תגית: קשר

השאלה שלא נשאלה

אירוע מנהיגות שנתי. 
מאות מנהלים ומובילים עסקיים, ציבוריים, חינוכיים וחברתיים מארגונים שונים מסיימים יומיים וחצי של דיוני עומק, שולחנות עגולים, ניתוחי אירוע, הרצאות מעוררות השראה של מרצים מהשורה הראשונה ומפגשי הכרות חברתיים.
הסשן האחרון מוקדש לסבב סיכום ושיתוף אישי בקבוצות של כעשרה משתתפים המאפשרות שיח קשוב ואינטימי.

אני יושב במעגל, מותש משעות ארוכות ואינטנסיביות, מוצף רגשית ומנטלית מאינספור חוויות, רגעים ומפגשים. מחכה שזה ייגמר, כמה להגיע הביתה, לחבק את ילדיי ולהתמוטט לשנת לילה טובה ועמוקה.

"אתם מוזמנים לקחת לעצמכם כמה רגעים שקטים ולבדוק איך אתם יוצאים מכאן", מזמינה מנחת הקבוצה. 
לכל קבוצה יש את המרחב האינטימי שלה, האורות מעומעמים קלות ומוזיקה נעימה ואיטית נשמעת ברקע. 
"מי שמוכן, מוזמן להתחיל."

אני מנסה להתרכז ובודק בסקרנות מה מתחשק לי לומר עכשיו.

הסבב מתחיל: 
מנהלת עמותה שיושבת לימיני משתפת שהדבר המשמעותי ביותר עבורה ביומיים הללו היה מפגש הלמידה עם הפרופסור מהאוורד. 
סמנכ"ל בתאגיד עסקי גדול משבח את המפגשים החברתיים ואת הזמן הלא פורמלי שבין הסשנים. 
מנכ"ל של רשות מקומית משתף בהתרגשות בפריצת הדרך שהוא חווה בהתייעצות העמיתים כשדיברו על האתגר שמעסיק אותו ברשות שלו.

ואז מגיע תורו. הוא מנהל מערכת מורכבת, פנימייה של נוער בסיכון. 
זוהי שנתו הראשונה בתפקיד וכבר נראה שהוא עושה עבודה יוצאת דופן. 
חלקנו את אותו החדר בשני הלילות האחרונים וראיתי אותו עובד אל תוך הלילה בשיחות עם אנשי צוותו.

"קיוויתי שמישהו ישאל לשלומי במהלך הימים הללו. עברתי שנה מאתגרת מאוד. רציתי שמישהו פשוט יתעניין בי ויקשיב לי. חבל שאין לזה זמן עכשיו."

מעבר לדרגות, לתארים ולתפקידים שאנו נושאים, כולנו בני אדם. 
כמהים לעצירה מדי פעם, להורדת השיריון ולירידה מהכוננות שאנו תופסים. 
כמהים לנשימה עמוקה ומרווחת, לכך שמישהו יראה אותנו, יקשיב לנו ויהיה איתנו.

שאלת "מה שלומך?" אותנטית, כנה ומלאת כוונה, חשובה לא פחות מדיון עומק, פעילות נטוורקינג, חשיבה אסטרטגית או כלים מעשיים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הפעם האחרונה

הרגע הזה היכה בי.
ליויתי אותה לבית הספר כמו בכל בוקר.
ממש לפני שער הכניסה, הושטתי את ידי להחליק על שערה וקלטתי את הרתיעה שלה.
תנועה קלה, כמעט בלתי נראית.
אני לא מאמין שזה קורה לי.
כבר עכשיו? בכיתה ד'?
עד מתי עוד אזכה ללטף את שערה? לחבק אותה?

**
באירועים מסוימים, כמו למשל סיום תיכון, פרידה ממישהו, מעבר דירה או מוות, אנו נוטים לחשוב על הפעם האחרונה.
הפעם האחרונה שדיברנו.
הפעם האחרונה שראינו אותו.
הישיבה העסקית האחרונה במסגרת הזו.
היום האחרון שלנו בדירה הזו.

**
בשונה ממצבי סיום מיוחדים שאנו מודעים לנוכחותם, מרבית הפעמים האחרונות שבהן נעשה או נחווה משהו, יקרו ברגעים רגילים ויומיומיים.
מתישהו תהיה הפעם האחרונה שהיא תרשה לי ללטף את שערה.
אחת המקלחות תהיה המקלחת האחרונה שהוא יסכים שאהיה איתו ושנדבר על איך היה לו היום.
אחד מהטיולים המשפחתיים שלנו, יהיה הטיול האחרון שכולנו נטייל ביחד.
מתישהו תהיה הפעם האחרונה שאטעם את המאכל הזה בדרך המיוחדת שאת מכינה אותו.
אחת הריצות שארוץ, תהיה הריצה האחרונה שלי.

וכשזה יקרה, אפילו לא אדע שזו הפעם האחרונה.

**
יש משהו במחשבה הזו שמעורר עצב.
ההכרה שהכול זמני ושבעוד רגע זה ייגמר, יכולה להפחיד או להלחיץ.

והיא יכולה גם לחדד, להגביר חיות, שמחה והכרת תודה.

כשאני מודע לכך שהמפגש, החוויה או הפעולה הזו עלולים להיות האחרונים "מהסוג הזה" בחיי, גדל הסיכוי שאעריך אותם ושאהנה מהם יותר בזמן שאני חווה אותם.

ואם מחר אזכה לחוות ולעשות אותם שוב, זה יהיה כל כך משמח ולא מובן מאליו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

דחייה היא הזמנה…?

"דחייה היא הזמנה !"

את המשפט הזה שמעתי לראשונה בראיון עם מייסדי חברת AirBnB שסיפרו על כישלון כואב במיוחד שהוביל ליצירת החברה המצליחה שהם עומדים בראשה היום. 
באנגלית זה אפילו חרוז – Rejecion is Invitation
לכל יזם יש סיפורים כאלה. 
דחייה, כואבת ככל שתהיה, היא הזמנה להשתפר.
ללמוד משהו על עצמנו או על הדרך שבה אנו נתפסים. 
הזמנה לצמיחה ולהתפתחות.

**
באמת…? אז למה זה לא מרגיש ככה..?

למה כשנטע, עורכת שיצרתי איתה קשר השבוע ושממש רציתי שתגיד לי "כן", אמרה לי "מצטערת אבל אני לא מתחברת" זה לא הרגיש כמו הזמנה? 
וכשהיא הוסיפה "אתה נשמע כמו אדם מדהים ורגיש", זה אפילו עוד יותר הכעיס, כמו אז בכיתה ד' כשביקשתי חברות מדנה שלא הסכימה אבל ממש שמחה שנישאר ידידים.

ולמה כשחיה, עורכת אחרת שיצרתי איתה קשר כתבה לי "אם אתה רוצה להפוך את זה לספר, צריך לדבר על זה" שמעתי את זה כ"אתה רציני? אתה באמת קורא לחומר ששלחת לי טיוטה של ספר???"
לאן בדיוק ברחה ההזדמנות לצמיחה וללמידה ברגע הזה?

ואם אני חווה שתי דחיות בשבוע אחד, אולי כדאי שאחזור למערה שלי ואפסיק להשתעשע עם הרעיון של ספר? אולי אני חי בסרט ופשוט אין לי את זה?

**
יש פער בין להבין משהו לבין לחוות אותו.

הפער בין מה שהייתי רוצה לחשוב ולהרגיש כשאני חווה ביקורת או דחייה, לבין מה שאני חושב ומרגיש בפועל הוא אולי הפער שבין שני חלקי המוח. 
פער שלא הולך להיסגר בקרוב, שתמיד יהיה שם ויקפוץ במצבים מסוימים.
הפער הזה טבוע בתוכנו ונובע מההבדל שבין מוח הזוחלים הקדום למוח היותר מתקדם שלנו. 
עבור מוח הזוחלים דחייה היא מלחמה
מספיק עם קשקושי הניו-אייג' של צמיחה והתפתחות.
אם מישהו אומר לי "לא" הוא מאיים עלי. וזה אישי! תמיד אישי !! לא משנה מה זה. 
וה-"לא" הזה הוא לא רק על מה שעשיתי, הוא עלי ! על כולי !!

המוח המתקדם יותר מבין שזה לא אישי ושברמה מסוימת חוויית הדחייה היא רק פרשנות.
הוא מכיר את מודל אפר"ת (אירוע-פרשנות-רגש-תגובה), מבין שיש פה הזדמנות ללמידה,
ויודע שגם אם מישהו לא אוהב אותי או את העבודה שלי, אז זה שלו ולא שלי. 
בטח שאין פה איום קיומי.

אבל מי שבשלטון עכשיו זה מוח הזוחלים האמוציונאלי-הישרדותי. 
שנגעו לו בנקודה והפעילו אותו. 
וכשהוא מופעל, הדבר האחרון שמשפיע עליו זה הסברים לוגיים או סיסמאות רוחניות נפוחות כמו "דחייה היא הזמנה".

**
או שלא.

אולי דווקא עכשיו, זה זמן לסיסמאות. 
קצרות ופסקניות.
בסגנון שהוא מבין ושעובד עליו.
אולי דווקא כשאני מופעל עם "דחייה היא מלחמה !" זה זמן לסיסמת נגד: "דחייה היא הזמנה !"
סיסמת נגד לא מעבירה אותי מהמוח ההישרדותי שלי למוח המתקדם שלי.
היא לא משנה את האנרגיה שלי מדחייה, פחד, כעס ועלבון לאהבה ללא תנאי, התרגשות סקרנית ואושר עילאי.
היא בסה"כ "עזרה ראשונה" זמינה הבולמת קצת את מוח הזוחלים שלי שמחמם את עצמו.
בשלב ראשון, כשאני מדקלם אותה לעצמי, אני עדיין לא מרגיש אותה.
תפקידה להאט את ההתדרדרות ולהרוויח לי זמן ואנרגיה.

יכול להיות שבהמשך, בעוד כמה דקות, שעות או ימים גם אתחיל להאמין בזה.
אולי אפילו לחוות את זה.

**
חיה ואני נפגשים בעוד שלוש שעות לדבר על זה.
אני מביא איתי לפגישה את כתב היד, את שני חלקי המוח ואת "דחייה היא הזמנה".

Wish me luck

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

4 סוגים של "אני רואה אותך"

ארבעה סוגים של "אני רואה אותך":

1. "אני רואה אותך" של יום-יום

"איך עברה הפגישה היום?"

כשאנחנו שואלים מישהי "איך עברה הפגישה שלך היום?"
אנחנו בעצם אומרים לה בין השורות:
אני יודע שזה משהו שעברת היום ושזה העסיק אותך.
מעניין אותי לשמוע איך היה לך כי את מעניינת אותי.
חשוב לי לשמוע על הדבר הזה ולשמוע ממך.

כשטל שלחה לי השבוע הודעת וואטסאפ "ראיתי סרטון שנראה לי שיעניין אותך" עם קישור להרצאה, היא בעצם אמרה לי:
כשפגשתי את הסרטון ההוא אתמול, חשבתי עליך.
שתדע שאני חושבת עליך לפעמים, גם כשאנחנו לא מדברים.
והיה לי מספיק חשוב לשלוח לך את זה, כי אתה חשוב לי.

**
2. "אני רואה אותך" של תודה והערכה

"תודה על העזרה לאיריס עם הבעיה הטכנית היום"

כשאנחנו שולחים למישהו הודעה קצרה בסגנון "תודה רבה שעזרת לאיריס היום עם הבעיה הטכנית שהיתה לה", אנחנו בעצם אומרים שלושה דברים:

א. קלטתי אותך. שמתי לב שעשית את זה. אתה עשית את זה.
הרבה אנשים היו יכולים לעשות את זה, אבל בשורה התחתונה זה היית אתה. ראיתי אותך.

ב. אני מעריך את מה שעשית.
אני מעריך גם את המחווה של הושטת היד לאיריס שהיתה צריכה עזרה, וגם את העזרה שנתת בפועל.
ראיתי אותך ואני מעריך גם את האכפתיות והרגישות וגם את העשייה שנתנה מענה לצורך חשוב.

ג. אני רוצה להודות לך על זה.
זה מספיק חשוב עבורי כדי לעצור ולשלוח לך הודעה.
גם כי מגיע לך וגם כי חשוב לי שתדע שראיתי אותך, שהטוב שאתה עושה לא שקוף.

**
מייל הפרידה האישי שקיבלתי לפני זמן מה מארז, רגע לפני שהוא עזב את הארגון היה משמעותי עבורי.
אולי דווקא משום שלא עבדנו הרבה ביחד והופתעתי מהמחווה הזו.
בשליחת המייל ארז בעצם שידר לי בין המילים:
"ראיתי אותך. שתדע שנגעת בי בתקופה הזו. תודה לך. אני חושב עליך גם עכשיו. להתראות…"

**
3. "אני רואה אותך" של קושי

"הי, מה שלומך? איך עוברים הימים הללו בבידוד?"

כשאנחנו שואלים מישהי "הי, מה שלומך? איך עוברים הימים הללו בבידוד?", אנחנו בעצם מתכוונים לומר:
אני מודע לתקופה הזו שאת חווה ולאתגר שאת מתמודדת איתו עכשיו.
זה לא עובד לידי. אני חושב עלייך.
אכפת לי ממך. את חשובה לי.
חשוב לי שתדע שאני אתך.
את במחשבות שלי. את לא לבד.

הצרכים להיראות ולהיות מובן הם צרכים אנושיים עמוקים.
במצבים של קושי ואתגר כשמישהו יוצר איתנו קשר בצורה הזו, אנחנו מקבלים מענה לצרכים הללו.
זו לא חייבת להיות שאלה או בדיקה.
זו יכולה להיות גם הודעת "שתדעי שאני חושב עלייך היום ומקווה שהכול יעבור בשלום"

תשומת לב אכפתית היא מחווה אנושית פשוטה בעלת השפעה עצומה.

**
4. "אני רואה אותך" של פוטנציאל

"מה דעתך לשלוח הצעה לכנס הזה?"

כשהמנהל שלי הציע לי לפני קרוב לעשרים שנה להגיש הצעה להצגת פרויקט שעשיתי בכנס בינלאומי כלשהו, זה ממש הפתיע אותי.
לא חשבתי שהפרויקט שלי ואני "בליגה" של הכנס.
עד אותו רגע האפשרות הזו לא היתה קיימת עבורי.
מרגע שהמשפט נאמר, האפשרות הפכה להיות חלק מעולמי.
זה מעבר לכנס או לפרויקט המסוים.
זה הרעיון שאני יכול להציג בכנס בינלאומי כלשהו.
וזו גם התרגשות שכך המנהל שלי רואה אותי.
כשמישהו רואה אותנו בצורה מסוימת, הוא מאפשר לנו להיפתח לפוטנציאל שלנו ולראות את עצמנו דרך עיניו.

אני רואה בך משהו שאני לא בטוח שאתה רואה בעצמך.
אני מאמין שאתה מסוגל לעשות את זה. יש לך את זה.
אני מבין שאתה לא בטוח ואני שומע את החששות. יכול להיות שיש בזה משהו.
ועדיין, אני מאמין שיש לך את זה. נראה לי שכדאי לך לנסות ללכת על זה.
אני לא אומר את זה רק כדי לעודד אותך, לחזק אותך או לתת לך מוטיבציה.
אני באמת מאמין בזה.
אני רואה בך משהו שאולי אתה לא רואה בעצמך עדיין, או שאולי אתה מתחיל לראות ולא בטוח שהוא קיים.
אני רואה את זה. אני רואה אותך. אני מאמין בך. אני יודע מי אתה ולאן אתה יכול לגדול ולהתפתח.

**
כשנכנסים לחדר חשוך ועמוס, חשוב לעצור ולתת לעיניים להתרגל לחושך.
לאחר כמה שניות מתחילים לראות יותר ויותר את מה שסביבנו.

כשאנחנו עמוסים ורצים מדבר לדבר, חלק מהעניין הוא לעצור ולשאול את עצמנו:
– את מי חשוב לנו לראות היום?
– למי חשוב שנראה אותו היום?
– עד כמה זה באמת חשוב לנו?

בקרב שבטים מסוימים בדרום אפריקה,
המונח המקובל לאמירת שלום כשפוגשים אדם הוא "Sawu Bona" – "אני רואה אותך".
התגובה השגורה היא "Sikhona" – "אני כאן"

הסדר חשוב ואינו מקרי:
ברמה מסוימת, לפני שאני מבחין בך אינך קיים.
כשאני מבחין בך, אני "יוצר" אותך ומפיח בך חיים.

הזמן שלוקח לכתוב למישהו הודעת "אני רואה אותך" בת 20 מילים הוא חצי דקה.
זה פחות עניין של הזמן שלוקח לעשות את זה ויותר עניין של אכפתיות ושל תשומת לב, של לרצות לראות ושל להיות מסוגל לראות.

חג שמח ושבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

יכול להיות שהסיבה שחוויתי את זה בעבר

יכול להיות שהסיבה שחוויתי את זה בעבר,
היא כדי שאוכל להיות לצידך, במקום הזה, היום.
 
**
ייתכן שהסיבה שאני חווה את זה עכשיו,
היא כדי שאוכל להיות אתך, במקום דומה, בהמשך.
 
**
גם אם זו לא ה-סיבה,
עצם החוויה מעמיקה את ההבנה שלי.
 
**
מכיוון שהייתי במקום דומה למקום שאתה נמצא בו עכשיו,
וחוויתי משהו דומה למה שאתה חווה עכשיו,
אני יכול להיות אתך קצת יותר היום.
 
**
תזכורת:
– עם כל הכבוד למקום שאני הייתי בו ולמה שאני חוויתי, אני זה לא אתה.
– והחוויה שלי היא לא בהכרח החוויה שלך.
– ויש הבדל עצום בין להיזכר בזה ולדבר על זה, לבין לחוות את זה עכשיו.
 
חיים מלאים. היום.
Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

Do what you do with another human being

על פי "קו פרשת המים" כשטיפת גשם נופלת על קצהו של הר, 
לא ברור האם היא תתגלגל לצדו האחד או לצדו השני.
רגע המפגש בין הטיפה להר הוא רגע בעל חשיבות.
המצב יכול להתפתח בכיוונים שונים ובצורות שונות.

רגע של קונפליקט עם אדם אחר יכול להיות "קו פרשת מים" במערכת היחסים.

לא להסכים, לכעוס, לריב, לצעוק, להתבאס, לפגוע, להיפגע….
כל הדברים הללו קורים ויקרו.
הם חלק בלתי נפרד ממערכות היחסים שלנו, 
מחיים עם אנשים אחרים, 
מעבודה לצד אנשים אחרים.

**
השבוע אחד המנהלים שאני מלווה כעס על אדם מסוים.
הוא לא אהב משהו שאותו אדם אמר ועשה.

זהירות:
קו פרשת מים.
סכנת "הוצאה מהלב".
מהנקודה הזו האירוע יכול להתפתח בצורות שונות.

המשורר ההודי כביר מציע:

"Do what you do with another human being, but never put them out of your heart." / Kabir

עשה מה שאתה רוצה עם אדם אחר אבל תמיד השאר לו מקום בליבך.
אל תוציא אותו משם.
אל תסגור את הלב בפניו.

האם אני משאיר את האדם בליבי או מוציא אותו משם?
האם אני משאיר את ליבי פתוח או בוחר לסגור אותו בפניו?

לא תמיד זה ייראה דרמטי.
לפעמים נמשיך להיות בקשר עם אותו אדם ונוציא אותו חלקית מהלב.
הוא אפילו לא יידע שהוצאנו אותו או ש"שינינו חוזה" במערכת היחסים שלנו איתו.
שהתחלנו להתרחק…

**
ממרשל רוזנברג (יוצר התקשורת המקרבת) למדתי שכשאני כועס 3 דברים מתקיימים:

1. מישהו אומר/עושה משהו שאני מאמין שהוא לא אמור לומר/לעשות.
2. צרכים חשובים שלי לא מקבלים מענה (או לא מספיק).
3. אני עומד להגיב בצורה שעלולה להקטין את הסיכוי שהצרכים שלי יקבלו מענה כפי שהייתי רוצה.

הנקודה הראשונה נוגעת בכעס שלי הנובע מהתפיסה שלי ומהפרשנות שאני נותן למה שקורה.

הנקודה השנייה מתייחסת לכאב ולסבל שאני חווה. לפעמים הם תוצר של הפרשנות שלי ולפעמים לא.

הנקודה השלישית עוסקת בבחירות ובפעולות שלי.

כשאני סובל או כועס (צרכים חשובים שלי לא נענים) ומאמין שמישהו אחר אחראי לכך,
גובר הסיכוי שארצה "להוציא" את אותו אדם מהלב שלי.

**
טיך נהאת האן כותב על "קשרים פנימיים" בספרו "איך לריב" (How to Fight).
(את הטקסט באנגלית ניתן למצוא כאן)

"בפסיכולוגיה הבודהיסטית, אנו מוצאים את המונח 'תצורות פנימיות' או 'קשרים פנימיים'.
כאשר מישהו אומר לנו משהו לא נעים ואיננו מבינים את הסיבה לכך, אנו עלולים להתרגז.
קשר נוצר בתוכנו.
חוסר הבנה הוא הבסיס לכל קשר פנימי.
קשה לנו לקבל את העובדה שיש לנו רגשות שליליים כמו כעס, פחד וחרטה.
אנו יוצרים מנגנוני הגנה משוכללים כדי להכחיש את קיומם, אבל הרגשות האלה מנסים תמיד לעלות על פני השטח.
אנו יכולים ללמוד את המיומנות של זיהוי קשר ברגע שהוא נוצר בתוכנו, ואנחנו יכולים למצוא דרכים להתיר אותו.
אם נקדיש לקשר את מלוא תשומת לבנו ברגע שהוא נוצר, כשהוא עדיין רפוי, יהיה קל יותר להתיר אותו.
אחרת, עם הזמן, הוא מתהדק ומתחזק וקשה יותר לשחרר אותו."

~ הציטוט מתוך "איך לריב" מאת טיך נהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר).

**

Do what you do with another human being, but never put them out of your heart.

כאשר מישהו אומר לנו משהו לא נעים ואיננו מבינים את הסיבה לכך, אנו עלולים להתרגז.
קשר מתחיל להיווצר בתוכנו.
חוסר הבנה הוא הבסיס לכל קשר פנימי.

כשאני כועס או פגוע,
הדבר האחרון שמתחשק לי זה לעצור. 
לנסות להבין.
להקשיב.

במקרים רבים,
דווקא במצבים הללו,
כשהכי פחות מתחשק לנו,
הכי חשוב לעשות את זה.

Do what you do with another human being, but never put them out of your heart.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

להיות כאן ועכשיו

להיות כאן ועכשיו

בסשן הסיום של הקורס, רונה ואני ביקשנו מהמשתתפים לעמוד ליד הדבר האחד (מתוך כ- 16) שהם היו רוצים לפתח אצלם.
להכניס יותר לחייהם.

כשליש מהמשתתפים בחרו באותו נושא מסוים.
כל שאר המשתתפים התפזרו בין שאר 15 הנושאים.

מעניין.

עבור אף אחד מהמשתתפים הנושא המסוים הזה אינו חדש.
כולם שמעו עליו ומכירים אותו.
הנושא הזה הוצג בבוקר היום הראשון, לפני כשלושים שעות,
ומאז במשך יומיים אינטנסיביים, 
נגענו בהמון נושאים נוספים.

ובכל זאת, שליש מהמשתתפים בחרו בו.

בקורס אנו קוראים לזה "להיות כאן ועכשיו".
אני קורא לזה נוכחות.

**
נוכחות

הרצון והיכולת להיות עם אדם או נושא מסוים, במקום מסוים.
האדם יכול להיות מישהו אחר (חבר, בן זוג, ילד, לקוח, …), או אנחנו עצמנו.

להיות במקום שאנו נמצאים בו, עם האדם שחשוב לנו להיות איתו.
פיזית, רגשית, מחשבתית.
בתשומת לב מלאה.
בהקשבה.

**
אחריות

יש לנו אחריות.
להיות במקומות שחשובים לנו, 
עם האנשים שחשובים לנו.

לתפיסתי, הדרך שבה אנו משקיעים את תשומת לבנו במהלך השבוע,
משקפת את סדרי העדיפויות שלנו.

האנשים והנושאים שאנו מקדישים להם תשומת לב,
הם מראה לסדרי העדיפויות שלנו בחיים.

בריאות. אנשים. עבודה. משפחה. חברים. למידה.
מערכות יחסים. קריירה. שינה. חברים. קהילה …

אם יש משהו חשוב מאוד, אדם או נושא, 
שאיננו מקדישים לו את הזמן ואת תשומת הלב שהיינו רוצים,
אז לפחות כרגע, הוא לא חשוב מספיק עבורנו.

כנראה שיש דברים אחרים שאנו מתעדפים גבוה יותר.
מסיבות שונות.

**
בחירה

יש לנו יכולת לבחור.
להשקיע יותר או פחות תשומת לב במשהו.
להגיד "לא" ולהגיד "כן".
עם כל האילוצים והמגבלות.

אחת המנטרות שאני משנן לעצמי:

"זמינות למי ולמה שחשוב כרגע,
פחות זמינות למי ולמה שפחות חשוב כרגע,
אי-זמינות למה שלא חשוב כרגע."

בדגש על כרגע.
זה מאוד דינמי.

הבדיקה מה יותר חשוב כרגע ומה פחות חשוב כרגע,
מחדדת מודעות ומגבירה אחריות.

**
עצב וכאב

אתמול בדרך לעבודה דיברתי עם חבר.
למרות שהנושא היה חשוב ואפילו דחוף,
סיימנו את השיחה לאחר כחצי שעה לפני שמיצינו את העניין,
כדי שאספיק להתכונן לקורס שרונה ואני העברנו.
בסיטואציה אחרת, היינו ממשיכים לשוחח עוד כשעה.
באסה.

בזמן שדיברתי עם אותו חבר, 
לא דיברתי עם אדם אחר שעובר משהו עכשיו.
שאני חושב עליו ושרציתי מאוד לדבר איתו. 
להקשיב לו. 
להיות איתו. 
עכשיו.
אני לא בטוח מתי יצא לנו לדבר…

ברגע נתון אנו יכולים להיות במקום אחד, עם אדם אחד.
ובזמן שאנו איתו, אנו לא עם אנשים אחרים.
הזמן שלנו אינו אינסופי.

אני נמצא עם פחות אנשים ממה שהייתי רוצה,
ופחות זמן ממה שהייתי רוצה.

יש משהו כואב ועצוב במחשבה הזו.

אם רק הייתי מקדיש עוד קצת זמן או תשומת לב לאדם הזה או לנושא הזה,
אולי דברים היו משתפרים. 
ייתכן שהייתי עוזר. 
משהו היה קורה.

וכשאני לא מקדיש את תשומת הלב שהייתי רוצה,
יכולים להיות לכך מחירים. 
יש לכך משמעויות.

**
חמלה וקבלה

אנחנו יכולים להלקות את עצמנו שאיננו עושים מספיק.
שאיננו מקדישים מספיק תשומת לב לאנשים ולנושאים חשובים בחיינו.

שהרי אם יש לנו בחירה ואחריות, וזה לא קורה, ברמה מסוימת אנו "אשמים".

שיח פנימי של האשמה וייסורי מצפון יכול להיות הרסני.

יש לנו אחריות ואנחנו יכולים לבחור איפה ועם מי להיות.
אבל איננו יכולים להיות בכל מקום שאנו רוצים, עם כל אדם, בכל רגע נתון.
כשאנו אומרים "כן" למשהו או למישהו, 
אנו גם אומרים "לא" למשהו או למישהו אחר.

חשוב להכיר במוגבלות שלנו.
במגבלות ובאילוצים שלנו.
באנושיות שלנו.

חשוב ללמוד לחיות עם עצמנו בקצת יותר חמלה, רכות וקבלה.

לפתח את היכולת להיות נוכחים עם עצמנו.
נוכחות גם עם הכאב והעצב שאנו חווים.

**
ענווה

לפעמים הצורך לעזור ולהיות נוכחים, משרת בעיקר אותנו.

אנו נמשכים להזדמנות לשחק את תפקיד הגיבור או המצילה.
זהו תפקיד נחשק. 
האפשרות להיות משמעותי עבור אדם אחר קורצת ומפתה.

אנו מזדהים עם הכאב, הפחד או המצוקה של האדם שאתנו,
חשים במתח שהוא חש ורוצים לעשות משהו כדי להקטין את המתח הזה.
לא רק אצלו. 
גם אצלנו.

יכול להיות שברמה עמוקה כלשהי, 
איננו מאמינים שהאדם יכול להסתדר בעצמו.
איננו סומכים עליהם או בוטחים בהם מספיק.

קצת יותר ענווה…

כנראה שאנשים סביבנו יכולים להסתדר עם קצת פחות נוכחות שלנו.
העולם ימשיך להתנהל גם אם לא נהיה בו בדיוק כפי שאנו רוצים.
כשם שאנו יכולים ומסוגלים, כך גם אנשים אחרים…

מותר לנו לרדת ממשמרת לפעמים…
לקחת מרחק, 
להתנתק,
לנוח.

אולי אפילו נגלה שזה עושה טוב.
לא רק לנו.
גם להם.
ולעולם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

דוגמא אישית לא מושלמת + הזמנה לתכנית

חבר שאני אוהב ומעריך שיתף אותי השבוע:

"בשבועות האחרונים הגדרתי לעצמי איך אני רוצה שהקשר שלי עם ילדיי ייראה.
ניסחתי לעצמי בכמה משפטים את 'תמונת ההצלחה' של הנושא הזה שכל-כך חשוב לי.
התהליך ארך מספר שבועות כשבכל פעם דייקתי את זה קצת יותר.
השבוע סיפרתי על כך לילדיי הבוגרים ושאלתי אם יעניין אותם לראות את זה.
לאחר שהשיבו בחיוב, שיתפתי אותם בחזון ההורות שכתבתי והזמנתי אותם לתת לי משוב.
הסברתי להם שזה המקום שאני שואף אליו ולא המקום שאני נמצא בו כעת.
שהם יכולים לסייע לי בכך שהם יזכירו לי את זה ביום-יום ויעזרו לי לראות מצבים שבהם מתקיים פער בין מה שכתבתי לאיך שאני מתנהג, כמו גם מצבים שבהם ההלימה גבוהה.
אני כל כך שמחתי שעשית את זה (גם הניסוח וגם השיתוף). אני בהיי !!!"

באישורו של החבר, אני משתף את המשפט המסכם שלו מאותו חזון:

"אני מהווה דוגמא אישית משמעותית ולא מושלמת לילדיי המשפיעה עליהם והתורמת לרווחתם ולהתפתחותם."

אתם יכולים לדמיין את ההשפעה של התהליך הזה על חיי החבר וילדיו? על הקשר ביניהם?

**
גם הפעם, כמו בכל שבוע, ש. ואני דיברנו על "האבנים הגדולות" שלה לשבוע הקרוב.
"האבנים הגדולות" הן מושג המסמל את סדרי העדיפויות הגבוהים שחשוב לך לקדם.
בשיחות עם ש. אנחנו מתמקדים ב-"אבנים הגדולות" שלה בעבודה.
ש. התבאסה שבמהלך השבועיים האחרונים היא לא התפנתה לטפל באחת האבנים הגדולות שהיא הציבה לעצמה.
חלק מזה נובע מאירועים לא מתוכננים וזמינות מוגבלת וחלק מזה מהתחמקות מהתמודדות.

המשמעות עבור ש. היא, שנושא שהיא מגדירה אותו כחשוב מאוד, לא קיבל מספיק תשומת לב.

שני דברים קורים כשאנו עובדים על בסיס קבוע עם "אבנים גדולות":
א. אנו הרבה יותר ממוקדים בדברים הממוקמים גבוה בסולם העדיפויות שלנו.
ב. אנו מרגישים הרבה יותר אי-נוחות בריאה כשאותם דברים לא "מטופלים" על ידנו.

יותר קל לראות. יותר קשה לברוח.

**
בסיום סדנה שהנחיתי השבוע, הזמנתי את המשתתפים להתחייב בפני עצמם,
לביצוע תהליך מסוים שהוצג בסדנה ושהם התלהבו ממנו (כחצי שעה בשבוע).

ההתחייבות היא לחודש אחד בלבד.
לאחר מכן הם יוכלו לבחור אם להמשיך בכך.
הסברתי להם שהם לא "צריכים" להתחייב.
שהם נמצאים בפני נקודת בחירה כרגע, שיכולה להשפיע על חייהם בחודש הקרוב.

ביקשתי מהם שיתחייבו בשני תנאים:
1. רק אם הם מאמינים שזה משרת אותם.
2. אם הם באמת מתכוונים לעשות זאת.

כשליש מהאנשים בחדר הרימו ידיים.

**
חדשות טובות:

א. זה באחריותנו.
ב. אנו יכולים לבחור.
ג. מה שאנו עושים משנה.

אין לנו שליטה על הקלפים שאנו מגרילים.
אנחנו יכולים לבחור איך אנחנו בוחרים לשחק איתם.
אנחנו יכולים לבחור האם להמשיך לשחק במגרש הזה או במגרש אחר.

החדשות הטובות הן שזה בידיים שלנו.

החדשות הפחות טובות:
אם לא ניקח אחריות, נבחר ונעשה, אנחנו מקטינים משמעותית את הסיכוי שמה שאנו רוצים יקרה. 

בריחה מאחריות, האשמת אחרים והתקרבנות יכולות לזכות אותנו לפעמים בקצת סימפטיה ובנוחות זמנית.
הן כנראה לא יקדמו אותנו.

דוגמא:
כשאני ניצב בצומת קריירה ומתלבט בין 3 אפשרויות שונות, זה בידיים שלי.
לעתים, אף אחת מהאפשרויות לא תהיה מיטבית עבורי.
בכל אחת מהן יש סיכוי שאשלם מחיר כלשהו.
אולי אפילו מחיר גבוה.

ועדיין, זו אחריותי.
יש לי יכולת לבחור.
מה שאעשה, ישנה.

ההווה שלי הוא שיקוף של בחירות ופעולות מהעבר.
הבחירות והפעולות שלי בהווה יוצרות את העתיד שלי.

היום זה זמן טוב ליצור את העתיד שלי.

**
הקטעים שלמעלה מתחברים ל-3 ההרגלים הראשונים ב"7 הרגלים":

1. "היה פרואקטיבי" הוא הרגל האחריות והבחירה.
2. "התחל מהסוף" הוא הרגל המנהיגות: מה תחשב הצלחה בחייך?
3. "העיקר להתחיל בעיקר" הוא הרגל הניהול: יישום והוצאה לפועל של תמונת ההצלחה.

הרגלים 4-6 מחזיקים עבורי את המהות של תקשורת מקרבת:

4. "חשוב מנצח-מנצח" – הרגל הכוונה ההדדית.
5. "שאף קודם להבין, ורק אח"כ להיות מובן" – הרגל ההקשבה.
6. "צור סינרגיה" – הרגל שיתוף הפעולה.

העוצמה וייחוד שאני מוצא במודל של סטיבן קובי נובעים מהאיזון החשוב שבין המימדים:
חשיבה ורגש.
טווח ארוך וטווח קצר.
מהות ופרקטיקה.
תהליך ותוצרים.
מערכות יחסים ותוצאות.

**
תכנית "7 ההרגלים" תיפתח בקרוב, יום ראשון 27.10, ממש אחרי החגים.

אני מקווה שבעקבות הפוסט הזה 5 אנשים נוספים יצטרפו לקבוצה:
לתהליך בן 12 מפגשים (10 בוידאו + 2 פרונטליים) של לימוד ועבודה במסגרת קבוצתית איכותית, תומכת ומדרבנת.

הגשת שאלון כוונות המהווה תנאי הצטרפות לתכנית אפשרית עד ערב סוכות, ביום ראשון ה 13/10.

הפרטים המלאים על התכנית וקישור לשאלון הכוונות בקישור הבא.

בכדי לעודד הרשמה החלטתי לתת הנחה של 1500 ₪ למשתתפים שיירשמו בזוג:
5,400 ₪במקום 6,900 ₪.

אם אתם מתלבטים ורוצים לשוחח אנא שלחו לי מייל חוזר ואצור אתכם קשר.
(כל עוד יישארו מקומות פנויים בקבוצה).

**
עקרון המסדרון:
(בהשראת בריאן טרייסי)

כשאתה עומד במבואה, ומביט אל תוך המסדרון, אין לך סיכוי לראות את הדלתות השונות שלאורכו.
רק אם תבחר לעשות צעד, להיכנס למסדרון ולהתחיל ללכת בו, תוכל להבחין בדלתות שלאורכו.
חלקן תהיינה פתוחות ואחרות תהיינה סגורות.
חלקן תהייה צפויות ואחרות מפתיעות.
תוך כדי תנועה תוכל לבחור האם להיכנס מבעד לאחת מהן או להמשיך הלאה.
יש בזה משהו שיכול להלחיץ: חוסר וודאות, שחרור שליטה, יציאה מאזור נוחות.
מרתיע להיכנס למסדרון שאיננו רואים את כולו ואיננו יודעים לאן הוא מוביל.
התנועה קדימה מייצרת משהו…

תכנית "7 ההרגלים" היא "מסדרון" שאפשר להתחיל לצעוד בו.
תהליך שניתן להצטרף אליו ולעבור אותו.

זה באחריותנו.
יש לנו בחירה.
מה שאנחנו עושים משנה.

זמן לקבל החלטה

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

תשע דרכים להשפעה אינסופית

תשע דרכים להשפעה אינסופית:

1. מקבלת החלטות בכירה שלאורך השנים משפיעה על חייהם של עשרות אלפי אנשים.

2. מרצה כריזמטי, מרגש ומעורר השראה שבסדנה אחת משפיע על אלפי אנשים בו זמנית.

3. מנהלת בחברה או במפעל המובילה עשרות ומאות אנשים במקום עבודתה באמצעות חזון מעורר השראה, מטרות מאתגרות ועבודה יום-יומית.

4. מחנך שנוגע בכל שנה, יום יום, ב-30-40 תלמידים בכיתתו.

5. מנתחת מומחית או אח ערני שבטיפול מקצועי, מדויק, קשוב ואכפתי אחד משפיעים על חולה ועל משפחה שלמה.

6. מערכת יחסים המשפיעה לאורך זמן על אדם אחד יחיד ומיוחדלכל חייו. חיזוק ביטחון וערך עצמי, הפלת אסימון, תחושת אהבה, חברות, נתינת אפשרות, הכוונה, תמיכה, אמון עצמי.

7. אם מסורה (או אב) שנוכחת עבור ילדיה הקטנים ומגדלת אותם בחום ובאהבה בשנות חייהם הראשונות ומספקת להם תשתית פיסית ורגשית לכל החיים.

8. סבתא שסועדת מדי יום במשך שנים את נכדה שהפך לצמח כתוצאה מתאונה. ללא התקדמות נראית לעין. ללא עתיד שונה שמישהו מבטיח.

9. ליווי אמפטי, חם ומכבד של חולה סופני או של אדם בודד בחודשי חייו האחרונים.

*****
פעמים רבות הנטייה שלנו היא למדוד את עצמנו במספרים, בכמויות ובגבהים:
למלא את קיסריה נחשב יותר מלהופיע בפאב מקומי.
חמישים שעות נחשב יותר משלושים דקות.
להשפיע על המנכ"ל נחשב יותר מלהשפיע על עובד חדש שזה עתה התחיל לעבוד.
כותרות במהדורה המרכזית נחשבות יותר מלחיצת יד והכרת תודה שקטה.

למעשה אין לנו באמת מושג איפה אנו מתחילים ואיפה אנו נגמרים.
עד כמה אנו משפיעים ועל מי.
השפעה אינסופית יכולה לקרות באירוע נקודתי או בתהליך מתמשך.
עם אנשים קבועים או מזדמנים.
עם בני משפחה או זרים.
בצורה ישירה או עקיפה.
במילים או במעשים.
לעתים נראה "תוצאות" לפירות ההשקעה שלנו ולעתים לא. לא נהיה בטוחים אם ועד כמה אנו משפיעים.
לא תמיד נקבל מדליה, תגמול כספי גבוה או פרסום חוצות.
במצבים מסוימים נקבל המון חשיפה והערכה ובמצבים אחרים ייתכן שאף אחד לא באמת יבחין במה שאנו עושים או יבין את גודל ההשקעה.

הרשימה שלמעלה היא חלקית בלבד כמובן.
יש אינסוף דרכים להשפעה אינסופית..

**
את המילים הללו כתבתי לפני כ-6 שנים כשלבלוג הזה היו הרבה פחות קוראים ממה שיש לו היום. 
כשנתקלתי בהן שוב השבוע, הן הרגישו רלוונטיות לא פחות והתחשק לי לשתף בהן שוב.

"תשע דרכים להשפעה אינסופית" הן חלק ממסר מספר 8 בסדרת "20 המסרים" שיצרתי לפני מספר שנים.
כל אחד מעשרים המסרים בסדרה מוקדש לנושא מסוים ומגיע עם מחשבות על הנושא
ציטוט או סיפור מעורר השראה והכרת תודה אישית לאדם מסוים שהשפיע על חיי ומתחבר לנושא.

סקרנים מה הסיפור שמתחבר ל"השפעה"? רוצים לקרוא על אישה מיוחדת בעלת השפעה אינסופית על חיי?
את "מסר #8 – השפעה", תוכלו לקרוא במלואו כאן.

וניתן גם להירשם לכל סדרת עשרים המסרים ולקבל בכל שבוע מסר חדש המוקדש לנושא אחר.

**

"השפעה אינסופית" הוא רק אחד מהנושאים שאגע בהם בהרצאת "להרבות טוב בעולם" שאעביר ביום רביעי הקרוב בכפר סבא.
לכל אחד ואחת מאיתנו, לכל אחד ואחת, יש פוטנציאל השפעה אינסופית.
בכל יום.
בכל רגע.

לא חייבים להיות מנהלים או מקבלי החלטות בכירים לשם כך.
לא חייבים להופיע ב TED או לכתוב רב מכר שיימכר במיליוני עותקים.
מפגש אחד, משפט אחד, פעולה אחת יכולים לעורר השפעה אינסופית בצורות שונות.
את ההשפעה של לילי הררי (מסר #8 – השפעה) על חיי ועל חיי אלפי תלמידים ומשפחות,
אף אחד לא יכול לכמת או למדוד.

ההרצאה מועברת בהתנדבות מלאה וכל ההכנסות מיועדות למחנה הקיץ של אקים כפר סבא.
מחנה קיץ שבו 30 מדריכים מתנדבים בני 16-18 מעבירים שבוע שלם עם עשרות חניכי אקים בגילאי 18-65.
עבור משפחות החניכים, מחנה הקיץ הוא לפעמים ההזדמנות היחידה בשנה לטוס לחו"ל, או להנות משבוע חופשה אמיתי ללא אחריות הטיפול בבן המשפחה הנתמך.
מחנה קיץ שכזה הוא מרחב מדהים של השפעה אינסופית.

הרצאת "להרבות טוב בעולם" תועבר ביום רביעי הקרוב בשעה 20:00 בכפר סבא.
במהלך ההרצאה לא רק נדבר על, אלא גם נעשה את: נהפוך את העולם לטוב יותר תוך כדי ההרצאה.

יהיה "אש" !

פרטים נוספים והרשמה בקישור הבא..

אם אין באפשרותכם להגיע ואתם מעוניינים לתמוך כספית (בכל סכום שהוא) במחנה הקיץ ניתן,
בקישור הבא תמצאו מידע כיצד לעשות זאת בהעברה בנקאית או בביט.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

חידוד כוונה לדרך

הלוואי שהעבודה הזו העומדת לפתחי עכשיו,
תמלא אותי, תפתח אותי ותעורר בי שמחה ומשמעות,
לפחות כמו העבודה שאני עושה בשנים האחרונות.

**
הלוואי שהעבודה הזו העומדת לפתחי עכשיו,
תתרום בצורה משמעותית לחייהם של האנשים שבוחרים לעבוד איתי,
תספק להם ערך משמעותי ותיתן מענה לצרכים חשובים להם,
לפחות כמו הערך שחווים חלק מהאנשים שאני זוכה לעבוד איתם בשנים האחרונות.

**
הלוואי שהאנשים שפגשתי השבוע ושאולי אתחיל לעבוד איתם בקרוב,
יהפכו להיות חברים קרובים לדרך.
שנהנה ביחד מקשר של שותפות בריאה, שמחה, אוהבת ומצמיחה ושל ערך-הדדי-גבוה,
לפחות כמו עם החברים-שותפים שאיתם אני זוכה לעבוד בשנים האחרונות.

**
הלוואי.
זה אפשרי.
אנחנו בדרך…

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter