המלצות, מתנה והזמנה

[**המסר הנוכחי מכיל המלצה על 6 ספרים, מתנה שניתן להנות ממנה, והזמנה לקורס שייפתח אחרי החגים**]

לקראת סדנה לפורום מנכ"לים שאני מתוכנן להנחות לאחר החגים,
התבקשתי ע"י המארגנים לשלוח רשימה של 5-6 ספרים מומלצים בנושאי תקשורת, הקשבה וקשר אנושי.
הם רוצים לחלוק את הרשימה הזו עם המנכ"לים, ולצ'פר כל מנכ"ל/ית בספר מתנה לבחירתם.
אני אוהב את הרעיון הזה של מתנה אישית לבחירה ושל אינטראקציה שמתחילה עוד לפני הסדנה.

בעידודם, נעניתי לאתגר של בחירת 5-6 ספרים שאני אוהב (בקלות הייתי יכול לשלוח 30),
וכחצי שעה לאחר בקשתם העברתי להם את הרשימה הבאה:

ארבע ההסכמות – דון מיגל רואיז
תקשורת לא אלימה – מרשאל רוזנברג
שיחות קשות – מיכאל צור
מושלמים כמו שאנחנו – ברנה בראון
ימי שלישי עם מורי – מיץ' אלבוים
שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד – סטיבן קובי

הרשימה הזו היא כמובן חלקית ואישית.
היא רלוונטית לא רק למנכ"לים אלא לכל אדם שהנושאים הללו (תקשורת, מערכות יחסים, חיים) קרובים לליבו.
זו אינה רשימה של "הספרים הכי טובים" בהכרח, ובאותה מידה הייתי יכול לשלוח ספרים אחרים.
מה שמאפיין את הרשימה הזו הוא שכל ספר בה הוא ספר שיקר לליבי, שאני מאוד אוהב,
שקראתי יותר מפעם אחת, ושהשפעתו על חיי היתה (ועדיין) משמעותית.

הספרים שברשימה שונים זה מזה, גם בסגנון וגם במסרים שלהם.
בחרתי לשלוח במיוחד משהו מגוון יחסית שיוכל להתאים להעדפות שונות.

**
"ארבע ההסכמות" לדוגמא, הוא ספר קצר במיוחד, שאפשר לקרוא את כולו בשעה או בשעתיים.
מספר הדפים שלו לא מעיד על העומק שבו ועל הטרנספורמציה שהוא יכול להוביל אליה.
יש משהו מיוחד וחזק בעיניי ביכולת לכתוב או לומר משהו משמעותי במספר מצומצם של מילים.
זה מצריך חדות וזיקוק, ביטוי של מהות עמוקה בעזרת מספר מסרים מרכזיים.

ארבע ההסכמות שדון מיגל רואיז מתאר בספרו הן:
1. "שמרו על טוהר המילה"
2. "אל תיקחו שום דבר באופן אישי"
3. "אל תניחו הנחות"
4. "עשו תמיד כמיטב יכולתכם"

מה שמיוחד בהן הוא שניתן להסביר אותן בדקות ספורות או להבין אותן כבר מקריאת הכותרת,
ועם זאת ניתן להעמיק בהן, ללמוד ולתרגל אותם במשך חיים שלמים.

השבוע, תוך כדי שעשיתי סדר בחדר העבודה שלי,
מצאתי ערכת קלפים של "ארבע ההסכמות" המבוססת על הספר.
הערכה מכילה 48 מסרים מעוצבים, תמציתיים ומעוררי מחשבה (12 מסרים לכל הסכמה).
לחובבי הקלפים, מומלץ לרכוש בחנויות הספרים את קלפי "ארבע ההסכמות" ולהנות מהעיצוב המיוחד שלהם.

הנה כמה מסרים לדוגמא:

התעלמו מדעות של אנשים אחרים –
לא משנה מה אנשים עושים, מרגישים, חושבים או אומרים – אל תיקחו את זה באופן אישי.
לאנשים אחרים יהיו הדעות שלהם, ולכן כל דבר שהם חושבים עליכם, איננו עליכם אלא הוא עליהם.

אל תניחו כלום –
בכל סוג של מערכת יחסים אנחנו עשויים להניח שהאחרים יודעים מה אנחנו חושבים, ושאיננו צריכים לומר מה אנחנו רוצים.
אנחנו מניחים שהם יעשו את רצוננו מפני שהם מכירים אותנו טוב כל כך.
אם הם לא יעשו את רצוננו, אנחנו ניפגע ונחשוב: איך יכולתם לעשות את זה? הייתם צריכים לדעת.

מיטב יכולתכם משתנה כל הזמן –
מיטב יכולתכם כשאתם מתעוררים בבוקר רעננים ומלאי אנרגיה, שונה ממיטב יכולתכם בלילה כשאתם עייפים.
מיטב יכולתכם שונה כאשר אתם שמחים או מדוכדכים, בריאים או חולים.
בכל הנסיבות, עשו פשוט כמיטב יכולתכם. כך תימנעו משיפוט עצמי, התעללות עצמית או חרטה.

**
המעבר על הקלפים הסב לי כל כך הרבה הנאה,
שהחלטתי לתעד את המסרים לעצמי בצורה מרוכזת בקובץ,
כדי שאוכל לחזור אליו ולהציץ בו מדי פעם.

משהו בארבע ההסכמות ובמסרים הללו מסקרן אתכם?
רוצים לקרוא את שאר המסרים מהקלפים?
מוזמנים להשיב לי במייל חוזר ולבקש שאשלח לכם את הקובץ.
אעשה זאת בשמחה ומכל הלב.
(אני מבטיח לחזור לכל פנייה שלכם, וייתכן שייקח לי מספר ימים לעשות זאת).

ואם טרם קראתם את הספר, אל תסתפקו במסרים. רוצו לקרוא אותו !

**
לקראת סיום, הזמנה לקורס מומלץ במיוחד:

בסוף אוקטובר, ייפתח קורס חדש של "TAE – חשיבה בקצה הידיעה" בהנחייתם של דנה גניהר וברוך ברנר.
את דנה אני כבר למעלה מעשור וחצי, למדתי איתה מספר קורסים, ובכל פעם קיבלתי ערך עצום.
את ברוך זכיתי להכיר לפני כשנתיים, ומאז נפגשנו מספר פעמים.

ההנחה העומדת בבסיס מודל ה TAE (חשיבה בקצה הידיעה),
היא שבכל אחד מאתנו קיים ידע מובלע וייחודי הנובע מניסיון החיים המסוים שלנו ומחוויות חיינו.
במקרים רבים הידע הזה אינו נגיש לנו כיון שהוא עדיין לא במודע שלנו.
ייתכן למשל שיש בנו ידיעה גופנית עמוקה שטרם נוסחה במילים או במחשבות.
מהות התהליך היא להפוך את הידע המובלע והלא נגיש לידע מפורש ומודע,
ולגבש ממנו גרעין למודל שניתן לעבוד איתו, לפתח וללמד אותו.
בתחילת הקורס כל משתתף בוחר נושא ו"שדה ידיעה" שהוא רוצה להתמקד בו ולחקור אותו,
ובמהלך הקורס מגלים ומגבשים את המודל בעזרת תהליך מרגש, מפתיע ומובנה.

לפני כשנתיים עברתי את הקורס הזה בעצמי, והוא היה סופר מרתק, משמעותי ומהנה עבורי.
הנושא שבחרתי להתמקד בו בפעם הקודמת היה "תהליכי התהוות (שינוי והתפתחות) מיטיבים בארגונים".
כתבתי על החוויה שלי עם סיום הקורס כשהיא עוד היתה טרייה כאן, ואתם מוזמנים לקרוא.

אני מתכוון להשתתף גם בקורס הקרוב, והפעם כאסיסטנט.
לצד העבודה שאעשה בעצמי על נושא שאבחר, אהיה שם בכדי לתמוך במשתתפים אחרים ובתהליכים שלהם.
יש בי הרבה שמחה והתרגשות על הבחירה הזו להקדיש מספר שעות בשבוע לקורס הזה,
ולהתמסר למסגרת ולתהליך המשלבים מודל מרתק ושני מנחים יוצאי דופן השונים מאוד זו מזה.

נותרו מספר מקומות בקורס, ואני מעריך שההרשמה תיסגר בקרוב (מפגש פתיחה ב 26.10).
ניתן לקרוא עוד על הקורס ולקבל את כל הפרטים בקישור הזה.

**

עד כאן להפעם. נראה שיצא קצת יותר ארוך מבדר"כ.

אם מתעורר בכם חשק לכתוב לי כמה מילים, או לשתף אותי במשהו משמעותי שקיבלתם כאן, יעניין אותי לשמוע ..

מוזמנים גם להעביר את המייל הזה הלאה, לאנשים נוספים שיכולים להיתרם ממנו. 

חג סוכות שמח,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

איך לגדל עובדים?

במספר שיחות עם מנהלים ועובדים שקיימתי השבוע,
עלה שוב ושוב הרעיון שהמציאות שאנו רואים היא שיקוף של המחשבות והמעשים שלנו.
בכדי לקחת את זה למקום קונקרטי ולא להישאר במימד רוחני-תיאורטי,
הטענה שלי היא שהתופעות וההתנהגויות שאנו רואים בקבוצה שלנו או בקרב העובדים שלנו,
בין אם אנחנו אוהבים אותן ובין אם לא,
מהוות משוב ישיר עבורנו לדרך שבה אנו חושבים, מדברים ופועלים.

ואם להיות אפילו יותר מפורש,
אז מה שאנחנו רואים הוא תוצר של הדברים שאנחנו מאפשרים או מעודדים.

הנה מספר דוגמאות נפוצות שאני פוגש שוב ושוב:

איך לגדל עובדים עצלנים ובעלי ראש קטן בארבעה צעדים?

1. תנו להם אחריות כלשהי.
2. בדקו אותם לפרטי פרטים, עם או בלי ידיעתם.
3. מצאו משהו לא בסדר במה שהם עושים (קטן ככל שיהיה).
4. תנו להם קצת פחות אחריות (שהרי אי אפשר לסמוך עליהם).
וחוזר חלילה…

**
איך לגדל עובדים חסרי יוזמה בשלושה צעדים?

1. בקשו מהם לבוא עם הצעה למשהו.
2. מצאו ליקויים בהצעה שלהם (קטנים ככל שיהיו).
3. העלו הצעה "יותר טובה" משלכם ובקשו מהם ליישם אותה.
וחוזר חלילה…

**
איך לגדל עובדים חסרי מוטיבציה בשני צעדים?

1. התעלמו או התייחסו כמובן מאליו לכל דבר שהם עושים, שעומד בציפיות או עולה עליהן.
2. העירו להם על כל דבר (קטן ככל שיהיה) שאינו עומד בציפיות.
וחוזר חלילה…

**
100% הצלחה מובטחת. 
שיטה מוכחת, אחריות מלאה לתוצאות. גם בדוגמאות הללו וגם בדוגמאות ההפוכות להן. 
מתאים לעובדים ולמנהלים בכל דרג שהוא.
עובד גם עם בני/בנות זוג, ילדים, תלמידים וחברים.

מה אתם אומרים..?
מה הפוסט הזה מעורר בכם..?

***
לקראת סיום, מתחשק לי לשתף אתכם במספר הזמנות והמלצות.
כל ההמלצות נכתבות מהלב, מתוך פרגון אותנטי והערכה למי שמציע אותן,
ובכוונה לאפשר למידה, תרגול וחוויה משמעותית למי שמעוניין.

1. מפגשי "כתיבה מקרבת"
אם בא לכם להעמיק בתקשורת מקרבת, ואתם אוהבים לכתוב,
תנו מבט בסדנה הייחודית של "כתיבה מקרבת – כתיבה יוצרת ותקשורת מקרבת" שגוני זילברמן פותחת אחרי החגים.
8 מפגשים שבועיים פרונטליים באזור חיפה-טבעון.
מתחילים ביום ג', ה- 10.10.23
גוני עושה פה חיבור ייחודי ומסקרן בין שני עולמות שאני כל כך אוהב ושיש להם נוכחות והשפעה רבה על חיי.
לפרטים נוספים, עלויות ויצירת קשר עם גוני – לחצו כאן

2. קורס יסודות בתקשורת מקרבת
אם שמעתם על תקשורת מקרבת, טרם נחשפתם אליה בצורה מובנית,
ואתם מעוניינים ללמוד ולחוות אותה, תנו מבט בקורס היסודות שלילך בן דרור פותחת בקרוב.
הקורס יתקיים בימי א' בערב בטבעון, מפגש הפתיחה 12.11.23, שבעה מפגשים שבועיים.
לילך ואני מכירים מזה מספר שנים, ולאחרונה זכינו להעמיק את החיבור ואת החברות שלנו.
אני בטוח שהשילוב של גישת התקשורת המקרבת וההנחייה האישית של לילך יהפכו את הקורס הזה לחוויתי ומשמעותי מאוד. כל הפרטים כאן

3. המלצת צפייה – סדרה בכאן11 – "האחת"
אתמול בערב התחלתי לצפות בסדרה "האחת" בכאן11, בעקבות המלצה חמה של חבר טוב.
סימה קדמון, שהיתה פקידת מבצעים בטייסת 201 בזמן מלחמת יום הכיפורים,
מראיינת את הטייסים שאיתם היא שירתה באותה תקופה ונותנת לנו הצצה נדירה לנפשותיהם ולנשמותיהם.
אני אחרי פרק ראשון שהיה מרגש, נוגע, עצוב ומורכב. מעורר הרבה מחשבות על אז ועל היום.
אני מחכה כבר לראות את שלושת הפרקים הבאים.
"האחת" – סדרה בת 4 פרקים ב"כאן 11", על טייסת 201 במלחמת יום הכיפורים.

גמר חתימה טובה,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נהנים מהתכנים שאני שולח, נתרמים מהרעיונות, הכלים וההמלצות?
אנא העבירו אותם הלאה והמליצו למשפחה וחברים להירשם לתפוצה ולקבל את המיילים ישירות ממני www.nvc.co.il

שיתוף אישי וארבע הזמנות לשנה החדשה

בסוף השבוע האחרון זכיתי להשתתף בסדנת תקשורת מקרבת יוצאת דופן בהנחייתו המופלאה של יורם מוסנזון.
יש בי הכרת תודה עצומה ליורם (ולשאנייה) על הסדנה הזו,
ועל שלל רגעים אנושיים משמעותיים ומרגשים שחוויתי שם.
אחד הדברים הכיפיים והמשמחים היה לפגוש בחיים האמיתיים חלק מקוראי הבלוג הזה.
שלושת הימים הללו עוררו בתוכי ובחיי תנועה חזקה שעדיין נוכחת, גם שבוע אחרי, וזה מרגש.

לקראת סוף הסדנה, מספר משתתפים ביטאו עצב על שהסדנה עומדת להסתיים.
הם ביטאו את הכרת התודה הגדולה שלהם ליורם ולאסיסטנטים/יות של הסדנה (היו כעשרה כאלה),
שהיו שם בשבילם בהקשבה, ברגישות, בתשומת לב ובתמיכה מלאה.
החוויה של נוכחות במרחב כל כך עדין, אכפתי, קשוב, אותנטי ומקבל חזקה מאוד.
לפעמים זה מרגיש כמו עולם מקביל, בועה בתוך העולם "האמיתי".
הם ביטאו את הפער שבין החיים בסדנה לבין החיים שמחוץ לסדנה,
ואת הכמיהה הגדולה שלהם לכך שגם ב"חיים הרגילים" בבית ובעבודה,
הם יוכלו לחיות בסביבה מכילה, רגישה וקשובה, בנוכחות אנשים שאכפת להם באמת מאתנו,
שיש להם את הרצון והיכולת להיות אתנו, להקשיב לנו ולתמוך בנו,
ושנרגיש מספיק נוח ובטוח לבטא את עצמנו באותנטיות כשאנו איתם.

**
העצב והכמיהה הזו מוכרים לי היטב.
גם מתוך החוויה האישית שלי, וגם כי הם עולים בכל סדנה מהסוג הזה.

אבל הפעם, לצד התחושות והחוויות המוכרות, חוויתי משהו קצת אחר, מפתיע ודי עוצמתי:
בבוקר שאחרי הסדנה, "נפל לי אסימון", שהפער בין מה שהיה בסדנה לבין חלקים גדולים בחיי הוא לא כזה גדול.
פתאום קלטתי, שברמה מסוימת, אני וחבריי לעבודה, הצלחנו ליצור סביבת עבודה ייחודית,
שהאכפתיות האנושית, הרגישות, ההקשבה, הרצון להיטיב, התמיכה ההדדית והאותנטיות,
הם חלק מרכזי מהיום-יום שלנו, לצד כל האתגרים, הקשיים והפערים.

יכול להיות שהנקודה שהתחדדה לי ושהיתה מרגשת מאוד עבורי,
היא שזה כבר משהו מערכתי, לא שיגעון של בן אדם אחד, שאנחנו מחזיקים את זה ביחד בארגון של 250 אנשים,
ושאנחנו אשכרה חיים את זה בעולם עסקי אמיתי שהוא סופר תחרותי, תובעני ואינטנסיבי.

המחשבה הזו העלתה בי הכרת תודה עצומה על שאני זוכה להיות חלק מזה ולחוות את זה,
ושיש לי כל כך הרבה מערכות יחסים תומכות, אכפתיות ומזינות ביום-יום התעסוקתי שלי.

ואז עלתה בי התרגשות עצומה מהמחשבה על כך שאולי הארגון שאני חלק ממנו הוא הוכחה לכך שזה אפשרי.
שבאמת ניתן ליצור משהו כזה בעולם אמיתי ולא רק לדבר עליו בסדנאות או לחלום עליו.

התחושה הבאה שעלתה בי היתה עצב ואבל:
אמרתי לעצמי שכל כך הרבה תנאים צריכם להתקיים בכדי שזה יקרה.
שכל כך הרבה אנשים ומשאבים מושקעים בזה במשך שנים, בכדי לבנות ולשמר את זה.
ושהחוויה הזו היא כל כך ייחודית ויוצאת דופן,
סוג של יוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל ואולי אפילו מחדד את הפער.

**
בשלב מסוים התחילה לעלות בי שיפוטיות עצמית.
אולי עדיף לא לשתף בחוויה ובמחשבה הזו.
כי קודם כל זה עלול להישמע שחצני ומתנשא.
שהרי הדברים ממש לא מושלמים, ויש כל-כך הרבה קשיים ופערים.
מה יחשבו הקולגות והעובדים בארגון שלי שיקראו את זה ושחושבים-מרגישים אחרת ממני?
וגם, למה לחגוג בקול רם משהו, שעלול לעורר תחושת כאב ועצב אצל אנשים שהחויה שלהם שונה מאוד?
זה בסדר לחגוג את זה ולהתרגש מזה לעצמי, אבל למה להתפאר בזה בפומבי?

בסופו של דבר בחרתי לשתף בזה ולא להצניע או להסתיר.
כי באמת יש פה משהו חזק ומרגש עבורי.
כי בא לי לצעוק לעולם שזה אפשרי, ושזה רחוק מלהיות מושלם.
כי משהו בי מקווה לעורר קצת תקווה והשראה (לצד העצב והכאב) בשיתוף הזה.
ולבסוף, כי אני לא רוצה לתת לפחד של איך זה ייתפס על ידי אחרים לעצור אותי.

**
עד כאן השיתוף האישי, ועכשיו ארבע הזמנות לקראת השנה החדשה:

1. תהליך אישי לסגירת שנה והתכווננות לשנה החדשה –
תהליך מובנה בן מספר שלבים שמאפשר לכם התבוננות רפלקטיבית על השנה החולפת, והתכווננות לקראת השנה הקרובה.
התהליך הוא ברוח תקשורת מקרבת עם מיקוד ותשומת לב בצרכים.
זה תהליך בן כחצי שעה-שעה שאני אוהב לעשות עם עצמי, לרוב לקראת ערב ראש השנה,
ובכל פעם שאני עושה אותו עולה שם משהו חדש, רענן, משמעותי, לפעמים אפילו מפתיע.
לפני מספר שנים כתבתי פוסט שבו גם הסברתי על התהליך וכיצד לעשות אותו עם עצמכם,
וגם שיתפתי בפתיחות במה שחוויתי תוך כדי שעשיתי אותו עם עצמי ובאיך הוא התפתח עבורי.
רוצים לקרוא עוד? כל הפרטים כאן.

**
2. רפלקציה בסגנון קצת אחר, שגם היא משמעותית מאוד, היא "שיחת 5 השאלות":
אתם יכולים לקיים אותה עם מישהו אחר, או עם עצמכם.
הרעיון המרכזי כאן הוא להאט, לעצור ולשאול את עצמכם 5 שאלות ממוקדות,
שכל אחת מהן ממקדת את תשומת הלב בהיבט חשוב אחר של תנועת החיים שלכם.
השילוב של חמש השאלות, עוזר ליצור התבוננות הוליסטית (שאולי איננו מורגלים בה) על עצמנו ועל חיינו,
ולתת מקום להיבטים שונים וחשובים של חיינו.
רפלקציית "חמש השאלות" מצריכה קצת יותר זמן, כשעה-שעה וחצי לפחות,
ולרוב היא גם מניעה תהליך פנימי שנמשך מספר ימים ומתפתח תוך כדי תנועה.

בפוסט הזה תמצאו את חמש השאלות והסבר על התהליך.

**
3. בתחילת הפוסט הזכרתי את סדנת סוף השבוע הקודם של יורם מוסנזון,
שזכיתי להשתתף בה בתור אסיסטנט-תומך ושהיתה כל כך משמעותית עבורי.
למעשה, אני עדיין חווה אותה, וההשפעות שלה עלי עדיין חיות ונוכחות מאוד.
בסוף השבוע הקרוב, ימי חמישי-שבת הבאים (ממש לפני כיפור),
יורם מעביר סדנה נוספת בשם "להיות הצורך שאני רוצה לראות בעולם".
הסדנה מיועדת למשתתפים בעלי ניסיון של 100 שעות לפחות בגישת התקשורת המקרבת.
אם אתם עומדים בתנאי הסף הזה, אני ממש ממש ממש ממליץ לכם לקרוא על הסדנה ולשקול להירשם.
אני מתכוון להיות גם בסדנה הזו (כאסיסטנט-תומך) וההתרגשות לקראת האירוע כבר מתחילה לעלות בי.

הפרטים המלאים על הסדנה כאן.

אם יש לכם שאלות מוזמנים ליצור קשר בוואטסאפ עם גוני לטלפון 054-5618877 או למייל gonizil88@gmail.com 

**
4. אם אתם מחפשים לעצמכם תוכנית התפתחותית לשנה הקרובה,
ו/או להיות חלק ממסגרת לימודית משמעותית ויוצאת דופן,
אני ממש, אבל ממש ממש ממש, ממליץ לכם לבדוק את "רקמה" –
תכנית ייחודית, מרגשת ופורצת דרך המשלבת בין עולמות ידע חדשניים בפיתוח קהילות וארגונים.
התוכנית נפתחת ממש אחרי החגים, ותימשך שנה שלמה.
מנחי התוכנית הם שרון כרמל וחן צבי, שאת שניהם זכיתי להכיר באופן אישי בשנים האחרונות.
עבורי חן צבי הוא אדם מעורר השראה וחוקר פורץ דרך בעל ידע עצום וסקרנות אינסופית.
לפני כשנתיים למדתי איתו קורס בקבלת החלטות קבוצתית שהיה מעורר, מחדש ומפרה.
שרון כרמל היא מנחת תקשורת מקרבת מנוסה המביאה מלללאאאאא ניסיון וידע מעולמות ותהליכים קהילתיים, מעגלים מאחים ועוד ועוד.
תוכנית "רקמה" היא פרי יצירתם של שרון וחן, כנראה התוכנית המרכזית והכי משמעותית שהם יובילו בשנה הקרובה.
הם מביאים לתוכנית הזו לא רק את הידע והניסיון העצומים שלהם אלא גם את כל הלב והנשמה.
ניתן לקרוא עוד על תוכנית "רקמה" כאן.
בנוסף, מוזמנים להשתתף במפגש זום ששרון וחן יקיימו ביום ד' הקרוב בנושא "3 המימדים לשינוי ארגוני-קהילתי מוצלח".
זו אחלה הזדמנות לפגוש אותם ולראות אם אתם מתחברים אליהם ואל התכנים שלהם.
הנה הקישור להרשמה למפגש הזום שיתקיים ביום ד' 20.9 בשעה 20:30.

**
עד כאן לבינתיים.
אני מקווה שהפוסט הזה היה משמעותי ומיטיב עבורכם ושהשיתוף או ההזמנות תורמים/יתרמו לחייכם.

אם בא לכם לכתוב לי כמה מילים אישיות במייל חוזר יעניין אותי לקרוא.
אני מבטיח להשיב לכל מייל באופן אישי, וייתכן שיקח לי מספר ימים לחזור אליכם.

שתהיה שנה טובה ומבורכת,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אחד הימים הטובים בחיי

"מה שלומך? איך אתה?" שאל אותי חבר לעבודה בראשון לספטמבר לפני כמה וכמה שנים טובות,
כשששלושת ילדיי היו בגילאי בית ספר יסודי וחטיבת ביניים.

אני לא יודע אם הוא באמת התעניין בשלומי,
או שזו היתה מחווה נימוסית רגע לפני שאנחנו קופצים לענייני עבודה.

"זה אחד הימים הטובים בחיי" עניתי לו וראיתי את ההפתעה על פניו.
לא תכננתי לענות ככה, וזה לא היה איזשהו נוסח מורגל שאני מרבה להשתמש בו.
זו היתה תשובה ספונטנית שיצאה והפתיעה גם אותי.
משהו בזרם המתוכנן והרגיל של השיחה נקטע והסקרנות שלו התעוררה.

"ואללה, למה? מה קרה היום?" הוא שאל.

"החופש הגדול נגמר.
המשפחה שלי בריאה.
כולם התחילו כיתות חדשות והלכו בכיף לבתי הספר,
אין איזה עניין גדול ש"יושב עלי" ושאני מוטרד או לחוץ ממנו.
יש אחלה מזג אויר,
ואפילו הספקתי לשבת לקפה של בוקר עם מאיה.
כל זה מעלה בי הרבה שמחה, רוגע והכרת תודה."

"נשמע טוב," הוא אמר,
"אבל מה כל כך מיוחד בזה שמבחינתך זה אחד הימים הטובים בחייך?"

"אני לא בטוח שזה יום מיוחד או יוצא דופן," השבתי,
לא אמרתי שזה היום הכי טוב בחיי או אחד מהחמישייה המובילה שלי.
היום הזה יכול להחשב "רגיל" או שגרתי.
זה פשוט אחד מהימים הטובים בחיי.
חוויתי כבר לא מעט ימים כאלו והלוואי שאחווה עוד הרבה."

מה צריך להתרחש ביום מסוים, כדי שהוא ירגיש כמו אחד הימים הטובים בחייכם?
האם צריך לקרות בו משהו מיוחד או יוצא דופן?
האם הכול צריך להיות "מושלם" או קרוב לכך?
איפה עובר הקו שמפריד בין "אחד הימים הטובים" ל"יום גרוע" או "לא משהו"?

ומה לגבי היום?
איך הייתם מגדירים אותו?

**
הזמנה לסיום:
ביום ראשון הקרוב, 10.9.23, אתארח בכנס וירטואלי לאנשי טיפול, מאמנים ויועצים.
את הכנס מובילים רחל ומאיר שרפר ובמהלכו הם יציגו כיצד התפיסות והכלים של תקשורת המקרבת,
יכולים להעצים את יכולתם של מטפלים, מאמנים ויועצים להיות יותר נוכחים, קשובים ואפקטיביים בעבודתם.

בראיון שמאיר ואני נקיים, אני מתכוון לספר קצת על המסע שלי עם תקשורת מקרבת (איך זה התחיל והתפתח..)
ובעיקר להתמקד באיכויות שיש לגישה המופלאה הזו להציע לאנשי אימון, טיפול וייעוץ.

הכנס הוא חינמי ומתקיים בזום בשעות 2030-2230. כל הנרשמים יקבלו את הקלטת הכנס.
כל הפרטים + אפשרות להירשם בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ג'ק וולש (מנכ"ל GE) מצטער..

ג'ק וולש נחשב בעיני רבים לאחד המנכ"לים הטובים בעולם.
בשנים 1981-2001 הוא ניהל את חברת ג'נרל אלקטריק והוביל אותה להצלחה יוצאת דופן.
בראיון מרתק שהתפרסם לפני מספר חודשים ב"ניו-יורקר" (למרות שוולש נפטר במרץ 2020)
הוא מתייחס בכמה משפטים (בצורה נדירה ולא אופיינית לו) לילדיו:

כשהתמנה למנכ"ל GE, כך הוא מספר,
הוא רצה להבטיח את עתידם הכלכלי של ילדיו, ובחר להקצות להם כמות מניות מסוימת.
לאחר שנים, בזכות הצלחת החברה, שווי המניות של כל אחד מארבעת ילדיו הגיע לעשרות מיליוני דולרים.
ברטרוספקטיבה של שנים אחרי, וולש מתחרט על הבחירה שלו וחושב שזו היתה טעות שפגעה בילדיו.
הוא מאמין שהם קיבלו יותר מדי כסף ובדיעבד היה פועל אחרת.
לדבריו הם התפתחו בצורה שונה מכפי שהוא קיווה או מכפי שהם היו יכולים להתפתח.

**
המחשבה הראשונה שעלתה לי כשקראתי את הראיון הזה היתה על ילדיו של וולש.
איך זה עבורם לקרוא את המילים הללו מפי אביהם..?

המחשבות הבאות היו על חיי שלי, על ילדיי ועל הוריי.

הנושא הזה מייצג בצורה חדה את המתח המובנה שבין שני תפקידים הוריים חשובים:
האחד – הרצון לעזור לילדינו, לתמוך בהם, לספק להם וודאות ולהגן עליהם.
השני – לאתגר אותם, לעודד אותם להתמודד בכוחות עצמם ולאפשר להם להתפתח.

מי מאתנו לא היה רוצה לתמוך בילדיו ולהבטיח את עתידם הכלכלי?
מי מאתנו לא היה רוצה שילדיו יתפתחו להיות בוגרים ערכיים, עצמאיים, בעלי ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות?

המתח המובנה הזה בין התפקידים רלוונטי להיבטים שונים של תמיכה ואינו מוגבל רק לפן הכלכלי:
– מתי נכון לעזור לילדינו בשיעורי הבית שלהם או בהכנה למבחן, ומתי עדיף לתת להם להתמודד לבד?
– מתי עדיף "להתערב" באירוע שקורה בבית הספר ומתי עדיף לתת להם להתמודד בעצמם?
– מתי כדאי לעצור אותם לפני שהם עושים טעות, ומתי חשוב לתת להם להתנסות גם במחיר של טעות?

איפה עובר הגבול בין תמיכה בריאה וחשובה לבין פינוק יתר שפוגע בהתפתחות?

**
ישנו סיפור ידוע על ילד קטן שמבחין בגוזל המנסה לבקוע מהביצה שבתוכה הוא גדל.
הגוזל הרך מנסה לסדוק את הביצה בעזרת כנפיו העדינות, אך מתקשה לעשות זאת במשך דקות ארוכות.
הילד, מלא כוונות טובות, מחליט לעזור לגוזל ושובר בזהירות רבה את קליפת הביצה.
כשהגוזל מגיח מן הביצה, זה משמח את הילד מאוד.
למרבה הצער, מתברר שכנפיו של הגוזל לא חזקות מספיק ושהוא אינו יכול לעוף.
תפקיד קליפת הביצה היה לעזור לגוזל לפתח את כנפיו בכדי שיוכל לעוף עם בקיעתו מהביצה.
העזרה של הילד שנעשתה מכל הלב ועם כוונות טובות פגעה בצורה חמורה בגוזל ובהמשך חייו.

בסיפור היפה והעצוב הזה, נקודת האיזון הבריא ברורה:
מטרת הקליפה היא לאפשר לגוזל לחזק את כנפיו,
ולכן חשוב לתת לגוזל להתמודד לבדו מבלי להתערב.
הקליפה שחוסמת את יציאתו מהביצה אינה פוגעת בו או מסכנת את חייו –
היא חלק חשוב והכרחי בהתפתחות שלו.

אבל בחיים זה קצת יותר מסובך ופחות ברור.
ובדומה לילד הקטן, או לג'ק וולש, גם כוונות טובות יכולות לעשות נזק.

**
הראיון של ג'ק וולש והסיפור על הגוזל מעוררות בי מחשבות על חיי ועל משפחתי.
גם על חיי כנער בוגר, חייל משוחרר וסטודנט הנתמך ע"י הוריו, וגם על חיי הבוגרים כהורה התומך בילדיו.

כשאני בוחן את המקום שאני נמצא בו כרגע (הסתכלות סובייקטיבית לחלוטין כמובן),
אני שבע רצון מהאיזון שבין ההתפתחות שעברתי, תחושות הביטחון-מסוגלות-עצמאות שפיתחתי,
לבין רמת התמיכה והדחיפה שקיבלתי מהורי.

איך הם עשו את זה..?
מצד אחד הורי עזרו לי כלכלית בתחילת דרכי הבוגרת בצורות שונות
(לדוגמא: תשלום שכר לימוד ועזרה בקניית דירה),
ומצד שני (בשונה מילדיו של וולש) היה ברור לי שזו עזרה זמנית ומוגבלת,
ושעלי לפתח את היכולת לעמוד בזכות עצמי ולדאוג למשפחתי.

השילוב של "תמיכה" ו"מוגבלת" תרם במקרה שלי להתפתחות בריאה.
הוא גם נתן לי נקודת פתיחה משמעותית וחשובה,
וגם הגביר את המוטיבציה שלי להצליח ולעמוד בזכות עצמי.

**
מעניין להקשיב לפרספקטיבה של ג'ק וולש ולבחון את הפעולות של הורינו.

אך חשוב עוד יותר להסתכל קדימה:
מה ניתן ללמוד מהם ואילו תובנות יכולות לשמש אותנו בתפקידנו כהורים?
כיצד חשוב שננהג היום,
כדי שבעוד שלושים שנה, כשנעשה רפלקציה על הבחירות שעשינו עם ילדינו,
נחוש שמחה, שביעות רצון והכרת תודה?

העובדה שאין תשובות ברורות לאיפה עובר קו האיזון הבריא שבין תמיכה-עזרה,
לבין דחיפה להתמודדות עם קושי ופיתוח עצמאות ומסוגלות,
לא מסירה מהאחריות ההורית שלנו להגדיר קו כלשהו ולעבוד לפיו.

ולסיום, לאחר כל מה שנכתב ונאמר, לא תזיק לנו קצת ענווה.

עם כל הכבוד לרצונות, לתוכניות ולפעולות שלנו בנוגע לילדינו, מדובר בחיים שלהם.
ולכן, אם נעשה "טעויות", זה לא בהכרח "דופק" את החיים שלהם,
ואם נעשה הכול "מושלם" (מה זה אומר בכלל..?), זה לא מבטיח שום דבר.

חשוב לזכור:
כהורים, לא משנה כמה אנו נוכחים בחיי ילדינו, כמה יש לנו או אין לנו לתת,
אנחנו רק שחקנים משניים בסרט החיים שלהם, שבו הם השחקנים הראשיים.
מה שאנחנו עושים כהורים משנה ומשפיע, לפעמים אפילו מאוד,
אבל מה שהם יעשו חשוב, ישנה וישפיע הרבה יותר.

החיים של ילדינו הבוגרים באחריותם, לא פחות משהם באחריותנו שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לשרוף את הספינות או לסגור את פתחי היציאה?‎

"לשרוף את הספינות" הוא ביטוי המבוסס על סיפורו של מנהיג צבאי ספרדי בשם קורטז,
שבמאה ה-16, במהלך מלחמתו באימפריה האצטקית ונסיונו לכבוש את מקסיקו,
הורה לחייליו לשרוף את כל ספינותיהם לאחר שהגיעו לחופי מקסיקו.
הפעולה הזו נועדה להגביר את המוטיבציה והמחויבות של חייליו, על ידי העלמת אפשרות מילוט ונסיגה.
הדרך האפשרית היחידה עבורם להישאר בחיים ולחזור הביתה בשלום היא לנצח.

הדימוי "לשרוף את הספינות" משמש כדוגמא לכך שלפעמים צריך לסכן הכול בכדי להצליח.
לדוגמא: לעזוב מקום עבודה בעל הכנסה בטוחה ויציבה כדי להקים את העסק שחלמת עליו.
ההנחה היא שבכדי להוציא מאתנו את המיטב כדאי לנו לדחוק את עצמנו לפינה, למקום השרדותי,
שיוציא מאתנו יותר ממה שנוציא מעצמנו כשאנחנו באזור נוחות בטוח.

אני אוהב את הסיפור הזה, ועם זאת אני פחות בן אדם של "לשרוף את הספינות".
למה להמר על חיינו ועל עתידנו כשיש לנו ברירה?
אם זה עניין של מה בכך, ניחא.
אבל כשעלולים להיות מחירים משמעותיים כמו מוות, קריסה כלכלית, פגיעה במערכת יחסים או בקריירה,
האם אין דרך אחרת שגם דוחפת אותנו להוציא יותר מעצמנו וגם לא פוגעת בהיבטים קריטיים של חיינו?

**
האנלוגיה היותר מתאימה עבורי במצבים של יציאה מאזור הנוחות ליצירת שינוי היא "סגירת פתחי יציאה".
הביטוי הזה הוא מונח מוכר מעולם הטיפול הזוגי.
כשזוג שחווה קשיים ושוקל להתגרש מגיע לטיפול,
מקובל לבקש ממנו לסגור את פתחי היציאה לשלושת החודשים הקרובים.
לסגירת פתחי היציאה יש משמעות כפולה:
זו גם התחייבות לא לקבל החלטה להיפרד במהלך תשעים הימים הבאים,
ובה בעת זו גם מחויבות לתהליך טיפולי המשותף.

במילים אחרות, זוג שמקבל על עצמו לסגור את פתחי היציאה,
מסכים להשהות את ההחלטה בנוגע לחייהם המשותפים,
ולוקח על עצמו להגיע לפגישות קבועות, להתמסר לתהליך ולעבוד על הבעיות שלו.

**
"לסגור פתחי יציאה" יוצר מחויבות לתקופת זמן נתונה,
הכוללת יציאה מאזור הנוחות והתמודדות עם קשיים ואתגרים לא מבוטלים.

בשונה מ"לשרוף את הספינות" זהו צעד מוגבל בזמן שאינו בלתי הפיך.

בחיבור לדימוי הספינות, הספינות לא נשרפות אלא עוזבות את החוף לתקופה מוגבלת,
בכדי לחזור בתום שלושה חודשים ולעמוד לרשותנו אם נצטרך אותם.

**
איך כל זה מתחבר ליצירת שינוי בחיים וליציאה מאזור הנוחות?

כשם שניתן להתחייב לסגירת פתחי יציאה בטיפול,
כך אפשר להתחייב לסוגים נוספים של "עבודה" כמו למשל קידום פרויקט צדדי מסוים,
התמסרות לתהליך כלשהו, למידה של תחום לא מוכר או תרגול יומי של הרגל חדש.

סגירת פתחי יציאה אינה בריחה מהחלטה או מביצוע שינוי,
אלא מחויבות להתמודדות משמעותית ומאתגרת בתחום שחשוב לנו.

האם יש תחום בחייכם שחשוב לכם ליצור בו שינוי תוך יציאה מאזור הנוחות שלכם?

מה יותר מתאים לכם במצבי שינוי – "לשרוף את הספינות" או "לסגור את פתחי היציאה"?

איך תיראה מחויבות לעבודה ו"סגירת פתחי יציאה" בחודשים הקרובים בתחום הזה?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

להיות בן תמותה

מדי פעם אני פוגש ספר שהקריאה בו משפיעה עלי מאוד.
ההשפעה הגדולה ביותר, היא אולי זו שמשנה את התפיסה שלי בנוגע לעצמי או לעולם.

"להיות בן תמותה" של אטול גוואנדה הוא אחד הספרים הללו.
קראתי אותו לראשונה לפני כחמש שנים ומאז אני חוזר אליו שוב ושוב.

הרעיון המרכזי שהתחדד שלי בזכות הספר הזה,
נוגע בדרך שבה אנו מתייחסים לקונפליקט שבין משך החיים לבין איכותם,
ובמילים אחרות, למתח שבין הצורך בביטחון ובמוגנות לבין הצורך בחופש בחירה ותנועה.

לדבריו, כשזה נוגע לאנשים אחרים שחשובים לנו, שאנו דואגים להם ואוהבים אותם,
אנו מתעדפים ביטחון על פני אוטונומיה וחופש בחירה-תנועה.
רק שלא ייפלו. רק שלא יקרה להם משהו. להיזהר. לשמור עליהם.
ולעומת זאת, כשמדובר בנו עצמנו, אנחנו נותנים משקל הרבה יותר גדול לחופש בחירה ולאוטונומיה.

**
כותרת המשנה של הספר היא "הרפואה ומה שחשוב בסוף החיים",
אבל בעיניי הספר חשוב ורלוונטי לא רק למי שעסוק באתגרים בריאותיים משמעותיים,
אלא לכל מי שמתעניין בנושא משמעות החיים ומשמעות בחיים.

בהקשר הזה, חבר חכם סיפר לי לפני שנים רבות,
שהוא אוהב לקרוא ראיונות עם אנשים הקרובים לסוף חייהם,
כיון שהנקודה המיוחדת הזו המשלבת ניסיון חיים עשיר לצד הכרה בארעיות שלהם,
מייצרת להם חדות, בהירות וצלילות בנוגע למה שחשוב באמת,
וזה משהו שהוא רוצה ללמוד מהם ולהפנים בחייו כבר עכשיו.

העליתי לאתר מספר ציטוטים נבחרים שאני אוהב מתוך הספר.

תוכלו לקרוא אותם בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. כפי שזה נראה כרגע, בסוף השבוע הבא אהיה בהפסקה, ולא אשלח את המייל השבועי.

פניה לדרג מקבלי החלטות

פניה לדרג מקבלי ההחלטות:

זכרו שאתם "על הבמה" ושלמה שאתם עושים יש השפעה גדולה.
התנהגו בצורה שילדיכם, נכדיכם והוריכם יהיו גאים בכם.
התנהגו בצורה שתהיו גאים במי שאתם רואים שכשאתם מביטים במראה.
הפסיקו ללבות שנאה ולשסות אנשים זה בזה.
הפסיקו להאשים אחרים.
התייחסו בכבוד זה לזה.
הוו דוגמא אישית.
הקשיבו.
דברו אמת.
שמרו על קוים אדומים ואל תחצו אותם.
שלטו בכעס, בתסכול ובאגו שלכם – אל תתנו להם לנהל אתכם ואל תשפכו אותם על אחרים.
גלו אומץ, נחישות, רגישות וחמלה.
קחו אחריות על המילים והמעשים שלכם.
חתרו לחיבור ולטוב משותף, גלו אכפתיות אמיתית לצרכים של כולם.
אל תברחו מלגעת בנקודות החשובות ובבעיות המורכבות.
עבדו בחריצות וביושר.
תרמו לפתרונות ואל תעצימו את הבעיות.
שמרו על עצמכם וטפלו בעצמכם תוך כדי.
כשזה קשה מדי בקשו עזרה או צאו להפסקה.
שמרו על אופטימיות.
אל תאבדו תקווה.

**
הבהרה חשובה:
הטקסט הזה מכוון גם כלפי חברי הכנסת, שרי הממשלה ובעלי התפקידים הבכירים,
אבל חשוב מכך, הוא מכוון אלינו, לכל אחד ואחת מאתנו.

כל אחד מאיתנו הוא דרג מקבל החלטות במשפחתו, בסביבתו, במעגליו השונים.
יש לנו אחריות מלאה למחשבות-רגשות-מילים-מעשים שלנו.

כשאנחנו מתמקדים במה אנשים אחרים עושים או לא עושים,
אנחנו מאבדים מכוחנו ובורחים מהאחריות שלנו.

מה שאנחנו עושים משנה ומשפיע, לפעמים יותר מכפי שאנחנו חושבים.

עכשיו קראו שוב את הטקסט שבפסקה הראשונה "פניה לדרג מקבלי החלטות" ובדקו את עצמכם.
כל מילה ומילה שם רלוונטית לכל אחד ואחת מאתנו.

**
בערב ט' באב, יומיים לאחר שחוקק בכנסת החוק לצמצום עילת הסבירות,
התרגשתי עד כדי דמעות לקרוא פוסט אישי שנכתב על ידי תמר בתי.
הפוסט מתמקד בידידות שבינה לבין יובל ובדרך שבה הם שומרים על החברות שלהם למרות דעותיהם השונות.
השיתוף האותנטי זכה להמון תגובות ושיתופים ובתוך שעות הגיע לעמוד הפייסבוק הפופולרי "סטטוסים מצייצים".
התהודה הציבורית שהתעוררה הובילה לראיון משותף שלהם הבוקר, באחת מתוכניות החדשות של ערוץ 12.

פוסט אחד (לא ממומן, של דמות לא ציבורית) מגיע לעשרות אלפי צפיות ושיתופים, ויוצר אדוות של טוב בעולם.
זוג ידידים צעירים המקיימים ביניהם יחס של כבוד ואכפתיות מהווים דוגמא, השראה ותקווה להמוני אנשים.

כולנו דרג מקבלי החלטות.
לכולנו יש אחריות.
מה שאנחנו עושים משנה ומשפיע.

היום זה יום מצוין להיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

– קיבלת את המייל הזה ממישהו אחר ובא לך להצטרף לרשימת התפוצה שלי ולקבל את המיילים השבועיים ישירות ממני? ניתן לעשות זאת בתיבה שבקישור הבא 

– רוצה לקבל במתנה את סדרת "52 הכלים לתקשורת מקרבת ומערכות יחסים"? לחיצה אחת וזה אצלך.

משוב 720

"משוב 360 מעלות" (ובקיצור "משוב 360") הוא מונח הלקוח מעולמות ארגוניים המתאר תהליך של משוב מקיף.
הרעיון במשוב 360 הוא לבנות תמונה הוליסטית של עצמנו בעזרת שלושה מקורות משוב עיקריים:
העובדים שתחתינו, הקולגות המקבילים לנו והמנהלים הממונים עלינו.
כמי שהתנסה פעמים רבות בתהליך שכזה, אני מוצא ערך רב בתהליך ובמידע המגיע ממנו. 

משוב 360 מסייע לתת מענה לשני אתגרים נפוצים:

– הוא מסייע לנו לזהות נקודות עיוורון שלנו (blind spots) שאיננו מודעים להן ומדגיש נקודות מפתח,
החוזרות שוב ושוב במספר משובים המגיעים מבעלי תפקידים שונים.

– הוא מציג לנו תמונה רב-כיוונית ובכך מפחית את הסיכוי להטייה הנובעת מנקודת מבט מסוימת אחת,
למשל של המנהל הישיר שלנו, הרואה אותנו מנקודת המבט המוגבלת שלו.

לאחרונה נחשפתי לרעיון חדש לי, המעורר את סקרנותי ומרגיש לי אפקטיבי ועוצמתי אפילו יותר ממשוב 360:

"משוב 720"

במשוב 720 אנחנו פונים לא רק אל האנשים המקיפים אותנו בעבודה,
אלא גם לאלו שמקיפים אותנו בחיינו האישיים: להורינו, בני ובנות הזוג שלנו, אחינו ואחיותינו, ילדינו, חברינו ועוד.
(השם 720 מעלות מציין שני מעגלים בני 360 מעלות).

בגלל שתפקידנו בעבודה שונה בדרך כלל מתפקידנו במשפחה, או עם חברים,
סביר להניח שנקודות המבט שנקבל במשוב 720 תהיינה הרבה יותר מגוונות ומקיפות.

כשאנחנו עוברים בין סביבות שונות אנחנו מחליפים תפקידים ואחראויות, מה שמשפיע על דרך ההתנהלות שלנו,
אבל אנחנו תמיד מביאים איתנו לכל מפגש ולכל סיטואציה את עצמנו.
הדבר היחיד המשותף לכלל מעגלי חיינו ולכל האינטראקציות שלנו במשפחה, בעבודה ובקהילה, הוא אנחנו עצמנו.

המוטיבציה המרכזית בבסיסו של משוב 720 היא יצירת בהירות ומיקוד שיעזרו לנו להתפתח כבני אדם.

הגירסה של משוב 720 שמעוררת את סקרנותי ומושכת אותי להתנסות בה,
מבוססת על שאלה אחת בלבד שאנו שואלים את כל מי שאנו פונים אליו.

שאילת שאלה אחת בלבד תורמת לחדות, למיקוד ולבהירות, הן אצל השואל והן אצל המשיב.
לא תמיד קל לענות עליה ולפעמים יידרש זמן לחשוב ולגבש תשובה.

הנה שאלה לדוגמא שמרגישה לי מתאימה עבורי (מומלץ שתדייקו לעצמכם את השאלה שמתאימה לכם):

"מה הדבר המרכזי האחד שלדעתך כדאי לי לשנות בדרך שבה אני מתנהל,
ושאם אעשה זאת, זה יתרום בצורה משמעותית לתפקוד שלי ו/או למערכת היחסים שלנו?"

**
תוך כדי כתיבת השורות הללו,
אני מדמיין את עצמי יושב עם מספר אנשים יקרים לי ממעגלי חיי השונים,
ביניהם אשתי, ילדיי, אמי, אחי, חברים, אנשים שעובדים איתי ועוד.

רק מהמחשבה על זה הדופק שלי עולה, ואיתו גם סקרנות, התרגשות ולחץ.

העניין הוא לא רק התשובות שאקבל ומה הם יגידו,
אלא במידה רבה גם השיחה שתתהווה והאינטראקציה שתתפתח.

כשאנו פונים למישהו ומבקשים ממנו להשיב לשאלה הזו,
אנו בעצם אומרים לו שהוא חשוב לנו,
שאנו סומכים עליו ומכבדים אותו,
ושחשוב לנו לשמוע אותו.

איך זה נשמע לכם? בא לכם להתנסות במשהו כזה?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. ביום רביעי הקרוב, ערב ט' באב, אשתתף ביוזמת "נפגשים" של עשרות מעגלי שיח ברחבי הארץ.
אתם מוזמנים לראות את מיקומי המעגלים השונים ולהירשם לאחד האירועים ללא עלות בקישור הבא.
אני אשתתף באירוע שבפארק כפר סבא ואנחה את אחד המעגלים שם.

לשמור על לב פתוח

ג'ק קורנפילד מתאר בספרו "הלב הנבון" תופעה מדהימה שהתגלתה בקרב בני הקהילה הטיבטית שברחו ממולדתם וחיים בגלות.
פסיכולוגים שעבדו עימם הבחינו בחוסן, בעמידות ובתחושות האושר יוצאות הדופן שלהם, למרות שרבים מהם הם ניצולים שחוו אובדן וטראומה.
מפתיעות מכולן היו התייחסויות של נזירים ונזירות שנאסרו ועונו על ידי הסינים.
מחקר שנערך על ידי פסיכולוג מהארוורד מצא שהאנשים הללו לא מפגינים את תסמיני הטראומה המקובלים,
אלא דווקא העמיקה בהם החמלה ותחושת הערכה מלאת אושר לחיים.
לאמה זקן אחד סיפר שהדבר היחיד שממנו חשש במשך עשרים שנות מאסר ועינויים היה שתאבד לו החמלה כלפי השובים שלו ושליבו ייסגר.

**
בכל פעם שאני קורא את התיאור הזה של קורנפילד (עשיתי זאת כבר עשרות פעמים),
מתעוררים בתוכי שני סוגים של תגובות פנימיות:

ראשית, אני מתמלא השראה.
יש משהו בתיאורים הללו שממש מרגש אותי ונוגע בי.
החשיפה לסיפור ולמחקר הזה מחזקת בי תקווה בנוגע למה שאפשרי ונותנת לי פרספקטיבה.
מדהים בעיניי שתרגול לב פתוח (חמלה, אמפטיה, טוב-לב, אהבה) גם במצבים קשים במיוחד,
הוא אחת הדרכים הכי אפקטיביות לשמור על עצמנו ועל הבריאות הנפשית שלנו.

שנית, לצד ההשראה וההתרגשות, עולה בי ספקנות.
עד כמה התיאורים הללו רלוונטיים לרוב בני האדם?
גם אם הם מתאימים למספר מצומצם של אנשים בעלי רמה התפתחותית יוצאת דופן, מה לגבי אנשים "רגילים"?
יתרה מזאת, למה בכלל שארצה לשמור על לב פתוח לאויביי או לאנשים המחפשים לפגוע בי?
ואם אנסה לעשות זאת, האם זה לא יחליש אותי ויחזק אותם? האם זה לא יסכן אותי ואת הקרובים לי?

**
כשחזרתי אל התיאור הזה של קורנפילד השבוע,
לא יכולתי שלא לחשוב על החקיקה והמחאה המתרחשות בימים אלו.
קשה להשוות בין נזיר העובר עינויים קשים ושובה המענה אותו, לבין אנשים בעלי דעות פוליטיות ואידיאולוגיות שונות. 
ועם זאת, נדמה שהקיטוב והקרע שאנו חווים הולכים ומעמיקים,
שעוצמות השנאה, הפחד, התסכול, הייאוש, האלימות והזעם הולכות ומתגברות.

המונח "דמות אויב" בגישת התקשורת המקרבת מזכיר לנו שכשאנו תופסים מישהו כ"אויב",
זה במידה רבה תוצר של המחשבות-אמונות שלנו שאותו אדם "לא בסדר",
ושהוא אחראי לפגיעה בנו ולסבל שאנו חווים.
נתניהו, דודי אמסלם, יריב לוין, אהוד ברק, המפגינים שחוסמים את איילון,
ומשרתי המילואים שמפסיקים להתנדב, הן מספר דוגמאות ל"דמויות אויב" נפוצות בקרב אנשים רבים.

אני מאמין מאוד בנושא של אחריות אישית ומיקוד שליטה פנימי,
ברעיון שיש לנו יכולת בחירה במחשבות, במילים ובמעשים שלנו,
ובכך שמה שאנחנו עושים משנה ומשפיע (לטובה או לרעה).

האם יש משהו שאפשר ללמוד מהגולים הטיבטיים שרלוונטי ל"אנשים רגילים" כמונו ולמצבנו הנוכחי?

איך שומרים על לב פתוח בתקופה הזו תוך כדי מאבק נחוש לקדם דברים שחשובים לנו ושמירה על עצמנו?

איך מרחיבים את גבולות הלב הפתוח שלנו ומכלילים בו מעגל רחב יותר מאלו שחושבים כמונו?

אני משאיר את השאלות הללו פתוחות, ומזמין אתכם לכתוב לי את התשובות שעולות לכם…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. אם הפוסט הזה מדבר אליכם, אולי תרצו לקרוא גם את "איך יודעים שהלילה נגמר?"