תגית: בחירה

שונות בדרכי התמודדות עם המצב

שונות בדרכי התמודדות עם המצב

בהשראת מאמר של אסתר פרל שקראתי אתמול:

אנשים שונים מתמודדים בצורה שונה עם מה שקורה.
דרך התמודדות שעוזרת לנו, עלולה לאיים או להכביד על בני ובנות הזוג שלנו, ילדינו, אנשים שעובדים איתנו.
במצבי לחץ, יש לנו נטייה לחזור לדפוסים המורגלים ולאוטומטים שלנו ולאבד חלק מהגמישות שפיתחנו עם השנים.

לעיתים, מתוך כוונות טובות ומודעות נמוכה, נרצה "להלביש" את דרכי ההתמודדות שלנו על אנשים סביבנו.
אנו מבינים את דרכי ההתמודדות שלנו וכיצד הן מסייעות לנו.
אנו שיפוטיים כלפי דרכי ההתמודדות של אחרים השונות מאיתנו.

**
מספר דוגמאות:

– לחלק מאיתנו יש צורך ביותר זמן לבד בתקופה הנוכחית בעוד שאחרים צריכים יותר זמן ביחד.
– חלק מאיתנו עסוקים מאוד במה עובר על אחרים בימים אלו בעוד שאחרים עסוקים מאוד במה עובר על עצמם כרגע (תשומת לב חיצונית אל מול תשומת לב פנימית).
– חלק מאיתנו מרגישים צורך להתנתק מחדשות ועדכונים בעוד שאחרים כמהים לעוד ועוד מידע.
– חלק מאיתנו מתמודדים בצורה מיטבית בעזרת בניית שגרות חדשות והקפדה עליהן בעוד שעבור אחרים שגרות הן בעלות ערך נמוך שבעיקר מכבידות ומעמיסות.
– לחלק מאתנו היערכות מראש לקראת תרחישים שונים (שאולי יקרו ואולי לא..) מייצרת תחושת אחריות וביטחון התורמים לשקט פנימי, בעוד שאחרים נלחצים מכך או רואים בזה סימן להיסטריה.
– חלק מאיתנו מעדיפים להיות בתנועה ובעשייה שמרגיעה אותם ומספקת תחושת שליטה מסוימת בעוד שאחרים מעדיפים להוריד הילוך, להתבונן ופשוט להיות. (מוכווני העשייה נוטים לראות בהורדת הילוך חוסר אונים ונרפות, בעוד שמוכווני ההוויה נוטים לראות בעשייה מתמדת תזזיתיות וקושי בהתמודדות).
– עבור חלק מאיתנו מתגברת בתקופות כאלו אנרגיה לוגית-לינארית-אנליטית בעוד שאצל אחרים אנרגיה אסוציאטיבית-רגשית-תחושתית.
– חלק מאיתנו מעדיפים חשיבה חיובית ואופטימית המסייעת להם לתחזק את עצמם ולשמור על רמת אנרגיה מסוימת, בעוד שאחרים מעדיפים חשיבה זהירה ממוקדת מניעת-סיכון המסייעת להם לשמור על עצמם ועל היקרים להם ולהנמיך ציפיות לא ריאליות העלולות להביא לאכזבות.

**
מספר המלצות:

התבוננות סקרנית לא-שיפוטית בדרך ההתמודדות שלי: איך אני מתמודד/ת? מה זה משרת אצלי?
התבוננות סקרנית לא-שיפוטית על דרך ההתמודדות של האדם שאיתי/מולי: איך הוא מתמודד? מה זה משרת אצלו? איך דרך התמודדות שלו משפיעה עלי ומה היא מעוררת בי?
שיתוף הדדי (דיאלוג מוכוון למידה והבנה) על דרכי ההתמודדות השונות שלנו (עם בן/בת הזוג, הילדים, שותפים לעבודה).
מהתבוננות עצמית לפעולה: מה מדרך ההתמודדות שלי אני רוצה להשאיר לעצמי ומה אני רוצה לשנות?
מהתבוננות באחר לפעולה: האם יש משהו שאני יכול/ה לעשות שיסייע לאדם שאיתי בהתמודדות שלו?

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הצעד הזמין הבא

הצעד הזמין הבא
 
מדיכאון לייאוש.
מייאוש לכעס.
מכעס לתסכול.
מתסכול לחוסר אונים.
מחוסר אונים לסקרנות.
מסקרנות להבנה.
מהבנה לאמון.
מאמון לביטחון.
מביטחון לקבלה.
מקבלה לשלווה.
משלווה לאהבה.
מאהבה להכרת תודה.
מהכרת תודה לאושר.
 
**
מחרדה לפחד.
מפחד לעצב.
מעצב לחמלה.
מחמלה לפתיחות.
מפתיחות לתקווה.
מתקווה לבהירות.
מבהירות לאחריות.
מאחריות לפעולה.
מפעולה להשפעה.
מהשפעה לשביעות רצון.
משביעות רצון לשמחה.
משמחה להתעלות.
 
**
קשה מאוד לעבור מקצה אחד לקצה אחר.
קל יותר לעבור מהמקום הנוכחי למקום שלידו.
לעשות רק את הצעד הזמין הבא.
 
**
מה המקום שלך עכשיו…?
מה הצעד הזמין הבא שביכולתך לעשות…?
מה הצעד הזמין הבא שבאחריותך לעשות…?
 
לאט לאט…
רק עוד צעד…
ואז… רק עוד אחד…
 
חיים מלאים. היום.
Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מעגלי רגש-פעולה (+ קישור להקלטת הרצאה)

"זה מדהים ששמחה היא החלטה. 
אתה בטוח ששמחה, כמו גם אהבה, 
הן רגשות שבאים לך מבחוץ, לא תלויים בך, 
אבל לאט-לאט אתה מבין עד כמה שמחה ואהבה הן פשוט החלטות. 
אז החלטנו להיות שמחים."

~ מתוך הספר "האידיוט המושלם" מאת אילן הייטנר.

נתקלתי בציטוט הזה לפני מספר שבועות.
מישהי שאני מעריך בחרה לשים אותו כתמונת רקע בחשבון הפייסבוק שלה.

הוא נשאר איתי מאז וחזרתי אליו הבוקר…

**
יש שמחה כרגש ויש שמחה כפעולה.
יש אהבה כרגש ויש אהבה כפעולה.

יש דאגה כרגש ויש דאגה כפעולה.
יש כעס כרגש ויש כעס כפעולה.

**
המון אנשים דואגים עכשיו.
דאגה כרגש.

הרבה מאוד אנשים "עובדים בלדאוג עכשיו".
דאגה כפעולה.

**
הרגשות הם טבעיים, לגיטימיים וחשובים.

כולנו חווים ומרגישים אותם.

חשוב לתת להם מקום, להכיר בהם ולא לנסות להתעלם מהם או להדחיק אותם.
חשוב באותה מידה גם לא לתת להם את כל המקום.
לא לתת להם לנהל אותנו.

**
הפעולות הן תוצר של הבחירות שלנו.

משהו שאנחנו מחליטים ואז מבצעים.
פעולות הן עבודה שאנחנו יכולים לעשות.
פעולות הן בידיים שלנו.
באחריותנו.

**
רגש יכול להניע לפעולה.
כשאני מודאג יכול להיות שאבחר לקרוא כותרות ב-ynet, או לעשות פעילות גופנית כלשהי.

פעולה יכולה לעורר רגש.
כשאקרא עוד כמה כותרות ב-ynet כנראה שהדאגה שלי תתעצם.
כשאעשה פעילות גופנית כנראה שאחוש קצת יותר רוגע ושלווה.

רגש-פעולה הוא מעגל שמזין את עצמו.

יש לנו אפשרות לנתב את מעגל ההזנה הזה. להשפיע עליו.

**
דן לסרי כתב בספרו "הורות לחירות":

"דאגה היא עבודה זרה.
זה משהו שהיא מתקשה להסבירו, והרי ההורות כל כך מלאה בדאגות.
ענייני חיים ומוות אולי בולטים במיוחד, אבל לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא סיבה לדאגה.
דואגים כשהוא רזה, דואגים כשהוא שמן,
דואגים כשהוא מאחר לדבר, דואגים כשהוא מדבר יותר מדי,
דואגים כשאין לו חברים ודואגים כשהוא לא יודע להיות לבד –
דואגים, למעשה, מכל סטייה שיש ביחס לעקומה הנורמלית,
ולבסוף דואגים שמא הוא בכל זאת נורמלי מדי.

עצם השימוש בפועל 'לדאוג', כדי לציין את פעילות הטיפול היומיומית בילדים,
מורה על עוצמת נטייה זו.
עכשיו היא רואה שכל זה הוא בריחה מאחריות ומנוס מהתייצבות.
לא רק שאינו מבטא את האחריות ההורית במיטבה,
אלא הוא התמכרות שאינה מאפשרת לה להתפנות לדבר האחד שכן נמצא באחריותה."

**
חלק מהקוראים עלולים לחוות את הפוסט הזה כביקורת.
כחוסר רגישות כלפי אנשים שאולי נמצאים במצוקה עכשיו.
כהתייחסות שיפוטית קרה ולא חומלת.

אם מישהו "במקום נמוך", מודאג מאוד, מתקשה לתפקד, 
הדבר האחרון שהוא צריך זה שמישהו יטיף לו שהוא עושה משהו לא בסדר.

**
כשאני כותב את הטקסט הזה אני כותב אותי גם לעצמי.

הקטע אינו לעבור ממצב של דאגה והצפה למצב של שמחה ואהבה.

הקטע הוא להבין שזה בידיים שלנו. באחריותנו.

שיש לנו מה לעשות. שאנחנו יכולים.

ואז.. לעשות פעולה כלשהי, צעד קטן ככל שיהיה, בכיוון שמשרת אותנו או משרת אחרים.

שאולי יסייע לנו לעבור מדאגה לקצת קצת פחות דאגה, ולקצת קצת יותר שמחה…
**
2 הזמנות להעמקה ולהמשך למידה:

א. אתמול במסגרת הבלוג היומי כתבתי את "הדאגה שלך לזקנים ולקשישים לא עוזרת להם".

אולי תרצו לקרוא אותו.
ואם אתם כבר שם, תנו מבט גם בשאר הפוסטים היומיים שעלו השבוע.
ב. השבוע קיימתי הרצאה ובה הצגתי מספר כלים מעשיים להתנהלות אישית במצבי חיים אינטנסיביים.

הדגש בהרצאה היה על ניהול עצמי, על פעולות יומיומיות שניתן לעשות, בתקופות אינטנסיביות שבהן יש חשיבות מוגברת לשימור עצמי ולתחזוקה פנימית.

מוזמנים לצפות בהקלטת ההרצאה בקישור הבא.

**
לסיום, ציטוט נפלא נוסף של דן לסרי:

"היא מכירה את הטיעון לזכותה של הדאגה –
שכאשר אדם דואג, הוא ממלא את חובתו כראוי,
שאם לא הייתה דואגת, אולי גם היתה מזניחה את ילדיה.

אבל עכשיו היא רואה את המופרך שברעיון הזה,
הרי היא יודעת שאין קשר בין דאגה לטיפול, אם כבר אז להיפך.
היא יודעת שכל דבר שהיא יכולה לעשות מתוך דאגה,
היא יכולה לעשות טוב יותר מתוך אהבה.

הרעיון ש'צריך לדאוג' הוא סתם תירוץ.
אכן, היא יכולה כעת לראות שדאגה היא  ע ב ו ד ה   ז ר ה ."

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

זמן להנמכת ציפיות ( + הזמנה למפגש בהנחייתי)

זמן להנמכת ציפיות

(בתחתית הפוסט מחכה לך הזמנה למפגש בהנחייתי)

אחת מהסיבות המרכזיות למתח ותסכול שאנשים חווים, היא אי-עמידה בציפיות שהם מציבים לעצמם.

אחת הדרכים הכי אפקטיביות להפחתת מתח ולהגברת שמחה ושביעות רצון היא הנמכת ציפיות.

זה לא נשמע טוב…
צירוף המילים הזה מעורר רתיעה.

בדרך-כלל המושג "הנמכת ציפיות" מתקשר לבינוניות, ויתור עצמי וחוסר שאיפה למצוינות.

**
מחשבה:

במצבים מסוימים חשוב מאוד להציב רף ציפיות גבוה, להימתח ולהתאמץ,
ובמצבים אחרים חשוב דווקא להנמיך את רף הציפיות ולנתב את האנרגיה למקום אחר.

**
הגדרה אלטרנטיבית:

"בינוניות" = הצבת רף ציפיות גבוה תמיד (או רף ציפיות נמוך תמיד) בכל המצבים ובכל הזמנים.

"מצוינות" = בחירה מודעת וגמישה בין רף ציפיות גבוה לנמוך, בהתאם לזמן ולמצב.

**
בין אם הציפיות שאנו מציבים לעצמנו ריאליות ובין אם לאו, מרגע הצבתן, אי-עמידה בהן תעורר בנו מתח, תסכול,שיפוטיות עצמית ורגשות אשם.

כשאנו מאמינים שבתקופה הזו אנו יכולים לתפקד מצוין בכל החזיתות,
לעשות את כל מה שנהגנו לעשות בעבר וגם לג'נגל את כל העניינים הנוספים, אנו (קרוב לודאי..) מציבים לעצמנו ציפיות גבוהות שאינן ריאליות.

אם זה לא הכי חשוב עכשיו, ומשאבי הזמן, הנפש והאנרגיה מוגבלים, אולי זה זמן להנמכת ציפיות.

זמן למינימום הכרחי.

למיקוד במה שהכי חשוב.

**
דוגמא:

הציפייה שילדינו יהיו מתוקתקים, יתחברו לכל המפגשים המקוונים, ישתתפו בכל השיעורים, יעשו את כל המטלות ויעקבו אחרי כל ההודעות, היא ציפייה שיכולה לעורר בנו ובהם מתח, תסכול ולחץ.

ציפייה שאולי כדאי להנמיך כרגע.

במקומה, אפשר לבדוק:
"מה המינימום ההכרחי שהכי חשוב בלימודים השבוע?"
יכול להיות שהתשובה היא שעה-שעתיים לימודים ביום, בנושאים מסוימים, במקצועות מסוימים.
ואת שאר הזמן והאנרגיה שמתפנים, ניתן למקד בדברים חשובים יותר…

חיים מלאים. היום.

לפני מספר דקות שלחתי הזמנה למפגש בנושא "התנהלות אישית במצבי חיים אינטנסיביים". פרטים והרשמה בקישור הבא.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

החיים קורים עכשיו

אם אני מאמין שמה שקורה עכשיו,
הוא בעיה, או תקלה,
שפוגעת בחיי ובתוכניות שלי,
אז אני מחכה שהדבר הזה יעבור, או ייגמר או ייפתר,
כדי שאוכל לחזור לשגרה, לתוכניות, לחיים של לפני, או לתיקון של אחרי.

אם אני מבין שמה שקורה עכשיו זה החיים,
ולא איזושהי תקלה זמנית,
אז אני יכול לבחור כיצד לחיות את חיי היום,
בדיוק במצב הזה ובמקום הזה.

וזה לא אומר בהכרח שהכול לטובה,
או שיש פה שיעור חשוב שעלינו ללמוד,
או שזו דרכו של היקום לשמור על עצמו מפנינו,
או שזה שלב התפתחותי מואץ של האנושות שהגיע זמנו.

זה רק אומר שמה שקורה עכשיו,
כל מה שקורה עכשיו,
זה מה קורה עכשיו,
ושאלו החיים.

וממש עכשיו,
אנחנו יכולים לבחור,
כיצד לחיות את חיינו.

ליתר דיוק,
(בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו)
ממש עכשיו,
אנחנו כבר בוחרים,
כיצד לחיות את חיינו.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

התהוות גומלין

התהוות גומלין
 
אנו מחוברים זה לזה, יותר ממה שנדמה לנו.
משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה יותר מכפי שאנו משערים.
קל להבין את זה במונחים של קורונה.
אנחנו עלולים להיות נשאים ומפיצים של הנגיף, ולהדביק רבים אחרים.
אנשים העומדים לצידנו עלולים להיות נשאים או חולים ולהדביק אותנו.
אדם אחד יכול להדביק עשרות אנשים, מדינה שלמה, עולם.
בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לא.
בין אם אנו מאמינים בכך ובין אם לא.
 
**
חודשים ארוכים לפני הקורונה היינו חשופים למגיפה קשה ומדבקת לא פחות.
היינו נשאים שלה ועזרנו בהפצתה.
עם או בלי ידיעתנו.
גם אנחנו.
לא רק הם.
המגיפה הזו עדיין כאן.
מגיפה של שנאה, של הסתה, של ניכור, של הפחדות.
בדומה לקורונה, גם במגיפה הזו יש סיכוי גבוה שאנו נשאים.
שאנו עוזרים בהפצה המונית שלה.
בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לא.
בין אם אנו מאמינים בכך ובין אם לא.
 
**
ריחוק חברתי (social distancing) ושמירה על היגיינה אישית,
הן אסטרטגיות אפקטיביות הקוראות ללקיחת אחריות על המרחב הפיזי שלנו.
ללקיחת אחריות על עצמנו ועל הסביבה שלנו.
בשלב ראשון חשוב לעצור את ההדבקה.
בשלב השני לטפל במי שחולה בהתאם לחומרת המצב.
 
באופן דומה אנו יכולים לבחור בריחוק מערוצי תקשורת מזוהמים.
מפוסטים, כתבות, כותרות ותגובות הנגועים באנרגיה רעילה והרסנית.
לקחת אחריות על המרחב הרגשי, המנטלי והנפשי שלנו ושל הסביבה שלנו.
בשלב הראשון חשוב לעצור את ההדבקה.
בשלב השני לטפל בעצמנו ובמי שסביבנו בהתאם לחומרת המצב.
 
**
בעוד כמה שבועות או חודשים כשהקורונה תחלוף,
עדיין נהיה כאן עם המגיפה האחרת.
 
אי אפשר רק "לעמוד ליד" מבלי להידבק.
אי אפשר רק "לתת יד" מבלי להדביק.
 
גם אנחנו.
לא רק הם.
 
אנו מחוברים זה לזה, יותר ממה שנדמה לנו.
משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה יותר מכפי שאנו משערים.
 
חיים מלאים. היום.
Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

"מבחן הסבל" של אנשים בארגונים

"אחד המבחנים שמסייעים לנו להבחין בין מציאות לדמיון הוא מבחן הסבל.
אם אתם רוצים לדעת האם דבר מה הוא ממשי, שאלו את עצמכם:
'האם הוא יכול לסבול ?'
כשמקדשו של אל עולה באש האל לא סובל.
כשהדולר מאבד מערכו, הוא לא סובל.
כשבנק פושט רגל, הוא לא סובל.
כשמדינה מפסידה במלחמה, היא לא סובלת.
אפילו העם היהודי מעולם לא סבל.
חייל שאיבד את מאור עיניו כן סובל.
משקיע שאיבד את כל חסכונותיו במפולת בורסה סובל.
עובדת שפוטרה מבנק שפשט רגל סובלת.
פרה שמפרידים אותה מהעגל שלה סובלת.
אלו הם דברים ממשיים.

סבל עשוי כמובן להיגרם כתוצאה מישויות מדומיינות.
כך, למשל, אמונה במיתוסים לאומיים או דתיים עשויה להביא לפרוץ מלחמה שמיליונים ימותו, ייפצעו, או יאבדו את בתיהם במהלכה.
הגורם למלחמה קיים אולי רק בדמיונם של בני האדם – אבל הסבל אמיתי לגמרי.
זוהי בדיוק הסיבה שעלינו להפריד בין סיפורים שקיימים רק בדמיוננו לבין המציאות.
כנראה שאי אפשר לקיים חברה אנושית מורכבת ללא אמונה באיזשהם סיפורים מדומיינים, כגון כסף.
אולם אין פירוש הדבר שאנו חייבים להשתעבד לסיפורים האלה ולאבד קשר עם המציאות.
כדאי לנו לזכור מה באמת קיים,
ולייחס חשיבות רבה יותר לדברים ממשיים מאשר ליצירי הדמיון שלנו. "

~ הקטע מתוך "ההיסטוריה של המחר" מאת יובל נח הררי (עמודים 194-195).

**
השבוע התחדד לי משהו שקשור לעבודה שאני עושה.
"העבודה שאני עושה" (פעולה דינמית), ולא "העבודה שלי" (תואר סטטי).

הבחירה הנוכחית שלי היא לעבוד במסגרות עסקיות וארגוניות, עם צוותים ומנהלים.
זה הדבר העיקרי שאני עושה ברוב שעות הערות שלי, ושממנו אני מתפרנס.

מהות העבודה שאני עושה היא להפחית סבל בקרב אנשים העובדים במסגרות הללו:
לסייע לאנשים שעובדים במסגרות הללו לסבול פחות בהווה, ולהגדיל את הסיכוי שהם יצליחו וייהנו יותר ביחד בעתיד.

"להפחית סבל" נשמע קצת מיושן.

הרבה יותר אופנתי לדבר על הגשמה עצמית, על ייעוד, על התפתחות או על מימוש פוטנציאל.

ובכלל, איך אפשר להגיד "סבל" ו-"הייטק" באותו משפט?
זה לא קצת יציאה מפרופורציות? "צרות של עשירים"?

אני מאמין שמפתח תוכנה בחברה עסקית אינו עושה בהכרח עבודה פחות חשובה או ערכית מזו של מחנכת כיתה, עובד סוציאלי או אח בבית החולים.

תרומתה של מנכ"לית חברת סטארטאפ לחברה ולקהילה, אינה בהכרח פחותה מזו של מנכ"לית עמותה המסייעת לנזקקים.

סבל לא חייב להיות משהו נוראי.
כעס זה סבל.
דאגה זה סבל.
לחץ זה סבל.
אשמה זה סבל.
פחד זה סבל.
תסכול זה סבל.
בלבול זה סבל.
חוסר שקט זה סבל.
אי-נוחות זה סבל.

**
אנשים סובלים כתוצאה מסיפור שהם מספרים לעצמם ושהם מאמינים בו.
לפעמים הסיפור הזה מחובר למציאות ולפעמים לא.

"המנהל שלי לא מעריך אותי", "העובדים שלי מפונקים",
"מגיע לי יותר", "מזלזלים בי", "עושים עלי סיבוב", "אין לי אופק התפתחות", 
"אני חייב לעזוב את העבודה", "אני חייב להישאר בעבודה",
"אין עם מי לעבוד כאן", "אני לא יכול להאמין לו", "אני לא מממש את עצמי",
הן מספר דוגמאות לסיפורים כאלה.

סיפור אחד שאנו מאמינים בו (על עצמנו או על מישהו אחר), יכול לעורר בנו סבל רב.
כשאנו סובלים, איכות חיינו נפגעת.
כשאיכות חיינו נפגעת, אנו עלולים להתבטא או לנהוג בצורה שתעורר סבל אצל אחרים.

באופן ישיר, 
אם אני מאמין ש"המנהל שלי חסר התחשבות ושלא אכפת לו ממני",
כנראה שבאינטראקציה בינינו אומר או אעשה משהו שיעצים את הסבל בתוכי ואולי יעורר אותו גם אצל המנהל שלי.

באופן עקיף,
יכול להיות שהסיפור הזה על המנהל שלי, ישפיע על מעגלים נוספים שלי כגון ילדיי, בן או בת זוגי, 
הוריי, מחנכת הכיתה של בתי, הקופאית בסופר והנהגים ברכבים שלידי.

האינטראקציה שלנו אף פעם אינה עם אדם אחד בלבד.
היא תמיד חסרת גבולות, גולשת ומפעפעת לאנשים נוספים.

**
טיך נהאת האן מתייחס ליכולתנו להפחית סבל או להעצים שמחה כמיומנות.
מיומנות שניתן וחשוב לפתח.
לדבריו, "אפילו עם הרבה רצון טוב, אנו עדיין יכולים לאמלל את האדם שאתנו.
רצון טוב אינו מספיק. אנחנו צריכים ללמוד את האמנות של לשמח אנשים."

בהמשך לקו הזה, 
ניתן להתייחס לאדם המתבטא בצורה מסוימת הפוגעת בנו כאדם פחות מיומן.
באופן דומה, אם התבטאנו בצורה מסוימת שפגעה באנשים חשובים לנו, ייתכן שזה נובע מחוסר מיומנות שלנו.

אני מניח שהמשפטים האחרונים מקפיצים חלק מהקוראים,
שרואים בהם "התייפייפות" או מתן לגיטימציה לאנשים מסוימים להתנהל בצורה שאינה מקובלת.

"הוא התבטא כך בגלל חוסר מיומנות" זה סיפור.
"הוא לא אמור להתנהג ככה" זה סיפור.
"אני צריך להכיל ולהבין אותו" זה סיפור.
"אני צריך לשים לו גבול" זה סיפור.

כשאני עובד עם אנשים, אני עוזר להם לראות את הסיפורים שלהם.
כשאנשים מבינים שיש (או יכול להיות) הבדל בין הסיפור שהם מספרים לעצמם לבין המציאות,
הם יכולים להמשיך לאחוז בסיפור, לבדוק אותו בסקרנות, או לשחרר אותו.

הדגש הוא על יכולים.
בשונה מצריכים, אמורים, חייבים או מוכרחים.
הבחירה היא תמיד שלהם…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

חוסר אונים וחוסר וודאות

קייטי, החתולה שאימצנו לפני כשנה וחצי חזרה הביתה בערב שני האחרון מדממת וצולעת,
אחר שוטטות בת מספר שעות בשכונה.

מעבר לאוזן החתוכה ולפצעים ברגל ובזנב,
היא חזרה עם שביל מתפתל, חשוף ונטול שיער על גבה.

היה משהו מטלטל במראה הזה.
המחשבה הראשונית היתה שמישהו התעלל בה.
כולנו היינו נסערים.

קייטי נכנסה הביתה,
צלעה לה לכיוון המרתף והלכה לנוח.

מטיך נהאת האן למדתי את הדבר הבא:

"כאשר חיות ביער פצועות, הן נחות.
הן תרות אחר מקום שקט מאוד ופשוט שוהות שם מבלי לזוז במשך ימים רבים.
הן יודעות שזו הדרך הטובה ביותר עבור הגוף שלהן להירפא.
במהלך הזמן הזה הן יכולות אפילו להימנע מאכילה ומשתיה.
החוכמה של עצירה וריפוי עדיין חיה אצל בעלי החיים, 
אבל אנחנו בני האדם איבדנו את היכולת לנוח."

~ מתוך "איך להירגע" / טיך נהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)

**
במחשבה שניה לא בטוח שזו התעללות.

הפציעות באוזן וברגל יכולות להיות תוצר של קרב רחוב.
אבל איך מסבירים את השביל נטול השיער על הגב…?
העור החשוף היה ללא סימני כוויה או גילוח.
לא נראה שזה כואב או מפריע לה כשנוגעים במקום החשוף.

שני וטרינרים שונים שראו תמונות וסרטונים של קייטי לא בטוחים שזו התעללות,
אך מתקשים לספק הסבר אחר.

**
מה קורה כאן…?

בניסיון להבין "מה הסיפור" העלינו מספר תמונות של קייטי לקבוצת "חתולים ונהנים" בפייסבוק,
וביקשנו עזרה מחוכמת ההמונים: 
האם מישהו נתקל בתופעות דומות ויכול לסייע ביצירת בהירות?

קיבלנו מאות תגובות.

הרוב המכריע היו באחד מהסגנונות הבאים:
– שיפוטיות כלפינו על שאנו מאפשרים לחתולה שלנו להסתובב מחוץ לבית.
– שיפוטיות כלפי חלאות האדם שמסתובבים ביננו ומתעללים בבעלי חיים.
– שיפוטיות על כך שלא לקחנו את קייטי לוטרינר במהירות הנחוצה ושאנו מזניחים את הטיפול בה.
– אזהרה לא להתקרב לקייטי מחשש למחלת עור כלשהי שאנו עלולים להידבק בה.
– השערות שונות ומשונות לגבי מה יכול להסביר את הסיפור.

"חוכמת ההמונים" היא לא תמיד חוכמה.
לפעמים היא לא יותר מאוסף הפחדים, השיפוטים והכעסים המושלכים לעברנו.

זוג חברים שלי עובר תהליך שינוי משמעותי עכשיו.
אנשים שנחשפים לכך, "שופכים" עליהם את אוסף הפחדים, השיפוטים והאמונות שלהם,
המתעוררים בהם כשהם שומעים על תהליך השינוי.

**
כשקייטי חוזרת פצועה הביתה, זה הרבה מעבר לקייטי.

מהר מאוד זה הופך להיות הסיפור שלנו.
לצד מה שהיא עוברת, יש את מה שאנחנו עוברים.
חלק גדול מהעניין הוא לא רק הטיפול בה והנוכחות איתה,
אלא גם הטיפול בנו והנוכחות עם עצמנו.
עם מה שכל זה מעורר בנו.

**
יום-יומיים אחרי, קייטי מתאוששת.
הצליעה נעלמת בהדרגה.

היא מבקשת לצאת שוב החוצה.
מצב הרוח שלה טוב, רגיל.

יכול להיות שקייטי הסתובבה בשכונה ועברה התעללות.
יכול להיות שלא.

בשלב זה איננו יודעים.
ואולי לא נדע.

ארבעה ימים אחרי, קייטי מרגישה הרבה יותר טוב וחזרה לתפקוד כמעט מלא.
לנו עדיין אין לנו מושג…

**
קשה לקבל את המצב הזה:
את חוסר הוודאות לגבי מה שאירע,
ואת חוסר האונים לגבי מה שעלות לקרות.

הסיפור של קייטי הוא רק דוגמא.

חוסר האונים וחוסר הוודאות נוכחים גם במקומות נוספים בחיינו:
עם אנשים שחשובים לנו, בעבודות שלנו, בענייני בריאות ועוד.

אנחנו לא תמיד יכולים להסביר כל מה שקרה אתמול,
והאמת היא שאין לנו וודאות מה יקרה מחר.

יש לנו השפעה רבה על היבטים שונים של חיינו,
אך השליטה שלנו מוגבלת.

לארעיות ולאקראיות יש משקל גדול.
אולי גדול יותר ממה שהיינו רוצים.

**
במהלך השנים האחרונות כתבתי מעל 2000 פוסטים בבלוגים שלי.

"לנהל עובד שאיננו" הוא הפוסט שנוגע בי ומשפיע עלי יותר מכל פוסט אחר.

יש משהו ברעיון האקראיות שיכול להרתיע ולשתק.
עבורי יש בו תזכורת חשובה ומעוררת:

איך אני בוחר לחיות היום,
במה אני בוחר להתמקד,
עם מי אני בוחר להיות, 
ומה אני בוחר לעשות,
כשאני מבין שהכול זמני,
שיש לי השפעה גדולה,
ושאין לי שליטה…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

להיות כאן ועכשיו

להיות כאן ועכשיו

בסשן הסיום של הקורס, רונה ואני ביקשנו מהמשתתפים לעמוד ליד הדבר האחד (מתוך כ- 16) שהם היו רוצים לפתח אצלם.
להכניס יותר לחייהם.

כשליש מהמשתתפים בחרו באותו נושא מסוים.
כל שאר המשתתפים התפזרו בין שאר 15 הנושאים.

מעניין.

עבור אף אחד מהמשתתפים הנושא המסוים הזה אינו חדש.
כולם שמעו עליו ומכירים אותו.
הנושא הזה הוצג בבוקר היום הראשון, לפני כשלושים שעות,
ומאז במשך יומיים אינטנסיביים, 
נגענו בהמון נושאים נוספים.

ובכל זאת, שליש מהמשתתפים בחרו בו.

בקורס אנו קוראים לזה "להיות כאן ועכשיו".
אני קורא לזה נוכחות.

**
נוכחות

הרצון והיכולת להיות עם אדם או נושא מסוים, במקום מסוים.
האדם יכול להיות מישהו אחר (חבר, בן זוג, ילד, לקוח, …), או אנחנו עצמנו.

להיות במקום שאנו נמצאים בו, עם האדם שחשוב לנו להיות איתו.
פיזית, רגשית, מחשבתית.
בתשומת לב מלאה.
בהקשבה.

**
אחריות

יש לנו אחריות.
להיות במקומות שחשובים לנו, 
עם האנשים שחשובים לנו.

לתפיסתי, הדרך שבה אנו משקיעים את תשומת לבנו במהלך השבוע,
משקפת את סדרי העדיפויות שלנו.

האנשים והנושאים שאנו מקדישים להם תשומת לב,
הם מראה לסדרי העדיפויות שלנו בחיים.

בריאות. אנשים. עבודה. משפחה. חברים. למידה.
מערכות יחסים. קריירה. שינה. חברים. קהילה …

אם יש משהו חשוב מאוד, אדם או נושא, 
שאיננו מקדישים לו את הזמן ואת תשומת הלב שהיינו רוצים,
אז לפחות כרגע, הוא לא חשוב מספיק עבורנו.

כנראה שיש דברים אחרים שאנו מתעדפים גבוה יותר.
מסיבות שונות.

**
בחירה

יש לנו יכולת לבחור.
להשקיע יותר או פחות תשומת לב במשהו.
להגיד "לא" ולהגיד "כן".
עם כל האילוצים והמגבלות.

אחת המנטרות שאני משנן לעצמי:

"זמינות למי ולמה שחשוב כרגע,
פחות זמינות למי ולמה שפחות חשוב כרגע,
אי-זמינות למה שלא חשוב כרגע."

בדגש על כרגע.
זה מאוד דינמי.

הבדיקה מה יותר חשוב כרגע ומה פחות חשוב כרגע,
מחדדת מודעות ומגבירה אחריות.

**
עצב וכאב

אתמול בדרך לעבודה דיברתי עם חבר.
למרות שהנושא היה חשוב ואפילו דחוף,
סיימנו את השיחה לאחר כחצי שעה לפני שמיצינו את העניין,
כדי שאספיק להתכונן לקורס שרונה ואני העברנו.
בסיטואציה אחרת, היינו ממשיכים לשוחח עוד כשעה.
באסה.

בזמן שדיברתי עם אותו חבר, 
לא דיברתי עם אדם אחר שעובר משהו עכשיו.
שאני חושב עליו ושרציתי מאוד לדבר איתו. 
להקשיב לו. 
להיות איתו. 
עכשיו.
אני לא בטוח מתי יצא לנו לדבר…

ברגע נתון אנו יכולים להיות במקום אחד, עם אדם אחד.
ובזמן שאנו איתו, אנו לא עם אנשים אחרים.
הזמן שלנו אינו אינסופי.

אני נמצא עם פחות אנשים ממה שהייתי רוצה,
ופחות זמן ממה שהייתי רוצה.

יש משהו כואב ועצוב במחשבה הזו.

אם רק הייתי מקדיש עוד קצת זמן או תשומת לב לאדם הזה או לנושא הזה,
אולי דברים היו משתפרים. 
ייתכן שהייתי עוזר. 
משהו היה קורה.

וכשאני לא מקדיש את תשומת הלב שהייתי רוצה,
יכולים להיות לכך מחירים. 
יש לכך משמעויות.

**
חמלה וקבלה

אנחנו יכולים להלקות את עצמנו שאיננו עושים מספיק.
שאיננו מקדישים מספיק תשומת לב לאנשים ולנושאים חשובים בחיינו.

שהרי אם יש לנו בחירה ואחריות, וזה לא קורה, ברמה מסוימת אנו "אשמים".

שיח פנימי של האשמה וייסורי מצפון יכול להיות הרסני.

יש לנו אחריות ואנחנו יכולים לבחור איפה ועם מי להיות.
אבל איננו יכולים להיות בכל מקום שאנו רוצים, עם כל אדם, בכל רגע נתון.
כשאנו אומרים "כן" למשהו או למישהו, 
אנו גם אומרים "לא" למשהו או למישהו אחר.

חשוב להכיר במוגבלות שלנו.
במגבלות ובאילוצים שלנו.
באנושיות שלנו.

חשוב ללמוד לחיות עם עצמנו בקצת יותר חמלה, רכות וקבלה.

לפתח את היכולת להיות נוכחים עם עצמנו.
נוכחות גם עם הכאב והעצב שאנו חווים.

**
ענווה

לפעמים הצורך לעזור ולהיות נוכחים, משרת בעיקר אותנו.

אנו נמשכים להזדמנות לשחק את תפקיד הגיבור או המצילה.
זהו תפקיד נחשק. 
האפשרות להיות משמעותי עבור אדם אחר קורצת ומפתה.

אנו מזדהים עם הכאב, הפחד או המצוקה של האדם שאתנו,
חשים במתח שהוא חש ורוצים לעשות משהו כדי להקטין את המתח הזה.
לא רק אצלו. 
גם אצלנו.

יכול להיות שברמה עמוקה כלשהי, 
איננו מאמינים שהאדם יכול להסתדר בעצמו.
איננו סומכים עליהם או בוטחים בהם מספיק.

קצת יותר ענווה…

כנראה שאנשים סביבנו יכולים להסתדר עם קצת פחות נוכחות שלנו.
העולם ימשיך להתנהל גם אם לא נהיה בו בדיוק כפי שאנו רוצים.
כשם שאנו יכולים ומסוגלים, כך גם אנשים אחרים…

מותר לנו לרדת ממשמרת לפעמים…
לקחת מרחק, 
להתנתק,
לנוח.

אולי אפילו נגלה שזה עושה טוב.
לא רק לנו.
גם להם.
ולעולם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

מה שחשוב באמת

"במאה הקודמת ביקר תייר באמריקה אצל הרב הידוע, חפץ חיים, בפולין.
הוא נדהם למצוא את הרב יושב בחדר פשוט שהיו בו ספרים רבים, שולחן וספסל.
'אמור נא לי, רבי,' שאל התייר, 'איפה כל הרהיטים שלך?'
'איפה הרהיטים שלך?' שאל החפץ חיים.
'שלי?' תמה התייר האמריקני. 'אני רק אורח כאן.'
'גם אני,' אמר הרב, 'גם אני.' "

~ מתוך מעשיות חסידים (הציטוט מהספר "הזמנה לשקט שבפנים" מאת ג'ק קורנפילד)

**
במפגש השביעי של תכנית "7 ההרגלים" הזמנתי את המשתתפים לבדוק עם עצמם מה צריך לקרות השבוע בכדי שזה ייחשב שבוע טוב עבורם.

יש משהו מעניין בתרגיל הזה.
התשובה הראשונית בדר"כ כוללת רשימה ארוכה של דברים, תנאים, מטלות ומשימות.
רשימה שהיא הרבה מעבר למה שבאמת חשוב, הרבה מעבר ל"ספרים, לשולחן ולספסל."

לפני זמן מה העליתי את השאלה הזו בפני אחת המנהלות שאני מלווה.

– "מה צריך לקרות השבוע בכדי שזה ייחשב לשבוע טוב מבחינתך?".

היא חשבה לרגע ואז "ירתה" לעברי רשימה של כ-12 דברים שחשוב לה לעשות השבוע בעבודה, עם המשפחה, בבית.

– "או קיי, אז יש את 12 הדברים הללו שחשוב לך לעשות בכדי שתחשיבי את השבוע הזה כשבוע טוב," סיכמתי, "ומה אם תצליחי לעשות רק 11 מתוך ה-12? איך השבוע הזה ייחשב מבחינתך?"

– "לא מספיק טוב. חשוב לי לעמוד בכל מה שאני מגדירה לעצמי. ומעבר לזה.." השיבה.

שתקתי… נתתי לאמירה הזו להדהד כמה שניות…
היא שתקה ביחד איתי, מודעת למשמעות העצובה שבתשובתה…

יש משהו טרגי בלנסות לנצח במשחק שלא ניתן לנצח בו.

**
חמשת החוקים של משחקים שלא ניתן לנצח בהם:

א. מטרת המשחק: לעשות הכול, כמה שיותר, באיכות מעולה ובזמן.

ב. הצלחה = 100% מהדברים נעשים באיכות מעולה, בזמן ולשביעות רצון של כולם.
(דברים = משימות, שיחות, פרויקטים, מערכות יחסים, מטלות ועוד).

ג. כישלון = פחות מ 100% מהדברים נעשים באיכות מעולה, בזמן ולשביעות רצון של כולם.
(99.9% = כישלון).

ד. במקרה של כישלון יש לחפש את האשמים ולהעניש אותם.
ד-1. במסגרת חיפוש האשמים אנחנו מועמדים מרכזיים.
ד-2. עונשים יכולים להיות מגוונים ויצירתיים: בושה, רגשות אשם וייסורי מצפון הן רק 3 דוגמאות.

ה. הצלחה היא רגעית בלבד.
ה-1. במקרה של הצלחה יש להמשיך מייד הלאה (שהרי תמיד יש עוד מה לעשות).
ה-2. לחגיגה ולעצירה אין מקום, שכן הן מתכון בטוח לכישלון עתידי.

**
אנשים רבים שאני מכיר משחקים במשחק שלא ניתן לנצח בו.
יש כאלו שמשחקים בו לכל אורך חייהם.

יש משהו טרגי בלנסות לנצח במשחק שלא ניתן לנצח בו.
בלקחת כמובן מאליו את שאינו מובן מאליו.
בלהתמקד בחצי הכוס הריקה.
בתוכנו מסביבנו.

לא חייבים לשחק לפי 5 החוקים הללו.
אפשר לשחק אחרת…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter