ארכיון חודשי: מאי 2016

כ"ג אייר – חיים בקופסאות

זה מגיע במשקל של 0.5, 1 או 1.5 ק"ג.
אף פעם לא 1.238 ק"ג.

הישיבה תהיה בת חצי שעה, שעה או שעה וחצי.
ישיבה באורך 43 דקות אינה אופציה.

אפשר להזמין גדול, בינוני או קטן.
אפשרות אחרת לא קיימת.

אתה יכול להיות שכיר או עצמאי.
את יכולה לעבוד במשרה מלאה או בחצי משרה.

הפגישה הבאה תתחיל ב 10:30 או ב 16:00.
לעולם לא ב 11:37.

עמלת התיווך תהיה בגובה 1% או 1.5%.
על 1.23% לא מדברים.

**
יש משהו מאוד נוח במספר פשוט, עגול וברור של אפשרויות.
ויש בזה גם משהו מתעתע, מגביל ומקבע.

אנחנו יצורים אנושיים, החווים תהליכים חיים בעולם משתנה.
יש דברים שקשה, בלתי אפשרי או לא נכון, להכניס לקופסאות.
אנשים, אנרגיה, בהירות, לחץ, אהבה, התלהבות, פחד, יצירתיות, כעס ותשומת לב
אינם מגיעים באריזות ברורות או במספרים שלמים.

**
מעניין לבדוק:
איזו קופסא פוגעת בחשיבה שלך כרגע?
אלו אריזות אתה מלביש על אחרים?
איזו מסגרת מקובעת מגבילה את חייך?

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כ"ב אייר – מסביב לשעון

אולי…
יש משהו מרגיע בכך שיש לך כרגע כל כך הרבה אתגרים.
יש משהו מעודד בכך שאת חווה עכשיו המון קשיים.

לאור ריבוי האתגרים, הקשיים והבעיות
אם משהו ייפול, ייכשל או לא יצליח,
זו לא תהיה הפתעה.

העניין באמת מורכב.
נראה שלאף אחד אין פתרון פשוט
או דרך ברורה לשיפור המצב.

במקרה כזה, כנראה שאף אחד,
או לפחות רוב האנשים,
לא יאשימו אותך.
כולם יבינו.
ויתמכו.

אחרי הכול…
את עושה "כל" מה שאת יכולה.
אתה עובד מסביב לשעון.
אתה משתדל מאוד.
את מותחת את עצמך.

אי אפשר להגיד עליך שאתה לא מתאמץ.
כולם רואים שאת עושה מעל ומעבר.

**
אגב…
יכול להיות שאולי…
עמוק בפנים,
יש משהו בך שמעדיף להמשיך לקרוע את עצמו בעבודה קשה
ולעשות את המיטב (הקצת עמום)
מאשר להתחייב לספק את הסחורה
ולקחת אחריות על מה שקורה?

יש מצב שמשהו בך, משהו עייף ומיואש, אפילו קצת מקווה שהכול כבר יתרסק
כדי שתוכל להתחיל מחדש?

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כ"א אייר – הישרדות סופרמרקט

כשיצאתי לצוד מזון ביום שישי האחרון
לא חששתי שאמות, שאשאר רעב,
שאחזור בידיים ריקות או שאעמיד את עתיד משפחתי בסכנה.
כשעזבתי את ביתי הממוזג עם מכוניתי הממוזגת
לכיוון הסופרמרקט הממוזג הקרוב,
ידעתי שההיעדרות תהיה קצרה ושאשוב במהרה.
כדי לא לאמץ יותר מדי את שריריי ואת גופי
חניתי בסמוך לפתח החנות ומייד אספתי עגלת גלגלים
ששירתה אותי בנשיאת השלל הרב שליקטתי.

**
מעניין שלמרות התנאים המיטביים הללו משהו בי חווה לא מעט סטרס במהלך שעת הקניות:
כעסתי כשהיה נדמה לי שהעובדים במעדנייה מורחים את הזמן בכוונה.
נדרכתי כשחשבתי שהעובד בקצבייה מנסה לדחוף לי בשר לא מספיק איכותי.
– חשתי הצפה כשהתלבטתי בין מגוון של מוצרים, סוגים ומבצעים (ולא היו לי תשובות ברורות ברשימה… )
– כדי להגביר אפקטיביות לקחתי מספר מתור מסוים ורצתי להספיק לסיים איסוף באזור אחר.
– מכיון שחששתי שהמספר שלי יחלוף, קפצתי מדי פעם הלוך וחזור לבדוק מה המצב.
התלבטתי באיזה תור הכי כדאי לי לעמוד ומה מכולם מתקדם הכי מהר.
האשמתי את ההיא בתור ליד שנראתה לי מנצלת את הקופה המהירה כשברשותה יותר מעשרה מצרכים.
נלחצתי כשלא הייתי בטוח אם אספיק להגיע לבית הספר לאיסוף הילדים בזמן.
נדרכתי כשהיה נדמה לי שמישהו מנסה לעקוף אותי בתור לקופות.

**
יכול להיות שלפני "כמה שנים" כשהסתובבתי בסוואנה או ביער,
חשתי פחות סטרס ממה שחשתי בסופרמרקט ביום שישי האחרון?

ומה לגבי הסטרס שאני חווה ביום רגיל בעבודה?
מכמה עשרות אימיילים בתיבת הדואר שלי?
מלקיחת החלטה לגבי קניית מכשיר חשמלי כלשהו?
מנסיעה בכביש פקוק בדרך לאנשהו?
מבחירת החופשה הבאה שלי?
ממשהו שעובר על ילדיי בבית הספר?
מהדילמה של איפה נחגוג את החג הבא?
מעשרות דברים שאני חושב שאני צריך/חייב/מוכרח לעשות ולא מספיק להגיע אליהם?

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כ' אייר – החלטה מתוך פחד

חידוש רישיון נשק:
109 ₪ בדיקת רופא.
180 ₪ אגרת רישוי.
220 ₪ הדרכת מטווח.
140 ₪ 50 כדורי אקדח.
שעה וחצי במטווח.
שעה בקופת חולים.

**
למה לחדש?
"ליתר ביטחון".
"שיהיה".
אחרי כן לאפסן את האקדח
ובשאיפה לשכוח ממנו עד מאי 2019.

למה לא לחדש?
כי כנראה לא באמת צריך את זה.
כמו שלא היה צריך את זה בעשרים השנים האחרונות.

כי מעצבן לשחק לפי חוקי "המערכת" שמנצלת את המצב:
109 ₪ על חמש דקות של הצצת רופאת משפחה במחשב.
180 ₪ על הליך רישום אוטומטי ללא מגע יד אדם.

כי נמאס לקדם את תרבות צרכנות היתר
של גורמים שונים הגוזרים קופון רק מפני שהם יכולים.

**
להחלטה מתוך פחד יש מחיר.
במקרה הזה כמה מחירים:
649 ₪.
שעתיים וחצי.
צייתנות לחוקי משחק שאינם מתאימים.

חשוב לזכור:
יש לנו ברירה.
אנו יכולים לבחור כך או אחרת.
מרגע שהחלטנו, חשוב לעמוד מאחורי הבחירה.
להתלונן, לרטון או להאשים אחרים זו בריחה מאחריות.

**
גם הפעם חידשתי.
לפחד יש כוח.
יצר ההישרדות חזק ואינו בהכרח הגיוני.
מודעות לא תמיד מספיקה.
לפעמים לוקח זמן להשתחרר מ"המטריקס".
נראה מה יהיה ב 2019…

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

י"ט אייר – 5 חגיגות שכמעט ופספסתי השבוע …

(**בתחתית מסר זה ישנה הזמנה לסדנאות תקשורת מקרבת למנהלות ומובילים**)

1.
התשובה שקיבלתי מרופאת המשפחה
לגבי נקודת החן שהסרתי לפני מספר שבועות.
הכול בסדר.
היא תקינה.
וגם האזור.
הרופאה עדכנה אותי בעשר שניות.
כמה מילים.
לא היו זיקוקין דינור.
תוצאות הבדיקה לא מפתיעות.
לא הייתי לחוץ.
הערכתי שזה המצב.

ועדיין…
באותן כמה מילים ועשר שניות
חיי היו יכולים לקבל מסלול אחר.
כמעט ושכחתי מזה
שכן כמה דקות אחרי כן,
כבר הייתי עסוק בדבר הבא.
חגיגה.

2.
משחק כדורגל השבוע.
הפסדנו וסיימנו את חלקנו בטורניר.
זה לא כיף.
מתסכל.
אני מעדיף לנצח.

אבל…
השבוע שיחקתי,
לראשונה מזה מספר שבועות,
משחק שלם.
הגוף החלים מהמתיחה בשריר
ואפשר לי לרוץ, לנוע, לשחק,
בחופשיות יחסית.
משהו שכל-כך היה חסר לי בחודש האחרון
ושהתגעגעתי אליו.
חגיגה.

3.
שתי סדנאות בכנס הקלפים של אלה ומירי השבוע.
ברגע שאחרי יצאתי לא הכי מרוצה.
קצת מאוכזב.
מעצמי, מהסדנה, מההתנהלות.
עלתה בי מחשבה שההשקעה הרבה לא בהכרח השתלמה.
התעוררו כמה סימני שאלה להמשך.

עד ש …
תשומת הלב עברה למשהו מיוחד שקרה הפעם:
ההצטרפות של בני לסדנאות וליום כולו –
ארגון החדר והשולחנות ביחד,
הציפייה לפני שכולם נכנסים,
ההנחיה המשותפת,
השיחות בינינו לפני, תוך כדי ואחרי.
האינטראקציה עם המשתתפים,
ההתלהבות, התרגשות, הגאווה.
שלו.
ושלי.
משהו שמעולם לא עשינו עד כה.
חגיגה.

4.
יציאה לתהליך משותף עם הנהלה של ארגון מסוים.
מפגש פתיחה שהתפתח ששונה ממה שדמיינתי.
תוך כדי הסשן שמתי לב למתח וללחץ.
לקושי של משהו להתקדם.
לחשש שאנשים יתאכזבו, יתנתקו.
יאבדו אמון.
בתהליך.
בי.

ואז…
לאחר המפגש לקחתי כמה רגעים עם עצמי
והתחלתי לראות :
את השותפות שנבנתה ומתפתחת
עם מנהל הארגון ועם מנהלת משאבי האנוש.
את המוכנות והאומץ להתמודד
עם אתגר מורכב, חי ומשמעותי.
את ההתלהבות והבהירות שזה "שדה"
שאני "משחק" בו וששם אני רוצה להמשיך.
את הגדילה והלמידה שנמצאת במקום הזה.
עבורי. ועבורם.
חגיגה. 

5.
השיחה
שבה שיתפנו במשהו שמעסיק אותנו
ושחי בנו כרגע.
שיחה "רגילה" של כמה דקות.

אלא ש…
היה באמת חשוב לנו לראות זה את זו
והצלחנו להקשיב.
ולכמה רגעים,
הצלחנו לצאת מהמרוץ,
היית אתי והייתי אתך,
ומשהו זז.
כשאני מצליח לעצור,
אני נזכר שוב ושוב,
איזו זכות זו עבורי שאנחנו חברים,
ושאנו מצליחים לייצר את זה בינינו
פעם ועוד פעם.
חגיגה.

*****
החגיגות הכי גדולות
שכמעט ופספסתי השבוע
היו הרגעים הללו ואחרים שדומים להם.
די טרגי בעיני שכל כך קל להחמיץ
חגיגות כה משמעותיות.

הפוסט היומי שכתבתי אתמול
"האתגר האמיתי של חצי הכוס"
מתייחס לזה מזווית נוספת.

באתר הבלוג היומי שלי
תמצאו פוסטים נוספים שנכתבו השבוע:
במבחן התוצאה, אני נאלצת לדחות את פגישתנו,
כשנפגשנו היום, 387 צעדים, ערך לא שקוף.

ניתן להירשם לבלוג בקישור הבא
ולקבל את הפוסט ישירות למייל
יום – יום, טרי טרי.
( אם אתם רשומים והפסקתם לקבל את המיילים,
בדקו בספריית ה spam שלכם… )

*****
במהלך חודש יוני אעביר 3 סדנאות תקשורת מקרבת
המיועדות למנהלות, מובילי שינוי, מנהיגות ויזמים
אשר תתמקדנה בעולם העבודה, פרויקטים והובלת שינוי.

– יום רביעי הקרוב 1/6 במושב מזור
– יום חמישי 9/6 באלון הגליל
– יום חמישי 23/6 בקיבוץ גת.

עד כה נרשמו לכל אחת מהסדנאות כעשרה משתתפות ומשתתפים.
נותרו מספר מקומות אחרונים בכל סדנה.

פרטים מלאים והרשמה בקישור הבא.

שתהיה שבת של שלום,
עם הרבה עצירות וחגיגות,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

י"ח אייר – האתגר האמיתי של חצי הכוס

יש אנשים שמסתכלים על כוס
ורואים את החלק המלא שלה.
אחרים מסתכלים על אותה כוס
ורואים את החלק החסר שלה.

עבור אנשים וארגונים רבים
האתגר אינו כיצד לראות את החלק המלא,
(הם רואים אותו … )
אלא כיצד להוריד הילוך,
להמשיך להסתכל עוד קצת על אותה הכוס,
להכיר בהישג,
(החוזה, הפרויקט, הסדנה, הארוחה, החופשה,
מערכת היחסים, ההתמודדות, ההתקדמות, …)
לפרגן לעצמך ולאחרים
ולחגוג את מה שיש לפני שרצים הלאה.

**
בכל רגע נתון ישנה כוס אחרת שעדיין אינה מלאה.
בכל רגע נתון אפשר להתחיל לרדוף אחר כוס חדשה,
ריקה יותר, גדולה יותר, מאתגרת יותר.

יכול להיות שהעניין הוא פחות מה את רואה כשאת מסתכלת על הכוס
ויותר על איזו כוס את מסתכלת או באיזו תדירות אתה מחליף את הכוסות שלך.

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

י"ז אייר – במבחן התוצאה

במהלך שלושת הימים האחרונים, שבין מוצאי שבת לשלישי בערב
קבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב "הפסידה" שני תארים.

בשורה התחתונה, במבחן התוצאה,
היא סיימה את העונה עם אפס תארים.
בתסריט אחר, צפוי יותר,
היא היתה יכולה לסיים עם תואר אחד לפחות.

**
לפעמים ההבדל בין עונה "מצוינת" (שני תארים)
לבין עונה "גרועה" (אפס תארים) הוא דק מאוד.

באותו אופן גם ההבדל שבין עובד "מצטיין" (היבחרות לתפקיד מסוים או קידום בדרגה)
לעובד "ממוצע" (אי היבחרות או השארות בדרגה) יכול להיות דקיק ומתעתע.

**

שש מחשבות:
1. ההגדרות שאנו ממציאים לעצמנו ("מצוין", "ממוצע", "גרוע") ישפיעו על תחושותינו ועל תפיסת המציאות שלנו. כדאי לבחור אותן בקפידה.
2. בין התווית שנתנו לעצמנו או שקיבלנו ממישהו לבין מה שקורה באמת יש מרחק. כזה או אחר.
3. שני בני אדם (או קבוצות) בעלי תוויות שונות יכולים להיות הרבה יותר קרובים ממה שנראה.
4. כמנהלים / הורים / מאמנים – חשוב להיות מודעים לתווית הדיכוטומית והחלולה שאנו מדביקים לאחרים או לעצמנו.
5. כעובדים / ילדים / מתאמנים – חשוב להיות מודעים להשפעה של תווית כזו או אחרת עלינו ולא לתת לה לנהל או להגדיר אותנו.
6. גם במקרים שבהם משהו נקבע עפ"י השורה התחתונה (תואר, מבחן, ראיון) כדאי לזכור את הדרך ולתת לה משקל ותשומת לב. בטווח הארוך זה משתלם מאוד.

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ט"ז אייר – אני נאלצת לדחות את פגישתנו

הודעה שקיבלתי הבוקר:
"אני נאלצת לדחות את פגישתנו בגלל …. "

לא נכון.

יכול להיות שאת:
בוחרת לדחות את פגישתנו,
או
רוצה לדחות את פגישתנו,
או
מעדיפה להקדיש את הזמן למשהו אחר.

גם אם מאמינה
שאת נאלצת / מוכרחה / חייבת / צריכה לדחות את פגישתנו
ושאין לך אפשרות אחרת,
זה לא המצב.

אל תתחבאי מאחורי תירוץ של חוסר ברירה.
אף אחד לא מכריח אותך.
זו הבחירה שלך.
תמיד.

וזה בסדר.

מעבר מחשיבת נאלץ-צריך-חייב-מוכרח
לחשיבת רוצה-בוחר-מעדיף משנה חיים.

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ט"ו אייר – כשנפגשנו היום

היה חשוב לי לדבר אתך היום ולעדכן אותך בהחלטה
למרות שידעתי שזה משהו שפחות תאהב לשמוע.
העדפתי לעשות את זה בעצמי כדי שתשמע את זה ממני ולא מאחרים.
בחרתי לדבר אתך ולא לשלוח הודעה או מייל.
עם כל אי הנעימות וחוסר הנוחות רציתי שתכיר את זה.
היה יותר קל להימנע מהשיחה או להחליק אותה,
לתת לך לשמוע על זה בדיעבד או לגרום לך להבין בדרך עקיפה.
אני חושב שזה לא היה משרת אותך.
או אותי.

**
היתה שיחה לא פשוטה.
הופתעת, לא הסכמת, התאכזבת, כעסת.
כנראה שגם נפגעת.
אתה חושב שיש פה טעות ושנעשה לך עוול.
יכול מאוד להיות שאתה צודק.
יכול מאוד להיות שאני מפספס משהו.
אין בי וודאות גמורה או ביטחון מלא לגבי ההחלטה.
לקחתי החלטה שאני מאמין שהיא מיטבית כרגע
בעולם המורכב שאתה ואני חלק ממנו.

**
כשדיברנו היום,
החזקתי כוונה לשרת אותך.
להתייחס אליך בכבוד.
לראות אותך כאדם.
ליצור בהירות.
לשתף בכנות.
להקשיב באמפטיה.
לחפש גם את טובתך.
לאפשר לך ללמוד.
לתרום לך בצורה כלשהי.

איני בטוח שהצלחתי.
אני מקווה שכן.

**
כשנפגשנו היום,
הזכרתי לעצמי בהרבה ענווה שאנו בעצם שווים.
אמנם הפעם,
אתה היית בתפקיד כזה ואני בתפקיד אחר.
אבל ברור לי שבפעם הבאה שניפגש,
זה עם זה או עם אחרים,
אנו יכולים בקלות למצוא עצמנו בתפקידים הפוכים.

חיים מלאים. יום יום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

יד' אייר – 387 צעדים

היום* בדרך לביה"ס דיברנו על גיל.
הוא אמר שהוא רוצה להיות כבר בן שבע כי שבע זה גדול.
החיים מתחלקים לעד שבע ולאחרי שבע.
עד שבע זה הקטנים ומשבע זה הגדולים.
הוא רוצה להיות כבר גדול.

סיפרתי לו שיש אנשים שתמיד רוצים להיות בגיל אחר.
כשהם קטנים הם רוצים להיות גדולים
וכשהם גדולים הם רוצים להיות קטנים.
ואז תמיד הם לא מרוצים
כי הם אף פעם לא בגיל שהם רוצים.

"מה הגיל שאתה הכי אוהב?" הוא שאל אותי.
זה נקרא הרמה להנחתה.
סיפרתי לו שהגיל שאני הכי אוהב זה הגיל שאני נמצא בו.
למשל עכשיו זה ארבעים ושתיים.
אבל בשנה שעברה זה היה משהו אחר.
בדקתי אם הוא יכול לנחש איזה גיל הכי אהבתי בשנה שעברה.
הוא חייך ושאל: "ארבעים ואחת?".
השאלה הזו מכילה בתוכה הרבה מהלכים לא מובנים מאליהם:
הבנת "השיעור", הכרות עם סדר המספרים והיכולת לחסר.
אין ספק שהילד גאון.

ועכשיו… הגיע תורי לקבל את השיעור ממנו:
"בעצם" הוא אמר,
"הגיל שאני הכי רוצה להיות בו,
זה כמו שהייתי בבטן של אמא.
הכי כיף היה שם"
אי אפשר שלא להסכים…

מסע יומי של 387 צעדים.
יודעים איך הוא מתחיל… לא יודעים מה יקרה בתוכו…

חיים מלאים. יום יום.

* היום = 11/11/14

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter