ה' שבט – השבוע גיליתי ש…

השבוע גיליתי ש…
השומרת בפתח הסופרמרקט תהיה שם עד 14:00 היום.
אולי קצת אחרי.
שהיא נמצאת שם בכל ערב וערב.
יום אחר יום.
שבעה ימים בשבוע.
גם במוצ"ש.
כבר כמה חודשים.
הבטיחו לה שמתישהו היא תעבור לקופות אבל זה לא קורה.
די נשבר לה.
היא רוצה למצוא עבודה אחרת ואז לעזוב.
אולי בחודש הבא.

השבוע גיליתי ש…
התפאורה של אירוע מחלקה לא מקימה את עצמה.
וגם לא מפרקת את עצמה.
מישהו צריך לדאוג שהפופים, הספסלים, המחצלות והשולחנות,
יעברו בצורה פלאית כלשהי,
מהרכב שמספק את הציוד אל המקום שבו יתקיים האירוע.
חשוב שזה יקרה לפני שכולם מגיעים.
כדי שיהיה אירוע מוצלח, מהנה, מתוקתק ומשמעותי.
ואז… אחרי האירוע, בצורה פלאית כלשהי,
הציוד צריך עזרה כדי למצוא את דרכו בחזרה לרכב האיסוף.
מקומה רביעית לחניה.

השבוע התחדד לי ש…
לשותפות יש (לפחות) שני צדדים.
שדיאלוג ומחויבות הדדית הם קריטיים בהתמודדות עם בעיה או עם אתגר.
במקום שבו יש רצון ונכונות לעשות משהו ביחד או למצוא פתרון,
יש המון שמח"ה,
גם כשעובדים קשה ובלחץ.
מגיעים לתוצאות.
גם במצבים מורכבים ומאתגרים במיוחד.
לפעמים אפילו קורים ניסים.
(תשאלו את יובל קדוש).

השבוע הבנתי ש…
במקום שבו אחד הצדדים "לא בעניין" של דיאלוג,
נמנע מלקחת אחריות ומעדיף להתלונן, לבקר או להאשים,
אז אין שותפות.
ויש הרבה פחות שמח"ה (אם בכלל).
ושזו החלטה שלי האם להישאר במקום הזה או להמשיך הלאה.
למקום אחר.
לשותפות אחרת.

השבוע גיליתי שוב ש…
שתשומת לב היא משאב יקר מאוד.
יותר מכסף ואפילו יותר מזמן.

שעצירה היא פעולה חשובה במיוחד.
שעוזרת לנו גם לנוח וגם לרוץ קדימה.

שחגיגה והכרת תודה יומית היא קריטית.
ושההשפעה שלה עצומה.

שהחיים שלי מלאים מאוד.
שאני מוקף באנשים שאני אוהב ושאוהבים אותי.
בהמון שותפות ושותפים לדרך.

שבת של שלום,
חיים מלאים. יום יום.

כ' טבת – "גדר חיה"

חלק א'
כששמעתי שמשרד החינוך פסל את "גדר חיה" מתכנית הלימודים התרגזתי.
שמחתי לשמוע שהמכירות זינקו ושהספר אוזל מהמדפים.
שקלתי ללכת ולקנות אותו בעצמי. דווקא !!! גם אם לא אקרא אותו.

התמונה פשוטה מאוד.
במצב הזה יש רעים ויש טובים.
ברור מי הרעים ומי הטובים.
אני יודע (!!!) מי הרעים ומי הטובים.

חלק ב'
כשקראתי שהספר לא "נפסל" אלא רק "לא נכלל" ברשימת הספרים הנלמדים לחמש יחידות לימוד,
עוצמת הכעס שבתוכי ירדה מעט.
כנראה שיש מספר מצומצם של ספרים שיכולים להיכלל ברשימה.
יש הבדל בין לפסול משהו שכבר בפנים לבין לא לבחור בהצעה מסוימת המתמודדת עם הצעות נוספות.

התמונה קצת יותר מורכבת.
יש פה יותר עומק ממה שחשבתי בתחילה.
ברור לי שחסרים לי חלק מהפרטים הרלוונטיים.
אני כבר לא לגמרי בטוח שיש פה 100% רעים ו 100% טובים.

חלק ג'
לאחר מכן הגעתי לפרספקטיבות נוספות שעוררו בי עוד ועוד מחשבות:
החלטות קודמות של יוסי שריד,
אי חלוקת ספר של בן דרור ימיני בקרב קציני צה"ל,
תהייה לגבי הכללת ספר חדש יחסית ואי הכללת יצירות מופת קלאסיות,
וההבדל שבין הסתה מסוכנת לבין טקסטים שנויים במחלוקת.

התמונה הרבה יותר מורכבת.
סימני הקריאה שלי נעלמו וסימני שאלה הופיעו.
אני מבין שאני לא מבין.
ברור לי שאין "טובים" ו"רעים" מוחלטים בסיפור הזה.

**

סיכום ביניים אישי:
• טובים-רעים, צודקים-טועים, אשמים-זכאים קיימים בעיקר (אולי רק…) במחשבה שלנו.
• ציטוט: "מעבר לחשיבת-טוב וחשיבת-רע ישנו מקום. אפגוש אותך שם" / רומי
• פרשנויות שונות מעוררות רגשות שונים, מובילות לפעולות שונות ומייצרות מציאויות שונות.
• זה כמעט אף פעם לא כל-כך פשוט כמו שזה נראה בהתחלה.
• כמה קל ליפול לבורות של שיפוטיות או למלכודות "עיצוב תודעה" של גורם כזה או אחר.
• אין לי מושג.
• סכנה – אני לא יודע שאני לא יודע ולא מבין שאני לא מבין.
• לקיחת אחריות אישית – על חשיבה, על בדיקה לעומק, על גיבוש מסקנות ואמונות, על נקיטת פעולה.
• חשיבת "בעד" מחזקת ומעצבת, חשיבת "נגד" מחלישה ומפוררת.
• מסע פרסום נרחב וזינוק מדהים במכירות יכול להגיע ממקומות לא צפויים.
• בהצלחה רבה לדורית רביניאן הסופרת שנהניתי מאוד לקרוא את אחד מספריה הקודמים. אולי אקרא את הספר. כי אני רוצה (ולא כדי להעניש מישהו).

שבת של שלום,
חיים מלאים. יום יום.

ט' טבת – הבוקר פגשתי אותה שוב

הבוקר פגשתי אותה שוב.
פתאום שמתי לה שהיא שם אתי.
היא היתה שם אתי כבר כמה ימים אבל רק הבוקר הבחנתי בה.
הנוכחות שלה משפיעה עלי תמיד והשפיעה עלי גם הפעם.
לפעמים לוקח לי זמן להבחין בה.
היא יכולה להגיע בשקט, לשמור על פרופיל נמוך ולהתחזק לאט לאט.
לאחר שהיא גדלה וצוברת מספיק אנרגיה,
קל יותר להבחין בה וקשה יותר להיפטר ממנה.
זיהוי מוקדם מסייע גם פה.

תחושת קורבנות.

"אכלו לי, שתו לי,
עשו לי משהו שלא היו אמורים לעשות לי,
לא מבינים אותי,
לא רואים אותי,
לא אכפת להם ממני.
אני מסכן.
הם אשמים."

כשתחושת הקורבנות עולה בהקשרים כלליים מסוימים
(לדוגמא: המערכת, הממשלה, הטייקונים, העולם) זה לא כיף.
אבל, כשתחושת הקורבנות נכנסת ביננו לבין אנשים ספציפיים וקרובים,
זה יכול להיות ממש הרסני (לדוגמא: בני משפחה, חברים, עמיתים לעבודה).

תחושת הקורבנות מחלישה אותנו.
היא מזריקה רעל לתוכנו ולמערכת היחסים.

הבוקר פגשתי אותה שוב.
הופתעתי מהעוצמה שלה ועד כמה היא נוכחת.
היא עלתה בהקשר של חבר מסוים.
רצף של כמה אירועים וכמה ימים.
ברגע שראיתי אותה אני יכול לבחור.
לבחור את החשיבה שלי.
לבחור את התגובה שלי.
לבחור לעבור מקורבנות להתמודדות, השפעה ולקיחת אחריות.
וכשהבחירות הללו מתבצעות היא נעלמת מייד.
הבהירות הזו שינתה מיידית משהו בתחושה ובחשיבה שלי.

אני יודע מה אני הולך לעשות עם זה היום.
ברור לי איך אני הולך להיות בקשר עם אותו אדם וביחס לאותו נושא.
חגיגה גדולה.

אף פעם לא כיף לי לפגוש אותה בתוכי.
אבל אם היא כבר שם אני מעדיף לראות אותה ולטפל בה מוקדם ככל האפשר.

חיים מלאים. יום יום.

ג' טבת – אשמה. תרומה. אחריות.

במקום של אשמה והאשמה יש מיקוד בשיפוטיות, הצטדקות והתגוננות.
אשמה והאשמה מייצרות כעס ופחד.
במקום של אשמה יש מעט מאוד (אם בכלל) למידה ואחריות.

**
הבנת התרומה (שלי ושלך) למצב הקיים היא הצעד הראשון בלקיחת אחריות.
הכרה בתרומה ההדדית (גם שלך וגם שלי) מפחיתה האשמות, יוצרת חיבור ומעודדת שינוי.
אנחנו כאן ביחד עכשיו בגלל שנינו.

**
לקיחת אחריות על מצב קיים היא צעד הכרחי ביצירת שינוי.
אחריות אישית + החלטות אסטרטגיות + פעולות גדולות יכולות לשנות את העולם.
אחריות אישית + החלטות יום-יומיות + פעולות קטנות ועקביות משנות את העולם.
כל יום.
גם היום.

חיים מלאים. יום יום.

יט' כסלו – בעזרת השם, אולי…

"ניפגש בשבוע הבא, בעזרת השם…"
"בעזרת השם, אגיע מחר בשמונה."

בעבר כשהייתי שומע את צירוף המילים "בעזרת השם" בתוך משפט הוא היה מעורר בי אי נוחות.
לא היה ברור לי אם ועד כמה האדם שאתו קבעתי מחוייב או אחראי.
"בעזרת השם" התפרש אצלי כ"קבענו, אבל אני עוד לא בטוח לגבי זה."

בשנים האחרונות אני שומע את זה אחרת.
כיום אני מתייחס ל"בעזרת השם" פחות כסימן לחוסר מחוייבות או בריחה מאחריות
ויותר כתזכורת לארעיות ולענווה.

הגירסא האישית שלי ל"בעזרת השם" היא "אולי".
"אולי" היא תזכורת עבורי לכך שכדאי ורצוי לתכנן תכניות,
ועם זאת חשוב לזכור שאין לנו באמת וודאות של מאה אחוז.
שהחיים דינמיים ובכל רגע דברים יכולים להשתנות.

את "אולי" אומר לעצמי בדרך כלל בלב.
לא כפתח יציאה לאי עשייה, בריחה מאחריות וחוסר מחוייבות,
אלא כתזכורת לארעיות ולענווה.

עד כאן להיום. ניפגש מחר בפוסט היומי הבא. אולי.

חיים מלאים. יום יום.

ט"ז כסלו – בעיות

טאטוא החול מתחת לשטיח לא באמת מנקה את הבית.
פתח ניקוז המתמלא באשפה ייסתם עם הזמן ויביא להצפה.
כתם חלודה יכול להתפשט ולפרק מתכת.
מי שמתעלם מחור בשן יגיע לעקירה או לטיפול שורש.
למטענים לא מטופלים יש נטייה להצטבר ולהתפוצץ.
גם אם מאוד רוצים,
לא ניתן לזרוק משהו (או מישהו) לחצר האחורית (או למרתף)
מבלי לפגוש אותו (בגירסא המפותחת שלו) בהמשך.

בעיות שמתעלמים מהן לא נוטות להתאדות.
בעיות לא מטופלות אינן נוטות להעלם.
חשיבה חיובית, מנטרות ומדיטציות חשובות ועוזרות, אך לא בהכרח מספיקות.

חיים מלאים. יום יום.

ט' כסלו – להישאר כתה

אם לא תשלים את המטלות הלימודיות בזמן תישאר כתה.
אם לא תעברי את המבחנים תאלצי לחזור על הסמסטר.
אם תיכשל במבחן הנהיגה תצטרך להיבחן שוב.
בגרות שלא השלמת, תשלימי אחרי הצבא.

יש מצבים שבהם אסטרטגיות של אי התמודדות,
אי לקיחת אחריות ודחייה לרגע האחרון לא תעזורנה.
לפעמים להתעורר בדקה ה- 90 או (ה- 85) זה מאוחר מדי.

ואז, פשוט תצטרך לחזור שוב על השנה, על הסמסטר, על המבחן.
הרעיון הזה רלוונטי גם למקומות נוספים בחיים.
גם לשיעורים שמחוץ לכותלי בית הספר או האוניברסיטה.
שיעורים של מערכות יחסים ואהבה.
שיעורים של ערכים ומוסר.
שיעורים של חופש, כוח והשפעה.
שיעורים של ביטוי עצמי והקשבה.

אם לא תשלים את השיעור תידרש לעבור אותו שוב.
אל דאגה, תקבלי הרבה הזדמנויות.
ככל שתצטרך.
אולי יותר ממה שתרצי.
הן תישלחנה אליך בצורות שונות, על ידי אנשים שונים ובמצבי חיים שונים.
(לפעמים כשהשיעור מספיק חשוב, ייתכן שבכדי להשלים אותו,
תידרש לחזור לכאן במעבר הבא או בגלגול נוסף).

שאלות למחשבה:
– מה השיעור החשוב עבורך כרגע שאת/ה מסרב/ת לראות ולהבין?
– מה השיעור החשוב עבורך כרגע שאת/ה כבר מבין/ה אך מתקשה להפנים?

חיים מלאים. יום יום.

ד' כסלו – ההשתתפות חובה

הזמנה רשמית:
"בשבוע הבא יתקיים מפגש בן יום שלם בנושא XYZ.
ההשתתפות לכל 65 המנהלים בארגון הינה חובה."

*****
ובמילים אחרות (שכנראה לא תיאמרנה):
1. אנחנו אומרים לכם להתייצב ולא שואלים אתכם אם אתם מעוניינים.
2. אנו דורשים מכם להגיע ולא מאפשרים לכם לבחור או לוותר.
3. מה שיש לנו בשבילכם חשוב בעינינו יותר מדברים אחרים שאתם מתעסקים בהם היום.
4. ההשתתפות הינה חובה. הנוכחות תרשם. מי שלא יגיע עלול להיענש.

*****
מספר המלצות למארגני המפגש:
1. זכותכם לזמן מפגש שכזה. אתם המנהלים הבכירים. לכם יש את הכוח והסמכות.
2. התייחסו ביראת כבוד, בהתחשבות וברגישות לסמכות שאתם מפעילים, לאנשים שאתם מזמינים ולזמן שלהם.
3. בחישוב קר עלות היום הזה שלושה חודשי ניהול (65 ימי מנהלים) ו 100-200 אלף ₪ (משכורות יום + נסיעות). האם הקדשתם תשומת לב מספקת לבנייה של פרוייקט שזו עלותו?
4. הפוטנציאל של יום כזה ושל מה שקורה בו הוא עצום. פוטנציאל שלילי או חיובי. האם אתם בדרך להגשמת הפוטנציאל ? ואולי אתם בדרך לייצר יותר נזק מתועלת?
5. מה יקבלו ויפיקו משתתפי המפגש? האם זו שאלה שמעניינת אתכם? (או שמטרתכם המרכזית היא בעיקר "ליישר" את כולם לפי החליל שלכם).
6. האם המסרים שאתם מעבירים הם בהלימה לדרך ההתנהלות שלכם? אם לא, זה "יצעק חזק".

*****
מספר המלצות למשתתפי המפגש:
1. אף אחד לא מכריח אתכם להשתתף. זו בחירה שלכם (גם אם ההשתתפות מוגדרת כחובה, אתם עדיין יכולים לבחור שלא להגיע ולשאת בתוצאות).
2. אם בחרתם להגיע קחו אחריות. על הזמן שלכם. על מה שתפיקו מהמפגש. על ההתנהלות שלכם.
3. אם יש לכם משהו לומר אמרו אותו. אם אתם מעדיפים לשתוק או חוששים לדבר – זכותכם. זכרו שזו שוב הבחירה שלכם. קחו עליה אחריות. השקיעו פחות אנרגיה בלהתלונן או להאשים אחרים.
4. בדקו את עצמכם: מה המצבים המקבילים שבהם אתם בעצמכם המארגנים? עברו על ההמלצות למארגנים ונסו ליישם את מה שחשוב לכם. שינוי מתחיל בדוגמא אישית.
5. בין אם היום היה משמעותי מאוד, מיותר לגמרי, או כל דבר אחר – זה בסה"כ יום אחד. קצת פרופורציות. קחו מה שבעל ערך עבורכם והמשיכו הלאה. מה שתעשו הערב או מחר חשוב לא פחות.

חיים מלאים. יום יום.

 

א' כסלו – שלוש מחשבות על משטרה

משטרה 1#
השבוע עשיתי לייק לפוסט של אלון ויסר.
אלון הוא סטודנט בבאר שבע, שהיה אחד ממארגני ההפגנה בשבת שעברה נגד מתווה הגז.
יומיים לאחר ההפגנה הוא נעצר ונחקר ע"י המשטרה למרות שפעל לכל אורך הדרך עפ"י החוק ובהתאם להנחייות.
כשקראתי את הפוסט של אלון שמתי לב לכעס, תסכול ופחד שעלו בי.
כעס, תסכול ופחד שעלו מתוך מחשבה על אנשי משטרה אלימים וכוחניים, הפועלים בשירות טייקונים ונטפלים לאזרח הצודק וחסר האונים.

משטרה 2#
שרי מייפלס היתה שוטרת ותיקה כשהחלה ללמוד מיינדפולנס.
לאחר תרגול והעמקה היא החלה לתהות:
האם ניתן לשלב בין העקרונות המנחים של הגישה לבין עבודתה כשוטרת.
איך כל זה מסתדר ביום יום עבורה כשוטרת נושאת נשק, היכולה לירות באדם ולהרוג אותו במצבים מסוימים?
היא פנתה עם השאלה הזו לאחות צ'אן קונג שהשיבה במילים הבאות:
" מי את רוצה שיישא אקדח במסגרת תפקידו, אם לא אדם שיעשה זאת בצורה מודעת ומלאת תשומת לב?
כמובן שאת יכולה להשתתף בהדרכות הללו ! "

משטרה 3#
במסגרת ראיון שנערך עם טיך נהאת האן לפני מספר שנים שאלה המראיינת:
"האם ההדרכה שלך שונה כשאתה מדבר אל פוליטיקאים, אנשי עסקים, מורים, רופאים או קציני משטרה?"

טיך נהאת האן ענה:
"העקרון יהיה זהה.
אבל בשלב ראשון צריך חברים שיראו לנו איך קבוצה כזו של אנשים מנהלת את חייה,
עם מה הם מתמודדים…. מה הקשיים, האתגרים והסבל שהם חווים ביום-יום.
כך נוכל להתחיל להבין אותם.
ואז, רק לאחר שנבין אותם, נוכל להציע הדרכה רלוונטית עבורם.
כלים המתאימים להם.
זו הסיבה שאנו ממשיכים ללמוד בכל יום ויום כשאנו מתרגלים ומלמדים."

המילים הללו של טיך נהאת האן גרמו לי לחשוב:
איך נראה עולמו של שוטר המתמודד עם מצבים מורכבים בעצימות גבוהה ונדרש לקבל החלטות מהירות תוך כדי תנועה?
מה חווה רופאה העובדת שעות רבות ביממה בבית החולים ואשר נתונה ללחץ מתמשך ואינטנסיבי מכל כיוון אפשרי?
מה עובר על מחנכת הנדרשת לתת מענה כמעט בכל רגע לאינספור צרכים בעת ובעונה אחת?

*****
איני בטוח עם יש קו מקשר במסר הזה.
לא לגמרי ברור לי אם יש לי פה אמירה קונקרטית כזו או אחרת.

בחרתי להביא את שלושת הקטעים פשוט מפני שכולם נגעו בי השבוע.
הבנה כמפתח לחיבור.
מודעות כמפתח לאחריות.
בחירה לפני שליפה.

מעבר לתפקידנו (כשוטרים, רופאים, מורים, מפגינים, חולים, תלמידים, …)
אנו בני אדם.
לפעמים מלאים בכאב, בפחד ובסבל.
לעתים כזה שהצטבר במשך שנים רבות.

חיים מלאים. יום יום.

כ"ה חשוון – זה לא אותו דבר

להקשיב זה לא אותו דבר כמו לשמוע.
להבין זה לא בהכרח להסכים. ובטח שלא להצדיק.
אשמה ואחריות הם שני דברים שונים לגמרי.

יש משהו חזק ואפקטיבי בשילוב של הקשבה, הבנה ולקיחת אחריות.
במשפחה. בעבודה. בחיים.
עם עצמך ועם אחרים.

חיים מלאים. יום יום.