גם וגם עכשיו (בין קהלת לרייצ'ל גולדברג-פולין)

בשבת שבמהלך סוכות נוהגים לקרוא בבתי הכנסת את מגילת קהלת.
בפרק ג' ניתן למצוא את הפסוקים הבאים:

הרעיון המרכזי המובא בפסוקים האלה נוגע בטבע של השתנות החיים, בחשיבות של אי-היאחזות ובקבלת המקום שאנו נמצאים בו כרגע.

ביום ראשון השבוע, ערב חזרת החטופים החיים, נשאה רייצ'ל גולדברג-פולין (אימו של הירש שנחטף פצוע ממסיבת הנובה בשבעה לאוקטובר, ושרד 330 ימים בשבי עד שנרצח) נאום מרגש בן 7 דקות.

בדבריה היא מזכירה את הפסוקים מקהלת ומציעה, שבשונה מהמסר בקהלת,
אנחנו נמצאים בימים מיוחדים שבהם עלינו לשאת את הסתירות ולחוות את הניגודים השונים זה לצד זה, בעת ובעונה אחת.
בימים האלה לדוגמה, עלינו גם לבכות וגם לשחוק, גם לחבק וגם לתת מרחב, גם לחשות וגם לדבר, גם לספוד וגם לרקוד.
הזמן כרגע הוא לגם וגם, וזה לא פשוט.

רייצ'ל וג'ון פולין שכלו את הירש בנם לפי יותר משנה.
מאז זכיתי להקשיב להם, לצפות בהם, ולשבת לצידם במשמרות 101,
כשהם מקפידים להגיע ולתמוך במשפחות החטופים.

הזוג הזה מעורר בי השראה עצונה ומבטא תמיד קול אנושי צלול, חומל, עניו,
ועם זאת גם חד, אמיץ ונחוש שחודר בשקט ובעוצמה רבה ללב ולנשמה.

ניתן ומומלץ מאוד לצפות בנאום המלא כאן

**
לפני כחצי שנה, בפסח השנה, לאחר הקשבה לשני פודקסטים שרייצ'ל התראיינה בהם,
פירסמתי פוסט בשם "חמישה דברים שלקחתי מרייצ'ל גולדברג פולין השבוע".

הנקודה החמישית שציינתי בו (מתוך דבריה של רייצ'ל) היתה "כהרף עין", וכך כתבתי:

"רייצ'ל מזכירה את הביטוי "כהרף עין" המופיע מספר פעמים בספרות היהודית,
ומסבירה את הרעיון ששינוי גדול (למשל מעבדות לגאולה) יכול להתבצע באופן בלתי צפוי ובמהירות.
ההכרה באפשרות הזו מחזקת ומחדדת את החשיבות של להמשיך לעשות את העבודה שלנו ולא להתייאש.
בחיבור למה שקורה עכשיו, גם כשאנו לא רואים את זה או מאמינים בכך,
ייתכן שאנחנו במרחק נגיעה מהסכם כולל וחזרה מיידית של כל 59 החטופים.
ראינו את זה קורה חלקית לפני מספר שבועות כשנשיא ארה"ב הפעיל לחץ בכיוון.
זה יכול לקרות שוב ובאופן מלא, כהרף עין."

הרף העין שרייצ'ל דיברה עליו באפריל (ולא הפסיקה להזכיר אותו מאז),
התגשם השבוע עם חזרתם של עשרים חטופים חיים ועוד תשעה חטופים חללים.

**
לפני כעשרה ימים טסתי עם בני רועי לטיול בן כשבוע בגאורגיה.
נחתנו בטביליסי ב7.10 בשעות אחה"צ, עשינו צ'ק אין למלון, והלכנו לאכול משהו.
באותו לילה, צפיתי מחדר המלון בטקס הזיכרון העוצמתי שארגנו משפחות החללים ותנועת "קומו".
הדמעות זרמו, הלב התמלא והתקשיתי להירדם באותו לילה.

מספר בקרים לאחר מכן קיבלנו את הידיעה המרגשת על חתימת ההסכם,
שלצד התקווה עוררה גם לא מעט חשש ודריכות.

ביום שני השבוע זכינו לחזות, עדיין מגאורגיה, בחזרת כל החטופים החיים.
לצד השמחה וההתרגשות העצומות עלו בי עצב ואבל עמוקים שעדיין נוכחים:
על מה שהיה, על מה שהווה, וגם על מה שיכול היה להיות וכבר לא יהיה.

במהלך שבוע אחד חווינו פה מהלך אנרגטי רגשי ואינטנסיבי,
מעברי "כהרף עין" בין מציאויות שונות שההתגשמות שלהן אינה מובנת מאליה.

השבוע הזה מלמד אותנו שיעור גדול בענווה ובחמלה,
וגם מאפשר לנו לחוות בצורה ישירה את העוצמות והניגודים שהלב שלנו מסוגל להכיל.

**
שאלו אותי אם לא הפריע לי להיות בחו"ל בשבוע כזה,
אם לא הרגשתי פספוס לצפות בהכול מרחוק ולא לחוות את זה בזמן-אמת מהכיכר.

התשובה שלי היא ממש ממש לא.
הרגשתי מחובר והשמחה שלי היתה עצומה.

חלקכם כתבתם לי בהתרגשות על התחושות הטובות "שהייתם שם" בחודשים האחרונים לצד משפחות החטופים, גם כשבכיכר היו פחות מארבע מאות אלף איש.
אני שותף לתחושה הזאת שלכם וחוגג אותה לצדכם בענק.
מרגיש לי שחשוב במיוחד להיות עם המשפחות ברגעים נמוכים ובתקופות קשות ומייאשות, כשיש ברחובות הרבה פחות אנשים.

המשימה עדיין לא הושלמה, 19 חטופים חללים עדיין לא כאן.

מלאכת הריפוי, הטיפול, התמיכה, הבניה והשיקום הנדרשת היא אינסופית.
לכל אחד מאיתנו יש בתקופה הקרובה תפקיד חשוב, אחריות אדירה ופוטנציאל השפעה עצום.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

להסתובב בעולם (לזכרה של ג'יין גודול)

השבוע הלכה לעולמה בגיל 91 ג'יין גודול, אנתרופולוגית, סופרת, חוקרת שימפנזים ופעילה למען זכויות בעלי חיים.

לפני שנים נתקלתי בציטוט שלה, ואני חושב שמאותו רגע שבו קראתי אותו לראשונה,
הוא "נזרע" בתוכי, היכה שורש והתחיל לגדול ולהתפתח.

הציטוט הוא:
“You cannot get through a single day without having an impact on the world around you.
What you do makes a difference, and you have to decide what kind of difference you want to make.”

ובתרגום לעברית:
"אתם לא יכולים לעבור יום אחד מבלי להשפיע על העולם שסביבכם.
מה שאתם עושים משנה, ועליכם להחליט איזה סוג של שינוי אתם רוצים ליצור".

בכל יום נתון אנחנו פוגשים אנשים רבים: בבית, בעבודה, ברחוב, ברשתות החברתיות, בכביש.

מפגש אנושי יכול להתרחש במהלך שניה או במשך שעה,
במבט, בדיבור, בכתיבה, במגע או במעשה,
עם זרים או עם בני משפחה וחברים.

אין מפגשים נייטרליים.

מה שאנחנו עושים משנה ובכל מפגש שכזה אנחנו משפיעים:
מחזקים או מחלישים, מרימים או מורידים, מקרבים או מרחיקים.

בכל יום אנחנו עוברים דרך מאות מפגשים, ובכל שנה דרך מאות ימים.

**
יש משהו רדיקלי במחשבה הזאת, המנוגדת לתפיסה שלפיה אנחנו חסרי אונים,
שהשפעתנו זניחה או שמה שאנחנו עושים לא באמת משנה.

היא מנוגדת לאג'נדה של בעלי עניין מסוימים, שמעדיפים שנחשוב שאנחנו חלשים וחסרי השפעה,
והיא גם מנוגדת לנטייה שלנו לעשות לעצמנו "הנחות" כי "מה זה כבר משנה".

חשוב להכיר באחריות שלנו,
להיות מודעים להשפעה שאנו יוצרים בכל מפגש,
ולבחור איך אנחנו רוצים להשפיע על אנשים ועל העולם.

**
עם השנים פיתחתי לעצמי שני יישומים עיקריים לשימוש ברעיון הזה של ג'יין גודול,
שמסייעים לי, מחזקים אותי ומעודדים אותי להתמיד:

האחד – הכרה בהשפעה האינסופית והמוגבלת שלנו:
מכיוון שבכל מפגש אנחנו משפיעים, ושייתכן שאדם שהשפענו עליו מעביר הלאה את "האדוות שלנו",
אנחנו לא באמת יודעים מה גבולות ההשפעה שלנו והיכן היא מסתיימת.
לצד זאת, אנחנו לא היחידים המסתובבים בעולם ומשפיעים,
ובמצבים מסוימים השפעתם של אחרים גדולה משלנו.
מכאן, שעלינו להמשיך לעשות את עבודתנו ככל שיידרש (מפגש אחר מפגש),
גם אם הדברים מתפתחים בצורה שונה מזו שאנו מקווים לה.
"השפעה אינסופית מוגבלת" היא תזכורת ענווה ומעוררת תקווה למקומנו בעולם.

השני – מיקוד במפגש הקרוב:
אם אין מפגשים נייטרליים ובכל מפגש אנחנו יוצרים שינוי,
חשוב להתמקד במפגש הקרוב, ולהתכוונן לשינוי שברצוננו ליצור.

המסר הנוכחי שאני כותב כרגע, יישלח בעוד כמה דקות לאלפי אנשים.
זו דוגמה למפגש וירטואלי מרובה משתתפים.
איזו השפעה ושינוי אני רוצה ליצור במפגש הזה?

**
אנחנו לא יכולים לעבור יום אחד מבלי להשפיע על העולם שסביבנו.
מה שאנחנו עושים משנה, ועלינו להחליט איזה סוג של שינוי אנחנו רוצים ליצור.

**
48 חטופים וחטופה עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בבקשה קראו לי בשמותיי האמיתיים

לפני שנים קראתי את השיר "בבקשה, קראו לי בשמותי האמיתיים" שנכתב על ידי טיך נהאת האן, נזיר הזן ופעיל השלום הוויטנאמי.
אני מאמין שהשיר היווה סוג של זרע מחשבתי-תפיסתי משמעותי עבורי,
שבין היתר הוביל לתובנות שהלכו והתגבשו, לחמלה ולהבנת האחר שהלכה והעמיקה.

הנה חלק מהשיר, בתרגומה של ענת צחור:

ניתן לקרוא את השיר המלא באתר של ענת בקישור הבא.

**
כשקראתי את השיר הזה לראשונה לפני שנים, מצאתי אותו מעורר השראה ומאתגר.

ההשראה מגיעה מההסתכלות הלא שיפוטית ובעלת האמפתיה העמוקה לאנשים וליצורים החיים סביבנו.
השיר גרם לי לחשוב שאנחנו כנראה מחוברים יותר מכפי שנראה לנו,
ושבתנאים ובנסיבות אחרים, אם היינו ב"נעליהם" של אלו שאנו מביטים בהם,
סביר מאוד להניח שהיינו מתנהגים כמוהם.

טיך נהאת האן מתחיל בתיאורים מעולם הטבע שקל יותר להתחבר אליהם ושמעוררים פחות התנגדות,
וממשיך משם לזוגות של תיאורים אנושיים שלרוב נחווים אצלנו כקורבן ותוקף,
ושלרוב מעוררים בנו הרבה עצב, כעס וכאב:
הילד הרעב באוגנדה וסוחר הנשק ש"מתדלק" את המלחמה שם,
ילדה קטנה הנאנסת על ידי שודד ים ומתאבדת, ושודד הים שאנס אותה,
פוליטיקאי מושחת ורב-עוצמה במדינה כלשהי, ואזרח שנכלא וגוסס במחנות העבודה באותה מדינה.

האתגר מתבטא בקושי שלנו להבין אנשים המייצגים עבורנו רוע ותוקפנות: סוחרי נשק, שודדי ים אנסים ופוליטיקאים מושתתים.
ברובנו תתעורר באופן טבעי התנגדות עזה להבין את הרע התוקפני והמושחת שפוגע באנשים,
שכן ברמה מסוימת הבנה היא נתינת לגיטמציה למעשים הבלתי נסבלים שלו.

אבל טיך נהאת האן לא עוצר כאן, הוא לוקח את זה עוד צעד אחד קדימה:
זה מעבר ללהבין את האחר, זה להבין שבנסיבות ובתנאים שונים, אנחנו היינו האחר.
זו נקודה שקשה לתפוס אותה, או להתחבר אליה.

**
בספרו "אמנות החיים" טיך נהאת האן מרחיב על דוגמת הפיראט והילדה, ומאפשר לנו להבין אותו קצת יותר:

**
לעיתים, במהלך סדנאות כשאני משתף בדוגמה הזאת,
לחלק מהמשתתפים קשה להתחבר אליה והיא "מקפיצה" את החדר.
מבחינתם, אונס ורצח הם קווים אדומים שאסור להבין או לקבל.
חלקם מאמינים שעצם הניסיון להבין, נותן לגיטימציה לפעולות דומות.

יש הבדל עצום בין להבין, לבין להסכים או לקבל.
אני יכול להבין (או לנסות להבין) אדם כלשהו, וגם לא להסכים עם דרכו או לפעול להפסקת מעשיו.
במקרה כזה המוטיבציה שלי תהיה להגן על עצמי, ואולי גם עליו, ולא להעניש, "לחנך" או לנקום.
כשאנו פועלים מתוך הבנה וחמלה, אנו מנסים לתת מענה לצרכים החשובים שלנו וגם של אחרים.
כשאנו פועלים מתוך כעס ושנאה, אנו מנסים לפגוע באלו שאנו מזהים כאויבים שאחראים לסבלנו.

**
כשכתבתי על הנושא הזה בעבר, זה היה לפני המלחמה הנוכחית,
ולפני השנים האינטנסיביות והסוערות שחווינו מאז הקורונה.

התחברתי מאוד לרעיון המרכזי של השיר, אבל הדוגמאות הקשות היו קצת "רחוקות":
רעב ומלחמות באוגנדה, פיראטים, אונס וחטיפות ילדים במזרח, משטרים מושחתים ומאסרים פוליטיים.

השבוע, השיר הזה קפץ לי שוב, והפעם עם חיבורים למה שמרגיש הרבה יותר קרוב ומוחשי עבורי עכשיו.

בדופק מואץ ניסיתי לשכתב חלק מהתיאורים וליצור לעצמי את הגירסה הנוכחית שלי לשיר.

"בבקשה, קראו לי בשמותי האמיתיים", רשימה חלקית:

אני החטוף במנהרות, אני בת הזוג ואם החטוף שמחכה לשובו, אני החוטף במנהרות.
אני לוחם צהל ואני החמאסניק שנלחמים בשדה הקרב עכשיו.
אני ההורה המודאג שלא ישן ומחכה לבנו ואני ההורה השכול שכבר לא יראה את בנו.
אני ההורה שלא יכול להאכיל את ילדו ולגונן עליו ואני הילד הרעב שאין לו בית.
אני הלוחם או האזרח שנפצע בגוף ובנפש ואני המטפל שמנסה לעשות כמיטב יכולתי עם ובלי ציוד.
אני האזרח הקטן. אני הפוליטיקאי. אני הקצין הבכיר.
אני השופט. אני הנאשם.

**
אני מאמין שהשילוב של שתי התובנות הבאות השפיע ומשפיע מאוד על חיי:

"בנסיבות ובתנאים שונים אנחנו היינו האחר" + "אם הייתי במקומך, הייתי פועל בדיוק כמוך."

עם השנים פיתחתי לעצמי תהליך חשיבתי בן 5 שלבים שמסייע לי להחזיק את המורכבות הזאת גם במצבים אינטנסיביים ומקפיצים במיוחד:

1. אם הייתי במקומך הייתי נוהג בדיוק כמוך.
2. המקום שלי שונה מהמקום שלך עכשיו. אני לא במקומך.
3. הצרכים שלי והצרכים שלך חשובים באותה מידה.
4. אני יכול לקבל אותך כאדם, להבין את ההתנהלות שלך, וגם לא לקבל את פעולותיך.
5. מתוך המקום הזה אני פועל עכשיו.

קצת יותר ענווה, חמלה, לקיחת אחריות והחזקת מורכבות ממש חשובים בתקופה הזאת.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הכנה לימים הקרובים

אני כותב את המילים הללו ביום שישי בצהריים, 17 לינואר 2025.
בדיוק פורסם שהקבינט אישר את עסקת החטופים.
על פי התוכנית כבר ביום ראשון הקרוב ישוחררו החטופות הראשונות.
בימים האחרונים פגשתי שני פוסטים של שני אנשים שאינני מכיר באופן אישי.
המילים שלהם נגעו בי, הרגישו מדויקים ומשמעותיים עבורי, ואני בוחר לחלוק את המילים הללו אתכם.

לב קוגן כותב:

"אני כל הזמן האחרון הזה, והזמן האחרון הזה הוא כבר נצח , פחדתי מהרגע הזה שיתחילו לחזור החטופים.
לא התעמקתי בפחד. לא חקרתי אותו. קצת שמתי אותו בצד.
והיום , תוך כדי נהיגה דימיינתי. עם כל הגוף דימיינתי. היום דימיינתי איך הראשונים מתחילים לחזור.
לפני זה אפילו מזה פחדתי. מלדמיין. דמיינתי איך הם יוצאים מהרכב של הצלב האדום ומועברים לצהל.
הדימיון היה ממשי. מאוד מורגש. ובאותו רגע שהדימיון עלה פילח את גופי כאב חד.
הוא היה דומה לכאב שהרגשתי כשהחטופים חזרו בגל הקודם הרחוק כל כך. רק שהפעם הכאב היה חזק פי מלא. הרגשתי את הכאב שלהם. הרגשתי את הכאב של המשפחות שלהם. כאב דוקר שמעוות את כל הגוף.
זה הגיע בלי מילים. ובלי צבעים. ובלי תמונות. רק כאב. נקי.

הבנתי שמזה פחדתי. פחדתי מלהרגיש את הכאב הזה.
הבנתי שהדימיון הזה הוא תרגולת למה שהולך להיות פה באוויר בשבועות הקרובים.
הגוף שלי חכם והוא מכין אותי כשבאמת צריך.
וזה לא שלא היה פה כאב לפני זה. ברור שהיה.
אבל משהו בחזרה שלהם הביתה תוקע לי מקוש בלב.

וכן אני הולך מאוד לשמוח. וכן אני הולך להגיד תודה. וגם הולך להיות פה ממש כואב בזמן הקרוב.
ואני מרגיש שלעוד הרבה אנשים הולך להיות ממש כואב בזמן הקרוב. וכולנו נראה אחד את השני ברחוב.
וכולנו נראה אנשים שמתנהגים את הכאב הזה. וחלקם ידברו אותו. וחלקם יסתירו הכול. גם מעצמם.
ולזה בא לי להיות מוכן.
בא לי להעמיס על הכתפיים שלי שקים מלאים בחמלה וענווה. ולקוות שיספיק לי.
שיספיק לכולנו.

יאללה כבר!"

**
חגי לובר כותב :

"ממשלת ישראל החליטה, ככל הנראה, להגיע להסכמה עם חמאס –
שחרור חטופים תמורת רוצחים והפסקת המלחמה.
האם המחיר בלתי נסבל ואסור לשלם אותו? – יתכן.
האם שחרור החטופים מצדיק את תשלום המחיר? – יתכן.

יש מחיר אחד שאסור לנו לעשות לעצמינו בעקבות העסקה,
והוא – פירוקה של החברה הישראלית, בגלל דיון רווי שנאה והשמצות חריפות ובגלל מעשים פוליטיים נמהרים.

תמכו או בקרו את העסקה, עיתויה, ומחירה, בצורה עניינית, מבלי ליצור גלי הדף נוראיים ומבלי לפגוע במשפחות חטופים וחללים.
אל תגידו "מותם של חיילי צהל היה לשווא" (גם אם זה נכון בעיניכם), זה מפרק אלמנות, יתומים ושכולים.
אל תגידו "היה אפשר לעשות את העסקה קודם ולהציל חטופים שמתו סתם" (גם אם זה נכון בעיניכם), זה מפרק משפחות חטופים.
גם אם אתם תומכים בעסקה, אל תקלו, לצורך אפולוגטי, במחיר הדמים הנורא של שחרור מחבלים סיטונאי, והפסקת השמדת יכולות ושלטון חמאס בעזה.
זו אמירה חסרת רגישות וחסרת שחר, שגורמת, בצדק להתקוממות ולתגובות נגד חריפות.
גם אם אתם מתנגדים לעסקה, אל תקלו בסבלם של החטופים, ובצורך הדחוף לשחרר אותם,
זו אמירה נוראה ומקוממת, ערכית, ומוסרית, ואנושית, וגם היא גורמת, בצדק, לתגובות נגד חריפות.

גלו אחריות, התעלו לגודל השעה."

**
המילים של לב ושל חגי מצליחות להיות קול צלול וחומל בעיצומה של מורכבות עצומה ואינטנסיבית.

מלב אני לוקח את המיקוד בתהליך ובחוויה האישיים.
לשים לב למה שעובר עלי, להתכונן לשבועות אינטנסיביים ורגשיים מאוד של גם וגם.
הגם וגם הזה של כל מה שחי בי עכשיו ובכל השנה הזו ימשיך לחיות, רק כנראה בעוצמות הרבה יותר גבוהות:
שמחה, עצב, הכרת תודה, פחד, כאב, אבל, הקלה, מועקה, ודאות וחוסר ודאות.

מחגי אני לוקח את ההכרה במורכבות של המצב,
ואת האחריות האישית למשפחות השכולות, למשפחות החטופים והחיילים, ולחברה הישראלית.
חגי מדגיש כמה חשוב להימנע משיפוטיות משטיחה ומרדדת של כל אדם ודעה השונים ממני ומדעתי,
ובעיקר הוא קורא להפגיון רגישות, אמפטיה ואנושיות לכל מי שסביבנו.

גם לב וגם חגי מדגישים את החשיבות של חמלה ושל ענווה, פנימה והחוצה, בשבועות הקרובים.

**
אני רוצה להצטרף אליהם ולחלוק אתכם כמה מילים שכתבתי לעצמי הבוקר:

להתכונן למעבר דרך רגשות עזים.
אחריות אישית בנוגע למה שניחשף אליו, מה שיצא לנו מהפה ומה שנבחר לעשות.
שימור עצמי.
אחריות לסביבה ולשיח. לשמור על שיח נקי ומכבד.
לזכור שאנחנו תמיד תורמים (בצורה מיטיבה או מזיקה) ושאין תרומה נייטרלית.
לא לשפוך את הכאב, הזעם והפחד שלנו על אחרים.
חשוב להכיר במושפעות שלנו מהמצב –
גם מאירועים אמיתיים שמתרחשים וגם מטריגרים הנובעים מכותרות, הודעות ותגובות של אנשים אחרים.
חשוב להיות בענווה.
אנחנו יותר מושפעים ממה שאנחנו חושבים ואנחנו פחות יודעים ממה שאנחנו חושבים.

יראת כבוד למורכבות. לזכור שאנחנו לא יודעים הכול. 
לזכור שכשמישהו מתבטא בצורה שאנחנו לא מבינים או שמטריגה (מלשון טריגר) אותנו,
זה הרבה פעמים ביטוי לכאב, לפחד ולכעס שלו.
מותר לאב שבנו חטוף לחשוב שעדיף לא לעשות את העסקה הזו.
זה לא סימן לכך שהוא לא אוהב את בנו, לא רוצה שהוא ושאר החטופים יחזרו, או שהוא פנאט קיצוני. מותר לו.
תפקידנו אינו להעריך אחרים כרגע, לתת להם ציונים, לנתח ולאפיין אותם.

תפקידנו להיות כוח מיטיב בימים הקרובים.
לשמור על עצמנו וליצור גלים של חמלה, ריפוי ואהבה בעולם.
לתת מספיק מקום לעצב ולאבל כדי שיוכלו לנוע, לקבל את הקשב הנחוץ להם, לעבור עיבוד.
אבל ועצב צריכים את המקום שלהם.
להתחבר לרצון להיטיב ולתת לו להוביל אותנו –
להיטיב עם החטופים ועם משפחותיהם, להיטיב עם הלוחמים, עם משפחות שכולות, עם החברה והמדינה.
לדבוק בכוונה מיטיבה שתעזור לנו לעבור דרך התקופה הזו.
לרצות בטובתנו שלנו ובטובתם של כל המעורבים גם כשאיננו יודעים מה בדיוק זה אומר.

אנחנו לקראת "ים גבוה", הולכים להיות מטולטלים מאוד.
זה כל כך מורכב. וכל אדם עולם ומלואו.
בימים הקרובים יהיה הרבה צורך בחמלה. בהקשבה. ברוגע. בנשימה. באיזון ובייצוב.
בתמיכה. בלתת מקום. בחיבוק אוהב. בטוב לב. פנימה והחוצה. 

התקופה הקרובה היא הזדמנות לחיות את מה שאנחנו רוצים לראות יותר בעולם.
הזדמנות לפעול בצורה מיטיבה עבורנו ועבור אחרים.
הזדמנות לתרגול מעמיק אל מול כוחות פנימיים וחיצוניים, נטיות והרגלים,
במצב מורכב, מאתגר ואינטנסיבי מאוד מבחינה רגשית.

עסקת החטופים שצפויה להיחתם היא לא הסוף של שום דבר.
היא עוד צעד בדרך המתמשכת הזו שלוקח אותנו לשלב הבא של המסע הזה שלנו.

לאט לאט, יום ועוד יום, בהרבה כבוד, עדינות, נחישות ואהבה.

מוזמנים להעביר את זה הלאה אם מרגיש לכם שתהיה לזה השפעה מיטיבה על מישהו.
מוזמנים גם לכתוב לי כמה מילים אם מתחשק לכם.

מי יתן ונזכה לראות בקרוב את כל החטופות והחטופים חוזרים למשפחותיהם. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כוונת הלב בעיצומו של מאבק

תירגול מעמיק בחיים מלאים

איך מגבירים מוטיבציה?

כשמנהלים/הורים/מורים/[הוסיפו את החסר]
שואלים "איך מגבירים מוטיבציה?"
הם בעצם מתכוונים לשאול:
"איך גורמים לעובד/ילד/תלמיד/[הוסיפו את החסר]
לעשות את מה שאני רוצה שהוא יעשה?"

**
כשמנהלים/הורים/מורים/[הוסיפו את החסר]
שואלים "איך מגבירים מוטיבציה?"
הם מניחים או מאמינים שלעובד/ילד/תלמיד/[הוסיפו את החסר]
אין מספיק מוטיבציה ושצריכה להיות לו יותר.

**
5 נקודות שכדאי לחשוב עליהן או לשקול אותן בהקשר של מוטיבציה:

1. בכל רגע נתון, ב 100% מהמקרים, לעובד/ילד/תלמיד/[הוסיפו את החסר] יש מוטיבציה. למשהו.

2. לפעמים המוטיבציה אינה לדבר שהיית רוצה שיהיה לו או במידה שהיית רוצה שיהיה לו.

3. אחת הדרכים להגביר מוטיבציה היא להקשיב לה. למוטיבציה.

4. דרך נוספת להגביר מוטיבציה היא להתייחס בכבוד לאדם שמולנו ולצרכים שלו.

5. דרך שלישית להגביר מוטיבציה היא לאפשר בחירה.
כשלגיטימי להגיד "לא" או "לא עכשיו", הסיכוי ל"כן" אמיתי גדל.

**
"איך מגבירים מוטיבציה?" הוא כלי מספר 49 בסדרת "52 כלים לתקשורת ומערכות יחסים" שיצרתי.
אם אהבתם את המסר הנוכחי אתם מוזמנים להירשם לסדרה ולקבל את כל שאר 51 הכלים.
ניתן לעשות זאת בקלות בקישור הבא ולקבל באופן מיידי את הכלי הראשון בסדרה,
ובהמשך, בכל שבוע כלי אפקטיבי ויישומי נוסף.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תפילה לשבוע הקרוב

בספרו "מי מת", סטיבן לוין מזכיר את רעיון "ההכנה המושלמת לחיים" (המבוסס על תלמוד מהמסורת החסידית),
שלפיו כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו,
אך לעולם אין לדעת מהו אותו המאורע ומתי הוא יתרחש.
לכן, על האדם להיות ערני ומוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.

מכיון שאיננו יודעים מהו אותו מאורע מרכזי בחיינו שלשמו נולדנו,
חשוב לטפח פתיחות וסקרנות אל הלא נודע.
ייתכן שהאירוע שאנו חווים עכשיו הוא שלב מעבר הכרחי,
המקרב אותנו לעבר הרגע המסוים "שלנו" שבקרוב יאפשר לנו להגשים את ייעודנו.
ואולי זהו אינו רק שלב מעבר, אלא הרגע עצמו (גם אם הוא לא מרגיש לנו ככה),
שבו יש חשיבות עצומה למה שאנחנו עושים ולאופן שבו אנחנו נמצאים עם אנשים אחרים.

**
בשונה מסטיבן לוין, אני לא בטוח שבהכרח קיים רגע יחיד או אירוע מיוחד כלשהו שלשמם נולדנו.
אבל אולי זה לא כזה משנה.
הנה דוגמא לסיפור חלופי שאני משחק איתו בשנים האחרונות:
מה אם במקום אירוע אחד מיוחד שלשמו נולדנו,
אנו צפויים לעבור דרך מאה רגעים מיוחדים או מאה מפגשים משמעותיים עם אנשים,
שבמהלכם תהיה לנו השפעה חשובה וייחודית על העולם ועל חיי אחרים?

איננו יודעים מי האנשים ומה האירועים הללו.
אין לנו מושג כמה מהאנשים-אירועים הללו כבר פגשנו ואיך השפענו עליהם,
ועם כמה מהם אנו צפוייים להיפגש בהמשך הדרך.

**
כוחם של סיפורים ושל רעיונות הוא בהשפעתם עלינו,
בין אם הם נכונים ובין אם לא.

רעיון "הרגע האחד" או "100 הרגעים" מעורר בי את המחשבות הבאות:

יש סיבה לכך שאני כאן עכשיו.
מה שאני עושה משנה ומשפיע, גם כשאינני מודע לכך.
חשוב לשמור על ערנות, פתיחות, ענווה וסקרנות כלפי אנשים ומצבים,
שכן בכל רגע אני עשוי לפגוש אדם או אירוע שלשמו נולדתי,
ושעבורו עברתי את ההכנה וההתפתחות שהביאו אותי לכאן.

**
לסיום, אני רוצה לשתף בחידוד כוונה (תפילה אם תרצו) לקראת השבוע הקרוב:

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ידי אנשים אחרים

את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש לשני קטעים שנוגעים בי ושאני מוצא אותם משמעותיים עבורי.
ההשראות שלי לקטעים הללו הם 14 נשים וגברים מרגשים ויוצאי דופן,
שעושים המון טוב בעולם בעזרת הידיים והלבבות שלהם,
ושזכיתי לפגוש ולהתחיל להכיר ביומיים האחרונים.

"ידי אנשים אחרים" מזכיר לי עד כמה אנחנו מחוברים לאנשים אחרים, תלויים בהם,
משפיעים עליהם ומושפעים מהם במסע האנושי שאנו עוברים במהלך חיינו.

ג'יימס סטוקינגר (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)

**
הציטוט הבא של הדאלאי לאמה מתוך "אמנות האושר" מעורר בי הרבה ענווה
ועוזר לי להחזיק כוונה שמסייעת לי להתמקד ולהתנהל במצבים מורכבים.

~ הדאלאי לאמה מתוך "אמנות האושר"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תפילה

~ הציטוט מתוך "חוכמה משולחן המטבח" / רחל נעמי רמן

רחל נעמי רמן היא רופאה אונקולוגית וסופרת
שבין היתר כתבה את "חוכמה משולחן המטבח" ו-"ברכות סבי".
כמה השראה וענווה יש במילים הללו שלה.
אם טרם קראתם את הספרים המופלאים שלה רוצו לקנות אותם.

**
לפני כשנה וחצי זכיתי לעבור עם הצוות שלי מסע לעיבוד חוויות חיים ולחימה במסגרת עמותת "בשביל המחר"
לפני מספר חודשים זכיתי לעבור הכשרה כמנחה של מסעות עיבוד במסגרת העמותה. 

השבוע, התחילו ההכנות למסע שסיגל ואני נזכה להנחות בקרוב עם צוות הטרוגני של לוחמות ולוחמים.
כשקיבלתי שלשום את קובץ האקסל עם שמות ופרטי המשתתפים הדופק שלי האיץ בהתרגשות.
בקרוב מאוד מסלולי חיינו ייפגשו ונהפוך מאוסף של תאי אקסל ואנשים זרים לקבוצה במסע משותף.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר