תגית: חיים מלאים

השבוע הקשבתי לספר Measure What Matters המתאר את גישת ה OKR – (Objectives &  Key Results) – שמהותה הגדרה חדה וברורה של מטרות שחשוב לנו להשיג ושל מדדים המאפשרים לנו לדעת האם אנו מתקדמים לכיוון המטרות והאם השגנו אותן.
הגישה פותחה על ידי אנדי גרוב, אחד המנכ"לים האגדיים של חברת אינטל, והיא מביאה שילוב עוצמתי של יצירת בהירות בנוגע לסדרי עדיפויות לצד מיקוד ומשמעת הנדרשים להשגתם.

את ההמלצה הראשונה לספר קיבלתי כבר לפני חודש, והתייחסתי אליה בביטול.
נושא הצבת היעדים לא חדש לי, שמעתי עליו רבות בעבר ואני מכיר מספר גישות בתחום הזה.
האם באמת אפשר לכתוב על זה ספר שלם? זה לא ישעמם? מה כבר יכולים לחדש לי?
רק לאחר חמש המלצות-הפצרות של חבר קרוב בחרתי להוריד את הספר ולהקשיב לו.

זה היה שיעור מצוין בצניעות עבורי:

בספר שזורים זה בזה עקרונות מרכזיים העומדים בבסיס הגישה, לצד שלל דוגמאות וסיפורי מקרה של חברות שונות (ביניהן גוגל, אפל, יוטיוב, קרן הפילנטרופיה של ביל גייטס, ארגוני חינוך, רפואה ועוד) שהטמיעו בתרבות הארגונית שלהן את גישת ה-OKR וזוקפות לזכותה הישגים יוצאי דופן.

האם יש לי מה ללמוד ממנהלים בכירים בחברות הללו ומההתנסות המעשית שלהם? מהדוגמאות הקונקרטיות וממגוון הזוויות והדגשים?

כמובן שכן. בלי סוף.
בתוך ארבעה ימים סיימתי להקשיב לספר.
בלעתי אותו בשקיקה.

**
הנה דוגמא לציטוט מעורר השראה מפי אנדי גרוב:

“In business we have to set ourselves uncomfortable tough objectives and then we have to meet them.
And then after 10 milliseconds of celebration we have to set ourselves another set of highly difficult-to-reach objectives, and we have to meet them.
And the reward of having met one of these challenging goals is that you get to play again”
~ Andy Grove

"בעסקים אנו צריכים להציב לעצמנו מטרות קשות המעוררות אי-נוחות ואז אנו צריכים להגיע אליהן.
ואז, אחרי עשר אלפיות שניה של חגיגה, אנו צריכים להציב לעצמנו מטרות נוספות שקשה להשיגן ולהגיע אליהן.
והתגמול שבהגשמת אחת המטרות המאתגרות הללו הוא שאנו זוכים לשחק שוב."

**
אני מוצא את המילים הללו מעוררות השראה ומתחבר לשאיפה המתמדת למצויינות ולהתמודדת המתמשכת עם אתגרים חשובים.
אני אוהב את את הדגש שגרוב נותן לתגמול פנימי המבוסס על סיפוק, תחושת משמעות והתפתחות אישית הנובעים מעצם העבודה על יעדים מאתגרים והשגתם.
חשוב לי להיות בסביבת מצוינות שבה עובדים על דברים חשובים, מציבים יעדים מאתגרים ומתקדמים לעברם.
ועם זאת, אנדי גרוב ואני חלוקים לגבי נקודה מסוימת.
לצד המטרות המאתגרות חשוב לי שלחגיגה יהיה מקום גדול יותר מעשר אלפיות השניה.
חגיגה ושמחה הן לגיטימיות ומהוות חלק חשוב מהדרך, לא פחות ממצויינות ומהתפתחות.
עצירה לחגיגה אינה עומדת בסתירה להצטיינות ולהצבת יעדים שאפתניים ואינה פוגעת ברעב להשגתם.
לא רק שהן יכולות להתקיים ביחד, הן מחזקות ומעצימות אלו את אלו.
כשם שחשוב לפתח שרירים של הגדרת יעדים שאפתניים והשגתם, כך גם חשוב לפתח שרירים של חגיגה, שמחה והנאה מהדרך.
זה לא טריויאלי, זה מצריך תרגול ואימון, וזה לגמרי אפשרי.

**
הנושא של הצבת יעדים חשובים והתקדמות לעברם רלוונטי לא רק לסביבות עסקיות או ארגוניות.
הוא מתאים לכל היבט של חיינו ומדגיש את החשיבות של הגדרת הצלחה ברורה ופרואקטיבית, לקיחת אחריות, משמעת ביצוע, התפתחות מתמדת ולא פחות חשוב, הנאה מהדרך.

השבוע השקתי תוכנית חדשה שתצא לדרך בעוד כשלושה שבועות – תוכנית "חיים מלאים".

התוכנית בנויה משנים עשר מפגשים שבועיים המוקדשים לעקרונות המרכזיים המרכיבים חיים מלאים.
חמישה מהעקרונות הללו (הגדרת הצלחה ** לקיחת אחריות ** להיות בעשייה מיטיבה ** לחגוג ולהכיר תודה ** ללמוד, לתרגל ולהתאמן) מחוברים בצורה ישירה לפוסט הנוכחי.
ששת העקרונות הנוספים משלימים אותם ומתחברים בצורה עקיפה.

תוכנית "חיים מלאים" היא הזמנה למסע מצמיח ומרגש בן כשלושה חודשים בהנחייתי.

כל הפרטים בקישור הבא 

יוצאים לדרך ב 4/4/22.

ההרשמה בעיצומה ואתם מוזמנים…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

פרטים והרשמה לתוכנית "חיים מלאים"

השבוע, במהלך ההכנה למפגש המסכם של סדנת החזון האישי ההוליסטי כתבתי לעצמי על שקף מספר נקודות מפתח חשובות שהתחשק לי לדבר עליהן בסיום הסדנה.
פתחתי שקף חדש, כתבתי כותרת "נקודות מחשבה על חזון – לסיכום התהליך" ותוך כדי הקשבה לעצמי התחלתי למלא אותו בתוכן.
רציתי להדגיש מספר נקודות מפתח מבלי להעמיס יותר מדי.
סיימתי לעבוד על השקף כשהרגשתי שנקודות שחשוב לי להדגיש מקבלות את המקום שלהן.
כשהתבוננתי על מה שכתבתי שמתי לב שהרשימה היא בעצם הביטוי האישי שלי לאיך לחיות ביום-יום.
הופתעתי (ושמחתי) שמשקף סיכום לסדנת חזון זה הפך להיות שקף כוונון לדרך של חיים מלאים.

עם ובלי קשר לחזון, עשרים וארבע הדקות שבהן אני מסכם את הסדנה מכילות בתוכן במידה רבה את "האני מאמין" שלי בנוגע לחיים ולאיך לחיות חיים מלאים.

יכול להיות שמשהו שמתבשל במשך שנים התנקז בחצי שעה של הכנה לשקף אחד או להרצאה קצרה וסדורה.

אם מעניין אתכם לצפות בקטע המצולם אתם מוזמנים לעשות זאת בקישור הבא.

**
תהליך החזון האישי ההוליסטי שהסתיים השבוע הוא חגיגה גדולה עבורי.
זו פעם ראשונה שאני עושה את התהליך הזה במסגרת קבוצתית הפתוחה לקהל הרחב.
כל כך הרבה שיתופים מרגשים, תנועות, אדוות והשפעות במרחב וירטואלי משותף.
מסוג הדברים שלא ניתן לכמת או למדוד, ושאפשר בעיקר לחוש ולחוות.

כמחצית ממשתתפי התהליך בחרו לקבל את המצגות ואת הקלטות המפגשים ולעבור את התהליך בעצמם שלא במסגרת הקבוצתית.

ארבעה מפגשים מוקלטים, ארבע מצגות מהמפגשים ובקרוב גם ארבעה תמלולים ערוכים.

אם מעניין אתכם לקבל את התכנים הללו ולעבור את התהליך הזה בעצמכם (התהליך הקבוצתי הסתיים) אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל חוזר ולקבל פרטים נוספים.

**
2 המלצות לסיכום:

לפני מספר שבועות המלצתי על ספרו המצוין של מיכה גודמן "מהפכת הקשב".
השבוע המליצו לי על פודקאסט "מפלגת המחשבות" בהנחיית מיכה גודמן ואפרת שפירא רוזנברג.
שני הפרקים הראשונים נוגעים ברעיונות המרכזיים המוזכרים בספר ושאר הפרקים מוקדשים ל"צלילות עומק" איכותיות בנושאים שונים כגון חרדים, שמאל-ימין, ערבים ועוד.
הפודקאסט זורם, מעשיר ומעניין מאוד. מומלץ בחום.

פודקאסט מומלץ נוסף – "שאלה טובה" של אסף פאול כהן.

אסף משוחח עם אנשים מרתקים ממגוון תחומים ועיסוקים כשהמכנה המשותף של השיחות נוגע בחשיבותן של שאלות, כיצד לנסח שאלות טובות ומה השפעתן על תהליכים ופעולות.
מקורי, פותח את הראש ומעורר מחשבה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אחד המנהלים שאני מלווה סיפר לי השבוע שהוא בחרדה מהשבועות הקרובים. 
נראה לו שהסגר הקרוב יהיה דומה לסגר הראשון שהשפיע עליו ועל משפחתו לרעה. 
זה היה סיר לחץ אחד גדול שנבע מכך שכולם בבית ושהכול הרבה יותר דחוס ואינטנסיבי. 
כשגם הוא וגם אשתו עובדים מאותו מרחב צפוף ומצומצם, בזמן ששני ילדיהם הקטנים בבית, קשה מאוד לעשות הפרדות ולהמשיך להתנהל עם העולם בצורה שפויה. 
"אני ממש בחרדה מכך" הוא אמר לי, "וחושש לא רק מאיך נסתדר בשבועות הקרובים, אלא בעיקר ממה זה יעשה לנו כמשפחה ואיך זה ישפיע על הזוגיות שלנו. 
זה מלחיץ אותי מאוד ואני לא כל כך יודע מה לעשות עם זה."

"הזכרת את המילה חרדה פעמיים", בדקתי איתו, "האם זו באמת תחושה של חרדה או שזה משהו אחר כמו למשל לחץ, דאגה, חשש או מוטרדות?"

"זה אולי לא ברמה של חרדה," הוא השיב, "אבל זה גם לא ברמה של מוטרד. 
אני לחוץ מזה מאוד וחושש שזה יפגע בזוגיות ובמשפחה שלי. אני כבר יודע למה לצפות כי חווינו את זה בעבר."

יש חשיבות רבה בעיני להקשבה פנימה וליכולת לדייק לעצמנו את מה שאנו מרגישים וחווים. 
השיום (מתן שם) של הרגש (דוגמא: חרדה, לחץ, חשש, דאגה, מוטרדות) יוצר בהירות מסוימת. 

כשאותו מנהל מבין שהוא חווה לחץ וחשש גדולים שאינם שגרתיים (זה לא משהו יומיומי "בקטנה") אבל שהם גם לא ברמה של חרדה ואי-תפקוד, זה עוזר לו למקם את עצמו במרחב הרגשי שלו. 
כשהוא מבין שעיקר החשש שלו נובע מההשפעה של התקופה הקרובה על הזוגיות והמשפחתיות זה מחדד עבורו שהמיקוד שלו אינו בהכרח השבועות הקרובים אלא השפעת השבועות הקרובים על הטווח היותר בינוני-ארוך, וגם שזה פחות העניין הבריאותי או התעסוקתי ויותר מערכות היחסים.

ההכרה בכך שאני לחוץ מאוד עכשיו ושאני מודאג בעיקר מההשפעה של השבועות הקרובים על הזוגיות שלי לא תעלים את הקושי או את אתגרי הזוגיות (שכנראה התחילו עוד לפני הקורונה), אך היא יכולה לסייע בהבנת הקושי וביצירת בהירות המאפשרת לדייק סדרי עדיפויות ולהתמקד.
אם זה העניין – אז מה חשוב לי ומה אני יכול לעשות בנוגע לזה? איזו עזרה אני צריך וממי אני יכול לקבל אותה? 
מה אני יכול לעשות בכדי להקטין את ההשפעה השלילית ולהגדיל את ההשפעה החיובית?

**
בשיחה עם מנהלת אחרת השבוע, כששאלתי אותה לשלומה היא סיפרה לי שקשה לה, אבל שאין לה זכות להתלונן כי לאחרים קשה יותר.
כשהקשבתי לתשובתה חשבתי על כך שרבים מהאנשים שאני פוגש בתקופה הזו חווים את הדיסוננס הבא: 
מצד אחד קשה ומאתגר להם, ומצד שני הם ומשפחתם בריאים, יש להם פרנסה ובסך הכול "החיים שלהם בסדר". 
מכיון שהם לא חווים משברים הישרדותיים, כלכליים או בריאותיים שאחרים מתמודדים איתם, הם חושבים שזה לא לגיטימי להתלונן או להביע קושי ושהם צריכים לחוש יותר שמחה והכרת תודה.

בשבועות האחרונים התחדד לי שהדבר הזה נכון להרבה מאוד אנשים. לדוגמא:
הורים לילדים קטנים חווים קושי גדול הנובע מאינטנסיביות היום-יום, אך לא ניתן להשוות זאת לקושי של קריסה כלכלית או סכנת חיים בריאותית.
אנשים שגרים לבד, יכולים לחוות קושי הנובע מבדידות ומחוסר במפגשים חברתיים, אך האם ניתן להשוות זאת לקושי שחווים הורים לילדים קטנים שאין להם זמן לנשום?
אחד הקשיים שאני חווה הוא שעות עבודה ארוכות בזום עם מעט הפסקות. גם האינטרנט שלי לא משהו ולא מעט פעמים זה מקשה ומעצבן. איך אני יכול להשוות את זה לקשיים שאנשים אחרים חווים בתקופה הזו…?

התשובה שלי היא שהשוואה יכולה לתת פרספקטיבה חשובה, אך קשיים שאחרים חווים אינם מבטלים קשיים שאנו חווים.
אנחנו לא בתחרות של למי קשה יותר. 
קושי הוא עניין אישי ויחסי.
תמיד יכול להיות קשה יותר או קל יותר. 
לגיטימי וחשוב לתת מקום לקושי ולהכיר בו, מבלי לתת לו "להשתלט" על כל תשומת לבנו או לצבוע את המציאות שלנו בשחור.

אחת התובנות שעוזרות לי ומרגיעות אותי מבוססת על הרעיון שבכל תקופה אני חווה גם דברים כיפיים ומשמחים וגם דברים קשים ומאתגרים. 
זה יכול להיות ברמות שונות ובצורות שונות, אך הגם וגם הזה מתקיים תמיד.
בכל רגע נתון יש דברים שאני נהנה מהם ויש קשיים וסבל שאני חווה. 
אני לא צריך לבחור ביניהם, והאחד אינו מבטל את השני. 
אני יכול לתת מקום גם לקושי שאני חווה וגם לשמחה ולהכרת התודה על כל כך הרבה דברים שחיי מבורכים בהם.
כשם שקשיים של אחרים אינם מבטלים את הקושי שלי, כך הקשיים והשמחות שלי אינם מבטלים אלו את אלו, אלא מתקיימים יחדיו.
חיים מלאים הם חיים של גם וגם.
לחיות חיים מלאים זה בין היתר להסכים לחוות גם וגם.

**
לפני כעשרה חודשים, בשבועות הראשונים של המפגש עם קורונה, סגר ועבודה מהבית, הקלטתי הרצאה אינטרנטית בנושא "התנהלות אישית במצבי חיים אינטנסיביים".

במהלך ההרצאה הצגתי והדגמתי מספר כלים רגשיים-מנטליים שיכולים לסייע בהעלאת מודעות ונוכחות, הגברת אפקטיביות, הפחתת שחיקה והעצמת שמחה והכרת תודה.
אני עובד באופן אישי ביום-יום עם כל אחד ואחד מהכלים הללו וההשפעה שלהם עלי ועל סביבתי עצומה.

ההרצאה זמינה בקישור הבא ואתם מוזמנים לצפות בה ולהעביר אותה הלאה.

כתמיד, אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, יעניין אותי לקרוא.
וגם, אתם מוזמנים להעביר את המסר הזה הלאה לאנשים נוספים שעלולים למצוא בו עניין ולקבל ממנו ערך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בספרו "מי מת", סטפן לוין מזכיר את רעיון ההכנה המושלמת לחיים (המבוסס על תלמוד מהמסורת החסידית), שלפיו כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו, אך לעולם אין לדעת מהו אותו המאורע ומתי הוא יתרחש. 
לכן, על האדם להיות ערני ומוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.

מכיון שאיננו יודעים מהו אותו מאורע מרכזי בחיינו שלשמו נולדנו, חשוב לטפח פתיחות וסקרנות אל הלא נודע.
ייתכן שהאירוע שאנו חווים עכשיו, הוא שלב מעבר הכרחי המקרב אותנו לעבר הרגע המסוים שלנו אשר יאפשר לנו להגשים את ייעודנו.

משוב קשה שקיבלתי בהפתעה לפני מספר שנים ושלקח לי זמן רב להתאושש ממנו, איפשר לי להבין משהו חשוב על עצמי ותרם רבות להתפתחות שלי.
תשובה שלילית שקיבלתי כשהתמודדתי על תפקיד מסוים שמאוד רציתי, פתחה לי את דלת לנתיב קריירה חדש לחלוטין, שכנראה לא הייתי מגיע אליו אם התשובה היתה חיובית.
הפסקת הריון כואבת ולא מתוכננת, יכולה להתפתח להולדת ילד אהוב שאיננו מסוגלים לדמיין את חיינו בלעדיו.

**
דון חואן השמאן, גיבור ספריו וחונכו של האנתרופולוג קרלוס קסטנדה, מלמד את קסטנדה שההבדל בין אדם מן השורה ללוחם הוא שהלוחם רואה בכל אירוע אתגר בעוד שהאדם רואה בו ברכה או קללה. 
הלוחם ניחן בחוכמה לקבל כל אירוע כפי שהוא, בלי לתייג אותו כשלילי או חיובי ומבלי לדעת אילו השלכות תהיינה לו.
חוסר הידיעה שלו ואי ההיאחזות בתוצאה עתידית מסוימת הם מנופים חזקים לאושר, שלווה, שמחה ואומץ לב הממלאים את חייו.

**
אני אוהב את הרעיונות של פיטר לוין ושל קרלוס קסטנדה.
יש משהו מעורר השראה, מרגש ומחזק במחשבה שכולנו לוחמים ברמה מסוימת ושחלק ממה שאנו עוברים עכשיו הוא שלב חשוב בדרך שלנו.

כדאי לזכור שכולנו גם בני אדם.
כשהחיים מפגישים אותנו עם מחלה מאיימת, משבר כואב במשפחה, קושי מתמשך במקום העבודה או חוסר ודאות מלחיץ בנוגע לעתיד, חשוב לתת מקום גם לכאב, לפחד, לכעס ולעצב שאנו חווים.
ניסיון לעבור מהר מדי בין תפיסת משבר להזדמנות או בין התנגדות לקבלה יכול לנבוע מקושי להתמודד או מניסיון להדחיק ולברוח.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

יעל, מנכ"לית חברת הייטק, הציבה לעצמה ולצוות ההנהלה שלה יעד שאפתני במיוחד.
יעד גדול ומורכב, כזה שחשיבותו ברורה ומרגשת ושלא ברור כיצד ניתן להגיע אליו.
ההערכה שלה היתה שייקח להם כשנה וחצי עד שנתיים להגיע ליעד הזה. אם בכלל.
השבוע, עשרה חודשים לאחר הצבת היעד, בזכות הרבה תכנון ועבודה קשה, וגם בזכות מזל, היעד הושג.

השמחה הרגעית של יעל על השגת היעד התחלפה מייד בדאגה לבעיות עתידיות ולשלל נושאים חדשים שנפתחו עם השגת היעד. 
שעות ספורות לאחר השגת היעד, יעל ממשיכה לנוע. 
היא מוטרדת מדברים אחרים ואינה פנויה לעצור ולחגוג את ההישג יוצא הדופן.

**
המחשבה שאנשים מפספסים את החיים שלהם בזמן שהם עסוקים במרדף אחר המטרה הבאה או בדאגה מהבעיה הבאה מעוררת בי עצב. 
תמיד יש משהו להיות מוטרד ממנו.

אחד המדדים המקובלים בעולם מערכות המידע לאיכות של מערכת הוא "זמן בין תקלות".
ככל שהזמן הממוצע בין תקלות גבוה יותר כך המערכת בריאה ויציבה יותר.
זב"ת (זמן בין תקלות) אפס, מציין שבכל רגע נתון במערכת יש תקלה מסוימת.
בדומה למדדים לאיכות של מערכת, ניתן לחשוב על מדד שישקף איכות חיים אנושית.

זב"ד – זמן בין דאגות
מה הזמן הממוצע שעובר מדאגה אחת לאחרת אצלכם?
זב"ד אפס אומר שבכל רגע נתון אתם מודאגים ממשהו.
כשהזב"ד שלכם גבוה, המשמעות היא שיכול לעבור זמן ממושך שבמהלכו לא תהיו מוטרדים ממשהו עתידי.
זב"ד נמוך מצביע על איכות חיים נמוכה מכיוון שחלק גדול מהאנרגיה החשיבתית, הרגשית והנפשית מושקע בדאגה ובחרדה מדבר כזה או אחר שיקרה או שלא יקרה.
בכל אותו זמן אתם באיזשהו עתיד מדומיין ואתם לא כאן.

**
התחשק לי לשתף את יעל השבוע ברעיון של זב"ד אבל לא נראה לי שיש לזה מקום עכשיו.
עם כל הכבוד לרעיונות שלי, נטל העומס והאחריות שיעל ואני נושאים אינו דומה. 
אני לא בטוח שבעומס כזה אני הייתי מצליח, או אפילו רוצה לעצור ולחגוג.
כשאנשים מתאמצים לשמור את הראש מעל המים, הם לא פנויים לשיעורי שחייה.
איתי חברי מזכיר לי מדי פעם שכשמישהו לחוץ, זה לא עוזר שאומרים לו "תירגע".
האנרגיה שאנחנו מקרינים משפיעה יותר מהמילים שלנו.
איזו אנרגיה מקרינים כשרוצים לעזור למישהו לעצור ולחגוג? והאם זה בכלל תפקידנו? זה לא קצת מתנשא "לעזור לחגוג"?

**
אולי העצב הוא לא רק על יעל.
אולי כשאני חושב על יעל, אני חושב גם על עצמי.
יש בי חשש שמתישהו אתעורר, אגלה שפספסתי, ושבאותו רגע זה יהיה מאוחר מדי.
אולי גיהנום זה לגלות שכל הזמן הזה היית בגן עדן מבלי ששמת לב לכך ומבלי שחווית את זה.

כשקוראים את הדברים שאמרה מירית הררי ז"ל שנפטרה השבוע מסרטן מקבלים תזכורת חזקה "לפנים":

"כל הדברים שנראים לנו חשובים, במרחק הזמן לא חשובים בכלל. 
אני רבתי על לנסוע לאלסקה ולמקסיקו, אבל כשאת עומדת ללכת, המקומות האלה לא עוברים לך בפריים של החיים. 
את חושבת רק מה את משאירה וממה את נפרדת. 
ואת נפרדת מהילדים שלך. רק זה".

"סיטואציה הזויה לכל הדעות. 
בינתיים כמו שרק אני יודעת לעשות מהלימון לימונדה, יש המון כיף. המון פתיחות. שיחות מופלאות. מכתבים נכתבו. הכל מוכן לשעת השין. 
אתמול ברגע נעים אחותי שואלת 'האם אפשר להגיד שכיף לנו עכשיו?' ואני עונה 'בוודאי שכיף לנו'. 
הרי אנחנו חיים בכאן ועכשיו וזאת המשמעות האמיתית. 
להתרכז ברגע הזה, בטוב שבו ולהפיק את המקסימום. 
להיות טובים, להבחין בין העיקר לתפל והכי חשוב להיות טובים. 
בואו נהיה טובים. אחד לשני ואחד לכולם, לעולם. בואו נאהב".

**
חיים עכשיו.

הקטע הוא לא לסיים רק את העניין הזה ואז רק את העניין ההוא ואז אולי לחגוג ולנוח.
תמיד יהיו עוד עניינים, בעיות, דאגות. 
הקטע הוא להבין שהחיים הם עכשיו ולא אחר-כך. 
עכשיו הזמן לחוות, לחגוג, להנות מהדרך ולהכיר תודה. 
ועכשיו גם הזמן לדאוג, לכאוב, להחזיק את המתח ואת הקושי. 
החיים הם עכשיו והם גם וגם.

**
כשהזמנתי את אחד המנהלים שליוויתי השבוע לעצור ולחגוג, הוא אמר לי שהוא לא מרגיש חגיגה ושהוא לא מישהו שיכול לזייף רגש.
יש פער תפיסה מהותי בין שמחה, חגיגה והכרת תודה כרגש פסיבי שקורה לי (אני מרגיש את זה או שאיני מרגיש את זה), 
לבין שמחה, חגיגה והכרת תודה כמיומנות שאני יכול לפתח אם רק אבחר בכך ואתרגל את זה. 
החוכמה אינה לזייף משהו שלא קיים אלא לפתח את "השריר" הרצוי לאורך זמן.

אנשים מבלבלים בין המונחים "טבע" ו-"הרגל". 
במקרים רבים מה שנחווה כחוסר אותנטיות ("אני לא באמת מרגיש שמחה או הכרת תודה"), הוא בסך הכול חוסר מיומנות.
כשם שפיתחנו לעצמנו הרגל של צחצוח שיניים (למרות שזה לא בטבע שלנו),
כך אנו יכולים לפתח לעצמנו הרגלים של חגיגה, שמחה והכרת תודה.

עשר דקות של רפלקציה יומית על שלוש השאלות הללו לאורך זמן יעשו את העבודה:

א. מה אני חוגג היום? 
(על מה אני גאה, ממה אני שבע רצון, מה השגתי, איפה הצלחתי, ..)

ב. מה ומי שימח אותי היום?

ג. למי ועל מה אני מכיר תודה היום?

**
בתחילת החודש שלחתי למספר חברים ומכרים טיוטה ראשונית של הספר שאני עובד עליו, עם בקשה לקבל משוב שיסייע לי להתקדם.

אני חוגג התקדמות משמעותית עם הספר וגם המון הנאה ואנדרנלין מהתהליך שאני חווה בימים אלו. 

יש בי הכרת תודה עצומה לכל אותם חברים ומכרים שחלקם השקיעו ומשקיעים שעות רבות בקריאת הטיוטה ובכתיבת משוב (לא ציפיתי לכזו רמה של השקעה…) שתורם לי רבות.

אני מוצף שמחה והתרגשות כשאני חווה את הנתינה מהלב שמגיעה לעברי מכל אותם חברות וחברים בימים אלו.
כל-כך יקר.
כל-כך לא מובן מאליו.

שבת של שלום,
גמר חתימה טובה,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מספר מיוחד 48.
מתחלק ב-2, 3, 4, 6, 8, 12, 16, 24.
מתחלק בהרבה מספרים ואינו מתחלק ב-5 וב-10.
מספר "אמיתי" באמצע החיים, לא מספר עגול ש"מצטלם יפה".
אינטגרטיבי.
מלא ומחובר.
לא מהוקצע.

השבוע חגגתי את יום הולדתי ה-48.
יום הולדת 48 הוא יום שבו אני מסיים ארבעה תריסרי שנים על הכדור הזה.
ומתחיל את התריסר החמישי.

**
רפלקציה על המקום שהייתי בו לפני 12 שנים, בדיוק בתחילת התריסר הרביעי שלי, 17.2.08:

משפחה:
– מאיה ואני נשואים כעשר שנים. שחר ותמר בנות שמונה ושש, לומדות בכיתה ב' ובגן חובה.
– רועי עדיין לא אתנו, צפוי להיוולד בעוד כארבעה חודשים.
– אנו גרים בדירה שלנו ברחוב מענית בכפר-סבא. בעוד מספר שנים נעבור לבית שאנו גרים בו כיום. 
– אבי בחיים. בעוד כשנה וחצי יתגלה אצלו סרטן והוא ילך לעולמו בפברואר 2010 לאחר התמודדות בת מספר חודשים.
– אבירם ואיתי, בני דודי, עדיין כאן. בעוד מספר חודשים נחגוג ביחד אצל הורי את ראש השנה. כשבועיים לאחר מכן תתרחש תאונת המטוס הקטלנית שבה ימצאו את מותם.
– בעוד כעשר שנים (פברואר 2018) יתגלה סרטן אצל אמי. ניכנס לתקופה אינטנסיבית ומאתגרת בת כשנה וחצי של טיפולים וניתוחים. לשמחתי אמי עדיין כאן אתנו כיום (פברואר 2020), במקום יציב יותר, מטופלת, מתמודדת.

**
לימודים והתפתחות אישית:
– בפברואר 2008 אני מכיר את מודל Human Dynamics מזה כארבע שנים. לתקשורת מקרבת נחשפתי לפני כשנתיים-שלוש בזכות מירי שפירא היקרה. גם תקשורת מקרבת וגם Human Dynamics משמעותיים מאוד בחיי. כבר אז וגם היום.
– לפני מספר חודשים חזרתי מסמינר תקשורת מקרבת בן 4 ימים באוהיו, שם פגשתי לראשונה את סילביה הסקביץ' (צפוי להתפתח בינינו קשר חברי ויהיו לנו מספר מפגשים נוספים בהמשך). לפני כשנה חזרתי מסמינר אינטנסיבי בן כשבועיים בניו-מקסיקו שבו זכיתי לפגוש את מרשל רוזנברג (יוצר התקשורת המקרבת), מנחים נוספים ועשרות משתתפים מכל העולם. שנת 2007 שזה עתה הסתיימה מהווה שנה טרנספורמטיבית עבורי בכל מה שקשור לתקשורת מקרבת ולאינטגרציה שלה לחיי.
– בנקודת הזמן הזו אני באמצע לימודי הרייקי שלי. צפוי לסיים בעוד כשלושה חודשים בסמוך ללידתו של רועי. הרייקי ישפיע עלי ועל חיי משפחתי וישמש אותי הרבה בשנים הקרובות, בין היתר במצב חירום אינטנסיבי ומאתגר במיוחד. 
– טרם נחשפתי לגישת ה-"התמקדות" ולדנה גניהר (מורתי הראשונה להתמקדות). טרם פגשתי את יהודית פירסט שתהיה שותפתי להתמקדויות שבועיות במשך שנים. עולם חדש ומופלא שישפיע רבות על חיי צפוי להיפתח בפני באוקטובר 2008, בעוד כחצי שנה.
– גם את לימודי הקונסטלציה (ישי גסטר), התקשור (דורית יעקובי) והפסיכולוגיה ביהדות (יאיר כספי) טרם פגשתי. 
– טרם נחשפתי לבודהיזם, שצפוי להיכנס לחיי בהדרגה ובעקביות בעוד מספר שנים, ולהשפיע עלי באופן עמוק ומשמעותי.
– מזה מספר שנים אני חשוף לעבודתם ולספריהם של סטיבן קובי וטוני רובינס המשפיעים על חיי. 
– טרם נחשפתי לסת' גודין וטיך נהאת האן, מורים וסופרים שיהפכו להיות משמעותיים מאוד בחיי.
– כל עולם הפודקאסטים וספרי השמע של audible עדיין לא כאן עבורי. מדי פעם אני צורב לעצמי דיסקים ממקורות שונים ומאזין להם במהלך נסיעות.

**
עבודה:
– בפברואר 2008 אני עובד באינטל במשרה מלאה. מנהל קבוצות מערכות מידע מקומיות וגלובליות מזה מספר שנים.
– אני אחראי על תחום רוחבי של "פרויקטי אנשים" במחלקת IT ישראל ומוביל מספר פעילויות המשפיעות על כמה מאות עובדים.
– אני כבר מדריך מוכר באינטל ישראל ומעביר מספר קורסים בנושאי תקשורת בינאישית, פיתוח קריירה והתפתחות אישית.
– אני בקשרים חבריים עם איתי, מוטי, מרב ומספר אנשים נוספים העובדים בארגון מקביל לשלי. עוזר להם פה ושם "בהתנדבות". טרם הצטרפתי לארגון שלהם שלימים ייקרא Advanced Analytics ויהפוך להיות ארגון בינה-מלאכותית מוביל באינטל העולמית.
– בשלב זה טרם ביצעתי את שינוי הקריירה ואת המעבר מניהול קבוצות טכנולוגיות למיקוד בתחומי אנשים, מערכות יחסים, פיתוח מנהלים ותרבות ארגונית. 
– טרם פגשתי חלק גדול מהאנשים שאני עובד איתם בצורה הדוקה בשנים האחרונות, אנשים שחלקם יהפכו להיות שותפים מדהימים לדרך, חברים קרובים (הרבה מעבר לעבודה…) ואנשים שכיום אני מתקשה לדמיין את חיי בלעדיהם.
– בפברואר 2008 הבלוג שלי "תקשורת מקרבת לחיים מלאים" עדיין לא קיים (יעלה לאוויר לראשונה רק ב-2012). בשנים שלאחר עלייתו, אכתוב אלפי פוסטים, בתדירות יומית או שבועית שייקראו על ידי אנשים רבים.
– הפעילות העסקית הנוספת שלי (לצד עבודתי באינטל) עדיין לא קיימת. טרם העברתי הרצאות או הנחיתי סדנאות מחוץ לאינטל.

**
חברים וקהילה:
– חברים קרובים מסוימים שאני בקשר איתם גם היום (פברואר 2020) כבר בחיי. 
– יחסים הדוקים עם מספר חברים בפברואר 2008 עתידים להתרופף, חלקם להינתק. 
– חברים מסוימים, חלקם מהקרובים ביותר כיום (2020) טרם נכנסו לחיי בנקודת הזמן הזו. אין לי מושג שהם בעולם…אני צפוי לפגוש אותם בשנים הקרובות…
– ויש את אלו שבמהלך תריסר השנים הקרובות יספיקו להיכנס לתקופה משמעותית ולצאת…
– ההצטרפות לרשת מעוז תתרחש בעוד כשנה וחצי עם הקמת הארגון שאזכה להיות בן המחזור הראשון שלו. בזכות ארגון זה אפגוש אנשים רבים (חלקם יהפכו להיות ממעגל חבריי הקרובים ביותר) ואיחשף לתכנים ותהליכים מעוררי השראה ומשמעותיים. 
– במילואים אני עדיין מפקד צוות של כמה עשרות לוחמים. לפני כשנה וחצי (קיץ 2006) צוותי ואני לקחנו חלק פעיל במלחמת "לבנון השנייה".
– פרויקט התנדבותי משמעותי בן מספר שנים של תקשורת מקרבת בבית הספר היסודי סורקיס בכפר סבא טרם החל.

**
אז והיום…
איזו דרך וכמה התפתחויות.
כל כך הרבה קרה, התהווה והשתנה במהלך תריסר השנים הללו.

סקרנות וענווה.
אין לנו מושג…
כשאנו עומדים בפתחה של תקופה אין לנו סיכוי לדעת כיצד היא תתפתח. 
הכול יכול להשתנות ולקבל כל-כך הרבה תפניות.
אנשים ונושאים כל-כך משמעותיים שבחיי כיום, לא היו שם לפני 12 שנים.
אני מסיים השבוע את התריסר הרביעי ומתחיל את התריסר החמישי. 
מי יודע מה איך הוא יתפתח…

כבוד וחמלה.
לאנשים הצועדים אתי ולצדי.
לאתגרים שאנשים (…אני ביניהם…) חווים ומתמודדים איתם. 
למורכבות החיים ולמלאות שלהם. 
לגם וגם שמגיע בעסקת החבילה שלנו כאן.
לארעיות שלנו במקום הזה.
לדרך המופלאה שבה החיים מתהווים, מתפתחים ומשתנים בכל רגע ורגע.

Inter-Being
את המושג הזה למדתי מטיך נהאת האן.
אין לנו קיום עצמאי.
אנחנו מחוברים, משפיעים ומושפעים, משתנים ומתהווים ביחד.
מוגדרים על ידי מערכות היחסים ההדדיות ויחסי הגומלין שלנו עם הסובבים אותנו.
אנשי שבט הזולו נוהגים לומר: "Umuntu Ngumuntu Nagabantu".
בתרגום חופשי: "אדם הוא אדם בגלל/בזכות אנשים אחרים".

הכרת תודה.
על דרך. 
על התפתחות. 
על מורים. 
על חברים.
על מתנות שקיבלתי ושהתברכתי בהן.
על מסע מרתק.
על חיים מלאים.
על חגיגות ואבל.
על דברים שאינם מובנים מאליהם.

מעניין איך זה ממשיך מכאן…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ערב ראש השנה תשע"ט.
היום אני סוגר שנה נוספת של כתיבה יומית, שנה שלישית ברציפות.
מעניין מה כתבתי בסוף השנה הראשונה והשנייה.
אבדוק לאחר שאסיים את הפוסט הזה.

**
בשנה הראשונה לקחתי על עצמי מחויבות לשנה.
זה ריגש ואתגר אותי, לא הייתי בטוח שאצליח לעמוד בזה.
בשנה הראשונה סיימתי את הפוסטים במשפט "חיים מלאים. יום יום."
בגמר השנה הראשונה התלבטתי אם להמשיך או לעצור.
החלטתי לא להחליט.
ליתר דיוק, החלטתי להחליט בכל יום.
להימנע ממחויבות ולאפשר בחירה.

סיומת הפוסטים השתנתה ל"חיים מלאים. היום".
לא יום יום, רק היום.
אין לי מושג מה יהיה מחר.
"חיים מלאים. היום." המשיך גם לשנה השלישית.

**
1081 פוסטים נכתבו מאז אותו בוקר א' תשרי תשע"ו, שבו "קפצתי למים".
בהערכה גסה, אני משקיע כחצי שעה בפוסט יומי.
1081 פוסטים בשלוש שנים, כ-540 שעות בשלוש שנים, כ-180 שעות בשנה.
לשם ההשוואה, 42 שעות נחשבות לשבוע עבודה.
180 שעות = כחודש עבודה בשנה.
השקעה לא מבוטלת.
האם זה שווה את זה…?
תלוי מה מנסים להשיג ואיך מודדים את זה…

**
לפני מספר שבועות נשאלתי מה המוטיבציה שלי.
למה לקחתי על עצמי מחויבות כזו לשנה ומה הסיבה שהמשכתי עם זה גם מעבר.
קפצתי למים בגלל שלוש סיבות עיקריות:

א. קיוויתי שהתהליך הזה יסייע לי לחדד את יכולת ההקשבה וההתבוננות שלי.
הקשבה והתבוננות פנימה לתוך עצמי, כמו גם הקשבה והתבוננות החוצה לעולם.

ב. קיוויתי שהתהליך יסייע לי להפחית ביקורת פנימית ולפתח גמישות וקבלה העצמית.
"כשעולים לאויר" עם פוסט יומי יש פחות זמן לחשוב, לערוך, ללטש. כשמעלים פוסט כל יום, מעלים פוסט גם כשאנו פחות שבעי רצון ממנו או לא שלמים איתו.

ג. לא הייתי בטוח שאני מסוגל לעמוד באתגר.
לא הייתי בטוח, וזה הדליק וריגש אותי.

**
השנה הנוכחית היתה מיוחדת במינה.
אחד האירועים המשפיעים שנכנסו לחיי השנה היה אירוע של בריאות במשפחה.
חלק ניכר מתשומת הלב ומהזמן הוקדש (ועדיין מוקדש) להתמודדות עם אותו עניין.
מתוך בחירה, "הורדתי הילוך" במספר מימדים חשובים בחיי.
מתוך בחירה, הכתיבה היומית נשארה.
לא כאתגר שיש לעמוד בו, אלא כהרגל המסייע לי ומשרת אותי.
גם בשנה כמו השנה הזו.
אולי אפילו במיוחד בשנה כמו השנה הזו.

**
הפוסט היומי משרת אותי בצורות שונות:
לפעמים הוא מאפשר לי לעבד חוויות שאני חווה ואירועים אני עובר.
לפעמים הוא מאפשר לי לפתח ולהעמיק רעיונות ומחשבות שעולות בי.
לפעמים הוא הכלי שבאמצעותו אני מתקשר עם אנשים, שנמצאים במחשבותיי ושחשוב לי לומר או לכתוב להם משהו.
בזכות הפוסט היומי הצטלבו חיי עם חייהם של אנשים שלא הכרתי לפני כן.

**
מדי פעם אני פוגש אנשים חדשים, או חברים שלא פגשתי מזמן.
בזמן האחרון שמתי לב שלשאלה "מה אתה עושה?", אני מגיב בצורות שונות,
ובדרך כלל המשפט השלישי או הרביעי בתשובתי יהיה "כותב."

הכתיבה הפכה להיות אחד הדברים המשמעותיים שאני עושה בחיי.
משמעותית עבורי בדרך שבה היא משפיעה עלי.
ובמקרים מסוימים משמעותית גם עבור אנשים אחרים.
מדי פעם אני מקבל "הצצה" לאנשים שהכתיבה נוגעת בהם ותורמת לחייהם באופן כלשהו.
ברמה מסוימת הכתיבה היא פלטפורמה להרבות טוב בעולם.

**
ולא רק טוב.
למרות שאני תמיד כותב בכוונה להיטיב (התנגחות ו"חינוך" לא ייכנסו לפוסט היומי),
יכול להיות שיש אנשים שנפגעים ממה שאני כותב.
במהלך שלוש השנים הללו היה מקרה אחד שבו הורדתי פוסט שפרסמתי.
זה קרה לאחר שאדם יקר לי במיוחד קרא אותו ונפגע.

**
פוסט יומי הוא פורמט שמעודד ענווה.
כל הפוסטים שאני כותב נשלחים במייל לקוראים הרשומים וגם מועלים בפייסבוק.
המספר הממוצע של צפיות, תגובות, שיתופים, לייקים הוא עשרות בודדות. אם בכלל.
זהו מספר נמוך בהשוואה לפוסטים אחרים שמסתובבים ברשת.
כשאני מעלה פוסט, בדרך-כלל אין לי מושג למי הוא מגיע ואיך הוא משפיע.
קצת כמו בחיים האמיתיים: כשאנו עושים או אומרים משהו, אין לנו מושג לאן הוא, איך הוא מתגלגל וכיצד הוא משפיע.

**
פוסט יומי הוא פורמט שמדגיש דרך ולא מטרה.
לא כותבים פוסט יומי בכדי להגדיל מכירות, לשווק סדנאות או לפתח מותג.
יש דרכים יותר אפקטיביות להגדיל מכירות, לשווק סדנאות או לפתח מותג.
כותבים פוסט יומי בכדי לעבור דרך.

**
"מה עם ספר?"

מדי פעם שואלים אותי לגבי ספר,
והאם לא הגיע זמן לקבץ ולכרוך את הפוסטים השונים.
אני פתוח לאפשרות הזאת וחושב עליה מדי פעם.
יכול להיות שמתישהו זה יקרה.
המהות של ספר שונה מהמהות של פוסט יומי.
פוסט יומי הוא תהליך דינמי, חי, משתנה ומתהווה.
ספר זה משהו אחר.
לא יותר או פחות טוב.
אחר.

**
"תמשיך לכתוב?"

לא יודע.
אני מתלבט.
יש בי חלק שרוצה להמשיך.
שמכיר בחשיבות של זה ושחווה את הערך של זה.
יש בי חלק שמאמין שאני כבר במסלול יומיומי שקל לי יחסית לתחזק
ושתידרש הרבה יותר אנרגיה לחזור אליו לאחר שאפסיק.

יש בי חלק שמאמין שכדאי לקחת הפסקה.
לא להמשיך לעשות משהו מכוח האנרציה, רק מפני שאנו רגילים.
לא להמשיך לעשות משהו מתוך פחד של מה יקרה אם נפסיק.
להרשות לעצמנו לקחת הפסקה להתרעננות ולהתחדשות.
להרשות לעצמנו לקחת הפסקה לדיוק.

אז מה יהיה מחר?
אין לי מושג…

שנה טובה, מלאה ומבורכת,
חיים מלאים. היום.
רוני ויינברגר

תודה על האירוע אתמול בבוקר.
תודה על הארגון, והדחיפה שלו.
תודה על ההכנות ועל הירידה לפרטים בשבועות האחרונים.
תודה שנתת לי שקט ואפשרת לי להתמקד במקומות אחרים.
תודה על הרעיון שהגיע מכם.
תודה שהגעתם מוקדם להכין את המקום עבורנו.
תודה על שהייתם קשובים לנו ונתתם מענה למה שביקשנו.
תודה שהגעתם מקרוב ומרחוק.
תודה שנתתם לזה עדיפות על פני דברים אחרים.
תודה על הנוכחות וההשתתפות שלכם.

**
תודה על האירוע אתמול בערב.
תודה על היוזמה הראשונית לאירוע ועל הרעיון שהגיע ממך.
תודה על כך שהמלצת לה לפנות אלי, כשידעת שלא תהיה זמין בתאריך הזה.
תודה שפרסמתם ושיווקתם את האירוע הזה.
תודה על החיבור ל"פותחים יום".
תודה על כל הברכות, האיחולים והחיזוקים ששלחתם לי לפני.
תודה על ההכנה הלוגיסטית, עם כל ההתקלות ברגעים שלפני האירוע, שאפשרו לזה לרוץ.
תודה שהגעתם ממקומות שונים בשעה לא מובנת מאליה בשבוע ראשון של שנת הלימודים, רגע לפני החג.
תודה על הנוכחות וההקשבה שלכם.
תודה על פרגון מחמם לב, שאינו מובן מאליו.
תודה על התהליך האישי שעברתי בזכות האירוע הזה בימים האחרונים.

**
שני אירועים במהלך יום אחד של חיים.
זרימה של קבלה ונתינה אינסופית.
אנחנו משפיעים ומושפעים כל הזמן.
אנחנו מחוברים הרבה יותר ממה שנדמה לנו לפעמים.

**
שני אירועים.
שני צעדים בדרך.

חיים מלאים. היום.

לפני שלושים שנה,
גרתי בבניין בן שלוש קומות.
המרפסת שלנו (קומה שלישית) השקיפה על קופת החולים שממול
ועל הטלפון הציבורי שבפינת הרחוב.
המרפסת, קופת החולים והטלפון עדיין שם.

לפני שלושים שנה,
ירדתי לאותו טלפון ציבורי שבפינת הרחוב 
כדי להתקשר למישהי שרציתי לצאת איתה.
מסוג השיחות שלא מתחשק לך לעשות,
מטלפון החוגה הביתי כשאמא ואבא שלך בסלון.

לשמחתי היא אמרה כן.
באותו שבוע כבר התחלנו לצאת.
החברה הראשונה שלי בתיכון.
מספר שבועות לאחר מכן נפרדנו.
זה לא היה זה.

בהמשך השנה, עקב כאבי ראש ממושכים,
היא הפסיקה להגיע לבית הספר.
הסרטן שהתגלה היה אלים וקטלני.
תוך זמן קצר היא נפטרה.
גיל שש עשרה,
מקרה מוות ראשון ומוחשי של מישהי קרובה, בת גילי.

הטלפון הציבורי בפינת הרחוב, זה שצמוד לקופת החולים,
שימש אותי נאמנה גם בשנים שלפני:
איציק, ירון ואני היינו מתקשרים אליו מהמרפסת "המשקיפה" 
ומשגעים את עוברי האורח המזדמנים שלא הבינו 
איך אנחנו יודעים עליהם כל כך הרבה דברים.

השבוע, שלושים שנה אחרי,
רונאל טבדיס, תלמידת כיתה י' בתיכון כצנלסון שבו למדתי גם אני,
נפטרה מסרטן אלים בראשה, לאחר חודשים של טיפולים אינטנסיביים.
בתי בת ה-16, חברתה לשכבה, השתתפה בהלוויה וביקרה בשבעה.
מקרה מוות ראשון ומוחשי, של מישהי קרובה, בת גילה.

השבוע שלושים שנה אחרי,
בן העשר ואני חזרנו לקטע של הטלפון הציבורי.
כשסיפרתי לו על התרגיל ה"יהודה ברקני",
הוא ממש התלהב ורצה גם.
איתרנו טלפון ציבורי תקין בשכונה,
מצאנו נקודת תצפית מצוינת
וחייגנו במרץ לעוברים ולשבים…
שפשוט התעלמו והמשיכו ללכת, 
תקועים בסלולרי שלהם.

באופן כלשהו,
בן העשר, בת השש עשרה ואחותם הבכורה,
החלו להתהוות לפני כשלושים שנה,
כשהשיחה "הרצינית" הראשונה בין אמם לאביהם 
התפתחה בעקבות אותו מקרה מוות מצער של בת שכבתינו.
חיים מלאים נשזרים ומתפתחים בצורה מופלאה,
בדרכים שקשה לחזות או להבין.

**
את "הזמנה להתמודדות" כתבתי אתמול,
תוך מחשבה על מספר קבוצות ואנשים.
על פי כמות התגובות שקיבלתי,
נראה שהמילים הללו נוגעות בלא מעט אנשים.

**
"זמן חופשה" ו-"ערך אנושי – ערך ארגוני"
נכתבו לאחר האזנה לספר אודיו על התרבות הארגונית של חברת נטפליקס.
הדבר הראשון שעשיתי לאחר שסיימתי להאזין לספר,
היה להתחיל להאזין לו שוב מהתחלה.
אם ניהול, מנהיגות ותרבות ארגונית מעניינים אתכם,
אני ממליץ בחום על הספר Powerful שנכתב ע"י פטי מקקורד.

**
אחד הנושאים שהעסיקו אותי במהלך השבוע היה צמדים.
צמדים של אנשים שעובדים או חיים ביחד.
מנהל ועובד.
מטופלת ומטפלת.
שני שותפים.
מנהלת וסגניתה.
בעל ואישה.
שתי אחיות.

אנחנו חיות חברתיות.
גם כשאנחנו פועלים כחלק מקבוצה, אנו מקיימים אינטראקציות זוגיות.
אנחנו מתנהגים זה לזו בהתאם לצורה שבה אנו תופסים זה את זו.
התקשורת והפעולות שלנו הם נגזרות של הפרשנות שלנו ושל הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.

מערכת היחסים של כל אחד מהצמדים שהעסיקו אותי השבוע נמצאת במקום כלשהו.
בחודשים הקרובים היא תתפתח לכיוון מסוים, שייקבע במידה רבה,
באינטראקציה האנושית היומיומית ביניהם ובדרך שבה הם יתקשרו זה עם זו.
זה בידיים שלהם.
של שניהם.
וזה יכול ללכת ליותר מכיוון אחד.

**
בסוף חודש אוגוסט הקרוב,
אקים כפר סבא מקיימים קייצת – ארבעה לילות וחמישה ימים רצופים.
מדובר בשבוע מדהים מרובה אירועים ופעילויות שבו מתנדבים וחניכים חיים ואפילו ישנים ביחד.
ההכנות לאירוע מרובות והמתנדבים (תלמידי י'-יב') כבר עובדים מסביב לשעון.
חסרים כ- 4000 ₪ על מנת להבטיח את קיום האירוע.

רוצים לעזור? 
אפשר לעשות זאת בשתי דרכים:
א. תרומה כפי יכולתכם/רצונכם  בקישור הבא.
ב. הזמנת הרצאה שלי והעברת התשלום ישירות לאקים כפר סבא במקום אלי (מוכר כתרומה).

שלוש ההרצאות הכי פופולריות שלי הן:
1. "חמשת ההרגלים של לוחמי הקומנדו הימי"
2. "קוד התקשורת המקרבת"
3. "להרבות טוב בעולם"

לכל אחת מההרצאות תוכן, אנרגיה ומהות שונים.
ההרצאות מיועדות לארגונים, חברות וקבוצות.
אתם דואגים לקבוצה ולמקום, אני דואג להרצאה.
ניתן ליצור איתי קשר במייל חוזר או דרך האתר ולקבל דף מידע עם פרטים נוספים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר