פגישה

השבוע היה לי שבוע פורה במיוחד.
השתתפתי בפגישות אישיות עם מספר אנשים מוכרים ומרתקים, ביניהם:
ששי גז, מלכה פיוטרקובסקי, לינוי בר-גפן, יוני רכטר, אבי נשר,
אורנה בנאי, יגאל גוואטה, דודי אמסלם, גיא רולניק, שולי רנד ואושרת קוטלר.
אני מנחש שאתם מכירים את מרבית השמות, אולי אפילו את כולם.

הבהרה:
זו לא היתה פגישה בארבע עיניים ביני לבין כל אחד ואחת מהאנשים הללו,
אלא פגישה אישית בת כחצי שעה בינם לבין רוני קובן שאירח אותם בתוכניתו "פגישה".
אני "הצטרפתי" למפגשים הללו באמצעות הפודקסט "פגישה" של רוני קובן,
שהוא למעשה הגירסה הקולית לתוכנית המצולמת בכאן11.

אני מוצא שלהקשבה לפגישה אישית שכזו יש ערך עצום עבורי.
איכות מזוקקת של מפגש אנושי מרתק, לעתים מרגש ונוגע, לעתים מעורר התנגדות, תמיד מעורר מחשבה.
משהו כל כך שונה מהכותרות הרדודות שמשטיחות את המציאות ומתחרות על תשומת הלב שלנו.

הנה לדוגמא ארבעה רגעים ומחשבות מתוך מספר פגישות שהקשבתי להן:

אורנה בנאי היא מודל לאומץ ואותנטיות בעיניי.
בשיחה איתה היא מתארת רגע נוגע במיוחד המתרחש בגיל 16,
שבו היא משתפת את אחיה הבכור, האהוב והנערץ מאיר בנאי ז"ל, בכך שהיא נמשכת לנשים.
בלי לעשות ספויילר, התגובה של מאיר לשיתוף של אורנה הפתיעה אותי ותפסה אותי לא מוכן.
היא המחישה לי את מורכבות החיים ואת מורכבות המסע שאנשים עוברים.

**
גיא רולניק הוא מישהו שאני עוקב אחריו כבר שנים באמצעות הטורים והפודקסטים שלו.
הוא משפיע מאוד על התפיסה שלי, לדוגמא בכל מה שקשור לרשתות החברתיות, ולערוצי הטלויזיה.
לא אחת תהיתי מאיפה הוא שואב את הכוחות ואת האומץ שלו.
כל הפגישה שלו עם רוני קובן היתה מרתקת, אבל הרגע הכי מרגש היה לקראת הסוף,
כשקובן שאל אותו משהו ש"קילף" אותו וגרם לו להיחנק מהתרגשות בלי יכולת לדבר.

**
הפגישות עם דודי אמסלם ויגאל גוואטה עוררו בי מחשבות על הדומה והשונה ביניהם.
נקודת הפתיחה של המשפחות של שניהם בארץ היתה לא פשוטה וכללה עוני, קשיים והשפלות.
אני חווה את האנרגייה של שני האנשים הללו היום בצורה מאוד שונה.
כל אחד מהם לקח את חוויות הילדות שנצרבו בו למקום אחר ומקדיש את חייו לדברים שונים.

**
את מלכה פיוטרקובסקי לא ממש הכרתי לפני הפגישה עם קובן.
אישה מעוררת השראה, לוחמת פורצת דרך שמובילה תהליכי שינוי עמוקים בסביבה מורכבת.
ההקשבה לה העמיקה את הההבנה שלי בנוגע לחלק מהאתגרים וההתמודדויות,
והמחישה לי בצורה מעוררת התפעלות ותקווה שאפשר גם אחרת ושניתן למצוא פתרונות אם ממש רוצים.

**
האם זה לגיטימי להקדיש את הפוסט לפודקסט כלשהו ולפתוח במילים "שבוע פורה במיוחד"?
זה לא קצת מנותק וחסר רגישות במיוחד בשבוע כל-כך מורכב, עצוב וקשה?

אני מאמין שזה לגיטימי וחשוב.
החיים מלאים והם גם וגם.
אפשר גם להקשיב לרוני קובן וגם להיות באירוע זיכרון עם משפחות החטופים והחללים.
אפשר גם לכאוב ולהתאבל, וגם לתת מקום לשמחה ולהנאה.
כולם חשובים, האחד לא על חשבון השני.

תודה לרוני קובן, לתוכנית "פגישה" בכאן 11 ולפודקאסט הנפלא על כל המתנות הללו.
מפגש אנושי מרתק, מלמד, מרגש ומקרב.

אפשר גם אחרת.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"השמיים שבתוכי"

להיות בן תמותה

מדי פעם אני פוגש ספר שהקריאה בו משפיעה עלי מאוד.
ההשפעה הגדולה ביותר, היא אולי זו שמשנה את התפיסה שלי בנוגע לעצמי או לעולם.

"להיות בן תמותה" של אטול גוואנדה הוא אחד הספרים הללו.
קראתי אותו לראשונה לפני כחמש שנים ומאז אני חוזר אליו שוב ושוב.

הרעיון המרכזי שהתחדד שלי בזכות הספר הזה,
נוגע בדרך שבה אנו מתייחסים לקונפליקט שבין משך החיים לבין איכותם,
ובמילים אחרות, למתח שבין הצורך בביטחון ובמוגנות לבין הצורך בחופש בחירה ותנועה.

