תגית: אחריות

באחד הבקרים כשרועי בני היה בכיתה א' (היום הוא בן 17, תעשו חשבון כמה זמן עבר..),
הלכנו ביחד לבית הספר והתחלנו לדבר על גיל.
רועי אמר שהוא רוצה להיות כבר בן שבע.
"למה דווקא 7" ? שאלתי אותו..
כי שבע זה גדול.
עד שבע זה הקטנים ומשבע זה הגדולים.
והוא רוצה להיות כבר גדול.

סיפרתי לו שיש אנשים שתמיד רוצים להיות בגיל אחר מהגיל שלהם.
כשהם קטנים הם רוצים להיות גדולים וכשהם גדולים הם רוצים להיות קטנים.
ואז תמיד הם לא מרוצים, כי הם אף פעם לא בגיל שהם רוצים.

"מה הגיל שאתה הכי אוהב?" רועי שאל אותי.
הרים לי להנחתה.
סיפרתי לו שהגיל שאני הכי אוהב זה הגיל שאני נמצא בו עכשיו.
בזמן שדיברנו זה היה ארבעים ושתיים.
אבל בשנה שעברה, אמרתי לו, זה היה משהו אחר.
"אתה יכול לנחש איזה גיל הכי אהבתי בשנה שעברה?" שאלתי אותו.
הוא חשב רגע, חייך את החיוך הממזרי שלו ושאל: "ארבעים ואחת?"
אין ספק שהילד גאון: גם הבין את הרעיון וגם יודע לספור ולחסר.

**
נזכרתי בסיפור הזה השבוע כשנתקלתי בפוסט שכתבתי על זה אז.
נחמד להיזכר בשיחה הזו, מעניין אם גם רועי זוכר אותה.
נראה לי שכשדיברתי עם רועי באותו בוקר, דיברתי גם אל עצמי.
רציתי להזכיר לעצמי את החשיבות של קבלה ושל הכרת תודה על מה שיש.
תמיד אפשר להתמקד בחצי כוס הריקה, ותמיד אפשר להתמקד בחצי הכוס המלאה.
אולי זו היתה דרכי להזכיר לעצמי שאני לא שולט במה שקורה לי ומסביבי (גיל כדוגמה),
אבל אני בהחלט יכול לבחור איך להגיב למה שקורה.
כנראה שהמילים שלי לרועי באותו בוקר הגיעו עם כמיהה להמשיך להתאמן בעצמי בכל אלו:
בקבלה, בהכרת תודה, בהכרה ביכולת הבחירה שלי ובלקיחת אחריות על מה שבהשפעתי.

**
אז, באותה הליכה לבית הספר, רועי ואני דיברנו על גיל.
האם אפשר להרחיב את הרעיון הזה מגיל גם להיבטים נוספים?

האם אני יכול לומר לעצמי (עוד לפני שאני אומר לאחרים),
שהמקום-זמן-מצב שאני הכי רוצה להיות בו הוא כאן ועכשיו?
עם כל מה שקורה? עם כל הקשיים והאתגרים?

באינסטינקט ראשוני התשובה היא "ממש לא!".
ברור שלא.
מלחמה, הרוגים, פצועים, חטופים, אלימות, הקצנה, שנאה.
כל כך הרבה סבל.
ברור שאני רוצה להיות במקום ובזמן אחר, יותר "נורמלי" ורגוע.
מקום שבו הדברים נראים ומרגישים שונה מכפי שהם עכשיו.
מי שאומר שזה המקום-זמן-מצב שהוא הכי רוצה להיות בו –
או שהוא משקר לעצמו או שהוא סתם לא אותנטי.

במחשבה שניה, התשובה שלי היא "חד משמעית כן!"
בהינתן שזה המצב ואלו הנסיבות (אין לנו שליטה על מה שקורה לנו),
אין זמן ומקום אחרים שאני רוצה להיות בהם יותר מהמקום הנוכחי שאני נמצא בו.
בכל מקום שבו יש סבל, אתגר, מורכבות וקושי גדולים, יש גם המון חסד, חמלה ומשמעות.
שבר גדול מגיע עם פוטנציאל ענק לריפוי ולתיקון.
מתוך המקום-זמן-מצב הזה שאני נמצא בו,
אני רוצה לעשות כמיטב יכולתי למשפחתי, בעבודה, במדינה, לעצמי,
להשפיע, לתרום, לתמוך ולקחת חלק בתהליכי שינוי מיטיבים שיעזרו לנו לנוע מכאן לשם.

**
בתחילת השבוע שוחחתי עם חברה קרובה ואהובה, שאחיינה נהרג בשבוע שעבר בעזה.
היא התקשרה אלי כמה דקות לאחר הקימה מהשבעה, בדרך מבית הקברות הביתה.
באמת שלא ניתן להבין את גודל האובדן ועומק הכאב.
הלוואי שהאירוע הזה לא היה קורה.
כשראיתי את השם של אותה חברה על צג הטלפון המצלצל שלי,
לא היה מקום שרציתי להיות בו יותר מאשר איתה באותן דקות.

כשהייתי במוצ"ש בכיכר החטופים,
וכשישבתי בלבן ביום א' בערב "במשמרת 101" ליד הקריה בקרבת משפחות החטופים,
לא היה מקום או חברת אנשים שרציתי להיות בהם יותר מאשר במקומות הללו.

כשצפיתי עם כמה מבני משפחתי השבוע בפרק חדש של סדרת הריאליטי "הבוגדים",
על הספה בביתנו לאחר יום מלא ואינטנסיבי, לא היה מקום שרציתי להיות בו יותר באותו רגע.

**
פעם חשבתי שקבלה ורצון לשינוי סותרים זו את זה.
או שאני מקבל משהו או שאני רוצה לשנות אותו.
היום אני מבין שהם לא סותרים זו את זה אלא משלימים האחת את השני.
קבלה של המצב היא הכרה בכך שכרגע אנחנו איפה שאנחנו והמצב הוא כפי שהוא.
קבלה עוזרת לנו להפסיק לחפור בעבר ולהתמקד בהווה.
היא מאפשרת לנו לקחת אחריות ולפעול עכשיו לשינוי.

**
כשאמרתי לרועי מה שאמרתי, באותה שיחה לפני 11 שנים,
זה הגיע עם כמיהה לתרגל ולפתח מיומנויות של קבלה, הכרת תודה, לקיחת אחריות, בחירה ושינוי.
כל כך הרבה קרה בשנים שחלפו מאז אותה שיחה, בצורות שלא יכולנו לדמיין.
לפעמים זה מרגיש שאנחנו בגלגול אחר, בעולם אחר,
ושעכשיו הכול הרבה יותר מורכב, אינטנסיבי, כבד, קשוח.
מה שממש מעניין לראות עכשיו, זה שלמרות כל השינויים,
התרגול, לפחות עבורי, נשאר אותו תרגול:
קבלה, הכרת תודה, לקיחת אחריות, בחירה ושינוי.
להרבות טוב לעצמי, לאחרים ובעולם.

**
לסיום – מספר תזכורות לעצמי (ואם תרצו גם לכם):

• ברגע זה אני לא יכול לעשות הכול, ואני יכול לעשות משהו.
• אין לי שליטה על מה שקורה לי, ויש לי בחירה איך אני מגיב למה שקורה לי.
• בכל רגע אני יכול לבחור לעשות צעד מיטיב עבורי או עבור אחרים, במחשבה, בדיבור ובפעולה.
• הבחירה שלי, הצעד שלי, הם תמיד בהווה, תמיד מהמקום-זמן-מצב הנוכחי שבו אני נמצא.

אז מה המקום-זמן-מצב שאני הכי רוצה להיות בו..?
בדיוק כאן ועכשיו.

58 חטופות וחטופים עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה, בשלום ובבריאות גופנית ונפשית לחיק משפחותיהם ואהוביהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השאלה שאני הכי אוהב לשאול מועמדים בראיונות עבודה,
(אני תמיד משאיר אותה לסוף הראיון),
זה האם יש או היתה דמות מסוימת בחיים שלכם,
שהשפיעה עליכם עמוקות ועיצבה במידה רבה את מי שאתם היום.
יש משהו בשאלה הזו שמחבר אנשים לעצמם וממש משפיע על האנרגיה של השיחה.
פעמים רבות כשהם מספרים לי על אותם אנשים (הורים, מורים, מפקדים, חברים, …),
אני שם לב שהעיניים שלהם בורקות ומשהו בקול שלהם משתנה.
בקטע הזה אני לרוב מתרגש מאוד, ביחד איתם.
תמיד לאחר שהם מסיימים לספר לי על האדם שהשפיע עמוקות על חייהם,
אני שואל אותם אם הוא יודע שזה מה שהם חושבים עליו,
ומציע להם להתקשר אליו או לשלוח לו הודעה (אם הוא עדיין בחיים) ולספר לו,
מה שאלו אותם בראיון ומה היתה התשובה שלהם.

יש מתנה גדולה מזו?

**
ג'יין גודול (אנתרופולוגית) טוענת שאנחנו לא יכולים להסתובב בעולם בלי לשנות אותו.
איננו יכולים לעבור אפילו יום אחד בחיים בלי להשפיע על אנשים שאנחנו פוגשים.
ביום נתון אנחנו פוגשים עשרות אנשים – בבית, בעבודה, ברחוב, בסופרמרקט, בכביש.
בכל אינטראקציה, פרונטלית או וירטואלית, אנחנו משפיעים ומושפעים.
אנחנו חלק מזרם אינסופי של קבלה ונתינה, של אנרגיה, של התהוות והשתנות.
חשוב להכיר בכך ולהיות מודעים לשינוי האינסופי שאנו יוצרים.
חשוב לבחור איך אנחנו רוצים להשפיע על אנשים ועל העולם.

אין מפגשים נייטרלים.

גם ראיון עבודה יכול להיות הזדמנות להרבות טוב בעולם. 

59 חטופות וחטופים עדיין לא כאן.
אינספור משפחות מתמודדות עם אתגרים מורכבים וקשיים גדולים עכשיו.
במיוחד בתקופה הזו, עם כל מה שקורה, יש לנו אחריות גדולה ותפקיד חשוב.  

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לאחר אחד ממפגשי השיח שהנחיתי לפני מספר שבועות,
שלח אחד המשתתפים קריקטורה שבה רואים שני אנשים הניצבים מצידיו השונים של מספר המונח על הרצפה.
נקודת המבט שלהם מושפעת מהמיקום שלהם וגורמת להם לראות את הדברים אחרת:
האחד רואה את הספרה "6" והשני רואה את הספרה "9".
הקריקטורה הזו מעבירה נקודה חשובה מאוד:
המציאות היא לא בהכרח כפי שאנו רואים אותה.
ניתן לפרש אירוע מסוים בצורות שונות.
נקודת המבט שלנו בנוגע לאירוע מסוים מושפעת מאוד מהתפיסה וממערכת האמונות שלנו.
הנקודה הזו היא קריטית כשמנסים להבין את האחר.
ההכרה בכך שיכולה להיות פרשנות אחרת, שאולי אני לא רואה-מבין הכול,
ושמי שרואה דברים אחרת ממני הוא לא בהכרח טועה, פחות חכם או מונע מכוונות רעות,
היא קריטית ליכולת שלנו להעמיק הבנה, להחזיק מורכבות ולהתקרב.
קצת ענווה, פתיחות וסקרנות לא תזיק.
"אם הייתי במקומך הייתי פועל בדיוק כמוך" הוא פוסט שכתבתי בעבר שממש מתחבר לנקודה הזו.

**
כשראיתי את ההודעה עם קריקטורת ה 6-9 שנשלחה בקבוצה לאחר המפגש,
התעוררה בי שמחה על שהאינטראקציה בין חברי הקבוצה ממשיכה,
ועל תובנה חשובה שאולי מחלחלת ומגבירה פתיחות וסקרנות.
שניה לאחר מכן התחלתי לחוש אי-נוחות וחוסר שקט.
קצת הופתעתי מזה ולקח לי זמן להבין למה אני מרגיש כך.
כמה דקות לאחר מכן הבנתי מה הפריע לי.

לצד הנקודה החשובה הזו, חשוב מאוד בעיניי להדגיש נקודה נוספת, משלימה וחשובה לא פחות.
תארו לעצמכם שבמקום לעמוד משני צידי הספרה "6-9" אתם ואני עומדים משני צידי הספרה "4".
כל אחד מאיתנו יראה אותה בזוית שונה, ועדיין יהיה ברור לנו שאנו מתבוננים ב"4" ולא בספרה אחרת.
נקודת המבט, הנימוקים וניסיון החיים לא ישנו את העובדה שאנו ניצבים ליד "4".
שאף אחד לא יספר לנו שזה "3" או "7".

למה חשוב לי להדגיש את הנקודה הזו?
כי אני מאמין שלמצבים מסוימים יש אמת אחת ברורה שאינה תלויה בפרשנויות שונות.
אם למשל נכנסתי לצומת מרומזר והתנגשתי ברכב אחר,
מצלמות האבטחה יוכלו לקבוע האם נכנסתי לצומת כשהרמזור היה אדום, צהוב או ירוק.
התשובה לשאלה מה היה צבע הרמזור כשנכנסתי לצומת לא תהיה מושפעת מניסיון הנהיגה שלי,
מעבירות תנועה קודמות שיש לי או אין לי, וגם לא מעמדתי הפוליטית או מהאמונות שלי.
פשוט וחד: מה היה הצבע כשנכנסתי לצומת?

**
אנחנו בתקופה שבה שורר בלבול גדול בין מה שיחסי ונתון לפרשנות לבין מה שמוחלט ואינו נתון לפרשנות.
יש כאלו המכנים את זה עידן הפוסט-אמת.
"אל תפריעו לסיפור טוב עם העובדות".

לעתים הבלבול נובע מחוסר בהירות פנימית ומהטיות לא מודעות שלנו,
ולפעמים הוא נובע מהטעייה מכוונת של בעלי עניין, הרוצים להשפיע על דעתנו ולעצב אותה בדרכים שונות, כגון:
אי-דיוקים, שקרים, הדגשת פרטים מסוימים והשמטת פרטים אחרים, גזלייטינג, הצפת מידע ועוד.

איך נדע מתי אנחנו ניצבים בפני אירוע "6-9" (הנתון לפרשנות סוביקטיבית) ומתי בפני "4" (עובדה מוחלטת)?
לא תמיד זה קל ופשוט.
עצם ההכרות עם שני סוגי המצבים והתהייה בפני מה אנו ניצבים חשובה.
פיתוח יכולת חשיבה עצמאית וביקורתית המושפעת פחות מבעלי העניין, וממנגונני עיצוב התודעה החזקים,
הופכת להיות חשובה יותר ויותר בתקופה הנוכחית.

יש לכולנו אחריות אישית עצומה וממש לא פשוטה:
מצד אחד (במצבי 6-9) להכיר בענווה במוגבלות התפיסה שלנו,
ולחתור להבנת האחר והשונה בסקרנות ובפתיחות, גם במקומות שבהם זה קשה לנו.
ומצד שני (במצבי 4) לחתור לחקר האמת מבלי להתבלבל, להשמיע קול ברור,
להציב גבולות נחרצים וחשובים ללא קשר למחנות, לדעות ולעמדות הפוליטיות שלנו. 

**
השקר הכי גדול שאנחנו יכולים להאמין לו הוא שמה שאנחנו עושים לא משנה.
כל מה שאנחנו חושבים, מרגישים, אומרים ועושים משנה.
הוא משפיע עלינו, על סביבתנו הקרובה, ועל מעגלים רחבים יותר.
לא תמיד קל להבחין בזה או ניתן למדוד את זה אבל למה שאנחנו אומרים ועושים יש השפעה.
ולכן אנחנו אחראים.
חשוב לזכור את זה.
לפעמים יהיו בעלי עניין שירצו שנחשוב אחרת.
כשאנחנו מאמינים שמה שאנחנו עושים לא משנה ושאין לו השפעה, אנחנו יותר כנועים, אדישים, חסרי אונים או מיואשים.
או שאנחנו יותר אלימים, פרועים, חוצים גבולות אדומים, כי אם זה לא משנה אפשר לעשות את זה.
אם מה שאנחנו עושים לא משנה, אז אין לנו אחריות ודברים קורים לנו או מסביבנו.
אבל מה שאנחנו עושים משנה ומשפיע.
יש לנו אחריות.
ויש לנו בחירה.
יכול להיות שאנחנו עייפים, חסרי אנרגיה, שפופים.
אולי אנחנו רוצים לנוח או לקחת הפסקה.
יש ימים כאלו.
גם בימים כאלו חשוב לזכור שמה שאנחנו עושים משנה, ושיש לנו אחריות.
ובמצבים שבהם יותר קשה לנו אפשר לעשות רק כמיטב יכולתנו, לבחור בצעד הזמין הבא. לבקש עזרה, להישען.
לפעמים מה שעוזר במצבים הללו הוא דווקא לקום ולעשות.
להתמקד במישהו או במשהו ולעשות למרות הקושי או העייפות.
לפעמים עשייה מרימה אותנו, מזרימה בנו אנרגיה.

**
560 ימים ו-59 חטופות וחטופים עדיין לא כאן.

אל תתבלבלו:
מה שאנחנו עושים משנה ומשפיע.
יש לנו בחירה ויש לנו אחריות.
זה עלינו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מתנה לשבת –
אוסף של מילים טובות, מחזקות, מרחיבות לב, מעוררות השראה ומניעות מחשבה שליקטתי ממקומות שונים:

"אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלה
הוא הפחד מפני קביעת גבולות והטלת אחריות.
…
הנה מה שגיליתי: לבה של החמלה הוא קבלה.
ככל שמתעצמת היכולת שלנו לקבל את עצמנו ואת הזולת, כן אנו נעשים חומלים יותר.
למותר לציין שקשה לקבל אנשים כשהם פוגעים בנו, מנצלים אותנו או רומסים אותנו.
המחקר לימד אותי כי הדבר הראשון שעלינו לעשות כדי שנוכל לתרגל חמלה באמת ובתמים
הוא להתוות גבולות, ולא לפטור אנשים מאחריות להתנהגות שלהם."

~ מתוך "מושלמים כפי שאנחנו" מאת ברנה בראון

**
"אם אני משתמש בתקשורת לא-אלימה כדי לשחרר אנשים להיות פחות מדוכאים ולהסתדר טוב יותר עם משפחתם,
אבל איני מלמד אותם, בו-בזמן, להשתמש באנרגיה שלהם כדי לשנות במהירות מערכות בעולם,
אז אני חלק מהבעיה.
אני למעשה מרגיע אנשים, עושה אותם שמחים יותר לחיות בתוך המערכות כפי שהן,
ולכן אני משתמש בתקשורת לא-אלימה כסם מרדים."

~ מרשל רוזנברג (יוצר גישת התקשורת המקרבת), 2005
**
"לקח לי חיים שלמים להבין
שמכל מה שאעשה,
העבודה הכי חשובה שתהיה לי
היא להניח מילים טובות בתוכי,
על ליבם של אחרים,
בליבו של העולם,
בין הרווחים של הכאב
ובין הסדקים של הקושי,
להניח מילים טובות
ולתבל אותן בכוונה ואמת
שיוכלו לתת חיים איפה שבדיוק הסתיימו להם,
שיוכלו להביא שקט איפה שסערה מתחוללת,
לקח לי חיים שלמים להבין,
שהמילים שאניח בתוכי
יהיו הנכסים הכי חשובים בחיי,
ושמכל הבגדים שאמדוד
האמת תהיה הכסות שהכי תחמיא לי"

~ "מילים טובות" מאת שניקה שקד

**
"לפעמים התפילות החזקות ביותר הן גם הפשוטות ביותר.
פעם, כששכבתי על שולחן הניתוחים וחיכיתי להרדמה,
לקח אחד המנתחים את ידי ושאל אם אני רוצה להצטרף אליו ואל צוות המנתחים בתפילה.
נדהמתי ועניתי בחיוב.
הוא אסף את הצוות סביב שולחן הניתוחים לרגע של שקט, ואחר כך אמר בשקט:
'הלוואי שיהיה לנו הכוח לעשות כאן את הדבר הנכון'. "

~ מתוך "ברכות סבי" מאת רחל נעמי רמן

**
"אבא אמר –
את כל צווי המוסר ועשרת הדיברות אני יכול לצמצם לדיבר אחד בלבד – לא תכאיב.
זה הכול.
ואם זה בלתי אפשרי, אז לפחות תשתדל להכאיב פחות.
כמה שפחות."

~ פניה עוז זלצברגר, בתו של עמוס עוז, מתוך הספד לזכרו.

**
"בתוך השנאה שיש בעולם,
מצאתי בתוכי אהבה בלתי מנוצחת.
בתוך הדמעות, נדמה לי שיש חיוך בלתי מנוצח.
בתוך הכאוס, גיליתי שיש בי שלווה בלתי מנוצחת.
הבנתי בעיצומו של חורף, שבתוכי שוכן קיץ בלתי מנוצח.
וזה משמח אותי, כי לא משנה כמה קשה העולם דוחף אותי,
בתוכי יש משהו טוב שדוחף בחזרה."

~ אלבר קאמי

**
"אבל ואהבה הן אחיות, שזורות יחד מראשית הדרך.
הקרבה ביניהן מזכירה לנו שאין אהבה שאינה כוללת אובדן,
ואין אובדן שאינו תזכורת לאהבה שאנו נושאים בליבנו למה שפעם החזקנו קרוב."

~ פרנסיס וולר

**
"אומץ זוהי איכות שמחיה וממריצה את ליבנו תוך כדי ההליכה בדרך.
אם טבען של קהות ועייפות הוא לסגת מאתגרים ומקשיים, טבעו של אומץ לב הוא הפוך.
אומץ נטען באנרגיה כשהוא פוגש אתגר.
משימות קשות מהוות השראה עבורו, ולעיתים הוא אפילו יצא ויחפשן.
כשאומץ לב נוכח, ניענה לאתגרים השונים העשויים להופיע בדרך למטרה,
ולא נירתע ממחשבה על קושי או מגודל המשימה."

~ ג'וזף גולדסטין

**
"אם אתם רוצים לחזות לאן תגיעו בחיים,
עליכם רק לעקוב אחר מסלול ההישגים הזעירים או ההפסדים הזעירים שלכם,
ולראות לכדי מה יצטברו ההחלטות היומיות שלכם בעוד עשר או עשרים שנה."

~ מתוך "הרגלים אטומיים" מאת ג'יימס קליר

**
"מרחוק כל דבר נראה נס
אבל מקרוב גם נס לא נראה כך.
אפילו מי שעבר בים-סוף בבקיעת הים
ראה רק את הגב המזיע
של ההולך לפניו
ואת נוע ירכיו הגדולות"

~ מתוך "ניסים" מאת יהודה עמיחי

**
מה אני לוקח מכאן?

גבולות
אחריות
חמלה
אהבה
שלווה
מילים טובות
כוונה
אמת
הדבר הנכון
אמונה
אומץ
כוח
שינוי
חיים

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אחד הדברים שאני הכי גאה בהם בהקשר לבלוג הזה שאני כותב בהתמדה כבר למעלה מעשור,
הוא שרבים מהקוראים שלו הם בעלי דעות ותפיסות שונות משלי.
בשבוע שעבר לאחר שפירסמתי את הפוסט "אחריות וזכות" קיבלתי לא מעט תגובות,
חלקן מקוראות וקוראים שלא מסכימים עם עמדתי,
או שהיה חשוב להם להשמיע קול שונה ולשתף אותי בנקודת מבט אחרת.
בשונה מאנשים שמגיבים לפוסטים ברשתות ששם היד על המקלדת יכולה להיות קלה ומתלהמת,
כשאנשים הנמצאים ברשימת התפוצה של הבלוג שלי בוחרים להגיב לי,
זה נעשה במייל אישי, שחשוף לעינינו בלבד,
ובתוך הקשר של מערכת יחסים מסוימת (גם אם רק וירטואלית) שנוצרה בינינו.

אני רוצה לשתף אתכם בשתי תגובות ששלחתי לשני אנשים שונים,
שבחרו לכתוב לי מייל אישי בהתייחסות לפוסט שהעליתי בשבוע שעבר.
אני במכוון שומר על פרטיותם של האנשים ולא משתף במה שהם כתבו לי, אלא רק בתגובה שלי אליהם.
(שתי התגובות שלי מנוסחות כאן בלשון זכר, זה לא היה כך בהכרח בתגובה המקורית).

לאדם אחד כתבתי:
"שלום,
תודה רבה רבה שכתבת לי.
כשקראתי את המילים שלך הרגשתי קירבה וחיבור.
התחלת בדרך שרואה אותי ומכבדת את המקום שלי והמשכת בשיתוף במקום שלך ובדרך שבה אתה רואה את הדברים.
אני ממש מעריך את המייל שלך בעיקר משום שניכר שדעותינו שונות.
שיהיה שבוע טוב ומבורך,
בהערכה רבה, רוני"

לאדם השני כתבתי:
"שלום,
תודה שכתבת לי.
מתוך ההתיחסות, תשומת הלב והזמן שהקדשת לכתיבה נראה שאכפת לך ושהמדינה חשובה לך.
ניכר מדבריך גם שאתה מעריך אותי.

ניכר שדעותינו שונות. וזה בסדר כמובן מבחינתי.
לכן אני אפילו מעריך עוד יותר את העובדה שאתה קורא את דבריי ומגיב.

אין לי רצון וכוונה להיכנס איתך לשיח פוליטי אתך או עם קוראים אחרים, לנסות לשכנע אותך או להקשיב לנימוקים שלך על המצב.
אני כותב מתוך רצון להרבות טוב בעולם, בדרך שאני מאמין שהיא מיטיבה ומודע לכך שאולי אני טועה.
יש לי חברים רבים שדעותיהם שונות משלי ושיש בינינו הערכה הדדית ואהבה.
כשאני מעוניין בשיח על פוליטיקה או המצב אני עושה זאת בערוצים אחרים,
בפגישות פנים על פנים המאפשרות הרבה יותר העמקה והקשבה.

חשוב לי שתדע שהיה לי קשה מאוד לקרוא את המילים שלך ואת האופן שבו אתה מתנסח.
גם בגלל מילים מסוימות כמו "___", "____",
שהשתמשת בהן וגם בגלל הפסקנות הנחרצת בנוגע למגוון נושאים, אנשים ועמדות השונות משלך.

לכן, זו הפעם האחרונה שאגיב להתייחסות שלך שתנוסח בסגנון הזה.

שוב תודה על האכפתיות ועל כוונותיך הטובות.
אני מאחל לך, למשפחתך ולכל העם שלנו, שנדע ימים טובים, בריאים ובטוחים,
מלאים בערבות, אהבה ומחויבות הדדית.

שבוע טוב ומבורך,
חיים מלאים,
רוני "

**
בחרתי להקדיש את הפוסט השבוע לתגובות הללו,
כי חשוב לי להדגיש את נושא האחריות האישית שיש לכל אחד ואחת מאיתנו תמיד,
ועל אחת כמה וכמה בתקופה המתוחה והטעונה הזו.

כל אחד מאיתנו משפיע על סביבתו (במשפחה, בעבודה, במדינה),
גם באמצעות הדרך שבה הוא מתנהל וגם באמצעות ההתנהלות שהוא מוכן לקבל בסביבתו.

לכל אחד מאיתנו יש אחריות גדולה על הדרך שבה אנחנו באופן אישי מתבטאים ופועלים.
האחריות הזו גדלה שבעתיים כשהשיח וההתנהלות סביבנו מושפעים על ידי כוחות חזקים ובעלי עניין
שמטרתם לפלג, להסית, לפגוע באמון ולהגביר שנאה וקיטוב.

הצד המשלים והלא פחות חשוב של זה, הוא מה אנחנו מוכנים לקבל בסביבתנו.
מה אנחנו מאפשרים ומה אנחנו מעודדים.
איפה אנחנו שמים גבול ברור.
איזו התנהגות אנחנו רוצים להחליש ואיזו להעצים.

אנחנו מושפעים מהמנהיגים שלנו ומהסביבה שלנו. חשוב להיות מודעים לכך.
אבל אנחנו גם משפיעים על הסביבה שלנו ועל המנהיגים שלנו.
גם אם איננו בעלי תפקיד הובלה רשמי או ידוענים עם חשיפה גבוהה,
יש לנו אחריות רבה שחשוב להכיר בה.
אנחנו יוצרים את המציאות שבה אנו חיים ומשפיעים עליה.

**
קבלו הצצה לחלק מהלו"ז שלי בשבוע החולף:

ביום ב' לקחתי חצי יום חופש ועליתי לירושלים לשבת מספר שעות במשמרת 101.
זו ישיבה שקטה, ללא מילים קריאות או שלטים, כולם בלבן, שכל מהותה תמיכה במשפחות החטופים.
לכאורה, רק יושבים כמה שעות ולא עושים כלום.
אפשר לתהות האם זה בכלל משפיע על מקבלי ההחלטות.
אני באופן אישי לא מתעסק בזה.
זה בטוח משנה למשפחות שהתמיכה הזו מאוד חשובה להן.
אני את העבודה שלי אעשה ואמשיך לעשות.

ביום ג' הנחיתי מפגש נוסף של קבוצת חילונים, דתיים לאומיים וחרדים.
במפגש הנוכחי בחרנו לגעת בנושאים מורכבים, מתוך רצון להבין יותר לעומק את האחר.
יצאנו מאזור הנוחות ונתנו מקום לכאב, לפחד, לכעס ולייאוש.
אנשים אמיתיים שיתפו בצורה ישירה, לא ערוכה ולא מתווכת את המקום שהם נמצאים בו.
ברמה האישית המפגש הזה חידד לי שוב עד כמה פערי התפיסה שלנו יכולים להיות עמוקים.
באיזו מהירות אנחנו מופעלים ממשפט או ממילה גם כשהכוונות שלנו טובות.
זה כל כך מורכב.

ביום ה' השתתפתי בהפגנת מחאה בכיכר "הבימה", הייתי אחד מתוך עשרות אלפים שהיו שם.
לצד תמיכה במשפחות וחתירה לחיבור ישיר ולדיאלוג מקרב וכן,
חשוב לי מאוד גם להשתתף במחאה נחושה וחוקית.
למרות שמחאה שונה במהותה ובאנרגייה שלה מתמיכה במשפחות או מהנחיית מפגש מקרב,
אני לא רואה סתירה ביניהן.
כולן חשובות ומשלימות זו את זו.
יתרה מזו – אני מאמין שכולן הכרחיות בימים הללו.

**
קריאה לפעולה:

ללא קשר לעמדתכם הפוליטית, עשו צעד קדימה.
אל תשבו כמתבוננים מהצד.
צאו מאזור הנוחות שלכם.
הכירו בכך שגם אתם מושפעים/נשטפים על ידי מכונות התעמולה והרשתות.
צמצמו חשיפה לערוצים מזיקים שמרבים רע ומלבים שנאה,
אך היזהרו מלהתכנס בעצמכם ולטמון את הראש בחול.
בחרו פעילות שבהלימה לערכים שלכם ולמה שחשוב לכם ותמכו בה בצורה אקטיבית.
הוו דוגמא אישית בסביבתכם למה שאתם רוצים לראות בעולם.
שימו גבול ברור למה שאתם לא רוצים לראות.
הטילו ספק,
חישבו עצמאית,
פגשו אנשים אמיתיים,
הרבו טוב.

אנשים שואלים אותי אם אני אופטימי או פסימי.
אופטימיות ופסימיות הן נקודות מבט מוגבלות בעיניי.
אני לא זה ולא זה.
אני מאמין שהמצב מורכב, שהוא יכול להתפתח בדרכים שונות, ושמה שאנחנו עושים משנה.

אני מתמקד באחריות שלי ובלעשות את העבודה שלי במשמרת שלי.

"לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני כחודשיים זכינו לראות את אמילי דמארי, רומי גונן ודורון שטיינברכר משתחררות.
הן היו החטופות הראשונות שהשתחררו בסבב הנוכחי, לאחר 471 ימים בשבי.
תמונות השחרור שלהן עוררו בי שמחה עצומה, עצב עמוק ועוד הרבה תחושות ורגשות.

אחת המחשבות שעלו בי שוב ושוב באותו שבוע היתה:
איזה מזל שבכל התקופה הזו, בכל החודשים שלפני השחרור,
זכיתי להגיע שוב ושוב לכיכר החטופים בת"א, לעצרות חטופים בכפר סבא,
למשמרות 101 ולמעגלי שיח עם המשפחות.
איזה מזל שלקחתי חלק, תמכתי והייתי שם גם ברגעים קשים ונמוכים,
בימים שלא היתה עסקה על הפרק,
וכשבכיכרות היו הרבה פחות אנשים מכפי שיש עכשיו.

**
רבים מהאנשים שאני פוגש חולקים איתי את תחושת הסיפוק הזו
על ש"היינו שם", "עשינו את זה", "תמכנו במשפחות", "נתנו מעצמנו".
לעתים זה בהקשר של משפחות החטופים, ולעתים זה בהקשרים חשובים נוספים:
תמיכה במשפחות השכולות, ליווי הפצועים,
תמיכה במשפחות המילואימניקים שמשרתים, עזרה למשפחות המפונים ועוד ועוד.

הרבה יותר קשה ומאתגר לצאת מהבית ולתמוך במשפחות,
כשבכיכר יש רק מאות בודדות ולא אלפים רבים,
כשאין עסקה קונקרטית על הפרק,
כשלא בטוח אם מה שאנחנו עושים משנה,
כשיש לנו תוכניות אחרות,
וכשמזג האויר חם מדי או קר מדי.

אני כותב את זה לא כדי להרים לעצמי או לשפוט אחרים שהתנהלו אחרת.
אני משתף אתכם בתחושה הזו של חגיגה פנימית, אותנטית ומפתיעה עבורי,
חגיגה על שזכיתי לעשות זאת ושלא פיספסתי את ההזדמנות,
תחושה של סיפוק ושביעות רצון.
כי ממש בקלות יכולתי לפספס את זה, לא להיות שם,
לוותר, להתייאש, להפנות מבט או להישאב לעניינים יומיומיים שוטפים.

אני כותב את המילים הללו גם לעצמי וגם לכם,
כי נראה שהעניינים מתחממים עכשיו,
ושהתקופה הקרובה הולכת להיות קשה, מורכבת ואינטנסיבית.
במיוחד עכשיו, כשקשה, לא נוח, מציף ומייאש, זה בדיוק הזמן להיות ולעשות.

**
אתמול בבוקר, התעוררתי במצב-רוח ירוד,
כנראה בהשפעת עייפות מצטברת, פיזית, רגשית ונפשית, אחרי מספר ימים אינטנסיביים.
במקור לקחתי חופש ותיכננתי לעלות לירושלים,
אבל השילוב של העייפות ומצב הרוח הירוד, ביחד עם הקור הירושלמי והתחזית לגשם,
הפכו את הבוקר הזה לקשה עבורי ולא ממש התחשק לי לנסוע לבירה.

בספרו "טיפות במדבר" חילי טרופר מספר על שיחה שהיתה לו לפני מספר שנים עם גדי אייזנקוט,
בימים שבהם אייזנקוט שקל את דרכו הפוליטית והתלבט לאיזו מפלגה להצטרף.
"עד כמה הדילמה הזו מכבידה עליך?" שאל חילי את אייזנקוט.
"כבד זה עניין יחסי" ענה לו איינזקוט, וסיפר על אחת ההחלטות הכבדות שהוא חווה כרמטכ"ל.
כשנה לאחר אותה שיחה נפל גל בנו של גדי אייזנקוט במלחמת "חרבות ברזל" בעזה.
ההגדרה "משהו כבד שיושב עליך" קיבלה משמעות נוראה ואישית מאוד.

הסיפור של טרופר ואייזנקוט "העיר" אותי והזכיר לי שבדומה ל"כבד", גם "קשה" זה עניין יחסי.
אנשים כמוני שיכולים להרשות לעצמם לשקול להישאר בבית בגלל גשם או קור,
עייפות, אי-נוחות או ספק, נמצאים במקום שונה מאוד מאחרים שזו לא אופציה עבורם.

בתוך דקות ארזתי תיק ועליתי לירושלים ליום נוסף, להיות לצד משפחות החטופים ולהשתתף בהפגנות.

**
אני רוצה לקנח ב"תפילת הרופא" שנכתבה על ידי הרמב"ם.
פגשתי את הטקסט הזה על שולחן עבודתו של רופא שביקרתי במשרדו השבוע:

"אֵל עֶלְיוֹן,
טֶרֶם שֶׁאֲנִי מַתְחִיל בַּעֲבוֹדָתִי הַקְדוֹשָׁה לְרַפֵּא אֶת יְצוּרֵי כַּפֶּיךָ,
אֲנִי מַפִּיל אֶת תְּחִינָתִי לִפְנֵי כִּסֵא כְּבוֹדְךָ,
שֶתִּתֵּן לִי אֹמֶץ רוּחַ וּמֶרֶץ רַב לַעֲשׂוֹת אֶת עֲבוֹדָתִי בֶּאֱמוּנָה,
וְשְׁהַשְׁאִיפָה לִצְבֹר הוֹן אוֹ לְשֵׁם טוֹב לֹא תְּעַוִּר אֶת עֵינַי מִלִּרְאוֹת נְכוֹחָה.

תְזַכֵּנִי לְהַבִּיט עַל כֹּל סוֹבֵל, הַבָּא לִשְׁאֹל בַּעֲצָתִי, כְּעַל אָדָם,
בְּלִי הֶבְדֵּל בֵּין עָשִׁיר וְעָנִי, יְדִיד וְשׂוֹנֵא, אִישׁ טוֹב וְרַע,
בַּצַר לוֹ הַרְאֵנִי רַק אֶת הָאָדָם, אַהֲבָתִי לְתּוֹרַת הָרְפוּאָה תְּחַזֵּק אֶת רוּחִי,
רַק הָאֶמֶת תִּהְיֶה נֵר לְרַגְלַי,
כִּי כֹל רִפְיוֹן בַּעֲבוֹדָתִי יָכוֹל לְהָבִיא כִּלָּיוֹן וּמַחֲלָה לִיְצִיר כַּפֶּיךָ.

אָנָא ה' רַחוּם וְחַנוּן, חַזְּקֵנִי וְאַמְּצֵּנִי בְּגוּפִי וּבְנַפְשִׁי, וְרוּחַ שָלֵם תִּטַּע בְּקִרְבִּי."

הטקסט הזה נוגע בי ומרגש אותי.
הענווה והמודעות למגבלות האנושיות,
התפילה לאומץ לב ולכוח לעשות את העבודה שלנו,
הכמיהה לאהבת האדם, לעשיית טוב, ליושרה ולאמת.

מי ייתן והמנהיגים הפוליטיים שלנו ישאו תפילה דומה,
ויחזיקו כוונה דומה לשרת את העם והמדינה שלנו.

עד שזה יקרה, עלינו לעשות את העבודה שלנו.

התקופה הקרובה עומדת להיות מאתגרת, אינטנסנבית וקשה.
זה בדיוק הזמן להתרומם, לצאת מעצמנו ומהבתים שלנו, לעשות מאמץ,
ולתמוך במטרות חשובות ובאנשים שצריכים אותנו עכשיו.
זה בדיוק הזמן להיות הדבר שאנו רוצים לראות יותר ויותר בעולם ובמדינה שלנו.

כדי שבעוד זמן מה, כשנסתכל אחורה,
נוכל לחגוג ולחוש שביעות רצון וגאווה גדולה,
מהידיעה שהיינו שם ושעשינו את העבודה שלנו.

זו גם אחריות גדולה.
וגם זכות עצומה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אתמול בצהריים כשקפצתי לאכול חומוס בנרי שבהוד השרון,
השמש הגיחה מבעד לעננים והחום שלה היה כל כך נעים ומפתה.
לרגע התלבטתי אם לאכול בחוץ או בפנים,
אבל כשראיתי שכל הכסאות והמפות המשובצות שעל השולחנות בחוץ רטובים מהגשם שירד לפני כמה דקות,
התעצלתי והחלטתי להיכנס פנימה.
תפסתי שולחן צידי שצמוד לחלון, השקפתי על הרחוב ונתתי למחשבות לצוף ולרגשות לזרום.
זה היה פחות או יותר בזמן שבו ארבעת ארונות הקבורה היו בדרכם לזיהוי באבו כביר.
בזמן שניגבתי את החומוס המעולה של נרי,
עננים הספיקו לכסות את השמש ולהסתיר אותה לכמה רגעים,
עד שהיא שוב הצליחה לחמוק, לצאת החוצה, להאיר ולחמם.
חצי שעה לאחר מכן, כשהייתי בדרך הביתה, השמיים התכסו בעננים אפורים-שחורים וגשם התחיל לרדת.

למזג האויר יש השפעה גדולה עלי.
השמש מרימה את מצב הרוח שלי ומעוררת בי הרבה שמחה.
במיוחד בחורף, בימים קצרים כשקר ומחשיך מוקדם,
חצי שעה של התחרדנות בשמש עם קפה טעים היא תענוג שקשה להתחרות בו.
גשם ושמיים שחורים גורמים לי להתכנס ומורידים את האנרגייה שלי.

יש הקבלה ברורה בין מזג האויר החיצוני לבין אירועים חיצוניים נוספים,
שגם עליהם אין לי שליטה, ושגם הם משפיעים על מזג האויר הפנימי שלי.
החזרה של גופות וחללים מעוררת בי עצב ואבל, חזרה של חטופים חיים מעוררת בי שמחה והקלה.

בימים האחרונים זה הרגיש כאילו השמש והגשם שיחקו ביניהם "מלחמה",
במעברים קצרים ומהירים, שלא כל כך אופיינים באזור שלנו.
הצטרפו אליהם למשחק התנודתי הזה מספר אירועים, חלקם מתוכננים וחלקם בלתי צפויים,
שמרגישים כמו רכבת הרים אינטנסיבית במיוחד, מעברים רגשיים מורכבים המטלטלים את הלב והנפש.

איך מגבירים איזון פנימי ומפתחים יציבות כשבחוץ כל כך סוער ומטלטל?
כשכוחות חיצוניים כל כך חזקים פועלים סביבנו עכשיו?

שני טקסטים שפגשתי השבוע נגעו בי מאוד ומתחברים לי לנושא הזה.
האחד של ג'וזף גולדסטין והשני של רבי נחמן:

**
"על פי חוק הקרמה, כל פעולתינו הרצוניות – בגוף, בדיבור ובמחשבה – יישאו פרי בהתאם למניע שמאחוריהן.
פעולות המושרשות בתאווה, בשנאה או בבורות, יביאו לתוצאות בלתי רצויות.
פעולות המושרשות באי תאווה, אי שנאה ואי בורות יביאו למופעים שונים של שמחה ורווחה.
…
אולם אין די בהבנה של חוק הקרמה.
עלינו להתאמן ולהביא אותו לידי ביטוי בחיינו.

כשאנחנו רגע אחד לפני פעולה, או כשתודעתנו טרודה מאוד במחשבות ורגשות,
האם נזכור להתבונן בכוונה, במניע שלנו?

האם נדע לשאול את עצמנו:
"האם פעולה או מצב תודעה זה מיומנים או בלתי מיומנים?
האם אני רוצה לטפח או לזנוח אותם?
לאן כוונה זו מובילה? האם אני רוצה ללכת לשם?"

~ מתוך "מיינדפולנס" מאת ג'וזף גולדסטין

**

"גם על ידי השמחה יכולין להחיות אדם אחר.

כי יש בני אדם שיש להם יסורים גדולים ונוראים רחמנא לצלן
ואי אפשר להם לספר מה שבלבם.
והם היו רוצים לספר
אך אין להם בפני מי לספר
ולהשיח עמו את כל אשר עם לבבם.
והם הולכים מלאים יסורים ודאגות

וכשבא אדם עם פנים שוחקות
יכול להחיות אותם ממש.

ולהחיות אדם
אינו דבר ריק
כי הוא דבר גדול מאד."

~ מתוך שיחות הר"ן, מג (שיחות של רבי נחמן מברסלב אשר ערך תלמידו רבי נתן)

**
אין לנו שליטה על מה שקורה סביבנו,
ויש לנו הרבה מאוד השפעה על מה שקורה בתוכנו.

אין לנו שליטה על מה שאנשים אחרים עושים ואומרים,
ויש לנו אחריות מלאה והרבה יותר שליטה על הבחירות והפעולות שלנו.

בהרבה ענווה חשוב להכיר במוגבלות, במושפעות ובפגיעות שלנו בימים הסוערים הללו.
ומתוך ההכרה הזו, חשוב לשמור על עצמנו, לעגן, לייצב, לנשום,
ולרתום את כוח כוונותינו ופעולותינו לערוצים שמרבים טוב לאנשים ובעולם.

מה זה אומר תכל'ס?

כשאנו מתמקדים בעצמנו:
לנטרל ולהפחית השפעות שמזיקות לנו, להגביר ולהעצים השפעות שמחזקות אותנו.

כשאנו מתמקדים באחרים ובעולם:
להתרחק מחשיבה-דיבור-עשייה שמרבה סבל ונזק בעולם,
להתחבר לחשיבה-דיבור-עשייה שתומכים באדם, במשפחה או בפרויקט חשוב ושמרבים טוב.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בימים האחרונים חידדתי לעצמי כוונה בנוגע למיקוד תשומת הלב שלי בתקופה הזו.

חידוד כוונה אישי עם חזרת חלק מהחטופים:

"לשחרר את החטופים השבים ואת משפחותיהם.
לאפשר להם לעבור עם משפחותיהם ועם אנשי המקצוע את מסע הריפוי שלהם ולהימנע מעיסוק בענייניהם.

למקד את תשומת הלב בחטופים שעדיין שם.
להמשיך לתמוך בהם ובמשפחותיהם ככל שיידרש."

**
חידוד הכוונה הזה חשוב מאוד בעיניי.
אני מאמין שהוא שומר על מי ששב ועל משפחותיהם,
מגן עלי, ומחזק את מי שעדיין שם ואת משפחותיהם.

מה זה אומר ביום יום?
להתנתק מהמסכים והרשתות, להתמקד בעניינים שלנו ולתמוך במשפחות החטופים.

את האמהות של לירי אלבג, קרינה ארייב ועומר ונקרט ראיתי והרגשתי מקרוב מספר פעמים,
כשישבתי לצידן עם עוד כמה מאות משתתפים במשמרות 101, לפני שלירי וקרינה שוחררו.
מרגע שלירי וקרינה חזרו אני רוצה לתת להן ולמשפחות שלהן את המרחב שהן זקוקות לו.
אין לי צורך או רצון לשמוע מהן ולראות אותן.
במקום זאת אני רוצה להמשיך לשבת לצד ניבה ונקרט, ללכת לכיכר במוצ"ש,
לשלוח אנרגיה ולתמוך במשפחות שיקיריהם עדיין שם.

אין לנו שליטה על הרשתות החברתיות ועל המדיה.
יש לנו הרבה יותר שליטה על תשומת הלב שלנו ועל הבחירות שלנו.
"ריאליטי חטופים" הוא ביטוי קשה שלא נוח לי אפילו לכתוב אותו, אבל ככה זה מרגיש.
זו לא סדרת ריאליטי.
כוחות חזקים ואפקטיביים נלחמים על תשומת הלב שלנו עכשיו,
לוחצים לנו על נקודות רגישות ו"מפעילים" אותנו בצורה לא מיטיבה שלא משרתת אותנו.
מאות שעות של פאנלים נמרחים, פרשנים שלא מפסיקים לברבר, סרטונים שרצים בלולאות אינסופיות.
הם עושים את "העבודה" שלהם, ואנחנו לא חייבים להשתתף במשחק הזה.

יש לנו בחירה.
ויש לנו אפשרות אחרת.
באחריותינו לשמור על עצמנו ולעזור כמיטב יכולתנו למי שאפשר.

**
השבוע חזרתי לקרוא את הפוסטים שכתבתי בחודש הראשון של המלחמה.
תיעוד של מחשבות ורגשות מאפשר לנו לחזור אחורה כמו במכונת זמן, להתגבר על הזיכרון שמתעתע.

את "מחשבות אישיות" כתבתי ביום שישי הראשון שלאחר ה-7 לאוקטובר.

שבוע לאחר מכן את "המשפט ששינה הכול".

שבוע לאחר מכן את "מה שנולד עכשיו".

ולאחריו את "להיות פתוחים לאפשרות".

4 פוסטים, 4 נקודות בזמן מהחודש הראשון למלחמה.
לא להאמין שעברו כבר יותר משנה וארבעה חודשים, ביום ב' הקרוב זה יהיה 500 ימים.

האתגר של מרתון ארוך ומתמשך ללא נקודת סיום מוגדרת,
שונה מאוד מהקושי של ריצה קצרה ואינטנסיבית.

אנחנו במרתון עכשיו, ולא נראה שזה הולך להסתיים בקרוב.

כל אחד מארבעת הפוסטים הללו עוזר לי בדרכו במרתון שלי.
ביחד הם מהווים עבורי סוג של מצפן פנימי ושל עוגן,
תזכורת לאחריות שלי, תרופה לחוסר אונים, פתח לתקווה.

שמתי אותם כאן למקרה שהם יעזרו גם לכם.
אולי קראתם אותם בעבר ותרצו לקרוא אותם שוב.
ואולי זו תהיה הפעם הראשונה שתקראו אותם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע הגיע אלי קטע מיומנו של קב"ן (קצין בריאות הנפש) במילואים של חטיבה 7,
ובו מספר המלצות עשה ואל תעשה לחיילים שיוצאים הביתה לאחר לחימה ושירות אינטנסיבי.
כשעברתי על ההמלצות של אותו קב"ן, הבנתי שמרבית הסעיפים הללו רלוונטיים לא רק ללוחמים, אלא לכולנו.

מתוך שבע עשרה ההמלצות שהיו שם, אחת תפסה את תשומת ליבי במיוחד:

"להמעיט במפגשים עם אנשים קשים.
יש את המתשאלים, יש את המזדהים, יש את היועצים,
כדאי לבחון מי לא עושה לי טוב ולהתנכר לתקופה הקרובה.
אל תעשו מה שלא טוב לכם.
מותר לכם להיות קשובים לעצמכם ולהגיד ״לא״."

עשר נקודות חשובות שאני רוצה להדגיש ולהעמיק בחיבור להמלצה המסוימת הזו:

א. אנחנו מושפעים מאינטראקציות חברתיות ומהאנשים שאנו בקשר איתם.

ב. ללא קשר לכוונת האנשים שאנו פוגשים או למידת הקירבה שלהם אלינו
(הם יכולים להיות בני משפחה או חברים קרובים שאוהבים אותנו ורוצים בטובתנו),
יש כאלו שמרימים אותנו ויש כאלו שמורידים אותנו ואת האנרגיה שלנו.

ג. תשאול, הזדהות וייעוץ הם 3 סוגים נפוצים של אינטראקציות שיכולות להיות לא מיטיבות.

ד. אם נפנה תשומת לב למצבנו לפני, תוך כדי ולאחר מפגש, נזהה בקלות האם האינטראקציה מילאה או רוקנה את המצבר שלנו.

ה. במצבים שבהם רמת האנרגיה שלנו מוגבלת ואין לנו יותר מדי "ספיירים",
חשוב במיוחד להיות במודעות למי ולמה מרים ומוריד אותנו.

ו. התחשבות בצרכים שלנו ובמה שמיטיב איתנו היא לגיטימית.

ז. אנחנו יכולים לבחור להתרחק או להתקרב, להגיד "כן", "לא" או "לא עכשיו".
האחריות היא שלנו והבחירה היא עלינו.

ח. כשם שחשוב לזהות את סוגי האנשים והמפגשים שמורידים אותנו,
כך אפשרי וחשוב לזהות את סוגי האנשים והמפגשים שמחזקים אותנו ומיטיבים איתנו.

ט. כשם שאנשים שאנו באינטראקציה איתם משפיעים עלינו בצורות שונות, כך גם אנו משפיעים על אחרים.

י. כדאי לפתח סקרנות ומודעות בנוגע להשפעה שלנו על אחרים:
ללא קשר לכוונות שלנו – האם אנשים מתמלאים ומתחזקים באינטראקציה איתנו או שאולי להיפך?

**

אני מקווה שהפוסט תורם לכם, מחזק אתכם ובעל ערך עבורכם.
אם זה המצב מוזמנים לכתוב לי כמה מילים וגם להעביר אותו הלאה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אני כותב את המילים הללו ביום שישי בצהריים, 17 לינואר 2025.
בדיוק פורסם שהקבינט אישר את עסקת החטופים.
על פי התוכנית כבר ביום ראשון הקרוב ישוחררו החטופות הראשונות.
בימים האחרונים פגשתי שני פוסטים של שני אנשים שאינני מכיר באופן אישי.
המילים שלהם נגעו בי, הרגישו מדויקים ומשמעותיים עבורי, ואני בוחר לחלוק את המילים הללו אתכם.

לב קוגן כותב:

"אני כל הזמן האחרון הזה, והזמן האחרון הזה הוא כבר נצח , פחדתי מהרגע הזה שיתחילו לחזור החטופים.
לא התעמקתי בפחד. לא חקרתי אותו. קצת שמתי אותו בצד.
והיום , תוך כדי נהיגה דימיינתי. עם כל הגוף דימיינתי. היום דימיינתי איך הראשונים מתחילים לחזור.
לפני זה אפילו מזה פחדתי. מלדמיין. דמיינתי איך הם יוצאים מהרכב של הצלב האדום ומועברים לצהל.
הדימיון היה ממשי. מאוד מורגש. ובאותו רגע שהדימיון עלה פילח את גופי כאב חד.
הוא היה דומה לכאב שהרגשתי כשהחטופים חזרו בגל הקודם הרחוק כל כך. רק שהפעם הכאב היה חזק פי מלא. הרגשתי את הכאב שלהם. הרגשתי את הכאב של המשפחות שלהם. כאב דוקר שמעוות את כל הגוף.
זה הגיע בלי מילים. ובלי צבעים. ובלי תמונות. רק כאב. נקי.

הבנתי שמזה פחדתי. פחדתי מלהרגיש את הכאב הזה.
הבנתי שהדימיון הזה הוא תרגולת למה שהולך להיות פה באוויר בשבועות הקרובים.
הגוף שלי חכם והוא מכין אותי כשבאמת צריך.
וזה לא שלא היה פה כאב לפני זה. ברור שהיה.
אבל משהו בחזרה שלהם הביתה תוקע לי מקוש בלב.

וכן אני הולך מאוד לשמוח. וכן אני הולך להגיד תודה. וגם הולך להיות פה ממש כואב בזמן הקרוב.
ואני מרגיש שלעוד הרבה אנשים הולך להיות ממש כואב בזמן הקרוב. וכולנו נראה אחד את השני ברחוב.
וכולנו נראה אנשים שמתנהגים את הכאב הזה. וחלקם ידברו אותו. וחלקם יסתירו הכול. גם מעצמם.
ולזה בא לי להיות מוכן.
בא לי להעמיס על הכתפיים שלי שקים מלאים בחמלה וענווה. ולקוות שיספיק לי.
שיספיק לכולנו.

יאללה כבר!"

**
חגי לובר כותב :

"ממשלת ישראל החליטה, ככל הנראה, להגיע להסכמה עם חמאס –
שחרור חטופים תמורת רוצחים והפסקת המלחמה.
האם המחיר בלתי נסבל ואסור לשלם אותו? – יתכן.
האם שחרור החטופים מצדיק את תשלום המחיר? – יתכן.

יש מחיר אחד שאסור לנו לעשות לעצמינו בעקבות העסקה,
והוא – פירוקה של החברה הישראלית, בגלל דיון רווי שנאה והשמצות חריפות ובגלל מעשים פוליטיים נמהרים.

תמכו או בקרו את העסקה, עיתויה, ומחירה, בצורה עניינית, מבלי ליצור גלי הדף נוראיים ומבלי לפגוע במשפחות חטופים וחללים.
אל תגידו "מותם של חיילי צהל היה לשווא" (גם אם זה נכון בעיניכם), זה מפרק אלמנות, יתומים ושכולים.
אל תגידו "היה אפשר לעשות את העסקה קודם ולהציל חטופים שמתו סתם" (גם אם זה נכון בעיניכם), זה מפרק משפחות חטופים.
גם אם אתם תומכים בעסקה, אל תקלו, לצורך אפולוגטי, במחיר הדמים הנורא של שחרור מחבלים סיטונאי, והפסקת השמדת יכולות ושלטון חמאס בעזה.
זו אמירה חסרת רגישות וחסרת שחר, שגורמת, בצדק להתקוממות ולתגובות נגד חריפות.
גם אם אתם מתנגדים לעסקה, אל תקלו בסבלם של החטופים, ובצורך הדחוף לשחרר אותם,
זו אמירה נוראה ומקוממת, ערכית, ומוסרית, ואנושית, וגם היא גורמת, בצדק, לתגובות נגד חריפות.
…
גלו אחריות, התעלו לגודל השעה."

**
המילים של לב ושל חגי מצליחות להיות קול צלול וחומל בעיצומה של מורכבות עצומה ואינטנסיבית.

מלב אני לוקח את המיקוד בתהליך ובחוויה האישיים.
לשים לב למה שעובר עלי, להתכונן לשבועות אינטנסיביים ורגשיים מאוד של גם וגם.
הגם וגם הזה של כל מה שחי בי עכשיו ובכל השנה הזו ימשיך לחיות, רק כנראה בעוצמות הרבה יותר גבוהות:
שמחה, עצב, הכרת תודה, פחד, כאב, אבל, הקלה, מועקה, ודאות וחוסר ודאות.

מחגי אני לוקח את ההכרה במורכבות של המצב,
ואת האחריות האישית למשפחות השכולות, למשפחות החטופים והחיילים, ולחברה הישראלית.
חגי מדגיש כמה חשוב להימנע משיפוטיות משטיחה ומרדדת של כל אדם ודעה השונים ממני ומדעתי,
ובעיקר הוא קורא להפגיון רגישות, אמפטיה ואנושיות לכל מי שסביבנו.

גם לב וגם חגי מדגישים את החשיבות של חמלה ושל ענווה, פנימה והחוצה, בשבועות הקרובים.

**
אני רוצה להצטרף אליהם ולחלוק אתכם כמה מילים שכתבתי לעצמי הבוקר:

להתכונן למעבר דרך רגשות עזים.
אחריות אישית בנוגע למה שניחשף אליו, מה שיצא לנו מהפה ומה שנבחר לעשות.
שימור עצמי.
אחריות לסביבה ולשיח. לשמור על שיח נקי ומכבד.
לזכור שאנחנו תמיד תורמים (בצורה מיטיבה או מזיקה) ושאין תרומה נייטרלית.
לא לשפוך את הכאב, הזעם והפחד שלנו על אחרים.
חשוב להכיר במושפעות שלנו מהמצב –
גם מאירועים אמיתיים שמתרחשים וגם מטריגרים הנובעים מכותרות, הודעות ותגובות של אנשים אחרים.
חשוב להיות בענווה.
אנחנו יותר מושפעים ממה שאנחנו חושבים ואנחנו פחות יודעים ממה שאנחנו חושבים.

יראת כבוד למורכבות. לזכור שאנחנו לא יודעים הכול. 
לזכור שכשמישהו מתבטא בצורה שאנחנו לא מבינים או שמטריגה (מלשון טריגר) אותנו,
זה הרבה פעמים ביטוי לכאב, לפחד ולכעס שלו.
מותר לאב שבנו חטוף לחשוב שעדיף לא לעשות את העסקה הזו.
זה לא סימן לכך שהוא לא אוהב את בנו, לא רוצה שהוא ושאר החטופים יחזרו, או שהוא פנאט קיצוני. מותר לו.
תפקידנו אינו להעריך אחרים כרגע, לתת להם ציונים, לנתח ולאפיין אותם.

תפקידנו להיות כוח מיטיב בימים הקרובים.
לשמור על עצמנו וליצור גלים של חמלה, ריפוי ואהבה בעולם.
לתת מספיק מקום לעצב ולאבל כדי שיוכלו לנוע, לקבל את הקשב הנחוץ להם, לעבור עיבוד.
אבל ועצב צריכים את המקום שלהם.
להתחבר לרצון להיטיב ולתת לו להוביל אותנו –
להיטיב עם החטופים ועם משפחותיהם, להיטיב עם הלוחמים, עם משפחות שכולות, עם החברה והמדינה.
לדבוק בכוונה מיטיבה שתעזור לנו לעבור דרך התקופה הזו.
לרצות בטובתנו שלנו ובטובתם של כל המעורבים גם כשאיננו יודעים מה בדיוק זה אומר.

אנחנו לקראת "ים גבוה", הולכים להיות מטולטלים מאוד.
זה כל כך מורכב. וכל אדם עולם ומלואו.
בימים הקרובים יהיה הרבה צורך בחמלה. בהקשבה. ברוגע. בנשימה. באיזון ובייצוב.
בתמיכה. בלתת מקום. בחיבוק אוהב. בטוב לב. פנימה והחוצה. 

התקופה הקרובה היא הזדמנות לחיות את מה שאנחנו רוצים לראות יותר בעולם.
הזדמנות לפעול בצורה מיטיבה עבורנו ועבור אחרים.
הזדמנות לתרגול מעמיק אל מול כוחות פנימיים וחיצוניים, נטיות והרגלים,
במצב מורכב, מאתגר ואינטנסיבי מאוד מבחינה רגשית.

עסקת החטופים שצפויה להיחתם היא לא הסוף של שום דבר.
היא עוד צעד בדרך המתמשכת הזו שלוקח אותנו לשלב הבא של המסע הזה שלנו.

לאט לאט, יום ועוד יום, בהרבה כבוד, עדינות, נחישות ואהבה.

מוזמנים להעביר את זה הלאה אם מרגיש לכם שתהיה לזה השפעה מיטיבה על מישהו.
מוזמנים גם לכתוב לי כמה מילים אם מתחשק לכם.

מי יתן ונזכה לראות בקרוב את כל החטופות והחטופים חוזרים למשפחותיהם. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר