פגישה

השבוע היה לי שבוע פורה במיוחד.
השתתפתי בפגישות אישיות עם מספר אנשים מוכרים ומרתקים, ביניהם:
ששי גז, מלכה פיוטרקובסקי, לינוי בר-גפן, יוני רכטר, אבי נשר,
אורנה בנאי, יגאל גוואטה, דודי אמסלם, גיא רולניק, שולי רנד ואושרת קוטלר.
אני מנחש שאתם מכירים את מרבית השמות, אולי אפילו את כולם.

הבהרה:
זו לא היתה פגישה בארבע עיניים ביני לבין כל אחד ואחת מהאנשים הללו,
אלא פגישה אישית בת כחצי שעה בינם לבין רוני קובן שאירח אותם בתוכניתו "פגישה".
אני "הצטרפתי" למפגשים הללו באמצעות הפודקסט "פגישה" של רוני קובן,
שהוא למעשה הגירסה הקולית לתוכנית המצולמת בכאן11.

אני מוצא שלהקשבה לפגישה אישית שכזו יש ערך עצום עבורי.
איכות מזוקקת של מפגש אנושי מרתק, לעתים מרגש ונוגע, לעתים מעורר התנגדות, תמיד מעורר מחשבה.
משהו כל כך שונה מהכותרות הרדודות שמשטיחות את המציאות ומתחרות על תשומת הלב שלנו.

הנה לדוגמא ארבעה רגעים ומחשבות מתוך מספר פגישות שהקשבתי להן:

אורנה בנאי היא מודל לאומץ ואותנטיות בעיניי.
בשיחה איתה היא מתארת רגע נוגע במיוחד המתרחש בגיל 16,
שבו היא משתפת את אחיה הבכור, האהוב והנערץ מאיר בנאי ז"ל, בכך שהיא נמשכת לנשים.
בלי לעשות ספויילר, התגובה של מאיר לשיתוף של אורנה הפתיעה אותי ותפסה אותי לא מוכן.
היא המחישה לי את מורכבות החיים ואת מורכבות המסע שאנשים עוברים.

**
גיא רולניק הוא מישהו שאני עוקב אחריו כבר שנים באמצעות הטורים והפודקסטים שלו.
הוא משפיע מאוד על התפיסה שלי, לדוגמא בכל מה שקשור לרשתות החברתיות, ולערוצי הטלויזיה.
לא אחת תהיתי מאיפה הוא שואב את הכוחות ואת האומץ שלו.
כל הפגישה שלו עם רוני קובן היתה מרתקת, אבל הרגע הכי מרגש היה לקראת הסוף,
כשקובן שאל אותו משהו ש"קילף" אותו וגרם לו להיחנק מהתרגשות בלי יכולת לדבר.

**
הפגישות עם דודי אמסלם ויגאל גוואטה עוררו בי מחשבות על הדומה והשונה ביניהם.
נקודת הפתיחה של המשפחות של שניהם בארץ היתה לא פשוטה וכללה עוני, קשיים והשפלות.
אני חווה את האנרגייה של שני האנשים הללו היום בצורה מאוד שונה.
כל אחד מהם לקח את חוויות הילדות שנצרבו בו למקום אחר ומקדיש את חייו לדברים שונים.

**
את מלכה פיוטרקובסקי לא ממש הכרתי לפני הפגישה עם קובן.
אישה מעוררת השראה, לוחמת פורצת דרך שמובילה תהליכי שינוי עמוקים בסביבה מורכבת.
ההקשבה לה העמיקה את הההבנה שלי בנוגע לחלק מהאתגרים וההתמודדויות,
והמחישה לי בצורה מעוררת התפעלות ותקווה שאפשר גם אחרת ושניתן למצוא פתרונות אם ממש רוצים.

**
האם זה לגיטימי להקדיש את הפוסט לפודקסט כלשהו ולפתוח במילים "שבוע פורה במיוחד"?
זה לא קצת מנותק וחסר רגישות במיוחד בשבוע כל-כך מורכב, עצוב וקשה?

אני מאמין שזה לגיטימי וחשוב.
החיים מלאים והם גם וגם.
אפשר גם להקשיב לרוני קובן וגם להיות באירוע זיכרון עם משפחות החטופים והחללים.
אפשר גם לכאוב ולהתאבל, וגם לתת מקום לשמחה ולהנאה.
כולם חשובים, האחד לא על חשבון השני.

תודה לרוני קובן, לתוכנית "פגישה" בכאן 11 ולפודקאסט הנפלא על כל המתנות הללו.
מפגש אנושי מרתק, מלמד, מרגש ומקרב.

אפשר גם אחרת.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תרגול תשומת הלב הרביעי – דיבור אוהב והקשבה עמוקה

תרגול תשומת הלב הרביעי – על דיבור אוהב והקשבה עמוקה

~ מתוך "חמשת תרגולי תשומת הלב"

**
אני חושב שנחשפתי לטקסט הזה לראשונה לפני מספר שנים.
יכול להיות שכשאתם קוראים אותו אתם מתרגשים ומתמלאים בהשראה,
ויכול להיות שהוא נשמע לכם מתייפייף או רוחני מדי,
כזה שאולי מתאים לסדנאות מדיטציה אבל לא לעולם האמיתי.

עלי, יש לקטע הזה השפעה חזקה.
הקריאה בו נוגעת בי, מרגשת אותי ומרחיבה לי את הנשימה.
הוא מסמן לי סוג של כוכב צפון לשאוף אליו,
מעורר בי שאלות (כמו למשל בנוגע לנחישות שלא לדבר בשעת כעס),
ומשקף לי גם התקדמות בדרך שאני עושה וגם פערים בהתנהלות היומיומית שלי.

אבל יותר מהכול, הוא מזכיר לי את האחריות המלאה שלי
למחשבות, לתפיסות, לבחירות ולתגובות שלי,
בכל מציאות חיצונית שהיא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ארבעה ציטוטים

את הפוסט השבוע אני בוחר להקדיש לארבעה ציטוטים-קטעים שקראתי השבוע.
לשיר של שניקה שקד נחשפתי לראשונה רק לפני מספר ימים,
את הציטוטים האחרים אני מכיר כבר שנים ומדי פעם מביא אותם.
כולם מדברים אלי ונוגעים בי:
הם מזכירים לי את חשיבות הנוכחות וההקשבה,
מדגישים את האחריות למחשבות, למילים ולמעשים שלנו,
ומחדדים את השילוב המופלא ומעורר הענווה של חוסר אונים ושל יכולת ההשפעה.

איכשהו, כשאני קורא אותם, משהו בתוכי קצת נרגע ומתמלא בחמלה, בבהירות, בתקווה ובתחושת מסוגלות.

הקטע צוטט מתוך הרצאת ה-TED של אן למוט – 12 אמיתות שלמדתי מהחיים ומהכתיבה.

~ מתוך "ברכות סבי" מאת רחל נעמי רמן

**
מילים טובות / שניקה שקד

~ פניה עוז זלצברגר, בתו של עמוס עוז, מתוך הספד לזכרו.


חג פסח שמח,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לבבאיות

הבוקר קיבלתי מחבר יקר הודעת וואטסאפ בצירוף קובץ שמע קצר בן 6 דקות.
"חשבתי עלינו – עליי ועליך ואיך כל אחד תורם את הלבבאיות שלו בדרכו" הוא כתב לי,
והמליץ להקשיב לקטע המושמע.

ההודעה שלו סיקרנה אותי, למרות המילה הלא ברורה – "לבבאיות" – שהיתה בה.
לא ייחסתי לה יותר מדי חשיבות, אפילו חשבתי שהתבלבלו לו קצת האותיות.
מסתבר שטעיתי.
לבבאיות היא החלק העיקרי בקטע שנכתב והוקלט על ידי מיה טבת דיין.
מיד הורדתי לעצמי את קובץ השמע והתחלתי להקשיב לו. 

וכך היא משתפת בתחילת דבריה:

"לבבאי מתאר אדם שמסייע בתהליך הריפוי של שברון לב קולקטיבי בחברה.
המילה משמשת לתיאור אדם שפעולותיו, דבריו או מעשיו
מביאים נחמה, תמיכה רגשית, ותקווה לקהילה או חברה שעברה טראומה או כאב.
לבבאי מייצג את היכולת של אדם אחד להביא אור וריפוי ללבבות רבים,
ולסייע בהתמודדות עם כאב וסבל רגשי משותף."

**
הקטע המושמע והכתוב של מיה הוא מודלינג של לבבאיות:
בשש דקות היא חולקת את מחשבותיה,
משתפת בכמה דוגמאות מרגשות,
מפרגנת למספר אנשים,
ומרבה טוב ונדיבות.

בכל מקום שיש בו קושי, מורכבות וסבל גדולים,
יש גם המון חסד, חמלה, נדיבות ואהבה.

לבבאיות היא שילוב של כוונה, נוכחות ופעולה,
הלך רוח שניתן לנוע איתו בעולם.

השבוע המסוים הזה היה אינטנסיבי מאוד עבורי,
והתאפיין במספר אירועים מורכבים שאני ואנשים סביבי חוו ועדיין חווים.
נדמה שכל החודשים האחרונים הם כאלו, אך הימים האחרונים הרגישו כמו קפיצת מדרגה.

כשהקשבתי למיה, חשבתי על כך שלצד הקושי והמורכבות,
זכיתי לפגוש השבוע הרבה מאוד לבבאים ולבבאיות בפעולה.
אנשים יקרים שמסתובבים בעולם ובינינו,
שבזכות מיה, אני יכול לתת לכנות אותם בשם ולראות אותם יותר ויותר.

**
מומלץ מאוד להקשיב ל-6 הדקות של מיה על לבבאיות (העליתי את זה לאתר שלי, כי זה עדיין לא מופיע בשלה). 

תודה גדולה לארמוזה חברי היקר, ששלח לי את ההודעה הבוקר ושזרע את הזרע לפוסט הזה.

שבת של שלום,
חיים מלאים
רוני ויינברגר

נ.ב. הקטע של מיה הזכיר לי רעיון דומה ושלח אותי לחפש פוסט שהעליתי בעבר על ל"ו הצדיקים

להסכים לצאת למסע

באוקטובר 2022 חברים מהצוות שלי החליטו לצאת למסע עיבוד חוויות לחימה וחיים בהובלת עמותת "בשביל המחר".
התלבטתי מאוד אם לצאת למסע הזה.
התנאים לא היו אופטימליים מבחינתי והיו לי מספיק סיבות ותירוצים לומר "לא".
לא כל כך התאים לי להתנתק מהבית ומהמשפחה והיה לי חשש שזה יהיה "סתם שבוע מתיש של חפירות".
בסופו של דבר בעידודם של כמה מחבריי הטובים, בחרתי לומר "כן" ולצאת למסע.

כשאנחנו עושים צעד בכיוון מסוים, אנחנו לא באמת יודעים לאן הוא יוביל וכיצד הדרך תתפתח.
ה"כן" הזה הוביל לחוויה עוצמתית וייחודית ביערות רומניה, שהשפיעה עלי ועל תחומים שונים בחיי.
במהלך קצת יותר משבוע זכינו צוותי ואני להעמיק את ההכרות ומערכות היחסים שלנו,
ולהגיע לרמות שיח וחיבור מרגשות ויוצאות דופן שהפתיעו אותנו בעוצמתן, גם לאחר 30 שנות חברות.
בזכות ה"כן" הזה, זכיתי להכיר גם את סיגל ואלקנה, המנחים שהובילו את המסע שלנו בהמון רגישות וחוכמה.

צעד מוביל לצעד, דבר מוביל לדבר.

בזכות המסע לרומניה לפני כשנה ורבע, ובזכות העידוד התומך והמפרגן של אלקנה וסיגל,
נפתחה בפני ההזדמנות נוספת ומרגשת – להשתתף בהכשרת מנחים של עמותת "בשביל המחר".
בשנה שעברה התלבטתי ואמרתי "לא".
השנה, לאחר כל מה שעברנו בחודשים האחרונים התגבש בתוכי "כן" חד וחזק.
בזכות ה"כן" החדש מצאתי את עצמי במהלך שבוע שעבר במסע נוסף, מרגש ועוצמתי לא פחות,
הפעם לא ביערות רומניה אלא בנופים המדבריים של אזור חצבה,
ולא עם הצוות שלי אלא עם עוד 15 חברות, חברים ומנחים שלא פגשתי מעולם לפני כן.

צעד מוביל לצעד, דבר מוביל לדבר.

בעוד מספר חודשים אני צפוי להתחיל להנחות מסעות כאלו בעצמי.
כשם שלפני שנה ורבע כשאמרתי "כן" למסע ברומניה לא יכולתי לדמיין איפה אהיה ואיך דברים יתפתחו,
כך בנקודת הזמן הנוכחית, לא באמת ניתן לצפות את שרשרת האירועים שתתחולל בזכות "הכן" הנוכחי.
אין לי מושג את מי אפגוש ואיך המפגשים הללו ישפיעו עלי, על חברי הצוות שיעברו את המסעות הללו,
ועל שותפיי וחבריי החדשים להנחייה.

**
מישהו שאל אותי השבוע האם המסעות הללו באמת עוזרים?
האם מעבר לחוויה יש פה השפעה ארוכת טווח?
האמת, שעוד לפני שהוא שאל אותי, השאלה הזו הדהדה בתוכי.
יכול להיות שאיפשהו יש מחקר שיראה נתון כזה או אחר. אני לא יודע.
אבל הנה משהו שאני כן יודע, או לפחות מאמין בו בכל ליבי:

מצד אחד יש גבול למה שניתן לעשות בשבוע או במסע.
חשוב שנהיה צנועים, שלא "נעוף" על עצמנו ונחשוב שאנו יכולים לעשות יותר מכפי שאנו יכולים.
המציאות באמת קשוחה ואנשים חווים מצבי חיים מאתגרים ומורכבים מאוד.

ומצד שני שלא נמעיט בערך של מה שאנו מביאים, גם במפגש/מסע חד פעמי.
ליכולת להיות נוכחים עם מישהו, בכוונה מלאה, בלב פתוח ובעיניים טובות, יכולה להיות השפעה עצומה.
כשאנו מוכנים להכנס מתחת ל"אלונקת הכאב" של אנשים שאנו פוגשים,
ומסכימים לשאת איתם ביחד ולו לכמה רגעים חלק ממה שהם חווים, אנחנו מעניקים להם מתנה גדולה.
לכולנו יש צורך עצום להיראות, להשתייך לקבוצה, להיות מובנים ולהרגיש אהובים.
ריפוי מתרחש בכל מיני צורות ולא תמיד אנחנו רואים הכול או מבינים עד כמה.

אני כותב לכם את המילים הללו בהתרגשות עצומה.
משהו בי מרגיש זכות גדולה להנחות מסעות כאלו מטעם עמותת "בשביל המחר",
ומשהו נוסף בי כבר מרגיש היטב את כובד האחריות ואת יראת הכבוד.

את הפוסט הנוכחי אנו בוחר להקדיש לעמותת "בשביל המחר" ולחבריי החדשים שדרכינו הצטלבו לפני פחות משבועיים:
יפעת, מיכה, רון, אפרת, מיה, גדי, צחי, טובי, גיא, נועם, טלי, אופיר, אריאל, מושיק וטל.

אחלו לי ולנו בהצלחה…

**

בימים האחרונים התפרסמו שני פודקאסטים בהשתתפותי:

1. גליה בן חיים הנפלאה אירחה אותי ביער האפשרויות (יער אמיתי!) ובפודקאסט ה"אנושיות" שלה.
את הפרק הקדשנו לנושא של טריגרים והשיחה זרמה וקלחה.
גליה הובילה אותנו למקומות פרקטיים ומוחשיים ודאגה שהמילים והרעיונות יתחברו למציאות ולשטח.
תוכלו להקשיב לנו כאן.

2. יואב יושע אירח אותי שוב בפודקאסט "ים ומלואו" לפרק זורם ומגוון שעסק בחמלה, בתשומת לב,
בעבודה שהצוות שלי ואני עושים באינטל עם משוחררי מילואים, בהרגלים חשובים, איזון ועוד ועוד.
זו השיחה השניה של יואב ושלי (פרק 60 ב"ים ומלואו") ואתם יכולים להקשיב לה כאן.
מוזמנים להקשיב גם לפרק הקודם שהקלטנו (פרק 10) לפני קרוב לשנתיים (תחשבו כמה דברים השתנו מאז..)

המלצה חמה: עשו subscribe לפודקאסטים של גליה ויואב – הםמעלים תוכן איכותי, מרגש ומעניין!

**
כתמיד, אם משהו ממה שנכתב פה נוגע בכם ובא לכם לכתוב לי כמה מילים ולשתף אותי במחשבות-תחושות שלכם, אשמח מאוד לקרוא…

שבת של שלום,
חיים מלאים
רוני ויינברגר

"לתפוס" את הרגש

כך זה קורה:
אנו נמצאים באינטראקציה עם אדם כלשהו.
שומעים משפט מסוים שהוא אומר (לעתים זו מילה בודדת), או רואים משהו שהוא עושה (או לא עושה).

ואז… הדבר הזה (המילה, המשפט או המעשה) שהוא אמר או עשה,
מקפיץ אצלנו טריגר, שמייצר אצלנו רגש ומניע אותנו לפעולה.
תוך עשירית שניה, בעקבות אותו משפט או מעשה,
אנו יכולים למצוא עצמנו במקום שונה מאוד מזה שהיינו בו עד אותו רגע.
פעמים רבות, שונה מאוד מהמקום שאנו רוצים להיות בו.
השינוי יכול להיות מחשבתי, רגשי, פעולתי או כולם ביחד.

לעתים קרובות נזהה את השינוי רק בדיעבד,
אולי אחרי שעשינו או אמרנו משהו שאנו מצטערים עליו.
למעשה, אנו "נחטפים" על ידי המצב ומגיבים מהאוטומט שלנו ולא מבחירה מודעת.
פעמים רבות זיהוי החטיפה יהיה אחרי זמן רב. שעות, ימים ואף יותר.
ואז, ייתכן מאוד, שנסחוב את "המצב החדש" שלנו לאינטראקציה הבאה עם האדם הבא.

כלל הברזל שמתקיים "רק" ב 100% מהמקרים הוא
שהתגובה הרגשית שלנו היא תמיד תוצר של הסיפור שלנו,
ואף פעם לא תוצר של מה שהאדם שאיתנו אמר או עשה.
היא תמיד נובעת ממה שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שנאמר,
ואף פעם אינה נובעת ממה שבאמת נאמר.

מעבר לשליטה בתגובה, החשיבות הגדולה של "לתפוס את הרגש" היא בבהירות שהוא יוצר.
כשאנו מסוגלים לסמן לעצמנו את המילה, המשפט או המעשה שעוררו בנו את הרגש, 
חלק גדול מ"המטען" נפרק ומשפיע עלינו הרבה פחות.

כשאנחנו "תופסים את הרגש", אנו מסוגלים גם "לתפוס את הסיפור" שמנהל אותנו.

**
שלשום בערב הייתי במצב רוח מרומם במיוחד לאחר יום משמעותי, מלא ומהנה.
לאחר ארוחת הערב התחברתי למחשב והתחלתי לעבור על מיילים.
הבחנתי במייל מסוים שציפיתי לו (ראיתי את הנושא ואת שם השולחת) ונכנסתי אליו.
בתוך עשירית שניה מצב הרוח שלי השתנה לגמרי וכל האנרגיה שחשתי לפני כן התהפכה לחלוטין.

הזדמנות טובה לנסות "לתפוס רגש" בזמן אמת:

1. בשלב ראשון אני שם לב לשינוי הרגשי שאני חווה.
מצב הרוח המרומם שהייתי בו השתנה לגמרי עם קריאת המייל.

2. בשלב השני אני מפנה את תשומת הלב לרגש המסוים.
אני מרגיש הפתעה, כעס ותסכול שלא היו שם לפני.

3. בשלב השלישי אני מנסה לזהות את הטריגר במדויק.
ברור שהדבר קשור במייל שקראתי, אבל מה בדיוק יש בו שהקפיץ לי את זה?
הנה החלקים במייל שהיוו את הטריגר עבורי:

בבדיקה מהירה מצאתי בשתי השורות שני טריגרים שונים שהפעילו אותי:

א. "כבר ביום ראשון סגרנו" – 
סיגל (שם בדוי, שולחת המייל) ביקשה שאשלח לה חומרים עד יום שני, וכך היה.
פתאום אני מגלה שהתוכן נסגר עוד לפני ששלחתי את החומרים שלי.

ב. "נצרף אותך", "נעדכן אותך"…
גם מבטלים השתתפות שסוכמה בינינו וגם מודיעים לי מה יעשו איתי בלי שבדקו אם זה מתאים לי.
תחושת כעס מתוך מחשבה שלוקחים אותי כמובן מאליו ושמשתמשים בי.

בשלב הזה אני עדיין חווה כעס ותסכול אם כי בעוצמה פחותה לאחר זיהוי הטריגר.

4. אני בוחר להגיב במייל שבו אביע את עצמי באסרטיביות אך לא בתוקפנות.
בין היתר אני כותב:

שלחתי את המייל וזה השפיע מידית על "המצב" שלי.
הרגש התחיל להשתנות, העוצמה ירדה ותשומת הלב עברה לעניינים אחרים,
בידיעה שהעניין בתהליך ומבלי לסחוב את "השק" לאינטראקציות הבאות.

אגב, כשדיברתי עם סיגל למחרת בבוקר, 
הבנתי את נקודת מבטה ואת התפתחות העניינים. הסיפור שמשתמשים בי ולוקחים אותי כמובן מאליו היה רק סיפור.
בשיחה קצרה בת מספר דקות "ניקינו" את המרחב בינינו והמשכנו הלאה.

**
היום-יום שלנו מלא בעשרות ומאות אירועים כאלו.
כשאנו מצליחים "לתפוס את הרגש" זה משפיע מיידית על איכות החיים שלנו, 
על מערכות היחסים שלנו ואף על התוצאות שנשיג.

הפוסט הנוכחי ("לתפוס את הרגש") הוא כלי מספר 8 בסדרת "52 הכלים לתקשורת ויחסים".
אם אהבתם את הפוסט ואתם מוצאים בו ערך,
אתם מוזמנים להירשם לסדרה כולה ולקבל גם את שאר 51 הכלים.

 **

הזמנה לפני סיום:
ביום ב' הקרוב, 5.2.24 בשעה 20:00-21:30 אקיים מפגש זום בנושא "עבודה עם טריגרים".

בין היתר נדבר על: מה זה טריגר, אילו סוגי טריגרים קיימים, איך לזהות שהופעלנו ע"י טריגר,
איך להקטין השפעות והשלכות בזמן אמת, איך לעבור מתגובה אוטומטית לבחירה מודעת שמשרתת אותנו. 

המפגש הינו ללא עלות ומצריך הרשמה מוקדמת. 

המפגש יוקלט והקלטה תישלח לכל הנרשמים,
כך שגם אם אינכם יכולים להשתתף במפגש החי, תוכלו לקבל את ההקלטה ולצפות בה.
לקראת המפגש אשלח לכל הנרשמים קישור זום למפגש. 

עד כה נרשמו 316 משתתפות ומשתתפים. 

רוצים לקחת חלק בהדרכה או לצפות בהקלטה?
מוזמנים להירשם למפגש "עבודה עם טריגרים" כאן

אם יש לכם שאלה או בקשה הקשורים לטריגרים שתרצו שאתייחס אליהן במפגש, מוזמנים לכתוב לי במייל חוזר.
אני מבטיח לקרוא באופן אישי את כל התגובות ולהתייחס במפגש לנקודות המרכזיות שאקבל. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"אני בסדר"

"מה שלומך?" הפכה בימים האלה לאחת השאלות הכי נפוצות, ושהכי מורכב או מעצבן לענות עליהן.
האם מי ששואל אותי באמת רוצה לדעת או שזו שאלה נימוסית כזו?
האם אני באמת רוצה לשתף, או שאני מעדיף לתת תשובה כלשהי ושנעבור הלאה?

בימים שאינם הימים הללו, "אני בסדר" היא אחת התשובות הכי נפוצות לשאלת "מה שלומך?".

כשאתם אומרים "אני בסדר", למה בעצם אתם מתכוונים?

יש "אני בסדר" שבאמת מתכוון לזה, כי כך אנחנו מרגישים.
המילים הן שיקוף של ההרגשה ושל מצב הרוח.

יש "אני בסדר" שנאמר למרות שאנחנו מרגישים אחרת,
והסיבה שאנו עונים כך, היא שאיננו בטוחים איך זה ייתפס אם נספר איך אנחנו באמת,
או האם האדם שמולנו באמת פנוי ומסוגל לשמוע את זה.

לפעמים נבחר לענות "אני בסדר" כי התשובה עוזרת לנו לשמור על עצמנו ולהישאר מוחזקים.
אם נתמקד ונדבר על איך אנחנו באמת, משהו בנו ובאנרגייה שלנו עלול לשקוע ולהוריד אותנו.

יש "אני בסדר" ענייני של מענה טקסי-סמלי,
שבעצם אומר "שלום, בואו נתקדם עם הנושא שלשמו התכנסנו, כי יותר חשוב לי לדבר עליו עכשיו."

ויש גם "אני בסדר" של "לא מתחשק לי לשתף אותך עכשיו,
ובוא נסיים את האינטראקציה הזו כדי שאוכל להמשיך הלאה לעניינים אחרים."

**
"בכל פעם ששאלו מורה זן לשלומו, הוא ענה, 'אני בסדר.'
לבסוף אחד מתלמידיו אמר, 'רושי, איך אתה יכול להיות תמיד בסדר?
אף פעם אין לך ימים רעים?'

מורה הזן ענה, 'ודאי שיש לי.
בימים הרעים, אני בסדר.
בימים הטובים, אני גם בסדר.' "

~ מתוך "המקומות שמפחידים אותך" / פמה צ'ודרון

נראה שהתשובה של מורה הזן, מתחברת ל"אני בסדר" שבו יש הלימה בין הנאמר למורגש.

אבל לתחושתי יש כאן עוד משהו:
אולי יותר משהאמירה "אני בסדר" מכוונת לשואל, היא מופנית כלפי המשיב,
סוג של מנטרה תרגולית שתפקידה לחזק ולהזכיר שמצבנו הפנימי מושפע ממה שקורה סביבנו, אך לא מוגדר על ידו.
ששלומנו תלוי במידה רבה לא רק במה שקורה, אלא גם ובעיקר בדרך שבה אנו מתייחסים ומגיבים למה שקורה.

**
למרשאל רוזנברג, יוצר התקשורת המקרבת, היה מנהג יומי של עצירה לחגיגה ואבל.
בכל יום, הוא היה מקדיש תשומת לב במשך מספר דקות,
לדברים שהוא חוגג ולדברים שהוא מתאבל עליהם.

"חגיגה" מתמקדת בשמחה על דברים שקורים ועל צרכים שמתמלאים,
"אבל" מתמקד בקושי, בדברים שלא קורים כפי שהיינו רוצים (ואולי גם לא יקרו), ועל צרכים שלא מתמלאים.
(בתקשורת מקרבת, התאבלות אינה שמורה רק למקרי מוות ואובדן).

אפשר לחגוג לדוגמא שנת לילה טובה ורצופה, מזג אויר נעים,
שקיעה יפה, שיחה מחזקת עם חבר, עבודה משמעותית שהצלחנו לעשות,
או מחשבה על משפחות שזוכות להתאחד עם אהוביהן.

אפשר להתאבל לדוגמא על משפט שאמרנו ושאנו מצטערים עליו,
על תוכנית שלא יצאה לפועל, על תפקוד פחות מיטבי מכפי שהיינו רוצים שיהיה לנו,
על אובדן, או על מצב מורכב ומלא בחוסר וודאות וכאב שלא ברור מתי הוא יסתיים.

חגיגה ואבל חיים ביחד, ומשלימים זה את זה.
שניהם חלק מחיים מלאים.

**
עם השנים, הוספתי לתרגיל היומי של מרשאל מימד נוסף ו"שידרגתי" אותו לעצמי:
לצד החגיגה והאבל הוספתי את הכרת התודה לאנשים ועל אירועים.

אם החגיגה עוזרת לנו לראות את מה שמשמח אותנו ולבוא איתו במגע,
והאבל עוזר לנו להיות בנוכחות עם מה שקשה, עצוב ומאתגר,
הכרת התודה עוזרת לנו להבחין בתרומתם של אנשים ואירועים לחיינו.
היא מתחברת גם לשמחות וחגיגות וגם לאבל וקושי.

תרגול יומי של חגיגה-אבל-הכרת תודה
שומר אותנו מחוברים לחיים מלאים ואותנטיים, המכילים גם וגם וגם:
בכל יום אנו יכולים למצוא גם חגיגות, גם אבל וגם הכרת תודה.

וכשאנו מצליחים לעשות את זה בכל יום,
גם היום, גם בימים נמוכים או גבוהים,
מתחזק משהו בביטחון ובשקט שלנו.

**
כשחוזרים על הפעולה הזו שוב ושוב והופכים אותה להרגל יומי,
היא משנה את ההתייחסות שלנו לחיים.

ראשית, היא מרחיבה את הפרספקטיבה שלנו.
היא מאפשרת לנו לראות את הגם וגם,
ובכך עוזרת לנו להימנע מחוסר איזון קיצוני המוטה לאחד הצדדים.
יש משהו משחרר בהבנה שבכל יום אנחנו חווים גם וגם:
אפשר להפסיק לצפות ליום דימיוני כלשהו שבו לא נחווה אבל ושהחיים יהיו רק חגיגות ושמחות.

בנוסף, היא מחזקת את בטחוננו ביכולת שלנו לחיות:
מעבר לרעיון העקרוני שבכל יום נתון יש "גם וגם" ורק צריך להיות מסוגלים להבחין בכך,
ההרגל היומי מאפשר לנו לחוות את זה בפועל.
כשאנחנו מצליחים לחוות חגיגה, אבל והכרת תודה בעקביות ומדי יום,
גם בימים "גבוהים", וגם בימים "נמוכים" שבהם זה יותר קשה,
הביטחון שלנו מתחזק, תחושת החיות מתעצמת והנפש קצת נרגעת.

תרגול יומי של חגיגה-אבל-הכרת תודה הוא גם סוג של פרשנות בנוגע לחיים ולמה שמאפיין אותם,
וגם אמונה ותחושה בנוגע לעצמנו – ליכולת ולמסוגלות שלנו, גם במצבים מאתגרים.

**
בשבוע שעבר כתבתי על פיתוח מיומנות.

חגיגה, אבל והכרת תודה הן שלוש מיומנויות חיים יסודיות שניתן לפתח.

התרגול היומי של חגיגה-אבל-הכרת תודה, הוא זו סוג של העמקה מעשית ל"אני בסדר" של מורה הזן:

מה שלומך?
אני בסדר.
גם היום אני חוגג, מתאבל ומכיר תודה.

בתפילה לשלומם, לבריאותם ולהחלמתם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים והמשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הקלף האחרון

הבוקר נזכרתי באירוע שחוויתי לפני כארבעים שנה.
זה היה בתחילת שנות השמונים, בתקופת החופש הגדול.
אני בגיל בית הספר היסודי, עולה לכיתה ה' או ו' או משהו כזה.
היו אז הרבה פחות ערוצים בטלוויזיה ומחשבים אישיים.
הסמארטפונים ו"בעיית המסכים" עוד לא נולדו.
את מרבית הזמן הפנוי הייתי מבלה בשכונה עם חברים.

באותו קיץ, יצא לשוק אלבום מדבקות של קלפי אינדיאנים.
אני, כל השכונה, ואולי גם העיר וחצי מדינה היינו באטרף על האלבום הזה.
בכדי להשלים את האלבום היה צריך לאסוף כמה מאות קלפי-מדבקות.
אהבתי מאוד את התמונות והסיפורים שעוררו את דימיוני,
ולא פחות מכך את האתגר שבאיסוף,
את ההפתעה של מה יצא בחבילה הבאה שקונים במכולת,
ואת התחרות, ההחלפות והמו"מים שמול החבר'ה.

"מה מצב האינדיאנים?" התעניין אבי יום אחד.
סיפרתי לו בהתלהבות שאני אוטוטו מסיים את האלבום,
שחסר לי קלף אחד אחרון בכדי להשלים אותו.
זהו קלף נדיר במיוחד שאין גם לאף אחד מחברי ושמעולם לא נתקלנו בו.
"איזה קלף..? מה מספרו..?" הוא שאל..

כמה ימים לאחר מכן, באחד הערבים, חזר אבי הביתה מעבודתו כשהוא מחייך מאוזן לאוזן.
קשה לי לשחזר במדויק מה עבר עלי באותו רגע,
אבל אני די משוכנע שברגע שראיתי אותו משהו בי כבר ידע…
הוא הביט בי במין נצנוץ שובב כזה בעיניו,
הכניס את היד לכיסו, שלף קלף אינדיאנים ונתן לי אותו.
הקלף האחרון !
הקלף שסגר לי את האלבום !!!

קשה לתאר את גודל השמחה ואת פרץ האנדרלין שחשתי באותו רגע.
רצתי לחדר, הדבקתי את הקלף באלבום וטסתי למטה לחגוג את נצחוני ולספר לכל החבר'ה.

לפעמים מפתיע אותי למה האירוע הזה נחרט בליבי.
אני בעיקר מופתע מהעוצמה של מה שהוא מעורר בי עד היום.
כי לכאורה זהו עניין די שולי.
אני בטוח שהיו הרבה אירועים אחרים יותר חשובים, משמחים, משמעותיים או עצובים.

כנראה שמה שהיה שם עבורי זה הרבה יותר מלנצח בתחרות או לסיים ראשון:

1. אבי ראה אותי –
הוא התעניין בשלומי,
שם לב למה שמעסיק אותי,
הבין את הצרכים שלי.

2. היה אכפת לו ממני –
הוא לא "עבר הלאה" או המשיך לענייניו האחרים.
היה אכפת לו ממני וזה היה חשוב לו לא פחות מדברים אחרים.
הוא השקיע בי וחיפש את הקלף המסוים
כי זה מסוג הדברים שאי אפשר לקנות פשוט בכסף.

3. הוא "סיפק את הסחורה" –
הוא נתן מענה מדויק לצורך שלי.
אגב, אין לי מושג איך הוא עשה את זה ואת מי מהעובדים/ספקים/לקוחות שלו הוא הפעיל בכדי שזה יקרה. 
אני בטוח שהוא היה עסוק מאוד כמנהל מפעל עם מיליון ואחד דברים אחרים לעשות ולדאוג להם.
אבל בשורה התחתונה – הוא השיג לי את הקלף שכ"כ רציתי.

***
השיעור שקיבלתי אז לפני כארבעים שנה ממשיך ללוות אותי.
הוא מבטא עבורי חלק מהמהות העמוקה של תקשורת מקרבת,
ואני משתדל "לחיות אותו" ברמה יומיומית במימדי חיי השונים:
להיות מסוגל לראות מישהו,
להתעניין בו ולהיות אכפתי כלפיו,
לענות על צורך חשוב שלו,
ולתת לו ערך משמעותי.

***
שנים לאחר שגיליתי את גישת התקשורת המקרבת, וכבר הייתי עמוק בתוכה,
גיליתי בהתרגשות שתאריך הלידה של אבי ושל מרשאל רוזנברג (יוצר הגישה) זהה.
שניהם נולדו בדיוק באותו תאריך: יום, חודש ושנה.

מה הסיכוי שזה יקרה?
שני אנשים שהשפיעו רבות על חיי, נולדו בהפרש של דקות או שעות זה מזה.
אם זה היה סרט הוליוודי הייתי קורא להם "האב הביולוגי" ו"האב הרוחני" שלי.

אבי, אפריים (פרנציסק) ויינברגר ז"ל ומרשאל רוזנברג ז"ל נולדו ב 6.10.1934, בדיוק היום לפני 89 שנים.
היום, 6.10, לפני חמישים שנה, פרצה מלחמת יום הכיפורים.
בדיוק ביום ההולדת שלו, הוריד אבי את הצ'ימידן מהבוידם, הכניס לתוכו כמה דברים,
נפרד מאשתו ומשני בניו, ויצא מהבית לחמישה-שישה חודשים, למלחמה שתשפיע עליו מאוד.
אני הייתי אז בן שנה וחצי, והוא בן 39.

כשאני חושב על אבי ועל מרשאל,
עולים בי הכרת תודה עצומה, שמחה גדולה וגעגוע עמוק.

יהי זכרם ברוך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שיתוף אישי וארבע הזמנות לשנה החדשה

בסוף השבוע האחרון זכיתי להשתתף בסדנת תקשורת מקרבת יוצאת דופן בהנחייתו המופלאה של יורם מוסנזון.
יש בי הכרת תודה עצומה ליורם (ולשאנייה) על הסדנה הזו,
ועל שלל רגעים אנושיים משמעותיים ומרגשים שחוויתי שם.
אחד הדברים הכיפיים והמשמחים היה לפגוש בחיים האמיתיים חלק מקוראי הבלוג הזה.
שלושת הימים הללו עוררו בתוכי ובחיי תנועה חזקה שעדיין נוכחת, גם שבוע אחרי, וזה מרגש.

לקראת סוף הסדנה, מספר משתתפים ביטאו עצב על שהסדנה עומדת להסתיים.
הם ביטאו את הכרת התודה הגדולה שלהם ליורם ולאסיסטנטים/יות של הסדנה (היו כעשרה כאלה),
שהיו שם בשבילם בהקשבה, ברגישות, בתשומת לב ובתמיכה מלאה.
החוויה של נוכחות במרחב כל כך עדין, אכפתי, קשוב, אותנטי ומקבל חזקה מאוד.
לפעמים זה מרגיש כמו עולם מקביל, בועה בתוך העולם "האמיתי".
הם ביטאו את הפער שבין החיים בסדנה לבין החיים שמחוץ לסדנה,
ואת הכמיהה הגדולה שלהם לכך שגם ב"חיים הרגילים" בבית ובעבודה,
הם יוכלו לחיות בסביבה מכילה, רגישה וקשובה, בנוכחות אנשים שאכפת להם באמת מאתנו,
שיש להם את הרצון והיכולת להיות אתנו, להקשיב לנו ולתמוך בנו,
ושנרגיש מספיק נוח ובטוח לבטא את עצמנו באותנטיות כשאנו איתם.

**
העצב והכמיהה הזו מוכרים לי היטב.
גם מתוך החוויה האישית שלי, וגם כי הם עולים בכל סדנה מהסוג הזה.

אבל הפעם, לצד התחושות והחוויות המוכרות, חוויתי משהו קצת אחר, מפתיע ודי עוצמתי:
בבוקר שאחרי הסדנה, "נפל לי אסימון", שהפער בין מה שהיה בסדנה לבין חלקים גדולים בחיי הוא לא כזה גדול.
פתאום קלטתי, שברמה מסוימת, אני וחבריי לעבודה, הצלחנו ליצור סביבת עבודה ייחודית,
שהאכפתיות האנושית, הרגישות, ההקשבה, הרצון להיטיב, התמיכה ההדדית והאותנטיות,
הם חלק מרכזי מהיום-יום שלנו, לצד כל האתגרים, הקשיים והפערים.

יכול להיות שהנקודה שהתחדדה לי ושהיתה מרגשת מאוד עבורי,
היא שזה כבר משהו מערכתי, לא שיגעון של בן אדם אחד, שאנחנו מחזיקים את זה ביחד בארגון של 250 אנשים,
ושאנחנו אשכרה חיים את זה בעולם עסקי אמיתי שהוא סופר תחרותי, תובעני ואינטנסיבי.

המחשבה הזו העלתה בי הכרת תודה עצומה על שאני זוכה להיות חלק מזה ולחוות את זה,
ושיש לי כל כך הרבה מערכות יחסים תומכות, אכפתיות ומזינות ביום-יום התעסוקתי שלי.

ואז עלתה בי התרגשות עצומה מהמחשבה על כך שאולי הארגון שאני חלק ממנו הוא הוכחה לכך שזה אפשרי.
שבאמת ניתן ליצור משהו כזה בעולם אמיתי ולא רק לדבר עליו בסדנאות או לחלום עליו.

התחושה הבאה שעלתה בי היתה עצב ואבל:
אמרתי לעצמי שכל כך הרבה תנאים צריכם להתקיים בכדי שזה יקרה.
שכל כך הרבה אנשים ומשאבים מושקעים בזה במשך שנים, בכדי לבנות ולשמר את זה.
ושהחוויה הזו היא כל כך ייחודית ויוצאת דופן,
סוג של יוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל ואולי אפילו מחדד את הפער.

**
בשלב מסוים התחילה לעלות בי שיפוטיות עצמית.
אולי עדיף לא לשתף בחוויה ובמחשבה הזו.
כי קודם כל זה עלול להישמע שחצני ומתנשא.
שהרי הדברים ממש לא מושלמים, ויש כל-כך הרבה קשיים ופערים.
מה יחשבו הקולגות והעובדים בארגון שלי שיקראו את זה ושחושבים-מרגישים אחרת ממני?
וגם, למה לחגוג בקול רם משהו, שעלול לעורר תחושת כאב ועצב אצל אנשים שהחויה שלהם שונה מאוד?
זה בסדר לחגוג את זה ולהתרגש מזה לעצמי, אבל למה להתפאר בזה בפומבי?

בסופו של דבר בחרתי לשתף בזה ולא להצניע או להסתיר.
כי באמת יש פה משהו חזק ומרגש עבורי.
כי בא לי לצעוק לעולם שזה אפשרי, ושזה רחוק מלהיות מושלם.
כי משהו בי מקווה לעורר קצת תקווה והשראה (לצד העצב והכאב) בשיתוף הזה.
ולבסוף, כי אני לא רוצה לתת לפחד של איך זה ייתפס על ידי אחרים לעצור אותי.

**
עד כאן השיתוף האישי, ועכשיו ארבע הזמנות לקראת השנה החדשה:

1. תהליך אישי לסגירת שנה והתכווננות לשנה החדשה –
תהליך מובנה בן מספר שלבים שמאפשר לכם התבוננות רפלקטיבית על השנה החולפת, והתכווננות לקראת השנה הקרובה.
התהליך הוא ברוח תקשורת מקרבת עם מיקוד ותשומת לב בצרכים.
זה תהליך בן כחצי שעה-שעה שאני אוהב לעשות עם עצמי, לרוב לקראת ערב ראש השנה,
ובכל פעם שאני עושה אותו עולה שם משהו חדש, רענן, משמעותי, לפעמים אפילו מפתיע.
לפני מספר שנים כתבתי פוסט שבו גם הסברתי על התהליך וכיצד לעשות אותו עם עצמכם,
וגם שיתפתי בפתיחות במה שחוויתי תוך כדי שעשיתי אותו עם עצמי ובאיך הוא התפתח עבורי.
רוצים לקרוא עוד? כל הפרטים כאן.

**
2. רפלקציה בסגנון קצת אחר, שגם היא משמעותית מאוד, היא "שיחת 5 השאלות":
אתם יכולים לקיים אותה עם מישהו אחר, או עם עצמכם.
הרעיון המרכזי כאן הוא להאט, לעצור ולשאול את עצמכם 5 שאלות ממוקדות,
שכל אחת מהן ממקדת את תשומת הלב בהיבט חשוב אחר של תנועת החיים שלכם.
השילוב של חמש השאלות, עוזר ליצור התבוננות הוליסטית (שאולי איננו מורגלים בה) על עצמנו ועל חיינו,
ולתת מקום להיבטים שונים וחשובים של חיינו.
רפלקציית "חמש השאלות" מצריכה קצת יותר זמן, כשעה-שעה וחצי לפחות,
ולרוב היא גם מניעה תהליך פנימי שנמשך מספר ימים ומתפתח תוך כדי תנועה.

בפוסט הזה תמצאו את חמש השאלות והסבר על התהליך.

**
3. בתחילת הפוסט הזכרתי את סדנת סוף השבוע הקודם של יורם מוסנזון,
שזכיתי להשתתף בה בתור אסיסטנט-תומך ושהיתה כל כך משמעותית עבורי.
למעשה, אני עדיין חווה אותה, וההשפעות שלה עלי עדיין חיות ונוכחות מאוד.
בסוף השבוע הקרוב, ימי חמישי-שבת הבאים (ממש לפני כיפור),
יורם מעביר סדנה נוספת בשם "להיות הצורך שאני רוצה לראות בעולם".
הסדנה מיועדת למשתתפים בעלי ניסיון של 100 שעות לפחות בגישת התקשורת המקרבת.
אם אתם עומדים בתנאי הסף הזה, אני ממש ממש ממש ממליץ לכם לקרוא על הסדנה ולשקול להירשם.
אני מתכוון להיות גם בסדנה הזו (כאסיסטנט-תומך) וההתרגשות לקראת האירוע כבר מתחילה לעלות בי.

הפרטים המלאים על הסדנה כאן.

אם יש לכם שאלות מוזמנים ליצור קשר בוואטסאפ עם גוני לטלפון 054-5618877 או למייל gonizil88@gmail.com 

**
4. אם אתם מחפשים לעצמכם תוכנית התפתחותית לשנה הקרובה,
ו/או להיות חלק ממסגרת לימודית משמעותית ויוצאת דופן,
אני ממש, אבל ממש ממש ממש, ממליץ לכם לבדוק את "רקמה" –
תכנית ייחודית, מרגשת ופורצת דרך המשלבת בין עולמות ידע חדשניים בפיתוח קהילות וארגונים.
התוכנית נפתחת ממש אחרי החגים, ותימשך שנה שלמה.
מנחי התוכנית הם שרון כרמל וחן צבי, שאת שניהם זכיתי להכיר באופן אישי בשנים האחרונות.
עבורי חן צבי הוא אדם מעורר השראה וחוקר פורץ דרך בעל ידע עצום וסקרנות אינסופית.
לפני כשנתיים למדתי איתו קורס בקבלת החלטות קבוצתית שהיה מעורר, מחדש ומפרה.
שרון כרמל היא מנחת תקשורת מקרבת מנוסה המביאה מלללאאאאא ניסיון וידע מעולמות ותהליכים קהילתיים, מעגלים מאחים ועוד ועוד.
תוכנית "רקמה" היא פרי יצירתם של שרון וחן, כנראה התוכנית המרכזית והכי משמעותית שהם יובילו בשנה הקרובה.
הם מביאים לתוכנית הזו לא רק את הידע והניסיון העצומים שלהם אלא גם את כל הלב והנשמה.
ניתן לקרוא עוד על תוכנית "רקמה" כאן.
בנוסף, מוזמנים להשתתף במפגש זום ששרון וחן יקיימו ביום ד' הקרוב בנושא "3 המימדים לשינוי ארגוני-קהילתי מוצלח".
זו אחלה הזדמנות לפגוש אותם ולראות אם אתם מתחברים אליהם ואל התכנים שלהם.
הנה הקישור להרשמה למפגש הזום שיתקיים ביום ד' 20.9 בשעה 20:30.

**
עד כאן לבינתיים.
אני מקווה שהפוסט הזה היה משמעותי ומיטיב עבורכם ושהשיתוף או ההזמנות תורמים/יתרמו לחייכם.

אם בא לכם לכתוב לי כמה מילים אישיות במייל חוזר יעניין אותי לקרוא.
אני מבטיח להשיב לכל מייל באופן אישי, וייתכן שיקח לי מספר ימים לחזור אליכם.

שתהיה שנה טובה ומבורכת,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

משוב 720

"משוב 360 מעלות" (ובקיצור "משוב 360") הוא מונח הלקוח מעולמות ארגוניים המתאר תהליך של משוב מקיף.
הרעיון במשוב 360 הוא לבנות תמונה הוליסטית של עצמנו בעזרת שלושה מקורות משוב עיקריים:
העובדים שתחתינו, הקולגות המקבילים לנו והמנהלים הממונים עלינו.
כמי שהתנסה פעמים רבות בתהליך שכזה, אני מוצא ערך רב בתהליך ובמידע המגיע ממנו. 

משוב 360 מסייע לתת מענה לשני אתגרים נפוצים:

– הוא מסייע לנו לזהות נקודות עיוורון שלנו (blind spots) שאיננו מודעים להן ומדגיש נקודות מפתח,
החוזרות שוב ושוב במספר משובים המגיעים מבעלי תפקידים שונים.

– הוא מציג לנו תמונה רב-כיוונית ובכך מפחית את הסיכוי להטייה הנובעת מנקודת מבט מסוימת אחת,
למשל של המנהל הישיר שלנו, הרואה אותנו מנקודת המבט המוגבלת שלו.

לאחרונה נחשפתי לרעיון חדש לי, המעורר את סקרנותי ומרגיש לי אפקטיבי ועוצמתי אפילו יותר ממשוב 360:

"משוב 720"

במשוב 720 אנחנו פונים לא רק אל האנשים המקיפים אותנו בעבודה,
אלא גם לאלו שמקיפים אותנו בחיינו האישיים: להורינו, בני ובנות הזוג שלנו, אחינו ואחיותינו, ילדינו, חברינו ועוד.
(השם 720 מעלות מציין שני מעגלים בני 360 מעלות).

בגלל שתפקידנו בעבודה שונה בדרך כלל מתפקידנו במשפחה, או עם חברים,
סביר להניח שנקודות המבט שנקבל במשוב 720 תהיינה הרבה יותר מגוונות ומקיפות.

כשאנחנו עוברים בין סביבות שונות אנחנו מחליפים תפקידים ואחראויות, מה שמשפיע על דרך ההתנהלות שלנו,
אבל אנחנו תמיד מביאים איתנו לכל מפגש ולכל סיטואציה את עצמנו.
הדבר היחיד המשותף לכלל מעגלי חיינו ולכל האינטראקציות שלנו במשפחה, בעבודה ובקהילה, הוא אנחנו עצמנו.

המוטיבציה המרכזית בבסיסו של משוב 720 היא יצירת בהירות ומיקוד שיעזרו לנו להתפתח כבני אדם.

הגירסה של משוב 720 שמעוררת את סקרנותי ומושכת אותי להתנסות בה,
מבוססת על שאלה אחת בלבד שאנו שואלים את כל מי שאנו פונים אליו.

שאילת שאלה אחת בלבד תורמת לחדות, למיקוד ולבהירות, הן אצל השואל והן אצל המשיב.
לא תמיד קל לענות עליה ולפעמים יידרש זמן לחשוב ולגבש תשובה.

הנה שאלה לדוגמא שמרגישה לי מתאימה עבורי (מומלץ שתדייקו לעצמכם את השאלה שמתאימה לכם):

"מה הדבר המרכזי האחד שלדעתך כדאי לי לשנות בדרך שבה אני מתנהל,
ושאם אעשה זאת, זה יתרום בצורה משמעותית לתפקוד שלי ו/או למערכת היחסים שלנו?"

**
תוך כדי כתיבת השורות הללו,
אני מדמיין את עצמי יושב עם מספר אנשים יקרים לי ממעגלי חיי השונים,
ביניהם אשתי, ילדיי, אמי, אחי, חברים, אנשים שעובדים איתי ועוד.

רק מהמחשבה על זה הדופק שלי עולה, ואיתו גם סקרנות, התרגשות ולחץ.

העניין הוא לא רק התשובות שאקבל ומה הם יגידו,
אלא במידה רבה גם השיחה שתתהווה והאינטראקציה שתתפתח.

כשאנו פונים למישהו ומבקשים ממנו להשיב לשאלה הזו,
אנו בעצם אומרים לו שהוא חשוב לנו,
שאנו סומכים עליו ומכבדים אותו,
ושחשוב לנו לשמוע אותו.

איך זה נשמע לכם? בא לכם להתנסות במשהו כזה?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. ביום רביעי הקרוב, ערב ט' באב, אשתתף ביוזמת "נפגשים" של עשרות מעגלי שיח ברחבי הארץ.
אתם מוזמנים לראות את מיקומי המעגלים השונים ולהירשם לאחד האירועים ללא עלות בקישור הבא.
אני אשתתף באירוע שבפארק כפר סבא ואנחה את אחד המעגלים שם.