לדבריו, כשזה נוגע לאנשים אחרים שחשובים לנו, שאנו דואגים להם ואוהבים אותם,
אנו מתעדפים ביטחון על פני אוטונומיה וחופש בחירה-תנועה.
רק שלא ייפלו. רק שלא יקרה להם משהו. להיזהר. לשמור עליהם.
ולעומת זאת, כשמדובר בנו עצמנו, אנחנו נותנים משקל הרבה יותר גדול לחופש בחירה ולאוטונומיה.

**
כותרת המשנה של הספר היא "הרפואה ומה שחשוב בסוף החיים",
אבל בעיניי הספר חשוב ורלוונטי לא רק למי שעסוק באתגרים בריאותיים משמעותיים,
אלא לכל מי שמתעניין בנושא משמעות החיים ומשמעות בחיים.

בהקשר הזה, חבר חכם סיפר לי לפני שנים רבות,
שהוא אוהב לקרוא ראיונות עם אנשים הקרובים לסוף חייהם,
כיון שהנקודה המיוחדת הזו המשלבת ניסיון חיים עשיר לצד הכרה בארעיות שלהם,
מייצרת להם חדות, בהירות וצלילות בנוגע למה שחשוב באמת,
וזה משהו שהוא רוצה ללמוד מהם ולהפנים בחייו כבר עכשיו.

העליתי לאתר מספר ציטוטים נבחרים שאני אוהב מתוך הספר.

תוכלו לקרוא אותם בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. כפי שזה נראה כרגע, בסוף השבוע הבא אהיה בהפסקה, ולא אשלח את המייל השבועי.

הסנדק

מה סרט הקולנוע שאתם הכי אוהבים?
איזו סדרת טלויזיה אהובה עליכם במיוחד?

בדרך כלל כששואלים אותי "מה ה ___ (מאכל / ספר / שיר / …) שאתה הכי אוהב?", אני מתקשה לענות.
יש הרבה כאלו וקשה לבחור אחד ולמקם אותו מעל כולם.

במקרה של סרט קולנוע וסדרת טלויזיה יש לי תשובה די ברורה שאני מרגיש איתה בנוח.

בראש רשימת סרטי הקולנוע האהובים עלי ניצבים סדרת סרטי "הסנדק" בכיכובם של מרלון ברנדו ואל פאצ'ינו.
"בורגן" היא סדרת טלויזיה שאני ממש אוהב ושלאחרונה סיימתי לצפות בעונה הרביעית שלה – "הממשלה."

סרטי "הסנדק" מגוללים את סיפורה של משפחת קורליאונה, אחת מחמש המשפחות השולטות במאפיה הסיציליאנית של ניו יורק.
שתי דמויות מרכזיות שהסיפור מתמקד בהן, הן אב המשפחה הוא ויטו קורליאונה (מרלון ברנדו),
ובנו הצעיר מייקל קורליאונה (אל פאצ'ינו) שלימים הופך להיות אב המשפחה.

סדרת הטלויזיה הדנית "בורגן", מתמקדת בסיפורה של בירגיטה ניבורג,
פוליטיקאית כריזמטית שנבחרת במפתיע לראשת ממשלת דנמרק.

מה הופך את ה"סנדק" ואת "בורגן" למושכים ומעניינים עבורי? למה אני כל-כך אוהב לצפות בהם?

מספר נקודות שאני יכול לחשוב עליהן:

א. הדמות המרכזית הניצבת בשניהם היא כריזמטית ואנושית, מתפתחת ומשתנה עם הזמן.

ב. "הסנדק" ו"בורגן" מתארים מציאות מורכבת שאין בה חלוקה ברורה ושטוחה לרעים וטובים, לצודקים וטועים.
הדמויות המרכזיות ניצבות בפני דילמות לא פשוטות שבדרך כלל אין להן תשובה "מושלמת".
לכל בחירה יש משמעויות ומחירים.

ג. הכוונות הטובות לא תמיד מספיקות ולא בהכרח מובילות למקום מיטיב או רצוי.
לדוגמא: "הסנדק" נפתח כשמייקל הבן הצעיר הוא גיבור מלחמה מעוטר הנחוש להתרחק מעסקי הפשע המשפחתיים.
בהמשך הוא הופך לראש המשפחה ומתוך רצון לשמור על המשפחה ועל העסקים, הוא מקבל מספר החלטות קשות.

ד. השילוב של קריירה, חיי משפחה וחברות מעסיק מאוד גם את מייקל וגם את בירגיטה.
ככל שהם מתקדמים הם למדים ש"מה שרואים מכאן לא רואים משם",
ובתור אלו שעומדים בראש הארגון שלהם הם נדרשים לקבל החלטות לא פשוטות.

**
השילוב של אנושיות, מורכבות, קריירה, משפחה, מערכות יחסים, החלטות, השפעה ופעולות מרתק אותי.

בשנים האחרונות יש בי משיכה סקרנית להבנה מעמיקה של נושאים מורכבים ולהכרות עם נקודות מבט שונות.

רוב שעות עבודתי מוקדשות להבנת מורכבות ארגונית בקרב עובדים, צוותים ומנהלים,
ולהתמודדות עם קונפליקטים, דילמות וחיכוכים ברמה יומיומית.

בעולם פשוט, ברור מה כדאי לעשות, ופשוט צריך לעשות זאת.
בעולם היומיומי שאני פוגש, הדברים הרבה פחות ברורים ומוחלטים.
הדילמות אמיתיות והמורכבות גדולה. המשאבים מוגבלים והצרכים רבים.
נדירים המצבים שבהם יש הסכמה בנוגע למה צריך לעשות וכיצד כדאי להתקדם.

ככל שהעולם מורכב, אינטנסיבי ודינמי יותר, כך קשה יותר להצליח ולשגשג בו לאורך זמן.
התמקדות קצרת טווח יכולה להביא להצלחות מהירות ולנזק עתידי.
פעולה כוחנית-תחרותית חד צדדית יכולה להביא להישג מקומי ולייצר התנגדות בהמשך.

צוותים והנהלות המצליחים בעקביות לאורך שנים משלבים מספר מאפיינים חשובים:
יכולת אישית גבוהה של כל בעלי התפקידים המרכזיים, שונות, מוכנות להקשיב, אמון הדדי, אכפתיות ומחויבות לטוב משותף.

**
שניים מהאירועים הבולטים שתפסו כותרות השבוע היו התפרקות הממשלה ושביתת המורים.

האתגרים שאנו מתמודדים איתם הופכים להיות מורכבים יותר ויותר.
אין פתרונות פשוטים ומידיים. .
משבר החינוך לא ייפתר אם רק יעלו את שכר המורים וגם לא אם רק יפרקו את ארגוני המורים.
המערכת הפוליטית לא תשתנה מן הקצה על קצה כשאירוע אחד יקרה, או כשמישהו מסוים יעזוב או יצטרף.
זה יותר מורכב מזה.

הלוואי שנגיע לימים שבהם המדינה תובל על ידי קבוצת מנהיגים
המשלבים יכולת אישית גבוהה, שונות, מוכנות להקשיב, אמון הדדי, אכפתיות ומחויבות אמיתית לטוב משותף.

מאמינים שזה לא יקרה לעולם?
אני לא בטוח.
יכול להיות שזה יותר מורכב מזה..?
אולי אנחנו כבר בדרך.
אנחנו לא רואים ויודעים הכול.

השבוע 21.6 היה היום הכי ארוך בשנה.
ייקח זמן עד שנבחין בכך,
כיון שהימים עדיין ארוכים והקיץ לפנינו,
אבל המגמה כבר השתנתה.

**
קטנה לסיום:

השבוע הסתיימה שנת הלימודים בבתי הספר העל-יסודיים.
זו היתה שנה מלאה של לימודים פרונטליים, לאחר שנתיים "מופרעות".
התפללנו לזה בתחילת השנה.
קל לשכוח את זה השבוע עם כל העניינים שבכותרות,
או לקבל את זה כמובן מאליו ולהתמקד במה שעוד טעון שיפור.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הכישרון להיות לא מאושר

לפני מספר שנים היתה לי הזכות ללמוד עם ד"ר יאיר כספי במסגרת תוכניתו "פסיכולוגיה ביהדות".
הוא אחד המורים המשפיעים על חיי וחלק מהמושגים ומהרעיונות שקיבלתי ממנו מלווים אותי גם כיום.

הדבר הכי חזק שלקחתי מתהליך הלימוד עם יאיר הוא ההכרה באנושיות ובמוגבלות האנושית.
גם שלי, וגם של כל אלו שסביבי.

בשבועות האחרונים יצא לאור ספר חדש של יאיר כספי – "ספר הכישרונות".
104 הכישרונות בספר הם כישרונות שברגע הראשון יכולים להפתיע כי איננו רגילים לחשוב עליהם ככישרונות.
כמו למשל: הכישרון לא לקבל את עצמך, הכישרון לא להכיל, הכישרון לכעוס והכישרון לא להיות אותנטי.

וכך הוא כותב בפרק הפותח את הספר:
"ספר הכישרונות הוא הזמנה למהפיכה תודעתית הנוגעת במגוון הרגשות העמוקים והלא-מדוברים של הקורא.
הוא מגלה לך שהתברכת בכישרונות רבים, אותם חשבת בטעות לפגמים, ומעניק לך את הכוח להיות אנושי ולהאמין שחולשה בקבלתה נעשית חוזקה."

מניסיון, הקריאה בספר מעוררת התרגשות ופחד, הקלה וכאב, שמחה ועצב.

**
הנה דוגמא מתוך הספר לאחד הכישרונות המסקרנים:

הכישרון להיות לא מאושר

"עד לעת החדשה אנשים שמחו אם היתה להם פת לחם, קורת גג, ומישהו לחלוק בהם עמו.
היום אנו דורשים מעצמנו להיות מאושרים.
חשוב שאדם ידע לדאוג לצרכיו, ישאף לחיים מלאים, ישמח ויתענג על טובו של העולם.
ויעזוב מקום שעושה אותו אומלל.

אך האושר, שהיה פעם כמיהה, נעשה לתביעה מעצמנו ומהעולם.
אומרים שאפשר לזכות בו אם מפתחים לו כישרון.
ומי שלא הגיע אליו – אשם.
אנשים בודקים כל שעה אם טוב להם או לא.
האושר נעשה לאחד העריצים הקשים של הזמן.

האנשים שלא זכו בכישרון להיות לא מאושרים לפעמים, שואלים את עצמם כל בוקר אם הם מאושרים.
אם התשובה שלילית, הם ממשיכים ושואלים, האם זו העבודה שלא מתאימה לי, ואולי צריך להחליף את מקום המגורים, או לקנות משהו שאין לי, או להתגרש, או להחליף את המין.

אושר נעשה למקצוע לימודים.
בקורס לאנשים מאושרים יש גילוי אחר על מצב האדם אותו בדרך כלל מעלימים: רוב התלמידים יצאו מן העולם לפני שתהיה בידיהם חצי מתאוותם.

האנשים שחייבים להיות מאושרים אומללים כשהם מקבלים חדר רגיל במלון. כשהשירות איטי. כשהצ'יפס סתמיים.
לא מחשיבים שמחות בינוניות. שעות של אושר אינן נחשבות בעיניהם אם עדיין לא הגיע האושר המושלם.
הם יתקשו להחזיק מעמד לאורך זמן במקום שיש בו קשיים.
לא כדאי להתחתן אתם כי הם לא יישארו אתנו אם נחלה, או נאבד את כספנו, או נזדקן.
כדי להכריח את האושר שהובטח להם לבוא יתמכרו לתרופות וסמים.
סופם שהם נעשים מדוכאים, כי אינם מאושרים.

האנשים שלא חייבים להיות מאושרים זכו בחופש לעשות את מה שצריך לעשות, בלי לבדוק כל הזמן אם טוב להם או לא.
הם יכולים לבחור משימות קשות. לעבוד קשה במשך שנים לפני שיראו תוצאות.
לשאת תקופות של תסכול. לשמור על מקום עבודה מרתק ששכרו לא רב. לעבור מחסור.
לבחור שותף לאהבה וברית, שאולי בדבר אחד אינו מתאים. לצלוח עם ילדיהם את גיל ההתבגרות.
לשמוח באוכל פשוט. ליהנות ממזג אוויר נחמד.

האנשים שלא חייבים להיות מאושרים שמחים יותר."

**
הפוסט הזה יצא פחות אישי ופחות מושקע מכפי שרציתי שהוא יהיה.
נכנסתי לזמנים אחרונים כי חשוב לי לשלוח אותו לפני כניסת השבת.
תיכננתי להיכנס קצת יותר לעומק לאחד מ"הכישרונות" שלי ולחבר אותו למשהו שהעסיק אותי השבוע.
אני עוצר כאן ושולח את הפוסט.
אולי חלק מהכישרון שחשוב שאפתח זה הכישרון לכתוב פוסטים לא מושלמים או פחות מושקעים :).

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לרפא עולם שבור

"הדחוף משתנה" היא הכותרת שסת' גודין בחר לפוסט היומי שהוא העלה היום.

אני מוצא את הרעיון שלו נפלא ומרענן, זווית קצת אחרת לנושא ניהול זמן וסדרי עדיפויות שבעיניי הוא אחד הנושאים הכי חשובים ומשמעותיים לחיים.

בשני משפטים:
תמיד יש משהו דחוף, והדחוף תמיד משתנה. הדחוף הוא זמני ו"עונתי".
החשוב לעומת זאת, נשאר קבוע. מה שחשוב ממשיך להיות חשוב ואינו משתנה כל-כך מהר.

הפוסט הזה נכתב 14 שעות לאחר תחילת תוקפה של הפסקת האש עם החמאס.
מה שהיה דחוף ואפילו דחוף מאוד בימים האחרונים עומד להשתנות.
מה שהיה דחוף לפני שבועיים, התאדה לפני כשבוע וחצי כשנשמעו האזעקות ונחתו הטילים הראשונים.
אפשר להניח בביטחון מלא שמשהו דחוף חדש יופיע ממש בקרוב, כבר מחר או מחרתיים.

והדברים החשובים? הם תמיד כאן, קבועים ולא משתנים.
במקרים רבים מקבלים מאיתנו פחות תשומת לב ממה שהיינו רוצים או ממה שהם צריכים: מערכות יחסים, בריאות, קריירה, למידה והתפתחות, ביטחון כלכלי, נתינה, משמעות.

**
בימים האחרונים אני קורא בעונג את ספרו הנפלא של יונתן זקס "לרפא עולם שבור".

הנה סיפור מתוכו שממש אהבתי:

דון יצחק אברבנאל, המלומד והמדינאי הגדול בן המאה החמש עשרה, היה יועצם של מלכי ספרד פרדיננד ואיזבלה.
מספרים שהמלך שאל אותו פעם מהו ערך הרכוש שבבעלותו.
אברבנאל נקב בסכום מסוים.

"לא ייתכן", אמר המלך, "אין לי ספק שיש לך הרבה יותר".
"שאלת אותי", ענה אברבנאל, "על הרכוש שבבעלותי.
הרכוש שיש לי אינו בבעלותי. הוד מלכותו יכול להחרים אותו ממני מחר.
אני לכל היותר שומרו הארעי.
הסכום שציינתי הוא סכום הכסף שנתתי לצדקה.
זהו הסכום ששום כוח על פני האדמה, גם לא הוד מעלתו, יוכל לקחת ממני."

כמה חוכמה וענווה יש בתשובה הזו.
תזכורת לארעיות שלנו בעולם הזה, לכך שבכל רגע נתון הכול יכול להשתנות, שאנחנו איננו מה שיש לנו.
חשוב בעיניי להרחיב את הסיפור מעבר להיבט הצדקה החומרית.
לא ניתן לקחת מאיתנו את הנתינה והתרומה שלנו בצורות שונות, את ההשפעה שלנו על חיי אחרים, את הנוכחות שלנו ברגעים חשובים.
פעמים רבות המעשים והמחוות הללו שלנו ימשיכו להדהד גם זמן רב לאחר שאנחנו כבר לא נהיה כאן.

הרב יונתן זקס הוגה דתי בריטי, כיהן כרב הראשי של הקהילות העבריות המאוחדות בחבר העמים הבריטי, ואף זכה בתואר אבירות.
הרב זקס היה פעיל בדיאלוג בין-דתי ועסק בחשיבותה של האמונה היהודית בעולם המודרני, נושא שעליו חיבר ספרים רבים.
הוא נפטר לפני מספר חודשים בנובמבר 2020. ספריו, מחשבותיו ושיעוריו ממשיכים להדהד ולהשפיע על אנשים רבים.

**

שתי המלצות והזמנות לסיום:

1. לפני מספר שעות נרשמתי לקורס קבלת החלטות בקבוצה שיועבר על יד חן צבי.
אני עוקב אחרי חן צבי כבר תקופה מסוימת ומוצא את התכנים שלו מעניינים, מקוריים ומעמיקים, כאלו המשלבים תקשורת מקרבת ותחומים מרתקים נוספים.

כל הפרטים על הקורס + מספר הטלפון של חן צבי בקישור הבא.

אני לא בטוח אם יש עדיין מקום בקורס. מוזמנים ליצור קשר ישירות עם חן צבי ולבדוק (פרטים בקישור שלמעלה).

2. בתחילת החודש העברתי הרצאה בנושא חונכות והקשבה לכ-250 אנשי חינוך.
בין היתר נגעתי בנושא של חידוד כוונה, הקשבה לעצמנו ולאחרים, גמישות תגובתית ובמודל המנהיגות המצבית של קן בלאנצ'רד.
לפני מספר ימים קיבלתי את הקלטת ההרצאה ואני שמח לשתף בה.
למרות שהתכנים ממוקדים בחניכה של אנשי חינוך, הם רלוונטיים מאוד לכל סוג של חניכת/הובלת/ליווי 1:1.

זו הזדמנות להודות לרבקה גרין שבזכותה נוצרה ההרצאה הזו. 

מוזמנים לצפות בהרצאה המלאה כאן.

**

כתמיד, הרגישו חופשיים להעביר הלאה את הפוסט ואת כל התכנים וההמלצות שבתוכו.

אם אתם מוצאים את הפוסט ואת התכנים מעוררים, משמעותיים ובעלי ערך עבורכם, אתם מוזמנים לכתוב לי כמה מילים במייל חוזר.

אם קיבלתם את הפוסט הזה ממישהו אחר, אתם מוזמנים להצטרף לרשימת התפוצה שלי ולקבל את הפוסטים העתידיים ישירות אליכם (קישורים למטה).

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בדיקת דופק

לפני זמן מה סיימתי תהליך בן כחצי שנה עם חברי הנהלה של אחד מארגוני ההייטק הידועים בארץ.
במהלך החודשים הללו עברנו ביחד מסע משותף שכלל תהליך אישי עם כל אחד מהמנהלים ותהליך קבוצתי עם צוות ההנהלה כמכלול.
בפגישה האישית המסכמת ביקשתי לשמוע מכל מנהל מה הדברים המרכזיים שהוא לוקח מהתהליך הזה.
באופן טבעי וצפוי קיבלתי תשובות שונות ומגוונות.
מה שהיה מעניין ומפתיע מאוד היה שכולם בלי יוצא מן הכלל, ציינו פעילות מסוימת (שביצענו שוב ושוב במהלך המפגשים) כאחד הדברים הכי משמעותיים שהם חוו.

לפעולה הזו קראנו "בדיקת דופק" ונהגנו לפתוח איתה את כל ישיבות ההנהלה:
על השולחן בחדר הישיבות (זה היה בתקופת טרום-קורונה) פרסתי חפיסה של קלפי רגשות וצרכים וביקשתי מכל אחד מהמשתתפים לבחור קלף רגש וקלף צורך, המתארים את מה שחי בהם ומעסיק אותם כרגע בהקשר אישי או עסקי, עם או בלי קשר לישיבת ההנהלה שאנו עומדים לקיים.
אחרי בדיקה פנימית סקרנית ובחירת קלפים מתאימים, כל אחד מהמנהלים שיתף בפתיחות במקום שהוא נמצא בו כרגע.
"אני עייף ויש לי צורך בחופשה", "אני מודאג מהניתוח שהבן שלי עובר מחר וצריך וודאות ובריאות", "אני גם לחוצה וגם נרגשת מהפרויקט שאני עובדת עליו עכשיו וצריכה מיקוד והתקדמות", "אני עצוב בגלל נושא אישי כלשהי שאני לא רוצה לפרט ויש לי צורך באהבה ובתקווה", "יש בי מתח לקראת הישיבה הקרובה וחשוב לי שהיא תתנהל בהוגנות ובכבוד" הן דוגמאות לחלק מהשיתופים שעלו במפגשים הללו.

**
המטרה המרכזית של סבב בדיקת דופק בתחילתה של ישיבה היא לאפשר לכל אחד מהמשתתפים לתת מקום ותשומת לב במשך דקה או שתיים למה שחי בו כרגע, על מנת ליצור חיבור אנושי ולאפשר נוכחות וקשב גדולים יותר בישיבה עצמה.

המעברים בסבב "בדיקת הדופק" יכולים להיות חדים: 
משתתפת יכולה לשתף בקושי שהיא חווה עם חזרה לעבודה לאחר שבעה על אמה שנפטרה, בעוד שהמשתתף שאחריה ישתף בתסכול שהוא חווה על כך שהוא רב עם בנו על אי-הכנת שיעורים, או שמחה על יום הולדת 80 שהוא חגג לאמו.
בפעמים הראשונות זה יכול להרגיש מוזר עד כדי לא לגיטימי ("איך אני יכול לשתף בדבר הזה שמעסיק אותי אחרי שהיא שיתפה בנושא כל-כך עמוק ומשמעותי?"). 
זה לגיטימי משום שזה מה שמעסיק אותי עכשיו.

עם הזמן מתפתח הביטחון שלא רק שזה לגיטימי, זה אפילו חשוב מאוד:
כמשתתף, אם אני יודע ששיתוף אישי שלי לא יהפוך לדרמה שתטלטל את הישיבה ושלחבריי לצוות יש יכולת להקשיב לי מבלי להיבהל ממה שאני אומר, זה מגביר את הסיכוי שאשתף בדברים מהסוג הזה.
סבב בדיקת הדופק אינו טיפולי ומטרתו אינה לעזור לאנשים לפתור את הבעיות שלהם, לעודד אותם או לפתח שיחה אישית מהנה. את זה אפשר לעשות לאחר המפגש, בארבע עיניים או בדרכים רבות אחרות.

**
ההנחייה שאני נותן במהלך הסבבים הללו היא להישאר ממוקדים בהקשבה, לשים לב לדרך שבה שיתופים של אחרים משפיעים עלינו ולהימנע ככל האפשר מלפתח שיחות בתגובה לשיתוף של אחרים. 
כשמישהו מסיים לשתף בדקה או שתיים ב"דופק" שלו, שאר המשתתפים מברכים אותו ב"בוקר טוב" או ב"צהריים טובים" המקבילים לאמירת "שמענו אותך. תודה רבה ששיתפת אותנו. זה זמן לעבור לאדם הבא."

למי שלא מורגל בכך, יש משהו קצת לא נוח ואולי מביך בשיתוף "בדיקת דופק", במיוחד בפעם הראשונה.
למרות שעשיתי זאת כבר אינספור פעמים עם הרבה מאוד צוותים, הפעם הראשונה שאני מבקש ממשתתפים לשתף "בבדיקת דופק", מעוררת בי לחץ וחשש שהם לא ישתפו פעולה.
לשמחתי, זה עדיין לא קרה. 
בכל קבוצה יש מישהו או מישהי שמוכנים לקפוץ ראשונים ולשתף בפתיחות במה שחי בהם.
מהר מאוד ציניות, מבוכה וחשש מפנים את מקומם לחיבור, להקשבה ולאמפטיה.

מדי פעם שואלים אותי האם אני לא חושב שזה בזבוז זמן, לא לעניין או לא מקצועי, במיוחד כשמדובר במנהלים בכירים. 
אני מוצא שההיפך הוא הנכון: כשאדם שואל את עצמו מה חי בו כרגע, הוא מפנה קשב פנימה ונותן מקום לנושאים שממילא מעסיקים אותו ומושכים את תשומת לבו. 
יש משהו בבדיקה הזו שמאפשר להוריד הילוך לכמה דקות, להאט, לעצור ולנשום קצת. 
כשהנושאים שמעסיקים אותנו "מסומנים" (בקול רם או בלב), משהו במרחב הפנימי שלנו מתפנה ואנו יותר נוכחים וממוקדים בכאן ובעכשיו. 
מנהלת שעבדתי איתה לאחרונה סיפרה לי שבעיניה הסבבים הללו פותחים את הלב ומאפשרים למשתתפים לראות זה את זה בפן הרבה יותר אנושי המעלה בצורה מיידית את מידת האמון, הפתיחות והקרבה בחדר. 
כשאני רואה את מנהלת החטיבה המקבילה שלי, שבעוד רגע נתווכח על נושא מקצועי כלשהו, לא רק כמנהלת חטיבה אלא גם כאם מודאגת לילד שעובר מחר ניתוח זה משנה משהו בי ובשיחה.

**
יש דברים שקשה להסביר במילים ושצריך לחוות כדי להבין. 
אני חושב ש"בדיקת דופק" זו אחת הדוגמאות לנושאים מהסוג הזה. 
תהליך כל כך פשוט ועם זאת כה מיוחד ועוצמתי.
אולי זה נשמע קצת הזוי, אבל איך בכל זאת אפשר להסביר, שבדיקת דופק היא אחד הדברים הכי משמעותיים ומרגשים שלוקחים חברי הנהלה בכירים ומנוסים מתהליך אינטנסיבי בן 6 חודשים?

**
"בדיקת דופק" הוא כלי מספר 24 מתוך "סדרת 52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שיצרתי לפני מספר שנים. ניתן להירשם לסדרה ולקבל באופן מיידי את הכלי הראשון שבה. 
הכלים נשלחים אחת לשבוע במשך שנה שלמה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השאלה שלא נשאלה

אירוע מנהיגות שנתי. 
מאות מנהלים ומובילים עסקיים, ציבוריים, חינוכיים וחברתיים מארגונים שונים מסיימים יומיים וחצי של דיוני עומק, שולחנות עגולים, ניתוחי אירוע, הרצאות מעוררות השראה של מרצים מהשורה הראשונה ומפגשי הכרות חברתיים.
הסשן האחרון מוקדש לסבב סיכום ושיתוף אישי בקבוצות של כעשרה משתתפים המאפשרות שיח קשוב ואינטימי.

אני יושב במעגל, מותש משעות ארוכות ואינטנסיביות, מוצף רגשית ומנטלית מאינספור חוויות, רגעים ומפגשים. מחכה שזה ייגמר, כמה להגיע הביתה, לחבק את ילדיי ולהתמוטט לשנת לילה טובה ועמוקה.

"אתם מוזמנים לקחת לעצמכם כמה רגעים שקטים ולבדוק איך אתם יוצאים מכאן", מזמינה מנחת הקבוצה. 
לכל קבוצה יש את המרחב האינטימי שלה, האורות מעומעמים קלות ומוזיקה נעימה ואיטית נשמעת ברקע. 
"מי שמוכן, מוזמן להתחיל."

אני מנסה להתרכז ובודק בסקרנות מה מתחשק לי לומר עכשיו.

הסבב מתחיל: 
מנהלת עמותה שיושבת לימיני משתפת שהדבר המשמעותי ביותר עבורה ביומיים הללו היה מפגש הלמידה עם הפרופסור מהאוורד. 
סמנכ"ל בתאגיד עסקי גדול משבח את המפגשים החברתיים ואת הזמן הלא פורמלי שבין הסשנים. 
מנכ"ל של רשות מקומית משתף בהתרגשות בפריצת הדרך שהוא חווה בהתייעצות העמיתים כשדיברו על האתגר שמעסיק אותו ברשות שלו.

ואז מגיע תורו. הוא מנהל מערכת מורכבת, פנימייה של נוער בסיכון. 
זוהי שנתו הראשונה בתפקיד וכבר נראה שהוא עושה עבודה יוצאת דופן. 
חלקנו את אותו החדר בשני הלילות האחרונים וראיתי אותו עובד אל תוך הלילה בשיחות עם אנשי צוותו.

"קיוויתי שמישהו ישאל לשלומי במהלך הימים הללו. עברתי שנה מאתגרת מאוד. רציתי שמישהו פשוט יתעניין בי ויקשיב לי. חבל שאין לזה זמן עכשיו."

מעבר לדרגות, לתארים ולתפקידים שאנו נושאים, כולנו בני אדם. 
כמהים לעצירה מדי פעם, להורדת השיריון ולירידה מהכוננות שאנו תופסים. 
כמהים לנשימה עמוקה ומרווחת, לכך שמישהו יראה אותנו, יקשיב לנו ויהיה איתנו.

שאלת "מה שלומך?" אותנטית, כנה ומלאת כוונה, חשובה לא פחות מדיון עומק, פעילות נטוורקינג, חשיבה אסטרטגית או כלים מעשיים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ההכרעה החשובה מכל

לפעמים כשאני פוגש אדם או טקסט, הדבר הראשון שאני מרגיש זו משיכה או דחייה. 
רק לאחר מכן אני מתחיל להבין ממה הן נובעות. 
כך קרה גם עם הטקסט הבא של סיון רהב מאיר שפגשתי השבוע. 
את המשיכה הרגשתי מייד. לקח לי זמן להבין מה יש בו שעושה לי את זה ומרגיש מדויק עבורי.

הציטוט מתוך הספר "אמונה וביטחון" שנכתב ע"י הרב ישעיהו קרליץ (המכונה החזון א"יש):

"אנחנו נוהגים לפרט את המידות שזקוקות לתיקון – כעס, גאווה, תאווה, קנאה, נקמנות ועוד. התרגלנו לחשוב שאלה הן תכונות נפרדות. 
אבל בשורש הדברים, יש לנו רק מידה אחת טובה ומידה אחת רעה. המידה הרעה היחידה היא ההזנחה, ההחלטה להשלים עם הטבע שלנו, בלי השתדלות. 
בדרך הזו האדם הופך להיות כעסן מצוין, גאוותן מעולה וכן הלאה. לעומת זאת, המידה הטובה היחידה היא הניסיון התמידי להשתפר. הניסיון להשליט את המוסר על הטבע. 
ההכרעה החשובה מכל לא קשורה לתכונות ספציפיות, אלא להחלטה: אם מחליטים לא לזרום אלא לצמוח, לא סתם לחיות אלא להתאמץ, הרי שנלחמים בכל המידות הרעות שיש, ומתקרבים לכל המידות הטובות שיש."

**
כשקראתי את הקטע הזה לראשונה עלה בי פרפור של התרגשות. עצרתי ושהיתי עם זה קצת. לקחתי נשימה עמוקה וקראתי את הקטע שוב, הפעם לאט יותר. המילים כל כך יפות ומדויקות עבורי. מישהו מצליח ללכוד במעט מילים חוויה חזקה שאני ממש מחובר אליה.

אני מתחבר לנושא של שיפור מתמיד, של תהליך למידה וצמיחה מתמשך. הרעיון שהדבר שאנו ממקדים בו את תשומת ליבנו בו הולך וגדל בחיינו, ושאנו הופכים להיות הדבר שאנו מתאמנים בו שוב ושוב, מלווה אותי מזה זמן מה. יש לנו את החופש והאחריות לבחור במה אנו מתמקדים והבחירה הזו משנה את חיינו ומעצבת אותם.

ויש פה משהו נוסף שחזק עבורי: פשטות. 
הבחירה אינה בין אינספור דברים ואפשרויות המציפים ומבלבלים אותנו. היא תמיד רק בין שניים מהם ברגע נתון: בין המידה הרעה לבין המידה הטובה, בין השיפור המתמיד לבין ההזנחה, בין לקיחת אחריות לבין בריחה מאחריות. הפשטות הזו מרגיעה וממקדת אותי. כשאני מבין שהדברים מתנקזים לשני שורשים שאני יכול לבחור ביניהם אני יכול לראות את זה ביתר בהירות ולעשות עם זה משהו. פשטות זו מעשיות.

**
אבל זה לא נגמר שם.

לאחר קריאה שלישית ורביעית התחלתי להרגיש אי-נוחות מסוימת. תחושה עדינה של משהו שלא מדויק עבורי. כמו מוזיקה נפלאה שיש בה צליל שלא יושב במקום ופוגע בהרמוניה שלה. 
שמעתי את זה והרגשתי את זה עוד לפני שיכולתי לשים את האצבע על מה זה בדיוק. 
ואז, לאט לאט גם זה התחיל להתחדד:

כשאנו מקבלים חלקים מסוימים בתוכנו (כמו למשל סבלנות, אהבה, התמדה ונדיבות) ולא מקבלים חלקים אחרים (כמו למשל כעס, קנאה וגאווה) אנו בעצם לא מקבלים בצורה מלאה את עצמנו. 
יכול להיות שהאמונה שאנו צריכים להילחם בחלקים ה"רעים" שלנו, לכבוש ולנצח אותם ושאם רק נתאמץ מספיק נצליח, היא אמונה חוסמת שלא מכירה באנושיות ובמוגבלות שלנו?

מתי איכות מסוימת שלנו הופכת להיות כזו שצריך להילחם בה או להתגבר עליה? 
האם צריך להילחם גם באלימות וגם בכעס וגם בקנאה וגם בעייפות וגם בחוסר האונים וגם בייאוש וגם בפחד?
ואם לא בכולן ורק בחלק מהן, איפה עובר הגבול?
ומה אם נרחיב את זה מחלקים פנימיים בנו לחלקים בחברה שלנו?

ויש כאן עוד משהו…

כילד, העונג המושלם שלי היה בימי שישי, שבוע אחר שבוע: 
זה התחיל בארוחת צהריים משפחתית דשנה טעימה (ארוחת השישי העיקרית שלנו היתה בצהריים), עבר דרך מספר רוגלך פריכים ומפוצצי שוקולד, משם בקו ישיר לשקיעה בספה החומה והרכה שמול הטלויזיה, שהפכה תוך דקות ספורות לשנת צהריים עמוקה המקדימה משחק כדורגל אינטנסיבי ומלא אנדרנלין בן כמה שעות בשכונה.

על פי הטקסט של הרב ישעיהו קרליץ יש לצמוח ולא סתם לזרום, יש להתאמץ-להשתדל-להשתפר ולא סתם לחיות.
לכאורה, זרימה ו"סתם חיים" אינם לגיטימיים. יתכן שהם אפילו מסוכנים כיון שהם מונעים מאיתנו התפתחות חשובה.

כשאני כותב את המילים הללו, אני שם לב לתחושת עצב שלא היתה כאן קודם:

אי-לגיטימציה לזרימה ולהנאה מרגעי חיים יומיומיים מסוכנת לא פחות מאי-התפתחות בעיני. 
אני לא בטוח שרגעים של הנאה מקומדיה דבילית, ממשחק כדורגל או משנת צהריים חשובים לחיים פחות מלימוד מעמיק או מעבודה מאומצת, תכליתית ומשמעותית.

הקושי האישי שלי היום הוא פחות עם אי-הלגיטמציה החיצונית ויותר עם אי-הלגיטימציה הפנימית: 
האם זה בסדר "רק" ליהנות? האם באמת מותר לי להוריד הילוך, לנוח, לצאת להפסקה, לשחק ולזרום? 
במי ובמה אני פוגע כשאני עושה את זה? איפה בחיי כיום אותן שעות עונג מופלאות שחוויתי כילד?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך

"במשך מאות שנים נהגו האנשים האמיתיים לומר את אותו משפט ראשון לילד שזה עתה נולד.

כל אדם שומע בדיוק אותן מילים אנושיות: 
'אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך'.

בחגיגת סיום החיים מחבקים כולם את האדם וחוזרים שוב על משפט זה:
'אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך'.

מה ששמעת כשהגעת הוא מה שאתה שומע כאשר אתה עוזב…"

(מתוך "מסר האנשים האמיתיים" / מרלו מורגאן)

**
מתישהו התחלנו את המסע שלנו כאן.
מתישהו נסיים אותו.
ככה זה.

עכשיו חיים.

אולי אפשר להרחיב את מסר "האנשים האמיתיים" לילד שנולד,
ולעשות בו שימוש גם מעבר ליום הלידה או הפטירה.
לומר בקול רם או לשדר מהלב, עם או בלי חיבוק, עם או בלי ביקור:
"אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך."

אולי אפשר להיזכר בכך שאיננו לבד ולהוקיר את האנשים המלווים אותנו במסענו,
בקול רם, או בהכרת תודה שקטה:
"תודה על שאתם אוהבים אותי ותומכים בי במסעי".

**
ידי אנשים אחרים

“כל אחד מאתנו חי בתוך ודרך תנועה עצומה של ידי אנשים אחרים.
ידיהם של אנשים אחרים מניפות אותנו מן הרחם.
ידי אנשים אחרים מגדלות את המזון שאנו אוכלים,
אורגות את הבגדים שאנו לובשים,
בונות את קורת הגג שתחתיה אנו חיים.
ידיהם של אנשים אחרים מענגות את גופנו ברגעים של תשוקה,
מעניקות לנו עזרה ונחמה ברגעים של מכאוב ומצוקה.
עושרו המשותף של הטבע מוקצה ומחולק דרך ובאמצעות ידיהם של אנשים אחרים לצרכים ולהנאות של חיינו הנפרדים, האישיים.

ולבסוף, ידי אנשים אחרים מורידות אותנו לתוך האדמה.”

~ ג'יימס סטוקינגר (תרגום חופשי – רוני ויינברגר, הטקסט המקורי כאן)

**
מתישהו התחלנו את המסע שלנו כאן.
מתישהו נסיים אותו.

עם, לצד ובעזרת אנשים אחרים.

אנחנו לא לבד.
אנחנו כאן לזמן מוגבל, אורחים על הכדור הזה.
חלק מהרשת האנושית, תומכים ונתמכים, אוהבים ונאהבים, משפיעים ומושפעים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר