הזמנה למפגש וירטואלי: "עבודה עם טריגרים"

בחודשים האחרונים אני עוסק הרבה בנושא מיקוד תשומת הלב.
עם השנים מתחדדת לי ההבנה שתשומת הלב היא המשאב הכי חשוב שלנו,
משאב המשפיע עלינו יותר מכל משאב אחר.

מה הכוונה? איך זה קורה בדיוק?

ברגע זה קורים סביבנו, במדינה ובעולם, אינסוף דברים.
יכולת הקליטה והעיבוד שלנו מוגבלים ולא אינסופיים,
ולכן, מתוך אותו אינסוף דברים שקורים אנחנו מתמקדים בחלק קטן בלבד ומסננים את השאר.
המשמעות של זה היא שהמציאות שאנו חווים, אינה מציאות אובייקטיבית,
אלא מציאות סובייקטיבית הנוצרת מהפילטרים, הפרשנויות שלנו והמשמעויות שאנו מייחסים לדברים.

הדברים שאנו ממקדים בהם את תשומת לבנו, הדרך שבה אנו מפרשים אותם,
והפעולות שאנחנו בוחרים לעשות בנוגע אליהם, משפיעים על חיינו ומעצבים אותם יותר מכל דבר אחר.
וזו הסיבה שתשומת הלב שלנו היא המשאב הכי חשוב ומשפיע (הרבה יותר מכסף או זמן).

לשם ההמחשה, המלחמה שכולנו חווים ברגע זה היא סוביייקטיבית לחלוטין:
בחצי השעה הקרובה צפייה בערוץ 11 או בערוץ 14 תייצר אצלנו חוויה שונה של המלחמה.
גלישה ושוטטות בקבוצות שונות של וואטסאפ, פייסבוק ואינסטגראם תייצר לנו מציאויות מקבילות.
ואם בחצי השעה הקרובה נבחר לצפות בסדרה קומית, לבשל, לבקר פצוע בבית החולים, או לצאת לריצה בגשם,
תהיה לכך השפעה אחרת לחלוטין עלינו, על תפיסת המציאות שלנו, ועל חיינו.

מיקוד בחצי הכוס המלאה או בחצי הכוס הריקה יוצר חווית חיים שונה לחלוטין.
מיקוד בהתרעות מודיעיניות או התעלמות מהן משנה מסלול של מדינה שלמה.
השאלות "איך אפשר לעזור?" או "מה יצא לי מזה?" יובילו את מחשבותינו ופעולותינו למקומות שונים.

הרעיון המשולב הבא מרגש אותי מאוד:

(1) תשומת הלב היא המשאב הכי חשוב שלנו.
(2) בכל רגע אנחנו יכולים לבחור היכן למקד את תשומת הלב.
(3) למיקוד תשומת לבנו יש השפעה עצומה ומיידית על חיינו (אולי יותר מלכל פעולה אחרת).
(4) מיקוד תשומת הלב היא מיומנות שניתן לפתח.

אני מוצא פה פוטנציאל התפתחות אינסופי,
תרגול יומיומי לכל החיים בעל השפעה אדירה עלינו ועל סביבתנו.

אחד הפרקים הכי חשובים בעיניי בתחום של תשומת הלב הוא עבודה עם טריגרים.

"טריגר" הוא כל דבר שנכנס למרחב תשומת הלב שלנו ומשפיע עלינו:
שיחת טלפון, הודעה שקיבלנו, כותרת שקראנו, משפט שמישהו אמר לנו או משהו שראינו.
מדי יום אנחנו פוגשים עשרות טריגרים ומופעלים על ידם, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לא.

הנה רק כמה דוגמאות לטריגרים שחוויתי השבוע:
– ההודעה הקשה על אסון המילואימניקים בעזה.
– משפט שמישהו אמר לי בסדנת מנהלים ושקטע רצף מחשבה-הנחייה שהייתי בו.
– עדכון מחבר לעבודה בנוגע לנושא חשוב שלא שמחתי לשמוע.
– תגובה כעוסה מידידה שעוררה בי אי-נוחות.

ביום שני הבא, 5.2.24 אני מתכנן לקיים מפגש וירטואלי שיתמקד בנושא של עבודה עם טריגרים.
לטעמי זהו פרק מרכזי ואחד החשובים בכל מה שקשור לפיתוח מיומנות תשומת לב.

במהלך המפגש ניגע במספר נושאים, ביניהם:
– מה זה טריגר
– סוגי טריגרים
– איך לזהות שהופעלנו על ידי טריגר
– איך לגלות את הסיפור הפנימי שמפעיל אותנו
– איך להקטין השפעות והשלכות בזמן שאנחנו מופעלים על ידי טריגר
– איך לעבור מתגובה אוטומטית לבחירה מודעת שמשרתת אותנו
– מה קורה במצבים שבהם הטריגר חזק במיוחד

במהלך המפגש אציג לראשונה רעיונות וכלים חדשים ומקוריים שהתפתחו אצלי בחודשים האחרונים.

המפגש הינו ללא עלות ומצריך הרשמה מוקדמת.

ניתן להרשם בקישור הבא.

המפגש יוקלט והקלטה תישלח לכל הנרשמים,
כך שגם אם אינכם יכולים להשתתף במפגש החי, תוכלו לקבל את ההקלטה ולצפות בה.

לקראת המפגש אשלח לכל הנרשמים קישור זום למפגש.

הנה שוב טופס ההרשמה למפגש "עבודה עם טריגרים".

ניפגש בקרוב..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

רגע הגילוי

יש רעיון בספר "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" מאת סטיבן קובי,
שקראתי לראשונה לפני למעלה שלושים שנה, שנגע בי מאוד ושמלווה אותי מאז:
תארו לעצמכם, שאתם מתעוררים בוקר אחד ומגלים שכל חייכם טיפסתם על הסולם הלא נכון.
אפשר למשל לטפס במעלה הקריירה בהצלחה רבה, כדי לגלות שלאורך השנים פגעתם בבריאותכם,
או הזנחתם את מערכות היחסים החשובות שלכם.
דמיינו לעצמכם את תחושת העצב, הכאב וההחמצה שתרגישו, כשתגלו שאתם במקום גבוה בסולם,
אולי אפילו מקום שממש רציתם להגיע אליו ושעבדתם קשה בכדי שזה יקרה,
כדי לגלות שזהו הסולם הלא נכון עבורכם.
המשמעות של גילוי שכזה, בשלב כזה בחיים,
היא שכנראה מאוחר מדי לתקן, יש דברים שלא ניתן להחזיר לאחור.
טעיתם בניווט: הגעתם ליעד שכיוונתם אליו, אך מסתבר שזה לא היעד הנכון עבורכם.

**
כשקראתי על הרעיון הזה לראשונה, הוא עורר בי פחד:
פחד לחוש כאב גדול ותחושת החמצה ברגע הגילוי,
פחד להתעורר ולגלות שאני בנקודת אל-חזור,
פחד להתבלבל ולפספס את החיים ואת מה שחשוב בחיים.

מאז, בזכות הפחד הזה, בכל כמה חודשים או שנים, אני מתבונן בעצמי,
בוחן את ההחלטות והפעולות שלי ובודק שוב ושוב האם אני מטפס על הסולם הנכון עבורי:
האם אני חי ומתנהל בצורה שאני מרגיש שלם איתה, שמשקפת את הערכים המובילים שלי,
שמקטינה את הסיכוי להתעורר בוקר אחד ולגלות שחיי התפספסו או איבדו כיוון.

הסולם הנכון הוא למעשה מערכת סולמות (יש יותר ממשהו אחד חשוב בחיינו) שמשתנה כל הזמן:
הורות לפעוטות שונה מהורות למתבגרים שונה מהורות לבוגרים שיש להם כבר ילדים משלהם.
הגדרת ההצלחה לעבודה ולקריירה בגיל 28 שונה מזו שבגיל 53.

**
השבוע התחדדה לי תובנה "סולמית" חדשה:
כשם שמי שמטפס על הסולם הלא נכון עלול להתעורר בוקר לאחר שנים של חוסר ערנות,
ולגלות את זה בהפתעה ובכאב גדול,
כך מי שלאורך השנים, מטפס על הסולם הנכון, ומקדיש זמן לדברים החשובים בחייו,
יכול להתעורר בוקר אחד, ולגלות בסיפוק, בשמחה, בהתרגשות ובהשתאות,
שלהשקעה המתמשכת, המודעת והממוקדת שלו יש פירות מתוקים ומשמעותיים במיוחד.

כשאנחנו מטפסים על שביל במעלה ההר, למרות שברור לנו שאנו בדרך,
רק כשאנו עוצרים ומביטים לאחור, אנחנו שמים לב לכמה באמת הלכנו.
הרגע הזה תמיד קצת מפתיע, ולרוב הוא מעורר בנו סיפוק וגאווה.
באופן דומה, רגעי עצירה והתבוננות במסע החיים מאפשרים לנו לשנות פרספקטיבה,
ולקלוט את הדרך שעברנו עד כה.

אם רגע הגילוי בטיפוס על הסולם הלא נכון מעורר כאב, חוסר אונים, החמצה ועצב,
הרי שרגע הגילוי בטיפוס על הסולם הנכון הוא רגע מתוק במיוחד,
שמעורר הרבה שמחה, סיפוק, התרגשות, משמעות והכרת תודה.

הדרך הבטוחה להגיע לרגע גילוי משמח ומרגש שכזה בגיל 80, 57 או 33,
להתעורר בוקר אחד ולהביט אחורה בסיפוק ובגאווה על חיים משמעותיים, שמחים ומלאים,
היא לחיות חיים משמעותיים, שמחים ומלאים, מדי יום ביומו לאורך זמן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ארנולד

כשהייתי בן 10 צפיתי ביחד עם אחי הגדול בסרט "קונאן הברברי"
והתלהבתי מסצנות האקשן ומהשרירים המפותחים של כוכב הסרט ארנולד שוורצנגר.
כשנתיים לאחר מכן התענגתי על סרט המתח-פעולה העתידני "שליחות קטלנית",
שבו מגלם שוורצנגר רובוט קטלני בגוף אדם המגיע מהעתיד לחסל את האנושות.
אלו היו שני הסרטים הראשונים בכיכובו, ואחריהם הגיעו רבים אחרים, חלקם שוברי קופות.
מבלי לקרוא עליו יותר מדי, התגבש בי הרושם ששוורצנגר הוא שרירן מרשים,
שהצליח למנף את המימדים הפיזיים שלו לקריירה מוצלחת בהוליווד.

לפני מספר שבועות ידידתי יעל בריסקר המליצה לי לצפות בנטפליקס בסדרה התיעודית "ארנולד" –
שלושה פרקים על חייו של ארנולד שוורצנגר.

הצפייה בסדרה הזו היתה מענגת ומעוררת השראה, גמעתי בשקיקה את שלושת הפרקים,
והצטערתי שלא היו עוד שניים או שלושה.

מסתבר ששוורצנגר הוא הרבה יותר מרק שרירן שמינף את הנתונים הגופניים שלו בהוליווד.
כל פרק בסדרה מוקדש לתקופת חיים אחרת של שוורצנגר שבה הצטיין והגיע להישגים מרשימים.
במשך שנים רבות הוא זכה באליפויות "מר עולם" המצריכות יכולות אתלטיות יוצאות דופן, חריצות ונחישות.
בספורט המסוים הזה הוא כבש את הפסגה העולמית הגבוהה ביותר ונשאר שם במשך שנים.
בעשור שלאחר מכן הוא פצח בקריירת קולנוע של סרטי פעולה וקומדיה שהתבססה לא רק על שריריו,
אלא גם ובעיקר על חוכמתו, יכולת הלמידה שלו, יחסי האנוש, חוש ההומור, החריצות והתעוזה.
גם כאן הוא הגיע לטופ העולמי של הענף ונשאר שם במשך שנים.
פרק הקריירה השלישי של חייו הוקדש לפוליטיקה:
בשנת 2003 הוא התמודד על תפקיד מושל קליפורניה, זכה בו,
ושלוש שנים לאחר מכן, נבחר בשנית לתקופת כהונה מלאה נוספת.

איך הוא עושה את זה?
מה הסוד של אדם שנולד בכפר קטן באוסטריה,
שבמשך 30-40 שנה בונה לעצמו שלושה פרקי קריירה שונים לחלוטין,
שבכל אחד מהם הוא מצליח להצטיין ולהגיע להישגים מרשימים,
תוך כניסה אמיצה לעולמות חדשים שאינם מוכרים לו,
פיתוח מיומנויות ויכולות חדשות,
והתמודדות עם הרבה מאוד קשיים, סקפטיות ולעג?

**
הסיפור של שוורצנגר כל כך עניין וריגש אותי,
שמיד לאחר הצפייה בסדרה הורדתי לעצמי מאודיבל את ספרו של שוורצנגר Be Useful
ונהניתי מעוד מספר שעות של העמקה, הקשבה ולמידה, ישירות משוורצנגר עצמו,
שמקריא את ספרו במבטא אוסטרי כבד עם הרבה תשוקה, להט והומור.

איזה דבר מדהים זה שבהשקעה של מספר שעות בסרט, סדרה או ספר,
אנחנו יכולים לקבל הצצה ל"מאחורי הקלעים" אדם או תופעה,
ללמוד מהם ולאמץ את מה שרלוונטי לחיינו שלנו.

איזה זמן איכות מזוקק ומשובח זה,
וכמה זה שונה מבהייה במסכים ומשוטטות חסרת תוחלת במקרה הטוב והרסנית במקרה הרע,
ברשתות חברתיות, אולפנים ופלטפורמות שכל מהותן למשוך את תשומת לבנו למטרותיהן.

**
תוך כדי הצפייה בסדרה וההקשבה לספר,
הזכרתי לעצמי שהכול מוצג ומסופר מנקודת מבט מסוימת ומוגבלת,
במקרה הזה של שוורצנגר עצמו.
לא מדובר בתיעוד אובייקטיבי המבוסס על מחקר מעמיק.
לא הכול מושלם או ורוד.
תמיד ישנה מורכבות ואף אדם אינו רק כפי שהוא מוצג.

במהלך הסדרה למשל מוזכרות תלונות כנגד שוורצנגר על הטרדות מיניות,
סיפור על ילד מחוץ לנישואים שהוא שמר בסוד מאשתו במשך שנים רבות, גירושים ועוד.
הסדרה בוחרת להזכיר את האירועים הללו, אך לא להתמקד בהם.

בעיניי, הדבר החשוב הוא לא לתת לשוורצנגר ציון,
וגם לא לקבוע אם הוא אשם/זכאי או בסדר/לא-בסדר.

הדבר החשוב הוא להקשיב לו ולהתמקד בנו ובחיינו:
לשים לב למחשבות ולתחושות שעולות בנו תוך כדי צפייה או הקשבה,
לראות איך כל זה משפיע עלינו,
ולבחור מה אנחנו רוצים לקחת מזה לחיינו.

אחד הדברים החזקים עבורי בסדרה למשל,
היה הכרת התודה העצומה של שוורצנגר,
לאנשים בחייו שעודדו אותו להאמין בעצמו,
ראו את הפוטנציאל שלו כשהוא עדיין לא ראה אותו,
לימדו אותו לחשוב, פתחו לו דלתות, ותמכו בו לאורך הדרך.
הסיפורים הללו שחזרו שוב ושוב,
עוררו בי מחשבות על הכרת תודה על אנשים בחיי,
ועל המקום שלי בחייהם של אנשים אחרים.


**
איך אני מרשה לעצמי לכתוב פוסט על סדרה נחמדה בנטפליקס, בתקופה כל-כך מורכבת ואינטנסיבית,
כשהחטופים עדיין בעזה, חיילים נהרגים בכל יום, ומשפחות רבות חוות סבל עצום?

זה לא מנותק וחסר רגישות?
וגם אם התלהבתי מהסדרה, עכשיו זה הזמן לשתף בזה?
לא עדיף שאשמור את זה לזמן אחר, או שאספר לחברים במקום להקדיש לזה פוסט?

כל השאלות הללו עלו בי תוך כדי המחשבה על הפוסט הזה ובמהלך כתיבתו.
למעשה, ברגע כתיבת שורה זו, אני שם לב שהדופק שלי עולה,
מחשש שקוראים מסוימים ייפגעו מהפוסט הזה או יכעסו עלי,
ויפרשו אותו (ואותי) כלא רגיש מספיק, או כמנותק שמתעסק בשטויות.

אני בוחר לכתוב את המילים הללו עכשיו,
כי השעות שבהן צפיתי בשוורצנגר והקשבתי לו הסבו לי הנאה, עוררו בי התרגשות והרימו את האנרגייה שלי.
ואולי תהיה להן השפעה דומה על חלקכם.
ובנוסף, אני מאמין שבתקופה הזו חשוב לתת מקום לגם וגם.
גם לעצב, לקושי, לכאב וגם לדברים שמשמחים אותנו ומסבים לנו הנאה.
גם לענייני מלחמה וגם לעניינים אחרים.
גם לאתי הילסום, גם למשפחת איזנקוט וגם לארנולד שוורצנגר.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב.
אתמול ה 21.12, היה היום הכי קצר בשנה.
זהו היום שבו המגמה משתנה והימים מתחילים להתארך.
קשה לראות את זה או אפילו להאמין בכך:
השינויים זעירים, הימים עדיין קצרים ובעוד רגע גם יתחילו גשמים וחורף.
אבל, למרות שזה לא מרגיש ככה, וייקח זמן עד שנראה את זה, המגמה כבר השתנתה.
הלוואי שהמגמה כבר משתנה גם בהיבטים נוספים של חיינו, שהאור גדל ומתעצם, 
ושאנחנו פשוט מתקשים להבחין בכך ברגע זה.

"השמיים שבתוכי"

חמש דקות מהחיים

להיות מתחיל

לפני כשבועיים השתתפתי בשיעור היוגה הראשון שלי.
מאז, השתתפתי בעוד שלושה או ארבעה שיעורים.
הרמה הנוכחית שלי מאוד ראשונית,
המיומנות והביצועים במקום שונה משל מרבית האנשים סביבי.

יש משהו חזק בחוויה של להיות "מתחיל":
לא לדעת, להיות בעל מיומנות נמוכה,
להתאמץ לנסות לעשות את מה שאחרים עושים,
וגם אז לא להצליח או לעשות משהו שמרגיש ונראה שונה ו"עקום".

לצד "הגמגום" והמאמץ,
אני מוצא בכל התהליך הזה משהו מרענן ומחיה שלא חוויתי מזמן:
הנה "שדה" שהייתי רוצה להתקדם בו,
שרירים (תרתי משמע) שהייתי רוצה לפתח,
ושאני מאמין שהם חשובים ובעלי פוטנציאל לתרום לחיי.

האם אני מוכן להקדיש לכך את הזמן והקשב הנדרש?
האם אני מוכן לאפשר לעצמי להיות במקום הלא-מיומן, המתאמץ והמגמגם,
ולהמשיך לתרגל בסבלנות, בעקביות ובהתמדה, גם כשאין תוצאות מיידיות?

**
בשיעורי יוגה, חלק מהתנועות שהמורה מדגימה,
לא רלוונטיות עבורי, בלתי אפשריות ליישום כרגע,
ומעוררות מחשבה שאין באפשרותי להגיע אליהן גם בעתיד.
(רוב הסיכויים שזה לא נכון, ושזה רק עניין של פיתוח מיומנות).

כשאני מביט במורה או במתרגל מנוסה,
אני רואה אותם כרגע כפי שהם כאן לידי,
ולא רואה את מאות ואלפי השעות,
שהם הקדישו לאורך השנים לפיתוח המיומנויות הללו.

בשונה מיוגה, יש מספר מיומנויות שאני מתרגל מזה מספר שנים,
ושכתוצאה מזה הרמה שלי בהן שונה מאוד מהרמה שלי ביוגה.
ביניהן: אמפטיה, הכרת תודה, הקשבה לעצמי ולאחרים, סקרנות, אי-שיפוטיות והכלת מורכבות.

תרגול מתמשך ועקבי לאורך שנים, תורם להתפתחותם של השרירים והמיומנויות הללו,
והופך אותם ליותר זמינים ונגישים עבורי, בחיי היום יום ובמצבי משבר וקושי.

ההקבלה הזו בין יוגה למיומנויות אחרות מעוררת בי שקט ותקווה:
זה לגמרי אפשרי.
אפשר לבחור מיומנויות או שרירי חיים שחשובים לנו,
לתת לעצמנו את הזמן,
להתמקד בהם, לפתח אותם בהדרגה, בעקביות ובהתמדה,
לאורך שנים אם צריך,
ואז פתאום לגלות שאנחנו במקום אחר מהמקום שהיינו בו,
ושהשרירים הללו נמצאים שם עבורנו, תומכים בנו ומשרתים אותנו.
(וגם שהדרך ממשיכה להיות אינסופית ולא נגמרת).

**
לקינוח אני רוצה לשתף בשלושה ציטוטים, משלושה מורים שונים,
שאני מעריך ושעוזרים לי ללמוד על מיומנויות ושרירי חיים חשובים שניתן לשאוף אליהם.

"תני לצער את כל המרחב וההגנה הנחוצים להם בתוכך,
משום שאם כל אחד ישא את היגון שלו בכנות ובאומץ,
הצער שכעת ממלא את העולם ישכך.
אבל אם אין לצער מרחב מוגן, ורוב המרחב בתוכך מוקדש למחשבות שנאה ונקם –
שמהן יוולד צער חדש לאחרים – כי אז הצער המתקיים בעולם הזה לא יעלם, אלא יוכפל."

– אתי הילסום, מתוך "השמים שבתוכי", הוצאת כתר

**
"תחושת הסבל נוצרת כאשר אתם מכנים מצב כלשהו בשם או מתייגים אותו, באופן שכלי, כלא-רצוי או כרע.
אתם מסתייגים ממצב, וההסתייגות מעניקה לו ממד אישי ומעלה את "האני" המתנגד.
מתן שמות ותיוג הם עניין של הרגל, והרגל אפשר לשנות.
התחילו להתאמן ב"אי מתן שמות" בדברים קטנים.
אם אתם מחמיצים את הטיסה, מפילים ספל ושוברים אותו, או מחליקים ונופלים בבוץ, האם תוכלו להימנע מלכנות את החוויה "רעה" או "מכאיבה"?
האם תוכלו לקבל מיד את ה"קיימות" של אותו הרגע?
כאשר אתם מגדירים משהו כ"רע", הדבר גורם להתכווצות רגשית בתוככם.
כאשר אתם מניחים לו להיות, מבלי לקרוא לו בשם, כוח עצום נעשה לפתע זמין לכם."

~ אקהרט טולה, מתוך "ארץ חדשה"
**
"סוג זה של אי-ידיעה מאפשר לנו להיות נוכחים תמיד,
כי כשאנחנו מתירים לעצמנו לא לדעת, אנחנו נעשים ערניים.
כמו צייד שעומד הכן ואינו יודע מה עלול לקרות.

פירוש הדבר, שאדם מסגל לעצמו פתיחות לכל מה שיקרה.
אם נחשוב, שהכול בסדר מלבד המוות,
נחשוב, שהכול בסדר מלבד המוות והאובדן,
אחר כך נחשוב, שהכול יהיה בסדר מלבד המוות, האובדן וכריך לא טעים, וכן הלאה.
מגבלות הרצוי מצרות את כלא ההגנה העצמית, שבתוכו אנו מעבירים את מרבית חיינו."

~ סטפן לוין, מתוך "מי מת"

בתפילה לשלומם ולבריאותם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים והמשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

להיות בן תמותה

מדי פעם אני פוגש ספר שהקריאה בו משפיעה עלי מאוד.
ההשפעה הגדולה ביותר, היא אולי זו שמשנה את התפיסה שלי בנוגע לעצמי או לעולם.

"להיות בן תמותה" של אטול גוואנדה הוא אחד הספרים הללו.
קראתי אותו לראשונה לפני כחמש שנים ומאז אני חוזר אליו שוב ושוב.

הרעיון המרכזי שהתחדד שלי בזכות הספר הזה,
נוגע בדרך שבה אנו מתייחסים לקונפליקט שבין משך החיים לבין איכותם,
ובמילים אחרות, למתח שבין הצורך בביטחון ובמוגנות לבין הצורך בחופש בחירה ותנועה.

לדבריו, כשזה נוגע לאנשים אחרים שחשובים לנו, שאנו דואגים להם ואוהבים אותם,
אנו מתעדפים ביטחון על פני אוטונומיה וחופש בחירה-תנועה.
רק שלא ייפלו. רק שלא יקרה להם משהו. להיזהר. לשמור עליהם.
ולעומת זאת, כשמדובר בנו עצמנו, אנחנו נותנים משקל הרבה יותר גדול לחופש בחירה ולאוטונומיה.

**
כותרת המשנה של הספר היא "הרפואה ומה שחשוב בסוף החיים",
אבל בעיניי הספר חשוב ורלוונטי לא רק למי שעסוק באתגרים בריאותיים משמעותיים,
אלא לכל מי שמתעניין בנושא משמעות החיים ומשמעות בחיים.

בהקשר הזה, חבר חכם סיפר לי לפני שנים רבות,
שהוא אוהב לקרוא ראיונות עם אנשים הקרובים לסוף חייהם,
כיון שהנקודה המיוחדת הזו המשלבת ניסיון חיים עשיר לצד הכרה בארעיות שלהם,
מייצרת להם חדות, בהירות וצלילות בנוגע למה שחשוב באמת,
וזה משהו שהוא רוצה ללמוד מהם ולהפנים בחייו כבר עכשיו.

העליתי לאתר מספר ציטוטים נבחרים שאני אוהב מתוך הספר.

תוכלו לקרוא אותם בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. כפי שזה נראה כרגע, בסוף השבוע הבא אהיה בהפסקה, ולא אשלח את המייל השבועי.

רגע משנה חיים

יעל ארד מתארת בספרה "ראשונה" רגע מכונן שהתרחש כשהיתה בת 16.
היא נסעה למחנה אימונים גדול באוסטריה, המחנה האמיתי הראשון בחייה.
במהלך המחנה היא התאמנה מול מתחרות מהנבחרות הטובות בעולם
והתחככה מקרוב עם מקצועניות ברמה הגבוהה ביותר שכבר זכו בתארים ובאליפויות עולם.
בסוף אחד האימונים, כשהיא שוכבת על המזרן ועושה תרגילי גמישות, היא מסתכלת סביבה על אותן מתחרות,
שכולן הרבה יותר מנוסות, מקצועיות וחזקות ממנה כשלפתע עולה בה המחשבה הבאה:
"כולן רק בשר ודם. הפער ביננו ניתן לגישור. אם הן יכולות להיות אלופות עולם גם אני יכולה."

עבור יעל זו לא סתם מחשבה חולפת אלא ידיעה עמוקה שאם היא מספיק תרצה, תאמין ותתאמן, היא תגיע לשם.
באותו רגע יעל מרגישה ויודעת שהיא יכולה להגיע לרמות הגבוהות ביותר,
ושבכדי לעשות זאת עליה להתמסר למסגרת אימונים הרבה יותר מחייבת ממה שהיא עושה עד כה.
לבחירה בנתיב של ג'ודו מקצועני ברמות הכי גבוהות יש הרבה השלכות ומשמעויות,
ביניהן שגרת אימונים, תזונה וויתור על תחביבים ותחומי עניין אחרים.

**
אני זוכר רגע אחד לפני הרבה שנים כשהייתי בן 14 או 15.
היינו בצימר כלשהו במהלך חופשה משפחתית.
זו היתה שעת לילה מאוחרת, כולם כבר נרדמו והכול היה שקט.
שכבתי על גבי, היבטתי בתקרה וניסיתי להירדם.
בתקופה הזו כבר התאמנתי בצורה מסודרת בקבוצת כדורגל מזה מספר שנים והייתי לא רע.
נהניתי מהאימונים ומהמשחקים, התקדמתי והשתפרתי.
אפילו קיבלתי זימון לנבחרת המחוזית וידעתי שאם אצטיין שם אוכל להגיע לנבחרת הארצית.

אז אני שוכב באותו לילה על המיטה, מנסה להירדם ופתאום עולה לי התמונה הבאה:
אני עומד בחזה מתוח על הדשא הירוק והקצוץ של איצטדיון כדורגל גדול ושר את "התקווה",
לצידי חבריי לנבחרת הנוער של ישראל.
אני מרגיש גאווה עצומה והתרגשות גדולה לייצג את המדינה.
משהו בתוכי דרוך ומפוצץ אנדרנלין לקראת המשחק שיתחיל בעוד רגע,
ואני חושב לעצמי: "הגשמתי את החלום והוכחתי לעצמי ולאחרים שאני מסוגל".

באותו לילה, על אותה מיטה באותו בית מלון,
התמונה-מחשבה הזו מילאה אותי בהתרגשות ועוררה בי כמיהה להגיע לרגע הזה,
למעמד הזה בחיים האמיתיים ולא רק בדימיון.

**
לכאורה הרגע זה דומה לרגע שחוותה יעל ארד בת ה-16 על המזרון באוסטריה, אבל רק לכאורה.
כי בשונה מיעל, הרגע שלי הוא רגע של חלום, של משאלה או של פנטזיה שקיוויתי שתתגשם,
אבל זה לא רגע של ידיעה עמוקה, של מחויבות ושל שינוי נתיב מחובבן למקצוען.

רגע של ידיעה עמוקה הוא רגע של בחירה ושל החלטה שהחיים לפניו ואחריו אינם אותם חיים.
אליזבט גילברט, סופרת שכתבה מספר רבי מכר שתורגמו לעשרות שפות (ביניהם "לאכול, להתפלל, לאהוב") מספרת על רגע מכונן כזה שהתרחש כשהיתה בת 15 והבינה שהיא רוצה להיות סופרת.
היא לא נמשכה לפרסום, מעמד, כסף או תהילה,
היא פשוט הבינה שהדבר שהיא הכי משתוקקת לעשות בחיים זה לכתוב.
בטקס ספונטני שהיא ערכה לעצמה בחדרה,
גילברט הדליקה נר ונדרה נדר שמעתה ואילך היא תכתוב בכל יום.
היא לא נדרה להיות סופרת מצליחה או לכתוב רבי-מכר כיון שהצלחה ומכירות מרובות אינן תלויות רק בה.
במקום זאת היא בחרה לקחת אחריות מלאה על מה שבשליטתה והתחייבה לעשות את החלק שלה בכל יום.
(אגב, היא מעדיפה את התואר "כותבת" על פני "סופרת",
כיון שלדבריה "כותבת" מתאר פעולה מתמשכת בהווה ו"סופרת" מתאר משהו שקרה בעבר).

**
יש הבדל בין יעל ארד שמסמנת לעצמה מטרה ברורה ותחרותית (להגיע לטופ העולמי בג'ודו),
לבין אליזבט גילברט שנמנעת מסימון מטרה שאפתנית מוגדרת.
אולי חלק מההבדל נובע מהאופי שלהן או מהתחום שאליו הן בוחרות להתמסר.
אבל מה שמשותף לשתיהן הוא הבחירה להתמסר ולקחת על עצמן מחויבות עמוקה ומתמשכת.
ברגע מסוים, הן בוחרות להקדיש חלק ניכר מחייהן למשהו שבוער בהן.
שתיהן מתחייבות לדרך, יעל גם מסמנת מטרה ברורה.
שתיהן משנות סטטוס פנימי מחובבניות למקצועניות.

הרגע של יעל ארד על המזרון באוסטריה ושל אליזבט גילברט בחדר שלה,
הוא רגע מכונן שבו הן חוות תחושה-ידיעה עמוקה ומבינות משהו מהותי על עצמן,
על החיים שהן משתוקקות לחיות ועל המחירים שהן מוכנות, רוצות ובוחרות לשלם.
עבור שתיהן הרגע הזה הוא צומת דרכים שהחיים לפניו ואחריו אינם אותו דבר.
ברגע כזה, נקודת המבט שלנו על עצמנו משתנה.
אנחנו פתאום מבינים "מי אנחנו" ולאיזו "משפחה" אנחנו שייכים.
הפער בין המקום שאנו נמצאים בו למקום שאנו שואפים אליו יכול להיות עצום,
אך זה לא משנה, כי ברגע שהדימוי העצמי שלנו משתנה הכול משתנה.
עבור יעל זה היה רגע שבו היא פתאום מתחילה לראות את עצמה כאלופת עולם פוטנציאלית, כ"אחת מהן".
גילברט מבינה שהיא סופרת ובוחרת להתחיל לחיות כמו סופרת בלי לחכות לאישור חיצוני או לזמן יותר מתאים.

התיאורים הללו של יעל ארד ואליזבט גילברט ממש עושים לי חשק.
האם לי יצא לחוות משהו כזה אי פעם?
אני לא חושב.
עדיין לא.
לא עולה לי זיכרון של רגע שבו קיבלתי החלטה פנימית להקדיש את חיי למשהו,
ושהחיים לפניו ואחריו השתנו לחלוטין.
נראה לי שהתהליך שלי הרבה יותר הדרגתי ומתמשך, פחות טרנספורמטיבי-נקודתי.
לא כולם חווים את זה בצורה הזו, בטח שלא בעוצמות של יעל ארד ואליזבט גילברט.

ועם זאת, למרות שלא חוויתי רגע עוצמתי של ידיעה עמוקה,
בנוגע למשהו אחד שאני רוצה להקדיש לו את שארית חיי ולהתמסר לו בצורה בלעדית,
היו לא מעט רגעים עוצמתיים שהיתה להם השפעה עצומה עלי ועל חיי.

אולי הנקודה אינה בהכרח רגע אחד יוצא דופן ומשנה-חיים,
שבו הזהות העצמית שלך ונתיב חייך משתנים לחלוטין.
נראה לי שהעניין הוא לזהות משהו שחשוב לך, מושך אותך ומעורר בך תשוקה.
משהו שהיית רוצה לפנות לו עוד מקום ולהקדיש לו יותר מחייך.
ואז להתחייב אליו "בחלקיות משרה" ולהתמסר לעשייה שלו,
עם ובלי קשר לתוצאה הסופית או למה יגידו אחרים.

יש לך משהו כזה…? 
אם בא לך לשתף אותי, יעניין אותי לקרוא…

חג שבועות שמח,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

– קיבלת את המייל הזה ממישהו אחר ובא לך להצטרף לרשימת התפוצה שלי ולקבל את המיילים השבועיים ישירות ממני? ניתן לעשות זאת בתיבה שבקישור הבא 

– רוצה לקבל במתנה את סדרת "52 הכלים לתקשורת מקרבת ומערכות יחסים"? לחיצה אחת וזה אצלך. 

אולי כדאי לך לדבר עם מישהו

יש סרטים מסוימים שלאחר שאני צופה בהם בפעם הראשונה,
אני מקנא באנשים שטרם צפו בהם ושעומדים לעשות זאת.
זה תופס גם לגבי ספרים.
למרבית הספרים והסרטים הללו אני חוזר שוב ושוב,
נהנה מהם גם בקריאה שניה או בצפייה שלישית,
אבל הפעם הראשונה היא חוויה ייחודית שאין לה תחליף.

הסרט "זרים מושלמים" לדוגמא, הוא אחד כזה.
בפעם הראשונה שצפיתי בו, ישבתי מרותק ומסוקרן לכל אורך הסרט, מתענג על כל רגע.
כשהוא הסתיים אפילו חשתי קצת עצב, כי רציתי שהוא יימשך עוד קצת.

השבוע פגשתי ספר כזה.
נתקלתי בו כבר לפני מספר שבועות בחנות ספרים כשהתלבטתי אם לקנות אותו.
קראתי את העמודים הראשונים ונמשכתי, ובסוף, לאחר התלבטות, ויתרתי עליו ולקחתי ספר אחר במקומו.
הפגישה המחודשת שלנו התרחשה השבוע כשהורדתי לעצמי גירסת שמע שלו (באנגלית) והתחלתי להאזין לו.
בלעתי אותו בשקיקה בנסיעות, בשעות השקטות של הלילה, ובכל פעם שהיה לי קצת זמן פנוי.
אני ממש לקראת סופו, נשארו לי שלושה פרקים אחרונים, וחלק ממני מתאבל על כך שעוד רגע הוא מסתיים.

לספר קוראים "אולי כדאי לך לדבר עם מישהו" והוא כתוב מעניין, שנון, מצחיק, נוגע ומרגש.
לורי גוטליב, מתארת בספרה חמישה תהליכי טיפול שמתפתחים במקביל, ארבעה מהם עם מטופלים שלה,
ואחד שהיא עוברת בעצמה כמטופלת עם הפסיכולוג שלה.
כקוראים אנחנו מקבלים הצצה לחדר הטיפולים,
ולעיסוק באהבה, אובדן, סיומים והתחלות, זוגיות, הורות, התמכרויות וקריירה.

**
יש הרבה ספרים וסרטים מעולים שאני נהנה לחזור אליהם,
ועם זאת, לא הייתי מכניס את רובם לקטגוריה של "מקנא באנשים שעוד מעט יפגשו בהם לראשונה".

אז מה הופך ספר, סרט או סדרה לכזה..?
מה יש במפגש הראשוני עם "המשפחה" הזו ששונה ממפגש ראשוני עם סרטי/ספרי מופת אחרים?

עבורי יש כאן שילוב של שלושה מאפיינים:
הוא מרתק-מסקרן, הוא מהנה-מענג, והוא מפתיע.

מאפיין ההפתעה הוא זה שעושה את ההבדל.
כשאנחנו פוגשים בספר או בסרט לראשונה,
אנחנו עוברים את המסע "בזמן אמת" ביחד עם הגיבורים שלו,
מופתעים ביחד איתם מהתפתחויות בלתי צפויות,
נחשפים ביחד איתם לנקודות העיוורון שלהם ושלנו.

בסרט "זרים מושלמים" לדוגמא, קבוצת חברים נפגשים לארוחת ערב.
בתחילת הסרט יש ביניהם סודות נסתרים ומערכות יחסים שעדיין לא נחשפו.
במהלך הערב, בתהליך שמתפתח בצורה יפהפייה, גם הם וגם אנחנו מגלים יותר ויותר.
הפתעת הגילוי אפשרית רק במפגש הראשוני.
כשצופים בסרט הזה בפעם השנייה, לאחר שאנחנו כבר יודעים,
נוכל לשים לב לניואנסים שהחמצנו בצפייה הראשונה לפני שידענו,
ונגלה משמעויות חדשות של משפטים או מחוות,
אך כבר לא נוכל לחוות את הפתעת הגילוי הראשונית.

מבלי לעשות ספויילרים לספר,
בתהליכים שלורי עוברת עם מטופליה ועם המטפל שלה, יש כמה רגעים מכוננים, מפתיעים ומרגשים במיוחד.
ההתגלויות הללו מחדדות מאוד את העובדה שנקודת המבט שלנו מוגבלת,
שלכולנו יש נקודות עיוורון בנוגע לעצמנו,
ושאנחנו לא באמת יודעים מה עבר או עובר על האדם שמולנו.
תוך כדי הקשבה לספר השבוע נזכרתי בהרצאה הנהדרת של סטיב ג'ובס,
שבה הוא מתאר תחנות שונות בחייו וטוען שאת הנקודות היוצרות את קו חיינו ניתן לחבר רק בדיעבד,
כי בזמן אמת אין לנו יכולת לראות אותם.

הדגש כאן הוא פחות על חוסר הוודאות "הרגיל" בחיים ועל הפער שבין התוכניות שלנו לבין מה שצופן העתיד,
אלא דווקא על מה שכבר כאן, נמצא סביבנו ואולי אפילו בתוכנו, ושאיננו מסוגלים לקלוט.
עד ש… ייפול האסימון, תתחדד התמונה, ופתאום נצליח לראות.

**
הרעיון שלכולנו יש נקודות עיוורון,
ושנקודות מסוימות בחיינו כבר מחוברות למרות שאיננו מסוגלים לראות זאת עדיין,
מעורר בי סקרנות רבה בנוגע לאלו שלי.

איזה שינוי עברתי ואני עדיין לא מבין שכבר עברתי?
על איזה נתיב ברור אני נמצא, מבלי להיות מודע לכך שאני על הנתיב הזה?
אילו חיים עתידיים נוצרים בהווה שלי, בעקביות ובהתמדה, שאני לא מצליח לראות?

**
הספר "אולי כדאי לך לדבר על זה עם מישהו",
מאפשר להתלוות לתהליכי מסע שעוברים גיבורי הספר.
אבל לצד המסע שלהם, הוא גם שולח אותנו למחשבות על חיינו,
ובעצם מעביר אותנו גם מסע משלנו.

כשאני מקשיב לספר אני לא ממהר להגיע לסופו.
אני נהנה מהדרך (גם מהקטעים המצחיקים והמרגשים, וגם מאלו הכואבים והעצובים),
משתוקק שהיא תימשך,
וחווה סקרנות ופליאה לצורה שבה היא מתפתחת.

איך אפשר לחיות את החיים באותה צורה גם מחוץ לספר?
להתענג על הדרך ועל שלל החוויות שהיא מזמנת לנו,
לצד תחושת סקרנות, פליאה ותשוקה לחיים?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. מה הסרטים-ספרים-סדרות שנכנסים לקטגוריית "מפגש ראשוני יוצא דופן" ?

אירוע משנה חיים

רפאל נדאל נחשב לאחד מגדולי שחקני הטניס בעולם, אולי הגדול שבהם.
נכון לעכשיו יש לו 22 תארי גרנד-סלאם, יותר מלכל טניסאי אחר בהווה ובעבר.
(גראנד סלאם הוא כינוי לארבע אליפויות העולם הכי יוקרתיות בטניס הנערכות מדי שנה באוסטרליה, ארה"ב, צרפת ואנגליה).
נחישות, חוסן מנטלי וענווה הם שלושה מסימני ההיכר שלו.
לפני מספר ימים סיימתי להקשיב לספרו "ראפה – סיפור חיי" שפורסם בשנת 2011, באמצע הקריירה שלו.

יש משהו מרתק בהקשבה לסיפור אישי של מישהו כמו נדאל:
מקבלים הצצה לתהליך האישי והמקצועי שהוא עובר, לאנשים שהשפיעו עליו ולרגעים מכוננים בחייו.

בשנת 2005, ראפה בן 19, לאחר זכייה בתואר הגראנד סלאם הראשון שלו.
הוא כבר מסומן כאחד השחקנים הטובים בעולם שהגיע להישגים נפלאים בגיל צעיר ושצפוי לו עתיד מזהיר.
נדאל בכושר שיא, הולך ומשתפר ביכולת המשחק שלו וצובר עוד ועוד ניצחונות.
ואז, באופן מפתיע, הוא חש כאבים חזקים ברגלו הימנית המשביתים אותו ממשחק.
בשונה מפציעות קודמות הכאבים הללו חזקים ולא חולפים.
טובי הרופאים שבודקים אותו לא מצליחים לזהות את שורש הבעיה, מה שמקשה מאוד על היכולת לטפל בה.
לאחר מספר שבועות של בדיקות, נדאל מגיע למומחה עולמי שמצליח לאבחן את המקור לכאבים:
מדובר בבעיה נדירה מאוד הקשורה לאחת העצמות בכף הרגל.

התחזית קודרת ומייאשת:
זה כנראה לא משהו שניתן לטפל בו, ומרבית הסיכויים שהוא לא יוכל לחזור ולשחק טניס מקצועני ברמות הללו.
הבשורה אכזרית במיוחד כיון שהיא מגיעה בשיא המומנטום כשהוא רעב מאוד, בכושר שיא ובמוטיבציה אדירה.
כשנדאל שומע את הבשורה הזו הוא מתפרק.
חלום חייו, הזהות שלו והקריירה שלו מתנפצים ברגע אחד.
הוא יורד מהמגרשים, מתכנס בתוך עצמו, נהיה זעוף וממורמר.

ארבעה חודשים לאחר מכן, בזכות תמיכה אדירה של אביו ומאמנו, הרבה יצירתיות ונחישות אין קץ,
נמצא כיוון שנותן פתח זעיר לתקווה (מדרסים מיוחדים) ונדאל מחליט ללכת על זה בכל הכוח.
הוא מתחיל להתאמן בהדרגה.
מהר מהצפוי הוא חוזר להתחרות בטופ העולמי וממשיך את המומנטום שנעצר.
שנות 2005-2007 הופכות להיות שנות הפריצה שלו שבהן הוא מבסס עצמו כשחקן הטוב בעולם.

**
על פי נדאל, הפציעה הזו היתה אירוע מכונן בחייו, שהשפיע מאוד על כל הקריירה שלו, ויותר מכך על חייו.
במהלך החודשים הללו נדאל הבין עד כמה הקריירה שלו (ושל כל שחקן מקצועני) שברירית,
ושבכל רגע נתון, ללא כל התראה מראש היא יכולה להיפסק.

לדבריו, בכל פעם שהוא עולה לשחק, הוא מבין שזה אולי המשחק האחרון,
מה שמגביר מאוד את רצונו לנצח, לחוות את המשחק ולממש את הפוטנציאל שלו.
בשונה משחקנים רבים אחרים שפוגשים פציעה קשה בשלב מאוחר יותר,
נדאל חווה את הארעיות והשבריריות של הקריירה שלו בגיל צעיר,
כשהוא במגמת הבשלה והתפתחות, לפני השיא שלו.
החוויה הזו נחקקה בו ועיצבה אותו.

**
ההקשבה לנדאל גרמה לי לחשוב על חוויות דומות שלי ושל חבריי, מחוץ למגרש הטניס.
אנחנו נוטים לקחת דברים כמובן מאליו ולהאמין שהם תמיד יהיו שם.
פעמים רבות אנו לומדים על ערכו של דבר או אדם עבורנו רק לאחר שהוא יוצא מחיינו.
המחשבה הראשונית שקופצת לרבים בהקשר הזה היא פרידה מאנשים אהובים,
אך הרעיון הזה לא שמור רק לעניינים של חיים ומוות.

בשבועות הללו לדוגמא, מתפרסמות עוד ועוד כתבות על חברות הייטק שמפטרות עובדים.
רבים מעובדי ההייטק שעד לא מזמן נהנו מביטחון תעסוקתי, משכורות גבוהות, תנאים נוחים ותחושת שפע,
חווים עכשיו לחץ, חשש וחוסר וודאות בנוגע לעתידם ולהמשך הקריירה שלהם בחברה הנוכחית או בכלל.
התחושות הללו נובעות מההפנמה שהתפקיד-עבודה-חיים במתכונתם הנוכחית יכולים להשתנות מהר מאוד,
ולא ברור איך יהיה בעתיד.

איך היינו מתייחסים לעבודתנו, לעובדים ולקולגות שלנו,
אם היינו מפנימים, בדומה לנדאל, שכל חודש הוא אולי החודש האחרון שלנו במתווה הזה?
עד כמה זה היה משפיע על העשייה שלנו? על מערכות היחסים שלנו?
איך זה היה משנה אותנו?

**
המחשבה על ארעיות החיים והשתנות ההווה יכולה לעורר חרדה, עצב וייאוש,
להוביל לניסיון עקר להיאחז בכל הכוח במשהו קיים שטבעו להשתנות.

והיא יכולה גם לחדד את חשיבותם של אנשים, חוויות וערכים בחיינו,
לעזור לנו למקד את תשומת לבנו ואת העשייה שלנו במה שחשוב,
להכיר תודה על מה שיש ולהנות הרבה יותר מהדרך.

הנושא הזה של ארעיות והשתנות החיים מעסיק אותי לא מעט.
כתבתי עליו בעבר מספר פעמים, הנה מספר פוסטים לדוגמא:

– שאלה אחת ומשפט אחד

– לנהל עובד שאיננו

– הפעם האחרונה

מוזמנים לקרוא, ומוזמנים גם לכתוב לי.

**
בנושא אחר:

ביום שלישי הקרוב יקיימו בחירות בישראל.
במרץ 2021 כתבתי את התחזית שלי ליום שאחרי הבחירות
עברתי עליה השבוע וכל מילה בה רלוונטית גם לבחירות הקרובות,
כך שהיא ממשיכה להיות התחזית שלי ליום ד' הקרוב.
מוזמנים לקרוא ולהגיב. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר.

נ.ב.

למה אני מקשיב?

יואב הלר ניהל במשך שנים רבות את ארגון מעוז, והיום הוא יושב הראש של תנועת "הרבעון הרביעי". 

היה לי מעניין, מרגש ומעורר מחשבה להקשיב להרצאה שהוא נתן השבוע באירוע גלובס.