תגית: חגיגה

בשבת האחרונה יצאתי אחה"צ לריצה של כמה ק"מ באזור הבית שלי.
בדרך חזרה, ליד פארק כפר-סבא, נתקלתי בתמונה של איתן הורן ששוחרר ביום שני שעבר,
עם הכיתוב "אל תשאירו אותי מאחור".
המשכתי לרוץ, תוך כדי שאני חושב לעצמי שאפשר כבר להוריד את השלט המסוים הזה,
ואיתו את השלטים של כל מי שכבר חזר.

שלוש מאות מטר בהמשך הרחוב,
קלטתי התקהלות קטנה של אנשים ולידם מכוניות שעוצרות וצופרות.
המשכתי להתקרב תוך כדי ריצה ולמרבה התרגשותי,
ראיתי את האחים איתן ויאיר הורן, מלווים בבני משפחתם וחברים נוספים,
עוברים שלט שלט ובעזרת מספריים גוזרים את האזיקונים ומסירים את השלטים,
לקול צהלות השמחה של העוברים ושבים וצפירות הנהגים.
היה בלתי אפשרי לעצור את דמעות השמחה למראה המחזה המרומם הזה.

אני מתקשה לתפוס את המעברים החדים הללו שבין פוסטרים וסרטוני אימה מהשבי,
לצפייה מרגשת בטלוויזיה בשחרור ובמפגשים המשפחתיים,
לאדם חי ואמיתי, בגודל מלא, במרחק של מטר ממני.

נשארתי באזור כחצי שעה, בחגיגה של הסיטואציה המדהימה הזו,
ולבסוף "חתכתי" הביתה כדי להספיק להתקלח ולנסוע לכיכר החטופים.
המשימה עדיין לא הושלמה.

**
ועכשיו, לעדכון אישי מרגש:
הספר שלי ממשיך להתהוות, לאט לאט ובהתמדה.
שני סבבי עריכה הסתיימו וגם סבב הגהה ראשון כבר מאחוריי.
ניסחתי את הטקסט שיהיה רשום בגב הספר ואני מוכן להמשך.
זה כבר מרגיש ממש קרוב ומוחשי.
תוך-כדי תנועה אני לומד על התהליך ומגלה עוד ועוד שלבים שלא הייתי מודע לקיומם.
לשמחתי אני עטוף באנשי צוות מעולים ובראשם ליאורה פרידן שמנצחת על כל הפרויקט הזה.

לפני כמה ימים קיבלתי סקיצות ראשוניות של עיצוב הכריכה.
ציפיתי לזה בהמון סקרנות, ורגע לפני שפתחתי את הקובץ הדופק שלי האיץ.
לא היה לי מושג מה אקבל מהמעצב, ומהכרותי את הרזומה שלו הציפיות שלי היו גבוהות.
השניה שבה ראיתי את העיצובים הזכירה לי את הרגע הראשון שבו רואים את פניו של התינוק שמגיח בלידה.
בשונה מלידה, כאן אפשר להמשיך לשנות, לעצב ולדייק.
אנחנו עוד לא שם, אבל יש לנו כיוון ואנחנו לומדים זה את זה בתנועה.
אני ממשיך להחזיק את הסקרנות וההתרגשות ובטוח שלבסוף יווצר עיצוב מהמם. 

**
השבוע התחלתי לעבוד גם על כותרת המשנה של הספר.
שם הספר יהיה "חיים מלאים" ואנשי המקצוע המליצו לנסח כותרת משנה קצרה.

עשיתי כמה סבבים של ניסיונות ויש לי מספר כיוונים אפשריים.
המטרה של כותרת המשנה מבחינתי היא ליצור סקרנות ומשיכה, וגם לתת מושג על מה הספר.
אני מדמיין לעצמי אנשים מביטים בכריכה הקדמית, קולטים את השם, את כותרת המשנה ואת העיצוב,
ואז מחליטים בעשירית שניה האם לקחת את הספר ליד ולהפוך אותו כדי לקרוא את טקסט הגב.

מוכנים להציץ בניסוחים שיש לי עד כה ולחלוק איתי את חוות הדעת שלכם?

ממש יעניין אותי לשמוע מכם.
הנה קישור לשאלון קצר שמציג את האפשרויות השונות. 

תודה רבה רבה מראש !

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני כמה ימים רועי ואני נחתנו בגיאורגיה לטיול של אבא ובן.
אחד הכבישים המומלצים לביקור כאן נקרא "הדרך הצבאית" והוא מחבר בין טבליסי הבירה לבין עיירה צפונית בשם קזבגי.
זוהי דרך נוף יפה ומפותלת בת כמאה ושישים ק"מ שהנסיעה בה אורכת מספר שעות.
כשיצאנו לדרך ועזבנו את טביליסי הבנו עד כמה הדרך הזאת פופולרית –
בשעה הראשונה נסענו במהירות ממוצעת של 40 קמ"ש או פחות,
כשהדבר העיקרי שרואים זה לא הנוף אלא את המכוניות שלפניך ואת זאת שמנסה לעקוף אותך,
ולהצליח להשתחל חזרה לנתיב לפני שהרכב שמגיע ממול יפגע בה.

הדרך הצבאית משמשת גם הרבה משאיות.
בשליש הראשון של הנסיעה מצאנו את עצמנו כמעט בכל רגע נתון תקועים מאחורי משאית,
שמפאת רוחבה וגובהה מסתירה גם את השמיים.
הדחף שעולה בך כשאתה תקוע מאחורי משאית הוא לעקוף אותה –
"אם רק אעקוף את המשאית הזאת, דברים ישתפרו".
ואז, אתה משקיע לא מעט אנרגיה בלעקוף,
לפעמים במשך כמה דקות ארוכות עד שתנאי הכביש והתנועה מאפשרים,
מרגיש תחושת הקלה כשאתה מצליח,
רק בכדי לגלות דקה לאחר מכן, שאתה תקוע שוב מאחורי משאית נוספת.

**
לאחר כעשרים דקות של נסיעה,
שמתי לב שמרבית תשומת הלב שלי שקועה במשאיות וברכבים האחרים,
בתנועה האיטית והעמוסה, ובפער הציפיות המתסכל בין מה שדמיינתי לבין מה שאני חווה עכשיו.

כשקלטתי את זה, החלטתי לנסות משהו אחר:
שמרתי על קצב נסיעה יחסית קבוע, תוך כדי שאני מנסה ליצור לעצמי שדה ראייה רחב ככל האפשר.

איך עושים את זה? ממש פשוט –
אני שומר מספיק מרחק ממשאית או מרכב גבוה שחוסמים לי את שדה הראייה,
כך שאוכל לראות את הנוף שלפניי ואת השמיים, להנות מהפלייליסט הנהדר ומהשיחה עם רועי. 
למרווח הזה שביני לבין המשאית משתחלות מדי פעם מכוניות שעוקפות אותי,
רק שכרגע במקום תסכול זה מעורר בי שמחה,
כיוון שכל מכונית כזו עוזרת לי לשמור על שדה הראייה שלי.

השינוי הזה המחיש והזכיר לי שאין לי שליטה על הרכבים האחרים ועל העומס בכביש,
אבל אני בהחלט יכול לבחור איך לנסוע ובמה למקד את תשומת הלב שלי בתנאים הללו.

**
תוך כדי הנסיעה אמרתי לרועי שנראה לי שגם בחיים יש לנו "משאיות" כאלה:
כמעט בכל רגע נתון יש עניין "שתקוע" לנו ומעורר בנו אי-נחת, חשש או כעס.
העניין הזה מושך את תשומת הלב שלנו ואנחנו עסוקים בלהתגבר עליו,
ואז, לאחר שהצלחנו "לעקוף" אותו, מופיע מייד עניין אחר שאנחנו תקועים בו עכשיו.
אפשר להעביר חיים שלמים תוך התמקדות במה שמפריע לנו ומדאיג אותנו,
ולפספס את הנוף היפה ואת החברה הנעימה.

בדומה לנסיעה "בדרך הצבאית", גם בחיים אנחנו לא שולטים בחלק גדול ממה שקורה סביבנו,
ועדיין יש לנו יכולת עצומה לבחור איך אנחנו חושבים, מרגישים ופועלים בתנאים הללו.

גם בחיים המטרה אינה לשפר מיקום יחסי (לעקוף את הרכב שלפני),
אלא להתמקד במה שחשוב, להתקדם לכיוון רצוי ולהנות מהדרך.

**
את הבשורה על חתימת ההסכם, קיבלתי בבוקר חמישי,
כשהתעוררתי מול הפסגה המושלגת של הר הקזבגי על רקע שמיים תכולים ומדהימים.

אל השמחה, ההתרגשות והכרת התודה העצומות שהתעוררו בי,
הצטרפו גם הרבה עצב, חמלה והכרה במורכבות של הדברים.

החתימה היא "משאית ענקית" שעקפנו, וממש ממש חשוב שזה קרה,
אבל זה רק עוד צעד בדרך, ולא הסוף של שום דבר.

הלוואי הלוואי שכל החטופים יחזרו בקרוב.
אם זה יקרה, חשוב מאוד לזכור,
שעבורם ועבור המשפחות שלהם הדרך עוד ארוכה, מורכבת ומפותלת.

ואם זה יקרה (הלוואי הלוואי הלוואי),
חשוב לזכור שיש הרבה מאוד משפחות שיקיריהם נהרגו או נרצחו ולא יחזרו,
והרבה מאוד פצועים בגוף ובנפש שמתמודדים עם אתגרים לא פשוטים,
והמון אנשים ומשפחות שהמלחמה הזאת משפיעה על מערכות היחסים, הפרנסה והעבודה שלהם.

ואם מסיבה כלשהי יחזרו רק חלק מהחטופים,
אז לצד השמחה ותחושת ההקלה העצומות של חלק מהמשפחות,
יהיה גם המון פחד, חוסר אונים וכאב עצומים של משפחות אחרות.

**
הכינו את עצמכם:

בכל רגע נתון יהיו כמה "משאיות" ועניינים שתקועים לנו בדרך.
בכל תסריט שהוא יהיו גם חגיגה וגם אבל, גם שמחה וגם עצב, גם הכרת תודה וגם פחד.

אנחנו לא יודעים איך דברים יתפתחו ואין לנו שליטה על התנאים.
הדבר שאנחנו יכולים לשלוט בו הוא הבחירות, המחשבות והפעולות שלנו.

**
48 חטופים וחטופה עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם, ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע, לפני עשר שנים בדיוק, יצאנו קבוצה של 25 חבר'ה לסופ"ש בגולן.
זו היתה סוג של התארגנות ראשונה מאז השיחרור, שהתייצבנו אליה בהרכב כמעט מלא,
כולל שלישייה שהגיעה במיוחד מחו"ל.

כדי שמשהו כזה יקרה, לרוב צריך מישהו או כמה מישהו-ים שיהיו הכוח המניע, יארגנו וידחפו.
לפני עשר שנים, הכוחות המניעים שלנו היו תומר ואיתי.
זכינו ליומיים נפלאים עם הרבה שיחות, צחוקים, מדורה, אוכל וטיולים.
כשהיינו שם, לא ידענו שבקרוב ניפרד מאחד המארגנים,
ושהאירוע הזה יהיה זיכרון מתוק אחרון של רבים מאיתנו איתו ביחד.
איתי לוי ז"ל, איש ברזל (תרתי משמע) נפטר מאירוע לב בגיל 44, שנה לאחר אותה התכנסות מופלאה בגולן.
באותו סופ"ש גם לא ידענו שזוהי רק ההתחלה של שרשרת מפגשים משותפים נוספים שלנו,
שתתפתח ותצמח, שתעמיק את ההכרות בינינו ואת מערכות היחסים שלנו.

בשבוע שעבר זכינו לחוות שיא חדש בהשתתפות 16 מאיתנו:
טסנו לאתונה, שכרנו 2 יאכטות, ויצאנו להפלגה מפנקת באיים הסרוניים שבקרבת אתונה.
כמו להקת ציפורים אפקטיבית המובילים התחלפו,
והפעם גילי, יואב וליאור היו הכוחות המניעים והמובילים שבזכותם זה קרה.

בשעות שלפני הטיסה עוד התקשיתי לדמיין את עצמי יוצא מהיומיום ועובר ליקום מקביל לשבוע:
הייתי שקוע עמוק במציאות האינטנסיבית שלנו כאן בארץ,
עם אירועים בעבודה, ובתשומת לב לעניינים רפואיים במשפחה.
חלקנו משרתים פעילים במילואים, לרבים מאתנו יש ילדים בצבא,
הורים מבוגרים ושלל אחראויות, תפקידים ואתגרים.
המעבר היה חד והמשיך להעסיק אותי גם כשהיינו שם:
איפה אני לא נמצא ומה אני לא עושה, בזמן שאני נמצא על היאכטה עם החברים שלי?

בשבוע הזה זכיתי וזכינו לחוות משהו שלא כל אחד זוכה לו בתקופה הזו, ושאולי גם לא יזכה לעולם.
בימים הללו התברכנו באינספור רגעים של ביחד ובחופש אולטימטיבי להיות ולעשות:
צחוקים, זכרונות, ארוחות משותפות, שיחות עומק, אוכל מעולה (שאפו ענק לצחי !),
שש-בש, דיקורים של ארמוזה, משחקים, טיולים, בילויים והמון המון ים.

יש בי הכרת תודה עצומה על הזכות לחוות שבוע כזה ולהיות חלק מקבוצה כזו.
כל כך הרבה תנאים לא מובנים מאליהם צריכים להתקיים בכדי שזה יקרה.
כל כך הרבה אנשים צריכים ליצור ולאפשר את זה.

כשנפגשנו לפני 35 שנים והתחלנו מסלול ביחד לא יכולנו לדמיין איך החיים והחברות שלנו יתפתחו.
כשנפגשנו בדיוק לפני עשר שנים בגולן לא היה לנו מושג מה מחכה לנו בעשור הקרוב.
הקבוצה ככלל וכל אחד מאיתנו במקום כל כך שונה מהמקום שהיינו בו, ואיתי לא איתנו.

מי יודע איפה כל אחד מאיתנו, ואיפה כולנו כקבוצה נהיה בעוד עשור..?

56 חטופות וחטופים עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם, ושכל החפים מפשע יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אני כותב את המילים הללו ביום שישי בצהריים, 17 לינואר 2025.
בדיוק פורסם שהקבינט אישר את עסקת החטופים.
על פי התוכנית כבר ביום ראשון הקרוב ישוחררו החטופות הראשונות.
בימים האחרונים פגשתי שני פוסטים של שני אנשים שאינני מכיר באופן אישי.
המילים שלהם נגעו בי, הרגישו מדויקים ומשמעותיים עבורי, ואני בוחר לחלוק את המילים הללו אתכם.

לב קוגן כותב:

"אני כל הזמן האחרון הזה, והזמן האחרון הזה הוא כבר נצח , פחדתי מהרגע הזה שיתחילו לחזור החטופים.
לא התעמקתי בפחד. לא חקרתי אותו. קצת שמתי אותו בצד.
והיום , תוך כדי נהיגה דימיינתי. עם כל הגוף דימיינתי. היום דימיינתי איך הראשונים מתחילים לחזור.
לפני זה אפילו מזה פחדתי. מלדמיין. דמיינתי איך הם יוצאים מהרכב של הצלב האדום ומועברים לצהל.
הדימיון היה ממשי. מאוד מורגש. ובאותו רגע שהדימיון עלה פילח את גופי כאב חד.
הוא היה דומה לכאב שהרגשתי כשהחטופים חזרו בגל הקודם הרחוק כל כך. רק שהפעם הכאב היה חזק פי מלא. הרגשתי את הכאב שלהם. הרגשתי את הכאב של המשפחות שלהם. כאב דוקר שמעוות את כל הגוף.
זה הגיע בלי מילים. ובלי צבעים. ובלי תמונות. רק כאב. נקי.

הבנתי שמזה פחדתי. פחדתי מלהרגיש את הכאב הזה.
הבנתי שהדימיון הזה הוא תרגולת למה שהולך להיות פה באוויר בשבועות הקרובים.
הגוף שלי חכם והוא מכין אותי כשבאמת צריך.
וזה לא שלא היה פה כאב לפני זה. ברור שהיה.
אבל משהו בחזרה שלהם הביתה תוקע לי מקוש בלב.

וכן אני הולך מאוד לשמוח. וכן אני הולך להגיד תודה. וגם הולך להיות פה ממש כואב בזמן הקרוב.
ואני מרגיש שלעוד הרבה אנשים הולך להיות ממש כואב בזמן הקרוב. וכולנו נראה אחד את השני ברחוב.
וכולנו נראה אנשים שמתנהגים את הכאב הזה. וחלקם ידברו אותו. וחלקם יסתירו הכול. גם מעצמם.
ולזה בא לי להיות מוכן.
בא לי להעמיס על הכתפיים שלי שקים מלאים בחמלה וענווה. ולקוות שיספיק לי.
שיספיק לכולנו.

יאללה כבר!"

**
חגי לובר כותב :

"ממשלת ישראל החליטה, ככל הנראה, להגיע להסכמה עם חמאס –
שחרור חטופים תמורת רוצחים והפסקת המלחמה.
האם המחיר בלתי נסבל ואסור לשלם אותו? – יתכן.
האם שחרור החטופים מצדיק את תשלום המחיר? – יתכן.

יש מחיר אחד שאסור לנו לעשות לעצמינו בעקבות העסקה,
והוא – פירוקה של החברה הישראלית, בגלל דיון רווי שנאה והשמצות חריפות ובגלל מעשים פוליטיים נמהרים.

תמכו או בקרו את העסקה, עיתויה, ומחירה, בצורה עניינית, מבלי ליצור גלי הדף נוראיים ומבלי לפגוע במשפחות חטופים וחללים.
אל תגידו "מותם של חיילי צהל היה לשווא" (גם אם זה נכון בעיניכם), זה מפרק אלמנות, יתומים ושכולים.
אל תגידו "היה אפשר לעשות את העסקה קודם ולהציל חטופים שמתו סתם" (גם אם זה נכון בעיניכם), זה מפרק משפחות חטופים.
גם אם אתם תומכים בעסקה, אל תקלו, לצורך אפולוגטי, במחיר הדמים הנורא של שחרור מחבלים סיטונאי, והפסקת השמדת יכולות ושלטון חמאס בעזה.
זו אמירה חסרת רגישות וחסרת שחר, שגורמת, בצדק להתקוממות ולתגובות נגד חריפות.
גם אם אתם מתנגדים לעסקה, אל תקלו בסבלם של החטופים, ובצורך הדחוף לשחרר אותם,
זו אמירה נוראה ומקוממת, ערכית, ומוסרית, ואנושית, וגם היא גורמת, בצדק, לתגובות נגד חריפות.
…
גלו אחריות, התעלו לגודל השעה."

**
המילים של לב ושל חגי מצליחות להיות קול צלול וחומל בעיצומה של מורכבות עצומה ואינטנסיבית.

מלב אני לוקח את המיקוד בתהליך ובחוויה האישיים.
לשים לב למה שעובר עלי, להתכונן לשבועות אינטנסיביים ורגשיים מאוד של גם וגם.
הגם וגם הזה של כל מה שחי בי עכשיו ובכל השנה הזו ימשיך לחיות, רק כנראה בעוצמות הרבה יותר גבוהות:
שמחה, עצב, הכרת תודה, פחד, כאב, אבל, הקלה, מועקה, ודאות וחוסר ודאות.

מחגי אני לוקח את ההכרה במורכבות של המצב,
ואת האחריות האישית למשפחות השכולות, למשפחות החטופים והחיילים, ולחברה הישראלית.
חגי מדגיש כמה חשוב להימנע משיפוטיות משטיחה ומרדדת של כל אדם ודעה השונים ממני ומדעתי,
ובעיקר הוא קורא להפגיון רגישות, אמפטיה ואנושיות לכל מי שסביבנו.

גם לב וגם חגי מדגישים את החשיבות של חמלה ושל ענווה, פנימה והחוצה, בשבועות הקרובים.

**
אני רוצה להצטרף אליהם ולחלוק אתכם כמה מילים שכתבתי לעצמי הבוקר:

להתכונן למעבר דרך רגשות עזים.
אחריות אישית בנוגע למה שניחשף אליו, מה שיצא לנו מהפה ומה שנבחר לעשות.
שימור עצמי.
אחריות לסביבה ולשיח. לשמור על שיח נקי ומכבד.
לזכור שאנחנו תמיד תורמים (בצורה מיטיבה או מזיקה) ושאין תרומה נייטרלית.
לא לשפוך את הכאב, הזעם והפחד שלנו על אחרים.
חשוב להכיר במושפעות שלנו מהמצב –
גם מאירועים אמיתיים שמתרחשים וגם מטריגרים הנובעים מכותרות, הודעות ותגובות של אנשים אחרים.
חשוב להיות בענווה.
אנחנו יותר מושפעים ממה שאנחנו חושבים ואנחנו פחות יודעים ממה שאנחנו חושבים.

יראת כבוד למורכבות. לזכור שאנחנו לא יודעים הכול. 
לזכור שכשמישהו מתבטא בצורה שאנחנו לא מבינים או שמטריגה (מלשון טריגר) אותנו,
זה הרבה פעמים ביטוי לכאב, לפחד ולכעס שלו.
מותר לאב שבנו חטוף לחשוב שעדיף לא לעשות את העסקה הזו.
זה לא סימן לכך שהוא לא אוהב את בנו, לא רוצה שהוא ושאר החטופים יחזרו, או שהוא פנאט קיצוני. מותר לו.
תפקידנו אינו להעריך אחרים כרגע, לתת להם ציונים, לנתח ולאפיין אותם.

תפקידנו להיות כוח מיטיב בימים הקרובים.
לשמור על עצמנו וליצור גלים של חמלה, ריפוי ואהבה בעולם.
לתת מספיק מקום לעצב ולאבל כדי שיוכלו לנוע, לקבל את הקשב הנחוץ להם, לעבור עיבוד.
אבל ועצב צריכים את המקום שלהם.
להתחבר לרצון להיטיב ולתת לו להוביל אותנו –
להיטיב עם החטופים ועם משפחותיהם, להיטיב עם הלוחמים, עם משפחות שכולות, עם החברה והמדינה.
לדבוק בכוונה מיטיבה שתעזור לנו לעבור דרך התקופה הזו.
לרצות בטובתנו שלנו ובטובתם של כל המעורבים גם כשאיננו יודעים מה בדיוק זה אומר.

אנחנו לקראת "ים גבוה", הולכים להיות מטולטלים מאוד.
זה כל כך מורכב. וכל אדם עולם ומלואו.
בימים הקרובים יהיה הרבה צורך בחמלה. בהקשבה. ברוגע. בנשימה. באיזון ובייצוב.
בתמיכה. בלתת מקום. בחיבוק אוהב. בטוב לב. פנימה והחוצה. 

התקופה הקרובה היא הזדמנות לחיות את מה שאנחנו רוצים לראות יותר בעולם.
הזדמנות לפעול בצורה מיטיבה עבורנו ועבור אחרים.
הזדמנות לתרגול מעמיק אל מול כוחות פנימיים וחיצוניים, נטיות והרגלים,
במצב מורכב, מאתגר ואינטנסיבי מאוד מבחינה רגשית.

עסקת החטופים שצפויה להיחתם היא לא הסוף של שום דבר.
היא עוד צעד בדרך המתמשכת הזו שלוקח אותנו לשלב הבא של המסע הזה שלנו.

לאט לאט, יום ועוד יום, בהרבה כבוד, עדינות, נחישות ואהבה.

מוזמנים להעביר את זה הלאה אם מרגיש לכם שתהיה לזה השפעה מיטיבה על מישהו.
מוזמנים גם לכתוב לי כמה מילים אם מתחשק לכם.

מי יתן ונזכה לראות בקרוב את כל החטופות והחטופים חוזרים למשפחותיהם. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ברוני וור (Bronnie Ware) היא אחות סיעודית פליאטיבית, שליוותה מטופלים רבים בשבועות האחרונים לחייהם.
מתוך השיחות הרבות שהיא ניהלה עם אנשים בשלבי הגסיסה המתקדמים שלהם,
ברוני זיהתה חמש חרטות נפוצות החוזרות על עצמן שוב ושוב במצבי סוף החיים הללו.

אלו חמש החרטות המרכזיות שברוני וור זיהתה:
(היא גם תיעדה אותן בספרה "The Top Five Regrets of the Dying")

1. "הלוואי שהייתי חי חיים נאמנים לעצמי, ולא את החיים שאחרים ציפו ממני"
אנשים רבים מבינים לקראת סוף חייהם שהם חיו לפי ציפיות של אחרים,
ולא נתנו מספיק מקום ומשקל לחלומות, לערכים, לתשוקות ולרצונות שלהם.
הפחד משיפוטיות, מדחייה, מפגיעה או מכישלון גרם להם לוותר על דברים שחשובים להם.

2. "הלוואי שלא הייתי עובד כל כך קשה"
חרטה זו נוגעת במיוחד לאנשים שהקדישו את רוב זמנם לקריירה, על חשבון משפחה, חברים, תחביבים ועוד.
הם מצטערים על כך שהפסידו רגעים יקרים עם יקיריהם ונשארו עם תחושת פספוס, החמצה וריקנות,
גם אם חוו הצלחות מקצועיות והגשמה אישית בעבודה.

3. "הלוואי שהיה לי האומץ לבטא את רגשותיי"
פחד מדחייה או רצון לשמור על הרמוניה גורמים לאנשים רבים להסתיר את רגשותיהם ומחשבותיהם האותנטיים,
או לא לבטא את עצמם במלואם.
התוצאה עלולה להיות מערכות יחסים לא מספקות ותחושות ניכור, ריחוק ובדידות.

4. "הלוואי שהייתי שומר על קשר עם חבריי"
החיים המודרניים, העמוסים והאינטנסיביים גורמים לעיתים להזנחה של קשרים חברתיים ולנתק מחברים קרובים.
עם הזמן, לעיתים מאוחר מדי, אנשים מבינים שקשרים אלו חסרים להם, ושהם מקור לשמחה, ביטחון ומשמעות.

5. "הלוואי שהייתי מרשה לעצמי להיות מאושר"
אחת החרטות העמוקות ביותר היא על ויתור על שמחה, הכרת תודה וחגיגה.
זה יכול לנבוע מתוך פחד, הרגלים מחשבתיים-רגשיים, תחושת חוסר לגיטימיות או ציפיות חברתיות.
אנשים מתחרטים שלא עצרו ליהנות מהרגעים הפשוטים או שלא איפשרו לעצמם להיות מאושרים בנסיבות שונות.

**
קריאת החרטות ומחשבה עליהן מעוררות שאלות חשובות, כמו למשל:
האם ועד כמה אנחנו אותנטיים ונאמנים לעצמנו?
האם אנחנו מקדישים זמן למה שחשוב לנו באמת?
האם אנו מרשים לעצמנו ומצליחים להנות מהחיים?

הן מזמינות אותנו לעצור, להתבונן ולבצע שינויים לחיים מיטיבים ומדויקים יותר.

**
באופן אישי, בנקודת הזמן הזו, שתיים מהחרטות נוגעות בי במיוחד:

החרטה הראשונה מתחברת לי בצורה הדוקה לנושא של משמעות בחיים.
היא מצביעה על החיים כבחירה של נאמנות לערכים ולחלומות שאינם מוכתבים על ידי אחרים או הסביבה.
משמעות אינה מתבטאת רק במה שהשגנו או בתוצאות שהגענו אליהם,
אלא גם בדרך שבה אנחנו הולכים.
עד כמה חיינו משקפים את ערכינו ואת מה שחשוב לנו באמת?
כשאנחנו מצליחים להרים את הראש מהשגרה האינטנסיבית,
ולפעול מתוך בחירה, לקיחת אחריות ומחויבות למה שבאמת חשוב לנו,
אנחנו יוצרים לעצמנו עכשיו חיים עשירים, מלאים ומשמעותיים ומקטינים משמעותית את הסיכוי לחרטה בעתיד.

**
החרטה החמישית ("הלוואי שהייתי מרשה לעצמי להיות מאושר") היא ייחודית.
ארבע החרטות הראשונות מתמקדות בבחירות חיצוניות ובאינטראקציה עם אנשים והעולם:
פעולות שעשינו או שלא עשינו, דברים שאמרנו או שנמנענו מלומר, הזדמנויות שהחמצנו.

החרטה החמישית לעומת זאת מתמקדת בעמדה הפנימית שלנו:
האם אנחנו מאפשרים לעצמנו לחוות שמחה והכרת תודה?
האם אנו בוחרים ומצליחים לראות בכל יום את היופי והטוב שבחיים, גם כשלא הכול מושלם?

יש כאן תזכורת חשובה:
שמחה, אושר והכרת תודה אינם תוצר של משהו שקורה או לא קורה במציאות החיצונית.
החרטה החמישית קוראת לשינוי פנימי עמוק ולפיתוח מיומנות קריטית – ללמוד לשמוח ולהיות מאושרים.

**
עדיף לפגוש את חמש החרטות הללו עכשיו ולא על ערש דווי.
לא משנה מה גילכם, מצבכם ואיפה אתם כרגע – זה לא מאוחר מדי לדייק ולכוונן.

היום אפשר לבחור להעז יותר, לתת מקום למה שחשוב,
לבטא את עצמנו ואת רגשותינו, לחזק קשרים ולפתח מערכות יחסים,
להרשות לעצמנו וללמד את עצמנו להיות יותר מאושרים ושמחים.

יותר מהכול חמש החרטות הן קריאה לבחירה אוהבת, חומלת ואמיצה בחיים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע הזה היה רגשי ומורכב מאוד עבורי.
עניינים אישיים התערבבו עם אירועי ה 7.10 והאבל הלאומי.

ביום ראשון השבוע, 6.10, מלאו 90 שנה להולדתו של אבי ז"ל.
באותו יום בדיוק השתתפתי בהלווית אביה של חברה לעבודה,
רופא מוכר, מוערך ואהוב בשיא הקריירה המקצועית שלו שנפטר באופן מפתיע בגיל 65.
כל כך עצוב להיפרד ממישהו קרוב בשלב כזה בחיים, במיוחד כשזה מגיע באופן לא צפוי וללא הכנה.
מכל ההספדים של בני המשפחה והחברים לעבודה הכי נגע בי ההספד של בנו הבכור, אחיה של חברתי לעבודה.
תוך כדי שהקשבתי לו מספר בקול רוטט ובעיניים דומעות על הקשר שלו עם אביו,
הוצפתי במחשבות ורגשות על הקשר שלי עם אבי, ועל הקשר שלי עם ילדיי.
כשאני מדמיין איזה קשר אני רוצה עם ילדיי,
אז ההספדים ששמעתי בהלוויה הם בהחלט באזור של מה שאני מאחל לעצמי.
אולי ניתן למצוא נחמה מסוימת במחשבה שלא כל אחד זוכה לקשר שכזה ושהם זכו.

לאחר ההלוויה נסעתי לבית העלמין בכפר סבא שבו קבור אבי ז"ל.
תוך כדי ניגוב המצבה, מילוי מים בכד החרס והנחה של ענף ירוק, התחדדה לי התובנה הבאה:

בכל רגע החיים עלולים להשתנות מקצה לקצה ורוב הסיכויים שזה לא יקרה בקרוב.

הסתכלתי סביבי וראיתי ש מרבית "השכנים" של אבי נפטרו לאחר גיל 80.
מהבחינה הזו אבי שנפטר בגיל 76 היה חריג יחסית. הוא הוריד את הממוצע של "שכניו".
למרות שהרשתות, החדשות ותשומת הלב שלנו נוטות להתמקד בטרגדיות ובאסונות,
המשקל הסגולי של האירועים הללו בעולם נמוך משמעותית מהכיסוי התקשורתי שהם מקבלים.

מכיון שבכל רגע הכול יכול להשתנות,
חשוב להיות עוד היום עם האנשים החשובים לנו ולהקדיש זמן לדברים החשובים בחיינו.
אם נחיה בצורה כזו בכל יום, אז גם אם מה שאיננו רוצים שיקרה יתרחש (וזה עלול לקרות..),
לפחות נהיה שלמים עם הדרך ונספיק להנות ממה שהיה עד כה.
בשנים האחרונות רועי בני ואני מקפידים לצאת ביחד לטיול קיץ מתגלגל בן כשבוע.
התחלנו עם זה כשרועי היה בכיתה ב' והקפדנו לעשות זאת מאז בכל שנה ושנה, 8 שנים ברציפות.
השנה, בגלל האירועים הבטחוניים והחום הכבד של אוגוסט, החלטנו לדחות את הטיול.
היה לי ברור שאני לא רוצה לוותר על זמן האיכות המופלא הזה, אבל לאור המצב לא הייתי בטוח אם ומתי נצא.
לפני מספר ימים רועי שאל אותי אם אנחנו יוצאים לטיול בסוכות.
עניתי לו משהו בסגנון "כן, אפשר.." כשמצד אחד אני רוצה ומצד שני לא ממש מתחייב.
במהלך ההלוויה, תו"כ הקשבה להספד היה לי ברור שרועי ואני הולכים לעשות את זה בקרוב.
אנחנו הולכים ליצור לעצמנו גם השנה את החוויה המשותפת הזו ואת הזמן ביחד.

לצד ההכרה בכך שבכל רגע הכול יכול להשתנות, יש דבר חשוב לא פחות שכדאי להפנים:
רוב הסיכויים שזה לא יקרה בקרוב.
אביה של חברתי לעבודה נפטר בגיל 65 כשאמו בת ה91 עדיין בחיים, צלולה ובריאה.
65 זה החריג היוצא מהכלל ו80-90 זה הכלל.

השילוב הזה של "זה עלול לקרות בכל רגע" + "מרבית הסיכויים שזה לא יקרה",
הוא שילוב המאזן בין ענווה באפסיות שלנו והכרה בארעיות החיים,
לבין הימנעות מייאוש או מפסימיות וקריאה לחיות חיים פרואקטיביים, משמעותיים ושמחים.

התנאים אף פעם לא מושלמים.
בכל רגע נתון יש משהו לחשוש ממנו או לדאוג לו.
ובכל רגע נתון יש גם משהו משמח שאינו מובן מאליו שניתן להוקיר.

אם משהו יקרה מחר, נעשה כמיטב יכולתנו להתמודד.
בינתיים, ביום ועוד יום שעוברים, לצד הדאגה והקושי יש גם הרבה סיבות לשמחות, לחגיגות ולהכרת תודה.

יש משהו טרגי באירוע לא צפוי שמתרחש בגיל צעיר וקוטע את החיים.
לא פחות טרגי זה לחיות שמונה או תשעה עשורים מבלי להנות מהדרך, להודות על מה שיש ולחגוג את החיים.

גמר חתימה טובה,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אתמול עשינו בעבודה הרמת כוסית וירטואלית לקראת ראש השנה.
בחדר בפ"ת היו קרוב למאה אנשים, ועל קו הטלפון-וידאו עוד מספר דומה.
התחלנו מכמה מילים של גלעד שגיסו אבינתן אור חטוף בעזה.
בזמן שגלעד סיפר על גיסו ובירך לקראת השנה החדשה מבטו של אבינתן ננעץ בנו מבעד לשקף המוצג.
בחדר שעד לפני כמה דקות היה רועש ומלא בצחוקים, דיבור על עבודה ושיחות חולין היתה דממה.
כולנו הקשבנו גם לגלעד וגם התכנסנו בעצמנו למחשבות ולתחושת האישיות שצפו לכל אחד מאתנו.
כמה מהעובדים שהגיעו בבוקר למשרד היו חסרים, כי בצהריים הם הוקפצו צפונה והצטרפו לצוותים שלהם.
גיל, רס"ן במילואים, שהיה השנה בצבא יותר משהיה בבית או בעבודה, הצליח להגיע והיה איתנו.
דוד, קצין שיריון שנמצא עכשיו בצפון, הצליח להתחבר לכמה דקות בטלפון ולאחל שנה טובה מהשטח.

ואז, אורטל ונופר הוליכו אותנו בעזרת שיר מקסים ומצגת מרגשת דרך עשרות לידות וחתונות שחווינו השנה,
ביניהם תמונה טריה במיוחד, מהגר שילדה ממש בשעות האחרונות.
כל לידה, כל חתונה, עולם ומלואו.
עשרות התחלות חדשות, כוחות עוצמתיים של בריאה והתחדשות.

את המפגש חתם איתי מנהל הארגון.
הוא בחר להביא את שירו של אריק איינשטיין "אולי צריך לתת לזה עוד זמן"
וסיפר שאריק כתב את השיר לאחר תאונת דרכים קשה ותקופת החלמה ארוכה.

אריק מתחיל את שירו עם שני בתים ראשונים:

"החיים עוד לא חזרו למסלולם,
הפצעים עדיין לא הגלידו,
אולי זה יישאר כבר לעולם,
אולי צריך לתת לזה עוד זמן
מה יהיה ימים יגידו

השמש הגדולה מופיעה תמיד בזמן
הגשמים גם הם בסדר, יורדים הם בעיתם
עולם כמנהגו נוהג שוקק בעצלתיים
אבל משהו בלב זועק אל השמיים"

ומסיים עם בית שלישי:

"יום אחד ראינו אור בקצה המנהרה
נקודה קטנה זוהרת מאירה באש קטנה
התקרבנו לאיטנו מסרבים להאמין,
מלאכים עמדו בפתח שרים אשרי המאמין"

המילים הללו שנכתבו בשנת 1982,
מרגישות בימים הללו כל כך רלוונטיות, מרגשות ונוגעות.
הפצעים, הזעקה, חוסר הוודאות, המנהרה והאור (איזה שילוב מילים מצמרר),
לצד העולם שממשיך כמנהגו, השמש והגשמים.

מרגש לצפות בביצוע של אריק איינשטיין ויצחק קלפטר האגדיים שכבר אינם איתנו,
ובביצוע המחודש של ברי סחרוף שחודר עמוק ללב עם הזעקה שלו.

חצי השעה הזו של הרמת הכוסית הוירטואלית היתה מיקרוקוסמוס של החיים בשנה האחרונה.

אני נוהג לסיים את כל הפוסטים שלי בצמד המילים "חיים מלאים".
חיים מלאים הם חיים של לידות ושל מוות, התחלות וסיומים, עצב ושמחות, אבל וחגיגות.

בחיים אין את החלק האחד ללא החלק השני.
זה תמיד היה כך ותמיד יהיה כך.

כמאמר השיר, לפעמים צריך לתת לזה עוד זמן.

להחזיק מעמד.
להמשיך להחזיק כוונה ותקווה.
לעשות את העבודה שלנו ולהיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם.

מי ייתן והשנה הקרובה תהיה שנה טובה, מלאה ומבורכת,
עם הרבה יותר ריפוי, שלווה, חיבור, תקווה, שמחות וחגיגות,
והרבה פחות מלחמה, סבל, ניכור, אבל, עצב וייאוש.

בתפילה לשלומם של כל החיילים, להחלמתם של כל הפצועים, לחזרתם של המפונים לבתיהם,
ולשובם במהרה ובשלום של כל החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם.

שנה טובה ומבורכת,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני מספר שעות נחתנו מחופשה משפחתית מדהימה (בהרכב חלקי) בת כשבוע ביוון ההררית.
עד הרגע האחרון לא הייתי בטוח אם נטוס.
זה גם בגלל ביטול טיסה אפשרי שנתון להחלטת חברת התעופה,
ומעבר לכך, לאור חוסר הוודאות, האפשרות להסלמה ולמצבים מתפתחים,
אני בדרך כלל מעדיף להשאר קרוב לבית ולמשפחה.

יש בי חגיגה כפולה עכשיו.
גם על מספר ימים מהנים מאוד שבילינו ביחד, עם הרבה טבע, נופים, טיולים, חוויות ואוכל טעים,
וגם על כך שבשבוע הנוכחי המצב בארץ התפתח כפי שהוא התפתח ולא מעבר לזה.
תוך כדי כתיבת המילים הללו אני שם לב שיש בי גם הרבה הקלה.
חוסר הוודאות עדיין עצום והחשש מהסלמה בטחונית גבוה.
אבל לפחות עכשיו אני כאן, חזרה בארץ, קרוב לכל ילדיי (שלא כולם טסו איתנו) ולאמי.

הנה שלוש מחשבות שחזרתי איתן:

1.
בשבוע שעבר הקדשתי את הפוסט השבועי ל"כוונת הלב בעיצומו של מאבק".
כשרק התחלתי לכתוב אותו, עוד לפני שהוא התגבש, הטקסט הראשוני שכתבתי (ולא פרסמתי) היה:
"בעוד כמה שעות נצא לחופשה משפחתית.
או שלא.
אין וודאות.
קשה לצפות איך דברים יתפתחו בשעות הקרובות." 

"בימים רגילים" יש לרובנו תחושת וודאות מסוימת וביטחון אישי בנוגע לעתיד הקרוב שלנו.
בתקופה האחרונה זה ממש לא ככה.
חוסר הוודאות גדול והרבה מאוד יכול להשתנות מקצה לקצה בזמן קצר.
שום דבר כבר אינו מובן מאליו.
קשה לתכנן קדימה. ובמקרים מסוימים לא בטוח שכדאי.
החלטות ופעולות שלא בשליטתנו ובהשפעתנו יכולות לטלטל את חיינו.
איך מתכננים טיול לחו"ל בתקופה כזו?
אני בחרתי לסגור כרטיסי טיסה ומלון רק ללילה הראשון.
כל השאר היה עדיין פתוח בעת ההמראה.
את הרכב השכרתי שעה לפני שיצאנו לשדה התעופה.
המחשבה היתה לצמצם הפסדים במקרה של ביטול.
אם הטיסה תצא לפועל אדאג לשאר, כולל העמקה במסלול הטיול.

2.
האם זה לגיטימי לטוס, לטייל, להנות ולבלות, כשכל כך הרבה משפחות לא יכולות לאפשר את זה לעצמן,
וכל כך הרבה אנשים נלחמים ומתמודדים עם דברים מורכבים, קשים וכואבים בתקופה הזו?
זה לא אגואיסטי?
והאם אפשר בכלל להתנתק ולהנות בתקופה כזו?
הקולות הללו קופצים בתוכי מדי פעם.
האחריות למשפחתי ולזמן איכות ביחד עכשיו הם לא בהכרח על חשבון אחרים.
בתקופות אינטנסיביות וממושכות חשוב לתת מקום גם לעצירות, למנוחה, לכיף.
חיים מלאים. גם וגם.
כשנחתנו באתונה הורדתי מידי השמאלית את הצמיד הצהוב של BringThemHomeNow.
כל השבוע הסתובבתי איתו כשהוא בכיסי.
הבוקר, כששבנו לשדה התעופה באתונה, החזרתי את הצמיד למקומו הקבוע בחודשים האחרונים.

3.
זה נכון שבימים האחרונים לא פרצה מלחמה אזורית,
אבל גם השבוע, כמו בכל החודשים האחרונים, כמות האירועים והאינטנסיביות שלהם הם ברמה חריגה מאוד.
איך הגעתי למצב שבו אני מרגיש הקלה מהמצב בשבוע שבו יש עדיין מעל מאה חטופים,
אזעקות, הפצצות וטילים בדרום ובצפון, עשרות אלפי מפונים, חיילים שנהרגים בכל שבוע,
ומאה וחמישים רעולי פנים יהודים שמבצעים פרעות בכפר ג'ית בשומרון?
איך מגיעים למצב שמרגישים הקלה בשבוע כזה..??
נראה שיכולת ההסתגלות שלנו גם במצבים קיצוניים גבוהה מאוד.
אירועים שלא יכולנו לדמיין הפכו להיות המציאות המוכרת והיומיומית.
המצב הלא נורמלי שקורה עכשיו הפך להיות הנורמלי החדש.

אנחנו חיים בתקופה מורכבת ואינטנסיבית מאוד.
מנגנונים אנושיים טבעיים לצד מנגונים מערכתיים חזקים פועלים עלינו בעוצמה עכשיו.
חשוב לשים לב, להיזהר מקהות רגשית ומנירמול יתר של המצב הזה.
וחשוב גם לשמור על עצמנו ולא להיסחף.

בתפילה לחזרתם, לשלומם ולבריאותם של כל החטופים, החיילים והמשפחות.
מי ייתן ונדע בקרוב ימים שקטים ובטוחים מלאי שמחה, שלווה, תקווה ואהבה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אחד המדדים המקובלים בעולם מערכות המידע לאיכות של מערכת הוא "זמן בין תקלות".
ככל שהזמן הממוצע בין תקלות גבוה יותר כך המערכת בריאה ויציבה יותר.
לעומת זאת זב"ת (זמן בין תקלות) אפס, מציין שבכל רגע נתון במערכת יש תקלה מסוימת.
בדומה למדד איכות של מערכות מידע, אפשר לחשוב על מדדים לאיכות החיים האנושית:

א. זב"ד – זמן בין דאגות:
מה הזמן הממוצע שעובר מדאגה אחת לאחרת אצלכם?
זב"ד אפס אומר שבכל רגע נתון אתם מודאגים ממשהו.
כשהזב"ד שלכם גבוה, המשמעות היא שיכול לעבור זמן ממושך שבמהלכו לא תהיו מוטרדים ממשהו עתידי.
זב"ד נמוך מצביע על איכות חיים נמוכה מכיוון שחלק גדול מהאנרגיה החשיבתית, הרגשית והנפשית מושקע בדאגה ובחרדה מדבר כזה או אחר שיקרה או שלא יקרה.
בכל אותו זמן אתם באיזשהו עתיד מדומיין ואתם לא כאן.

**
ב. זב"כ – זמן בין כעסים:
מה הזמן הממוצע שעובר בין כעס מסוים לכעס אחר אצלכם?
זב"כ אפס אומר שבכל רגע נתון אתם כועסים על משהו.
כשהזב"כ שלכם גבוה, המשמעות היא שיכול לעבור זמן ממושך שבמהלכו אתם משוחררים מכעס על דברים שקרו בעבר.
זב"כ נמוך מצביע על איכות חיים נמוכה מכיוון שחלק גדול מהאנרגיה החשיבתית, הרגשית והנפשית מושקע בכעס, בשיפוטיות, בהאשמות כלפי אנשים, התרחשויות, פעולות ואמירות.
הכעס יכול להיות מופנה כלפי אנשים או מצבים, כלפי אחרים או כלפי אצלכם.
בכל אותו זמן אתם חיים בעבר, מסרבים לקבל את מה שכבר קרה ואינכם נוכחים כאן.

**
ג. זב"ח – זמן בין חגיגות:
מה הזמן הממוצע שעובר בין חגיגה אחת לאחרת?
הכוונה אינה לחגיגת יום הולדת או לאירוע חיצוני טקסי אחר אלא לתחושה אותנטית של שמחה והכרת תודה.
כשהזב"ח שלכם גבוה, המשמעות היא שיכול לעבור זמן ממושך שבמהלכו לא תחוו חגיגה, שמחה, הכרת תודה, אושר, סיפוק ושביעות רצון.
זב"ח נמוך מצביע על איכות חיים גבוהה מכיוון שחלק גדול מהאנרגיה החשיבתית, הרגשית והנפשית מופנה להכרת תודה, לכל מה שכבר קיים ושאינו מובן מאליו.

**
חמש נקודות למחשבה:

1.קיים קשר בין שלושת המדדים הללו: זב"ד וזב"כ נמוכים יביאו לזב"ח גבוה.
ריבוי דאגות מהעתיד וריבוי כעסים על העבר מביאים לשביעות רצון נמוכה מההווה, ולהיפך.
איך זה אצלך?
מה הזב"ד, הזב"כ והזב"ח שלך?

2. המדדים של שני אנשים שחווים מצבים אוביקטיביים דומים יכולים להיות שונים לחלוטין.
המציאות החיצונית ונסיבות החיים שלנו לא מגדירות את התגובה החשיבתית, הרגשית והנפשית שלנו.
הן משפיעות עליה, אך הן אינן קובעות או מגדירות אותה.
כעס, דאגה וחגיגה נובעים במידה רבה מבחירות תשומת הלב שלנו.

3. אחת השיטות הכי אפקטיביות לשנות את מדדי הזב"ד, זב"כ, זב"ח היא מודעות.
הבדיקה הסקרנית איפה תשומת הלב שלכם כרגע יכולה להשפיע מיידית ובעוצמה רבה.
לפני זמן מה שמתי לב שאני מודאג מסדנה שהייתי אמור להעביר.
מייד לאחר הסדנה (שהתנהלה לשביעות רצוני) שמתי לב שאני מודאג ממשימה שרציתי להשלים.
מייד לאחר השלמת המשימה (שוב לשביעות רצוני) שמתי לב שאני מוטרד מכך שאולי אאחר לאזכרה שהיה חשוב לי להגיע אליה בזמן.
מייד לאחר שהגעתי בזמן (וחשתי הקלה) שמתי לב שאני מודאג ממשהו שיקרה מייד אחרי האזכרה.
המודעות לכך שבאופן עקבי אני מודאג ומוטרד (ושבאותה מידה הייתי יכול לחגוג ולשמוח) הציבה לי מראה חזקה ולא נעימה.

4. המחשבות שאנו חושבים והרגשות שאנו חווים הם במידה רבה הרגלים שפיתחנו עם השנים.
ניתן לשנות את אנרגיית הכעס והדאגה שלנו.
ניתן לשנות גם את אנרגיית החגיגה, השמחה והכרת התודה שלנו.
השינוי אפשרי ועובר דרך תרגול מתמשך של תשומת לב.

5. החוכמה היא לא לסיים רק את העניין הזה ואז לחכות שהעניין הבא יסתיים, ואז אולי (אם כל הכוכבים יסתדרו) לחגוג, לשמוח ולנוח.
תמיד יש ויהיו עוד עניינים, בעיות, דאגות.
הקטע הוא להבין שהחיים הם עכשיו ולא אחר-כך.

עכשיו (גם בנסיבות הנוכחיות) זה הזמן לחוות, לחגוג, לשמוח, להנות מהדרך ולהכיר תודה.
ועכשיו גם הזמן לדאוג, לכאוב, להתאבל, להחזיק את המתח ואת הקושי.

החיים הם עכשיו והם גם וגם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"מה שלומך?" הפכה בימים האלה לאחת השאלות הכי נפוצות, ושהכי מורכב או מעצבן לענות עליהן.
האם מי ששואל אותי באמת רוצה לדעת או שזו שאלה נימוסית כזו?
האם אני באמת רוצה לשתף, או שאני מעדיף לתת תשובה כלשהי ושנעבור הלאה?

בימים שאינם הימים הללו, "אני בסדר" היא אחת התשובות הכי נפוצות לשאלת "מה שלומך?".

כשאתם אומרים "אני בסדר", למה בעצם אתם מתכוונים?

יש "אני בסדר" שבאמת מתכוון לזה, כי כך אנחנו מרגישים.
המילים הן שיקוף של ההרגשה ושל מצב הרוח.

יש "אני בסדר" שנאמר למרות שאנחנו מרגישים אחרת,
והסיבה שאנו עונים כך, היא שאיננו בטוחים איך זה ייתפס אם נספר איך אנחנו באמת,
או האם האדם שמולנו באמת פנוי ומסוגל לשמוע את זה.

לפעמים נבחר לענות "אני בסדר" כי התשובה עוזרת לנו לשמור על עצמנו ולהישאר מוחזקים.
אם נתמקד ונדבר על איך אנחנו באמת, משהו בנו ובאנרגייה שלנו עלול לשקוע ולהוריד אותנו.

יש "אני בסדר" ענייני של מענה טקסי-סמלי,
שבעצם אומר "שלום, בואו נתקדם עם הנושא שלשמו התכנסנו, כי יותר חשוב לי לדבר עליו עכשיו."

ויש גם "אני בסדר" של "לא מתחשק לי לשתף אותך עכשיו,
ובוא נסיים את האינטראקציה הזו כדי שאוכל להמשיך הלאה לעניינים אחרים."

**
"בכל פעם ששאלו מורה זן לשלומו, הוא ענה, 'אני בסדר.'
לבסוף אחד מתלמידיו אמר, 'רושי, איך אתה יכול להיות תמיד בסדר?
אף פעם אין לך ימים רעים?'

מורה הזן ענה, 'ודאי שיש לי.
בימים הרעים, אני בסדר.
בימים הטובים, אני גם בסדר.' "

~ מתוך "המקומות שמפחידים אותך" / פמה צ'ודרון

נראה שהתשובה של מורה הזן, מתחברת ל"אני בסדר" שבו יש הלימה בין הנאמר למורגש.

אבל לתחושתי יש כאן עוד משהו:
אולי יותר משהאמירה "אני בסדר" מכוונת לשואל, היא מופנית כלפי המשיב,
סוג של מנטרה תרגולית שתפקידה לחזק ולהזכיר שמצבנו הפנימי מושפע ממה שקורה סביבנו, אך לא מוגדר על ידו.
ששלומנו תלוי במידה רבה לא רק במה שקורה, אלא גם ובעיקר בדרך שבה אנו מתייחסים ומגיבים למה שקורה.

**
למרשאל רוזנברג, יוצר התקשורת המקרבת, היה מנהג יומי של עצירה לחגיגה ואבל.
בכל יום, הוא היה מקדיש תשומת לב במשך מספר דקות,
לדברים שהוא חוגג ולדברים שהוא מתאבל עליהם.

"חגיגה" מתמקדת בשמחה על דברים שקורים ועל צרכים שמתמלאים,
"אבל" מתמקד בקושי, בדברים שלא קורים כפי שהיינו רוצים (ואולי גם לא יקרו), ועל צרכים שלא מתמלאים.
(בתקשורת מקרבת, התאבלות אינה שמורה רק למקרי מוות ואובדן).

אפשר לחגוג לדוגמא שנת לילה טובה ורצופה, מזג אויר נעים,
שקיעה יפה, שיחה מחזקת עם חבר, עבודה משמעותית שהצלחנו לעשות,
או מחשבה על משפחות שזוכות להתאחד עם אהוביהן.

אפשר להתאבל לדוגמא על משפט שאמרנו ושאנו מצטערים עליו,
על תוכנית שלא יצאה לפועל, על תפקוד פחות מיטבי מכפי שהיינו רוצים שיהיה לנו,
על אובדן, או על מצב מורכב ומלא בחוסר וודאות וכאב שלא ברור מתי הוא יסתיים.

חגיגה ואבל חיים ביחד, ומשלימים זה את זה.
שניהם חלק מחיים מלאים.

**
עם השנים, הוספתי לתרגיל היומי של מרשאל מימד נוסף ו"שידרגתי" אותו לעצמי:
לצד החגיגה והאבל הוספתי את הכרת התודה לאנשים ועל אירועים.

אם החגיגה עוזרת לנו לראות את מה שמשמח אותנו ולבוא איתו במגע,
והאבל עוזר לנו להיות בנוכחות עם מה שקשה, עצוב ומאתגר,
הכרת התודה עוזרת לנו להבחין בתרומתם של אנשים ואירועים לחיינו.
היא מתחברת גם לשמחות וחגיגות וגם לאבל וקושי.

תרגול יומי של חגיגה-אבל-הכרת תודה
שומר אותנו מחוברים לחיים מלאים ואותנטיים, המכילים גם וגם וגם:
בכל יום אנו יכולים למצוא גם חגיגות, גם אבל וגם הכרת תודה.

וכשאנו מצליחים לעשות את זה בכל יום,
גם היום, גם בימים נמוכים או גבוהים,
מתחזק משהו בביטחון ובשקט שלנו.

**
כשחוזרים על הפעולה הזו שוב ושוב והופכים אותה להרגל יומי,
היא משנה את ההתייחסות שלנו לחיים.

ראשית, היא מרחיבה את הפרספקטיבה שלנו.
היא מאפשרת לנו לראות את הגם וגם,
ובכך עוזרת לנו להימנע מחוסר איזון קיצוני המוטה לאחד הצדדים.
יש משהו משחרר בהבנה שבכל יום אנחנו חווים גם וגם:
אפשר להפסיק לצפות ליום דימיוני כלשהו שבו לא נחווה אבל ושהחיים יהיו רק חגיגות ושמחות.

בנוסף, היא מחזקת את בטחוננו ביכולת שלנו לחיות:
מעבר לרעיון העקרוני שבכל יום נתון יש "גם וגם" ורק צריך להיות מסוגלים להבחין בכך,
ההרגל היומי מאפשר לנו לחוות את זה בפועל.
כשאנחנו מצליחים לחוות חגיגה, אבל והכרת תודה בעקביות ומדי יום,
גם בימים "גבוהים", וגם בימים "נמוכים" שבהם זה יותר קשה,
הביטחון שלנו מתחזק, תחושת החיות מתעצמת והנפש קצת נרגעת.

תרגול יומי של חגיגה-אבל-הכרת תודה הוא גם סוג של פרשנות בנוגע לחיים ולמה שמאפיין אותם,
וגם אמונה ותחושה בנוגע לעצמנו – ליכולת ולמסוגלות שלנו, גם במצבים מאתגרים.

**
בשבוע שעבר כתבתי על פיתוח מיומנות.

חגיגה, אבל והכרת תודה הן שלוש מיומנויות חיים יסודיות שניתן לפתח.

התרגול היומי של חגיגה-אבל-הכרת תודה, הוא זו סוג של העמקה מעשית ל"אני בסדר" של מורה הזן:

מה שלומך?
אני בסדר.
גם היום אני חוגג, מתאבל ומכיר תודה.

בתפילה לשלומם, לבריאותם ולהחלמתם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים והמשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר