ארנולד

כשהייתי בן 10 צפיתי ביחד עם אחי הגדול בסרט "קונאן הברברי"
והתלהבתי מסצנות האקשן ומהשרירים המפותחים של כוכב הסרט ארנולד שוורצנגר.
כשנתיים לאחר מכן התענגתי על סרט המתח-פעולה העתידני "שליחות קטלנית",
שבו מגלם שוורצנגר רובוט קטלני בגוף אדם המגיע מהעתיד לחסל את האנושות.
אלו היו שני הסרטים הראשונים בכיכובו, ואחריהם הגיעו רבים אחרים, חלקם שוברי קופות.
מבלי לקרוא עליו יותר מדי, התגבש בי הרושם ששוורצנגר הוא שרירן מרשים,
שהצליח למנף את המימדים הפיזיים שלו לקריירה מוצלחת בהוליווד.

לפני מספר שבועות ידידתי יעל בריסקר המליצה לי לצפות בנטפליקס בסדרה התיעודית "ארנולד" –
שלושה פרקים על חייו של ארנולד שוורצנגר.

הצפייה בסדרה הזו היתה מענגת ומעוררת השראה, גמעתי בשקיקה את שלושת הפרקים,
והצטערתי שלא היו עוד שניים או שלושה.

מסתבר ששוורצנגר הוא הרבה יותר מרק שרירן שמינף את הנתונים הגופניים שלו בהוליווד.
כל פרק בסדרה מוקדש לתקופת חיים אחרת של שוורצנגר שבה הצטיין והגיע להישגים מרשימים.
במשך שנים רבות הוא זכה באליפויות "מר עולם" המצריכות יכולות אתלטיות יוצאות דופן, חריצות ונחישות.
בספורט המסוים הזה הוא כבש את הפסגה העולמית הגבוהה ביותר ונשאר שם במשך שנים.
בעשור שלאחר מכן הוא פצח בקריירת קולנוע של סרטי פעולה וקומדיה שהתבססה לא רק על שריריו,
אלא גם ובעיקר על חוכמתו, יכולת הלמידה שלו, יחסי האנוש, חוש ההומור, החריצות והתעוזה.
גם כאן הוא הגיע לטופ העולמי של הענף ונשאר שם במשך שנים.
פרק הקריירה השלישי של חייו הוקדש לפוליטיקה:
בשנת 2003 הוא התמודד על תפקיד מושל קליפורניה, זכה בו,
ושלוש שנים לאחר מכן, נבחר בשנית לתקופת כהונה מלאה נוספת.

איך הוא עושה את זה?
מה הסוד של אדם שנולד בכפר קטן באוסטריה,
שבמשך 30-40 שנה בונה לעצמו שלושה פרקי קריירה שונים לחלוטין,
שבכל אחד מהם הוא מצליח להצטיין ולהגיע להישגים מרשימים,
תוך כניסה אמיצה לעולמות חדשים שאינם מוכרים לו,
פיתוח מיומנויות ויכולות חדשות,
והתמודדות עם הרבה מאוד קשיים, סקפטיות ולעג?

**
הסיפור של שוורצנגר כל כך עניין וריגש אותי,
שמיד לאחר הצפייה בסדרה הורדתי לעצמי מאודיבל את ספרו של שוורצנגר Be Useful
ונהניתי מעוד מספר שעות של העמקה, הקשבה ולמידה, ישירות משוורצנגר עצמו,
שמקריא את ספרו במבטא אוסטרי כבד עם הרבה תשוקה, להט והומור.

איזה דבר מדהים זה שבהשקעה של מספר שעות בסרט, סדרה או ספר,
אנחנו יכולים לקבל הצצה ל"מאחורי הקלעים" אדם או תופעה,
ללמוד מהם ולאמץ את מה שרלוונטי לחיינו שלנו.

איזה זמן איכות מזוקק ומשובח זה,
וכמה זה שונה מבהייה במסכים ומשוטטות חסרת תוחלת במקרה הטוב והרסנית במקרה הרע,
ברשתות חברתיות, אולפנים ופלטפורמות שכל מהותן למשוך את תשומת לבנו למטרותיהן.

**
תוך כדי הצפייה בסדרה וההקשבה לספר,
הזכרתי לעצמי שהכול מוצג ומסופר מנקודת מבט מסוימת ומוגבלת,
במקרה הזה של שוורצנגר עצמו.
לא מדובר בתיעוד אובייקטיבי המבוסס על מחקר מעמיק.
לא הכול מושלם או ורוד.
תמיד ישנה מורכבות ואף אדם אינו רק כפי שהוא מוצג.

במהלך הסדרה למשל מוזכרות תלונות כנגד שוורצנגר על הטרדות מיניות,
סיפור על ילד מחוץ לנישואים שהוא שמר בסוד מאשתו במשך שנים רבות, גירושים ועוד.
הסדרה בוחרת להזכיר את האירועים הללו, אך לא להתמקד בהם.

בעיניי, הדבר החשוב הוא לא לתת לשוורצנגר ציון,
וגם לא לקבוע אם הוא אשם/זכאי או בסדר/לא-בסדר.

הדבר החשוב הוא להקשיב לו ולהתמקד בנו ובחיינו:
לשים לב למחשבות ולתחושות שעולות בנו תוך כדי צפייה או הקשבה,
לראות איך כל זה משפיע עלינו,
ולבחור מה אנחנו רוצים לקחת מזה לחיינו.

אחד הדברים החזקים עבורי בסדרה למשל,
היה הכרת התודה העצומה של שוורצנגר,
לאנשים בחייו שעודדו אותו להאמין בעצמו,
ראו את הפוטנציאל שלו כשהוא עדיין לא ראה אותו,
לימדו אותו לחשוב, פתחו לו דלתות, ותמכו בו לאורך הדרך.
הסיפורים הללו שחזרו שוב ושוב,
עוררו בי מחשבות על הכרת תודה על אנשים בחיי,
ועל המקום שלי בחייהם של אנשים אחרים.


**
איך אני מרשה לעצמי לכתוב פוסט על סדרה נחמדה בנטפליקס, בתקופה כל-כך מורכבת ואינטנסיבית,
כשהחטופים עדיין בעזה, חיילים נהרגים בכל יום, ומשפחות רבות חוות סבל עצום?

זה לא מנותק וחסר רגישות?
וגם אם התלהבתי מהסדרה, עכשיו זה הזמן לשתף בזה?
לא עדיף שאשמור את זה לזמן אחר, או שאספר לחברים במקום להקדיש לזה פוסט?

כל השאלות הללו עלו בי תוך כדי המחשבה על הפוסט הזה ובמהלך כתיבתו.
למעשה, ברגע כתיבת שורה זו, אני שם לב שהדופק שלי עולה,
מחשש שקוראים מסוימים ייפגעו מהפוסט הזה או יכעסו עלי,
ויפרשו אותו (ואותי) כלא רגיש מספיק, או כמנותק שמתעסק בשטויות.

אני בוחר לכתוב את המילים הללו עכשיו,
כי השעות שבהן צפיתי בשוורצנגר והקשבתי לו הסבו לי הנאה, עוררו בי התרגשות והרימו את האנרגייה שלי.
ואולי תהיה להן השפעה דומה על חלקכם.
ובנוסף, אני מאמין שבתקופה הזו חשוב לתת מקום לגם וגם.
גם לעצב, לקושי, לכאב וגם לדברים שמשמחים אותנו ומסבים לנו הנאה.
גם לענייני מלחמה וגם לעניינים אחרים.
גם לאתי הילסום, גם למשפחת איזנקוט וגם לארנולד שוורצנגר.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב.
אתמול ה 21.12, היה היום הכי קצר בשנה.
זהו היום שבו המגמה משתנה והימים מתחילים להתארך.
קשה לראות את זה או אפילו להאמין בכך:
השינויים זעירים, הימים עדיין קצרים ובעוד רגע גם יתחילו גשמים וחורף.
אבל, למרות שזה לא מרגיש ככה, וייקח זמן עד שנראה את זה, המגמה כבר השתנתה.
הלוואי שהמגמה כבר משתנה גם בהיבטים נוספים של חיינו, שהאור גדל ומתעצם, 
ושאנחנו פשוט מתקשים להבחין בכך ברגע זה.

בעיות של ניהול זמן

ניהול זמן, בדומה למערכות יחסים, היא מיומנות קריטית שתמיד אפשר לפתח יותר,
ושתרומתה והשפעתה על חיינו היא אדירה.
יש משהו קצת מיושן, מקטין ולא מדויק בכותרת "ניהול זמן", כאילו זמן זה משהו שאפשר לנהל אותו.
המושג שהרבה יותר מדבר אלי הוא "ניהול אנרגיה ותשומת לב".
למי ולמה אנו מקדישים את תשומת הלב והאנרגיה שלנו?

מנהלת שפגשתי בשבוע שעבר סיפרה לי על בעיית ניהול זמן של אחד העובדים שלה:
הוא עובד מצטיין, איש צוות נהדר, חכם וחרוץ והיא מאוד שבעת רצון ממנו.
לדבריה אחת הבעיות שהכי מגבילות אותו ושעלולה לפגוע בהתפתחות העתידית שלו קשורה לניהול זמן.

"מה זה אומר?" שאלתי אותה.
"היומן שלו תמיד מפוצץ והוא כל הזמן בלחץ.
הוא מתקשה לתעדף דברים ולהבחין בין מה חשוב יותר למה חשוב פחות.
בעיה נוספת שיש לו היא שהוא אומר 'כן' כמעט לכל דבר שמבקשים ממנו.
לא סתם הוא כל הזמן בלחץ ורודף אחרי הזנב של עצמו".

"או קיי, נראה לי שהבנתי", אמרתי, "ומה את מתכננת לעשות עם זה?"
"תיכננתי לשבת איתו קצת על כל הנושא של ניהול זמן ולתת לו טיפים וכלים שיוכלו לעזור לו.
למשל, לסגור זמן לעבודה עצמית, לבנות תוכנית שבועית ולנעול ביומן את האבנים הגדולות שלו.
אני גם רוצה לשבת איתו על היומן שלו ולהראות לו דוגמא לכמה פגישות שאפשר לדחות או לבטל.
יצא לי לעשות איתו דברים דומים בעבר, ואולי הגיע הזמן לחזור לזה."

"יכול להיות", אמרתי לה, "בהצלחה עם זה."
"משהו אחד שאני מציע לך לבדוק זה האם בעיות ניהול הזמן שלו הם באמת בעיות ניהול זמן או משהו אחר.
כי אם הן לא באמת בעיות של ניהול זמן, אז כל הטיפים, העצות והכלים הנפלאים שתתני לו, לא באמת יעזרו."

**
לאורך השנים למדתי שלא כל הבעיות שנראות במבט ראשון כמו בעיות של ניהול זמן,
הן באמת כאלו.
יש כמה קשיים נפוצים ש"מתחפשים" לבעיות של ניהול זמן,
אך ניהול הזמן הוא רק הסימפטום, קצה הקרחון שמעל לפני המים,
בעוד שהקושי האמיתי אינו נובע ישירות ממיומנות של ניהול זמן אלא ממשהו אחר.

הנה ארבע דוגמאות נפוצות:

1. כשמישהו אומר שהכול דחוף, שהוא לא מוצא זמן להתפנות למשפחה או לקדם משהו שחשוב לו,
בסבירות גבוהה העניין פה הוא לא הבנה מנטלית של מה חשוב יותר או פחות, סדר וארגון.
ייתכן שהנקודה המרכזית היא שלתפיסתו הצרכים שלו שוים פחות מהצרכים של אנשים אחרים,
ולכן מה שהוא רוצה או צריך יהיה אחרון בסדרי העדיפויות.
כל מה שמישהו יבקש ממנו יזכה ל-"כן",
כי האפשרות של סירוב ונתינת מקום למה שחשוב לו על חשבון דברים שחשובים לאחרים,
היא בכלל לא אפשרות קיימת מבחינתו.

**
2. יש כאלו שקשה להם לומר "לא" לבקשות של אחרים ולשים גבולות, כי הם לא רוצה לפגוע באחרים.
חלק גדול מהם רואים עצמם כטיפוסים מרצים.
כשמעמיקים קצת יותר במה שקורה שם עבורם במצבים הללו שהם אומרים "כן" למרות שהיו רוצים לומר "לא",
מגלים שמתחת לאי הרצון לפגוע באחרים, חשוב להם מאוד שיאהבו ויקבלו אותם.
הם חוששים שאם הם יאמרו "לא" זה יוביל לכך שלא יאהבו אותם, ואולי אפילו ידחו אותם.
כלומר, מתחת לחשש לפגוע באחרים יש פחד גדול מדחייה ומפגיעה בעצמם.

**
3. לסוג השלישי שאני פוגש לא מעט אין בעיה לתעדף את הצרכים של עצמם והם לא חוששים מדחייה.
העניין שלהם קשור לתחושת ערך עצמי.
אם הם יגידו "לא" ואנשים יסתדרו בלעדיהם,
יתגלה שהם לא כאלו נדרשים או משמעותיים ושלא באמת צריכים אותם.
כשהם אומרים "כן" ולא שמים גבולות הם חווים עומס גדול אך גם מרוויחים מזה לא מעט:
תחושת ערך עצמי, סיפוק מהשלמת משימות ומטלות,
ואולי הכי חשוב – הוכחה לקריטיות שלהם ולכך שאי אפשר להסתדר בלעדיהם.
אבל אם יתגלה שאפשר להסתדר בלעדיהם, מה זה אומר על הערך, הייחודיות והעתיד שלהם?

**
4. לעתים הקושי לשים גבולות או לומר "לא" מגיע ממקום די מפתיע ושונה לחלוטין:
החשש להתמודד עם העבודה שהם אחראים עליה באופן ישיר.
כשהם עוזרים לכולם ובגלל זה מתעכבים במטלות שתחת אחריותם הישירה,
הם יכולים לקבל הערות על דחיית לוחות זמנים או על התקדמות לא מספקת,
אבל הם מרוויחים הרבה נקודות זכות על עבודת צוות ועזרה לאחרים,
ואת האפשרות להתחבא מאחורי סיבות ותירוצים ללמה העבודה שלהם לא מתקדמת מספיק.
לפעמים אמירת "כן" למישהו אחר היא בריחה מהתמודדות שמחכה להם,
ושהם לא בטוחים שיוכלו להצליח בה.
אם הם יתרכזו בעבודה שלהם ויקדישו לה הרבה יותר תשומת לב,
הם לא יוכלו להתחבא מאחורי הסיפור שהם עוזרים לכולם.
ומה יקרה אם גם אז העבודה שהם אחראים לה לא תתקדם מספיק?
זה יחשוף את חוסר המסוגלות ואת אי היכולת שלהם.

**
כשאנחנו נתקלים בבעיות ניהול זמן של עצמנו או של אחרים,
חשוב להבין האם הן באמת בעיות של ניהול זמן המצריכות פיתוח מיומנות של ניהול זמן,
או שהן ביטוי לאתגרים של דימוי וערך עצמי, תחושת מסוגלות וחשש מדחייה.
ההבחנה הזו חשובה ותסייע לנו להתמקד בשורש העניין מבלי לבזבז זמן ואנרגייה בכיוונים פחות מועילים.

לאחר שזיהינו את הקושי כדאי לזכור שכל קושי הוא למעשה שני דברים:
גם משהו שיש להתגבר עליו ולהפחית את השפעתו השלילית עלינו, וגם הזדמנות לצמיחה ולהתפתחות.

אם אנחנו מתקשים לנהל את סדרי העדיפויות שלנו כי לא נעים לנו לומר "לא" או לשים גבולות,
חשוב להבין שהפרויקטים, המטלות, הלקוחות, העובדים והמנהלים שנפגוש בשבוע הבא,
הם שדה האימונים והתרגול שלנו, הקרקע הפוריה שעליה נוכל לצמוח לגדול ולהתפתח.
לאט לאט, בסקרנות לא שיפוטית, ועם הרבה חמלה עצמית וכבוד למורכבות.

מה אתך..? מוצא/ת את עצמך באחד הסעיפים כאן? או שיש לך סיפור מיוחד משלך?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

– קיבלת את המייל הזה ממישהו אחר ובא לך להצטרף לרשימת התפוצה שלי ולקבל את המיילים השבועיים ישירות ממני? ניתן לעשות זאת בתיבה שבקישור הבא 

– רוצה לקבל במתנה את סדרת "52 הכלים לתקשורת מקרבת ומערכות יחסים"? לחיצה אחת וזה אצלך.

משהו קטן וטוב

לפני כשלושה חודשים קיבלתי המלצה למשחק מילים ברשת בשם "וורדעל".
המטרה במשחק היא לנחש מילה יומית בת 5 אותיות שהמחשב בוחר עבורכם.
יש 6 ניחושים לכל היותר, ולאחר כל ניחוש מתקבל משוב בסגנון "בול-פגיעה":
אילו אותיות נמצאות בדיוק במקומן, אילו נמצאות במילה אך במיקום אחר ואילו לא קיימות במילה הנוכחית.

הבוקר, לאחר שהצלחתי לנחש את המילה היומית, קיבלתי עדכון שזה היום ה-88 שאני משחק במשחק ברציפות.

מספר מחשבות בנוגע למשחק הזה ואיך הוא הפך להיות חלק מהשגרה היומית שלי:

1. החוקים פשוטים מאוד, וניתן להבין אותם בדקה.
2. הזמן הנדרש לכל משחק הוא דקות ספורות, פרק זמן שאינו תובעני או מעיק ושקל למצוא עבורו מקום.
3. המשחק מאתגר ומצריך חשיבה, המשוב המתקבל לאחר כל ניחוש הוא מיידי, ולאחר 6 ניסיונות לכל היותר ברור אם הצלחנו או נכשלנו.
4. העובדה שיש 6 ניסיונות מאפשרת לפתור חלק גדול מהמילים ולחוש סיפוק ותחושת הישג.
אם היו לדוגמא רק 4 ניחושים אני מניח שהייתי נכשל ב80% מהמקרים ואז זה היה פחות כיף.
5. למרות פשטותו, יש במשחק הזה הרבה מקום לחשיבה, לסטטיסטיקה ולאסטרטגיה:
איזו מילה כדאי לנחש בניחוש הראשון? איך כדאי להמשיך לאחר קבלת משוב?
6. עם הזמן ניתן לפתח מיומנות ואינטואיציה, כך שתחושת ההישג והסיפוק אינה רק מעצם ניחוש המילה אלא גם משיפור בכושר המשחק.
7. בכל יום ניתן לשחק פעם אחת בלבד.
ההגבלה הזו מעודדת השקעת תשומת לב גבוהה יותר בכל מילה, בכדי לא לבזבז את המשחק היומי.
8. המשחק מסייע לאמן את שריר דחיית הסיפוקים – לפעמים ממש בא לי לשחק שוב !
9. ההגבלה של מילה ביום שומרת שהמשחק לא יימאס או ימצה את עצמו,
מה שכנראה היה קורה אם מספר המשחקים היה בלתי מוגבל.

ניתן לשחק ב"וורדעל" בקישור הבא.

אם אהבתם, מומלץ לשחק גם ב-"מדויקת" – משחק זהה באתר שונה.
(ועכשיו יש לכם אפשרות לשני משחקים ביום…)

תודה להגר שהכירה לי את המשחק הזה ושתרמה ל"התמכרות" החדשה שלי 🙂

**
כשאני מסתכל על העקרונות הללו, אני מוצא פה משהו שהוא הרבה מעבר למשחק מילים נחמד:
התמודדות עם אתגר, תחושת סיפוק והישג, הקשבה למשוב, פיתוח יכולת ומיומנות לאורך זמן.

כמו-כן, נראה שיש במשחק הזה שני היבטים נוספים שמושכים אותי במיוחד:

האחד – ניתן לשחק במשחק עם חברים ובני משפחה, כתחרות או כניסיון משותף לפיצוח.
ניחוש מילים יומי יכול להיהפך לזמן איכות כיפי וקליל.

השני – יש במשחק הזה משהו "נקי" שבתקופה הנוכחית הוא די נדיר וייחודי.
יוצרי המשחק לא דוחפים לנו פרסומות ולא מנסים למשוך את תשומת לבנו או למקסם את זמן המסך שלנו.

תהנו !

**
הזמנה לסיום:

לפני כשלושה חודשים יצאתי לדרך עם תוכנית "חיים מלאים" הכוללת שנים עשר מפגשים.
התוכנית מתקרבת לסיומה ונותרו לנו שני מפגשים אחרונים.
זו אחת התוכניות הכי מרגשות ומשמעותיות שיצרתי והיא מאגדת ידע, תובנות ומחשבות ממגוון תחומים וגישות שלמדתי.
כל מפגשי התוכנית מוקלטים, וניתן לקבל (תמורת תשלום) את הקלטות ומצגות המפגשים.

בשבועות הקרובים אני רוצה לתמלל את המפגשים המוקלטים, כך שלצד ההקלטות והמצגות יהיה גם חומר כתוב שניתן לקבל.
אם את/ה מעוניינים לתמלל שלושה מפגשים או יותר (משך כל מפגש כשעה ורבע) בתמורה לקבלת גישה להקלטות ולמצגות,
ופנויים לעשות זאת בשלושת השבועות הקרובים, אנא צרו איתי קשר במייל חוזר.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

עוגנים של שגרה (שיעור חשוב מש-13)

לפעמים אתה מבין את החשיבות של משהו שקורה לך או שמישהו אומר לך רק בדיעבד.
אחת הדוגמאות המשמעותיות לכך עבורי התרחשה לפני קרוב לשלושים שנה במהלך השירות הצבאי שלי בשייטת 13.
סיימתי קורס קצינים והתחלתי לעבוד על הכנות למבצע ראשון כקצין המוביל כוח לוחמים.
זה לא היה המבצע הראשון שהשתתפתי בו כלוחם, אבל זו היתה הפעם הראשונה שלקחתי חלק מרכזי בתכנון נוהל הקרב ובהובלתו.
כלוחם, עיקר הזמן במהלך עבודה על מבצע מוקדש להכנת ציוד, השתתפות בתדריכים, בתחקירים ובאימונים.
בין לבין יש לא מעט הפוגות והפסקות.
כקצין, אתה עושה כל מה שהלוחמים עושים והרבה מעבר לכך: תכנונים, תיאומים, הכנת תדריכים, הצגות לדרגים מאשרים ועוד.
בדרך כלל אתה מתעורר לפני כולם, מתרוצץ בלי הפסקה במהלך היום והולך לישון אחרי כולם.
העומס נובע לא רק מכמות המשימות אלא גם מכובד האחריות, מהחשיבות שבתשומת לב לפרטים הכי קטנים ולמגוון גורמים ומרכיבים שיש לקחת בחשבון.
כקצין צעיר ולא מנוסה אני זוכר את התחושה שתמיד חסר זמן, שתמיד יש משהו לעשות שעדיין לא עשיתי ואת הלחץ והחשש שהכוח שלי ואני לא נהיה מספיק מוכנים למשימה.

במהלך ההכנה לאותו מבצע, יומיים לפני תחילתו, כשאני בשיא הלחץ עם המון דברים שלא הספקתי לעשות, המפקד שלי מתעקש שאעזוב הכול לשעה וחצי ואשתתף באימון גופני פלגתי.
ברגע הראשון הופתעתי. לא העליתי על דעתי שזה משהו שהוא יבקש או ידרוש ממני, בטח שלא בזמן כזה.
לאחר מספר דקות, כשהבנתי שהוא לא מתכוון לוותר לי, זה עורר בי המון כעס.
איך הוא מעז להתעקש איתי על הדבר הזה כשאני עסוק במשהו כל-כך חשוב? איך אפשר להשוות בכלל אימון גופני להכנה למבצע??
זה ממש גובל בחוסר אחריות מצידו !!!
בסופו של דבר, עצרתי את ההכנות ויצאתי לאימון הגופני ממורמר ומתוסכל.
שעה וחצי לאחר מכן חזרתי במרץ להכנות.
המבצע יצא לדרך כמתוכנן והתבצע בצורה חלקה ומיטבית.
תחושת חגיגה והקלה גדולה.
אפשר "לרדת מכוננות" ולחזור לנשום …

**
למרות שהערכתי מאוד את המפקד שלי ושהמבצע היה מוצלח, לקח זמן עד שתחושות הכעס והתסכול שהיו לי כלפיו השתחררו.
בפעמים הבאות, זה כבר לא הפתיע אותי כשהוא התעקש על אותם אימונים גופניים.
בהמשך, עם קצת יותר ניסיון ופרספקטיבה, למדתי להבין את החשיבות שבהתעקשות הזו.

התובנה הבסיסית ביותר (חשבתי עליה כבר במקרה הראשון) היא שכושר גופני הוא מיומנות קריטית בשייטת.
במציאות האינטנסיבית של השייטת בכל רגע נתון עובדים על מבצע חשוב ותמיד יש משהו דחוף לעשות שעדיין לא עשינו.
ההתעקשות על ההשתתפות בריצה מדגישה את החשיבות של הנושא הזה.

משהו שלקח לי קצת יותר זמן להבין (למעשה הבנתי אותו די מהר אך לקח לי יותר זמן להודות בו) הוא שאיכות ההכנה שלי למבצע עלתה בצורה משמעותית לאחר האימון הגופני.
העצירה של ההכנה האינטנסיבית והקדשת הזמן לאימון גופני גם שחררה לחץ גופני-נפשי שהיה בי וגם חידדה וריעננה את המחשבה שלי.
לא רק שההכנה לא נפגעה, כנראה שהיא אפילו השתפרה.

האסימון בנוגע לתובנה השלישית והכי משמעותית נפל לי רק בשנים האחרונות:
כשהמפקד שלי מתעקש איתי על אימון גופני כשאני בעיצומן של הכנות למבצע מלחיץ, הוא בעצם משדר לי שעם כל הכבוד ללחץ שלי הוא לא נלחץ מזה כמוני.
בתור מפקד מנוסה שעבר כבר הרבה מאוד מצבים כאלו הוא מאותת לי שהכול בסדר, ושלמרות הלחץ שלי חשוב מאוד גם לשמור על שגרה בריאה ומאוזנת.
רק בדיעבד הבנתי שהחיוך המעצבן שלו וההתעקשות שאעצור את ההכנות ואצא לאימון גופני לא מביעים זלזול או חוסר אחריות, אלא להיפך:
הם מחווה עוצמתית, מרגיעה ומחזקת של הבעת אמון וביטחון בי, ביכולות שלי ובהכנות שכבר עשיתי.
בהקפדה הזו הוא למעשה שומר עלי ועוזר לי לשמור על שגרה בריאה, על איזון ועל פרופורציות.

**
העצירה לאימון גופני היא דוגמא ל"עוגן של שגרה" המוטבע עמוק בתרבות הארגונית ובמציאות האינטנסיבית של השייטת.
כשלוחמים יוצאים לאימון גופני אף אחד לא מסתכל על זה כעל מותרות או כבזבוז זמן, אלא כעל משהו לגיטימי וחשוב מאוד.
סביר מאוד להניח שאלמלא המפקד שלי היה מתעקש איתי, לא הייתי מפתח לעצמי (ובהמשך גם לפקודים שלי) את היכולת והלגיטימציה לעצור ולצאת לריצה.

כיום, העבודה היומיומית העיקרית שלי היא בסביבות ארגוניות אינטנסיביות, דינמיות ומרובות לחצים.
בשונה מהשירות הצבאי, בדרך כלל לא מדובר במבצעים היכולים להגיע למצבים מסכני חיים, אלא בפרויקטים עסקיים ובתהליכים ארגוניים.
הדבר המעניין הוא שלמרות שהעיסוק שונה מאוד, תחושות הלחץ, האינטנסיביות והשחיקה דומות.
בחודשים האחרונים התחדדו לי ארבעה עוגנים של שגרה המתאימים לסביבות הארגוניות והעסקיות שבהן אני עובד:

1. עוגן החגיגות (תשומת לב להצלחות, שמחות ודברים שאנו שבעי רצון מהם)
2. עוגן הכאבים (נוכחות עם קושי, עצב וכאב)
3. עוגן הכרת התודה (עצמית ולאחרים)
4. עוגן הלמידה (מתוך העשייה והחוויה)

כל העוגנים הללו מצריכים עצירה והפניית קשב אליהם.
כל אחד מארבעת העוגנים הללו הוא גם לגיטימי וגם קריטי, הן ברמת האינדיבידואל והן ברמת הארגון.
בשונה מהעוגן של האימון הגופני בשייטת, ארבעת העוגנים הללו אינם מוטמעים באופן עמוק בתרבות הארגונית ובתפיסה האישית של מרבית הארגונים והמנהלים שאני עובד עימם.

רוצים לשמוע על זה יותר? כתבו לי כמה מילים ואולי אקדיש לכך את אחד הפוסטים הבאים.
רוצים לפתח את העוגנים הללו בארגון שלכם? צרו איתי קשר…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על צמיחה והתפתחות

"כאשר דיברתי על מסיבות יום הולדת, הם הקשיבו בריכוז רב.

דיברתי על העוגה, על השירים, על המתנות ועל מספר הנרות שאנו מדליקים כל שנה כשאנו מתבגרים.

"מדוע אתם עושים זאת?" הם שאלו. "לחגיגה יש משמעות מיוחדת בשבילנו. אין שום דבר מיוחד בכך שאתה מתבגר. זה לא דורש שום מאמץ. זה פשוט קורה."
"אם אינכם חוגגים את העובדה שאתם מתבגרים", אמרתי, "מה אתם חוגגים?"
"אנו חוגגים את העובדה שאנו משתפרים", הם ענו. "אנו חוגגים את הפיכתנו לטובים ולחכמים לעומת השנה הקודמת. רק אתה יכול לדעת זאת, כך שאתה אומר לאחרים מתי הגיעה העת לערוך מסיבה".

– מתוך "מסר האנשים האמיתיים" / מרלו מורגאן

**
אני אוהב את הגישה של "האנשים האמיתיים" (האבוריג'ינים באוסטרליה) שמתעדפים התפתחות אנושית על ספירת שנים.
לאדם שעובד 20 שנים בתחום מסוים, אין בהכרח יותר ניסיון מלאדם שעובד 10 שנים בתחום הזה.
בחלק מהארגונים שאני עובד איתם אנשים נוהגים לציין בסבב ההכרות כמה שנים הם בארגון.

"שמי עידן ואני 15 שנים בארגון", "קוראים לי דלית ואני 20 שנה בחברה".

אני פחות מתחבר לדרך ההצגה הזו.
ותק בשנים אינו מעיד בהכרח על מקצועיות כשם שגיל כרונולוגי אינו מעיד בהכרח על חוכמה.
זה פחות עניין של מספר השנים והרבה יותר עניין של חוויות-עשייה-למידה במהלך השנים הללו.

גדילה והתפתחות הן משהו שכדאי לחגוג לא פחות מיום הולדת כרונולוגי.
אבל… בכדי להיות מסוגלים לחגוג את זה, צריך קודם להיות מסוגלים לראות את זה.

**
לפני מספר שנים פיתחתי את "שיחת חמש השאלות" שיכולה לשמש ככלי לרפלקציה בסיום שנה או תקופה.
השאלה החמישית בשיחה מתחברת בדיוק למהות הזו של צמיחה והתפתחות.

"איך גדלת? מה למדת? איך התפתחת?" הן שאלות רפלקציה חשובות שעוזרות לנו לראות את הדרך שאנו עוברים, להכיר בה ולחגוג אותה.

לפעמים התשובה הראשונית שתקפוץ לכם כשתשאלו את השאלות הללו היא שלא גדלתם.
שאתם תקועים כבר תקופה ארוכה, ושבגלל הקורונה, הבוס, הילדים או כל סיבה אחרת לא צמחתם והתפתחתם השנה.
אם זה מה שעולה לכם, תנו לעצמכם עוד קצת זמן והמשיכו לשבת בסקרנות עם השאלות הללו.
כבני אדם, אנחנו בהשתנות מתמדת. אנחנו תמיד לומדים ומתפתחים.
לשאלות שאנו שואלים את עצמנו, או שאחרים שואלים אותנו יש השפעה עצומה.
הן ממקדות את תשומת ליבנו ומפנות אותנו לחפש תשובות בכיוון שמעניין ומשרת אותנו.

מספר שאלות רפלקציה לדוגמא:
– איך גדלתי כבן זוג וכהורה?
– מה למדתי ואיך התפתחתי בקריירה שלי?
– איך צמחתי מבחינה רגשית או רוחנית?

**
למידה והתפתחות תהיה אחד המרכיבים העיקריים בסדנת החזון האישי ההוליסטי שתיפתח ב 3/10, מייד לאחר החגים.
שאלות הן כלי אפקטיבי לא רק לרפלקציה אחורה אלא גם להסתכלות קדימה וליצירת המציאות שהיינו רוצים לחיות בתוכה.

לדוגמא:
– איך חשוב לי לגדול ולצמוח בתקופה הקרובה?
– מה אני רוצה לחוות, במה אני רוצה להתאמן ומה אני רוצה לתרגל בתקופה הקרובה שיכול לתרום לגדילה ולהתפתחות שלי?
– בעוד שנה (או שנתיים או חמש) כשאסתכל אחורה – במה אהיה גאה? על מה אשמח? ממה אחווה סיפוק ושביעות רצון?

ברוח "האנשים האמיתיים", שנה מהיום נהיה מבוגרים כרונולוגית בשנה אחת.

איזו דרך נעשה בתקופה הזו? כיצד נתפתח? האם נלמד ונשתפר? איך ייראו וייחוו חיינו?

כשאנו מחדדים לעצמנו איך חשוב לנו לגדול ולהתפתח, מה אנו רוצים ללמוד ובמה אנו רוצים להתאמן, זה מגדיל משמעותית את הסיכוי שנעשה זאת. 

**
מספר אנשים שאלו אותי האם אני מתכנן סדנאות נוספות בקרוב.
מרבית העבודה שלי היא במסגרות של חברות וארגונים.
הפעם האחרונה שהנחיתי סדנה לקהל פתוח היתה בנובמבר 2019.
כפי שזה נראה כרגע לא אנחה סדנה נוספת בקרוב.
אם הנושא של חזון אישי הוליסטי מדבר אליכם ומדגדג אתכם לעשות את זה איתי, יש כרגע מספר מקומות פנויים בקבוצה.

אתם מוזמנים לקרוא מספר משפטים מהחזון האישי שלי שניסחתי לעצמי כאן.

כל הפרטים על הסדנה + הרשמה  בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שתי הזמנות ורעיון אחד

לפני מספר ימים עלה לאויר הראיון של ערן שטרן ושלי במסגרת הפודקאסט של ערן "עושים שינוי".
איבדתי תחושת זמן ו"חפרנו" שם לא מעט. קרוב לשעתיים.
נהניתי ממש במהלך השיח, ואפילו נהניתי מאוד להקשיב להקלטה.
הכי נהניתי לשמוע אותנו צוחקים לא מעט תוך כדי.
דיברנו על המון דברים ונזכרנו בכמה וכמה רגעים משמעותיים משותפים.
עשרים ואחת שנות חברות והתפתחות לא הולכות ברגל.
השאלה של ערן שהכי אהבתי היתה "מה הילדים שלך לומדים ממך?". שאלה מדהימה בעיני.
תשובה שלי שאהבתי היתה לשאלה "מה אתה רוצה שיהיה כתוב על המצבה שלך?"

ניתן להאזין לראיון בכל אפליקציות הפודקאסטים (תחת "עושים שינוי", פרק 12) או להגיע אליו דרך האתר של ערן.
לאחר שאתם מקשיבים לו, שלחו לי כמה מילים ושתפו אותי במה הוא עורר בכם.

**
ביום-יום, 99% מסדנאות, ההרצאות והתהליכים שאני מנחה הם במסגרת ארגונים וחברות.
אחת לשנה בממוצע אני פותח קבוצת למידה-עשייה לקהל הרחב.
אני אוהב תהליכים המשלבים גם למידה וגם עשייה, ופרושים על פני תקופה מסוימת, ארוכה מספיק ולא ארוכה מדי, המאפשרת לשינוי להתהוות.
הקבוצה האחרונה שהנחיתי היתה לפני כשנה ורבע – קבוצת למידה ועשייה ברוח הספר "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד".
השבוע התעורר בי זרע ראשוני של חשק לפתוח קבוצה חדשה.
אני עדיין לא בטוח לגבי זה וגם אין לי בהירות לגבי מה בדיוק יהיה נושא הקבוצה.
מתחשק לי שזה יהיה משהו משמעותי המשלב גם למידה וגם עשייה, במסגרת קבוצה מצומצמת של אנשים מחויבים.

אם מתחשק לכם לעשות איתי תהליך אישי-קבוצתי, אתם מוזמנים למלא את השאלון הקצרצר הבא.
המענה על השאלון אינו מחייב ומצריך 2-3 דקות לכל היותר.
זוהי הזמנה והזדמנות לשיתוף, למשוב ולהשפעה על נושא הקבוצה העתידית שתיפתח.
**
מחשבה אחת לשבת:

החיים אינם הר שיש לכבוש את פסגתו, חידה שיש לפתור, מבחן שיש לעבור או תחרות שצריך לנצח בה.
החיים הם תהליך התהוות ויצירה מתמשך, מפתיע ואינסופי, דיאלוג מתמיד ובלתי צפוי בינינו לבין נסיבות חיינו, אירועים ומצבים מתפתחים שאנו פוגשים וחווים.

(ההשראה לרעיון הזה מתוך תמליל הרצאה של ג'ון גארדנר שיצא לי לקרוא השבוע)
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על פודקאסטים, למידה והתפתחות מתמדת

לפני מספר ימים פירסמתי פוסט בפייסבוק שזכה לתגובות והתייחסויות רבות.
אני שולח אותו גם כאן עבור אלו מכם שאין להם גישה לפייסבוק או שטרם קראו אותו.
אם כבר קראתם אותו בפייסבוק, אתם מוזמנים לדלג לחלקו האחרון של הפוסט ובו מחשבות המשך שהתעוררו בעקבות הפוסט.
בנוסף, עדכנתי את רשימת ההמלצות והיא כוללת יותר ממה שכתבתי בפוסט המקורי.

בשבוע שעבר השתתפתי בכנס מושקע במיוחד שארגנה חברת אינטל ישראל למאות המנהלים שלה. הכנס היה וירטואלי ובמהלכו הועברו הרצאות וסדנאות רבות של מרצים מהשורה הראשונה, חלקם מוכרים ומוערכים בעולם. את הרצאת הסיום למשל העביר ד"ר טל בן שחר, ולקינוח ישראל קטורזה הרים את האוירה בבדיחות על אינטל. שאפו ענק לאינטל ולצוות ההפקה של הכנס הזה.

תוך כדי הכנס שמתי לב שאני חש אכזבה מסוימת. זה הפתיע אותי שכן לדעתי זה היה אחד מהכנסים היותר מושקעים ואיכותיים שניתן להרים בתקופה כזו ורשימת ההרצאות והסדנאות היתה משובחת במיוחד. לאחר שהקדשתי לזה מחשבה נוספת, הבנתי שהאכזבה נובעת כנראה מכך שרוב התכנים ששמעתי היו מוכרים לי ולא חידשו לי יותר מדי.

הסיבה אינה משום שאני כזה חכם או מיוחד, אלא פשוט מפני שאת רוב התכנים והרעיונות כבר הכרתי ושמעתי לפני כן בפודקאסטים ובהרצאות שונות ברשת. בשנים האחרונות אני מקשיב המון לפודקאסטים ולספרי שמע שבזכותם אני נחשף לעשרות רבות של אנשים מובילים בתחומם בנושאים שמעניינים אותי, לפעמים יום או יומיים לאחר שקיימו ראיון מסוים. את התכנים הללו ניתן לצרוך "ברשת" בחינם (פודקאסטים) או בעלות נמוכה (ספרי שמע). עלות ההרצאה של טל בן שחר (כדוגמא) היא כנראה משהו שלא כל אדם או ארגון יכולים לאפשר לעצמם. ועם זאת, כל אחד יכול להקשיב לאותם תכנים בדיוק בחינם לגמרי כשטל בן שחר מדבר עם יהודית כץ בפודקסאט שלה "חושבים טוב".

תוך כדי ההשתתפות בכנס ולאחריו התחדדו לי מספר תובנות:

1. אנחנו חיים בעידן שבו מידע איכותי ורב-ערך זמין ונגיש יותר מתמיד. בעבר היה ניתן לצרוך מידע כזה בעיקר באמצעות ספרים. 
היום מגוון הפודקאסטים וספרי השמע הוא עצום וזמין מיידית. 
"הקטע" הוא שחומר איכותי מצריך פרק זמן כלשהו של הקשבה שהוא מעבר למספר דקות: מרבית הפודקאסטים משחקים על הטווח שבין חצי שעה לשעה וחצי. 
ספרי שמע איכותיים הם באורך של מספר שעות (קצת כמו הפוסט הזה שהוא ארוך יותר מפוסט טיפוסי ואני תוהה כמה אנשים באמת יקראו את כולו).

2. מי שחשוב לו להקשיב לתכנים איכותיים ולהתפתח בעזרתם יכול לעשות זאת בכל יום מכל מקום. 
תכנים איכותיים זמינים לכולם ואינם מצריכים כסף, קשרים, זכויות יתר או תלות בגורם כלשהו שיארגן את זה. 
זה לא מובן מאליו. כל מי שיש לו סמארטפון יכול להוריד ולהקשיב לתכנים באיכות גבוהה מאוד.

3. היתרון של הקשבה לפודקאסטים ולספרי שמע על פני קריאה הוא שניתן לעשות זאת במקביל לדברים אחרים (הליכה, נהיגה, שטיפת כלים),
ואף להריץ את התכנים בקצב של 1.25 א 1.5 ועדיין להבין היטב הכול מבלי להתאמץ. 
לדוגמא: במהלך שבוע ניתן להקשיב לשלושה פודקאסטים בני כשעה (סה"כ 3 שעות). ניתן לעשות זאת תוך כדי הליכה ובכך ולהרוויח השקעה חשובה הן בהתפתחות אישית-מקצועית והן בבריאות.

4. היכולת להקשיב לתכנים באנגלית חשובה מאוד. גם בעברית יש הרבה מאוד תוכן איכותי, אך מגוון הפודקאסטים והספרים באנגלית הוא אינסופי. 
כמו מיומנויות אחרות גם את המיומנות הזו ניתן ומומלץ לפתח. 
בתחילה זה יכול להיות יותר קשה ויידרש יותר ריכוז, אך עם הזמן זה משתחרר והופך להיות הרבה יותר זורם.

5. חברות וארגונים שיכולים להרשות לעצמם ימשיכו להזמין הרצאות ממרצים מובילים בתחומם, כי מעבר לתכנים החשובים זה מראה על השקעה חשובה בעובדים ותורם לאוירה. 
יחד עם זאת, הערך הגבוה באמת הוא פחות הרעיונות והתכנים שבהרצאות ויותר מה עושים עם הרעיונות הללו ואיך מיישמים אותם בשטח. 
לדוגמא: חלק מהסדנאות עסקו בניהול זמן, פיתוח אמפטיה ומיומנויות הקשבה והוצגו בהן כלים משמעותיים וחשובים. 
אדם (או ארגון) שרוצה לפתח מיומנויות מסוימות בחייו (או בקרב עובדיו ומנהליו) צריך למצוא את הדרך להכניס את התכנים/כלים הללו לחיי היום-יום האינטנסיביים שלו לצד כל הדברים האחרים שהוא כבר עושה כך שהם לא יישארו רק בגדר רעיונות נחמדים ומעוררי השראה שמתאיידים לאחר יום או יומיים. 
להקשיב להרצאה זה מעניין, תורם ונחמד. להטמיע בחיי היום-יום זה "פיצוח" אמיתי ומשמעותי שאינו מובן מאליו.

6. אחד מהעקרונות החשובים בהתפתחות אישית וביצירת שינוי הוא עיקרון החזרתיות. 
הקשבה לאותם רעיונות שוב ושוב ושוב תורמת מאוד לעיכול, לעיבוד ולהפנמה שלהם. אני לדוגמא עוסק הרבה בתחומי תקשורת אפקטיבית (אחד המודלים הוא תקשורת מקרבת), ניהול ומנהיגות. 
להערכתי הקשבתי בשנים האחרונות למאות שעות של הרצאות, פודקאסטים וספרי שמע בנושאים הללו. 
לא בכל ספר או פודקאסט אני לומד משהו חדש לחלוטין שטרם שמעתי, אך במרביתם אני מקבל זוית מעניינת, דוגמא נוספת או פרשנות חדשה לרעיון מוכר שמחזקים ומבססים אצלי את ההפנמה של רעיונות חשובים והדרך שבה הם יכולים להתחבר ליומיום שלי.

7. להלן מספר פודקאסטים מומלצים שאני נהנה להקשיב להם (בעיקר בנושאי התפתחות, ניהול, תקשורת בינאישית ויזמות):

"חושבים טוב" – יהודית כץ
"חצי שעה של השראה" – ערן גפן
"שפת החיים – תקשורת שמקרבת בינינו" – רותם כהני
"עושים שינוי" ו"כסף טוב" – ערן שטרן
"פופקורן" – ליאור פרנקל
"30 דקות או פחות" – נבות וולק ואביב פרנקל
"שיר אחד" – כאן
"הביולוגיה של הווינרים" – איתן עזריה
"חיות כיס" – כאן
סדרת "עושים היסטוריה" – רן לוי
"יחסינו לאן" – פאולה וליאון
"ביסמוט ויפרח" – הדר ביסמוט וכנרת יפרח
"הצוללת" – גלובס

The Knowledge Project – Shane Parrish
The James Altucher Show – James Altucher
Unlocking Us – Brene Brown
Akimbo – Seth Godin
Where Should we Begin – Esther Perel
Invisibilia – NPR
How I Built This – Guy Raz
Thich Nhat Hanh Dharma Talks

8. שפע גדול ואפשרויות רבות יכולים לעורר תחושת הצפה ובלבול. מה עושים עם כל זה? מאיפה מתחילים?
לפעמים הדבר החשוב הוא פשוט לעשות צעד ראשון ולהתחיל עם משהו. 
אם אתם רוצים להתחיל איפשהו, הנה מספר המלצות למספר מצומצם של פרקים מסוימים שאני אוהב במיוחד ושהקשבתי להם לאחרונה.
אלו לא בהכרח הפרקים הכי טובים, ובכל מקרה טעם ועניין הם יחסיים ותלויים בהרבה גורמים, אז אנא התייחסו להמלצות הבאות כנקודות פתיחה אפשריות וממוקדות:

א. נוחם אוחנה הוא מנכ"ל מדרג (אתר ההמלצות על בעלי מקצועות).
השיחה של נוחם וליאור פרנקל "איך ליצור את הד.נ.א. של העסק שלך" על בניית עסק שמצליח גם לעשות טוב בעולם, גם לעשות טוב לעובדים וגם להצליח כלכלית עוררה בי המון השראה ואופטימיות.

ב. פאולה וליאון משוחחים עם איציק לוי בנושא סגנונות תקשורות.
לאורך השנים למדתי כמה וכמה גישות של סגנונות תקשורת ואני גם מנחה סדנאות בתחום הזה.
הנושא הזה הוא אחד החשובים בעיניי וההשפעה שלו על חיי אנשים יכולה להיות עצומה. 
היופי בפרק הזה הוא שהנושא מצליח לעבור בארבעים וחמש דקות, לתת הרבה מידע ולעורר חשק לעוד.

ג. לפרופסור טל בן שחר תמיד כיף, מעניין ומעשיר להקשיב.
בפרק הזה יהודית כץ משוחחת איתו על היבטים שונים של פסיכולוגיה חיובית, משמעות, אושר ובריאות.

ד. "סטייק מודפס בפיתה" מבית היוצר של "הצוללת" של גלובס.
פרק שהקשבתי לו השבוע ומייד שלחתי לבתי הבכורה שהיא גם טבעונית – פותח את הראש ומעורר השראה ותקווה.
מסוג הפרקים שכשמקשיבים להם מבינים אלו התפתחויות עצומות מתרחשות סביבנו וכמה הם הרבה יותר מאוסף הכותרות שברשתות החברתיות.

שתי המלצות לפודקאסטים שבהם ראיינו אותי ואולי תרצו להקשיב להם:

ה. רותם כהני ואני משוחחים על תקשורת מקרבת בארגונים במסגרת הפודקאסט של רותם "שפת החיים"

ו. שני פרקים עם עומר גלס ורום טנא במסגרת הפודקאסט "סטודנט חופשי" – האחד על "איך תקשורת מקרבת שינתה לי את החיים", והשני על "איך ליצור לעצמך את הקריירה המתאימה לך בארגון גדול".

כתמיד, אני מקווה שהפוסט הזה בעל ערך עבורכם.
אם בא לכם לכתוב לי כמה מילים על מה הפוסט הזה מעורר בכם או על המלצות "חמות" שלכם, יעניין אותי לקרוא (ייתכן שייקח לי זמן מסוים להגיב).
מוזמנים להעביר את המייל הזה הלאה לאנשים נוספים שעלולים למצוא בו עניין.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

דחייה היא הזמנה…?

"דחייה היא הזמנה !"

את המשפט הזה שמעתי לראשונה בראיון עם מייסדי חברת AirBnB שסיפרו על כישלון כואב במיוחד שהוביל ליצירת החברה המצליחה שהם עומדים בראשה היום. 
באנגלית זה אפילו חרוז – Rejecion is Invitation
לכל יזם יש סיפורים כאלה. 
דחייה, כואבת ככל שתהיה, היא הזמנה להשתפר.
ללמוד משהו על עצמנו או על הדרך שבה אנו נתפסים. 
הזמנה לצמיחה ולהתפתחות.

**
באמת…? אז למה זה לא מרגיש ככה..?

למה כשנטע, עורכת שיצרתי איתה קשר השבוע ושממש רציתי שתגיד לי "כן", אמרה לי "מצטערת אבל אני לא מתחברת" זה לא הרגיש כמו הזמנה? 
וכשהיא הוסיפה "אתה נשמע כמו אדם מדהים ורגיש", זה אפילו עוד יותר הכעיס, כמו אז בכיתה ד' כשביקשתי חברות מדנה שלא הסכימה אבל ממש שמחה שנישאר ידידים.

ולמה כשחיה, עורכת אחרת שיצרתי איתה קשר כתבה לי "אם אתה רוצה להפוך את זה לספר, צריך לדבר על זה" שמעתי את זה כ"אתה רציני? אתה באמת קורא לחומר ששלחת לי טיוטה של ספר???"
לאן בדיוק ברחה ההזדמנות לצמיחה וללמידה ברגע הזה?

ואם אני חווה שתי דחיות בשבוע אחד, אולי כדאי שאחזור למערה שלי ואפסיק להשתעשע עם הרעיון של ספר? אולי אני חי בסרט ופשוט אין לי את זה?

**
יש פער בין להבין משהו לבין לחוות אותו.

הפער בין מה שהייתי רוצה לחשוב ולהרגיש כשאני חווה ביקורת או דחייה, לבין מה שאני חושב ומרגיש בפועל הוא אולי הפער שבין שני חלקי המוח. 
פער שלא הולך להיסגר בקרוב, שתמיד יהיה שם ויקפוץ במצבים מסוימים.
הפער הזה טבוע בתוכנו ונובע מההבדל שבין מוח הזוחלים הקדום למוח היותר מתקדם שלנו. 
עבור מוח הזוחלים דחייה היא מלחמה
מספיק עם קשקושי הניו-אייג' של צמיחה והתפתחות.
אם מישהו אומר לי "לא" הוא מאיים עלי. וזה אישי! תמיד אישי !! לא משנה מה זה. 
וה-"לא" הזה הוא לא רק על מה שעשיתי, הוא עלי ! על כולי !!

המוח המתקדם יותר מבין שזה לא אישי ושברמה מסוימת חוויית הדחייה היא רק פרשנות.
הוא מכיר את מודל אפר"ת (אירוע-פרשנות-רגש-תגובה), מבין שיש פה הזדמנות ללמידה,
ויודע שגם אם מישהו לא אוהב אותי או את העבודה שלי, אז זה שלו ולא שלי. 
בטח שאין פה איום קיומי.

אבל מי שבשלטון עכשיו זה מוח הזוחלים האמוציונאלי-הישרדותי. 
שנגעו לו בנקודה והפעילו אותו. 
וכשהוא מופעל, הדבר האחרון שמשפיע עליו זה הסברים לוגיים או סיסמאות רוחניות נפוחות כמו "דחייה היא הזמנה".

**
או שלא.

אולי דווקא עכשיו, זה זמן לסיסמאות. 
קצרות ופסקניות.
בסגנון שהוא מבין ושעובד עליו.
אולי דווקא כשאני מופעל עם "דחייה היא מלחמה !" זה זמן לסיסמת נגד: "דחייה היא הזמנה !"
סיסמת נגד לא מעבירה אותי מהמוח ההישרדותי שלי למוח המתקדם שלי.
היא לא משנה את האנרגיה שלי מדחייה, פחד, כעס ועלבון לאהבה ללא תנאי, התרגשות סקרנית ואושר עילאי.
היא בסה"כ "עזרה ראשונה" זמינה הבולמת קצת את מוח הזוחלים שלי שמחמם את עצמו.
בשלב ראשון, כשאני מדקלם אותה לעצמי, אני עדיין לא מרגיש אותה.
תפקידה להאט את ההתדרדרות ולהרוויח לי זמן ואנרגיה.

יכול להיות שבהמשך, בעוד כמה דקות, שעות או ימים גם אתחיל להאמין בזה.
אולי אפילו לחוות את זה.

**
חיה ואני נפגשים בעוד שלוש שעות לדבר על זה.
אני מביא איתי לפגישה את כתב היד, את שני חלקי המוח ואת "דחייה היא הזמנה".

Wish me luck

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

המקצוען

המקצוען

• המקצוען מופיע לעבודה בכל יום. עבודתו היא מרכיב חשוב בחייו ובתרומתו לסביבתו ולעולם.

• המקצוען מקדיש חלק ניכר מהאנרגייה שלו ומתשומת ליבו לעבודתו. הוא בוחר לעשות זאת משום שהוא מבין את חשיבות עבודתו עבורו ועבור אחרים, ולא בגלל שהוא מרגיש חובה לעשות אותה.

• המקצוען מקבל שכר על עבודתו. השכר הוא ביטוי להכרת התודה ולערך שאנשים הנהנים מעבודתו חווים ומקבלים. השכר הוא גם אמירה המסייעת למקצוען להפסיק להיות חובבן.

• המקצוען מתמסר ומושקע רגשית. כשהוא עושה את עבודתו, מה שמונח על הכף חשוב ומשמעותי עבורו.

• המקצוען אינו מוגדר ע"י עבודתו, אינו נאחז בה או מזוהה איתה. המקצוען אינו מתייחס לכשלונותיו ולהצלחותיו באופן אישי. מחמאות, ביקורות, שבחים ובוז נוגעים בו וחולפים.

• המקצוען מתייחס לעבודתו בכבוד וברצינות. הוא ממוקד בתוצאות ובלקיחת אחריות. המקצוען עומד בהתחייבויות שלו ומתרחק מתירוצים, האשמות, סיפורים והסחות דעת.

• למקצוען יש דרישות גבוהות מעצמו ומעבודתו. הוא דוחה סיפוקים, לא מוותר לעצמו ומתמודד עם קשיים.

• המקצוען ממשיך ללמוד, להפיק לקחים, להקשיב, לתרגל, להתפתח ולהשתפר כל הזמן.

• המקצוען מגלה חמלה כלפי עצמו וכלפי אחרים. הוא מבין ומקבל את אנושיותו ואת אנושיות הסובבים אותו. המקצוען חוגג ומתאבל. הוא לא מקל ראש בקשיים שהוא ואחרים חווים וגם לא נבהל מהם.

• המקצוען אמיץ ופועל למרות הפחד. הוא מכיר בשדים שלו ומודע להתנגדות הפנימית שהוא חווה. המקצוען אינו מתכחש לכוחות הללו וגם אינו נותן להם לנהל אותו.

• המקצוען פועל מתוך כוונה להיטיב עם עצמו, עם הסובבים אותו ועם העולם. הוא מבין שמהות עבודתו היא להיטיב, לסייע, לתמוך ולעזור, ושלכוונה זו יכולים להיות מופעים רבים.

• המקצוען עניו. הוא אינו רואה עצמו כנעלה או כנחות מאחרים. הוא מבין שבעבודתו הוא מחובר למשהו גדול ממנו ושהוא רק אחד מהגורמים המאפשרים לעבודה להתבצע.

• המקצוען ערני וסקרן. הוא חי בהווה ומבין שהחיים ועבודתו ארעיים, דינמיים ומשתנים כל הזמן.

• המקצוען נדיב. הוא שמח לעזור לאנשים מסוימים ולהיות שם עבורם כשהם צריכים אותו. ובאותה מידה הוא שמח לבקש ולקבל עזרה מאנשים אחרים ולאפשר להם להיות משמעותיים עבורו.

• המקצוען שמח ומכיר תודה על הזכות לעשות את העבודה שלו, על האנשים ונסיבות החיים שתרמו להתפתחותו ושמסייעים לו בדרכו.

• המקצוען מבין שהוא בדרך ושהוא תמיד יהיה בדרך. מסעו של המקצוען לא נגמר. הוא אינו מנסה להגיע למקום כלשהו ומבין שיעדים ומטרות משמשים עבורו כאבני דרך זמניות בנתיב אינסופי.

**
בזכות פוסט של סת' גודין הגעתי לאתר של דרק סיברס.

בזכות דרק סיברס וספרו "Hell Yeah or No" הגעתי לספריו ולרעיונותיו של סטיבן פרספילד.

בזכות סטיבן פרספילד הגעתי ל- Turning Pro ול- The War of Art.

את ההשראה לפוסט הנוכחי קיבלתי מהספר – Turning Pro.

לפני מספר ימים דרק סיברס וסטיבן פרספילד לא היו קיימים בעולמי.
השבוע זכינו לבלות כמה שעות נפלאות ביחד.
כששבוע מתחיל אין לנו מושג איך הוא יתפתח ולאן נגיע.

האדם שכותב את הפוסט הזה שונה מהאדם שכתב את הפוסט בשבוע שעבר.
אין לי מושג איך המילים הללו משפיעות על מי שקורא אותן ולאן הן מתגלגלות.

טיך נהאת האן קורא לזה “התהוות גומלין” – Interbeing.

דבר מוביל לדבר מוביל לדבר. 
חיים בהתהוותם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

11 למידות אישיות על רצון

בשבועיים האחרונים, בהמשך לפוסט "פיתוח מומחיות", "שיחקתי" קצת עם הרצון שלי.
("שיחקתי" = בדקתי בסקרנות מה קורה איתו ואיתי בכל מיני מצבים.)

הנה 11 למידות אישיות על הרצון שלי:

1. לפעמים אני יודע מה אני רוצה ולפעמים איני יודע.
כששואלים אותי "מה אתה רוצה עכשיו?", לא תמיד אני יודע.
לא תמיד יש לי העדפה או רצון.

**
2. לפעמים אי-הידיעה היא ביטוי של חוסר אמון או חוסר לגיטימציה.
אני לא יודע מה אני רוצה כי אני לא בטוח אם זה משנה או אם מותר לי לרצות.
("מה זה משנה מה אני רוצה, אם ממילא נעשה את זה ככה…").

**
3. לפעמים אני יודע מה איני רוצה ועדיין איני יודע מה אני כן רוצה.
ידיעת ה-"מה-לא", אינה מגיעה בהכרח עם ידיעת ה- "מה-כן".
אני יודע שלא מתחשק לי לאכול פיצה, ואני לא בטוח מה כן מתחשק לי לאכול.

**
4. ידיעת המה-לא יכולה להיות שלב בדרך למה-כן. 
כמו במשחק "חם-קר", אחרי כמה "קר", הכיוון של "חם" יכול להתבהר. 
בשונה מהמשחק "חם-קר", ידיעת מה-לא אינה מצביעה בהכרח על מה-כן.

**
5. לפעמים אני רוצה להתרחק ממשהו ולפעמים אני רוצה להתקרב למשהו. 
במצבים מסוימים זה יכול להישמע אותו דבר, וזה לא.
לרצות פחות קונפליקטים ולרצות יותר הרמוניה זה לא אותו דבר.
לרצות לא להיות חולה ולרצות להיות בריא זה לא אותו דבר.
לרצות לא לסבול ולרצות להנות זה לא אותו דבר.

**
6. לפעמים אני יודע מה אני רוצה או מה איני רוצה, ואני מעדיף לא לבטא את זה בקול רם.
יכול להיות שאגיד "לא משנה לי" למרות שכן משנה לי.
או שאגיד "אני לא יודע", למרות שאני כן יודע.
כשזה קורה, מעניין להתבונן בסיבה שזה קורה.

**
7. אחת הסיבות לאי-ביטוי הרצון היא המחשבה שאם אבטא את הרצון שלי מישהו ייפגע.
ואז, גם כשאני יודע מה אני רוצה, החשש שמישהו ייפגע גדול יותר מהרצון לדבר המסוים.
כששאלו אתמול בסדנה "מי רוצה לתרגל עכשיו?", רציתי לומר "אני" אבל היססתי, כי לא רציתי "להידחף" ושזה יבוא על חשבון מישהו אחר.

**
8. סיבה נוספת לאי-ביטוי הרצון היא המחשבה שאם אבטא את הרצון שלי אני אפגע.
יכול להיות שכשאגיד מה אני רוצה, יתעלמו מזה, או יסרבו לזה, או יתנגדו לזה, או ידחו את זה.
ואז… אולי יתנגדו אלי, או ידחו אותי.
ואז.. אני אתאכזב, אתבאס, או אפגע.

**
9. סיבה שלישית לאי-ביטוי הרצון היא המחשבה שהרצון אינו לגיטימי מאיזושהי סיבה. 
שאני לא "אמור" לרצות את זה.
ושגם אם אני רוצה את זה, זה לא לגיטימי לבקש את זה במצב הזה או מהאדם הזה.

**
10. נתינת מקום לרצון שלי עוזרת לו להתממש.
המשפט "מתחשק לי להמשיך את הטיול ולא ולחזור הביתה עדיין, מתאים לך?",
שונה מהמשפט "האם מתאים לך להמשיך את הטיול או לחזור הביתה?".

**
11. הרצון שלי משתנה.
רצון הוא משהו חי ודינמי.
הבדיקה "מה אני רוצה?", היא למעשה תמיד בדיקה "של מה אני רוצה עכשיו?".
מה שאני רוצה עכשיו יכול להיות שונה ממה שארצה אחר כך.
לא באמת ניתן לדעת מה ארצה אחר-כך.

**
בדיקה ב Live: מה אני רוצה עכשיו…?

לסיים את הפוסט הזה ולשלוח אותו. להתפנות לדברים אחרים.

עד כאן 11 למידות על רצון. אני מקווה שהפוסט בעל ערך עבורכם.

אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, אולי גם למידות ותובנות על הרצון שלכם, אשמח לקרוא…

שבת של שלום
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. אין עדיין פרטים נוספים על קבוצת התרגול והלמידה ברוח "ארבע ההסכמות" שהוזכרה בפוסט הקודם. אולי בקרוב…