תגית: חיים

לפני כשבועיים ביקרתי חבר שישב שבעה על אביו.
ביום שישי שעבר הגעתי לשבעה של חברה לעבודה שאמה נפטרה.
אני עדיין זוכר את החוויה האישית שלי כשישבתי שבעה על אבי שנפטר לאחר התמודדות עם מחלה ממארת וקיבלתי את פניהם של מאות המבקרים שבאו לנחם אותי.

רובם פתחו במשפט "שלא תדעו עוד צער", איחול כל כך נפוץ ושגור במצבים מהסוג הזה.
כבר באותם ימים חשתי כמה המשפט הזה רחוק ממני.
בוודאות נחווה עוד צער, שכן צער, כאב ואבל הם חלקים בלתי נפרדים מהחיים, אז למה לאחל משהו שלא יתקיים או שאיננו מאמינים בו?
(הדרך היחידה שבה האיחול הזה יכול להתגשם ושבאמת לא נחווה עוד צער, הוא שיקרה לנו ממש בקרוב משהו שאנחנו לא רוצים שיקרה.)

אני יכול לחשוב על שתי סיבות עיקריות לשימוש במשפט "שלא תדעו עוד צער":

האחת – דיבור מתוך הרגל, או מוסכמה חברתית, מבלי לחשוב יותר מדי על מה שאנו אומרים. אחרי הכול, כולנו מכירים את המשפט הזה ומקובל מאוד להשתמש בו במצבים של ניחום אבלים.

השנייה – ניחום אבלים יכול לעורר בנו מתח, קושי, חשש וחוסר אונים. אנחנו לא בטוחים איך להתנהל בסיטואציה הזו ומה לומר. "שלא תדעו עוד צער" עוזר "להיכנס לעניינים", במיוחד בדקה הראשונה של המפגש.

אז מה בכל זאת אפשר לומר ואיך אפשר להתנהל במצבים שמילים לא תמיד יכולות לבטא את מה שהיינו רוצים?
הדרך שאני בוחר להתנהל בה במצבים כאלו היא בד"כ אחת משתיים: חיבוק שקט ללא מילים, או חיבוק עם צמד המילים "משתתף בצערך".
המחווה הזו היא דרך להפגין נוכחות אמפטית, השתתפות כנה בצער ודיבור אותנטי ללא איחולי סרק.

**
שתי נשים קרובות לליבי חוות בימים הללו לא מעט קושי, עצב וכאב כתוצאה מפרידה מבן זוג לאחר זוגיות קרובה ואוהבת בת מספר שנים.
למרות שיש הבדל גדול בין פרידה כתוצאה ממוות לפרידה הנובעת מבחירה, הכאב עדיין גדול מאוד.
במידה מסוימת אולי אפילו קשה יותר לקבל זאת.

הנוכחות לצד מישהו קרוב לנו שחווה כאב גדול מחדדת ומעצימה את חוסר האונים שלנו.
יש גבול למה שאנחנו יכולים לעשות במצבים הללו.
ייתכן שהדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות עבור מישהו אחר במצבים כאלו, זה פשוט להיות איתו… בהרבה אמפטיה, חמלה ואהבה.

**
בשנים האחרונות האיחול שמרגיש לי הכי מדויק במצבי אבל, פרידה וכאב, למרות שאני לא נוהג לאחל אותו בקול רם הוא "שכן תדעו עוד צער".
"שכן תדעו עוד צער" כיוון שלא יכול להיות אחרת.
ברור שתחוו עוד צער, כאב, קושי ופרידות שהרי הם חלק מחיים מלאים.

"אבל הוא המחיר שאנו משלמים עבור האומץ לאהוב אחרים" כותב ארווין יאלום בספרו "עניין של מוות וחיים". 

אז שכן תדעו עוד צער.
ושיהיו לכם הכוחות להיות עם זה.
והלוואי שזה יהיה צער מסוג מסוים, טבעי יותר, ולא צער מסוג אחר, טבעי פחות.
ושלצד הצער, הלוואי שתדעו גם המון שמחה. ואהבה. וחיבור. ושלווה. והתרגשות. והתפתחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע שוחחתי עם אחת הקוראות של המסרים שאני שולח בימי שישי.
לפני שניגשנו לעניין שלשמו קבענו לדבר היה חשוב לה להודות לי על השיתופים שלי בנוגע לספרים, פודקאסטים, וחומרים אחרים שאני צורך.
היא שיתפה אותי שזה מעשיר אותה מאוד ושהיא רואה בכך נדיבות גדולה. 
האמירה הזו המשיכה להדהד בי גם בימים שאחרי פגישתנו.
בהשפעת השיחה איתה, הפוסט הנוכחי מוקדש למספר המלצות ושיתופים בדברים שהעסיקו אותי השבוע.

אני שולח כאן את הגירסה המקוצרת.
אם מעניין אתכם לקרוא יותר, אתם מוזמנים ללחוץ על הקישורים ולקרוא בהרחבה באתר.
4 המלצות:

א. ספר: לאחרונה סיימתי להקשיב לספר How to live של דרק סיברס.
הספר נכתב בצורה יצירתית מעשרים ושבע נקודות מבט שונות.
כל אחת מנקודות המבט מציגה תפיסה שונה של איך נכון לחיות ומה הדבר הכי חשוב בחיים.
למשל – על פי אחת הגישות הכי חשוב זה לחשוב לטווח הארוך ועל פי גישה אחרת הכי חשוב זה לחיות בהווה ולחוות כמה שיותר חוויות.
על פי תפיסה מספר 27 הכי חשוב זה איזון, על פי תפיסה 19 זה נתינה, ועל פי תפיסה 1 הכי חשוב זה חופש ועצמאות.
בסוף הספר דרק סיברס מציג מסקנה מסכמת. לא אגלה לכם אותה כדי לא לעשות ספוילר.

שיתפתי מספר מחשבות/רעיונות שעלו בי תוך כדי ההקשבה לספר בפוסט שבאתר. 

 

ב. סרט: ראיתי השבוע את "הסרט על החיים ועל המוות" עם ענת גוב.
הסרט מבוסס על ראיון של אריק קנלר (סוכן אמנים) עם ענת גוב (בין היתר כותבת, מחזאית ותסריטאית, חולה בסרטן מתקדם, אשתו של גידי גוב) בסמוך למותה ושזורים בו חלקים נוספים כמו שיחות עם בני משפחה, קטעי מחזות שכתבה ועוד.
זה לא סרט עצוב על מחלה סופנית או על מוות, אלא סרט חשוב, מרגש ומצחיק על החיים ועל איך לחיות.
דוגמא למספר דברים שהדהדו בי במהלך הצפייה בסרט והמשיכו לחיות בי גם לאחריו: הרעב והמחויבות לכתיבה וליצירה, עוצמה של חברות עמוקה, אומץ, הבעת דעה, ללכת עם האמת שלך, זוגיות ומשפחה.
מומלץ מאוד.
בתקופה זו הוא מוקרן בבתי הקולנוע לב, בהמשך יגיע גם לערוץ 8 בטלויזיה.
ג. "מלחמות פייסבוק":
לאחרונה יש לא מעט כתבות בנוגע לנזקים שיוצרת הרשת החברתית הגדולה בעולם (פייסבוק-וואטספ-אינסטגרם) ולהשפעה המזיקה והמכוונת שהחברה הענקית הזו מייצרת.
לדוגמא: פגיעה בדימוי גוף, העלאת שיעור דיכאונות, הטיית בחירות, הגברת קיטוב, העצמת שיח שנאה, הפצת פייקניוז ועוד.
"וול סטריט ג'ורנל" חשף בסדרת תחקירים מטלטלת את מאחורי הקלעים של קבלת ההחלטות ברשת החברתית הגדולה בעולם.
גלובס פירסם השבוע סדרת תרגומים למאמרים הללו וקרא להם "תיקי פייסבוק".
מומלץ מאוד לקרוא את המאמרים השונים ולפתח את המודעות לגבי ההשפעה המזיקה של הרשת הזו עלינו ועל העולם.
גם הספר "מהפכת הקשב" של מיכה גודמן שעוסק בנושא הזה מומלץ מאוד.

כוחות אדירים פועלים בזירה הזו, כסף עצום ופוליטיקה חזקה מעורבים.
פייסבוק לא הולכת להיעלם או להשתנות מחר בבוקר.
ועם זאת, ברמה המיידית יש דברים שאפשר לעשות.
האחריות היא גם, ובמידה רבה על כל אחד ואחת מאיתנו.

אני באופן אישי קיבלתי שתי החלטות. המשך השיתוף באתר.

 

ד. תקשורת מקרבת לזוגות
לפני שנים זכיתי לפגוש לראשונה את מאיר שרפר שנחשף לתקשורת מקרבת ורצה לשמוע ממני קצת יותר על המסע שלי.
הלב הגדול שלו, הרעב להתפתחות והברק בעיניים נכנסו לי ללב.
לאורך השנים שמרנו על קשר, התכתבנו ונפגשנו מספר פעמים.
הבחירה שלי היא להתמקד בפיתוח תקשורת מקרבת בקרב ארגונים, חברות וצוותים.
הבחירה של מאיר היא לפתח תקשורת מקרבת בזוגיות ועבור זוגות.
בשנים האחרונות הוא עשה דרך מדהימה, מרגשת ומעוררת השראה וצבר ניסיון עצום בליווי גברים, נשים וזוגות.
מאיר הוא אחד האנשים הראשונים שאני ממליץ עליהם כשפונים אלי בנושא של תקשורת מקרבת בזוגיות.

בשבוע הבא מאיר מקיים סדרה בת 3 מפגשים וירטאוליים חינמיים בנושא תקשורת מקרבת וזוגיות.
בשבוע שלאחר מכן הוא מקיים מפגש חי של שאלות ותשובות ולאחר מכן המעוניינים יוכלו לקבל הזמנה לתהליך התפתחות ולמידה מעמיק בתשלום.

אם תקשורת מקרבת בזוגיות מעניינת אתכם וחשובה לכם אני ממש ממליץ לקרוא על מה שיש למאיר להציע בתהליך "האי הזוגי" שהוא יצר.

זהו להיום… כתמיד אני מקווה שהפוסט בעל ערך, מפרה ומשמעותי עבורכם.

מוזמנים לכתוב לי כמה מילים אם משהו מכאן נוגע בכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"דברים שמתפרקים הם מעין מבחן וגם מעין ריפוי.
אנחנו חושבים שהעיקר הוא לעבור את המבחן ולהתגבר על הבעיה, אבל האמת היא שהדברים לא באמת נפתרים.
הם מתאחים ומתפרקים.
אחר כך הם שוב מתאחים ושוב מתפרקים.
זה פשוט כך.
הריפוי מגיע מהשארת מקום לכל זה לקרות.
מקום לצער, להקלה, לאומללות, לשמחה.

כשאנחנו חושבים, שמשהו יגרום לנו עונג, אנחנו לא יודעים, מה באמת יקרה.
כשאנחנו חושבים, שמשהו יאמלל אותנו, אנחנו לא יודעים.
היכולת להשאיר מקום לאי-הידיעה היא הדבר החשוב.
אנחנו מנסים לעשות את מה שאנחנו חושבים שיעזור, אבל אנחנו לא יודעים.
אנחנו לעולם לא יודעים אם ניפול על הפנים או נשב זקוף.
כשאנחנו חווים אכזבה גדולה, איננו יודעים, אם זה סוף הסיפור.
יתכן שזו דווקא תחילתה של הרפתקה גדולה. "

~ מתוך "כשהדברים מתפרקים" מאת פמה צ'ודרון.

**
החיים הם תהליך שינוי מתמשך ובלתי פוסק שבמהלכם אנו פוגשים וחווים מכל וכל.

במהלך יממה שלמה נפגוש גם את היום וגם את הלילה.
במהלך שנה שלמה נחווה קיץ, חורף, סתיו ואביב.

במהלך תקופה של עבודה בארגון נחווה גם הצטרפות של עובדים חדשים וגם עזיבות של עובדים קיימים,
גם פריצות דרך משמעותיות וגם מצבי תקיעות מתסכלים, גם שיתופי פעולה נעימים וגם קונפליקטים מכעיסים.

לפני מספר שבועות עשיתי בדיקות רפואיות שנתיות. התוצאות הגיעו השבוע והן תקינות.
באותו זמן הגיעו תוצאות ה CT התקופתיות של קרובת משפחה ובהן ממצא חדש ומטריד שכנראה יצריך טיפול (לאחר כשנתיים וחצי רצופות של תוצאות תקינות).
בוודאות של 100%: כשעושים בדיקות תקופתיות לאורך שנים, מתישהו נקבל תוצאות שפחות תמצאנה חן בעינינו.

האם התוצאות שקיבלנו הן "טובות" או "רעות"?
תוצאות תקינות יכולות להיות תוצר של ממצא שלא הבחינו בו.
תוצאות לא תקינות יכולות להיות קריאת השכמה המובילה לטיפול מדויק ואפקטיבי בתזמון חשוב.

**
מהמקום הנוכחי שאנו נמצאים בו קשה לעיתים לראות את התמונה הרחבה.

במבט מהצד, או בפרספקטיבה של מספר שנים, קל יותר להבחין בהתפתחות ובהתהפכות של האירועים והמצבים.

לפני כחודשיים ליוויתי עובד שפוטר בהפתעה מעבודתו.
הוא היה נסער ופגוע מאוד, הרגיש שנעשה לו עוול וחשש מהעתיד התעסוקתי-כלכלי שלו ושל משפחתו.
לפני מספר ימים קיבלתי ממנו עדכון משמח: הוא מצא תפקיד משמעותי ומרגש במקום עבודה חדש ובתנאים טובים יותר.

האם הפיטורים ממקום עבודתו הקודם מיטיבים או מזיקים לו ולמשפחתו בטווח הארוך?
תלוי מתי שואלים ואיך מסתכלים על זה.

**
מספר דברים שאני לוקח לעצמי מהטקסט הזה של פמה צ'ודרון:
– לזכור שהחיים הם תמיד גם וגם.
– לזכור שבכל יום נתון יש תמיד גם וגם.
– להיות מודע לנטייה האנושית שלי לתייג דברים ולהעדיף מצבים ועם זאת להתייחס בספקנות למחשבות-אמונות-וודאות שלי.
– להמשיך לפתח מיומנויות של העצמת חגיגה ושמחה לצד נוכחות עם קושי.
– להמשיך להתאמן בלהיבהל או להילחץ פחות כשדברים מתפתחים לא כפי שרציתי.

מה עולה לכם? מה אתם לוקחים מכאן?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

היינו פה / חני וינרוט

"רצנו וחשבנו שחייבים לנוח
ואז נחנו וחשבנו שחייבים לרוץ

אכלנו וחשבנו שחייבים להרגיע
ואז שמרנו והיו לנו הזיות על אוכל

יצאנו להמולה ורצינו שקט
ואז ישבנו בבית ורצינו חברה

רצינו זוגיות
ואז חלמנו על חופש

התפללנו לפרי בטן
ואז חלמנו על שינה רצופה

ספרנו את השנים שהם יגדלו כבר
ואז ביקשנו שהם יתרפקו כמו פעם כשהיו קטנים

בקיץ רצינו חורף
בחורף רצינו קיץ

חלומות על הגשמה וקריירה
ועל לגדל מלפפונים מאחורי הבית בגינה

ואז נגמר לנו הזמן לרצות מה שאין
והלכנו למקום אחר"

**
יש משהו טרגי בעיניי בלרצות להיות תמיד במקום אחר ולא להנות מהמקום שאנו נמצאים בו.

תמיד אפשר למצוא משהו "בעייתי", חסר, "לא בסדר" או "לא מושלם" במה שקורה עכשיו.
מתיש להיות במרדף אינסופי אחר אותו הדבר שחסר לנו או שמפריע לחיינו כרגע.

כשאנחנו פוגשים אדם אחר, עושים פעולה או חושבים מחשבה זה תמיד בהווה.
גם כשאנחנו עסוקים בעבר או בעתיד, זה תמיד מעסיק אותנו עכשיו.
מכיוון שהכול קורה בהווה, וזה הזמן-מקום היחיד שאנו נמצאים בו (אף פעם לא היינו ולא נהיה ברגע שהוא לא עכשיו), לנוכחות שלנו ברגע ההווה יש השפעה עצומה על חיינו.

בדומה למערכות היחסים שלנו עם אנשים אחרים או עם עצמנו,
ניתן להתבונן בסקרנות על מערכת היחסים שלנו עם ההווה:
– איך אנחנו כרגע, במקום הזה ובזמן הזה?
– איך אנחנו עם האירועים שקורים סביבנו ועם המחשבות-רגשות-תחושות שחיות בנו עכשיו?
– האם אנחנו בדחייה או בקבלה?
– בשמחה או בכעס?
– בשלווה או בדאגה?
– בתחושת חסר או בהכרת תודה?

**

אחת הדרכים האפקטיביות לטפח את מערכת היחסים שלנו עם ההווה היא להפחית שיפוטיות ולהגביר קבלה וסקרנות.

אקהרט טולה כותב על כך:

"תחושת הסבל נוצרת כאשר אתם מכנים מצב כלשהו בשם או מתייגים אותו, באופן שכלי, כלא-רצוי או כרע.
אתם מסתייגים ממצב, וההסתייגות מעניקה לו ממד אישי ומעלה את "האני" המתנגד.

מתן שמות ותיוג הם עניין של הרגל, והרגל אפשר לשנות.
התחילו להתאמן ב"אי מתן שמות" בדברים קטנים.
אם אתם מחמיצים את הטיסה, מפילים ספל ושוברים אותו, או מחליקים ונופלים בבוץ, האם תוכלו להימנע מלכנות את החוויה "רעה" או "מכאיבה"?
האם תוכלו לקבל מיד את ה"קיימות" של אותו הרגע?

כאשר אתם מגדירים משהו כ"רע", הדבר גורם להתכווצות רגשית בתוככם.
כאשר אתם מניחים לו להיות, מבלי לקרוא לו בשם, כוח עצום נעשה לפתע זמין לכם."

**
אימון "בדברים קטנים" יכול לבנות מיומנות גם למצבים מורכבים יותר.

האם ניתן ליישם את הרעיון של אי-שיפוטיות גם במצבים הבאים, שכולם קרו בסביבתי השבוע?

– קבלת תוצאות של בדיקה רפואית המראות שגידול מסוים התפתח בחודשים האחרונים.
– קבלת תשובה שלילית לתפקיד שהתמודדנו עליו, שמאוד רצינו אותו ושהאמנו שנקבל אותו.
– חום מתמשך לילדה שלנו ורצף של מספר "לילות לבנים" כשהעומס בעבודה גדול והבייביסיטר חולה.
– עומס תנועה שמכפיל את זמן השהייה על הכביש ומעמיד בסיכון הגעה בזמן לטקס סיום בצבא.

אני מאמין שזה אפשרי.
וגם שזה לא פשוט.

איננו נעים בין שיפוטיות מוחלטת לקבלה מוחלטת.
בדרך כלל איננו עוברים מכעס, התנגדות ודאגה להכרת תודה, שמחה ושלווה עילאית.
התהליך הפנימי שאנו עוברים הרבה יותר הדרגתי ומשתנה מרגע לרגע.

והכי חשוב – בין אם אנו מצליחים להיות בקבלה ברגע הזה ובין אם לא, זה מה שקורה עכשיו ופה אנו נמצאים.

**
חני וינרוט ז"ל הייתה סופרת, ומרצה חרדית ישראלית, שכתבה רבות ברשתות חברתיות על התמודדותה עם מחלת הסרטן שממנה נפטרה.

לפני כשבוע סיימתי לקרוא את ספרו המרגש של בעלה דובי וינרוט "מחר השמש תזרח", שבשנה אחת שכל גם את אשתו וגם את אביו עו"ד יעקב וינרוט.

סיפורם של חני ודובי היה תזכורת חדה ומחברת עבורי שהדגישה את הארעיות שלנו בעולם הזה ואת חשיבותם של חיים מלאים בהווה.

פיתוח מערכת יחסים עם ההווה ואימון באי-שיפוטיות של מה שקורה ברגע הזה זה משהו שאני רוצה להמשיך ולתרגל עוד ועוד.

**
לקינוח, רעיון מעניין ששמעתי השבוע:

ההיפך ממוות אינו חיים, אלא לידה.

לידה ומוות הם חלק מהחיים.

החיים מכילים גם התחלות וגם סיומים, ואת כל מה שביניהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ביום ג' הקרוב תיערכנה שוב בחירות בישראל.

הנה התחזית שלי ליום שאחרי הבחירות:

היום שאחרי הבחירות יהיה יום ד'.

תוצאות הבחירות תהיינה אלו שאתם מקווים להן או אלו שאתם חוששים מהן.

לכשתתבררנה תוצאות הבחירות חלק מהאנשים ירגישו שמחה, הקלה, התרגשות, אופטימיות או תקווה. אנשים אחרים ירגישו ייאוש, פחד, אכזבה, עצב, תסכול, כעס או חוסר אונים. ויהיו גם כאלו שיחושו אדישות, חוסר עניין או אי אכפתיות.

ביום שאחרי הבחירות השמש תזרח כחצי דקה מוקדם יותר בהשוואה ליום הבחירות ותשקע כחצי דקה מאוחר יותר. בלי קשר לתוצאת הבחירות, השמש תזרח ותשקע בשעות שלה והים ימשיך לעשות את העבודה שלו. מה שקצת יתנגש עם אווירת "קץ העולם" או "האופוריה המטורפת" שסביר להניח שחלק מאיתנו יחוו.

ביום שאחרי הבחירות הרשתות החברתיות וערוצי הטלויזיה והרדיו השונים יהיו מלאים בכתבות, ראיונות, ניתוחים, פרשנויות, פוסטים וטוקבקים המתייחסים לתוצאות הבחירות. לכל אותן כתבות, ראיונות, ניתוחים, פרשנויות ופוסטים תהיה השפעה מועטה מאוד על הבחירות ועל ההשלכות שלהן, והשפעה עצומה על מה נחשוב ואיך נרגיש.

לאחר שיתפרסמו תוצאות הבחירות נספר לעצמנו סיפור כזה או אחר על התוצאות הללו. הסיפור יכול להיות סיפור שמח או מדכא, מעורר תקווה או מייאש, אך הוא רק סיפור. הוא אינו המציאות.

ביום שאחרי הבחירות לא יהיה לנו מושג מה משמעותן של התוצאות לטווח הארוך וכיצד העניינים יתפתחו בעתיד. ב-10 לאפריל 2019, בבוקר שלאחר הבחירות לכנסת ה-21 שבהן הליכוד וכחול לבן זכו כל אחת ב-35 מנדטים והימין החדש בראשותם של איילת שקד ונפתלי בנט לא עברו את אחוז החסימה, לא יכולנו לצפות שבתוך פחות משנתיים נעבור שלוש מערכות בחירות נוספות או ששנה לאחר מכן ישטוף את חיינו גל הקורונה שיטלטל בצורה כל-כך משמעותית את המציאות שלנו.

לבחירות ביום ג' הקרוב תהיה השפעה מסוימת (אולי אפילו לא מבוטלת) על החיים שלנו, אך לבחירות היומיומיות האישיות שלנו תהיה השפעה גדולה הרבה יותר: למה ולמי נבחר להקדיש את תשומת לבנו ואת האנרגיה שלנו, מה נבחר לחשוב, איך נבחר להרגיש, עם מי נבחר להיות, מה נבחר לומר ומה נבחר לעשות.

הנה מספר המלצות לדברים שכדאי לעשות ביום הבחירות ובבוקר שלאחריו:

– ללכת להצביע. זו זכותנו ואחריותנו. ההצבעה שלנו משנה.

– לקרוא את שלושת הסיפורים הללו. 

– לצמצם חשיפה למקורות מידע ולאנשים שהשפעתם עלינו לא מיטיבה.

– להכיר בכך שאנחנו אחראים ליצירת חיינו ומשפיעים על עיצוב המציאות העתידית שלנו הרבה יותר מכל אדם או מאורע אחר.

– להזכיר לעצמנו שאין לנו שליטה על תוצאות הבחירות ועל אירועים נוספים בחיינו אך יש לנו שליטה על הדרך שבה נבחר להגיב לאותם אירועים.

– לזכור שהעתיד שלנו נוצר בהווה שלנו, בכל רגע ורגע, בכל בחירה ובחירה. ושהיום שאחרי הבחירות, בלי קשר לתוצאות שלהן, הוא יום מצוין להמשיך ליצור את חיינו.

– להתמקד במה שחשוב בחיינו ובמה שביכולתנו להשפיע עליו. לקחת אחריות ולעשות. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני מספר ימים עלה לאויר הראיון של ערן שטרן ושלי במסגרת הפודקאסט של ערן "עושים שינוי".
איבדתי תחושת זמן ו"חפרנו" שם לא מעט. קרוב לשעתיים.
נהניתי ממש במהלך השיח, ואפילו נהניתי מאוד להקשיב להקלטה.
הכי נהניתי לשמוע אותנו צוחקים לא מעט תוך כדי.
דיברנו על המון דברים ונזכרנו בכמה וכמה רגעים משמעותיים משותפים.
עשרים ואחת שנות חברות והתפתחות לא הולכות ברגל.
השאלה של ערן שהכי אהבתי היתה "מה הילדים שלך לומדים ממך?". שאלה מדהימה בעיני.
תשובה שלי שאהבתי היתה לשאלה "מה אתה רוצה שיהיה כתוב על המצבה שלך?"

ניתן להאזין לראיון בכל אפליקציות הפודקאסטים (תחת "עושים שינוי", פרק 12) או להגיע אליו דרך האתר של ערן.
לאחר שאתם מקשיבים לו, שלחו לי כמה מילים ושתפו אותי במה הוא עורר בכם.

**
ביום-יום, 99% מסדנאות, ההרצאות והתהליכים שאני מנחה הם במסגרת ארגונים וחברות.
אחת לשנה בממוצע אני פותח קבוצת למידה-עשייה לקהל הרחב.
אני אוהב תהליכים המשלבים גם למידה וגם עשייה, ופרושים על פני תקופה מסוימת, ארוכה מספיק ולא ארוכה מדי, המאפשרת לשינוי להתהוות.
הקבוצה האחרונה שהנחיתי היתה לפני כשנה ורבע – קבוצת למידה ועשייה ברוח הספר "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד".
השבוע התעורר בי זרע ראשוני של חשק לפתוח קבוצה חדשה.
אני עדיין לא בטוח לגבי זה וגם אין לי בהירות לגבי מה בדיוק יהיה נושא הקבוצה.
מתחשק לי שזה יהיה משהו משמעותי המשלב גם למידה וגם עשייה, במסגרת קבוצה מצומצמת של אנשים מחויבים.

אם מתחשק לכם לעשות איתי תהליך אישי-קבוצתי, אתם מוזמנים למלא את השאלון הקצרצר הבא.
המענה על השאלון אינו מחייב ומצריך 2-3 דקות לכל היותר.
זוהי הזמנה והזדמנות לשיתוף, למשוב ולהשפעה על נושא הקבוצה העתידית שתיפתח.
**
מחשבה אחת לשבת:

החיים אינם הר שיש לכבוש את פסגתו, חידה שיש לפתור, מבחן שיש לעבור או תחרות שצריך לנצח בה.
החיים הם תהליך התהוות ויצירה מתמשך, מפתיע ואינסופי, דיאלוג מתמיד ובלתי צפוי בינינו לבין נסיבות חיינו, אירועים ומצבים מתפתחים שאנו פוגשים וחווים.

(ההשראה לרעיון הזה מתוך תמליל הרצאה של ג'ון גארדנר שיצא לי לקרוא השבוע)
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ניתן לחלק את עולם המשחקים לשלושה סוגים: 
משחקי מזל שבהם אין חשיבות למיומנות או ליכולת (דוגמא: רולטה או בינגו), 
משחקי יכולת ואסטרטגיה שבהם המזל אינו משחק תפקיד (דוגמא: שחמט) 
ומשחקים שבהם יש השפעה גם למזל וגם ליכולת ולאסטרטגיה (דוגמא: ששבש, קטאן, פוקר ומונופול).

המשחקים שאני הכי נהנה לשחק בהם הם אלו המשלבים גם מזל וגם יכולת ואסטרטגיה, אולי בגלל שהם מזכירים לי את משחק החיים. 
חשוב להכיר בהשפעה הלא מבוטלת שיש למזל ולאקראיות על חיינו. להכיר במוגבלות שלנו ובארעיות שלנו. 
ולצד זה חשוב להכיר בהשפעה העצומה של המחשבות, המילים והמעשים שלנו, לקחת אחריות מלאה על הבחירות שלנו.

בשונה ממשחקי ששבש, קטאן, פוקר או מונופול שבהם אנו משחקים נגד אחרים ובכדי שמישהו ינצח אחרים צריכים להפסיד, בחיים זה לא בהכרח כך. 
תפיסת המשחק שלנו משפיעה על המשחק. מהו ניצחון עבורי? מהי הגדרת ההצלחה שלי?
במשחקים הגדרת הניצחון ברורה וידועה לכולם. במשחק החיים זה הרבה פחות ברור ומוגדר.

כשעצרתי לבדוק השבוע עם עצמי בנוגע להגדרת ההצלחה שלי לתקופה הקרובה, עלו לי שתי נקודות שאני רוצה להקדיש להן יותר תשומת לב: חשוב ומספיק.

אני רוצה לחדד לעצמי טוב יותר מה חשוב עבורי בשבועות הקרובים. למי ולמה אני רוצה להקדיש תשומת לב? מה סדרי העדיפויות שלי? איפה אני רוצה להשקיע יותר ואיפה פחות?
אחת השיחות הכי משמעותיות שהיו לי השבוע היתה עם חבר שעובר תקופה מאתגרת עכשיו. שילוב של התמודדות עם מחלה קשה של אביו ופיטורים של בת הזוג שלו שמקשים על משפחתם בהיבט הכלכלי. לא קל. לפעמים כשאתגרים מגיעים, הם מגיעים בגלים. זו היתה שיחה קצרה של פחות מחצי שעה, ועדיין, עבורי זה אחד הרגעים החשובים השבוע. אני שמח שמצאנו את הזמן לדבר.

הנקודה השניה שהעסיקה אותי היא שאלת  המספיק. מה זה מספיק התקדמות בפרויקט חשוב או בספר שאני עובד עליו? מה זה מספיק זמן איכות עם אנשים שחשוב לי להיות איתם? מה זה מספיק שעות שינה? מה זה מספיק ספורט? כמה כסף זה מספיק כסף? שאלות שלא קל או פשוט לענות עליהן…

בחודשים האחרונים צברנו עשרות שעות קטאן משפחתיות. ישנן אסטרטגיות שונות היכולות להוביל לניצחון במשחק קטאן. אחת מהן היא התפרשות על שטחים נרחבים, בניית ישובים רבים והשגת הדרך הארוכה ביותר. דרך שניה היא בניית מספר מצומצם של ערים וקניית קלפי פיתוח תוך ניסיון להשיג את הצבא הגדול ביותר. 
אף אסטרטגיה אינה עדיפה באופן מובהק על האחרות. 
אחד הדברים החשובים שלמדתי בחודשים הללו הוא שעל מנת להגביר את סיכויי הניצחון בקטאן חשוב לבחור באסטרטגיה מסוימת ולדבוק בה. 
כשהאסטרטגיה לא ברורה או שמתחילים באסטרטגיה מסוימת ולא מתמידים בה הסיכוי לנצח במשחק יורד משמעותית.

בדומה למשחק קטאן, חשוב לחדד את אסטרטגיית ההצלחה לשבוע או לחודש הקרוב בחיים. 
כשברור לנו מהי הצלחה ומה תוכנית המשחק שלנו בכדי להשיג אותה אנו מעלים משמעותית את הסיכוי שנגיע אליה. 
אסטרטגיית ההצלחה שלי עוברת דרך החשוב והמספיק. 
מה חשוב ומה זה מספיק?

תשובות ברורות לשאלות הללו יוצרות לי בהירות, נותנות לי שקט, מגדילות את הסיכוי שאצליח והופכות את המשחק למהנה יותר.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפעמים כשאני פוגש אדם או טקסט, הדבר הראשון שאני מרגיש זו משיכה או דחייה. 
רק לאחר מכן אני מתחיל להבין ממה הן נובעות. 
כך קרה גם עם הטקסט הבא של סיון רהב מאיר שפגשתי השבוע. 
את המשיכה הרגשתי מייד. לקח לי זמן להבין מה יש בו שעושה לי את זה ומרגיש מדויק עבורי.

הציטוט מתוך הספר "אמונה וביטחון" שנכתב ע"י הרב ישעיהו קרליץ (המכונה החזון א"יש):

"אנחנו נוהגים לפרט את המידות שזקוקות לתיקון – כעס, גאווה, תאווה, קנאה, נקמנות ועוד. התרגלנו לחשוב שאלה הן תכונות נפרדות. 
אבל בשורש הדברים, יש לנו רק מידה אחת טובה ומידה אחת רעה. המידה הרעה היחידה היא ההזנחה, ההחלטה להשלים עם הטבע שלנו, בלי השתדלות. 
בדרך הזו האדם הופך להיות כעסן מצוין, גאוותן מעולה וכן הלאה. לעומת זאת, המידה הטובה היחידה היא הניסיון התמידי להשתפר. הניסיון להשליט את המוסר על הטבע. 
ההכרעה החשובה מכל לא קשורה לתכונות ספציפיות, אלא להחלטה: אם מחליטים לא לזרום אלא לצמוח, לא סתם לחיות אלא להתאמץ, הרי שנלחמים בכל המידות הרעות שיש, ומתקרבים לכל המידות הטובות שיש."

**
כשקראתי את הקטע הזה לראשונה עלה בי פרפור של התרגשות. עצרתי ושהיתי עם זה קצת. לקחתי נשימה עמוקה וקראתי את הקטע שוב, הפעם לאט יותר. המילים כל כך יפות ומדויקות עבורי. מישהו מצליח ללכוד במעט מילים חוויה חזקה שאני ממש מחובר אליה.

אני מתחבר לנושא של שיפור מתמיד, של תהליך למידה וצמיחה מתמשך. הרעיון שהדבר שאנו ממקדים בו את תשומת ליבנו בו הולך וגדל בחיינו, ושאנו הופכים להיות הדבר שאנו מתאמנים בו שוב ושוב, מלווה אותי מזה זמן מה. יש לנו את החופש והאחריות לבחור במה אנו מתמקדים והבחירה הזו משנה את חיינו ומעצבת אותם.

ויש פה משהו נוסף שחזק עבורי: פשטות. 
הבחירה אינה בין אינספור דברים ואפשרויות המציפים ומבלבלים אותנו. היא תמיד רק בין שניים מהם ברגע נתון: בין המידה הרעה לבין המידה הטובה, בין השיפור המתמיד לבין ההזנחה, בין לקיחת אחריות לבין בריחה מאחריות. הפשטות הזו מרגיעה וממקדת אותי. כשאני מבין שהדברים מתנקזים לשני שורשים שאני יכול לבחור ביניהם אני יכול לראות את זה ביתר בהירות ולעשות עם זה משהו. פשטות זו מעשיות.

**
אבל זה לא נגמר שם.

לאחר קריאה שלישית ורביעית התחלתי להרגיש אי-נוחות מסוימת. תחושה עדינה של משהו שלא מדויק עבורי. כמו מוזיקה נפלאה שיש בה צליל שלא יושב במקום ופוגע בהרמוניה שלה. 
שמעתי את זה והרגשתי את זה עוד לפני שיכולתי לשים את האצבע על מה זה בדיוק. 
ואז, לאט לאט גם זה התחיל להתחדד:

כשאנו מקבלים חלקים מסוימים בתוכנו (כמו למשל סבלנות, אהבה, התמדה ונדיבות) ולא מקבלים חלקים אחרים (כמו למשל כעס, קנאה וגאווה) אנו בעצם לא מקבלים בצורה מלאה את עצמנו. 
יכול להיות שהאמונה שאנו צריכים להילחם בחלקים ה"רעים" שלנו, לכבוש ולנצח אותם ושאם רק נתאמץ מספיק נצליח, היא אמונה חוסמת שלא מכירה באנושיות ובמוגבלות שלנו?

מתי איכות מסוימת שלנו הופכת להיות כזו שצריך להילחם בה או להתגבר עליה? 
האם צריך להילחם גם באלימות וגם בכעס וגם בקנאה וגם בעייפות וגם בחוסר האונים וגם בייאוש וגם בפחד?
ואם לא בכולן ורק בחלק מהן, איפה עובר הגבול?
ומה אם נרחיב את זה מחלקים פנימיים בנו לחלקים בחברה שלנו?

ויש כאן עוד משהו…

כילד, העונג המושלם שלי היה בימי שישי, שבוע אחר שבוע: 
זה התחיל בארוחת צהריים משפחתית דשנה טעימה (ארוחת השישי העיקרית שלנו היתה בצהריים), עבר דרך מספר רוגלך פריכים ומפוצצי שוקולד, משם בקו ישיר לשקיעה בספה החומה והרכה שמול הטלויזיה, שהפכה תוך דקות ספורות לשנת צהריים עמוקה המקדימה משחק כדורגל אינטנסיבי ומלא אנדרנלין בן כמה שעות בשכונה.

על פי הטקסט של הרב ישעיהו קרליץ יש לצמוח ולא סתם לזרום, יש להתאמץ-להשתדל-להשתפר ולא סתם לחיות.
לכאורה, זרימה ו"סתם חיים" אינם לגיטימיים. יתכן שהם אפילו מסוכנים כיון שהם מונעים מאיתנו התפתחות חשובה.

כשאני כותב את המילים הללו, אני שם לב לתחושת עצב שלא היתה כאן קודם:

אי-לגיטימציה לזרימה ולהנאה מרגעי חיים יומיומיים מסוכנת לא פחות מאי-התפתחות בעיני. 
אני לא בטוח שרגעים של הנאה מקומדיה דבילית, ממשחק כדורגל או משנת צהריים חשובים לחיים פחות מלימוד מעמיק או מעבודה מאומצת, תכליתית ומשמעותית.

הקושי האישי שלי היום הוא פחות עם אי-הלגיטמציה החיצונית ויותר עם אי-הלגיטימציה הפנימית: 
האם זה בסדר "רק" ליהנות? האם באמת מותר לי להוריד הילוך, לנוח, לצאת להפסקה, לשחק ולזרום? 
במי ובמה אני פוגע כשאני עושה את זה? איפה בחיי כיום אותן שעות עונג מופלאות שחוויתי כילד?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע לפני 86 שנים, ב- 6/10/1934 נולדו שני תינוקות שהשפיעו רבות על חיי.
האחד, פרנציסק (אפרים) ויינברגר ז"ל, אבי, נולד ברומניה.
השני, ד"ר מרשאל רוזנברג ז"ל, יוצר גישת התקשורת המקרבת, נולד בארה"ב.
אבי נפטר בפברואר 2010, מרשאל נפטר בפברואר 2015.

מרשאל פיתח גישה מופלאה אשר משפיעה על חייהם של מיליוני אנשים בכל העולם.
אבי היה אדם "רגיל": הקים משפחה עם אימי, שירת בצבא, עבד כמנהל עבודה במפעל טכסטיל, אהב ספורט ונהג להירדם על הספה בסלון מול הטלויזיה.

שני אנשים שזכיתי לפגוש, ללמוד מהם ולהתפתח בזכותם.
שני אנשים שהשפיעו רבות על חיי ועל חיי אנשים רבים אחרים.
שני אנשים שעדיין משפיעים רבות על חיי ועל חיי אנשים רבים אחרים.

יש בי הכרת תודה עצומה גם לאבי וגם למרשאל.
במידה מסוימת, אני מי שאני, בזכות מי שהם.

השבוע לצד הכרת התודה והשמחה, היו נוכחים מאוד גם הגעגוע והעצב.

כשמישהו הולך לעולמו, מערכת היחסים איתו לא מסתיימת, רק משתנה.

כשאנשים נפטרים, הם מפסיקים לנשום וממשיכים לחיות.

**
אחת לשבוע-שבועיים מישהו פונה אלי ושואל אותי "איך אפשר להכניס תקשורת מקרבת לארגונים?"

השאלה הזו (או אחת הגירסאות שלה), תגיע לרוב משני סוגי אנשים:
סוג אחד הוא אנשים העובדים בארגונים, אשר פגשו תקשורת מקרבת, חוו אותה בצורה שהיתה משמעותית עבורם וכמהים להביא אותה גם למקום עבודתם.
סוג שני הוא מנחי תקשורת מקרבת, יועצים או מטפלים, אשר מקבלים ערך גבוה מתקשורת מקרבת ושואפים לחלוק אותה עם העולם.

עם השנים, מתוך הכרות של כעשור וחצי עם תקשורת מקרבת ועבודה של מעל עשרים שנים בארגונים, התחדדו לי מספר מחשבות בנושא.

א. אין דבר כזה "ארגונים".
"ארגונים" הוא שם-תואר מכליל שאנו "מלבישים" על ישויות שונות.
חברה בת 5000 עובדים שונה מחברה בת 10 עובדים.
שני ארגונים בני 400 עובדים יכולים להיות שונים מאוד זה מזה.
ארגון חינוכי שונה מאוד מארגון עסקי, ושניהם שונים מאוד מארגון ציבורי או ממשלתי.
ולכן השאלה "איך אפשר להכניס תקשורת מקרבת לארגונים" אינה רלוונטית.
שאלה מדויקת יותר שכדאי לשאול היא "איך ניתן להכניס תקשורת מקרבת לארגון המסוים הזה שאני מעוניינת בו?"

**
ב. אין דבר כזה "ארגון מסוים".
גם כשיורדים מהכללות ומדברים על ארגון מסוים,
חשוב להבין שזהו שם קוד למשהו שלא באמת קיים.
כשם שלא ניתן לתאר אדם במילה אחת,
כך גם לא ניתן לתאר ארגון בשם-תואר אחד או במספר משפטים.
ולכן, אם רוצים להכניס תקשורת מקרבת לארגון מסוים,
חשוב להבין שהארגון הזה לא באמת קיים.
או ליתר דיוק, הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על הארגון מתבטא במציאות ברמה מסוימת,
אך הארגון הוא הרבה מעבר לזה:
הוא אינו הומוגני ומורכב מתתי קבוצות, מחלקות וארגונים שונים.
שאלה אפקטיבית יותר יכולה להיות "איך מכניסים תקשורת מקרבת לאזור או לקבוצה מסוימת בתוך הארגון המסוים הזה?"

**
ג. למה להכניס תקשורת מקרבת לארגון?
כשאנשים שואלים אותי "איך אפשר להכניס תקשורת מקרבת לארגונים?" הדבר הראשון שאני ממליץ להם, זה לבדוק עם עצמם למה חשוב להם לעשות זאת.
ובמילים אחרות: אלו צרכים שלהם עומדים בבסיס השאלה הזו.
יכול להיות שהצורך שמניע אותם הוא צורך בהשפעה.
ייתכן שזהו צורך במימוש עצמי ובמשמעות.
במקרים רבים זהו צורך כלכלי: רצון להשתכר וליצור ודאות או רווחה כלכלית להם ולמשפחתם.
לפעמים זה מגיע ממקום של התלהבות וכמיהה להתנהלות אחרת המפחיתה סבל ומעצימה שמחה.

במונחים של תקשורת מקרבת, "להכניס תקשורת מקרבת לארגון",
היא אסטרטגיה שמהותה לשרת צרכים חשובים של האדם שרוצה לעשות זאת.
לאנשים שפונים אלי אני מציע לבדוק בשלב ראשון, אלו צרכים חשובים הם מנסים למלא.
כשהצרכים ברורים לנו, אנו יכולים להיות יותר גמישים עם האסטרטגיות שאנו בוחרים למימושם.

**
ד. תקשורת מקרבת אינה משהו ש"מכניסים" למקום כלשהו.
מהות התקשורת המקרבת היא יצירת חיבור בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אחרים, המאפשר זרימה של נתינה וקבלה למילוי הדדי של צרכים חשובים.
חידוד המהות הזו חשובה מאוד בעיני: בתקשורת מקרבת אנו שואפים לחיבור, שיאפשר לנו מילוי הדדי של צרכים חשובים.
ולכן, במקום לחשוב על איך מכניסים תקשורת מקרבת לארגון, כדאי לחשוב על צרכים חשובים של הארגון שאנו רוצים ומסוגלים לתת להם מענה.
שינוי השאלה מוביל לשינוי עמוק בתפיסה: במקום לחשוב איך להכניס, לשווק, למכור או לשכנע,
אנו מתחילים לחשוב על הצרכים של הארגון וכיצד (אם בכלל) אנו יכולים לתת להם מענה.

במסגרת ראיון שנערך עם טיך נהאת האן, נזיר הזן הבודהיסטי, לפני מספר שנים שאלה המראיינת:
"האם ההדרכה שלך שונה כשאתה מדבר אל פוליטיקאים, אנשי עסקים, מורים, רופאים או קציני משטרה?"

טיך נהאת האן ענה:
"העקרון יהיה זהה.
אבל בשלב ראשון צריך חברים שיראו לנו איך קבוצה כזו של אנשים מנהלת את חייה,
עם מה הם מתמודדים…. מה הקשיים, האתגרים והסבל שהם חווים ביום-יום.
כך נוכל להתחיל להבין אותם.
ואז, רק לאחר שנבין אותם, נוכל להציע הדרכה רלוונטית עבורם.
כלים המתאימים להם.
זו הסיבה שאנו ממשיכים ללמוד בכל יום ויום כשאנו מתרגלים ומלמדים."

כמה ענווה וצניעות יש בתשובה הזו.
גם אחרי עשרות שנים של תרגול והוראה לעשרות אלפי אנשים, הצעד הראשון הוא תמיד הקשבה סקרנית ונוכחות אמפטית.
זה פחות אנחנו והמטען שאנו מגיעים איתו ויותר האדם שמולנו ומה שעובר עליו.

איך נראה עולמו של שוטר המתמודד עם מצבים מורכבים בעצימות גבוהה ונדרש לקבל החלטות מהירות תוך כדי תנועה?
מה חווה רופאה העובדת שעות רבות ביממה בבית החולים ואשר נתונה ללחץ מתמשך ואינטנסיבי מכל כיוון אפשרי?
עם מה מתמודדת מנהלת בארגון עסקי הנדרשת לתת מענה כמעט בכל רגע לאינספור צרכים בעת ובעונה אחת?
האם מה שעובד עבורי יכול לעבוד עבורו?
האם מה שיש לי לתת מתאים לה?

על מנת לתת מענה לצרכים חשובים של מישהו (אדם או ארגון) בשלב ראשון חשוב להכיר לעומק אותו ואת עולמו:
את הדרך שבה הוא חווה את המציאות היום-יומית, את הדברים החשובים לו ואת האתגרים שהוא מתמודד עימם.
חשוב שהמיקוד יהיה באדם או בארגון ולא בתקשורת המקרבת, בעצמנו או בהתלהבות שלנו מתקשורת מקרבת.

לצד הענווה וההכרה בכך שחשוב שנכיר את האנשים שאנו רוצים לעבוד עימם
("אני יודע משהו שהם לא ואם רק אראה להם את זה חייהם ישתנו…"),
כדאי לשים לב לשיפוטיות מסוימת (לפעמים סמויה) שאנו עלולים לשאת איתנו.
(דוגמא: "אני אדם אכפתי הקשוב לרגשות ולצרכים של כולם והם עסוקים בעיקר בלקדם את העסק שלהם",
או "אני אדם מפותח המודע לרגשות, לצרכים ולשיפוטים שלי והם במקום אחר ופחות מתקדם ממני").

**
ה. ובכל זאת… איך מתחילים…?
אז איך מתחילים בכל זאת?
מחדדים כוונה פנימית של למה חשוב לנו לעשות זאת.
מוצאים תת קבוצה אחת או אדם אחד שפתוחים לדיאלוג ושיש להם צרכים חשובים שהם רוצים למלא.
מקשיבים להם ומעמיקים את הבנתנו בנוגע לצרכים החשובים שלהם.
בודקים אם ואיך אנחנו יכולים לתת לצרכים הללו מענה.
מנסים..
מצליחים יותר או פחות.
נשארים בדיאלוג.
שומרים על חיבור פנימי.
לומדים מזה.
וחוזר חלילה…

אם הפוסט נוגע בכם בצורה כלשהי, אשמח לשמוע תגובות ומחשבות…

ניתן לקבל קורס מבוא בן 9 שיעורים במיילים בהרשמה בקישור שבתחתית הפוסט. אני מתחייב לא לשלוח לכם ספאם לעולם ולא להעביר את פרטיכם לגורם שלישי. השיעור הראשון יישלח אליכם ישירות למייל מיד לאחר ההרשמה.

ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר בקישור הבא

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

יעל, מנכ"לית חברת הייטק, הציבה לעצמה ולצוות ההנהלה שלה יעד שאפתני במיוחד.
יעד גדול ומורכב, כזה שחשיבותו ברורה ומרגשת ושלא ברור כיצד ניתן להגיע אליו.
ההערכה שלה היתה שייקח להם כשנה וחצי עד שנתיים להגיע ליעד הזה. אם בכלל.
השבוע, עשרה חודשים לאחר הצבת היעד, בזכות הרבה תכנון ועבודה קשה, וגם בזכות מזל, היעד הושג.

השמחה הרגעית של יעל על השגת היעד התחלפה מייד בדאגה לבעיות עתידיות ולשלל נושאים חדשים שנפתחו עם השגת היעד. 
שעות ספורות לאחר השגת היעד, יעל ממשיכה לנוע. 
היא מוטרדת מדברים אחרים ואינה פנויה לעצור ולחגוג את ההישג יוצא הדופן.

**
המחשבה שאנשים מפספסים את החיים שלהם בזמן שהם עסוקים במרדף אחר המטרה הבאה או בדאגה מהבעיה הבאה מעוררת בי עצב. 
תמיד יש משהו להיות מוטרד ממנו.

אחד המדדים המקובלים בעולם מערכות המידע לאיכות של מערכת הוא "זמן בין תקלות".
ככל שהזמן הממוצע בין תקלות גבוה יותר כך המערכת בריאה ויציבה יותר.
זב"ת (זמן בין תקלות) אפס, מציין שבכל רגע נתון במערכת יש תקלה מסוימת.
בדומה למדדים לאיכות של מערכת, ניתן לחשוב על מדד שישקף איכות חיים אנושית.

זב"ד – זמן בין דאגות
מה הזמן הממוצע שעובר מדאגה אחת לאחרת אצלכם?
זב"ד אפס אומר שבכל רגע נתון אתם מודאגים ממשהו.
כשהזב"ד שלכם גבוה, המשמעות היא שיכול לעבור זמן ממושך שבמהלכו לא תהיו מוטרדים ממשהו עתידי.
זב"ד נמוך מצביע על איכות חיים נמוכה מכיוון שחלק גדול מהאנרגיה החשיבתית, הרגשית והנפשית מושקע בדאגה ובחרדה מדבר כזה או אחר שיקרה או שלא יקרה.
בכל אותו זמן אתם באיזשהו עתיד מדומיין ואתם לא כאן.

**
התחשק לי לשתף את יעל השבוע ברעיון של זב"ד אבל לא נראה לי שיש לזה מקום עכשיו.
עם כל הכבוד לרעיונות שלי, נטל העומס והאחריות שיעל ואני נושאים אינו דומה. 
אני לא בטוח שבעומס כזה אני הייתי מצליח, או אפילו רוצה לעצור ולחגוג.
כשאנשים מתאמצים לשמור את הראש מעל המים, הם לא פנויים לשיעורי שחייה.
איתי חברי מזכיר לי מדי פעם שכשמישהו לחוץ, זה לא עוזר שאומרים לו "תירגע".
האנרגיה שאנחנו מקרינים משפיעה יותר מהמילים שלנו.
איזו אנרגיה מקרינים כשרוצים לעזור למישהו לעצור ולחגוג? והאם זה בכלל תפקידנו? זה לא קצת מתנשא "לעזור לחגוג"?

**
אולי העצב הוא לא רק על יעל.
אולי כשאני חושב על יעל, אני חושב גם על עצמי.
יש בי חשש שמתישהו אתעורר, אגלה שפספסתי, ושבאותו רגע זה יהיה מאוחר מדי.
אולי גיהנום זה לגלות שכל הזמן הזה היית בגן עדן מבלי ששמת לב לכך ומבלי שחווית את זה.

כשקוראים את הדברים שאמרה מירית הררי ז"ל שנפטרה השבוע מסרטן מקבלים תזכורת חזקה "לפנים":

"כל הדברים שנראים לנו חשובים, במרחק הזמן לא חשובים בכלל. 
אני רבתי על לנסוע לאלסקה ולמקסיקו, אבל כשאת עומדת ללכת, המקומות האלה לא עוברים לך בפריים של החיים. 
את חושבת רק מה את משאירה וממה את נפרדת. 
ואת נפרדת מהילדים שלך. רק זה".

"סיטואציה הזויה לכל הדעות. 
בינתיים כמו שרק אני יודעת לעשות מהלימון לימונדה, יש המון כיף. המון פתיחות. שיחות מופלאות. מכתבים נכתבו. הכל מוכן לשעת השין. 
אתמול ברגע נעים אחותי שואלת 'האם אפשר להגיד שכיף לנו עכשיו?' ואני עונה 'בוודאי שכיף לנו'. 
הרי אנחנו חיים בכאן ועכשיו וזאת המשמעות האמיתית. 
להתרכז ברגע הזה, בטוב שבו ולהפיק את המקסימום. 
להיות טובים, להבחין בין העיקר לתפל והכי חשוב להיות טובים. 
בואו נהיה טובים. אחד לשני ואחד לכולם, לעולם. בואו נאהב".

**
חיים עכשיו.

הקטע הוא לא לסיים רק את העניין הזה ואז רק את העניין ההוא ואז אולי לחגוג ולנוח.
תמיד יהיו עוד עניינים, בעיות, דאגות. 
הקטע הוא להבין שהחיים הם עכשיו ולא אחר-כך. 
עכשיו הזמן לחוות, לחגוג, להנות מהדרך ולהכיר תודה. 
ועכשיו גם הזמן לדאוג, לכאוב, להחזיק את המתח ואת הקושי. 
החיים הם עכשיו והם גם וגם.

**
כשהזמנתי את אחד המנהלים שליוויתי השבוע לעצור ולחגוג, הוא אמר לי שהוא לא מרגיש חגיגה ושהוא לא מישהו שיכול לזייף רגש.
יש פער תפיסה מהותי בין שמחה, חגיגה והכרת תודה כרגש פסיבי שקורה לי (אני מרגיש את זה או שאיני מרגיש את זה), 
לבין שמחה, חגיגה והכרת תודה כמיומנות שאני יכול לפתח אם רק אבחר בכך ואתרגל את זה. 
החוכמה אינה לזייף משהו שלא קיים אלא לפתח את "השריר" הרצוי לאורך זמן.

אנשים מבלבלים בין המונחים "טבע" ו-"הרגל". 
במקרים רבים מה שנחווה כחוסר אותנטיות ("אני לא באמת מרגיש שמחה או הכרת תודה"), הוא בסך הכול חוסר מיומנות.
כשם שפיתחנו לעצמנו הרגל של צחצוח שיניים (למרות שזה לא בטבע שלנו),
כך אנו יכולים לפתח לעצמנו הרגלים של חגיגה, שמחה והכרת תודה.

עשר דקות של רפלקציה יומית על שלוש השאלות הללו לאורך זמן יעשו את העבודה:

א. מה אני חוגג היום? 
(על מה אני גאה, ממה אני שבע רצון, מה השגתי, איפה הצלחתי, ..)

ב. מה ומי שימח אותי היום?

ג. למי ועל מה אני מכיר תודה היום?

**
בתחילת החודש שלחתי למספר חברים ומכרים טיוטה ראשונית של הספר שאני עובד עליו, עם בקשה לקבל משוב שיסייע לי להתקדם.

אני חוגג התקדמות משמעותית עם הספר וגם המון הנאה ואנדרנלין מהתהליך שאני חווה בימים אלו. 

יש בי הכרת תודה עצומה לכל אותם חברים ומכרים שחלקם השקיעו ומשקיעים שעות רבות בקריאת הטיוטה ובכתיבת משוב (לא ציפיתי לכזו רמה של השקעה…) שתורם לי רבות.

אני מוצף שמחה והתרגשות כשאני חווה את הנתינה מהלב שמגיעה לעברי מכל אותם חברות וחברים בימים אלו.
כל-כך יקר.
כל-כך לא מובן מאליו.

שבת של שלום,
גמר חתימה טובה,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר