תגית: אחריות

השבוע חרגתי ממנהגי של שליחת פוסט שבועי אחד.

הפוסט שאתם מקבלים היום הוא השלישי שנשלח השבוע.
הראשון נשלח בתחילת השבוע עם הזמנה לתרומה אישית,
השני נשלח באמצע השבוע עם הצעה להזדמנות Win-Win-Win לארגונים מהירי החלטה.

רפלקציה אישית קצרה על מה שעבר עלי בהקשר הזה:

המיילים הללו לא נשלחו בקלות ראש ולב.
מצד אחד חשוב לי לשמור על תדירות מסוימת כדי לכבד את המרחב של הקוראים ולא להציף אותם בהודעות,
מצד שני ההזמנות נשלחו מתוך רצון לקדם מטרה ראויה וחשובה שאני מאמין בה,
ומצד שלישי, יש כ"כ הרבה מטרות ראויות וחשובות, אז למה דווקא זו?
ואם לא רק זו – אז איפה עובר הקו?

ההתלבטות הזו שליוותה אותי השבוע הציפה אצלי דילמה פנימית מוכרת,
הנוגעת באזורים של האיזון שבין לבטא את הקול שלי ולקדם נושא שחשוב לי,
לבין להיות רגיש לאחרים ולוודא שאני לא מעיק או מכביד עליהם.
יכול להיות שזה מתחבר אצלי גם לקושי האישי שלי לבקש ולהישען.

**
הכרת תודה:

בפודקאסט שהתראיינתי אליו השבוע (אני מקווה לשלוח הקלטה בשבוע הבא),
נשאלתי מה לדעתי גורם למסרים כתובים להיות אפקטיביים ומניעים לפעולה?
התשובה שלי היתה שבעיניי העניין הוא לא רק איך המסרים כתובים
אלא מה איכות מערכת היחסים שבין הכותב לקוראים,
ועד כמה יש ביניהם אמון, חיבור ורצון הדדי להיטיב זה עם זה.

תחושה חזקה שנוכחת בי כרגע היא הכרת תודה.
רבים מכם נעתרתם להזמנות ששלחתי במהלך השבוע.
בזכותכם נתרמו סכומים משמעותיים שישרתו חיילים רבים וישפיעו במעגלים רחבים.
ההיענות שלכם חיממה את ליבי.

זה גם הכסף, אבל עבורי זה הרבה מעבר לכך.
אני חווה את זה כסוג של הבעת אמון, תמיכה ופירגון.
עם רבים מכם יצא לי להתכתב השבוע,
והאינטראקציות הכתובות הללו היו משמעותיות לא פחות מעצם התרומה.

**
שיתוף בקושי:

בתחילת השבוע לקחתי על עצמי (ביחד עם הצוות שלי) יעד גיוס כספי שהיה חשוב לנו לעמוד בו.
אנחנו סוגרים את השבוע הזה מבלי שעמדנו ביעד.
אנחנו אפילו די רחוקים ממנו.

יש פה עניין.

חשוב לי לעמוד במילה שאני נותן לעצמי ולאחרים.
אי העמידה ביעד מעוררת בי אי-נוחות, תסכול ואכזבה.
במהלך השבוע מצאתי את עצמי משקיע בזה הרבה יותר זמן ואנרגיה מכפי שתיכננתי,
ולמרות כל זאת, היעד לא הושג.

זה לא שהיעד בלתי אפשרי להשגה,
או שנתתי 100% מעצמי לזה ולמרות זאת לא הצלחתי.

במסגרת המורכבות של החיים על מימדיהם השונים,
בחרתי לשים את הקו איפשהו.
השקעתי יותר מכפי שתיכננתי ומתחתי את עצמי,
אך רק עד קו מסוים, עדיין רחוק מקצה היכולת.

לצד הרצון להגיע ליעד והמאמץ המוגבר,
יש בי גם את הרצון לשמור על איזון מסוים,
או להימנע מלהשיג את היעד בכל מחיר.

המתח הזה של אי-עמידה במילה,
הוא משהו שאני חווה כרגע,
ושאני בוחר לחיות איתו.

זו דוגמא חשובה בעיניי לגם וגם של החיים:
אני גאה בעצמי על המאמצים שעשיתי ועל התוצאות שהם הניבו,
יש בי הכרת תודה עצומה על ההיענות, התרומות והמחוות,
ויש בי גם אכזבה (בעיקר מעצמי) מאי עמידה במילה.

אני רואה גם את חצי הכוס המלאה של כל מה שקרה,
וגם את חצי הכוס הריקה של מה שלא קרה.

**
שיתוף בחגיגה:

לפני מספר שבועות פנתה אלי עמותה שעובדת עם בני נוער בסיכון וביקשה הרצאה למדריכים.
הם התנצלו שלא יוכלו לשלם הרבה וביקשו לדעת מה העלות.
אמרתי שאני מסכים ושכל סכום יתקבל בברכה
"האם X ₪ זה בסדר?", שאל אותי המנכ"ל.
"בוודאי", השבתי, "זה מצוין,
רק שבמקום לשלם את זה לי, אם מתאים לך אנא תרום את זה לעמותת 'בשביל המחר'. "

בתחילת השבוע העברתי בעמותה הזו את ההרצאה.
בדקות האחרונות לאחר שהודיתי להם על ההשתתפות,
סיפרתי להם על החוויה שאני והצוות שלי עברנו,
(רבים מהמדריכים שהשתתפו בהרצאה הם חבר'ה צעירים ששירתו ביחידות לוחמה),
ועל "הסגירה" שלי עם המנכ"ל בנוגע לתשלום.
בנוסף, הזמנתי אותם להוסיף תרומה אישית אם מתאים להם, מעבר למה שהעמותה שלהם תעביר.

כעבור כמה שעות, עוד באותו ערב,
ראיתי שהם תרמו את עלות ההרצאה,
ובנוסף, שכמה מהם (כולל המנכ"ל) תרמו גם באופן אישי.

**
חלק גדול ממה שחוויתי השבוע, וממה שפעולות שלי עוררו אצל אנשים אחרים,
נבע מהבחירה שלי לומר משהו, לצאת לפעולה, לשים גבול או לעשות מעשה.

בשונה מחוקי הפיסיקה הקלאסית שבהם מתקיים "חוק שימור האנרגיה",
שלפיו כמות האנרגייה במערכת נשמרת ורק משנה צורה,
אני מוצא "שבעולם האמיתי" זה אחרת.

בהרבה מהבחירות שאנו עושים,
טמונה אנרגייה פוטנציאלית עצומה,
חיובית או שלילית,
המשתחררת ברגע שאנו עושים צעד,
ומשפיעה עלינו ועל הסביבה שלנו.

כולנו גנרטורים של אנרגיה.

למשפט אחד, מחווה אחת או פעולה אחת שלנו,
יכולה להיות השפעה אנרגטית אינסופית.

כגודל הפוטנציאל, כך גודל האחריות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

קמפיין גיוס הכספים לעמותת "בשביל המחר" הוארך עד יום ב' הקרוב.

שתי ההצעות שלי עדיין בתוקף:
1. גישה לכל החיים להקלטת סדנת "חזון אישי הוליסטי" (שעלותה 500 ₪) עם העברת תרומה של 300 ₪ ומעלה.
2. קבלת הרצאה ארגונית שלי למימוש במהלך 2023 עם העברת תרומה של 7500 ₪ לעמותת "בשביל המחר".

בקישור הבא ניתן להעביר תרומות

את השיר הבא אני אוהב לחלוק בסדנאות ובתהליכים שאני מנחה.
בעזרת קצת יותר ממאה מילים הפרוסות על פני חמישה בתים קצרים,
השיר מתאר בצורה חדה מפת התפתחות המאפיינת תהליכי שינוי.

אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים*

1. אני הולך ברחוב.
במדרכה יש בור עמוק.
אני נופל לתוכו.
אני אבוד …אני חסר ישע.
אין זו אשמתי.
לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.

2. אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמק.
אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו.
אני נופל לתוכו שוב.
אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן.
אבל אין זו אשמתי.
ושוב לוקח לי נצח לצאת.

3. אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק.
אני רואה אותו.
אני נופל לתוכו בכל זאת …כוחו של הרגל.
עיני פקוחות.
אני יודע היכן אני.
זוהי אשמתי.
אני יוצא מיד.

4. אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק.
אני עוקף אותו.

5. אני הולך ברחוב אחר.

**
בכל פעם שאני קורא את השיר הזה עולות בי מחשבות בנוגע ל"בורות" שלי,
מקומות שאני נופל בהם שוב ושוב ודפוסי חשיבה-פעולה שלא מקדמים אותי.

כל בית בשיר מתאר שלב התפתחותי אחר,
במסע שאנו עוברים ממצב של חוסר מודעות, תגובות אוטומטיות ותפיסת קורבנות,
למצב של מודעות, לקיחת אחריות, בחירה ויצירת שינוי.
**
שאלה אפקטיבית שאני נוהג לשאול ושתמיד מעוררת מחשבות ועניין,
היא "באיזה בית אתם נמצאים כרגע?"

לדוגמא, אם מישהו חווה קונפליקט שחוזר על עצמו במערכת יחסים בבית או בעבודה,
אני מזמין אותו לבדוק איפה הוא נמצא ביחס למפת ההתפתחות שמתאר השיר,
איך זה מרגיש להיות שם, והאם הוא היה רוצה להיות במקום אחר.

אחת התשובות הכי נפוצות שאני מקבל לשאלה "באיזה בית את/ה?",
היא "איפשהו בין הבית השני לשלישי".
זו גם התשובה הכי נפוצה שאני נותן לעצמי בכל פעם שאני מבצע בדיקה כזו.

השבוע חשבתי על כך שחסר לי בית נוסף בשיר הזה, הבית שבין לבין,
מצב התפתחותי חשוב שקצת מדלגים עליו בשיר הנוכחי.

אם הייתי יכול להוסיף בית לשיר ולהפוך אותו ל"אוטוביוגרפיה בשישה פרקים"
זה היה הבית הבא, בין הבית השני לשלישי:

3א. אני הולך באותו רחוב…
במדרכה יש בור עמוק.
אני רואה אותו.
אני נופל לתוכו בכל זאת …כוח של הרגל.
עיני פקוחות.
אני יודע היכן אני.
זוהי אחריותי.
עדיין קשה לי לצאת משם.
לוקח לי פחות מנצח לצאת.

הבית הזה מייצג עבורי שלב התפתחותי נוסף שבו שני היבטים חשובים:

א. מעבר מאשמה לאחריות.
אני מודע לכך שהנפילה שלי "לבור" היא תוצאה של בחירה ופעולה שלי ולא אשמתו של מישהו אחר,
אך במקום לחשוב במונחים של אשמה ושיפוטיות פנימית אני מעדיף לחשוב במונחים של "אחריות",
המחדדת את חשיבות החלק שלי, ללא המטען השלילי שבדרך כלל אינו מקדם.

ב. אינני יוצא מהבור מיד, אך גם לא לוקח לי נצח לצאת ממנו.
לשמחתי, יש "בורות" שאני יוצא מהם מיד, או "רחובות" שכבר איני מבקר בהם,
אבל ממרבית "הבורות" שאני עדיין נופל אליהם לוקח לי זמן לצאת.
מרבית מצבי החיים מתרחשים בין "מיד" ל"נצח".
יש בי שמחה גדולה על כך שבעבר היה לוקח לי ימים ארוכים (לפעמים שבועות) "לצאת מקונפליקט",
והיום, בחלק גדול מהמקרים אני מצליח לעשות את זה בתוך מספר שעות או יום-יומיים לכל היותר.
המרחב שבין "מיד" ו"נצח" נותן מקום להתפתחות שאנו עוברים.

זה בסדר שעדיין לא הגענו ל"מיד".
אולי גם לא נגיע.

אנחנו מתקדמים.
אנחנו בדרך.

**
מה "הבורות" הכי מתסכלים שאתם עדיין נופלים אליהם?

אילו "בורות" למדתם לעקוף?

מה "הרחובות" שאתם כבר לא מטיילים בהם?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

* השיר "אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים" פגשתי לראשונה ב-"ספר החיים והמתים הטיבטי"

בסדנת הנהלה שהנחיתי השבוע, רגע לפני שנכנסנו לסבב שיתוף בחדר,
ביקשתי את תשומת הלב של המשתתפים,
וחלקתי איתם כלי אפקטיבי להקשבה:

"ייקח לי דקה וחצי להסביר את הכלי הזה", אמרתי להם,
"אתם תבינו אותו מייד, ותוכלו לתרגל אותו כבר בסבב הנוכחי."

חברי ההנהלה הללו אינם ילדים בני יומם.
הם כבר ראו דבר או שניים בחייהם,
והשתתפו בלא מעט סדנאות והדרכות.

ראיתי את המבטים ואת שפת הגוף,
במשהו שנדמה לי כמו שילוב של ציפייה וספקנות.

האם באמת יש כלי כל-כך אפקטיבי,
שניתן ליישם במציאות מורכבת ואינטנסיבית,
שהם לא פגשו עדיין,
ושניתן ללמד וללמוד בדקה?
שרטטתי על הלוח קו אופקי בצבע אדום, ואמרתי להם:
"במהלך הסבב שנעשה עכשיו,
אני מציע לכם לבדוק מפעם לפעם האם אתם מעל הקו או מתחתיו.
לא קשה לבדוק את זה.
כל אחד יודע להגיד אם הוא מתחת לקו או מעליו.
ומרגע שאתם מבינים אם אתם מעל או מתחת,
בחרו אם אתם רוצים לשנות מקום.
לדוגמא: אם מצאתם שאתם מתחת לקו,
האם אתם רוצים לעלות מעליו.

לטובת התרגיל הקרוב, אגדיר לכם שני צמדים של מילים.
בכל צמד מילה אחת מתארת מצב מעל הקו, והמילה השניה מתארת מצב מתחת לקו.

צמד המילים הראשון הוא "סקרנות" ו"שיפוטיות".
במהלך הסבב כשמישהו מדבר,
אתם יכולים לבדוק האם אתם מרגישים סקרנות או שיפוטיות.
שעמום לצורך העניין, הוא סוג של שיפוטיות.
סקרנות היא מעל הקו ושיפוטיות היא מתחת לקו.

צמד המילים השני הוא "אני" ו"אחר".
האם תשומת הלב שלי ממוקדת בי או באחר.
"אחר" הוא מעל הקו, ו"אני" מתחתיו.
תוך כדי הסבב אתם מוזמנים לבדוק האם אתם ממוקדים כרגע באחר או בעצמכם.
ואם אתם מוצאים את עצמכם מתחת לקו (ממוקדים בעצמכם),
אתם יכולים לבחור לעלות מעל הקו ולמקד את תשומת הלב במי שמשתף."

עמדתי בהבטחה שלי.
דקה וחצי של הסבר.
השארתי את הדברים כתובים על הלוח,
מול עיני המשתתפים,
והתחלנו את הסבב.

כשעה לאחר מכן,
לאחר שהסבב הסתיים ויצאנו להפסקה,
ניגשו אלי מספר משתתפים,
כדי לחלוק איתי בהתלהבות,
שהם הצליחו לתרגל במהלך הסשן את הכלי של "מעל ומתחת לקו",
ושהוא עזר להם למקד את תשומת ליבם ולהיות יותר נוכחים בסבב.

האמת, זה לא הפתיע אותי.
אני עדיין זוכר את חווית המפגש הראשוני שלי עם הכלי הזה.
זה היה בדרך לעבודה, בבוקר פקוק על כביש 55,
תוך כדי הקשבה לספר שמע שהתנגן במערכת האודיו ברכב.
אני זוכר את תחושת ההתרגשות שלי,
כששמעתי את ג'ים דטמר מספר על הכלי,
בספרו The 15 Commitments of Conscious Leadership
ומסיים להציג אותו בשתי דקות.

זה הרגיש לי ממש גאוני ומהפכני,
ועורר בי פרץ התלהבות וחשק להתחיל להתנסות הזה מייד כשאגיע למשרד.

**
ניתן להשתמש בכלי הזה במגוון מצבים ובהמון צורות.
האפקטיביות שלו נובעת מהפשטות שלנו,
שאינה באה על חשבון עומק או חשיבות.

"הסוד" הוא שהוא מאפשר למי שמשתמש בו,
לעבור תהליך עוצמתי ועמוק בן ארבעה שלבים.

השלב הראשון הוא לעצור.
זהו שלב לא טריויאלי והכרחי.
משהו שקשה לעשות בשטף החיים ושרובנו לא מתורגלים בו.

השלב השני הוא לבדוק.
להפנות תשומת לב סקרנית למשהו שחשוב לנו.
הבדיקה פותחת את המודעות,
ומעבירה אותנו מהזדהות להתבוננות על עצמנו מהצד.

השלב השלישי הוא לבחור.
מרגע ששמתי לב שאני במקום מסוים או שאני מתנהל בדרך מסוימת,
אני יכול לבחור האם להמשיך באותו כיוון או לנסות לשנות כיוון.
זהו שלב של חידוד כוונה ולקיחת אחריות.
בכדי ששינוי יתרחש, נדרשים גם מודעות למצב הנוכחי וגם רצון לשינוי.

והשלב הרביעי והמסכם הוא לעשות.
לדוגמא: להחזיר את תשומת הלב למי שמדבר.
זהו שלב היישום וההוצאה לפועל.
לא מספיק לעצור, לבדוק ולבחור.
חשוב מאוד גם לבצע.

הגאונות של "מעל ומתחת לקו",
היא האפקטיביות שבה הוא מסייע לנו,
לעבור את ארבעת השלבים הללו,
לפעמים תוך שניות ספורות.

**
אחת המנהלות שאני מלווה סיפרה לי השבוע שבשנים האחרונות היא עוברת תהליך שינוי משמעותי.
היא מנסה לעבוד על עצמה ולפתח מיומנות מסוימת.
היא כבר עשתה דרך ארוכה,
ולשמחתה היא במקום מאוד שונה מהמקום שהיתה בו בעבר,
אבל עדיין יש לה "נפילות" וקשה לה עם זה.

כשהקשבתי לה עלתה בי מחשבה שבעבר גם אני נהגתי לחשוב ולדבר במונחים כאלה.
היה לי רצון (פנטזיה) להגיע לרמת התפתחות או מודעות כלשהי,
שבה אני בנוכחות ובמודעות מלאה תמידית,
בסוג של אפקטיביות מיטבית,
כמו איזה מייקל ג'ורדן שנמצא בזרימה מושלמת,
מצליח בכל פעולה שהוא עושה ונהנה מהמשחק.

היום אני רואה את זה אחרת.
אין רמת מודעות גבוהה שצריך להגיע אליה.
אין שום דרגת התפתחות שאנחנו בדרך אליה,
וכשנגיע נוכל לחגוג ולהישאר שם.

"מעל ומתחת לקו" עוזר להדגיש את הנקודה הזו.
אף אחד לא נמצא מעל הקו כל הזמן.
החוכמה היא לא לשמור על רצף אינסופי של משהו.
זה בלתי אפשרי.
זה תמיד עניין נקודתי, תמיד בהווה, תמיד רק הרגע.
יש בזה משהו מרגיע.
כי ברגע הזה אני יכול להצליח.

לעצור.
לבדוק איפה אני כרגע.
לבדוק אם אני רוצה להיות במקום אחר.
לקחת אחריות ולזוז.

אני בסך הכול צריך להצליח ברגע הזה.
זה תמיד רק ברגע הזה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כשבת דודתי האהובה טל נתנה לי בערב סוכות את הספר "הבחירה",
ואמרה לי שאני חייב לקרוא אותו,
הודיתי לה בחיוך וחשבתי לעצמי שזה לא יקרה בקרוב,
כי אין לי חשק למשהו כבד עכשיו, בטח שלא לעוד ספר שואה.

טעיתי.

מרגע שפתחתי את הספר והצצתי בעמודים הראשונים שלו נשאבתי.
ד"ר אדית אווה אגר כותבת על סיפור ההישרדות והצמיחה האישית שלה,
בצורה מרגשת, נוגעת ומעוררת השראה, שמילאה אותי באנרגיה ובהכרת תודה.

**
בתחילת הספר, מתארת ד"ר אגר, אז ילדה צעירה,
את הרגעים הראשונים של הגעתה עם אחותה ואימה למחנה אושוויץ.
היא ואחותה מופרדות מאימן, ומובלות למקלחת ששם בעודן עירומות נגזז שיערן.

וכך כותבת ד"ר אגר:

"אני פונה אל אחותי…
היא רועדת בזמן שהשמש שוקעת.
היא מחזיקה בידיה את התלתלים שנגזזו, קווצות עבות של שערה ההרוס.
אנחנו עומדות עירומות כבר שעות, והיא מחזיקה את שערה,
כאילו אם תמשיך לאחוז בו היא תאחז בעצמה, באנושיותה.
….

סוף סוף היא מדברת אלי, "איך אני נראית?" היא שואלת.
"תגידי לי את האמת."
את האמת?
היא נראית כמו כלב רחוב עזוב. זרה עירומה.

אני לא יכולה לומר לה את זה, כמובן, אבל כל שקר יכאיב מדי,
לכן עלי למצוא תשובה בלתי אפשרית, אמת שלא תפצע.

אני מישירה מבט אל עיניה הכחולות החודרות וחושבת שאפילו מפיה,
השאלה "איך אני נראית" היא הדבר האמיץ ביותר ששמעתי בחיי.

"העיניים שלך," אני אומרת לאחותי, "הן כל כך יפות,
אף פעם לא שמתי לב אליהן כשהיו מכוסות בכל כך הרבה שיער."
זאת הפעם הראשונה שבה אני מבינה יש לנו ברירה:
לשים לב למה שאיבדנו או לשים לב למה שעדיין ברשותנו."

**
אחת המחשבות הראשונות שקופצות כשקוראים ספר מהסוג הזה,
היא שהקשיים שלנו, ביחס למה שאנשים עברו שם הם קטנים וחסרי משמעות.
יש במחשבה הזו משהו שיכול להרים, להרגיע ולתת פרופורציות.
ועם זאת, גם יש בה בעייתיות מסוימת:
היא עלולה לשלול את הלגיטימציה לכאב, קושי וחוסר אונים בחיים "רגילים",
כי ביחס לשואה הכול קטן.
אבל האמת היא שלא הכול קטן או זניח,
וההשוואה של "מה יותר נורא" או איך זה ביחס לבעיות של אנשים אחרים,
לא תמיד מיטיבה או משרתת.

התובנה המרכזית, שד"ר אגר מבקשת שנאמץ לחיינו היא שבכל רגע נתון יש לנו בחירה.
אנחנו לא יכולים לשלוט במציאות החיצונית שלנו,
ובמה שקורה לנו, אבל אנחנו יכולים לבחור בדרך שבה נגיב אליה:
אילו מחשבות נחשוב, איך נרגיש ומה נעשה.
ולבחירות שלנו תהיה השפעה אדירה על חיינו.

האמנם? תמיד?
לכאורה, זו יכולה להיות סיסמה ניו-אייג'ית, שלא בהכרח מחוברת למציאות.
אחרי הכול החיים הם לא מושלמים, ולפעמים אפילו קשים מאוד.
האם באמת ניתן ליישם את התובנה הזו גם במצבים מורכבים,
כגון מחלה מאיימת, גירושים מכוערים, פיטורים מעבודה או פשיטת רגל כלכלית?

התשובה היא כן.
חד משמעית.

וזו בדיוק הנקודה שמתחדדת שוב ושוב תוך כדי הקריאה בספר:
התובנה המרכזית היא לא שביחס לשואה, למלחמת יום כיפור, או למחלה סופנית הכול קטן,
אלא שאם אפילו במצבים הקיצוניים הללו שבהם המציאות קשוחה במיוחד,
אנשים מצליחים להכיר בבחירה שלהם ולממש אותה,
אז בוודאות היא אפשרית גם במצבים אחרים, שגרתיים ויומיומיים.

**
השבוע חוויתי מספר אתגרים בעבודה ובחיי האישיים.
שום דבר לא מתקרב לאתגרים של ד"ר אדית אגר,
אבל, כשם שקוץ בכף הרגל יכול להכאיב ולהגביל, גם אם אינו מסכן חיים,
כך קונפליקט במערכת יחסים או התפתחות לא רצויה בעבודה יכולים לעורר לחץ, מתח, פחד או כאב.

וכאן מגיע המקום של הבחירה שלנו.
מה שקרה קרה, ואין לנו שליטה על זה.
מה אנחנו בוחרים לחשוב-להרגיש-עשות בנוגע לזה עכשיו?

עם השנים מצאתי שלושה דברים שאפקטיביים עבורי במצבים הללו:

א. הכרה בכך ש"הופעלתי" ושאני מרגיש עכשיו לחץ/מתח/כעס/פחד/השלימו את החסר.

ב. בדיקה סקרנית: מה הפעיל אותי? איזה משפט, פעולה או עניין עוררו בי את הרגש הזה?

ג. שאלות מקדמות, המזכירות לי את הבחירה והאחריות שלי, כמו לדוגמא:
– "מה אני בוחר לעשות בנוגע לזה עכשיו?"
– "איך אני רוצה לנהוג היום כדי שבעוד מספר חודשים כשאסתכל אחורה אהיה גאה בעצמי?"
– "במה אני מתמקד עכשיו? מה המשמעות של זה עבורי? מה אני בוחר לעשות בנוגע לזה?"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בשנת 1991 יצא לאקרנים סרט בכיכובם של מריל סטריפ ואלברט ברוקס ששמו Defending Your Life.
בתרגום לעברית הוא נקרא "נחיה ונאהב" (תודה לדורית יעקובי שבזכותה נחשפתי לסרט הזה).
הסרט הדמיוני-קומי-רומנטי מתאר את מה שקורה לנו לאחר שאנו מתים.
הרעיון המרכזי העומד בבסיסו הוא שלאחר מותנו אנו מגיעים למרכז הערכה בשם Judgement City,
שבו אנו זוכים לראות כל אירועי חיינו ולסקור את ההחלטות שקיבלנו ואת הפעולות שעשינו.
אם עמדנו במשימת החיים על פני כדור הארץ בהצלחה, אנו ממשיכים הלאה למקום מתקדם יותר,
ואם נכשלנו או לא היינו טובים מספיק, אנו נשלחים חזרה לפרק חיים חדש ולהזדמנות נוספת.

**
המדד העיקרי להצלחה ולכישלון עפ"י הסרט הוא עד כמה פעלנו מתוך פחד ונתנו לו לעצור ולהגביל אותנו.
באחת הסצנות רואים את גיבור הסרט משוחח עם אשתו בנוגע להעלאת שכר שהוא רוצה לבקש מהבוס שלו,
ומתעקש על מינימום מסוים שהוא לא מוכן לרדת ממנו.
רגע לאחר מכן רואים אותו בשיחה עם הבוס המציע לו הרבה פחות.
תוך עשירית שנייה, מבלי למצמץ או להתמקח, גיבור הסרט מקבל את ההצעה ולוחץ את ידו של המנהל.
"למה הסכמת להתפשר?" שואלים אותו המעריכים שמלווים אותו בתהליך הסקירה שלאחר המוות.
"קיבלתי סכום גבוה מספיק וכסף זה לא הכול בחיים" הוא עונה.
"נכון", הם אומרים, "אבל העניין המרכזי פה הוא פחד ולא כסף."

**
מוצא חן בעיניי את הרעיון שמטרתה המרכזית של סקירת והערכת החיים,
אינה לקבוע אם מגיע לנו פרס או עונש, גן-עדן או גיהנום,
אלא לעזור לנו להבין עד כמה הצלחנו ואז לאפשר לנו להתקדם הלאה או לנסות שוב.

שם הסרט הוא Defending Your Life – "להגן על חייך" – כיוון שעל פי התסריט,
אנשים מגנים על בחירותיהם בפני חבר שופטים (אלוהים?),
המקבלים את ההחלטה הסופית בנוגע להמשך הדרך.
הרעיון שאני יותר מתחבר אליו הוא של התבוננות עצמית וסמכות פנימית.
כשאנחנו מבינים מה חשוב לנו ועל פי אילו ערכים אנו רוצים לחיות,
יש לנו את האפשרות להעריך את חיינו ואת הדרך שבה אנו מתנהלים.

**
הסרט מגדיר הצלחה או כישלון בעיקר בהיבט של פחד, אך זה לא חייב להיות כך.
אותי למשל, מעניין הנושא של "להרבות טוב" ו-"להרבות רע":
האם האדוות שאנו מייצרים בעזרת המחשבות, המילים והפעולות שלנו יותר תורמות או יותר מזיקות?
יכול להיות מרתק להסתכל אחורה ולצפות בכל ההשלכות הישירות והעקיפות של ההחלטות והפעולות שלנו –
השלכות על משפחתינו, על אנשים סביבנו, על החברה שאנו חלק ממנה ועל כדור הארץ.

תחשבו איך זה היה אם היינו יכולים לצפות בסרט חיינו:
איזה מרגש היה לראות ולחוות את כל ההשפעות המיטיבות שהיו לנו על סביבתנו,
ובאופן דומה כמה עצוב וכואב היה להתבונן ולהרגיש את מכלול ההשפעות השליליות שעוררנו לאורך חיינו.

אנחנו מודעים רק לחלק קטן של ההשפעות המיטיבות והמזיקות שלנו,
ואין לי ספק שמודעות גבוהה ורחבה יותר בנוגע להשלכות מעשינו, היתה משפיעה מאוד על ההתנהלות שלנו.

**
אין לי מושג מה קורה אחרי שמתים, והרבה יותר מעניין אותי מה קורה בזמן שחיים.

לא צריך לחכות לסוף החיים בכדי להתבונן בחיינו ובהשלכות מעשינו.
אפשר לעשות את חשבון הנפש הזה גם בסוף השבוע או בסוף היום,
ובכך לפתח את יכולתנו להגיב בזמן אמת, לכוונן ולדייק את עצמנו.

הנה שני דברים שניתן לעשות בכדי להגביר מודעות, לקחת אחריות ולכוונן את חיינו תוך כדי תנועה:

1.
לעצור בסוף מפגש, יום, או שבוע, להתבונן במכלול החלטותינו ופעולותינו,
ולשאול את עצמנו שתי שאלות ממוקדות:

א. איפה ואיך הצלחנו לחיות עפ"י הסטנדרטים והערכים החשובים לנו? איך זה השפיע עלינו ועל סביבתנו?

לחגוג את זה ולהנות מזה.

ב. איפה ואיך לא הצלחנו לחיות עפ"י הסטנדרטים והערכים החשובים לנו ? איך זה השפיע עלינו ועל סביבתנו?

לתת מקום לקושי ולכאב, לחשוב מה אנו רוצים לשנות בעתיד ולנסות ליישם.
חשוב שהבדיקה הזו תעשה ממקום של ניסיון להבין, ללמוד ולהשתפר ולא באנרגיה של שיפוט והאשמה עצמית.

2.
לפתח הרגל של הכרת תודה, לאנשים שמשפיעים או שהשפיעו על חיינו.
כשאנחנו משתפים אותם בדרך שבה הם תרמו לחיינו,
אנו עוזרים להם לראות משהו שאולי הם לא היו מודעים אליו,
ובכך תורמים ומשפיעים על החיים שלהם.

===
המלצות אישיות לסיום:

מה אני קורא?
– ספר: "הבחירה" – מאת ד"ר אדית אווה אגר – "אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח"
– ספר: "אימפקט" מאת סר רונלד כהן – "לעצב מחדש את הקפיטליזם: רווח כלכלי לצד רווח חברתי וסביבתי"
– ספר "הרגלים אטומיים" – מאת ג'יימס קליר
(לחלק מהספרים ניתן להקשיב בעברית באפלקיציית e-vrit, לכולם ניתן להקשיב באנגלית ב- audible)

למה אני מקשיב?
– פודקאסט "חצי שעה של השראה" – סר רונלד כהן – תעשה טוב לעולם ותרוויח יותר
– פודקאסט "שיר אחד" – אנא, אנא, אנא – סיפור מדהים על לאונרד כהן.
– פודקאסט "ים ומלואו" – אופיר מימון – איך גיליתי מה באמת חשוב בחיים?
– פודקאסט "המרקרים" – ענקיות הטכנולוגיה פועלות להחניק ולעצור חדשנות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אתמול בלילה, מספר דקות לפני השעה 23:00, סיימתי מדיטציה בחגיגה גדולה.
הסשן הזה סגר עבורי מחויבות שלקחתי לפני כשנה, לתרגול יומי של מדיטציה במשך 365 ימים.

תחושת החגיגה נובעת בעיקר מהסיפוק שעמדתי במילה שלי,
במקרה הזה מילה שנתתי לעצמי,
ושעשיתי זאת למרות שהיו לא מעט ימים שבהם לא התחשק לי לתרגל,
שהייתי עייף, או שהיה לי עמוס ולא נוח.

הבוקר חזרתי לעלעל בספר "ארבע ההסכמות" של דון מיגל רואיז.
(ספר מופת שאם טרם קראתם אותו, אני ממש ממליץ לכם לעשות זאת).
"שמרו על טוהר המילה" מתוארת בספר הזה כהסכמה הראשונה, הבסיסית והחשובה מכולן.
אחד ההיבטים של ההסכמה הזו הוא לקחת אחריות על המילים שלנו ולעשות את מה שאמרנו שנעשה.

**
בחשבון פשוט הקדשתי לתרגול מדיטציה השנה כ-120 שעות,
שהם כשעתיים ועשרים דקות מדי שבוע, או חמש יממות מלאות בסה"כ.
קשה לי להעריך עד כמה תרגול המדיטציה תרם לחיי או השפיע עליהם.
היו ימים שבהם העצירה והקדשת תשומת הלב לנשימה הרגיעו והשקיטו אותי,
היו ימים שבהם עלו בי מחשבות רעננות או שמשהו התחדד עבורי בנוגע לנושא מסוים,
והיו ימים שבהם לכאורה לא קרה כלום, היה משעמם, וחיכיתי שהזמן יעבור והשעון יצלצל.

האם הייתי יכול לבחור להשקיע את זמני במשהו אחר, שיהיה יותר משמעותי ומשפיע עבורי?
יכול להיות שאם הייתי מקדיש את אותו פרק זמן לתרגילי כוח וגמישות, לימוד או פעולת חסד יומית,
ההשפעה והערך של זה היו גדולים יותר,
אבל זה לא ממש משנה, כי מרגע שנתתי לעצמי מילה שאני הולך על זה,
השמירה על טוהר המילה הופכת להיות חשובה לא פחות מהתרגול עצמו.

**
להתחייב לעשות משהו ולהתייחס לכך ברצינות,
זה הרבה מעבר לתרגול של כוח רצון או של התמדה.
כשאנחנו עושים הוראת קבע חודשית להפקדת מאה שקלים בחשבונות החיסכון של ילדינו,
אנחנו משקיעים את המשאבים שלנו במשהו שבעינינו הוא חשוב.
יש הבדל גדול בין אמירה שעתיד ילדינו חשוב לנו לבין אותה אמירה המגובה בפעולה עקבית ומתמדת.
כשאנחנו מתחייבים להשקעה מתמשכת של זמן, כסף או משאבים אחרים,
אנו למעשה מסמנים תחום שהוא בעדיפות גבוהה עבורנו ופועלים לקידומו.

השילוב המשולש של לקיחת אחריות וסימון תחום שחשוב לנו,
מחויבות להשקיע בו לאורך זמן,
ועמידה במחויבות הזו,
הם חוכמה גדולה בעלת השפעה עצומה.

אין הכרח להתחייב לפעולה יומית במשך שנה שלמה.
אפשר להתחייב לפרקי זמן קצרים יותר, כמו למשל תרגול יומי במשך שלושים יום,
או לתדירות נמוכה יותר כדוגמת שני אימונים גופניים בשבוע במשך רבעון.
הנקודה המרכזית היא פחות משך הזמן או גודל ההשקעה,
ויותר עצם הבחירה הפרואקטיבית במשהו, ההתחייבות, הפעולה העקבית והעמידה במילה שלנו.

**
מכיון שהזמן והמשאבים שלנו מוגבלים,
יש חשיבות רבה לבחירת התחום הנכון והמחויבות המתאימה עבורנו.
חמישה דגשים והמלצות להגדרה אפקטיבית של תחום ומחויבות:

א. כשאנחנו אופטימיים ו"ביום טוב" יש לנו נטייה להערכת יתר של מה אנו מסוגלים לעשות.
כדאי להתחייב למשהו אחד כדי שנוכל להתמקד בו ולהגדיל את הסיכוי שנעמוד בו.

ב. חשוב שהתחום או הנושא שאנו בוחרים להשקיע בו את זמננו, יהיה בעל ערך ועדיפות גבוהה בחיינו.
בריאות, מערכת יחסים, התפתחות, או כל דבר אחר שאנו מסמנים כחשוב.

ג. חשוב שהמחויבות תהיה מוגדרת היטב, כך שיהיה ברור לנו מה זה עמידה או אי-עמידה בה.
השקעה חודשית של סכום כסף, או פעילות גופנית יומית הן הגדרות חלקיות ועמומות.
השקעה חודשית של מאה שקלים ופעילות גופנית יומית בת עשרים דקות לפחות הן הגדרות חדות יותר.

ד. בכדי להגדיל את הסיכוי בעמידה במחויבות שלנו, כדאי לא למתוח את עצמנו אל הקצה,
אלא לבחור במשהו שנוכל לקיים גם ביום יותר עמוס או כזה שאיננו במיטבנו.
לדוגמא: בסדנאות שלי אני מציע למשתתפים לקחת מחויבות לתרגול הכרת תודה יומית במשך שבוע או חודש.
זה משהו שניתן לעשות בהשקעה של עשר דקות יומיות ללא תלות בתנאים סביבתיים מיוחדים.

ה. כשאנו בוחרים להתחייב למשהו, חשוב שזה יעורר בנו התלהבות, התרגשות ומשיכה.
האנרגיה הזו היא סימן לכך שזה משהו מתאים עבורנו ולא כזה שאחרים או הסביבה חושבים שאנו צריכים.
אם מרגישים קצת לחץ ומתח לצד ההתרגשות וההתלהבות זה סימן חיובי לכך שאנו לקראת משהו משמעותי.

**
בתקופה הנוכחית רבים מאתנו נוטים להרהר על השנה שחלפה ולהצהיר הצהרות בנוגע לשנה החדשה.
מרבית האנשים זונחים את ההתחייבויות שהם לוקחים על עצמם, רגע אחרי שההתלהבות עוברת.

הסטטיסטיקה הזו היא לא גזרת גורל.
זה לגמרי בידיים שלנו.
הכול עניין של בחירה ומחויבות, של אחריות וכבוד למילה שאנו נותנים לעצמנו ולאחרים.

באופן אישי אני מתכוון להקדיש זמן בימים הקרובים,
לחיפוש מחויבות חדשה שתשרת אותי ואת הדבר הבא שאני רוצה לגדל בחיי.

שנה טובה ומבורכת,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אם תבקרו באתר שלי תוכלו לקרוא שאני רץ מרתון.

אבל אני לא.

זאת אומרת, לא עכשיו.

אמנם רצתי בעבר שני מרתונים, אך האחרון שבהם היה לפני מספר שנים.
בתקופה הזו אינני מתאמן למרתון ולא מתכנן לרוץ אחד נוסף בעתיד.
התיאור "רץ מרתון" מציין משהו היסטורי שפחות בא לידי ביטוי בהווה.
באתר שלי תוכלו לקרוא שאני גם רייקי מאסטר, בוגר לימודי הנדסה ומפקד מצטיין ביחידה מובחרת.
בדומה ל"רץ מרתון", הכול זה לשעבר.

יש הבדל גדול בין התארים שאנו נושאים והתעודות שתלויות לנו על הקיר, לבין העשייה היומיומית שלנו.
התארים והתיאורים הם סטטיים ומציינים הישג שהשגנו בעבר, מבחן שעברנו או תפקיד שקיבלנו.
(לדוגמא: שף, חגורה שחורה בקראטה, מחנך, עו"ד, מנהלת).
הם עושים רושם ונראים טוב בקורות החיים,
משפיעים על הדרך שבה אנשים תופסים אותנו,
יכולים ללמד על ההתנהלות ועל היכולות שלנו בעבר,
אך הם אינם מעידים בהכרח על מי שאנו ועל מה שאנו היום.
מנתח לב, שכבר לא מבצע ניתוחי לב, הוא מנתח לב לשעבר.
כך גם סופר מוערך ומצליח שכתב שלושה ספרים רבי-מכר לפני שנים ואינו כותב יותר.
לא צריך לצאת לפנסיה כדי להיות "לשעבר".
צריך פשוט להפסיק לעשות את מה שעשינו פעם.

בשונה מתארים סטטיים, העשייה היומיומית שלנו היא דינמית ומשתנה כל הזמן.
מי שיוצר מוזיקה הוא מוזיקאי, גם אם אף יצירה שלו לא פורסמה עדיין.
למעשה, במקרים רבים ההכרה תגיע לאחר שכבר נהיה שם במשך תקופה.
מחנכת אינה מישהי שזו כותרת התפקיד שלה, אלא זו שעוסקת בחינוך ביום-יום, עם או בלי הכותרת הזו.

**
לעתים, המבחנים שעברנו וההישגים שצברנו הם חלק מהזהות שלנו וממה שמגדיר אותנו.
ייתכן שעבדנו קשה להשיגם ושאנו גאים בהם ובדרך שעברנו.
אבל, מי ומה אנחנו היום מעבר לתארים, להישגים ולתעודות שלנו..?
עד כמה גדול הפער בין התארים-כובעים-תפקידים שאנו נושאים לבין מה שאנחנו עושים בפועל?
מרשימים ככל שיהיו הישגי העבר שלנו,
אם חלק ניכר מזמננו מוקדש להתרפקות על העבר ולסיפורי גבורה והצלחה על מי שהיינו ומה שעשינו,
ייתכן שזה סימן לכך שחסרים לנו אתגר, משמעות, התפתחות ותחושת ערך בהווה.

הנקודה הזו רלוונטית לא רק להיבטים של לימודים ועבודה, אלא גם למימדים נוספים של חיינו:
כשאנחנו מתחתנים אנחנו נהיים "בעל ואישה" או "בני/בנות זוג".
כשנולדים לנו ילדים, אנו הופכים להיות "הורים".
"בני זוג" ו"הורים" הם תארים כלליים המציינים מצב משפחתי רשמי.
עד כמה העשייה וההתנהלות שלנו בהלימה לתפקידים שחשוב לנו למלא בחיינו?
מה עשינו היום שתרם לזוגיות ולהורות שלנו ?
מה עשינו השבוע שמחובר לבני הזוג או להורים שאנחנו רוצים להיות?

**
"מבחן השבוע האחרון" היא טכניקה אפקטיבית,
המציבה בפנינו מראה בהירה ומשקפת לנו בצורה חדה איפה אנו נמצאים כרגע.
הרעיון הוא לבחור מספר מצומצם של שאלות המשקפות את מה שחשוב בחיינו,
ולענות עליהן בצורה פשוטה וכנה.

נסו לענות על השאלות הבאות (התעלמו משאלות שפחות רלוונטיות עבורכם):

– איזה זמן איכות היה לך בשבוע האחרון עם ילדיך, בן/בת הזוג שלך, האנשים החשובים בחייך?
– איזו פעילות גופנית ביצעת ואיך היתה התזונה שלך בשבוע האחרון?
– איך קידמת את העסק או את הקריירה שלך בשבוע האחרון? איזה דבר משמעותי עשית בעבודה?
– מה למדת בשבוע האחרון? איך גדלת והתפתחת?
– כמה אושר, הנאה ושמחה חווית השבוע? כמה לחץ, כעס ותסכול?
– למה הקדשת חלק ניכר מזמנך בשבוע האחרון?
– איזה ערך משמעותי נתת ולמי השבוע?

**
מבחן השבוע האחרון מעמיד אותנו מול תוצאות ברורות.
פרק הזמן שאנו מתבוננים בו מספיק קרוב וקצר, ומאפשר לנו לקבל תשובות לשאלות.
התמונה שמצטיירת מעידה הרבה על חיינו.
השבוע האחרון הוא שבוע אחד מתוך 52 שבועות בשנה.
2% מחיינו השנה מגולמים בשבוע שחלף.
2% נוספים מגולמים בשבוע הבא שיתחיל בקרוב.
מבחן השבוע האחרון ממקד אותנו בהתנהלות העכשווית שלנו,
ומשקף לנו תמונה חדה וישירה, נעימה יותר או פחות,
בנוגע לפער שבין התארים-תפקידים-כובעים שלנו,
לבין המילים, המעשים והנוכחות שלנו בהווה.

אחת התגובות הנפוצות למבחן השבוע האחרון היא ש"הוא לא שבוע מייצג."
זה נכון גם לשבוע הנוכחי, של סוף אוגוסט.
הוא היה מיוחד, ונדרשנו לתת מענה לדברים מסוימים שלא מאפיינים שבוע רגיל.
יש בזה משהו, ועדיין…
רוב השבועות הם מיוחדים ושונים.
בכל שבוע קורים דברים שלא צפינו או שהם מעבר לשליטתנו.
זה לא מוריד מהאחריות שלנו ומיכולת הבחירה שלנו לנתב את חיינו,
ליצור ולעצב אותם, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לדרך שבה אנו חושבים ומסתכלים על דברים יש השפעה גדולה עלינו.
הגדרה פשוטה מזוית קצת אחרת יכולה להוביל לשינוי תפיסתי והתנהגותי.

הנה דוגמא להגדרה של ג'ים רוהן למה נחשב "קל" (Easy) בעיניו.
נחשפתי אליה לפני מספר שנים והיא נחקקה בי מאז.

עפ"י ג'ים רוהן, משהו ש"קל" לעשותו הוא משהו שאנחנו יודעים מהו,
ושאם נעשה אותו הוא יקדם אותנו למטרתנו.
הדגש הוא על הבהירות בנוגע לדבר שיש לעשותו.

לדוגמא:
איך ניתן לשפר את הבריאות שלנו?
להפסיק לעשן ולהקפיד להתעמל שלוש פעמים בשבוע.

איך אפשר לטפח מערכת יחסים?
לבלות זמן איכות ביחד, לפרגן ולהקשיב.

למה זה "קל"?
כי ברור לנו מה צריך לעשות.
זה קל יותר ממצבים שבהם אין לנו בהירות בנוגע למה שצריך לעשות,
כמו למשל בעיה שאיננו יודעים כיצד לפתור, או מחלה שלא ברור איך נכון לטפל בה.

**
כשאנחנו מספרים לעצמנו שמשהו קשה לנו ואנו מאמינים בכך, הוא באמת קשה.
"קשה לי לבקש העלאת שכר", "קשה לי להתנתק מהפייסבוק".

באופן דומה, כשאנחנו מספרים לעצמנו שמשהו קל ואנו מאמינים בכך, הוא הופך להיות קל, או קל יותר.
חשוב להדגיש שלא כל דבר "קל" יגיע בהכרח בזרימה נטולת מאמץ.
יכול להיות משהו שהוא גם "קל" ושגם נידרש להשקיע מאמץ בכדי לעשותו.
לפני זמן מה נוצר ריחוק בין קולגה שלי לביני, בעקבות מחלוקת שהתפתחה בפגישה בינינו.
באותה פגישה אמרתי משהו שהצטערתי עליו, וגם יצאתי מתוסכל ממשהו ששמעתי ממנו.
מה כדאי לעשות בסיטואציה כזו?
ליזום שיחה פתוחה, קשובה וכנה ליצירת בהירות וניקוי מטענים.
זה "קל" כי ברור לי מה ישפר את המצב, וזה לא קל כי באותה נקודת זמן חוויתי מועקה ומתח.

**
למה אנחנו לא עושים משהו אם "קל" לעשותו?
האבחנה של ג'ים רוהן לשאלות הללו משעשעת וגאונית כאחד:
"כל מה שקל לעשות, גם קל לא לעשות."

קל להתעמל שלוש פעמים בשבוע, וקל יותר להמשיך לישון או לרבוץ על הכורסא.
קל לבקש העלאת שכר, וקל יותר לא לבקש.
קל להתנתק מהפייסבוק, וקל יותר להמשיך לשוטט בפייסבוק.
קל ליזום שיחה ליישור הדורים, וקל לא פחות להימנע משיחה כזו.
קל להפסיק לעשן, וקל יותר להמשיך לעשן.

**
כשמשהו שאני שומע נחקק בי, מסקרן אותי להבין מה עושה אותו כה משמעותי עבורי.
ניסיתי לחשוב מה יש בהגדרה הזו של ג'ים רוהן שתופס אותי.

אני מוצא פה שלוש נקודות חשובות:

א. פשטות ובהירות:
כמעט בכל רגע נתון אני יכול להגיד אם משהו ברור ("קל") או שאינו ברור.
זה ממקד ועוזר להפחית את המורכבות והסיבוכיות.

ב. אחריות:
אם ברור מה חשוב לעשות עכשיו, יש לי אחריות להוציא את זה לפועל.
אם זה עדיין לא ברור, יש לי אחריות להמשיך לחפש.
אפשר להפסיק לחפש תשובות כתירוץ להימנעות מפעולה.

ג. חמלה:
התובנה שכל מה שקל לעשות גם קל לא לעשות,
עוזרת לי לפתח חמלה ולהפחית שיפוטיות והלקאה עצמית.
יכול להיות משהו "קל" שהוא קשה ומורכב עבורי, ולא אעשה אותו.

כשזה קורה, עדיף שאומר לעצמי:
"ברור לי מה חשוב לעשות" + "זה באחריותי" + "קשה לי ואני לא עושה זאת עדיין",
מאשר שאספר לעצמי סיפורים אחרים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע צפיתי בסרטון יוטיוב קצר שצולם במהלך כנס בנושא הצלילה בנחל הקישון המזוהם:
עשר דקות שבהן עמי איילון, מפקד חיל הים לשעבר, מתייחס לפרשה הטראגית והחשובה הזו.

בדבריו של עמי איילון יש התייחסות לשלושה אנשים מרכזיים, כל אחד מהם מנהיג אמיץ ובעל השפעה אדירה:

א. עמי איילון – שבין היתר היה מפקד חיל הים ושיחסו לנושא הקישון השתנה עם השנים.
ב. השופט מאיר שמגר – שעמד בראש הועדה והשפיע רבות על התפתחות הפרשה והשיח הציבורי.
ג. יובל תמיר – לוחם השייטת, שהוביל באומץ ובנחישות תוך כדי התמודדות עם מחלתו, את המאבק להכרה בנפגעי הקישון ובמשפחותיהם.

מספר ציטוטים מתוך הקטע:

"לקינו בעיוורון צבאי."

"היינו ממוקדי מטרה יותר מדי, ולא הבנו, כפי שאנו מבינים כיום, את מושג האחריות ואת מושג הפיקוד."

"התנהלנו בלי להבחין בין עיקר לטפל."

עפ"י עמי איילון אלו מילותיו של השופט שמגר בשפה פשוטה:

"אל תבלבלו לי את המוח עם תיאוריות מדעיות. אני יודע כמוכם שהמדע לא יודע הכול.
עד שתוכיחו את הקשר הישיר בין סיבה למסובב עוד רבים יכולים למות.
אל תנסו לנסח את הבעיה בצורה משפטית משום שעד שהמחוקק יחוקק את החוק יכולים לעבור עוד הרבה מאוד שנים."

באופן אישי היה לי מרתק להקשיב לעשר הדקות הללו.
הן עוררו בי מחשבות רבות בנושא מנהיגות, אחריות אישית ומערכתית, שינוי והשפעה, בעולם מורכב ורווי אינטרסים. 
מילותיו של השופט שמגר כפי שהן מוזכרות על ידי עמי איילון מרגשות במיוחד באנושיות ובחדות שלהן.

המלצה חמה: פנו לעצמכם עשר דקות וצפו בקטע החשוב הזה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אם רק היה אפשר למצוא מישהו אשם, או רע, או לא בסדר, או לא מספיק אחראי, או רודף בצע, או טיפש, שבגללו זה קרה, אז היה יותר קל לעכל את מה שקורה עכשיו.

אם רק אפשר היה למצוא תהליך שבור שאפשר לתקן, או נוהל חסר שאפשר להוסיף, או בקרה חדשה שאפשר לשים, או טכנולוגיה מיוחדת שיכולה לעזור,
אז אולי מישהו יכול היה להבטיח לנו שמשהו כזה או דומה לא יקרה שוב, שהבעייה תיפתר ושהסיכון יעלם.

**
אבל במצבים מורכבים, כמו זה למשל,
אי אפשר למצוא רק גורם אחד, קבוצה אחת, או תהליך אחד שאחראים ושבגללם זה קורה.
וגם אי אפשר להבטיח שזה, או משהו דומה לזה, לא יקרו שוב.
זה עלול לקרות שוב, גם אחרי שנמפה את כל התהליכים, נשתמש בכל הטכנולוגיות, נאכוף את כל הנהלים ונעניש את כל "האשמים".

זה עלול לקרות שוב, גם לנו וגם לילדים שלנו.
וזה מפחיד.
וככה זה.

**
ודווקא במצבים מהסוג הזה, יש שני דברים שחשוב לעשות:

האחד – להמשיך להאמין ששינוי אפשרי, להכיר באחריות שלנו, בתרומה שלנו למצב, בחשיבות של מעשינו וביכולת שלנו להשפיע,
והשני – להכיר בתחושת חוסר האונים, העצב והפחד שאנו חווים, ובכך שיש גבול למה שאנו יכולים לעשות כרגע.

שני הדברים הללו חשובים ומשלימים זה את זה.

הכרה בחוסר האונים, בעצב ובפחד שלנו חשובה ועוזרת לנו להתנהל איתם במקום שהם ינהלו אותנו.
חוסר האונים, העצב והפחד טבעיים ואנושיים. הם עתידים להופיע שוב ושוב וכדאי לתת להם מקום ולא להדחיק אותם.

הכרה באחריות שלנו ובחשיבות של פעולותינו מסייעת לנו לקדם את מה שחשוב ומקטינה את הסיכוי שנטיל את כל האחריות על גורמים חיצוניים לנו (כמו למשל החמאס, הרשות, כוחות הביטחון או המחנה הפוליטי האחר)

"מה חי בי עכשיו ומה אני יכול/ה לעשות שיסייע לי, למשפחתי או לסביבתי?", היא שאלה עוצמתית המשלבת את ההיבטים של נוכחות ושל לקיחת אחריות.

**
דוגמא קטנה-גדולה אחת למשהו שאנחנו יכולים לעשות:
כשמתרחש פיגוע או אירוע, כל רשתות הטלויזיה המרכזיות מתחילות לדווח ללא הפסקה מהשטח.
שעות על גבי שעות של שידורים וראיונות שמטרתן למלא זמן מסך ולמשוך קהל.
במצבים כאלה אפשר וחשוב להעביר ערוץ, לכבות את הטלויזיה ולהתנתק מרשתות חברתיות.
הבחירה להפסיק לצפות אינה ביטוי לחוסר כבוד, אי-אכפתיות או אנוכיות.

כשאנחנו בוחרים להישאר צמודים למסך שמשדר חומרים מסוג מסוים, יש לכך השפעה גדולה עלינו.
יש לנו אחריות למקום שבו אנו משקיעים את תשומת הלב שלנו.
ערוצי הטלויזיה והרשתות אחראים לבחירות שלהם, אנחנו אחראים לבחירות שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר