תגית: קשר

ראשונה

ביום שישי שעבר,
כשעשיתי את "הסיבוב הרגיל" בספרייה העירונית בכפר סבא,
נתקלתי בספרה של יעל ארד – "ראשונה".
הוא עמד שם על המדף והסתכל עלי.
עמדתי מולו והסתכלתי עליו.
אחרי כמה שניות התקרבנו, 
בדקנו זה את זה,
והחלטנו ללכת הביתה ביחד.

התחלתי לקרוא אותו כבר בבוקר שלמחרת 
וסיימתי לקרוא אותו עוד באותו יום.

אני מניח שכמעט כולם שמעו על יעל ארד,
ויכולים לחבר את השם לפרצוף ולהישג – "המדליסטית האולימפית הראשונה של מדינת ישראל".
אני מתאר לעצמי שהרבה פחות מכירים את הדרך יוצאת הדופן שיעל עברה.

כשמשהו נוגע בי באופן עמוק, 
הוא מעלה בי דמעות של התרגשות.
עם "ראשונה" זה קרה מספר פעמים.

**
"אני חוויתי חיים חסרי פשרות.
הסתכלתי על הצלחה באופן חד ממדי לחלוטין: אפס או אחד. 
מדליה או לא, אלופה או לא, מנצחת או לא.
לא היתה לי את הפריווילגיה והיכולת להסתכל על הממדים האחרים.
אז לא היתה לי פילוסופיה. היה לי רק אינסטינקט, אופי ושיגעון.
כשאני מסתכלת לאחור על מה שעברתי, אני מבינה עד כמה אנחנו כספורטאים נוקשים עם עצמנו בלית ברירה.

החיים האמיתיים הם לא כאלה.
בחיים האמיתיים להצלחה יש כמה ממדים.
הצלחה היא לא פרס נובל או מדליה, ולא צריך להיות הכי טובים בעולם כדי לחוות הצלחה.
כל מטרה שאדם מציב לעצמו ומשיג אותה היא הצלחה.
רק מעטים זוכים להיות נשיא ארצות הברית, לעשות אקזיט, למצוא את התרופה למחלה חשוכת מרפא, להגיע לחלל או לזכות במדליה אולימפית.
ההצלחה של 99.5% מהאנשים האחרים היא להשיג את הדבר שהם סימנו כמטרה שלהם:
להתקבל למסלול לימודים שעליו חלמו מילדות ולסיימו בהצלחה, להתקבל לעבודה נחשקת, להוציא ספר ביכורים, לבנות מוניטין.

בטווח הארוך אנחנו צריכים להתוות כמה ממדים למטרה שלנו ולסמן את אלו שחשובים לנו:
להרוויח הרבה? להיות בעל מקצוע טוב? ליהנות מהסיפוק?
אנשים רבים לא נהנים מהצלחות הביניים שלהם, כי עדיין לא נגעו בשמים הפרטיים שלהם.
אנחנו חוטאים לעצמנו כשאנחנו לא רואים את ההצלחות שלנו לאורך הדרך.
כשאנחנו צובעים את המטרות בכמה ממדים, היכולת ליהנות מההתקדמות גדולה יותר."

~ הציטוט מתוך "ראשונה" מאת יעל ארד (עמודים 262-263).

**
אולימפיאדה מתקיימת אחת לארבע שנים.
במקצה מסוים, בענף מסוים, יש מקום לשלוש מדליות בלבד.
לספורטאי יש חלון גיל מצומצם שבמהלכו הוא מסוגל להתמודד באולימפיאדה. 
וזהו. 
או שאתה שם או שלא.
או שאתה משיג את זה או שלא.
כשהצלחה מוגדרת כ-"מדליה אולימפית",
קל מאוד למדוד את זה וקשה מאוד להשיג את זה.

הצלחה בחיים היא הגדרה אישית המשתנה בין אדם לאדם ומשתנה בין אדם לעצמו עם השנים.
הצלחה בחיים היא מעבר לזכייה או אי-זכייה במדליה אולימפית.
הצלחה בחיים היא מעבר לתואר שאנו נושאים, לתפקיד שאנו ממלאים או לגודל חשבון הבנק שלנו.

השאלה הראשונה שאשאל את המשתתפים בסדנת המשתחררים בבוקר ראשון הקרוב,
היא מהי הגדרת ההצלחה בחיים שלהם.
אני בספק אם למישהו מהם תהיה תשובה.
חשוב שהשאלה תישאל, כדי שהגלגלים יתחילו לזוז.
בשעות שאחרי נעבוד על זה כדי להגיע להגדרה ראשונית כלשהי.
כשיש הגדרה בהירה, גדל משמעותית הסיכוי להגיע לשם.

**
במשך שנים הוא נחשב למנהל מבריק ומוערך, התקדם במהירות ומילא תפקידים בכירים ומאתגרים.
לפני מספר ימים תוקשר שינוי ארגוני ברמת החטיבה ובו הוצגו המנהלים השונים עם תפקידיהם המעודכנים.
רבים הופתעו לגלות שלאותו מנהל מצליח אין תפקיד מוגדר לאחר השינוי.
הם לא "מצאו אותו" במבנה הארגוני החדש.
מנהל החטיבה הודה לו על פועלו ומנהיגותו עד כה וציין שפרטים לגבי תפקידו הבא יתוקשרו בהמשך.
זו בדרך כלל אמירה המסמנת את סוף דרכו של מנהל בארגון מסוים.
אני לא מכיר אותו אישית, אבל שמעתי עליו.
הוא בשנות הארבעים לחייו.
קריירה משמעותית מקבלת תפנית.
אין לי מושג מה עובר עליו ומה הפרטים שמאחורי השתלשלות העניינים הזו.
כמו תמיד, ישנן שמועות.
האמת… זה פחות משנה…
תקופה חדשה מתחילה.
הגדרות חדשות להצלחה, תהיות לגבי כיוון, 
התנפצות של מציאות מסוימת לצד פוטנציאל ואפשרויות למציאות אחרת.
יכול להיות שמתחיל להתבשל כאן משהו בריא לטווח הארוך.
אולי זה זמן לא רע לשינוי.

"טוב" או "רע", "הצלחה" או "כישלון", "התקדמות" או "נסיגה" הן הגדרות סובייקטיביות שלנו.
פרשנויות אישיות שאנו מלבישים על מה שקורה, כשאנו מסתכלים על דברים בפרספקטיבה מסוימת.

עפ"י הסינים, הזמן הטוב ביותר לנטוע עץ הוא לפני עשר שנים.
יכול להיות שעכשיו מתחיל להינטע העץ שבעוד עשר שנים יראה את תפארתו ופירותיו.

גם אם זה לא מרגיש כך עכשיו…

**
תזכורת:

בכל רגע זה עלול להשתנות.
בכל יום זה עלול לקבל תפנית.
יש לנו השפעה גדולה ואין לנו שליטה.

כדאי שהדרך תהיה שווה את זה.
שדברים חשובים יקבלו מענה ותשומת לב כבר עכשיו.

דרך ששווה את זה היא דרך שאנו שלמים איתה.
שתורמת להתפתחות שלנו ומשרתת את חיינו.

"לאן רוצים להגיע" הוא חלק חשוב בהגדרת ההצלחה.
"איך רוצים ללכת" הוא חלק לא פחות חשוב.

הצלחה = דרך + תוצאה.

**
"ואז הוא הסתכל עלי ואמר: 'ארדו סאן, אני הייתי אלוף עולם ליום אחד !'
אמרתי לו: 'קאשי וואזאקי, אתה היית אלוף עולם שמונה שנים, מדוע אתה אומר שהיית אלוף עולם ליום אחד?'
'אני הייתי אלוף העולם ליום אחד', התעקש, 
'ביום לאחר התחרות ידעתי שאם אמשיך לחשוב שאני הכי טוב מכולם, 
אסתובב כמו טווס, אתאמן קצת פחות, אזלזל מעט במתחרים שלי.
הם לעומתי ילמדו היטב את הטכניקות שלי וישאפו לנצח אותי 
וכך אגיע לתחרות הבאה כשאני עלול להפסיד.
אני הייתי אלוף העולם ליום אחד.
ביום שנגמרה התחרות הנחתי את המדליה בארון וחזרתי להתאמן כאילו לא קרה דבר, 
וזו הסיבה שהייתי אלוף עולם שמונה שנים'. "

~ הציטוט מתוך "ראשונה" מאת יעל ארד.

איזה רעיון מרגש:
ביום שבו זכיתי בתחרות וניצחתי את מתחריי אני אלוף העולם.
ביום שאחרי אני כבר לא.
אני חוזר לעבודה, לתרגול היומיומי, ללמידה אינסופית, להתמודדות ולמתיחת גבולות.
אם אזכור שאני אלוף עולם ליום אחד, אולי אצליח לזכות בתואר שוב ושוב במשך שנים.

שף, מומחית, קצין ביחידה מובחרת, אומן, מחנכת, רופא או מנכ"לית, הם תארים סטטיים שאנשים נושאים.
הם יכולים להעיד על הדרך שהובילה אליהם ולפעמים ניתן ללמוד מהם משהו על האדם שעבר את הדרך.

אבל הם אינם מעידים על מה שקורה עכשיו.
ברגע הזה.

איך אני מבשל את הארוחה המסוימת הזו?
איך אני מתייחס לאדם שמולי ואיזה טיפול רפואי אני מעניק לו?
איך אני מוביל או מנהל אנשים היום, באירוע הנוכחי שמתרחש כרגע?

כשאנו נשענים על התארים, הדרגות, התפקידים והתעודות שלנו,
מאבדים את הרעב והתשוקה,
מפסיקים ללמוד ומפסיקים "לספק את הסחורה",
זה יכול להיות סימן שכדאי לנו לקחת הפסקה או לחשב מסלול מחדש.

**
את הקטע הבא מצאתי מסתובב ברשת.
כתבה אותו Bunmi Laditan, והוא מתחבר לי לחשיבות של הגדרת הצלחה.
במקרה הזה הצלחה בהורות.
הציטוט המקורי באנגלית, בהמשך למטה.
הרשיתי לעצמי לתרגם אותו לעברית לנוחיות הקוראים.
למרות שהתרגום אינו מדויק, נראה לי שהרעיון יעבור….

"איך להיות אמא בשנת 2017:
ודאו כי הצרכים האקדמיים, הרגשיים, הפסיכולוגיים, הנפשיים, הרוחניים, הגופניים, התזונתיים והחברתיים של ילדיכם מתמלאים, תוך הקפדה שלא לעורר גירויים רבים מדי, לא לעורר גירויים מעטים מדי, להימנע מטיפול תרופתי לא ראוי, לא לעטוף אותם יותר מדי, לא להזניח אותם יותר מדי, להקפיד על יצירת סביבה נקייה ממסכים, ממזונות מעובדים או מהונדסים גנטית, מאנרגיה שלילית, מפלסטיק, המאופיינת על-ידי פעילות גופנית, מודעות חברתית, בצורה שוויוניות וגם סמכותיות, תומכת וגם מעודדת לעצמאות, עדינה ומאפשרת אך לא מתירנית מדי, נקייה מחומרי הדברה, בבית רב -לשוני, דו-קומתי, בעדיפות לרחוב ללא מוצא, עם גינה, ו-1.5 אחים או אחיות בהפרשים של לפחות שנתיים על מנת לאפשר התפתחות תקינה, וגם לא לשכוח שמן קוקוס.

איך להיות אמא פשוטו כמשמעו בכל דור אחר לפנינו:
להאכיל אותם לפעמים."

**
"How To Be A Mom in 2017: 
Make sure your children's academic, emotional, psychological, mental, spiritual, physical, nutritional, and social needs are met while being careful not to overstimulate, understimulate, improperly medicate, helicopter, or neglect them in a screen-free, processed foods-free, GMO-free, negative energy-free, plastic-free, body positive, socially conscious, egalitarian but also authoritative, nurturing but fostering of independence, gentle but not overly permissive, pesticide-free two-story, multilingual home preferably in a cul-de-sac with a backyard and 1.5 siblings spaced at least two year apart for proper development also don't forget the coconut oil.

How To Be A Mom In Literally Every Generation Before Ours: 
Feed them sometimes."

**
הצלחה.
כמה רעש.
כמה בלבול.
כמה אנרגיה מבוזבזת.
לאיזו רשימה אינסופית ובלתי אפשרית של ציפיות ואילוצים אנו מכניסים את עצמנו.
כמה לחץ.
כמה אכזבות.
כמה סבל.

תחת הגדרות הצלחה מסוימות, הכישלון מובטח.

**
לאחר שסיימתי את "ראשונה",
בחרתי לכתוב ליעל מייל עם כמה מילים אישיות.
שיתפתי אותה בקטעים שהיו משמעותיים עבורי
והודיתי לה על מספר מתנות שקיבלתי מהקריאה.
כתבתי ושלחתי…
בתוך זמן קצר, הגיעה תגובה מיעל.
אישית, לבבית, אנושית, מרגשת…

תגובה שכזו אינה מובנת מאליה.
ועם זאת, במקרה הנוכחי, היא לא הפתיעה אותי.
ידעתי שהיא תגיע…
בשנה שעברה, כשגילי, תלמידת כיתה ד',
בחרה לשלוח ליעל מייל אישי,
תוך כדי עבודת בית ספר שהיא כתבה עליה,
היא זכתה מיד לתגובה אישית חמה ולהזמנה לבבית.

זה הרבה מעבר להישג ולתוצאה.
זו הדרך…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

— לקריאת פוסטים קודמים ניתן לבקר באתר

— להזמנת הרצאה או סדנה, אתם מוזמנים להיות בקשר באמצעות מייל חוזר… 

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שלוש מערכות יחסים אינטימיות

שלוש מערכות יחסים אינטימיות

1.
מערכת היחסים שלי עם פייסבוק היא הטרייה ביותר. אנחנו בקשר מספר שנים. אני לא סגור כמה בדיוק. בשנים האחרונות אנחנו נפגשים כמעט כל יום, בדרך כלל מספר פעמים ביום. אני לא בטוח עד כמה הקשר הזה משרת אותי. יש לי תחושה שלעתים הוא ממלא אותי ושלעתים קרובות יותר הוא מרוקן אותי או מעורר בי תסכול ואכזבה. נראה לי שהתרגלתי לקשר הזה. אולי אני אפילו קצת מכור. הייתי שמח לשנות משהו במערכת היחסים הזו. לראות איך נכון לי שנהיה בקשר. בימים האחרונים אני לוקח מרחק. פייסבוק מתקשה לקבל את זה. היא מפעילה עלי לחץ לא קטן ומנסה לפתות אותי בצורות שונות. בינתיים אני מחזיק מעמד. המפגשים הפכו להיות קצרים וקורקטיים. פעם או פעמיים ביום לכל היותר. מעניין איך זה יתפתח…

**
2.
ריצה היא אהובה ותיקה שלי. אנחנו כבר מעל שלושים וחמש שנים ביחד, בצורה כזו או אחרת. מדי פעם הקשר שלנו עובר שינויים. ריצה תמיד עושה לי טוב. כשאני איתה משהו בי נרגע ומתמלא. מקבל השראה ומתחדד. תמיד לאחר שאנחנו נפגשים, אני מרגיש יותר שמח ושקט. היא עוזרת לי לשחרר לחץ ובנוכחותה עולים לי הרעיונות הכי טובים. עם ריצה אני אוהב לבלות לבד. בלי שותפים. לעתים נדירות נצרף מישהו. ולא שאין לנו הצעות. הרבה מציעים לנו להצטרף אליהם. כשאנחנו ביחד, זה רק אנחנו. לא משנה לנו איפה. העיקר להיות ביחד. בלי הסלולרי, בלי מוזיקה, אפילו בלי שעון. לפני מספר שנים ריצה ואני בחרנו לעשות ביחד מרתון. הידקנו את מערכת היחסים והתחלנו להיפגש בתדירות יותר גבוהה וליותר שעות. התקדמנו לפי תכנית והיה חשוב לנו לעמוד במשימה שהצבנו לעצמנו. עשינו את מה שאמרנו שנעשה. משהו בקשר שלנו נפגע באותה תקופה. תחושת הכיף והשמחה קצת נעלמו, ובמקומן הרגשנו קצת יותר כבדות. הקשר שלנו הפך מזורם וספונטני למשהו יותר מתוכנן ומחושב שפגע בקשרים אחרים שהיו לנו. זה לא עשה לנו טוב. אחרי שני מרתונים החלטנו להפסיק לעבוד ביחד על מטרות משותפות ולחזור להיות זה עם זו כשמתאים לנו. כמו פעם. באופן מיידי זה החזיר לנו את השמחה ואת החדווה שתמיד היתה שם.

**
3.
כתיבה ואני ביחד מאז שאני זוכר את עצמי. הקשר שלנו אינטימי וקרוב. בדרך כלל יום-יומי. שנים על גבי שנים שמרנו על מה שקורה בינינו, בלי לשתף אחרים. בשנים האחרונות היבטים מסוימים בקשר שלנו מוחצנים. מאז יולי 2012 אנחנו מפרסמים ביחד פוסטים שנקראים ע"י אנשים שונים. הגברנו את הנראות של היבטים מהקשר שלנו לעולם החיצון. בשלוש השנים האחרונות כתיבה ואני הרצנו פרויקט של כתיבה יומית. בכל יום העלינו פוסט באתר הבלוג היומי ובפייסבוק. לפני שנכנסנו לפרוייקט הזה קצת חששתי. לא הייתי בטוח איך יהיה. היה מדהים. למרות האינטנסיביות הגבוהה לא נמאס לנו זה מזה ואולי אפילו להיפך. עם זאת, משהו באינטימיות שלנו נפגע קצת. יותר זמן הוקדש לפרויקט המשותף ולנראות שלו ופחות לשיחות בארבע עיניים שאנחנו שומרים לעצמנו. בימים האלו החלטנו להוריד הילוך ולבדוק איך מתאים לנו להמשיך. ברור לנו שאנחנו רוצים להמשיך ביחד, אנחנו עוד לא יודעים איך בדיוק.

**
פייסבוק, ריצה וכתיבה.
שלוש מערכות יחסים אינטימיות.

מסע של חיים מלאים

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שתי שאלות חשובות לפני שמבקשים

שתי שאלות חשובות שכדאי לענות עליהן,
לפני שאנו מבקשים משהו מאנשים אחרים:
1. מה בדיוק אני רוצה שהאדם יעשה?
2. מאילו סיבות אני רוצה שהוא יעשה את זה?

**
1. מה בדיוק אני רוצה שהאדם יעשה?
לעתים אנו מתקשים לנסח לעצמנו ולאחרים מה בדיוק אנו מבקשים שהם יעשו.
"להתחשב יותר", "להגדיל ראש", "לקחת אחריות" או "לעזור יותר במטלות בית",
הן דוגמאות לציפיות לא ברורות הנתונות לפרשנויות שונות,
אשר עלולות ליצור אי-הבנה בינינו לבין אנשים אחרים.
חידוד הדבר המסוים שאנו מבקשים מאנשים לעשות,
מגדיל את הסיכוי שהאדם יבין אותנו כמו שאנו רוצים שהוא יבין אותנו.

**
2. מאילו סיבות אני רוצה שהוא יעשה את זה?
לעתים, כשאנו מבקשים משהו ממישהו,
אנו בעיקר רוצים שהדבר הזה יעשה ופחות חשוב לנו מתוך אילו מניעים הוא ייעשה.
אנשים עושים דברים מתוך מוטיבציות שונות:
פחד, אשמה, בושה, אי-נעימות, תחושת אין-ברירה, רצון לזכות בגמול, רצון לעזור, בחירה מתוך אחריות.
כשאנשים עושים מה שאנחנו מבקשים (או דורשים) מהם,
מתוך פחד, אשמה, בושה, אי-נעימות, תחושת אין ברירה או רצון לזכות בגמול,
גדלים הסיכויים שהפעולה תפגע בקשר שלהם ושלנו ושבהמשך נשלם על זה מחירים.
כשאנשים עושים מה שאנו מבקשים מתוך בחירה המבוססת על רצון לסייע לנו ולתרום לחיינו,
גדלים הסיכויים שזה יתרום לקשר שלהם ושלנו ושכולנו נרוויח מזה.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הורות היא עניין אישי

"הורות היא עניין אישי,
ולא איזו צורה כללית שיש להתיישר על-פיה או לעשות אותה על-פי הספר.
קודם כל היא  מ ע ר כ ת   י ח ס י ם  בין שני יחידים שאין דוגמתם בעולם.

נכון, לא דומה מערכת היחסים בין הורה לילד למערכת היחסים בין שני אנשים בוגרים –
יש לה אופי מיוחד ואחריות מיוחדת.
יחד עם זאת, העיקר שבה קשור לאופיים ולמהותם של שני אנשים אלה,
שהגורל כרך אותם יחדיו.
ביחד הם יוצרים מארג שהוא ייחודי להם,
כריקוד של שתי נפשות הלומדות זו את זו.

לא רק שההורות של כל אחד מן ההורים היא שונה,
אלא שההורות עם כל ילד היא שונה.
'איזו מן אמא את ?' או 'איזה מן אבא אתה ?' אינה יכולה להישאל בלשון כללית,
אלא רק בהתייחס לכל ילד בנפרד – 'איזו אמא את לרועי ?'.
גם אז, זו פשוט דרך לספר על מערכת היחסים המיוחדת שיש בין שני יחידים
ועל המסע המיוחד שהם עוברים ביחד."

~ מתוך "הורות לחירות" מאת דן לסרי

**
ובאותו אופן (השינויים בטקסט מודגשים) :

ניהול הוא עניין אישי,
ולא איזו צורה כללית שיש להתיישר על-פיה או לעשות אותה על-פי הספר.
קודם כל היא  מ ע ר כ ת   י ח ס י ם  בין שני יחידים שאין דוגמתם בעולם.

נכון, לא דומה מערכת היחסים בין מנהל לעובד למערכת היחסים בין הורה לילד
יש לה אופי מיוחד ואחריות מיוחדת.
יחד עם זאת, העיקר שבה קשור לאופיים ולמהותם של שני אנשים אלה,
שהגורל כרך אותם יחדיו, לעת עתה.
ביחד הם יוצרים מארג שהוא ייחודי להם,
כריקוד של שתי נפשות הלומדות זו את זו.

לא רק שהניהול של כל אחד מן המנהלים הוא שונה,
אלא שהניהול של כל עובד הוא שונה.
'איזו מן מנהלת את ?' או 'איזה מן מנהל אתה ?' אינה יכולה להישאל בלשון כללית,
אלא רק בהתייחס לכל עובד בנפרד – 'איזו מנהלת את לרועי ?'.
גם אז, זו פשוט דרך לספר על מערכת היחסים המיוחדת שיש בין שני יחידים
ועל המסע המיוחד שהם עוברים ביחד.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לגדל מישהו

" לגדל מ י ש ה ו ,
אם זה הפועל המתאים לתיאור האחריות ההורית,
שונה מכל פעולה מוכרת של בנייה ועיצוב של מ ש ה ו .
כשאנו עוסקים בבנייה או בעיצוב של משהו,
די להתייצב מבחוץ, להגדיר מטרות, לתכנן תכניות,
להפעיל את הפרוצדורות המתאימות ולצפות שמה שתוכנן אכן יבוא לידי גמר.
אבל כל זה אינו שייך לגידולו של מישהו.
ואם כן, איך מגדלים מישהו ?
קודם כל על ידי זה שלומדים לראותו כמישהו. "

~ מתוך "הורות לחירות" מאת דן לסרי

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

המסע ממשיך…

השבוע יצאנו שוב למסע המתגלגל שלנו.
רגע לפני שיצאנו, כתבתי מכתב תודה לקבוצה מיוחדת של אנשים שסייעו לנו בשבועות האחרונים.
אם לא היינו עושים את זה לפני המסע, כנראה שכבר לא היינו עושים את זה.
קל לשכוח ולעבור מהר הלאה, לדבר הבא.
לפעמים מהר מדי.
כדי לפנות מקום למה שנוכח עכשיו ולמה שמגיע בעוד רגע, 
חשוב לדעת "לסגור כמו שצריך".
הכרת תודה היא מרכיב מרכזי בסגירה.

**
מסע קיץ מתגלגל.
הוא ואני.
אוהל, שקי שינה, קצת ציוד, כרטיס אשראי.
יודעים איפה מתחילים (בבית) ואיפה מסיימים (בבית),
מחליטים על כיוון כללי (צפונה), 
מחזקים כוונה ויוצאים לדרך.
מינימום חוקים, מגבלות, אילוצים ועוגנים.
שום דבר לא מתוכנן מראש.
הקשבה פנימה למה שמתאים ופינוי מרחב למה שרוצה להיכנס.
גמישות גדולה.
חופש אמיתי.

**
בחירות:
מה עושים,
מה לא עושים,
מה מתאים, 
לאן ממשיכים,
איפה נשארים,
מה אוכלים ומתי,
איפה ישנים.

עשרות בחירות משותפות בונות מסע.
בחירות שלך ושלי ביחד.
אתה במקום אחר משהיית לפני שנה ושנתיים.
תענוג…
**
לא הכול ורוד.
לא תמיד כיף גדול והנאה צרופה.
יש רגעים של שעמום.
יש קטעים של לחץ.
מדי פעם מופיע חוסר שקט פנימי או חיצוני.
זה חלק מהעניין.
מרכיב חיוני במסע.
כשמבינים את זה, 
פחות מתרגשים מזה.

**
תזמון #1:
אם היינו מגיעים חצי שעה מאוחר יותר למערה,
היינו נתקלים בפקק של עשרות מטיילים,
מתעכבים מספר שעות, 
ואולי נהנים פחות.

תזמון #2:
גילינו שהשבוע זה "בין הזמנים".
טיילנו לצד מאות ואולי אלפי משפחות ובני ישיבות.
בשנה שעברה טיילנו בשבוע של ט' באב.
היינו כמעט לבד.

גם זה בסדר וגם זה בסדר.
הכול בסדר.
זה חלק מהעניין.
זה חלק מהמסע.
**
הנסיעה היא חלק מהעניין.
הנסיעה אינה זמן ביניים בלתי מנוצל במעבר מיעד אחד ליעד אחר,
אלא מרכיב חשוב במסע.

כשלא לחוצים להגיע בדרך הכי קצרה והכי יעילה 
ממקום א' למקום ב', עד שעה מסוימת,
הנסיעה יכולה להפוך להיות הזדמנות:
להיות ביחד,
להקשיב למוסיקה ולמערכונים,
ליהנות ממזגן מענג בשעות חמות,
או לישון אחרי פעילות אינטנסיבית (לא כולל הנהג).

**
אם לא היינו מתקפלים (אולי אפילו נמלטים) מוקדם בבוקר מהקמפינג,
בגלל ריבוי הצרעות והנמלים,
יכול להיות שלא היינו מגיעים ראשונים לפארק החבלים בסאסא עוד לפני הפתיחה,
ולא היינו מתחברים לדרור היזם שמנהל את המקום,
ולא היינו מבקשים ממנו המלצות,
ולא היינו מקבלים ממנו המלצות,
ואז…
היום השלישי, המפתיע והנפלא של המסע הזה,
היה נראה אחרת לגמרי.

מעניין איך שדברים מתפתחים להם.
"טוב" ו-"רע" הם מושגים הפכפכים.

**
בדרך חזרה עצרנו לקנות 30 לימונים וקילו סוכר,
חומרי גלם ללימונדה של מחר.
אחרי פריקת ציוד ומנוחה קלה,
נכנסנו להכנה של 8 ליטרים,
שיספיקו לשכב כמה שעות במקרר.

המסע ממשיך…

**
נשר נכנס לבר ומזמין בירה.
"הי נשר, יש לנו בירה על שמך !", אומר לו הברמן.
"באמת?", עונה הנשר, "יש לכם בירה 'נחום' " ?

**
הבוקר הוא ניסה להציע לעוברים ושבים לימונדה קרה ובדיחה, במקום רק לימונדה קרה.
חלק מהאנשים אמרו "כן" ללימונדה, חלק אמרו "כן" לבדיחה, וחלק אמרו "כן" לקומבינציה.
רוב מי שאמר "כן" זכה להכיר את נחום הנשר תוך כדי מזיגת המשקה הצונן.
יכול להיות שנחום הנשר הגדיל את המכירות.
הוא בטוח הגדיל את החיבור והחיוכים.

מתישהו לקראת הסוף, הוא התחיל להציע "לימונדה קרה בחינם או בתשלום".
"כמה זה עולה?"
"או כלום, או כמה שאתם רוצים.."
חלק בחרו בחינם.
חלק בחרו בכסף.

אין קאטץ'.

**
דברים קטנים עושים הבדל גדול.
הבחירה שלנו משפיעה.
הגישה שלנו משנה.
זה בידיים שלנו.

**
תודה על המתנה של הימים האחרונים.
על הזכות להיות ביחד השבוע.
להיות.
ביחד.
השבוע.

תודה לכל מי שמאפשר לנו את המסע הזה.
זה לא מובן מאליו.

אני כל-כך שמח שעשינו את זה.
אני אוהב אותך מאוד.
וגאה בך המון.

כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אחלה. הכול אחלה.

"כשאני מתקשר לשאול לשלומו של הבן," המשיך הרב,
"הוא עונה תמיד במילה אחת.
אחלה.
הכול אחלה.
שאלתי פעם את התלמידים, מה פירוש האחלה הזה?
תלמיד חד לשון ענה: 'אחלה? זה ראשי תיבות 'אני חי, למה התקשרת?'
ואפשר להיעצב ואפשר להתגעגע, אבל בסופו של דבר צריך לדעת שהריחוק הזה מאפשר את הקרבה.
שהחינוך האמתי הוא לא בדיבור או במפגש הישיר, אלא בעקיפין, באישיות שלנו ההורים,
במחשבות החיוביות שלנו על הילדים.
לילדים שלנו הרי יש עפעפיים נסתרים על האוזניים.
בכל פעם שאנו מתחילים לחפור להם, כלשונם,
העפעפיים הנסתרים הללו נסגרים והם לא שומעים בכלל מה אנחנו אומרים להם.
אז יש דרך אחרת להעביר מסר.
אני למשל מאוד בעד לדבר אל הקירות בבית.
הקירות סופגים הכול.
הם הרבה יותר קשובים מהילדים שלנו.
ובכל בית יש תכונה מיוחדת שבלילה, בזמן שהילדים שלנו ישנים שנת ישרים במיטה,
הקירות מתחילים לדבר, והקול חודר לליבם של הילדים.
זה כמו תותח.
כדי שיפגע במטרה, לא צריך לכוון ישירות אל המטרה, אלא דווקא למעלה.
זה אולי נשמע בדיחה, אבל אני באמת מאמין בזה.
במקום לדבר אל הילדים, ושבמקרה הטוב הכול ייכנס מאוזן אחת ויצא בשנייה,
צריך לדבר לקירות.
צריך לחשוב טוב על הילדים שלנו, צריך להתפלל אליהם.
צריך להפוך בעצמנו לאנשים טובים יותר.
זה כבר יעבור לבד לילדים, בלי מילים."

~ הציטוט מתוך "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר – סיפור חייה של דפנה מאיר" מאת יפעת ארליך

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כמו בומרנג

בסוף זה חוזר אלינו כמו בומרנג.
אנשים יעבדו איתנו ויתייחסו אלינו,
כמו שאנחנו עובדים איתם ומתייחסים אליהם.
לפעמים אנחנו למעלה ולפעמים אנחנו למטה.
לפעמים אנו מבקשים עזרה ולפעמים מבקשים עזרה מאיתנו.

**
קשר אנושי אינו מתג שאפשר לכבות ולהדליק.
בני אדם הם לא חפצים שאפשר להשתמש בהם או להתעלם מהם.
אין דבר כזה דף חלק במערכת יחסים.
זה תמיד ממשיך מהנקודה הקודמת, אף פעם לא מתחיל מחדש.

**
מה שקורה היום נולד בעבר.
עכשיו זה בדיוק הזמן להכין את התשתית למחר.
אין דרכי קיצור או נוסחאות פלא.
יש עבודת "גינון" יום-יומית.
מה שזורעים, קוצרים.
מה שמבשלים, אוכלים.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

"מה שלומך…?"

שאלת "מה שלומך…?"
יכולה לנבוע מנימוס, או מעניין אמיתי.
היא יכולה להיאמר פנים-אל-פנים, בשיחת טלפון או להישלח כהודעה.

**
בדיקת "מה שלומך…?" מתעניינת ואכפתית
היא מתנה יקרה ומיוחדת,
המעידה שאנו חושבים על אותו אדם
ושחשוב לנו לדעת איך הוא ומה עובר עליו.

**
כשהאדם בוחר להשיב לנו
ואנו נמצאים שם איתו, בהקשבה אכפתית ואמפטית,
אנו מעניקים לו מתנה יקרה נוספת.

**
כשהאדם בוחר לשתף אותנו,
אנו גם מקבלים ממנו מתנה יקרה:
הוא פותח בפנינו את עולמו
ומאפשר לנו להתחבר אליו ולהיות שם אתו.

**
"מה שלומך…?" אמורה לשרת בראש ובראשונה
את האדם שאליו אנו מייעדים את המתנה ולא אותנו.
סיפוק הסקרנות שלנו והצורך שלנו בידיעה ובהבנה
הינם בעדיפות משנית ויכולים לחכות.

**
כשנותנים את מתנת "מה שלומך…?"
חשוב לזכור שבדומה למתנות אחרות,
מרגע שנתנו את המתנה, היא כבר לא שלנו.
היא מיועדת לאדם שאליו ייעדנו אותה
והוא יכול לעשות בה כרצונו:
להשיב או לא, במידה כזו או במידה אחרת.

**
בדיקת "מה שלומך…?" אותנטית ואכפתית
יכולה לשנות עולמות.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

יכול להיות

יכול להיות
שאם לכל אחד מהאנשים
על הכדור הזה
היה לפחות אדם אחד
שישאל פעם ביום "מה שלומך?"
מתוך אכפתיות אמתית

ופשוט יקשיב בעניין
במשך שתי דקות
באמפטיה ובאהבה
בלי להיבהל,
או לנסות לעזור,
או לשפוט,
או להזדהות,
או לרחם,
או להתערב,

אז חלק גדול
מהמלחמות,
ומהבדידות,
ומהבלבול,
ומהסבל,
היה נחסך.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter