הבלוג של רוני ויינברגר

השבוע, בני ואשתי נמצאים במסע לפולין במסגרת משלחת של בית הספר.
ההתכתבויות בינינו מחזירות אותי למסע שאני עברתי לפני 15 שנה, כמילואימניק גאה במשלחת של "עדים במדים".
חלק מהסיפורים, המראות והתחושות עדיין חקוקים בי, והמסע של אשתי ובני השבוע העלו אותם והחזירו אותי לשם.

אני זוכר למשל את הפער העצום והמתעתע בין הירוק היפהפה, השליו והמטופח של טרבלינקה,
לבין הזוועות שהתחוללו שם כמה עשרות שנים לפני שהגעתי.

ויסלבה שימבורסקה מסיימת את שירה "סוף והתחלה" בכמה מילים שמצליחות לתפוס את הדיסוננס המטורף הזה:

בְּעֵשֶׂב, שֶׁכִּסָּה
אֶת הַסִּבּוֹת וְהַתּוֹצָאוֹת,
מִישֶׁהוּ חַיָּב לִשְׁכַּב לוֹ
עִם שִׁבֹּלֶת בֵּין שִׁנָּיו
וְלִבְהוֹת בָּעֲנָנִים.

**
השבוע, עם שרשרת האירועים שהתרחשו בו, הרגיש אינטנסיבי מאוד:
פיגוע בירושלים ורציחתם של שישה אזרחים, נפילתם של ארבעה חיילים בעזה,
הפצצה בקטאר וניסיון חיסול של צמרת החמאס, רציחתו הפוליטית של פעיל ימין בארה"ב.

קצב ההתרחשויות מטורף והתחושה היא שכמעט בכל רגע קורה משהו גדול,
וגם אם הוא לא מאוד גדול, הרשתות וערוצי החדשות דואגות להגדיל, להעצים ולהנכיח אותו,
עד שהן עוברות לדבר הטרי הבא.

לצערי האינטנסיביות הזאת והנוכחות הקרובה של מוות בחיינו הפכה להיות סוג של שגרה מנורמלת ולא רצויה שמקהה אותנו.
זה לא תמיד היה כך, וזה לא חייב להיות כך.

לצד החדשות הסוערות, קרו השבוע עוד הרבה דברים שחלקם קיבלו פחות כותרות וקשב תקשורתי,
בין היתר מכיוון שהם שם כל שבוע ואין בהם "חידוש ששווה כותרת":

משפחות שאיבדו את יקיריהם לפני חודשיים או שנתיים חוו עוד שבוע של כאב ושכול,
סדירניקים ומילואימניקים המשיכו בפעילות גם השבוע, לעתים תוך סיכון חיים,
חיילים פצועים בגוף ובנפש המשיכו בתהליך ההתמודדות וההחלמה הסזיפי שלהם,
48 חטופים וחטופה המשיכו גם השבוע להיות בשבי החמאס,
אנשים נוספים נרצחו השבוע במדינה שלנו על רקע פלילי או משפחתי,
בעזה ממשיכים למות ולנסות לשרוד בכל יום בני אדם רבים.

זו רשימה חלקית.

לא תשמעו ממני קריאה חד משמעית לפתרון קסם כזה או אחר.
אני לא מאמין שיש משהו כזה.
הכול באמת מאוד מורכב.

הנקודה שאני רוצה להדגיש היא זאת:
מה שבחדשות הוא רק חלק ממה שקורה,
ולא תמיד הדבר הכי חשוב.

בשונה מהרשתות החברתיות שרוצות להגביר טראפיק,
מערוצי התקשורת שרוצים להגביר רייטנינג,
ומפוליטיקאים שרוצים לקדם אג'נדות,
בחיים האמיתיים יש אנשים אמיתיים שחווים דברים אמיתיים,
ושעל רובם לא נשמע בחדשות או נקרא בעיתון.

הנה עוד כמה שורות של שימבורסקה משירה "סוף והתחלה":

זֶה אֵינֶנּוּ פוֹטוֹגֵנִי
וּמַצְרִיךְ שָׁנִים אֲרֻכּוֹת.
כָּל הַמַּצְלֵמוֹת נָסְעוּ מִכְּבָר
לְמִלְחָמָה אַחֶרֶת.

**
השבוע התחלתי הכנה למסע נוסף של עיבוד חוויות לחימה במסגרת עמותת "בשביל המחר".
אני בהתרגשות גדולה לקראת המפגשים האישיים עם כל חברי הצוות שמתוכננים לשבוע הבא.
אתמול בערב השתתפתי בפרידה מרגשת ממייסדת העמותה, האישה והאגדה, ענת סמסון יופה.
במהלך האירוע גיליתי שממש באותן שעות, כמה עשרות קילומטרים צפונה ממני,
צוות שפיקדתי עליו לפני שנים רבות ושחווה לא מעט, עובר הכנה למסע שבקרוב הוא יצא אליו.
זכיתי לעבור מסע כזה בעצמי בעבר, ובשנים האחרונות אני זוכה להנחות מסעות כאלו.
עמותת "בשביל המחר" מוציאה עשרות רבות של מסעות עיבוד ללוחמות וללוחמים בשנה.

חשוב להבין ולזכור איך הכול התחיל:
ענת, מתוך חוויה אישית קשה, והבנה עמוקה של הצורך קמה לאחר מלחמת לבנון השניה והתחילה לעשות.

בשנים הראשונות המודעות לנושא היתה נמוכה, לא היה כסף,
הרעיון עורר התנגדות בגופי הביטחון והקשיים היו מרובים.
מצוידת בלב ענק ובהמון נחישות, ענת דחפה קדימה, גייסה אנשים וכספים, נלחמה ולא ויתרה.
היום, כעבור 18 שנים, "בשביל המחר" היא מפעל חיים מוערך,
מערכת מסודרת עם עשרות מנחים ואנשי צוות מקצועיים ומדהימים,
שהשפיע ומשפיע על חייהם של עשרות אלפי לוחמים ובני משפחה.

ריפוי אינסופי שקורה בכל כך הרבה רמות ומעגלים,
התחיל בזכות אישה אמיצה אחת עם לב ענק.

**
בשיחה עם חבר קרוב השבוע, דיברנו על שחיקה, ייאוש וחוסר אונים.

התהליכים, המנגנונים, בעלי העניין והמערכות חזקים מאוד.
הקשיים עצומים, המורכבות אדירה, הסבל רב.

מה שבחדשות הוא רק חלק ממה שקורה,
ולא תמיד הדבר הכי חשוב.

בדומה לענת, לכל אחד מאיתנו יש אחריות חשובה מאוד:
להפחית סבל ולהרבות טוב,
להתמקד במה שחשוב באמת,
לתרום עכשיו למה שאנחנו רוצים לראות בעולם.

מה שאנחנו עושים משנה.

**
48 חטופים וחטופה עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

את התיאור הבא קראתי השבוע בפוסטים של הילי כוכבי ואמיר השכל:

אישה יושבת בחדר, סביבה יושבים 30 א.נשים נוספים, הם מקשיבים יחד להרצאה.
לפתע האישה מבחינה בעשן סמיך הנכנס לתוך החדר ומאיים למלא את החלל כולו.
היא מסתכלת סביבה, יתר האנשים ממשיכים להקשיב בקשב רב להרצאה, כאילו לא הבחינו בעשן.
היא מרגישה אי נוחות, אך ממשיכה לשבת במקומה.
בעוד דקות ספורות העשן ימלא את החדר כולו, וכולם יחנקו.

מה שהאישה לא יודעת – זה שהיא נמצאת בסיטואציה מחקרית, ושכל יתר 30 הא.נשים,
שנראים בדיוק כמוה, הם למעשה שחקנים שהונחו להמשיך להתנהג כרגיל, ולהתעלם מן העשן.

לוּ האישה היתה יושבת בחדר לבדה –
היא היתה קמה ממקומה לנוכח העשן, מחפשת מהיכן הוא מגיע, או יוצאת מהחדר במרוצה, ומצילה את חייה.

**
תיאור זה לקוח ממחקרי "העומדים מהצד" (Bystanders) בפסיכולוגיה החברתית.
אפקט "העומד מהצד" הוא תופעה שבה נטייתם של אנשים להתערב ולעזור במצבי חירום או עוול פוחתת ככל שיש עדים לנעשה.
כלומר, ככל שכמות האנשים הנוכחים באירוע גדולה יותר,
כל אחד מהם מרגיש פחות אחראי לפעול, מתוך תחושת "פיזור אחריות".

דוגמה נוספת לתופעה הזו מניסוי "העזרה לנפגע":
נבדקים שמעו (באמצעות אינטרקום) מישהו שנכנס להתקף אפילפטי.
כשהנבדק האמין שהוא האדם היחיד ששומע את הקריאה – כ־85% מהם מיהרו להתערב ולעזור תוך זמן קצר.
כשהנבדק ידע ששני אנשים שומעים את הקריאה – שיעור ההתערבות ירד משמעותית.
כשהנבדק ראה שחמישה אנשים או יותר שומעים – רק כ־30% התערבו, והזמן עד להתערבות התארך מאוד.

**
מחקרים מלמדים ש"העומדים מהצד" במצבי חרום ועוול, סובלים פעמים רבות מ"בורות חברתית":
כשאנו באי-נוחות כלשהי ומתלבטים האם לפעול או לא,
אנו בוחנים את האנשים סביבנו ובודקים מה הם עושים ועד כמה הם אקטיביים או פסיביים.
כשאנו מזהים שאנשים בסביבתנו לא נעים לפעולה, אנו מניחים שהמצב כנראה לא כזה גרוע או דחוף.
גם כשההערכה שלנו שגויה, השפעתה מדבקת ומסוכנת:
היא מרדימה אותנו, מאפשרת לנו להצדיק את הפסיביות שלנו, ולחיות יותר בשלום עם חוסר התגובה שלנו.

**
בסוף שנות השישים של המאה הקודמת, בתקופה שבה בוצעו מחקרי "העומדים מהצד",
נשא מרטין לותר קינג ג'וניור נאום שהתמקד בנושא זכויות האזרח ואמר את המילים הבאות:

"בסופו של דבר, נזכור לא את דברי אויבינו, אלא את שתיקת חברינו".

קינג התייחס לשתיקת המתונים הלבנים שתמכו רעיונית בתנועה לזכויות האזרח, אך נמנעו מלתמוך בה בפועל, במעשים.
הוא ציין ששתיקה זו אפשרה להמשיך את הגזענות, האפליה, הדיכוי והאלימות כלפי אפרו־אמריקאים.

תופעת "העומדים מהצד" היא אחת השאלות המרכזיות בחקר השואה:
איך ייתכן שכל כך הרבה אנשים "רגילים" או "נורמטיביים" לא נקטו בפעולות לעצירת הזוועות?
לא הביעו עמדה ברורה ולא השמיעו קול ברור של התנגדות?

**
בשנים האחרונות הנושא הזה מעסיק אותי מאוד, בשני היבטים מרכזיים:

בהיבט האישי, אני מבין שאינני מחוסן מהתופעה הזו, שגם אני עומד מהצד במצבים מסוימים.

זה מעודד אותי לבדוק:
איפה אני באופן אישי עומד מהצד? מדוע?
האם אני רוצה להתחיל לפעול ומה יכולה להיות פעולה מיטיבה?

בהיבט החברתי-לאומי, אם זו תופעה חברתית מוכרת והעומדים מהצד הם רוב בעלי השפעה עצומה:
איך אפשר "להעיר" עוד "עומדים מהצד", להגביר את תחושת הדחיפות ולהניע אותם לפעולה חשובה?

**
הדעות בנוגע למחאות ולתמיכה במשפחות החטופים בתקופה הזאת יכולות להיות שונות.
כך גם הקריאות להפסקת הלחימה או לכיבוש עזה.
לאף אחד אין מנדט על האמת או על מה שנכון וחשוב. 

אחד הדברים שאני גאה בהם, הוא שלרבים מקוראיי יש דעות שונות משלי, ועדיין יש בינינו הערכה הדדית וכבוד.

באופן אישי אני מאמין שיש חשיבות עליונה ודחיפות גבוהה להחזרת החטופים, ושלפעולות שלנו יש השפעה.

אני רוצה לסיים את הפוסט הזה בבקשה:

אם אתם תומכים רעיונית במשפחות החטופים, בבקשה תרגמו את זה גם לפעולה.
אל תעמדו מהצד.
זה ממש ממש חשוב, ובתקופה הזאת זה קריטי.

ניתן להביע תמיכה בצורות שונות ולמצוא את הקו שמתאים לכם,
אבל חשוב שזה יהיה גם בעולם האמיתי ומחוץ לסלון ביתכם. 

כשאתם נעים לפעולה, אתם משפיעים על עצמכם ומשפיעים על אחרים.

(אל תתעסקו בחישובים או בהערכות של מה זה כבר משנה. פשוט עשו.)

בשנים האחרונות אני פעיל מאוד בעצרות התמיכה ובמחאות,
תמיד תמיד תוך שמירה על החוק והימנעות מאלימות.

במוצ"ש האחרונה הייתי בכיכר החטופים,
בשלישי בערב במפגן תמיכה תחת ביתה של היועמש"ית,
וברביעי, לאחר יום עבודה בחיפה, נסעתי למפגן תמיכה במשפחות החטופות בירושלים.

כשם שיש "הדבקה חברתית" לפסיביות, לייאוש או להדחקה,
כך ישנה גם הדבקה לאקטיביות, לתחושת דחיפות ולתקווה.

אם אתם רוצים לעשות משהו, ולא בטוחים איפה או מה,
מוזמנים לכתוב לי ואנסה לעזור ולהכווין.

**
48 חטופים וחטופה עדיין בעזה, כבר 700 ימים.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בשישה באוקטובר 1973, כשהייתי בן כשנה וחצי, בדיוק ביום שבו חל יום הולדתו השלושים ותשעה, פרצה מלחמת יום הכיפורים ואבי נקרא למילואים.
אמא שלי, שהייתה אז בת שלושים וארבע, מצאה עצמה לבדה עם שני ילדים קטנים (אחי בן התשע ואני) בתוך חוסר ודאות גדול ומצב כלכלי קשה במשך קרוב לחצי שנה.
כשמדברים היום על הקושי שחוות "נשות המילואים", אני ממש יכול לדמיין את אמא שלי באותה תקופה ואת מה שהיא חוותה:
להיות מנותקת קשר מבעלה בזמן מלחמה עם חשש גדול לחייו, לדאוג לבית, להמשיך לעבוד כדי להכניס משכורת,
להמציא בכל יום דרכים יצירתיות להגיש אוכל מזין לשני ילדים קטנים, כשלא ברור איך סוגרים את החודש.

לפני זמן מה כששאלתי אותה על התקופה הזו ציפיתי לשמוע על הקושי המתמשך, כובד האחריות שלא מרפה והפחד שתמיד שם.
להפתעתי, התשובה של אמי היתה שונה לגמרי.
למשמע השאלה ניצת זיק של חיות בעיניה ומשהו בה הזדקף.
המטבח שישבנו בו התמלא בחיוניות ובאנרגייה שעד לפני רגע לא היו שם.

למרות הקושי הגדול וחוסר הוודאות המתמשך, החוויה הסובייקטיבית שנצרבה באמי איננה של שבר, טראומה או חוסר אונים, אלא של תחושת מסוגלות, תושייה וצמיחה.
"אתה יודע כמה ארוחות משפחתיות אפשר להכין מעוף אחד בשבוע?" היא שואלת אותי במבט גאה תוך כדי שאנחנו משוחחים ואני ממש יכול להרגיש אותה חוזרת חמישים שנים אחורה.

ניטשה אמר שמי שיש לו למה מספיק חזק, יוכל לשאת כמעט כל איך.
נראה שאצל אמא שלי ה"למה" היה ברור: להיות עוגן של יציבות, הזנה וביטחון בתוך חוסר הוודאות.

מצבים קשים שלא בחרנו בהם יכולים להיהפך להתנסויות מחשלות שלא היינו מוותרים עליהן.
צמיחה מתוך קושי היא הרבה מעבר ללהחזיק מעמד, לדאוג לאחרים או לשרוד.
נסיבות חיים מאתגרות יכולות להוביל אותנו למסע גילוי והתפתחות משמעותי שבונה ומעצב אותנו,
לפעמים בצורות שלא יכולנו לדמיין או לא האמנו שאנחנו מסוגלים.

**
אני כותב את המילים האלה ביום חמישי אחה"צ.
היום הוא יום הולדתה ה-86 של אמי.
בדיוק חזרנו מארוחת צהריים משפחתית כיפית עם אמי וילדיי.
לפני שבע שנים היינו במקום בריאותי שונה מאוד מהמקום הזה.
זה כל כך לא מובן מאליו לשבת כך היום, בהרכב כזה, ולהנות מזמן ביחד ומארוחה טובה.

**
מחר בעשר בבוקר אהיה באזכרה של איתי לוי ז"ל, בן צוות שלי,
שנפטר במפתיע מאירוע לבבי בדיוק לפני תשע שנים בגיל 44.

**
השבוע אני חוגג אבן דרך חשובה בעבודה על הספר שלי:
לאחר מספר חודשים של תיקונים ושינויים,
סוף סוף אפשר להכריז על גמר שלב העריכה ומעבר לשלב ההגהה.
אני בהכרת תודה גם על הדרך וגם על התוצר, סקרן ונרגש להמשך.

**
כאן 11 העלו השבוע שני פרקים ראשונים של הסדרה "התנתקות".
הסדרה נוגעת, מרגשת ומצליחה להמחיש את המורכבות האנושית והלאומית מבלי ליפול לשיפוטיות רדודה.
בזמנו, לפני עשרים שנה, לא הבנתי מספיק את עוצמת האירוע הזה,
שעבור רבים היה שבר מכונן שהשפיע רבות על חייהם.

הנקודה שבה התחלתי להבין את הכאב העצום ואת ההשפעות המורכבות וארוכות הטווח,
היתה כמה שנים לאחר מכן, כשליוויתי את שחר בתי במסגרת עבודת חקר שהיא עשתה בתיכון על ההתנתקות.
נסענו ביחד לבית משפחת הילברג, ממפוני גוש קטיף, לשמוע את הסיפור האישי והמשפחתי שלהם.
יוחנן הילברג ז"ל, בן המשפחה, היה חייל שלי במסלול, ובהמשך, מדריך ולוחם מצטיין שזכיתי לשרת לצידו.
יוחנן נפל ב-1997 באסון השייטת, ובמהלך ההתנתקות הובא בשנית לקבורה בבית העלמין הצבאי בניצן,
לאחר שקברו הועבר מחולות גוש קטיף.

**
חיים מלאים הם חיים של מורכבות, של מעברים ושל גם וגם:
חגיגות על מה שמשמח, מתפתח ואינו מובן מאליו,
כמו גם התמודדות עם קושי וכאב על אבל ואובדן.

אנחנו בדרך,
בימים חשובים,
יש לנו אחריות גדולה,
ומה שאנחנו עושים (או לא עושים) משנה ומשפיע.

**
50 חטופים וחטופה עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

יעל ארד משתפת בספרה "ראשונה" על רגע מכונן שבו היא פגשה את אחד מגיבורי ילדותה,
קאשי וואזאקי, אלוף העולם בג'ודו לשעבר.
לאחר שניגשה אליו, קדה קידה של כבוד והציגה את עצמה, וואזאקי פנה אליה ואמר:

" 'ארדו סאן, אני הייתי אלוף עולם ליום אחד !'

אמרתי לו: 'קאשי וואזאקי, אתה היית אלוף עולם שמונה שנים, מדוע אתה אומר שהיית אלוף עולם ליום אחד?'

'אני הייתי אלוף העולם ליום אחד', התעקש,
'ביום לאחר התחרות ידעתי שאם אמשיך לחשוב שאני הכי טוב מכולם,
אסתובב כמו טווס, אתאמן קצת פחות, אזלזל מעט במתחרים שלי.
הם לעומתי ילמדו היטב את הטכניקות שלי וישאפו לנצח אותי
וכך אגיע לתחרות הבאה כשאני עלול להפסיד.
אני הייתי אלוף העולם ליום אחד.
ביום שנגמרה התחרות הנחתי את המדליה בארון וחזרתי להתאמן כאילו לא קרה דבר,
וזו הסיבה שהייתי אלוף עולם שמונה שנים'. "

איזה רעיון מרגש:
ביום שבו זכיתי בתחרות וניצחתי את מתחריי אני אלוף העולם.
למחרת, למרות שהתואר עדיין שלי, אני כבר לא.
בבוקר שאחרי אני חוזר לעבודה, לתרגול היומיומי, ללמידה אינסופית, להתמודדות ולמתיחת גבולות.
אם אזכור שאני אלוף עולם רק ליום אחד, אולי אמשיך להשתפר ואצליח לזכות בתואר שוב.

שף, קצין ביחידה מובחרת, שליח ציבור, מחנכת, רופא או מנכ"לית, הם תארים "חיצוניים".
הם יכולים להעיד על הדרך שהובילה אליהם ולפעמים ניתן ללמוד מהם משהו על האדם שעבר את הדרך.
אבל הם אינם מעידים על מה שקורה עכשיו.
על העבודה שאנחנו עושים או נמנעים מלעשות ברגע הזה.

איזו דוגמה אישית אני נותן לילדיי היום?
איך אני מבשל את הארוחה המסוימת הזו?
איך אני מתייחס לאדם שמולי ואיזה טיפול רפואי אני מעניק לו?
איך אני מוביל או מנהל אנשים היום, באירוע הנוכחי שמתרחש כרגע?

המעשים שלנו מדברים יותר חזק מהמילים ומהתארים שלנו.

**
הנרי דייויד ת'ורו, הפילוסוף והסופר האמריקאי בן המאה ה-19, אמר לפני שנים רבות:

"הגורל של המדינה לא תלוי באיזה פתק אתה בוחר להוציא מהקופסה
ולהניח במעטפה בקלפי פעם בכמה שנים
אלא באיזה בנאדם אתה בוחר להוציא מהחדר שלך ולהניח ברחוב כל בוקר."

איזה בנאדם אנחנו בוחרים להוציא לרחוב היום?
איזה בנאדם אנחנו בוחרים להוציא לזוגיות ולהורות שלנו השבוע?
איזה בנאדם אנחנו בוחרים להוציא לעבודה שלנו בפרויקט הנוכחי?

מה שאנחנו עושים ביום-יום חשוב הרבה יותר ממה שאנחנו עושים פעם בארבע שנים.

**
רגע של פרספקטיבה רחבה:

הסיכוי שלנו להיוולד היה אפסי (כמו של צב הים העיוור והטבעת),
ולמרות זאת, כנגד כל הסיכויים כמעט, זכינו והגחנו לאוויר העולם.

אנחנו כאן עכשיו,
במקום ובזמן הזה.

מעולם לא היה ולעולם לא יהיה מישהו כמונו.

אף אחד מאתנו לא חשוב במיוחד,
ובו בזמן – כל אחד מאתנו חשוב לא פחות מכל אדם אחר.

אנחנו לא יכולים לעשות הכול,
ואנחנו יכולים לעשות משהו.

יש לנו אחריות,
ומה שאנחנו עושים משנה.

איזה בן אדם אתם בוחרים להוציא מהבית ולהניח ברחוב מחר?

מה העבודה שאתם בוחרים ומתחייבים לעשות בשבוע הקרוב?

מה הילדים והנכדים שלכם ילמדו מכם בתקופה הזאת?

**
50 חטופים וחטופה עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

1.
לפני קרוב לחמש עשרה שנים פניתי לידידי צביקה ברגמן וביקשתי להיפגש אתו.
התחשק לי לכתוב ספר ורציתי לקבל מ"המומחה" עצות, טיפים, הכוונות וכלים.
צביקה כתב עד כה עשרות ספרים בנושאים שונים.
הוא כותב בקצב מטורף של 3-4 ספרים לשנה (כולל מחקר שנדרש לעתים)
וברוב חנויות צומת ספרים וסטימצקי תמצאו מדף שלם או חצי מדף של ספריו.

חשבתי על הרעיון הזה של כתיבה הרבה מאוד זמן.
הפעם, הרגשתי בשל ורציתי "לצאת לדרך".

הפגישה עם צביקה היתה מצוינת: קונקרטית, תכל'סית ובעלת ערך גבוה עבורי.
יצאתי ממנה עם המון אנדרנלין.
כבר באותו ערב התחלתי לכתוב את תוכן העניינים של הספר ואפילו שלחתי אותו לצביקה.
בבוקר למחרת התעוררתי מוקדם והתחלתי לכתוב את הפרק הראשון.
פחות חשוב כמה ויותר חשוב שזה יקרה.
בדיוק לפי ההוראות של צביקה.
אנרגייה מטורפת.
גם בבוקר שאחרי התעוררתי מוקדם, עוד לפני שהשעון צלצל וישבתי לכתוב.
הפעם הלך קצת יותר קשה אך עמדתי בזה.
שלושה ימים רצופים של עשייה.

בבוקר הרביעי התחילו סימני שאלה ותהיות.
זה הרגיש לי לא מדויק.
אולי אני צריך לעשות את זה בשיטה אחרת?
אין לי השראה כרגע והכתיבה קצת מאולצת.
אולי עדיף לפנות זמן כתיבה מרוכז ולהתנפל על זה (הרי קשה להתעורר בכל בוקר ולכתוב)?

מדי פעם החלפתי מיילים והודעות עם צביקה.
עדכנתי אותו במה קורה אתי, בסימני השאלה ובהתלבטויות.
צביקה כדרכו היה מאוד לבבי וזמין.
הוא המשיך לשתף אותי מניסיונו ולחזק אותי בדרכי.
בבוקר החמישי הרשיתי לעצמי לא לכתוב וכך גם בשישי.
היו לי דברים אחרים לא פחות חשובים להתמקד בהם.

באחד הבקרים שאחרי צביקה התעניין בי ובהתקדמות שלי.
לאחר שסיפרתי לו בפירוט על הימים האחרונים,
קיבלתי ממנו את ההודעה הבאה:

"תקבע יעד ללכת בכיוון מסויים לחודש או חודשיים ואז תעצור.
תביט לאחור ותראה אם ולאן התקדמת….
אם לא התקדמת או קידמת סימן שהדרך לא נכונה.
אולי אתה סתם נהנה להשתעשע על החוף ולא בא לך בכלל לשחות?"

האמת, המשפט האחרון הקפיץ אותי.
אני? משתעשע?? דיבורים ולא עשייה ???
הטריגר הזה גרם לי להתבונן במראה והעיר אותי.
באופן זמני…

המאמצים לכתיבת הספר המשיכו עוד זמן מה ואז נפסקו.
זה קרה כשהודיתי בפני עצמי
שכרגע אני עוד לא באמת מתכוון להיכנס למים ולהתחיל לשחות.
אני מעדיף להשתעשע על החוף.
אני נהנה לדבר על זה, לחלום על זה, לשחק עם זה,
ועדיין לא "ללכת על זה".

ההכרה הזו חשובה בעיני.
יכול להיות שבזמן שאני משתעשע על החוף "בכתיבת ספר"
אני עמוק במים בהרבה נושאים אחרים. וזה בסדר.
כדאי שאבין האם אני על החוף או במים ביחס לנושא מסוים.
יש הבדל גדול בין להיכנס למים ולהתמודד עם מה שמגיע,
לבין להישאר על החוף או להרטיב את קצות האצבעות.

**
2.
לפני כחמש שנים, מספר חודשים לאחר שהתפרצה הקורונה לחיינו,
החלטתי לחזור לנושא הלא פתור שלי (לכתוב ספר).
עשיתי עבודה מאומצת של מספר שבועות ליצירת גירסת בסיס של כתב יד,
שלחתי טיוטה ראשונית לעשרות קוראי ביטא,
קיבלתי מהם משובים ושיפרתי שוב ושוב את כתב היד.
הצבתי לעצמי יעד אגרסיבי של לסיים את הספר עד סוף 2020,
שלחתי את כתב היד לכמה עורכות, קיבלתי כמה דחיות,
מצאתי עורכת שמוכנה ללוות אותי בתהליך הכתיבה,
והתחלנו לעבוד ביחד.
הפעם זה הרגיש אחרת, הרבה יותר בשל ומקצועי.

עד שלא.

עד ששוב ירד לי החשק, או המחויבות, או שניהם,
נולדו לי דברים אחרים חשובים יותר להפנות אליהם תשומת לב,
ובהדרגה עקבית שוב "ירדתי" מהספר.

הפעם זה היה מציק במיוחד:
זו כבר לא הפעם הראשונה שזה קורה,
הכרזתי כבר בקול רם ש"אני הולך על זה",
היה לי דדליין קונקרטי שהצבתי לעצמי
הייתי בתהליך עם אנשים נוספים,
ולמרות כל זאת נטשתי באמצע ולא השלמתי את המשימה.

**
3.
לפני כשלושה חודשים, בזמן טיול ערב עם מייקי והקשבה לפודקסט כלשהו,
קפצה לי מחשבה על "תודעת צמיחה" (growth mindset),
ועל כך שבאזורים רבים בחיי אני בתודעת צמיחה, פתוח ללמידה, להתנסויות ולסיכונים,
בעוד שבמקומות אחרים בחיי אני בהמנעות, במקובעות ובתחושת "אין לי את זה".
באותו ערב, קפצה לי (בפעם המיליון) מחשבה על הספר.
המחשבה הגיעה קצת שונה ובאנרגיה קצת אחרת,
עם התרגשות, סקרנות, חשק לעבוד בזה ולהתמסר לתהליך,
וגם, אבל לא רק, להשלים את העניין הלא סגור שלי.
הפעם זה הרגיש הרבה יותר בשל.
בא לי להיכנס לשחות ולא רק לשחק על החוף.

בחודשים האחרונים אני עמוק בתהליך העריכה,
בליווי צמוד של שתי נשות מקצוע מעולות ותומכות שעוד אכתוב עליהן.

הספר הוא לא אותו ספר שחשבתי עליו לפני חמש עשרה שנים,
אני לא אותו אדם שהייתי לפני עשר או חמש שנים,
וגם העולם השתנה לא מעט.
רבים מהנושאים שמעסיקים אותי ומהתכנים שיהיו בספר,
נולדו בשנים האחרונות.

אתמול השלמתי שלב ביניים חשוב בתהליך והספר ממשיך להתקדם.

אני כבר לא יוצא בהצהרות, ונמנע להתחייב לתאריכים,
ובמקום זאת, משתדל להתמקד בלעשות את העבודה שלי.

בינתיים אני נהנה ומאותגר, מלא סקרנות, התרגשות והכרת תודה.

אחלו לי בהצלחה, אני מניח שעוד תשמעו ממני על זה…

**
4.
הייתי יכול לכתוב עכשיו על הקשבה פנימית,
על לתת לדברים להבשיל בזמן ובקצב שלהם,
להאמין שהכול לטובה או שלכל דבר יש סיבה.

או שהייתי יכול לכתוב על נחישות והתמדה,
ועל חשיבות הקבלה העצמית בכישלונות והצלחות.
על כך שאנחנו אנושיים, להאמין בעצמנו ולא לוותר.

אבל אני בעיקר רוצה לכתוב כמה מילים
על הפער העצום והדיסוננס המטורף שאני חווה בין לכתוב ספר,
לטוס לחופשה משפחתית ולהתעסק בענייני עבודה "רגילים",
לבין מה שקורה במדינה, בעזה ובעולם:
זה שיש עדיין 50 חטופים וחטופה בעזה,
ואלפי משפחות שאיבדו את היקרים להם,
ועשרות אלפי חיילים שרחוקים מהמשפחות שלהם,
ומלחמה שנמשכת כבר שנתיים,
ומאות אלפי אנשים שאין להם מה לאכול או איפה לגור,
ועוד מלא מלא דברים שקורים,
שהם הרבה יותר חשובים מספר, מחופשה או מענייני יום יום אחרים.

ואת הפער הזה, הדיסוננס המטורף הזה,
אני מנסה לחיות ולהחזיק.
מבלי להתקהות, להדחיק, לאבד רגישות, לנרמל, או להתייאש.
מבלי לשכוח את האחריות שלי ואת ההשפעה שלי על מה שקורה כרגע.
זה ממש לא פשוט להחזיק ולחיות את הגם וגם הזה כל הזמן ובכל יום.
אבל אני מנסה.

מחר (מוצ"ש) אהיה בכיכר החטופים,
וגם ביום ראשון אעשה את העבודה שלי על הספר, עם משפחתי וברחובות.

50 חטופים וחטופה עדיין בעזה.
מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אני כותב את המילים הללו ביום שישי בבוקר, לקראת סיום חופשה משפחתית ביוון.
בעוד כמה שעות נעלה על הטיסה חזרה לארץ.
אתמול בערב לאחר דיון של כעשר שעות הקבינט המדיני-ביטחוני אישר את התוכנית לכיבוש העיר עזה.

הפער בין הרוגע שחוויתי כאן לבין מה שקורה בארץ ובעזה הוא עצום.
הקצב הנינוח, הרוגע של האנשים, הנוף היפהפה של ההרים הגבוהים והים הכחול והאינסופי מרגישים כל כך שונה מהאינטנסיביות של הארץ.

חמש מחשבות שאני רוצה לחלק איתכם:

פרספקטיבה –
שלשום בערב אכלנו באחת הטברנות בכפר יווני קטן, Neochori, שבתרגום מילולי זה "הכפר החדש".
הכפר זכה לשם הזה מכיוון שהוא "רק" בן כמאתיים שנה,
בשונה מכפרים אחרים באזור שהם בני שמונה מאות שנה ויותר.

תחשבו איפה המשפחה שלכם, המדינה שלנו והעולם היו לפני מאתיים שנה.
כמה שינויים והתרחשויות קרו בפרק הזמן הזה.

איפה המשפחות שלנו, המדינה והעולם יהיו בעוד מאתיים שנה?
עזבו מאתיים, בעוד חמישים שנה?

**
שינויים –
לפני מספר שנים חזר פאט גלסינגר לאינטל ומונה למנכ"ל החברה, לשמחת רבים מהעובדים שהאמינו בו וביכולתו "להציל" אותה לאחר מספר שנים קשות.
לפני מספר חודשים חבר המנהלים של אינטל החליט לפטר את גלסינגר, ולמנות במקומו מנכ"ל חדש בשם ליפ בו טאן, שמייד עם כניסתו החל לבצע מספר מהלכים לשיפור מצב החברה.
אתמול הכריז טראמפ שמנכ"ל אינטל ליפ בו טאן חייב להתפטר עקב ניגוד עניינים חמור וקשרים עם השלטון בסין.

מנכ"ל אינטל אחראי על תקציבי ענק, משפיע על תעשייה שלמה ועל חייהם של מאות אלפי משפחות.

תחשבו על אנשים, משפחות, חברות וממשלות שאתם מכירים –
המעברים הללו בין מצבי "למעלה-למטה", "מצליח-נכשל", "בריא-חולה" וכו' מתרחשים כל הזמן.

מספרים על צ'יף אחד שאנשי השבט שלו האמינו שהוא בן-אלמוות.
הם צדקו בכל הימים, למעט ביום אחד, היום שבו הוא נפטר.

כל אדם וכל דבר הוא נצחי עד שהוא לא.

**
יקום מקביל –
בשבוע הזה שנפשתי עם משפחתי ביוון היינו בסוג של יקום מקביל.
עולם אחר לגמרי, במרחק שעתיים טיסה בארץ.
אבל לא חייבים לטוס לחו"ל כדי לחיות ביקום מקביל.
ברמה מסוימת כולנו חיים עכשיו ביקומים מקבילים וחווים מציאויות אחרות.
בחלק מהמקרים זו תפיסת מציאות שונה (מי צודק, מה נכון, מה קורה),
ובחלק מהמקרים זו מציאות שונה לחלוטין ולא רק תפיסה.
עזתים וישראלים, חטופים וחופשיים, לוחמים בעזה ואזרחים "רגילים".

**
אקראיות –
קראתי פעם שיש שלושה גורמים שמשפיעים על חיינו יותר מכל דבר אחר,
ושלא בחרנו בהם.
כלומר, הם אקראיים לחלוטין מבחינתנו.
שלושת הגורמים הם: הזמן שבו נולדנו, המקום שבו נולדנו, והמשפחה שאליה נולדנו.

אנחנו מי שאנחנו במידה רבה בזכות כל הבחירות והפעולות שעשינו לאורך חיינו,
אבל גם, ואולי יותר, בזכות המקום, הזמן והמשפחה שאליה נולדנו.

בחיבור למה שקורה עכשיו:
אם היינו נולדים לאותה משפחה ובאותה שנה, רק ברצועת עזה במקום בישראל,
איפה היינו עכשיו?

**
הכרת תודה ואחריות אישית –
יש בי הכרת תודה עצומה על שמתאפשר לי לצאת לחופשה משפחתית כזו השבוע.
זה כל כך לא מובן מאליו, ועבור המון אנשים ומשפחות זו פנטזיה רחוקה מאוד כרגע.

לצד הכרת התודה, אני מרגיש אחריות מוגברת.
יש לי חלק במה שקורה.
זו לא רק הממשלה או הצבא.

עכשיו זה הזמן לעזור לדברים לקרות.
לבחור במה שאנחנו מאמינים בו,
למלא את האחריות האישית שלנו.

לצאת מהיקום המקביל, לקום מהספה הנוחה,
להיאבק לעשות, לתמוך ולקדם.

50 חטופים וחטופה עדיין בעזה.

מי ייתן וכל החטופים, החיילים והפצועים ישובו במהרה ובבריאות גופנית ונפשית לאהוביהם,
ושכל החפים מפשע, ישראלים ועזתים, יחיו בשלום ובביטחון בבתיהם ובחיק משפחותיהם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

במדבריות אוסטרליה ישנו צמח מיוחד במינו,
היכול לשרוד עשרות שנים ללא טיפה של מים.
חיים שלמים הוא מחכה בדריכות לרגע אחד,
שבו ייווצרו התנאים המתאימים
וגשם יחל לרדת.

כשזה קורה,
גם אם למשך דקות ספורות בלבד,
משהו בו נפתח מייד,
מנצל כל טיפה הניתכת לכיוונו,
סופג את מי החיים בצורה מופלאה כלשהי,
מתרבה ומפיץ את זרעיו במהירות עצומה לכל עבר.

**
במבט מהצד,
כשמתבוננים בצמח יוצא הדופן הזה "בשגרה",
קל להאמין שהוא יבש לחלוטין ושגורלו נחרץ.
אפשר לרחם עליו ועל התנאים האכזריים שעוטפים אותו.

קשה להבין את כוח החיים שבתוכו,
וכמעט בלתי אפשרי לצפות את עוצמת ומהירות התגובה שלו לגשם.

**
אולי, בדומה להשפעה העצומה של כמה טיפות גשם חולפות על הצמח,
ישנה השפעה עצומה באותה מידה לכמה טיפות של אהבה וחמלה על בני אדם,
החווים חיים קשים ואכזריים במיוחד, על סף בלתי-אפשריים להישרדות.

אם אתם הצמח –
האם תוכלו לחכות רק עוד קצת לטיפות הגשם האוהבות והמחיות שאולי תגענה בכל רגע?

אם אתם הגשם –
האם תוכלו להמשיך לטפטף גם כשזה נראה חסר משמעות או תוחלת?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר