תגית: בחירה

אתגר קרת כותב בספרו "צנורות":

"כשיש לך התקף אסטמה אין לך נשימה.
כשאין לך נשימה קשה לדבר.
המשפט שלך חסום על-ידי כמות האויר שאתה מסוגל להוציא מהריאות.
זה לא הרבה, משהו בין שלוש לשש מילים. זה נותן לך כבוד למלה.
אתה עובר בין ערמות המילים שעולות לך בראש.
בוחר את הכי חשובות. וגם הן עולות לך.
לא כמו אנשים בריאים שמוציאים את כל המילים שהצטברו להם בראש כמו שמוציאים אשפה.
כשמישהו בזמן התקף אומר 'אני אוהב אותך' או 'אני נורא אוהב אותך' יש הבדל.
הבדל של מלה.
מלה זה המון, כי מלה יכולה להיות 'לשבת', 'ונטולין' או אפילו 'אמבולנס' ".

**
בכל פעם שאני קורא את הקטע הזה, זה מרגיש לי כמו זריקת מודעות.
בפחות ממאה מילים אתגר קרת מכניס אותנו לחוויה עוצמתית ומעביר מסר חד וברור:
במצבים מסוימים מלה אחת זה המון.

שני דברים חזקים עבורי במיוחד במשפטים הללו: נשימה וכבוד למלה.
מה עושים כשקשה לנשום?
אלו מילים אנו בוחרים להוציא החוצה? ואלו להכניס פנימה?

מילים נמצאות בבסיס המחשבות והדיבור שלנו.
המילים שאנו משתמשים בהן משפיעות עלינו ועל אחרים.
חשוב לשים לב למילים שאנו בוחרים לחשוב או לבטא.
זה נכון תמיד, ובמיוחד ברגעים שקשה לנשום.

רבי נחמן מברסלב אמר: "אתה נמצא במקום שבו נמצאות מחשבותיך,
שים לב שמחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות."

ואני מוסיף:
מלה היא אבן הלגו הבסיסית, המרכיב היסודי והבסיסי של חשיבה.
בכדי לשים לב למחשבות יש לשים לב למילים שמהן בנויות המחשבות.

**
הטקסט של אתגר קרת צוטט פעמים רבות במהלך הקורונה,
כשהיה חשש למחסור במכונות הנשמה בבתי החולים,
וכשהסתובבנו עם מסכות שהקשו על הנשימה.
לחלקנו, במיוחד אלו שחטפו חזק את הקורונה, באמת היה קשה לנשום.

גם עכשיו קשה לנשום.
לא בגלל מחלה שפוגעת בריאות או מסכה שמסתירה את הפה והאף,
אלא בגלל המחשבות על המצב, המתח, הדאגה, חוסר האונים וחוסר הוודאות.

בתקופה כזו, בשונה מבהתקף אסטמה, הקושי לנשום עלול להתבטא בעודף מילים.
כל כך הרבה מילים עפות עכשיו בכל הערוצים ולכל הכיוונים.

למילים יש כוח עצום.
הן יכולות להרים ולהוריד, ללבות שנאה או אהבה, להגביר ייאוש או תקווה.
מילים יכולות לגרום סבל או להסב אושר, לזרוע פחד או לנסוך ביטחון, להרחיק או לקרב.

במיוחד עכשיו, חשוב להכיר בכוחן ובהשפעתן של המילים שאנו משתמשים בהן או צורכים אותן.
רובנו לא יכולים להשפיע ישירות על החלטות הרמטכ"ל או קבינט המלחמה,
וגם לא על לוח השידורים של רשתות הטלויזיה או על השיחות באולפנים.

אבל יש לנו אחריות מלאה על המילים שאנחנו מוציאים מהפה שלנו,
ועל המילים שאנחנו מוכנים להכניס פנימה דרך הקשבה או קריאה.

תודה.

אני חושב עלייך.

איך אתה?

אני אוהב אותך.

אני כאן.

איך אפשר לעזור?

אני אתך.

בכל אינטראקציה ומפגש אנושי, בבית, במשפחה, בעבודה, ברחוב,
מלה אחת יכולה לעשות הבדל גדול.
מלה ועוד מלה ועוד מלה יוצרות מציאות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כשהייתי בן 10 צפיתי ביחד עם אחי הגדול בסרט "קונאן הברברי"
והתלהבתי מסצנות האקשן ומהשרירים המפותחים של כוכב הסרט ארנולד שוורצנגר.
כשנתיים לאחר מכן התענגתי על סרט המתח-פעולה העתידני "שליחות קטלנית",
שבו מגלם שוורצנגר רובוט קטלני בגוף אדם המגיע מהעתיד לחסל את האנושות.
אלו היו שני הסרטים הראשונים בכיכובו, ואחריהם הגיעו רבים אחרים, חלקם שוברי קופות.
מבלי לקרוא עליו יותר מדי, התגבש בי הרושם ששוורצנגר הוא שרירן מרשים,
שהצליח למנף את המימדים הפיזיים שלו לקריירה מוצלחת בהוליווד.

לפני מספר שבועות ידידתי יעל בריסקר המליצה לי לצפות בנטפליקס בסדרה התיעודית "ארנולד" –
שלושה פרקים על חייו של ארנולד שוורצנגר.

הצפייה בסדרה הזו היתה מענגת ומעוררת השראה, גמעתי בשקיקה את שלושת הפרקים,
והצטערתי שלא היו עוד שניים או שלושה.

מסתבר ששוורצנגר הוא הרבה יותר מרק שרירן שמינף את הנתונים הגופניים שלו בהוליווד.
כל פרק בסדרה מוקדש לתקופת חיים אחרת של שוורצנגר שבה הצטיין והגיע להישגים מרשימים.
במשך שנים רבות הוא זכה באליפויות "מר עולם" המצריכות יכולות אתלטיות יוצאות דופן, חריצות ונחישות.
בספורט המסוים הזה הוא כבש את הפסגה העולמית הגבוהה ביותר ונשאר שם במשך שנים.
בעשור שלאחר מכן הוא פצח בקריירת קולנוע של סרטי פעולה וקומדיה שהתבססה לא רק על שריריו,
אלא גם ובעיקר על חוכמתו, יכולת הלמידה שלו, יחסי האנוש, חוש ההומור, החריצות והתעוזה.
גם כאן הוא הגיע לטופ העולמי של הענף ונשאר שם במשך שנים.
פרק הקריירה השלישי של חייו הוקדש לפוליטיקה:
בשנת 2003 הוא התמודד על תפקיד מושל קליפורניה, זכה בו,
ושלוש שנים לאחר מכן, נבחר בשנית לתקופת כהונה מלאה נוספת.

איך הוא עושה את זה?
מה הסוד של אדם שנולד בכפר קטן באוסטריה,
שבמשך 30-40 שנה בונה לעצמו שלושה פרקי קריירה שונים לחלוטין,
שבכל אחד מהם הוא מצליח להצטיין ולהגיע להישגים מרשימים,
תוך כניסה אמיצה לעולמות חדשים שאינם מוכרים לו,
פיתוח מיומנויות ויכולות חדשות,
והתמודדות עם הרבה מאוד קשיים, סקפטיות ולעג?

**
הסיפור של שוורצנגר כל כך עניין וריגש אותי,
שמיד לאחר הצפייה בסדרה הורדתי לעצמי מאודיבל את ספרו של שוורצנגר Be Useful
ונהניתי מעוד מספר שעות של העמקה, הקשבה ולמידה, ישירות משוורצנגר עצמו,
שמקריא את ספרו במבטא אוסטרי כבד עם הרבה תשוקה, להט והומור.

איזה דבר מדהים זה שבהשקעה של מספר שעות בסרט, סדרה או ספר,
אנחנו יכולים לקבל הצצה ל"מאחורי הקלעים" אדם או תופעה,
ללמוד מהם ולאמץ את מה שרלוונטי לחיינו שלנו.

איזה זמן איכות מזוקק ומשובח זה,
וכמה זה שונה מבהייה במסכים ומשוטטות חסרת תוחלת במקרה הטוב והרסנית במקרה הרע,
ברשתות חברתיות, אולפנים ופלטפורמות שכל מהותן למשוך את תשומת לבנו למטרותיהן.

**
תוך כדי הצפייה בסדרה וההקשבה לספר,
הזכרתי לעצמי שהכול מוצג ומסופר מנקודת מבט מסוימת ומוגבלת,
במקרה הזה של שוורצנגר עצמו.
לא מדובר בתיעוד אובייקטיבי המבוסס על מחקר מעמיק.
לא הכול מושלם או ורוד.
תמיד ישנה מורכבות ואף אדם אינו רק כפי שהוא מוצג.

במהלך הסדרה למשל מוזכרות תלונות כנגד שוורצנגר על הטרדות מיניות,
סיפור על ילד מחוץ לנישואים שהוא שמר בסוד מאשתו במשך שנים רבות, גירושים ועוד.
הסדרה בוחרת להזכיר את האירועים הללו, אך לא להתמקד בהם.

בעיניי, הדבר החשוב הוא לא לתת לשוורצנגר ציון,
וגם לא לקבוע אם הוא אשם/זכאי או בסדר/לא-בסדר.

הדבר החשוב הוא להקשיב לו ולהתמקד בנו ובחיינו:
לשים לב למחשבות ולתחושות שעולות בנו תוך כדי צפייה או הקשבה,
לראות איך כל זה משפיע עלינו,
ולבחור מה אנחנו רוצים לקחת מזה לחיינו.

אחד הדברים החזקים עבורי בסדרה למשל,
היה הכרת התודה העצומה של שוורצנגר,
לאנשים בחייו שעודדו אותו להאמין בעצמו,
ראו את הפוטנציאל שלו כשהוא עדיין לא ראה אותו,
לימדו אותו לחשוב, פתחו לו דלתות, ותמכו בו לאורך הדרך.
הסיפורים הללו שחזרו שוב ושוב,
עוררו בי מחשבות על הכרת תודה על אנשים בחיי,
ועל המקום שלי בחייהם של אנשים אחרים.

**
איך אני מרשה לעצמי לכתוב פוסט על סדרה נחמדה בנטפליקס, בתקופה כל-כך מורכבת ואינטנסיבית,
כשהחטופים עדיין בעזה, חיילים נהרגים בכל יום, ומשפחות רבות חוות סבל עצום?

זה לא מנותק וחסר רגישות?
וגם אם התלהבתי מהסדרה, עכשיו זה הזמן לשתף בזה?
לא עדיף שאשמור את זה לזמן אחר, או שאספר לחברים במקום להקדיש לזה פוסט?

כל השאלות הללו עלו בי תוך כדי המחשבה על הפוסט הזה ובמהלך כתיבתו.
למעשה, ברגע כתיבת שורה זו, אני שם לב שהדופק שלי עולה,
מחשש שקוראים מסוימים ייפגעו מהפוסט הזה או יכעסו עלי,
ויפרשו אותו (ואותי) כלא רגיש מספיק, או כמנותק שמתעסק בשטויות.

אני בוחר לכתוב את המילים הללו עכשיו,
כי השעות שבהן צפיתי בשוורצנגר והקשבתי לו הסבו לי הנאה, עוררו בי התרגשות והרימו את האנרגייה שלי.
ואולי תהיה להן השפעה דומה על חלקכם.
ובנוסף, אני מאמין שבתקופה הזו חשוב לתת מקום לגם וגם.
גם לעצב, לקושי, לכאב וגם לדברים שמשמחים אותנו ומסבים לנו הנאה.
גם לענייני מלחמה וגם לעניינים אחרים.
גם לאתי הילסום, גם למשפחת איזנקוט וגם לארנולד שוורצנגר.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב.
אתמול ה 21.12, היה היום הכי קצר בשנה.
זהו היום שבו המגמה משתנה והימים מתחילים להתארך.
קשה לראות את זה או אפילו להאמין בכך:
השינויים זעירים, הימים עדיין קצרים ובעוד רגע גם יתחילו גשמים וחורף.
אבל, למרות שזה לא מרגיש ככה, וייקח זמן עד שנראה את זה, המגמה כבר השתנתה.
הלוואי שהמגמה כבר משתנה גם בהיבטים נוספים של חיינו, שהאור גדל ומתעצם, 
ושאנחנו פשוט מתקשים להבחין בכך ברגע זה.

אתמול בשעה 19:00 כשסיימתי אימון פילאטיס,
ניגשתי למכשיר הסלולרי ופתחתי ynet כדי להתעדכן במה שקורה.
הכותרת הראשונה שקפצה לי היתה עדכון על מותו של גל מאיר איזנקוט,
בנו של גדי איזנקוט הרמטכ"ל לשעבר וחבר הקבינט המלחמתי המצומצם.

הידיעה הזו עוררה בי גל של עצב.
התיישבתי על ספסל והתחלתי לקרוא כמה מהתגובות.
בתוך שניות עלו בי צער, עייפות גדולה וצניחה מיידית של אנרגייה.

די מהר לאחר התגובה הראשונית הזו, שמתי לב למחשבות שונות שהחלו לעלות בי בתוך שניות:

– "איפה הבן של איזנקוט, ואיפה הבן של ההוא"
– "זה לא הוגן שזה קורה דווקא לאיזנקוט שמקדיש את כל חייו במסירות ובצנעה להגנה על המדינה"
– "נשבר לי כבר מכל הפוליטיקות הקטנות והמכוערות בזמן שאנשים משלמים פה מחירים כל כך כבדים"
– "זה לא בסדר שאני מגיב ככה דווקא במקרה הזה. אני אמור לחוש אותו כאב על כל הרוג בלי קשר לייחוס שלו"

בשלב הזה חלק מהעצב הפך לכעס ולתסכול עמוק.
הסיפוק והרוגע הנפשי והגופני שחשתי רק לפני חמש דקות בסיום האימון הפכו לעצבנות ולחוסר שקט.

הדבר הזה מדהים אותי כל פעם מחדש:
כותרת אחת שאנחנו קוראים או משפט אחד שאנחנו שומעים,
יכולים להשפיע עלינו בצורה עמוקה בתוך עשירית שניה.

הטריגר שמפעיל אותנו לא חייב להיות חיצוני,
הוא יכול להיות גם פנימי ולהופיע בצורת מחשבה שעולה בנו,
על עצמנו, על אחרים או על המצב.
בחמש הדקות הללו מרגע שסיימתי את האימון "הופעלתי" פעם אחת על ידי קריאת כותרת בynet,
ואז שוב ושוב מספר פעמים על ידי מחשבות שונות שעלו בי.

**
חשוב להבחין בין התגובה המיידית הראשונית שעולה בנו, לאלו שבאות אחריה.
במקרה הזה למשל יש הבדל בין תחושת העצב והעייפות שחשתי בשניה שקראתי את הכותרת,
לתחושת הכעס והעצבים על אחרים ועל העולם, שהתעוררו מהמחשבה על מי לא בסדר,
או לרגשות האשם, שעלו בעקבות המחשבה שאני לא בסדר.

למה חשוב לשים לזה לב? משתי סיבות מרכזיות:

ראשית, כיון שחלק גדול מהסבל ואי-השקט שאנחנו חווים,
אינו נובע מתוך מה שקורה, אלא מתוך המחשבות שלנו על מה שקורה.
השפעתם של גלי הרגשות-מחשבות המאוחרים (שניוניים) שלנו עלינו,
בדר"כ גדולה מהשפעתם של אלו בגל הראשון המופיעים כתגובה מיידית לטריגר.

ושנית, כיון שלרוב אין לנו שליטה על התגובה האינסטינקטיבית של רגשות, תחושות או מחשבות שקופצות לנו,
ויש לנו הרבה יותר שליטה והשפעה על גלי הרגשות-תחושות-מחשבות המאוחרים שעולים לנו.
כלומר, חלק מרכזי ביכולת ההשפעה והשינוי שלנו,
טמונים ביכולתנו לבחור את המענה המחשבתי-רגשי-פעולתי שלנו,
המגיע לאחר התגובה האינסטינקטיבית הראשונית והבלתי נשלטת.

אלו חדשות טובות – יש לנו יכולה השפעה גדולה יותר, על מה שמשפיע עלינו יותר.

הדגש פה הוא על בחירה:
אנחנו יכולים לבחור באלו מחשבות-רגשות-תגובות שניוניות להמשיך לאחוז ואולי אפילו להעצים,
ואת אלו אנו רוצים לשחרר או להפחית.

**
הפוטנציאל של הרעיון הזה הוא עצום שכן במהלך יממה רגילה,
אנחנו מושפעים ממאות רבות של טריגרים שמפעילים אותנו,
ומעוררים בנו גלים ראשונים ומשניים של רגשות, תחושות, מחשבות ותגובות.

איך ייראו וירגישו חיינו אם נצליח להסב רק 5% מהגלים המשניים של מה שאנו חושבים-מרגישים-עושים,
למחשבות-רגשות-פעולות מקדמות ומחזקות?
איך זה ישפיע עלינו ועל סביבתנו?

**
אתמול בשעה 19:05,
מרגע שהבחנתי בגלי המחשבות-רגשות-תגובות השניוניות שלי, יצאתי מ"אוטומט",
בחרתי להמשיך להיות עם העצב והאבל, ולנסות להפחית קצת את הכעס והתסכול.
יצאתי מynet, שמתי את הסלולרי בכיס, נכנסתי לרכב, בחרתי במוזיקה נוגעת (במקום אקטואליה),
ונסעתי לאסוף לביבות שאמי הכינה עבורנו לנר ראשון של חנוכה.

יש גבול למה שאנחנו יכולים לשנות בעולם ברגע נתון,
ועם זאת, כמעט בכל רגע, מתוך המקום שאנו נמצאים בו,
אנחנו יכולים לבחור במחשבה-רגש-פעולה מקדמים ומחזקים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לאורך השנים, ועל אחת כמה וכמה במהלך השבועות האחרונים,
אני משתדל להקשיב, לקרוא וללמוד מאנשים שמחזקים אותי ושהשפעתם עלי מיטיבה.
בפוסט הנוכחי, אני בוחר להביא מספר ציטוטים שליקטתי משניים מהם: סטיבן ג'נקינסון וד"ר אדית אווה איגר.

סטיבן ג'נקינסון מקדיש את חייו לליווי חולים סופניים ומשפחותיהם, מורה מוביל ומוערך לנוכחות במצבי משבר.
ניתן לצפות בהרצאה מלאה שלו (כתוביות בעברית) בקהילת "שותפים למסע" בעקבות טבח ה7.10.
הנה מספר משפטים שלו (בתרגום חופשי שלי) המתייחסים לנושא של לב פתוח בזמן משבר:

"לנסות לשמור על הלב שלכם פתוח,
ולהרגיש שאתם לא מצליחים, ושהוא כל הזמן קורס לתוך עצמו,
הוא הביטוי של לב פתוח בזמן משבר."

"עצם הניסיון לשמור על הלב שלכם פתוח הוא פתיחות הלב.
כשאתם מנסים לשמור על הלב שלכם פתוח, ייתכן שתמצאו שהוא אינו פתוח,
אבל אנשים עם לב סגור לא מנסים לפתוח את ליבם."

"הדרך שבה רוב האנשים פותרים את בעיית שברון הלב שלהם היא על ידי סגירת הלב.
פחות לב פירושו פחות שבר."

"הנכונות להיות בנוכחות עם לב שבור אינה חולשה חסרת אונים למרות שייתכן שזה ירגיש כך.
במצבים קיצוניים, להסכים להיות עם לב שבור זו פעולה אקטיבית ורבת עוצמה,
המהווה מענה ישיר להתמודדות עם לב סגור."

"יש הבדל בין ההרגשה שאתם עושים את הדבר הנכון לבין לעשות את הדבר הנכון."

"נסו לא להחזיק את עצמכם בסוג של סטנדרט קדוש, שמול אכזריות יוצאת דופן,
איכשהו תצליחו להפגין פתיחות מוחלטת, קבלה מלאה או חיובית מתמדת,
ולדמיין שזו התגובה האנושית הטובה ביותר."

"בתקופה כזו אין תגמול על לב פתוח.
לעת עתה, עצם המאמץ לשמור על לב פתוח צריך להיות התגמול של עצמו."

"בתקופת משבר מרחב התגובות האפשריות מצטמצם.
בין האפשרויות קיים גם המאמץ לנסות לשמור על לבכם פתוח,
הנובע מההכרה שאם לא תעשו זאת, זה עלול להזיק מאוד לכם, לאנשים סביבכם ולחיים."

"אתם בעמדת מיעוט כשאתם מוכנים לאפשר ללב השבור את המרחב שלו,
מבלי לתרגם אותו באופן מיידי ולא בשל, לתגובה כוחנית בניסיון לפתור דברים."

***
ד"ר אדית אווה איגר היא פסיכותרפיסטית, שורדת שואה, סופרת ומרצה מעוררת השראה.
בספריה היא מתמקדת ביכולת הבחירה שלנו, גם במצבי החיים הקשים ביותר.
ניתן לקרוא גם את הפוסט שכתבתי על ד"ר איגר ועל ספרה הראשון "הבחירה".

הציטוטים הבאים לקוחים מתוך ספרה השני "המתנה": 

"חופש הוא מנהג לכל החיים – בחירה שעלינו לעשות שוב ושוב בכל יום.
בסופו של דבר, בחירה דורשת תקווה, שאני מגדירה בשתי דרכים:
המודעות שסבל, נורא ככל שיהיה, הוא זמני, וסקרנות לגלות מה יקרה בהמשך.
התקווה מאפשרת לנו להיות בהווה במקום בעבר ולפתוח את דלתות בתי הכלא הנפשיים שלנו."

"עד ליום מותי אתאבל על אובדן הורי, שלא זכו לראות ארבעה דורות שעלו מהאפר של מותם.
האימה עדיין איתי.
אין שום חופש בהקלת ראש במה שקרה, או בניסיון לשכוח.
אבל יש הבדל גדול בין לזכור ולכבד ובין להיתקע ברגשות אשם, בושה, כעס, עלבון או פחד מהעבר.
אני מסוגלת להתמודד עם המציאות של מה שקרה ולזכור שעל אף שהפסדתי, מעולם לא הפסקתי לבחור באהבה ובתקווה.
היכולת לבחור, גם בתוך כל כך הרבה סבל וחוסר אונים, היא המתנה האמיתית שהתגלתה מהימים שלי באושוויץ."

"גישה איננה הכול.
איננו יכולים למחוק קשיים או להבריא את עצמנו רק בעזרת ההשקפה שלנו.
אבל האופן שבו אנחנו מבלים את זמננו ומוציאים את האנרגיה הנפשית שלנו כן משפיע על בריאותנו.
אם אנחנו מתנגדים לדברים שאנחנו חווים ומתקוממים נגדם, אנחנו גוזלים מהצמיחה ומההחלמה שלנו.
במקום זה, אנחנו יכולים להכיר בדבר הנורא שקורה וגם למצוא את הדרך הטובה ביותר להיות איתו."

"קורבנות שואלים: "מדוע אני?", שורדים שואלים: "מה עכשיו?"
כשאני שואלת "מה עכשיו?" במקום לשאול "למה אני?",
אני מפסיקה להתמקד בשאלה מדוע הדבר הנורא הזה קרה או קורה ומתחילה לשים לב למה שאני יכולה לעשות.
אינני מחפשת מושיע או שעיר לעזאזל, במקום זאת, אני מתחילה לבדוק בחירות ואפשרויות."

"איננו יכולים לבחור את מה שקורה לנו, אבל אנחנו יכולים לבחור כיצד נגיב למה שקורה לנו."

"זהו הכלי הראשון ליציאה מהקורבנות: לגשת לכל מה שקורה בחיבוק עדין.
אינני מתכוונת לכך שחייבים לאהוב את מה שקורה, אבל כשמפסיקים להילחם ולהתנגד,
יש לכם יותר אנרגיה ודמיון כדי לחשוב על "מה עכשיו?" ולנוע קדימה במקום לשום מקום."

"כל התנהגות מספקת צורך.
רבים מאיתנו בוחרים להישאר קורבנות מפני שזה מעניק לנו רישיון לא לעשות דבר למען עצמנו.
לחופש יש מחיר.
אנחנו נדרשים להיות אחראים להתנהגות שלנו –
לקבל אחריות גם במצבים שלא גרמנו להם או בחרנו בהם."

"לפעמים נדרש רק משפט אחד כדי להצביע על הדרך לצאת מקורבנות:
האם זה טוב לי?
האם זה מחליש או מעצים אותי?"

*****
אני מקווה שהמילים הללו מחזקות אתכם כפי שהן מחזקות אותי.

בתפילה לשלומם, לבריאותם ולהחלמתם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים, המשוחררים, והמשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני כשבועיים השתתפתי בשיעור היוגה הראשון שלי.
מאז, השתתפתי בעוד שלושה או ארבעה שיעורים.
הרמה הנוכחית שלי מאוד ראשונית,
המיומנות והביצועים במקום שונה משל מרבית האנשים סביבי.

יש משהו חזק בחוויה של להיות "מתחיל":
לא לדעת, להיות בעל מיומנות נמוכה,
להתאמץ לנסות לעשות את מה שאחרים עושים,
וגם אז לא להצליח או לעשות משהו שמרגיש ונראה שונה ו"עקום".

לצד "הגמגום" והמאמץ,
אני מוצא בכל התהליך הזה משהו מרענן ומחיה שלא חוויתי מזמן:
הנה "שדה" שהייתי רוצה להתקדם בו,
שרירים (תרתי משמע) שהייתי רוצה לפתח,
ושאני מאמין שהם חשובים ובעלי פוטנציאל לתרום לחיי.

האם אני מוכן להקדיש לכך את הזמן והקשב הנדרש?
האם אני מוכן לאפשר לעצמי להיות במקום הלא-מיומן, המתאמץ והמגמגם,
ולהמשיך לתרגל בסבלנות, בעקביות ובהתמדה, גם כשאין תוצאות מיידיות?

**
בשיעורי יוגה, חלק מהתנועות שהמורה מדגימה,
לא רלוונטיות עבורי, בלתי אפשריות ליישום כרגע,
ומעוררות מחשבה שאין באפשרותי להגיע אליהן גם בעתיד.
(רוב הסיכויים שזה לא נכון, ושזה רק עניין של פיתוח מיומנות).

כשאני מביט במורה או במתרגל מנוסה,
אני רואה אותם כרגע כפי שהם כאן לידי,
ולא רואה את מאות ואלפי השעות,
שהם הקדישו לאורך השנים לפיתוח המיומנויות הללו.

בשונה מיוגה, יש מספר מיומנויות שאני מתרגל מזה מספר שנים,
ושכתוצאה מזה הרמה שלי בהן שונה מאוד מהרמה שלי ביוגה.
ביניהן: אמפטיה, הכרת תודה, הקשבה לעצמי ולאחרים, סקרנות, אי-שיפוטיות והכלת מורכבות.

תרגול מתמשך ועקבי לאורך שנים, תורם להתפתחותם של השרירים והמיומנויות הללו,
והופך אותם ליותר זמינים ונגישים עבורי, בחיי היום יום ובמצבי משבר וקושי.

ההקבלה הזו בין יוגה למיומנויות אחרות מעוררת בי שקט ותקווה:
זה לגמרי אפשרי.
אפשר לבחור מיומנויות או שרירי חיים שחשובים לנו,
לתת לעצמנו את הזמן,
להתמקד בהם, לפתח אותם בהדרגה, בעקביות ובהתמדה,
לאורך שנים אם צריך,
ואז פתאום לגלות שאנחנו במקום אחר מהמקום שהיינו בו,
ושהשרירים הללו נמצאים שם עבורנו, תומכים בנו ומשרתים אותנו.
(וגם שהדרך ממשיכה להיות אינסופית ולא נגמרת).

**
לקינוח אני רוצה לשתף בשלושה ציטוטים, משלושה מורים שונים,
שאני מעריך ושעוזרים לי ללמוד על מיומנויות ושרירי חיים חשובים שניתן לשאוף אליהם.

"תני לצער את כל המרחב וההגנה הנחוצים להם בתוכך,
משום שאם כל אחד ישא את היגון שלו בכנות ובאומץ,
הצער שכעת ממלא את העולם ישכך.
אבל אם אין לצער מרחב מוגן, ורוב המרחב בתוכך מוקדש למחשבות שנאה ונקם –
שמהן יוולד צער חדש לאחרים – כי אז הצער המתקיים בעולם הזה לא יעלם, אלא יוכפל."

– אתי הילסום, מתוך "השמים שבתוכי", הוצאת כתר

**
"תחושת הסבל נוצרת כאשר אתם מכנים מצב כלשהו בשם או מתייגים אותו, באופן שכלי, כלא-רצוי או כרע.
אתם מסתייגים ממצב, וההסתייגות מעניקה לו ממד אישי ומעלה את "האני" המתנגד.
מתן שמות ותיוג הם עניין של הרגל, והרגל אפשר לשנות.
התחילו להתאמן ב"אי מתן שמות" בדברים קטנים.
אם אתם מחמיצים את הטיסה, מפילים ספל ושוברים אותו, או מחליקים ונופלים בבוץ, האם תוכלו להימנע מלכנות את החוויה "רעה" או "מכאיבה"?
האם תוכלו לקבל מיד את ה"קיימות" של אותו הרגע?
כאשר אתם מגדירים משהו כ"רע", הדבר גורם להתכווצות רגשית בתוככם.
כאשר אתם מניחים לו להיות, מבלי לקרוא לו בשם, כוח עצום נעשה לפתע זמין לכם."

~ אקהרט טולה, מתוך "ארץ חדשה"
**
"סוג זה של אי-ידיעה מאפשר לנו להיות נוכחים תמיד,
כי כשאנחנו מתירים לעצמנו לא לדעת, אנחנו נעשים ערניים.
כמו צייד שעומד הכן ואינו יודע מה עלול לקרות.
…
פירוש הדבר, שאדם מסגל לעצמו פתיחות לכל מה שיקרה.
אם נחשוב, שהכול בסדר מלבד המוות,
נחשוב, שהכול בסדר מלבד המוות והאובדן,
אחר כך נחשוב, שהכול יהיה בסדר מלבד המוות, האובדן וכריך לא טעים, וכן הלאה.
מגבלות הרצוי מצרות את כלא ההגנה העצמית, שבתוכו אנו מעבירים את מרבית חיינו."

~ סטפן לוין, מתוך "מי מת"

בתפילה לשלומם ולבריאותם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים והמשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"מטריקס" הוא סרט מדע בדיוני מופתי שיצא ב 1999.
הוא מתאר עתיד דיסטופי בו האנושות כלואה באופן לא מודע בתוך מציאות מדומה, המטריקס,
שנבנתה על ידי מכונות מתקדמות במטרה להשתמש בגוף האנושי כמקור חשמל.
בעולם זה, הנשלט ע"י המכונות, רובם המוחלט של בני האדם ישנים מבלי לדעת שהם נשלטים.

באחד מקטעי המופת של הסרט מורפיאוס (מנהיג המורדים) פוגש את ניאו (שמתחיל להתפכח) ומציע לו לבחור בין הגלולה הכחולה לאדומה:
אם ניאו יקח את הגלולה הכחולה הוא ישכח את האירועים האחרונים ויחזור לשינה נוחה ולאשליה המוכרת.
הגלולה האדומה לעומת זאת תוביל אותו להתפכחות מלאה ולמלחמה במכונות לשארית חייו.

לבחירה הזו יש השפעה עצומה ואין ממנה דרך חזרה: כל גלולה "תזרוק" את ניאו לעולם אחר.

הגלולה הכחולה מציעה חיים של שינה עמוקה ולא מודעת.
שקט נפשי ונוח המבוסס על תעתוע, אי-ידיעה ובורות.

הגלולה האדומה מציעה התעוררות, ראייה מפוכחת של המציאות המורכבת.
היא מלווה בהרבה פחד, סבל, מאמץ ואי-נוחות.

נזכרתי בקטע הזה השבוע בחיבור למצב הנוכחי, ולמורכבות העצומה שיש עכשיו בכל כך הרבה מימדים.
באופן אישי, מצד אחד אני רוצה להיות במודעות, בעיניים פקוחות, להבין מה באמת קורה.
חשוב לי להיות מחובר לאמת, לא לחיות באשלייה מנותקת או בהדחקה.
ומצד שני אני רוצה שקט, או לפחות לדעת שאוכל לעמוד במה שאפגוש.
שההתפכחות לא שולחת אותי לנתיב של סבל, פחד, ייאוש או חוסר אונים לשארית חיי,
שיש שם גם איכות חיים ושמחה שמחכה לי.

באיזו גלולה הייתם בוחרים? הכחולה או האדומה?

הבחירה בין הגלולות היא דוגמא לתודעת או-או.
על פיה זה או אשליה נוחה או התפכחות מלאת סבל.
בכדי לקבל משהו עלינו לוותר על משהו אחר.
המשמעות היא שבכל בחירה אנחנו מפסידים, ושאף אחת מהבחירות אינה מספיקה.

אני רוצה גם וגם.

האם יש גלולה כזו של גם וגם?

האם אפשר גם להתפכח ולהתעורר, להבין ולהתמקד במה שחשוב באמת,
וגם לא ללכת לאיבוד בסבך של אינסוף מידע, חשיפה לאינספור זוועות, בעיות, שחיתויות ומחדלים,
שרק יציפו אותנו, ידירו שינה מעינינו ויפגעו בשמחת החיים שלנו?

משהו בי כמה לעסוק בדברים חשובים, לראות מבעד לנקודות העיוורון, ההסתרות והמניפולציות,
וגם לשמור על אנרגייה של חיוניות, תשוקה, תקווה, שלווה והנאת חיים.

איך פוגשים את הגם וגם הזה?
איך נחשפים, עושים, תורמים, מתקדמים במידה ובקצב (capacity) המותאמים עבורנו?
איך מייצרים שקט, יציבות, שמחה, תקווה ונוכחות גם אל מול בעיות מורכבות ומדאיגות?
איך שומרים על העוגן הפנימי שלנו בהתמודדות קשה, מאתגרת ומתמשכת אל מול כוחות חזקים?

כמובן שאין לי תשובות לכל השאלות הללו.

מרגיש לי שלשמור על ה"גם וגם" הזה,
ולהחזיק אותו ביום-יום תוך כדי תנועה המשרתת חיים ותומכת בהם,
הוא אחד הדברים הכי חשובים שאנחנו יכולים לתרגל במסע הנוכחי שלנו.

תזכורת: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה." 

בתפילה לשלומם ולבריאותם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים והמשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בקבוצה מסוימת שאני חבר בה מישהו שלח קובץ עם משפטי חמלה כגון "מותר לך להיות חלשה", "מותר לך לא להיות בתפקוד עכשיו" וכו'.
ההודעה והקובץ עוררו הרבה תגובות מפרגנות ואהדה.
רבים מחברי הקבוצה התחברו לזה.
גם אני מתחבר לזה, רואה סביבי ומרגיש על עצמי לפרקים את תת התפקוד ואת התנודות באנרגיה ובמצב הרוח.
זה הזכיר לי מקרה של מישהי שטסה מהארץ עם ילדיה ביום הראשון למלחמה.
היא העלתה פוסט חשוף ובו שיתוף פגיע על הפחד וחוסר האונים שלה שזכה להרבה אמפטיה ואפס שיפוטיות.

לצד ההכרה בחשיבות החמלה ואי השיפוטיות העצמית כלפי תפקוד ירוד שחלקנו חווים עכשיו,
מרגיש לי שמשהו במסרים הללו קצת מוטה ולא מספיק מאוזן.
במיוחד בימים כאלו כדאי להיזהר לא לקחת את זה לקצה ולוותר לעצמנו.
זה לא בושה או "לא-בסדר" להרגיש ככה, ולא כולם בתפקוד מיטבי עכשיו,
ועם זאת כדאי לזכור שיש לנו גם אחריות ושחשוב שנרים את עצמנו.
אני אוהב להדגיש את האיזון של קבלה, חמלה עצמית ואי-שיפוטיות פנימית לצד האחריות האישית והקבוצתית שלנו.
לא לוותר לעצמנו בקלות.
להתנתק ממסכים, שידורים ורשתות, למצוא דרכים להרים את עצמנו,
לקחת את האחריות ההורית והחברתית שלנו ולממש אותה.
גם כשזה קשה וכשצריך להתאמץ לשם זה.

המצב הנוכחי הוא לא צ'ק פתוח לחולשה ולחוסר תפקוד.
יש חשיבות לתפקוד כלשהו, לתחושת ערך ומסוגלות, לתרומה כזו או אחרת במעגלים שונים.
אפשר להתבלבל בין חמלה עצמית לבין תירוץ לבריחה ולחוסר התמודדות.
קבלה היא רק צד אחד של המשוואה.
יש גם הצד הנוסף של דחיפה קדימה, של רצון לשינוי, של לקיחת אחריות, עשייה ותנועה.

בימים אלו חשוב לשים לב לקו הדק שבין קבלה עצמית לויתור עצמי,
בין חמלה עצמית לשקיעה במסכנות ורחמים עצמיים,
בין אי-שיפוטיות על חוסר תפקוד לבין להשתמש במצב כ"תירוץ מוצדק" לאי-תפקוד.

**
אחד הספרים הכי מצוטטים במצבי משבר קשים, ובקרב מורים רוחניים רבים,
הוא "האדם מחפש משמעות" שנכתב ע"י ויקטור פרנקל, שורד השואה ואבי תורת הלוגותרפיה.
פרנקל מלמד אותנו שהמצבים החיצוניים שאנו חווים משפיעים עלינו, אך לא מגדירים את התגובה שלנו.
לדבריו בין הגירוי החיצוני לבין התגובה שלנו ישנו מרחב שבו אנו יכולים לצאת מאוטומט ולבחור.
ספרו של פרנקל "האדם מחפש משמעות" התפרסם וזוכה להכרה כל-כך משמעותית בעולם,
במידה רבה בזכות חוויות התופת האישיות שלו, וההתמודדות שלו במצבי קצה קשים במיוחד.
ברמה מסוימת הוא "הרוויח את זכותו" ללמד אותנו, כיון שהוא עבר "דרך זה" בעצמו.
פרנקל ודומיו, מראים לנו מה אפשרי גם במצבי חיים קשים מאוד ומסמנים לנו כיוון שניתן לשאוף אליו.

למרבה הצער, בימים אלו, אנשים ומשפחות רבים חווים אירועי קיצון מורכבים מאוד,
ו"מרוויחים את זכותם" ללמד אותנו משהו לא פחות ממורים רוחניים הנחשבים למובילים בעולם.

באופן טבעי, בתוך המצבים המורכבים שאנו חווים עכשיו אנשים יגיבו בצורות שונות:
יהיו כאלו שיקרסו ויהיו כאלו שיצמחו מהם.
יהיו כאלו שמעתה ואילך יתמקדו בנקמה, בשנאה, באובדן אמון,
ויהיו כאלה שיתמקדו בבניה, בהתפתחות, בריפוי ובשירות החיים.

"בין הגירוי לתגובה ישנו מרחב.
במרחב הזה בכוחנו לבחור את תגובתנו.
בתגובתנו טמונים הצמיחה והחופש שלנו."

תסתכלו טוב טוב מסביב, על המשפחות, השכנים והחברים שלכם.
תסתכלו טוב טוב פנימה על עצמכם.

בתקופה הזו נולדים הרבה "ויקטור פרנקלים" חדשים.
אולי אתם או מי שנמצא לידכם הוא אחד מהם. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השבוע נזכרתי בכתבה שקראתי לפני מספר חודשים,
שבה מישהו אמר שיש לו "חיים משעממים" כי הוא כל הזמן עושה את אותו הדבר:
עסוק בלעזור ולעשות טוב לכל מיני אנשים, בכל מיני דרכים ומקומות.

המחשבה על זה עלתה לי באחד הבקרים השבוע והיא מרגישה לי מאוד רלוונטית ומתאימה.
אז ברמה מסוימת החיים שלי "משעממים" עכשיו:
אני מנסה להתמקד בדבר מרכזי אחד והוא הפחתת סבל ועשיית טוב, לעצמי, למשפחתי ובסביבתי.

כשאני כותב את המילים הללו, יש בי חשש שהן ייתפסו כ"קרות" או "אדישות",
שמישהו יפרש אותן כסוג של רוחניות מנותקת בסגנון "הכול לטובה" או משהו כזה.

אני ממש לא חושב במונחים כאלו עכשיו, בתקופה כה מורכבת כשכל כך הרבה אנשים חווים אבל, כאב, עצב, דאגה, פחד חוסר אונים וחוסר וודאות. 

ולצד זאת, כשיש הרבה פחד, כעס וכאב מסביב, וכשיש הרבה אנשים שחווים קשיים וזקוקים לעזרה,
יש גם הרבה הזדמנויות להרבות טוב, לעזור ולתמוך.

בתקופה כזו חשוב לזכור שבכל שיחה או פעולה,
אנחנו מרבים טוב או מעצימים סבל, מפקידים או מושכים אנרגיה.
במיוחד עכשיו, כשרבים מאיתנו בתפקוד חלקי או כזה שאינו מיטבי,
אנחנו עדיין יכולים לעשות כמיטב יכולתנו.
זה באחריותינו ולבחירתנו.
ולפעמים הדבר החשוב והדחוף ביותר הוא לטפל בעצמנו, להחזיק מעמד, 
להתנתק מהחדשות, לצאת להליכה, לאכול או ללכת לישון.

מיקוד בלהרבות טוב, לעצמנו ולאחרים, דרך פעולות שונות,
זו אחת הדרכים הכי אפקטיביות עכשיו לתרום למצב, לסייע לאחרים, ולשמור על עצמנו.
יש אינספור דרכים להרבות טוב בדוגמא הזו, וביניהן,
שליחת הודעת "מה נשמע" למישהו, משחק קופסא עם הילדים שלנו, התנדבות משמעותית,
או תרגול נשימות טלפוני בן כמה דקות להורדת סטרס עם לוחם בחזית שחווה לחץ נפשי.

בין שישי בערב לשבת בבוקר נדמה שהעולם התהפך.
אחד הדברים המאפיינים משברים, הוא שהעולם כפי שאנו מכירים אותו מתנפץ:
תפיסות מתרסקות, אמונות יסוד עמוקות מתערערות או קורסות,
התפקיד והתפקוד שלנו משתנים, ואיתם גם סדר היום, האינטרקאציות וסדרי העדיפויות.
הרציפות הקטועה הזו בין מה שהיה למה שעכשיו, מייצרת תחושת כאוס, חוסר שליטה וחוסר וודאות.

גם אני, כמו כולם, מטולטל ומנסה ליצור לעצמי ודאות מסוימת, להפחית חוסר אונים, להחזיר חלק מהשליטה.
אחת המחשבות שעוזרות לי השבוע היא שעקרונות הליבה שלאורם אני משתדל לחיות לא השתנו או נפגעו.

ברמה מסוימת, לפחות הרציפות הזו נשמרת:
להרבות טוב ולהפחית סבל, להתמקד במעגלי ההשפעה שלי, להחזיק תקווה, לקחת אחריות אישית ולשמור על עצמי.

יש פה גרעין חזק שאם מקפידים עליו הוא בעל כוח אדיר והשפעה עצומה, גם על עצמנו וגם על הסביבה שלנו.

אני מוצא בעקרונות הללו תירגול רוחני-מעשי עמוק ומחובר למציאות, שניתן וחשוב לעשות עכשיו.
הוא כולל לקיחת אחריות אישית על המחשבות-רגשות-מילים-פעולות שלנו,
תוך הכרה גם ביכולת ההשפעה העצומה שלנו להרבות טוב ולהפחית סבל,
וגם באפסות שלנו אל מול כוחות חזקים ורבים שפועלים כרגע.

לאט לאט.
נשימה נשימה.
צעד צעד.
פעולה פעולה.
יום ביומו.

בתפילה לשלומם ולבריאותם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים והמשפחות. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ג'ק וולש נחשב בעיני רבים לאחד המנכ"לים הטובים בעולם.
בשנים 1981-2001 הוא ניהל את חברת ג'נרל אלקטריק והוביל אותה להצלחה יוצאת דופן.
בראיון מרתק שהתפרסם לפני מספר חודשים ב"ניו-יורקר" (למרות שוולש נפטר במרץ 2020)
הוא מתייחס בכמה משפטים (בצורה נדירה ולא אופיינית לו) לילדיו:

כשהתמנה למנכ"ל GE, כך הוא מספר,
הוא רצה להבטיח את עתידם הכלכלי של ילדיו, ובחר להקצות להם כמות מניות מסוימת.
לאחר שנים, בזכות הצלחת החברה, שווי המניות של כל אחד מארבעת ילדיו הגיע לעשרות מיליוני דולרים.
ברטרוספקטיבה של שנים אחרי, וולש מתחרט על הבחירה שלו וחושב שזו היתה טעות שפגעה בילדיו.
הוא מאמין שהם קיבלו יותר מדי כסף ובדיעבד היה פועל אחרת.
לדבריו הם התפתחו בצורה שונה מכפי שהוא קיווה או מכפי שהם היו יכולים להתפתח.

**
המחשבה הראשונה שעלתה לי כשקראתי את הראיון הזה היתה על ילדיו של וולש.
איך זה עבורם לקרוא את המילים הללו מפי אביהם..?

המחשבות הבאות היו על חיי שלי, על ילדיי ועל הוריי.

הנושא הזה מייצג בצורה חדה את המתח המובנה שבין שני תפקידים הוריים חשובים:
האחד – הרצון לעזור לילדינו, לתמוך בהם, לספק להם וודאות ולהגן עליהם.
השני – לאתגר אותם, לעודד אותם להתמודד בכוחות עצמם ולאפשר להם להתפתח.

מי מאתנו לא היה רוצה לתמוך בילדיו ולהבטיח את עתידם הכלכלי?
מי מאתנו לא היה רוצה שילדיו יתפתחו להיות בוגרים ערכיים, עצמאיים, בעלי ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות?

המתח המובנה הזה בין התפקידים רלוונטי להיבטים שונים של תמיכה ואינו מוגבל רק לפן הכלכלי:
– מתי נכון לעזור לילדינו בשיעורי הבית שלהם או בהכנה למבחן, ומתי עדיף לתת להם להתמודד לבד?
– מתי עדיף "להתערב" באירוע שקורה בבית הספר ומתי עדיף לתת להם להתמודד בעצמם?
– מתי כדאי לעצור אותם לפני שהם עושים טעות, ומתי חשוב לתת להם להתנסות גם במחיר של טעות?

איפה עובר הגבול בין תמיכה בריאה וחשובה לבין פינוק יתר שפוגע בהתפתחות?

**
ישנו סיפור ידוע על ילד קטן שמבחין בגוזל המנסה לבקוע מהביצה שבתוכה הוא גדל.
הגוזל הרך מנסה לסדוק את הביצה בעזרת כנפיו העדינות, אך מתקשה לעשות זאת במשך דקות ארוכות.
הילד, מלא כוונות טובות, מחליט לעזור לגוזל ושובר בזהירות רבה את קליפת הביצה.
כשהגוזל מגיח מן הביצה, זה משמח את הילד מאוד.
למרבה הצער, מתברר שכנפיו של הגוזל לא חזקות מספיק ושהוא אינו יכול לעוף.
תפקיד קליפת הביצה היה לעזור לגוזל לפתח את כנפיו בכדי שיוכל לעוף עם בקיעתו מהביצה.
העזרה של הילד שנעשתה מכל הלב ועם כוונות טובות פגעה בצורה חמורה בגוזל ובהמשך חייו.

בסיפור היפה והעצוב הזה, נקודת האיזון הבריא ברורה:
מטרת הקליפה היא לאפשר לגוזל לחזק את כנפיו,
ולכן חשוב לתת לגוזל להתמודד לבדו מבלי להתערב.
הקליפה שחוסמת את יציאתו מהביצה אינה פוגעת בו או מסכנת את חייו –
היא חלק חשוב והכרחי בהתפתחות שלו.

אבל בחיים זה קצת יותר מסובך ופחות ברור.
ובדומה לילד הקטן, או לג'ק וולש, גם כוונות טובות יכולות לעשות נזק.

**
הראיון של ג'ק וולש והסיפור על הגוזל מעוררות בי מחשבות על חיי ועל משפחתי.
גם על חיי כנער בוגר, חייל משוחרר וסטודנט הנתמך ע"י הוריו, וגם על חיי הבוגרים כהורה התומך בילדיו.

כשאני בוחן את המקום שאני נמצא בו כרגע (הסתכלות סובייקטיבית לחלוטין כמובן),
אני שבע רצון מהאיזון שבין ההתפתחות שעברתי, תחושות הביטחון-מסוגלות-עצמאות שפיתחתי,
לבין רמת התמיכה והדחיפה שקיבלתי מהורי.

איך הם עשו את זה..?
מצד אחד הורי עזרו לי כלכלית בתחילת דרכי הבוגרת בצורות שונות
(לדוגמא: תשלום שכר לימוד ועזרה בקניית דירה),
ומצד שני (בשונה מילדיו של וולש) היה ברור לי שזו עזרה זמנית ומוגבלת,
ושעלי לפתח את היכולת לעמוד בזכות עצמי ולדאוג למשפחתי.

השילוב של "תמיכה" ו"מוגבלת" תרם במקרה שלי להתפתחות בריאה.
הוא גם נתן לי נקודת פתיחה משמעותית וחשובה,
וגם הגביר את המוטיבציה שלי להצליח ולעמוד בזכות עצמי.

**
מעניין להקשיב לפרספקטיבה של ג'ק וולש ולבחון את הפעולות של הורינו.

אך חשוב עוד יותר להסתכל קדימה:
מה ניתן ללמוד מהם ואילו תובנות יכולות לשמש אותנו בתפקידנו כהורים?
כיצד חשוב שננהג היום,
כדי שבעוד שלושים שנה, כשנעשה רפלקציה על הבחירות שעשינו עם ילדינו,
נחוש שמחה, שביעות רצון והכרת תודה?

העובדה שאין תשובות ברורות לאיפה עובר קו האיזון הבריא שבין תמיכה-עזרה,
לבין דחיפה להתמודדות עם קושי ופיתוח עצמאות ומסוגלות,
לא מסירה מהאחריות ההורית שלנו להגדיר קו כלשהו ולעבוד לפיו.

ולסיום, לאחר כל מה שנכתב ונאמר, לא תזיק לנו קצת ענווה.

עם כל הכבוד לרצונות, לתוכניות ולפעולות שלנו בנוגע לילדינו, מדובר בחיים שלהם.
ולכן, אם נעשה "טעויות", זה לא בהכרח "דופק" את החיים שלהם,
ואם נעשה הכול "מושלם" (מה זה אומר בכלל..?), זה לא מבטיח שום דבר.

חשוב לזכור:
כהורים, לא משנה כמה אנו נוכחים בחיי ילדינו, כמה יש לנו או אין לנו לתת,
אנחנו רק שחקנים משניים בסרט החיים שלהם, שבו הם השחקנים הראשיים.
מה שאנחנו עושים כהורים משנה ומשפיע, לפעמים אפילו מאוד,
אבל מה שהם יעשו חשוב, ישנה וישפיע הרבה יותר.

החיים של ילדינו הבוגרים באחריותם, לא פחות משהם באחריותנו שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר