנסיביות ומאתגרות.

ההתחלה של הספר, עשרות העמודים הראשונים שלו, חזקה במיוחד עבורי. גם היום.
ההרגל הראשון מתוך השבעה – "היה פרואקטיבי" – נוגע בחשיבות של בחירה ולקיחת אחריות.
עם השנים קראתי לזה א"ב.
א"ב של חיים מלאים = אחריות ובחירה.
המעבר מתגובתיות אוטומטית ללקיחת אחריות ומתן מענה למה שקורה מתוך בחירה מודעת.
רק את הנושא הזה אפשר ללמוד במשך חודשים ולתרגל חיים שלמים.

סטיבן קובי הושפע מאוד מויקטור פרנקל, שורד מחנות הריכוז, אבי תורת הלוגותרפיה, ומי שכתב את "האדם מחפש משמעות".
הוא מרבה לצטט אותו בספרו ומתאר עד כמה תפיסותיו ורעיונותיו של פרנקל עיצבו אותו.

כששמעתי השבוע את סטיבן קובי מקריא בקולו את הספר ומזכיר שוב ושוב את ויקטור פרנקל,
חזרתי ל-"האדם מחפש משמעות" כדי לשאוב בצורה ישירה ולא מתווכת מפרנקל את חוכמתו ותפיסותיו.
הקריאה הנוכחית של "האדם מחפש משמעות" הייתה מאוד ייחודית הפעם.
בעבר, תיאור ההתמודדויות והחוויות שפרנקל משתף, היה עוצמתי, מעורר השראה ומרגש,
אבל זה תמיד הרגיש קצת רחוק, כאילו שייך להיסטוריה שכבר לא כאן.
בקריאה הפעם, עם כל מה שאנו עוברים-חווים-שומעים-רואים מאז ה-7 לאוקטובר,
הכול מרגיש הרבה יותר קרוב, חי ומוחשי.

אחד הרעיונות המרכזיים של פרנקל הוא שאין לנו שליטה על נסיבות חיינו ועל מה שקורה לנו,
אך שבכל רגע נתון אנו יכולים לבחור את התגובה ואת העמדה שלנו כלפי מה שקורה לנו.

על פי פרנקל, החופש החשוב מכל, חופש שאחרים לא יכולים לגזול מאיתנו,
הוא החופש לבחור את גישתנו ואת התגובה שלנו ביחס למה שקורה.

פרנקל ותורת הלוגותרפיה שפיתח עוסקים רבות בנושא המשמעות,
ובחשיבות של מציאת משמעות אישית בחיים גם במצבים הכי קשים.

לקראת סיום, קבלו מספר ציטוטים מספריו של פרנקל, שנוגעים בי, מראים לי מה אפשרי, נוטעים בי תקווה ומאתגרים אותי.

"בין אירוע לתגובה קיים מרווח.
במרווח הזה טמון הכוח שלנו לבחור את התגובה שלנו.
בתגובה שלנו שוכנים הצמיחה והחופש שלנו."

**
"אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד:
את האחרונה שבחירויות אנוש –
לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבחוֹר את דרכו."

**
"אין דבר בעולם שעשוי לעזור לאדם לשרוד גם בתנאים הקשים מכל, כמו הידיעה שיש משמעות לחייו.
חוכמה רבה גנוזה באמירה של ניטשה: 'מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך' ".

**
"לא מצב של העדר מתיחות נחוץ לאדם, אלא השאיפה והמאבק אל מטרה ראויה לו."

**
"מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים.
צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים,
כי בעצם לא היתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים, אלא למה שביקשו החיים לקבל מאתנו.

צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים
ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על-ידי החיים יום-יום ושעה-שעה.
ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור – אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה."

הרעיונות הללו כל כך חשובים בעיניי, וכל כך רלוונטיים למה שאנו עוברים וחווים בתקופה הזו.
לא רק במצבי הקיצון הקשים ביותר, אלא בעשרות סיטואציות ומצבים יומיומיים.

כל אחד מהם עולם ומלואו, הזמנה להרהור ולתרגול מעמיק בחיי היום-יום.

יש לנו אחריות ויש לנו בחירה.
חשוב לגלות את המשמעות האישית שלנו בימים הללו.
לבחור בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה, לעשות את העבודה שלנו במשמרת הנוכחית. 

58 חטופות וחטופים עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה, בשלום ובבריאות גופנית ונפשית לחיק משפחותיהם ואהוביהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מתנה לשבת –
אוסף של מילים טובות, מחזקות, מרחיבות לב, מעוררות השראה ומניעות מחשבה שליקטתי ממקומות שונים:

"אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלה
הוא הפחד מפני קביעת גבולות והטלת אחריות.
…
הנה מה שגיליתי: לבה של החמלה הוא קבלה.
ככל שמתעצמת היכולת שלנו לקבל את עצמנו ואת הזולת, כן אנו נעשים חומלים יותר.
למותר לציין שקשה לקבל אנשים כשהם פוגעים בנו, מנצלים אותנו או רומסים אותנו.
המחקר לימד אותי כי הדבר הראשון שעלינו לעשות כדי שנוכל לתרגל חמלה באמת ובתמים
הוא להתוות גבולות, ולא לפטור אנשים מאחריות להתנהגות שלהם."

~ מתוך "מושלמים כפי שאנחנו" מאת ברנה בראון

**
"אם אני משתמש בתקשורת לא-אלימה כדי לשחרר אנשים להיות פחות מדוכאים ולהסתדר טוב יותר עם משפחתם,
אבל איני מלמד אותם, בו-בזמן, להשתמש באנרגיה שלהם כדי לשנות במהירות מערכות בעולם,
אז אני חלק מהבעיה.
אני למעשה מרגיע אנשים, עושה אותם שמחים יותר לחיות בתוך המערכות כפי שהן,
ולכן אני משתמש בתקשורת לא-אלימה כסם מרדים."

~ מרשל רוזנברג (יוצר גישת התקשורת המקרבת), 2005
**
"לקח לי חיים שלמים להבין
שמכל מה שאעשה,
העבודה הכי חשובה שתהיה לי
היא להניח מילים טובות בתוכי,
על ליבם של אחרים,
בליבו של העולם,
בין הרווחים של הכאב
ובין הסדקים של הקושי,
להניח מילים טובות
ולתבל אותן בכוונה ואמת
שיוכלו לתת חיים איפה שבדיוק הסתיימו להם,
שיוכלו להביא שקט איפה שסערה מתחוללת,
לקח לי חיים שלמים להבין,
שהמילים שאניח בתוכי
יהיו הנכסים הכי חשובים בחיי,
ושמכל הבגדים שאמדוד
האמת תהיה הכסות שהכי תחמיא לי"

~ "מילים טובות" מאת שניקה שקד

**
"לפעמים התפילות החזקות ביותר הן גם הפשוטות ביותר.
פעם, כששכבתי על שולחן הניתוחים וחיכיתי להרדמה,
לקח אחד המנתחים את ידי ושאל אם אני רוצה להצטרף אליו ואל צוות המנתחים בתפילה.
נדהמתי ועניתי בחיוב.
הוא אסף את הצוות סביב שולחן הניתוחים לרגע של שקט, ואחר כך אמר בשקט:
'הלוואי שיהיה לנו הכוח לעשות כאן את הדבר הנכון'. "

~ מתוך "ברכות סבי" מאת רחל נעמי רמן

**
"אבא אמר –
את כל צווי המוסר ועשרת הדיברות אני יכול לצמצם לדיבר אחד בלבד – לא תכאיב.
זה הכול.
ואם זה בלתי אפשרי, אז לפחות תשתדל להכאיב פחות.
כמה שפחות."

~ פניה עוז זלצברגר, בתו של עמוס עוז, מתוך הספד לזכרו.

**
"בתוך השנאה שיש בעולם,
מצאתי בתוכי אהבה בלתי מנוצחת.
בתוך הדמעות, נדמה לי שיש חיוך בלתי מנוצח.
בתוך הכאוס, גיליתי שיש בי שלווה בלתי מנוצחת.
הבנתי בעיצומו של חורף, שבתוכי שוכן קיץ בלתי מנוצח.
וזה משמח אותי, כי לא משנה כמה קשה העולם דוחף אותי,
בתוכי יש משהו טוב שדוחף בחזרה."

~ אלבר קאמי

**
"אבל ואהבה הן אחיות, שזורות יחד מראשית הדרך.
הקרבה ביניהן מזכירה לנו שאין אהבה שאינה כוללת אובדן,
ואין אובדן שאינו תזכורת לאהבה שאנו נושאים בליבנו למה שפעם החזקנו קרוב."

~ פרנסיס וולר

**
"אומץ זוהי איכות שמחיה וממריצה את ליבנו תוך כדי ההליכה בדרך.
אם טבען של קהות ועייפות הוא לסגת מאתגרים ומקשיים, טבעו של אומץ לב הוא הפוך.
אומץ נטען באנרגיה כשהוא פוגש אתגר.
משימות קשות מהוות השראה עבורו, ולעיתים הוא אפילו יצא ויחפשן.
כשאומץ לב נוכח, ניענה לאתגרים השונים העשויים להופיע בדרך למטרה,
ולא נירתע ממחשבה על קושי או מגודל המשימה."

~ ג'וזף גולדסטין

**
"אם אתם רוצים לחזות לאן תגיעו בחיים,
עליכם רק לעקוב אחר מסלול ההישגים הזעירים או ההפסדים הזעירים שלכם,
ולראות לכדי מה יצטברו ההחלטות היומיות שלכם בעוד עשר או עשרים שנה."

~ מתוך "הרגלים אטומיים" מאת ג'יימס קליר

**
"מרחוק כל דבר נראה נס
אבל מקרוב גם נס לא נראה כך.
אפילו מי שעבר בים-סוף בבקיעת הים
ראה רק את הגב המזיע
של ההולך לפניו
ואת נוע ירכיו הגדולות"

~ מתוך "ניסים" מאת יהודה עמיחי

**
מה אני לוקח מכאן?

גבולות
אחריות
חמלה
אהבה
שלווה
מילים טובות
כוונה
אמת
הדבר הנכון
אמונה
אומץ
כוח
שינוי
חיים

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע, תוך כדי פגישה עם חבר, נזכרתי במכתב שכתבתי לעצמי במהלך שירותי הצבאי,
רגע לפני פעילות מבצעית מורכבת כלשהי.
לאחר הפגישה שלחתי לאותו חבר פוסט שכתבתי לפני יותר משנתיים –
שבו אני מזכיר את המכתב הזה במבט רפלקטיבי של שלושים שנה אחרי.
תו"כ שחזרתי לקרוא את הפוסט שוב בעצמי,
התגלגלתי לפוסט נוסף שכתבתי באותה תקופה בהפרש של שבועיים ביניהם,
שנקרא "מבחן השבוע האחרון".

מתחשק לי לשתף אתכם בכמה תחושות ומחשבות שעלו בי כשחזרתי לשני הפוסטים הללו השבוע:

למרות השוני ביניהם והעובדה שכל פוסט נוגע בנושא אחר,
שניהם עוררו בי תחושת התרגשות והיו חזקים מאוד עבורי.
הנושאים המרכזיים שלהם ממשיכים להעסיק אותי ולגעת בי.
הם ממש רלוונטיים עבורי גם בימים הללו, שנתיים ורבע לאחר שנכתבו.

**
הפוסטים נכתבו באוגוסט-ספטמבר 2022, במציאות שונה מאוד מהמציאות הנוכחית:
חודשים ספורים לפני ההכרזה של יריב לוין על הרפורמה המשפטית,
שנה וקצת לפני השביעי לאוקטובר, המלחמה וכל שרשרת האירועים שתתרחש בעקבותיהם.
באותה נקודת זמן שבה נכתבו הפוסטים,
לא היה לי מושג מה צפוי לנו, אילו שינויים עצומים עומדים להתרחש,
וכמה אינטיסביים ומורכבים יהיו חיינו בעוד רגע.

המחשבה שלמרות שהעולם ושמציאות חיינו השתנו מאוד בשנתיים הללו,
הנושאים המרכזיים בפוסטים הללו נשארים רלוונטיים (אולי אפילו יותר מתמיד),
מעוררת בי תחושה של יציבות, סוג של עוגן בחיים מטולטלים ומלאי חוסר וודאות.
הרעיונות של הכרת תודה ו-"מבחן השבוע האחרון" (או הנוכחי),
משמשים כמצפן פנימי מקרקע שמתווה כיוון ועוזר לשמור על שפיות ועל תפקוד יומיומי.

**
זה לא רק עניין של איפה הייתי/היינו לפני שנתיים ורבע ואיפה אני/אנחנו עכשיו.
זה גם מה קרה במהלך השנתיים הללו, איך חיינו, מה עשינו, מה חשבנו ואיך הרגשנו.
עולה בי הכרת תודה, התרגשות ושמחה,
כשאני חושב על כך שהתפיסות והכלים הללו (הכרת תודה ו"מבחן השבוע")
היו איתי לכל אורך הדרך בתקופה הזו, גם בימים הכי נמוכים ובשבועות הכי מאתגרים.

מסע החיים שלנו מתהווה יום אחר יום ושבוע אחר שבוע.
לא הכול תלוי בנו ואין לנו שליטה על מה שקורה סביבנו.
למזל ולגורמים רבים נוספים יש השפעה גדולה על חיינו.
עם זאת, חשוב לזכור שיש לנו בחירה והשפעה על ההתנהלות שלנו.
מה שאנחנו חושבים, מרגישים, אומרים ועושים משנה.

**
כשם שבספטמבר 2022 לא היה לנו מושג מה אנו צפויים לחוות ולעבור בשנתיים הקרובות,
כך בנקודת הזמן הנוכחית, אנחנו לא באמת יודעים מה צופן העתיד,
ואיך תיראה מציאות חיינו האישית, המשפחתית, החברתית, הארצית והעולמית.
לכל מי שמדבר בסימני קריאה או בנחרצות בנוגע לתסריט כזה או אחר,
אני ממליץ לטפח מעט ענווה ולגדל קצת יותר ספק.

הרפלקציה וההתבוננות לאחור, מחזקת אותי גם בהסתכלות קדימה ובמחשבות על העתיד:
כשם שאז לא היה לנו מושג, כך גם עכשיו אין לנו מושג.
בסבירות גבוהה, הכרת תודה ו"מבחן השבוע",
ימשיכו להיות רלוונטיים, חשובים, מייצבים ומחזקים גם בעתיד הלא ידוע ומלא אי-הוודאות.

בתוך המורכבות, חוסר הוודאות והקושי, אנחנו יכולים להגדיר לעצמנו את תפקידנו ואת העבודה שלנו:
רק השבוע –
לחוות (גם) שמחה והכרת תודה,
לחיות מתוך בחירה ולקיחת אחריות,
ולוודא שהמחשבות, המילים והפעולות שלנו הן בהלימה לערכים שלנו ולמה שבאמת חשוב.

אם נקפיד על כך רק השבוע,
ואז רק בשבוע הבא, וכך הלאה שנה שלמה,
אולי נזכה להתבונן אחורה בסוף השנה הבאה,
בסיפוק, בהתרגשות, בהכרת תודה ובענווה עמוקה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בתחילת השבוע אשתי הראתה לי סרטון עם אדם שאיבד את אשתו ואת בנו ב7.10.
המוטו שלו הפך להיות "אין דבר כזה מחר".
מאז האסון הוא מפציר בעובדיו לדחות בעבודה את מה שאפשר למחר, לצאת הביתה קצת יותר מוקדם,
ולהקדיש עוד היום זמן למשפחה, לחברים ולחוויות חיים משמעותיות.
זה היה סרטון חזק והיתה לי תחושה שכבר ראיתי ושמעתי אותו.

כמה דקות לאחר שצפיתי בסרטון, נפל לי האסימון ונזכרתי מאיפה אני מכיר אותו.
אבידע בכר מבארי הופיע בסדרת "היום שלא נגמר" בכאן11 ועם המילים שלו בחרו לסיים את הסדרה.
קטע הסיום איתו היה מרגש ועוצמתי,
במיוחד לאור הסיפור האישי שלו וההכרות עם מה שהוא ומשפחתו עברו באותן שעות טרגיות בממ"ד.

המסר החשוב של אבידע הוא לעשות היום את מה שחשוב ולא לדחות למחר, כי מחר אולי יהיה מאוחר מדי.
אני בטוח שהרעיון הזה לא מפיל אתכם מהכסא ושזו לא הפעם הראשונה ששמעתם אותו.
כל מי שחי פה אי-אילו שנים כבר חשב אותו לעצמו.
כן, זה חשוב וברור, ועדיין קשה ליישם את זה.

**
בשנים האחרונות התחדד לי שהרעיון הזה מתאים לא רק לעשייה אלא גם להרגשה.
כשם שחשוב לעשות עוד היום את מה חשוב ולצבור חוויות,
כך חשוב לחוות עוד היום שמחה, הנאה והכרת תודה.
חשוב להרגיש ולחוות את זה עוד היום, במקום לחכות לעתיד מדומיין כלשהו או ליום שבו "דברים יסתדרו".

זה לא פשוט וזה לא קל.
קשה ליישם את הרעיון של לעשות מה שחשוב עכשיו כי החיים לוחצים ומסלילים.
קשה עוד יותר ליישם את הרעיון של להרגיש היום שמחה, נחת והכרת תודה במציאות הנוכחית באשר היא. 
אנשים רבים לא בטוחים שזה אפשרי בכלל, אולי זה נשמע להם כמו קשקוש ניו-אייג'י בשקל.
היכולת לחוות רגש מסוים ללא תלות בנסיבות חיינו עלולה להישמע בלתי אפשרית ודמיונית.
אבל היא לגמרי אפשרית.
זו מיומנות שאפשר ללמוד אותה, לתרגל ולטפח אותה.
אני מאמין שהיא חלק ממהות החיים, ממה שבאנו ללמוד ולהטמיע כאן.
להצליח להנות מהדרך, בכל מקום ושלב אנו נמצאים בו.

**
איך עושים את זה?
איך "מפעילים את הכפתור" ומרגישים שמחה והכרת תודה?
הדרך הבסיסית היא לשאול את עצמנו על מה אנו שמחים או מכירי תודה עכשיו,
להפנות לשם קשב ותשומת לב ולתת לזה מקום.
הדבר שאנו מקדישים לו תשומת לב הולך וגדל בחיינו.
לשאלות יש כוח והן משפיעות על המחשבות והתחושות שמגיעות בעקבותיהן.
כשנפנה את זרקור תשומת לבנו למה מעורר בנו שמחה והכרת תודה עכשיו נמצא עוד ועוד דברים כאלו.
בשנים האחרונות אני נוהג לפתוח רבים מהבקרים שלי בתרגול שכזה.
אני שואל את השאלות וכותב לעצמי את מה שעולה.
ההשפעה היא גם רגעית וגם ארוכת טווח.
החיבור לשמחה ולהכרת התודה משנה את מצב הרוח הנוכחי באותו רגע.
עם הזמן זה הופך להיות הרגל מחשבתי-רגשי, שריר מפותח שקל יותר להפעיל אותו.

אין פה שיקוי פלא או קיצור דרך לשינוי חיים ברגע.
כמו מים שחוצבים סלע בהתמדה ובעקביות,
שמחה והכרת תודה הן איכויות שיש לחשוב, להרגיש ולטפח בכל יום.

**
אבידע מנסה "לנער" אותנו כדי שלא נגיע למצב שבו נצטער על משהו חשוב שלא עשינו אמרנו.
יום שבו לא עשינו משהו חשוב מספיק ולא היינו עם אנשים שחשובים לנו הוא יום מבוזבז.
אני רוצה להצטרף אליו ולהוסיף – יום שבו לא חווינו שמחה והכרת תודה הוא יום מפוספס שלא יחזור.

החיים שלנו מלאים גם בשמחה וגם בעצב, ותמיד ימשיך להיות בהם מימד של סבל וכאב.
לעולם לא יגיע השלב שבו הכול יהיה מושלם ומותאם בדיוק לציפיות ולרצונות שלנו.
ההכרה בזה יכולה לשרת אותנו ולסייע לנו להפסיק לחכות ליום דמיוני שכזה,
או לחשוב שמשהו לא בסדר אם היום הזה עדיין לא הגיע.
אפשר להרגיש גם היום שמחה, אהבה, נחת והכרת תודה,
לצד (ולא במקום) עצב וכאב.

גם המימד הפעולתי-עשייתי וגם המימד הרגשי-חוויתי מגיעים עם הבטחה ועם אחריות.
ההבטחה היא ש"זה אפשרי".
האחריות היא ש"זה עלינו ואנחנו אלו שצריכים לעשות את זה" – למקד תשומת לב, לחוות ולתרגל.
אם אנחנו ברי-מזל למדנו את זה בילדותינו מהורינו או ממורה כלשהו,
ואם לא זכינו ללמוד ממישהו שמבין וחי את זה לעומק, עדיין נוכל לטפח את זה לעצמנו,
ואז "להוריש" את זה לילדינו.

הלוואי שבקרוב נזכה לבשורות טובות ולחזרת כל החטופים.
כל חטוף וחטופה שחוזרים, וכל חטוף או חטופה שנשארים בשבי הם עולם ומלואו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ברוני וור (Bronnie Ware) היא אחות סיעודית פליאטיבית, שליוותה מטופלים רבים בשבועות האחרונים לחייהם.
מתוך השיחות הרבות שהיא ניהלה עם אנשים בשלבי הגסיסה המתקדמים שלהם,
ברוני זיהתה חמש חרטות נפוצות החוזרות על עצמן שוב ושוב במצבי סוף החיים הללו.

אלו חמש החרטות המרכזיות שברוני וור זיהתה:
(היא גם תיעדה אותן בספרה "The Top Five Regrets of the Dying")

1. "הלוואי שהייתי חי חיים נאמנים לעצמי, ולא את החיים שאחרים ציפו ממני"
אנשים רבים מבינים לקראת סוף חייהם שהם חיו לפי ציפיות של אחרים,
ולא נתנו מספיק מקום ומשקל לחלומות, לערכים, לתשוקות ולרצונות שלהם.
הפחד משיפוטיות, מדחייה, מפגיעה או מכישלון גרם להם לוותר על דברים שחשובים להם.

2. "הלוואי שלא הייתי עובד כל כך קשה"
חרטה זו נוגעת במיוחד לאנשים שהקדישו את רוב זמנם לקריירה, על חשבון משפחה, חברים, תחביבים ועוד.
הם מצטערים על כך שהפסידו רגעים יקרים עם יקיריהם ונשארו עם תחושת פספוס, החמצה וריקנות,
גם אם חוו הצלחות מקצועיות והגשמה אישית בעבודה.

3. "הלוואי שהיה לי האומץ לבטא את רגשותיי"
פחד מדחייה או רצון לשמור על הרמוניה גורמים לאנשים רבים להסתיר את רגשותיהם ומחשבותיהם האותנטיים,
או לא לבטא את עצמם במלואם.
התוצאה עלולה להיות מערכות יחסים לא מספקות ותחושות ניכור, ריחוק ובדידות.

4. "הלוואי שהייתי שומר על קשר עם חבריי"
החיים המודרניים, העמוסים והאינטנסיביים גורמים לעיתים להזנחה של קשרים חברתיים ולנתק מחברים קרובים.
עם הזמן, לעיתים מאוחר מדי, אנשים מבינים שקשרים אלו חסרים להם, ושהם מקור לשמחה, ביטחון ומשמעות.

5. "הלוואי שהייתי מרשה לעצמי להיות מאושר"
אחת החרטות העמוקות ביותר היא על ויתור על שמחה, הכרת תודה וחגיגה.
זה יכול לנבוע מתוך פחד, הרגלים מחשבתיים-רגשיים, תחושת חוסר לגיטימיות או ציפיות חברתיות.
אנשים מתחרטים שלא עצרו ליהנות מהרגעים הפשוטים או שלא איפשרו לעצמם להיות מאושרים בנסיבות שונות.

**
קריאת החרטות ומחשבה עליהן מעוררות שאלות חשובות, כמו למשל:
האם ועד כמה אנחנו אותנטיים ונאמנים לעצמנו?
האם אנחנו מקדישים זמן למה שחשוב לנו באמת?
האם אנו מרשים לעצמנו ומצליחים להנות מהחיים?

הן מזמינות אותנו לעצור, להתבונן ולבצע שינויים לחיים מיטיבים ומדויקים יותר.

**
באופן אישי, בנקודת הזמן הזו, שתיים מהחרטות נוגעות בי במיוחד:

החרטה הראשונה מתחברת לי בצורה הדוקה לנושא של משמעות בחיים.
היא מצביעה על החיים כבחירה של נאמנות לערכים ולחלומות שאינם מוכתבים על ידי אחרים או הסביבה.
משמעות אינה מתבטאת רק במה שהשגנו או בתוצאות שהגענו אליהם,
אלא גם בדרך שבה אנחנו הולכים.
עד כמה חיינו משקפים את ערכינו ואת מה שחשוב לנו באמת?
כשאנחנו מצליחים להרים את הראש מהשגרה האינטנסיבית,
ולפעול מתוך בחירה, לקיחת אחריות ומחויבות למה שבאמת חשוב לנו,
אנחנו יוצרים לעצמנו עכשיו חיים עשירים, מלאים ומשמעותיים ומקטינים משמעותית את הסיכוי לחרטה בעתיד.

**
החרטה החמישית ("הלוואי שהייתי מרשה לעצמי להיות מאושר") היא ייחודית.
ארבע החרטות הראשונות מתמקדות בבחירות חיצוניות ובאינטראקציה עם אנשים והעולם:
פעולות שעשינו או שלא עשינו, דברים שאמרנו או שנמנענו מלומר, הזדמנויות שהחמצנו.

החרטה החמישית לעומת זאת מתמקדת בעמדה הפנימית שלנו:
האם אנחנו מאפשרים לעצמנו לחוות שמחה והכרת תודה?
האם אנו בוחרים ומצליחים לראות בכל יום את היופי והטוב שבחיים, גם כשלא הכול מושלם?

יש כאן תזכורת חשובה:
שמחה, אושר והכרת תודה אינם תוצר של משהו שקורה או לא קורה במציאות החיצונית.
החרטה החמישית קוראת לשינוי פנימי עמוק ולפיתוח מיומנות קריטית – ללמוד לשמוח ולהיות מאושרים.

**
עדיף לפגוש את חמש החרטות הללו עכשיו ולא על ערש דווי.
לא משנה מה גילכם, מצבכם ואיפה אתם כרגע – זה לא מאוחר מדי לדייק ולכוונן.

היום אפשר לבחור להעז יותר, לתת מקום למה שחשוב,
לבטא את עצמנו ואת רגשותינו, לחזק קשרים ולפתח מערכות יחסים,
להרשות לעצמנו וללמד את עצמנו להיות יותר מאושרים ושמחים.

יותר מהכול חמש החרטות הן קריאה לבחירה אוהבת, חומלת ואמיצה בחיים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע הזה היה רגשי ומורכב מאוד עבורי.
עניינים אישיים התערבבו עם אירועי ה 7.10 והאבל הלאומי.

ביום ראשון השבוע, 6.10, מלאו 90 שנה להולדתו של אבי ז"ל.
באותו יום בדיוק השתתפתי בהלווית אביה של חברה לעבודה,
רופא מוכר, מוערך ואהוב בשיא הקריירה המקצועית שלו שנפטר באופן מפתיע בגיל 65.
כל כך עצוב להיפרד ממישהו קרוב בשלב כזה בחיים, במיוחד כשזה מגיע באופן לא צפוי וללא הכנה.
מכל ההספדים של בני המשפחה והחברים לעבודה הכי נגע בי ההספד של בנו הבכור, אחיה של חברתי לעבודה.
תוך כדי שהקשבתי לו מספר בקול רוטט ובעיניים דומעות על הקשר שלו עם אביו,
הוצפתי במחשבות ורגשות על הקשר שלי עם אבי, ועל הקשר שלי עם ילדיי.
כשאני מדמיין איזה קשר אני רוצה עם ילדיי,
אז ההספדים ששמעתי בהלוויה הם בהחלט באזור של מה שאני מאחל לעצמי.
אולי ניתן למצוא נחמה מסוימת במחשבה שלא כל אחד זוכה לקשר שכזה ושהם זכו.

לאחר ההלוויה נסעתי לבית העלמין בכפר סבא שבו קבור אבי ז"ל.
תוך כדי ניגוב המצבה, מילוי מים בכד החרס והנחה של ענף ירוק, התחדדה לי התובנה הבאה:

בכל רגע החיים עלולים להשתנות מקצה לקצה ורוב הסיכויים שזה לא יקרה בקרוב.

הסתכלתי סביבי וראיתי ש מרבית "השכנים" של אבי נפטרו לאחר גיל 80.
מהבחינה הזו אבי שנפטר בגיל 76 היה חריג יחסית. הוא הוריד את הממוצע של "שכניו".
למרות שהרשתות, החדשות ותשומת הלב שלנו נוטות להתמקד בטרגדיות ובאסונות,
המשקל הסגולי של האירועים הללו בעולם נמוך משמעותית מהכיסוי התקשורתי שהם מקבלים.

מכיון שבכל רגע הכול יכול להשתנות,
חשוב להיות עוד היום עם האנשים החשובים לנו ולהקדיש זמן לדברים החשובים בחיינו.
אם נחיה בצורה כזו בכל יום, אז גם אם מה שאיננו רוצים שיקרה יתרחש (וזה עלול לקרות..),
לפחות נהיה שלמים עם הדרך ונספיק להנות ממה שהיה עד כה.
בשנים האחרונות רועי בני ואני מקפידים לצאת ביחד לטיול קיץ מתגלגל בן כשבוע.
התחלנו עם זה כשרועי היה בכיתה ב' והקפדנו לעשות זאת מאז בכל שנה ושנה, 8 שנים ברציפות.
השנה, בגלל האירועים הבטחוניים והחום הכבד של אוגוסט, החלטנו לדחות את הטיול.
היה לי ברור שאני לא רוצה לוותר על זמן האיכות המופלא הזה, אבל לאור המצב לא הייתי בטוח אם ומתי נצא.
לפני מספר ימים רועי שאל אותי אם אנחנו יוצאים לטיול בסוכות.
עניתי לו משהו בסגנון "כן, אפשר.." כשמצד אחד אני רוצה ומצד שני לא ממש מתחייב.
במהלך ההלוויה, תו"כ הקשבה להספד היה לי ברור שרועי ואני הולכים לעשות את זה בקרוב.
אנחנו הולכים ליצור לעצמנו גם השנה את החוויה המשותפת הזו ואת הזמן ביחד.

לצד ההכרה בכך שבכל רגע הכול יכול להשתנות, יש דבר חשוב לא פחות שכדאי להפנים:
רוב הסיכויים שזה לא יקרה בקרוב.
אביה של חברתי לעבודה נפטר בגיל 65 כשאמו בת ה91 עדיין בחיים, צלולה ובריאה.
65 זה החריג היוצא מהכלל ו80-90 זה הכלל.

השילוב הזה של "זה עלול לקרות בכל רגע" + "מרבית הסיכויים שזה לא יקרה",
הוא שילוב המאזן בין ענווה באפסיות שלנו והכרה בארעיות החיים,
לבין הימנעות מייאוש או מפסימיות וקריאה לחיות חיים פרואקטיביים, משמעותיים ושמחים.

התנאים אף פעם לא מושלמים.
בכל רגע נתון יש משהו לחשוש ממנו או לדאוג לו.
ובכל רגע נתון יש גם משהו משמח שאינו מובן מאליו שניתן להוקיר.

אם משהו יקרה מחר, נעשה כמיטב יכולתנו להתמודד.
בינתיים, ביום ועוד יום שעוברים, לצד הדאגה והקושי יש גם הרבה סיבות לשמחות, לחגיגות ולהכרת תודה.

יש משהו טרגי באירוע לא צפוי שמתרחש בגיל צעיר וקוטע את החיים.
לא פחות טרגי זה לחיות שמונה או תשעה עשורים מבלי להנות מהדרך, להודות על מה שיש ולחגוג את החיים.

גמר חתימה טובה,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אתמול עשינו בעבודה הרמת כוסית וירטואלית לקראת ראש השנה.
בחדר בפ"ת היו קרוב למאה אנשים, ועל קו הטלפון-וידאו עוד מספר דומה.
התחלנו מכמה מילים של גלעד שגיסו אבינתן אור חטוף בעזה.
בזמן שגלעד סיפר על גיסו ובירך לקראת השנה החדשה מבטו של אבינתן ננעץ בנו מבעד לשקף המוצג.
בחדר שעד לפני כמה דקות היה רועש ומלא בצחוקים, דיבור על עבודה ושיחות חולין היתה דממה.
כולנו הקשבנו גם לגלעד וגם התכנסנו בעצמנו למחשבות ולתחושת האישיות שצפו לכל אחד מאתנו.
כמה מהעובדים שהגיעו בבוקר למשרד היו חסרים, כי בצהריים הם הוקפצו צפונה והצטרפו לצוותים שלהם.
גיל, רס"ן במילואים, שהיה השנה בצבא יותר משהיה בבית או בעבודה, הצליח להגיע והיה איתנו.
דוד, קצין שיריון שנמצא עכשיו בצפון, הצליח להתחבר לכמה דקות בטלפון ולאחל שנה טובה מהשטח.

ואז, אורטל ונופר הוליכו אותנו בעזרת שיר מקסים ומצגת מרגשת דרך עשרות לידות וחתונות שחווינו השנה,
ביניהם תמונה טריה במיוחד, מהגר שילדה ממש בשעות האחרונות.
כל לידה, כל חתונה, עולם ומלואו.
עשרות התחלות חדשות, כוחות עוצמתיים של בריאה והתחדשות.

את המפגש חתם איתי מנהל הארגון.
הוא בחר להביא את שירו של אריק איינשטיין "אולי צריך לתת לזה עוד זמן"
וסיפר שאריק כתב את השיר לאחר תאונת דרכים קשה ותקופת החלמה ארוכה.

אריק מתחיל את שירו עם שני בתים ראשונים:

"החיים עוד לא חזרו למסלולם,
הפצעים עדיין לא הגלידו,
אולי זה יישאר כבר לעולם,
אולי צריך לתת לזה עוד זמן
מה יהיה ימים יגידו

השמש הגדולה מופיעה תמיד בזמן
הגשמים גם הם בסדר, יורדים הם בעיתם
עולם כמנהגו נוהג שוקק בעצלתיים
אבל משהו בלב זועק אל השמיים"

ומסיים עם בית שלישי:

"יום אחד ראינו אור בקצה המנהרה
נקודה קטנה זוהרת מאירה באש קטנה
התקרבנו לאיטנו מסרבים להאמין,
מלאכים עמדו בפתח שרים אשרי המאמין"

המילים הללו שנכתבו בשנת 1982,
מרגישות בימים הללו כל כך רלוונטיות, מרגשות ונוגעות.
הפצעים, הזעקה, חוסר הוודאות, המנהרה והאור (איזה שילוב מילים מצמרר),
לצד העולם שממשיך כמנהגו, השמש והגשמים.

מרגש לצפות בביצוע של אריק איינשטיין ויצחק קלפטר האגדיים שכבר אינם איתנו,
ובביצוע המחודש של ברי סחרוף שחודר עמוק ללב עם הזעקה שלו.

חצי השעה הזו של הרמת הכוסית הוירטואלית היתה מיקרוקוסמוס של החיים בשנה האחרונה.

אני נוהג לסיים את כל הפוסטים שלי בצמד המילים "חיים מלאים".
חיים מלאים הם חיים של לידות ושל מוות, התחלות וסיומים, עצב ושמחות, אבל וחגיגות.

בחיים אין את החלק האחד ללא החלק השני.
זה תמיד היה כך ותמיד יהיה כך.

כמאמר השיר, לפעמים צריך לתת לזה עוד זמן.

להחזיק מעמד.
להמשיך להחזיק כוונה ותקווה.
לעשות את העבודה שלנו ולהיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם.

מי ייתן והשנה הקרובה תהיה שנה טובה, מלאה ומבורכת,
עם הרבה יותר ריפוי, שלווה, חיבור, תקווה, שמחות וחגיגות,
והרבה פחות מלחמה, סבל, ניכור, אבל, עצב וייאוש.

בתפילה לשלומם של כל החיילים, להחלמתם של כל הפצועים, לחזרתם של המפונים לבתיהם,
ולשובם במהרה ובשלום של כל החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם.

שנה טובה ומבורכת,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בספרו "מי מת", סטיבן לוין מזכיר את רעיון "ההכנה המושלמת לחיים" (המבוסס על תלמוד מהמסורת החסידית),
שלפיו כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו,
אך לעולם אין לדעת מהו אותו המאורע ומתי הוא יתרחש.
לכן, על האדם להיות ערני ומוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.

מכיון שאיננו יודעים מהו אותו מאורע מרכזי בחיינו שלשמו נולדנו,
חשוב לטפח פתיחות וסקרנות אל הלא נודע.
ייתכן שהאירוע שאנו חווים עכשיו הוא שלב מעבר הכרחי,
המקרב אותנו לעבר הרגע המסוים "שלנו" שבקרוב יאפשר לנו להגשים את ייעודנו.
ואולי זהו אינו רק שלב מעבר, אלא הרגע עצמו (גם אם הוא לא מרגיש לנו ככה),
שבו יש חשיבות עצומה למה שאנחנו עושים ולאופן שבו אנחנו נמצאים עם אנשים אחרים.

**
בשונה מסטיבן לוין, אני לא בטוח שבהכרח קיים רגע יחיד או אירוע מיוחד כלשהו שלשמם נולדנו.
אבל אולי זה לא כזה משנה.
הנה דוגמא לסיפור חלופי שאני משחק איתו בשנים האחרונות:
מה אם במקום אירוע אחד מיוחד שלשמו נולדנו,
אנו צפויים לעבור דרך מאה רגעים מיוחדים או מאה מפגשים משמעותיים עם אנשים,
שבמהלכם תהיה לנו השפעה חשובה וייחודית על העולם ועל חיי אחרים?

איננו יודעים מי האנשים ומה האירועים הללו.
אין לנו מושג כמה מהאנשים-אירועים הללו כבר פגשנו ואיך השפענו עליהם,
ועם כמה מהם אנו צפוייים להיפגש בהמשך הדרך.

**
כוחם של סיפורים ושל רעיונות הוא בהשפעתם עלינו,
בין אם הם נכונים ובין אם לא.

רעיון "הרגע האחד" או "100 הרגעים" מעורר בי את המחשבות הבאות:

יש סיבה לכך שאני כאן עכשיו.
מה שאני עושה משנה ומשפיע, גם כשאינני מודע לכך.
חשוב לשמור על ערנות, פתיחות, ענווה וסקרנות כלפי אנשים ומצבים,
שכן בכל רגע אני עשוי לפגוש אדם או אירוע שלשמו נולדתי,
ושעבורו עברתי את ההכנה וההתפתחות שהביאו אותי לכאן.

**
לסיום, אני רוצה לשתף בחידוד כוונה (תפילה אם תרצו) לקראת השבוע הקרוב:

הלוואי שתהיה לי החוכמה והרגישות לראות את האדם ואת הקבוצה שמולי.
הלוואי שיהיו לי האומץ, הבהירות והכוח לעשות את הדבר שירבה טוב ויפחית סבל.
הלוואי שאצליח לשרת את טובתם העליונה של האנשים שאפגוש, את משפחותיהם ואת העולם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אחד המדדים המקובלים בעולם מערכות המידע לאיכות של מערכת הוא "זמן בין תקלות".
ככל שהזמן הממוצע בין תקלות גבוה יותר כך המערכת בריאה ויציבה יותר.
לעומת זאת זב"ת (זמן בין תקלות) אפס, מציין שבכל רגע נתון במערכת יש תקלה מסוימת.
בדומה למדד איכות של מערכות מידע, אפשר לחשוב על מדדים לאיכות החיים האנושית:

א. זב"ד – זמן בין דאגות:
מה הזמן הממוצע שעובר מדאגה אחת לאחרת אצלכם?
זב"ד אפס אומר שבכל רגע נתון אתם מודאגים ממשהו.
כשהזב"ד שלכם גבוה, המשמעות היא שיכול לעבור זמן ממושך שבמהלכו לא תהיו מוטרדים ממשהו עתידי.
זב"ד נמוך מצביע על איכות חיים נמוכה מכיוון שחלק גדול מהאנרגיה החשיבתית, הרגשית והנפשית מושקע בדאגה ובחרדה מדבר כזה או אחר שיקרה או שלא יקרה.
בכל אותו זמן אתם באיזשהו עתיד מדומיין ואתם לא כאן.

**
ב. זב"כ – זמן בין כעסים:
מה הזמן הממוצע שעובר בין כעס מסוים לכעס אחר אצלכם?
זב"כ אפס אומר שבכל רגע נתון אתם כועסים על משהו.
כשהזב"כ שלכם גבוה, המשמעות היא שיכול לעבור זמן ממושך שבמהלכו אתם משוחררים מכעס על דברים שקרו בעבר.
זב"כ נמוך מצביע על איכות חיים נמוכה מכיוון שחלק גדול מהאנרגיה החשיבתית, הרגשית והנפשית מושקע בכעס, בשיפוטיות, בהאשמות כלפי אנשים, התרחשויות, פעולות ואמירות.
הכעס יכול להיות מופנה כלפי אנשים או מצבים, כלפי אחרים או כלפי אצלכם.
בכל אותו זמן אתם חיים בעבר, מסרבים לקבל את מה שכבר קרה ואינכם נוכחים כאן.

**
ג. זב"ח – זמן בין חגיגות:
מה הזמן הממוצע שעובר בין חגיגה אחת לאחרת?
הכוונה אינה לחגיגת יום הולדת או לאירוע חיצוני טקסי אחר אלא לתחושה אותנטית של שמחה והכרת תודה.
כשהזב"ח שלכם גבוה, המשמעות היא שיכול לעבור זמן ממושך שבמהלכו לא תחוו חגיגה, שמחה, הכרת תודה, אושר, סיפוק ושביעות רצון.
זב"ח נמוך מצביע על איכות חיים גבוהה מכיוון שחלק גדול מהאנרגיה החשיבתית, הרגשית והנפשית מופנה להכרת תודה, לכל מה שכבר קיים ושאינו מובן מאליו.

**
חמש נקודות למחשבה:

1.קיים קשר בין שלושת המדדים הללו: זב"ד וזב"כ נמוכים יביאו לזב"ח גבוה.
ריבוי דאגות מהעתיד וריבוי כעסים על העבר מביאים לשביעות רצון נמוכה מההווה, ולהיפך.
איך זה אצלך?
מה הזב"ד, הזב"כ והזב"ח שלך?

2. המדדים של שני אנשים שחווים מצבים אוביקטיביים דומים יכולים להיות שונים לחלוטין.
המציאות החיצונית ונסיבות החיים שלנו לא מגדירות את התגובה החשיבתית, הרגשית והנפשית שלנו.
הן משפיעות עליה, אך הן אינן קובעות או מגדירות אותה.
כעס, דאגה וחגיגה נובעים במידה רבה מבחירות תשומת הלב שלנו.

3. אחת השיטות הכי אפקטיביות לשנות את מדדי הזב"ד, זב"כ, זב"ח היא מודעות.
הבדיקה הסקרנית איפה תשומת הלב שלכם כרגע יכולה להשפיע מיידית ובעוצמה רבה.
לפני זמן מה שמתי לב שאני מודאג מסדנה שהייתי אמור להעביר.
מייד לאחר הסדנה (שהתנהלה לשביעות רצוני) שמתי לב שאני מודאג ממשימה שרציתי להשלים.
מייד לאחר השלמת המשימה (שוב לשביעות רצוני) שמתי לב שאני מוטרד מכך שאולי אאחר לאזכרה שהיה חשוב לי להגיע אליה בזמן.
מייד לאחר שהגעתי בזמן (וחשתי הקלה) שמתי לב שאני מודאג ממשהו שיקרה מייד אחרי האזכרה.
המודעות לכך שבאופן עקבי אני מודאג ומוטרד (ושבאותה מידה הייתי יכול לחגוג ולשמוח) הציבה לי מראה חזקה ולא נעימה.

4. המחשבות שאנו חושבים והרגשות שאנו חווים הם במידה רבה הרגלים שפיתחנו עם השנים.
ניתן לשנות את אנרגיית הכעס והדאגה שלנו.
ניתן לשנות גם את אנרגיית החגיגה, השמחה והכרת התודה שלנו.
השינוי אפשרי ועובר דרך תרגול מתמשך של תשומת לב.

5. החוכמה היא לא לסיים רק את העניין הזה ואז לחכות שהעניין הבא יסתיים, ואז אולי (אם כל הכוכבים יסתדרו) לחגוג, לשמוח ולנוח.
תמיד יש ויהיו עוד עניינים, בעיות, דאגות.
הקטע הוא להבין שהחיים הם עכשיו ולא אחר-כך.

עכשיו (גם בנסיבות הנוכחיות) זה הזמן לחוות, לחגוג, לשמוח, להנות מהדרך ולהכיר תודה.
ועכשיו גם הזמן לדאוג, לכאוב, להתאבל, להחזיק את המתח ואת הקושי.

החיים הם עכשיו והם גם וגם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר