האיש והמקל
"איש אחד קיבל מכה ממקל בתוך קהל רב והתחיל לקלל את המקל.
מישהו אמר לו, 'מדוע אתה מקלל את המקל? הוא לא פועל לבדו. קלל את היד שמחזיקה במקל.'
האיש הסכים עמו והחל לקלל את היד.
אמרו לו, 'מדוע לקלל את היד? היא אינה פועלת לבדה. קלל את האדם שהיד שייכת לו.'
הוא השתכנע והחל לקלל את האדם.
אמרו לו, 'מדוע לקלל את האדם? הוא אינו פועל לבדו. קלל את הגורמים שגרמו לו לפעול כך.'
די בכך שתבין לעומק כי אינך יכול להצביע על נקודה יחידה כלשהי בתור גורם למשהו שקרה,
מפני שכל דבר משפיע על דברים אחרים וכל דבר מושפע מדברים אחרים.
הדבר משול לתפיסת קצה הקרחון כאילו היה הקרחון השלם.
אינך יודע כיצד פועל העולם באמת, ואין לך מושג קלוש לגבי ההשפעות הרבות-מספור הקיימות בין תופעות."
~ מתוך "להכיר במציאות. לדעת שלווה." מאת יונתן הריסון
הנטייה האנושית שלנו היא לחפש סיבה מרכזית אחת.
למצוא משהו אחד לא בסדר שגורם לבעיה.
לזהות מישהו אחד שבגללו הכול קרה.
אם רק היה אפשר למצוא מישהו אשם מתחבר לזה.
**
את ד"ר יאיר כספי פגשתי לראשונה לפני מספר שנים.
זכיתי ללמוד איתו ואצלו במסגרת תכנית "פסיכולוגיה ביהדות" שלו.
בשבועות האחרונים הוא מעלה בפייסבוק פוסטים מעוררי מחשבה בנושא "הכישרון ל…".
כל פוסט מוקדש לכישרון כלשהו, שבדרך כלל איננו נוהגים להתייחס אליו ככישרון,
ומביא נקודת מבט אחרת שונה מזו המקובלת או הנפוצה.
את "הכישרון להיות לא מאושר" שיאיר העלה השבוע אהבתי במיוחד:
הכישרון להיות לא מאושר / ד"ר יאיר כספי
"הכישרון להיות לא מאושר:
האנשים שלא חייבים להיות מאושרים זכו בחופש לעשות את מה שצריך לעשות,
בלי לבדוק כל הזמן אם טוב להם או לא.
הם יכולים לבחור משימות קשות.
לעבוד קשה במשך שנים לפני שיראו תוצאות.
לשאת תקופות של תסכול.
לשמור על מקום עבודה מרתק ששכרו לא רב.
לעבור מחסור.
לשמור על זהות נבדלת באלפיים שנות גלות.
לבחור שותף מצוין לאהבה וברית שאולי בדבר אחד, אינו מתאים.
לצלוח עם ילדיהם את גיל ההתבגרות.
לשמוח באוכל פשוט.
ליהנות ממזג אוויר נחמד.
בקיצור, האנשים שלא חייבים להיות מאושרים נהנים יותר.
הכישרון להיות לא מאושר הוא המפתח לשלוות נפש, החסרה דבר מה, תמיד.
עד לעת החדשה אנשים שמחו אם הייתה להם פת לחם, קורת גג, ומישהו לחלוק בהם עמו.
במאה העשרים כשהיה נדמה לנו שהשגנו שליטה מלאה בחיים,
התחלנו לדרוש מעצמנו להיות מאושרים.
חשוב שאדם ידע לדאוג לצרכיו.
טוב לשאוף לחיות חיים מלאים.
לשמוח ולהתענג על טובו של העולם.
לעזוב מקום שעושה אותנו אומללים.
אך האושר, שהייה פעם כמיהה, נעשה לתביעה מעצמנו ומהעולם.
אומרים שאפשר לזכות בו, אם מפתחים לו כישרון.
ומי שלא הגיע אליו, אשם.
אנשים כל שעה בודקים אם טוב להם או לא.
האושר נעשה לאחד העריצים הקשים של הזמן.
האנשים שלא זכו בכישרון לא להיות מאושרים שואלים את עצמם כל בוקר אם הם מאושרים.
אם התשובה שלילית, הם ממשיכים ושואלים, האם זו העבודה, שלא מתאימה לי.
ואולי צריך להחליף את מקום המגורים.
או לקנות משהו שאין לי.
או להתגרש.
או להחליף את המין.
אושר נעשה למקצוע לימודים.
בקורס לאנשים מאושרים ישנו דבר אחד על מצב האדם שאותו מעלימים:
רוב התלמידים יצאו מן העולם לפני שתהיה בידיהם חצי מתאוותם.
האנשים שחייבים להיות מאושרים אומללים כשהם מקבלים חדר רגיל במלון.
כשהשירות איטי.
כשהצ'יפס סתמיים.
לא מחשיבים שמחות בינוניות.
שעות של אושר אינן נחשבות בעיניהם אם עדיין לא הגיע האושר המושלם.
יתקשו להחזיק מעמד לאורך זמן במקום שיש בו קשיים.
לא כדאי להתחתן אתם כי לא יישארו אתנו אם נחלה, או נאבד את כספנו, או נזדקן.
כדי להכריח את האושר שהובטח להם לבוא יתמכרו לתרופות וסמים.
סופם שהם נעשים מדוכאים, כי אינם מאושרים."
**
ביום ג' השבוע יצא לדרך מחזור א' של תכנית "שלושים יום".
22 משתתפות ומשתתפים בחרו לקפוץ פנימה.
בהמשך לטקסט של ד"ר יאיר כספי,
משתתפים בוחרים לעצמם עשייה חשובה
ומתחייבים להתמיד בה לאורך זמן.
כל יום.
גם כשלא הכי מתחשק להם.
גם כשלא הכי נוח או מתאים להן.
גם כשאין פרס מובטח.
יכול להיות (אף אחד לא מבטיח) ששמחה וסיפוק יגיעו מעצם העשייה המתמדת.
ששלווה תצמח מכך שפשוט עושים במקום להתלבט כל יום אם כן או לא.
ההיענות לתכנית מרגשת.
22 משתתפות ומשתתפים נרשמו בתוך ארבעה ימים ופתחו ב 1/5 חודש של עשייה יומית.
בניתוח ראשוני, נראה שרוב (ואולי כל) הפעולות היומיות שמשתתפים בוחרים לעצמם
הם פעולות מ"הרביע השני" (עפ"י מטריצת ניהול הזמן של סטיבן קובי) –
הרביע של הדברים החשובים והלא דחופים.
אותם דברים שאיננו מגיעים אליהם ביום יום מפני שהם "נדרסים" ע"י דברים אחרים.
ואולי גם כאלו שאנחנו מגיעים אליהם פה ושם אבל מתקשים להתמיד בהם.
התחייבתי בפני עצמי לפתוח שלושה מחזורים רצופים של "שלושים יום".
אני מאמין בעשייה עקבית ובלמידה מתמדת לאורך זמן.
בשימור של מה שעובד טוב ובשיפור של מה שעובד פחות טוב.
מחזור ב' יצא לדרך ביום ו' ה – 1/6/18.
במוצ"ש 30/6 כשילדי בית הספר היסודי יצאו לחופש הגדול,
יחגגו משתתפי מחזור ב' 30 ימים של עשייה רצופה.
ואולי אפילו 61 ימים (לאלו ממחזור א' שימשיכו לחודש נוסף).
עלות התכנית: "דמי רצינות" 90 שקלים.
שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר