על משמעות

בשבועות האחרונים חזרתי לספר "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פראנקל ונחשפתי לחומרים נוספים הקשורים ללוגותרפיה ולמשמעות (ביניהם ספריהם של דוד גוטמן, אליזבת לוקאס וספרים נוספים של פראנקל).

לוגותרפיה היא גישה פסיכותראפית שפותחה ע"י ד"ר פראנקל ומהותה טיפול בעזרת גילוי ויצירת משמעות אישית.

"האדם מחפש משמעות" שנכתב ע"י פראנקל מתאר את חוויותיו והתנסויותיו של פראנקל במחנות הריכוז ומניח את העקרונות המרכזיים העומדים בבסיסה של גישת הלוגותרפיה.
אחד הכוחות המרכזיים שסייעו לפראנקל לשרוד את התופת היה רצונו העז לפרסם ספר המתאר את גישת הלוגותרפיה שפיתח ושהוא האמין שיש לה מקום חשוב בעולם.
כתב יד שלם שהיה ברשותו הוחרם והושמד עם תפיסתו של פראנקל ע"י הנאצים.
לימים, לאחר שיחרורו, שיחזר פראנקל את כתב-ידו והוציא אותו לאור. היום הוא ידוע בשם "הרופא והנפש" וניתן להשיג אותו במהדורה עברית בחנויות הספרים.

הנה מספר מחשבות, ציטוטים ורעיונות בנושא משמעות שהולכים איתי בימים הללו:

משמעות החיים עפ"י פראנקל היא משמעות הרגע.
משמעות החיים יכולה להשתנות לא רק מאדם לאדם אלא גם ממצב למצב ומרגע לרגע.

"לכן העיקר אינו בפשר החיים באופן כללי אלא בפשר הייחודי של חיי האדם ברגע נתון.
המציג שאלה זו באופן כללי משול למי ששואל אלוף שחמט: 'אמור נא לי, מה הוא הטוב במסעים?'.
פשוט, אין לך דבר טוב כמו המסע הטוב ביותר או אפילו רק מסע טוב, אלא בהקשר למצב מסוים במשחק ולאישיותו המיוחדת של היריב.
הוא הדבר לעניין קיומו של האדם. אל נחפש אחר פשר-חיים מופשט." (מתוך "האדם מחפש משמעות")

עפ"י פראנקל, בכל רגע ורגע אנו נדרשים להגיב למשמעות המוצעת ע"י אירוע חיים מסוים ולממש את הפוטנציאל הטמון בו.
בכל רגע שבו אנו נתקלים במצב מיוחד הדורש החלטה, ניתנת לנו גם הזדמנות לגילוי משמעות.
במקום לשאול "מה משמעות החיים עבורי?" אנו יכולים לשאול "מה אני יכול לעשות ברגע הזה, בשעה הקרובה או היום בכדי להיות משמעותי באירוע הנוכחי או בחייו של מישהו?"

**
חיזוק לנושא הדינמיות של המשמעות אפשר למצוא בספר "קורס בניסים" הנפתח בשני השיעורים הבאים:

שיעור 1: כל מה שאני רואה בחדר הזה אין לו משמעות.
שיעור 2: אני נתתי לכל מה שאני רואה בחדר הזה את כל המשמעות שיש לו עבורי.

הדגש בשיעורים הללו הוא על כך שלשום מצב ולאף אדם אין משמעות קיימת או מוחלטת העומדת בפני עצמה.
המשמעות היחידה היא זו שאנחנו בוחרים לייחס למצב או לאדם והיא תמיד אישית, סובייקטיבית ונכונה לרגע הזה.

**
חיבור נוסף לחשיבות של בחירת ויצירת משמעות רגעית ניתן למצוא בשלוש השאלות למיקוד אנרגיה ותשומת לב של טוני רובינס:

1. במה אני מתמקד כרגע?
2. מה המשמעות של זה עבורי?
3. מה אני בוחר לעשות בנוגע לזה?

בחירה ואחריות הינם רעיונות מרכזיים בתקשורת מקרבת ובתורת הלוגותרפיה של פראנקל.

בדרכן המעשית, שלוש השאלות של רובינס מחדדות את רעיון המשמעות הרגעית ואת נושא האחריות לבחירות שלנו: לתשומת לב, לפרשנות ולמשמעות, לפעולות.
ניתן לקרוא על כך בהרחבה כאן.

**
מספר תובנות/מחשבות על החיבור שבין משמעות לעבודה בארגונים:

1. תחושת המשמעות חשובה מאוד בעבודה היומיומית, מונעת שחיקה ומגבירה חיבור, שותפות ויצירתיות.

2. עובדים שונים חווים משמעות מפעולות ומאירועים שונים.
עבודה בפרויקט מציל חיים, שיפור תהליך עסקי ב10%, מציאת בעיות איכות קריטיות, התגייסות לעזרה בזמן משבר, מתן שירות מיטבי ללקוח, פריצת דרך טכנולוגית או חניכה של אדם פחות מנוסה הן רק מספר דוגמאות לפעולות או אירועים שעובדים יכולים למצוא בהם משמעות, או לא.
מה שמשמעותי עבורינו לא בהכרח משמעותי עבור העמיתים או העובדים שלנו.
חשוב שחלוקת המשימות בין אנשי הצוות תושפע גם מנושא המשמעות הסובייקטיבית שאנשים מייחסים לאותן משימות.

3. למרות שמשמעות חשובה לכולם, היא אינה חשובה לכולם באותה מידה.
עבור עובדים מסוימים ערך המשמעות יהיה גבוה מאוד בסולם הצרכים ואם הוא לא יקבל מענה הם יתקשו להמשיך בעבודתם.
עבור עובדים אחרים, המשמעות חשובה פחות מערכים או מצרכים אחרים כגון יציבות, רווחה כלכלית, חיבור אנושי, התקדמות או שינוי.
כעובדים חשוב שנבין עד כמה הצורך במשמעות מרכזי עבורנו.
כמנהלים חשוב להיות מודעים לצרכים הגבוהים של העובדים שלנו ולהבחין בין "מוכווני המשמעות" ל"מוכווני המשהו אחר" על מנת שנוכל לתת מענה אפקטיבי לצרכים החשובים שלהם.

4. בהתייחסו למוות פראנקל מציג בספרו "הרופא והנפש" שתי דרכי התייחסות אנושית שונות – דרך פסימית ודרך אופטימית.
הפסימיסט דומה לאדם אשר עומד לפני לוח שנה (שבו כל יום מיוצג ע"י דף נפרד), מביט על הדפים הנותרים ההולכים ומתמעטים ומרגיש דאגה ופחד כשהוא חושב על חייו המתקרבים לסיומם.
האופטימיסט לעומתו, דומה לאדם אשר מוריד את הדף שכבר נחיה, מכיר בחוויות שהוא חווה במהלכו וחוגג את מלאות חייו (השמחות, החוויות והקשיים) – הן את החלק שכבר חלף והן את החלק שעוד מצפה לו.

אני אוהב את האנלוגיה הזו ומוצא בה חיבור וחיזוק לחשיבות הרפלקציה וההתבוננות אחורה, כדרך מעשית המאפשרת לחוות את החיים בעוצמה ובמלאות.
"חמש השאלות" הוא אחד הכלים המעשיים המומלצים לרפלקציה שכזו בסיום יום, פרויקט או שנה.
פיתוח עקבי של 4 מיומנויות: הכרת תודה, חגיגות, נוכחות עם קושי ולמידה גם אפשרי וגם תורם רבות לעובדים ולארגון.

5. משברים אישיים וארגוניים יכולים להיות טריגרים חזקים ללחץ ולסבל.
כישלון בפרויקט, פיטורין, סגירת חברה, כניסה לתפקיד חדש, קונפליקט מאיים עם לקוח או עם מנהל ועוד.

תזכורת:
לאף אירוע אין משמעות מוחלטת.
המשמעות היחידה שיש לאירוע היא המשמעות שאני נותן לו.

לצד הקושי, הלחץ והסבל שהם יוצרים ומעוררים, משברים אישיים וארגוניים יכולים להיות גם הזדמנויות להתגייסות, להתפתחות וליצירת משמעות.

עפ"י פרנאקל האדם הוא יצור בוחר.
הוא בוחר את ההתייחסות למה שקורה לו, ואין מצב, ויהיה הקשה והאיום ביותר, שבו לא קיימת בחירה.
האדם לא חייב לקבל ללא עוררין את מה שהחיים והגורל מזמנים לו.
הוא יכול להתעלות למען אנשים אהובים, או למען סיבה ומוטרה ראויים.
אין לנו שליטה על "הקלפים" שאנחנו מגרילים, אך יש לנו את היכולת לבחור כיצד לשחק אתם.

**
אני מקווה שהפוסט הזה היה משמעותי ובעל ערך עבורכם.
אם הוא מעורר בכם מחשבות, רעיונות או תחושות שמתחשק לכם לחלוק איתי, אנא כתבו לי.
כתמיד, מוזמנים להעביר את זה הלאה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

חמש תובנות מסדנאות השבוע

בימים האחרונים הנחיתי מספר סדנאות שונות בנושאי תקשורת ומערכות יחסים.
אני "טוחן" את התכנים הללו כבר מעל 15 שנים ונדהם איך כמעט בכל סדנה עולים דברים חדשים ואיזו אנרגיה חזקה, חוויתית ומרגשת מתפתחת בחדר.
ברמה האישית – אני ממש נהנה לחזור לסדנאות פרונטליות מרובות משתתפים וגם מרגיש את האינטנסיביות שהן מביאות עמן.

בחרתי להביא לכם הפעם חמישה דגשים, תזכורות, תובנות וחידודים מתוך סדנאות שהנחיתי השבוע:

1. שונות – אנחנו זה לא הם

חלק ניכר מאי-ההבנות והקשיים שאנשים חווים באינטראקציות שלהם עם בני משפחה, חברים וקולגות לעבודה נובע מכך שאנחנו נוטים לפרש פעולות ואמירות של אנשים מתוך נקודות המבט והפילטרים שלנו, פעמים רבות מבלי להיות מודעים לכך שאנו עושים זאת.
אנו מתייחסים לאנשים אחרים כפי שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו, מבלי לקחת בחשבון שאנחנו שונים ושאולי הם רוצים או צריכים התייחסות אחרת.

לדוגמא: באחת הסדנאות השבוע דיברנו על משמעות השתיקה.
עבור אנשים מסוימים שתיקה היא ברירת המחדל שמשמעה "הכול בסדר". אם תהיה להם שאלה, תוספת או התנגדות הם ידאגו להביע אותה.
עבור אנשים אחרים ברירת המחדל היא דיבור ואינטראקציה מילולית מתמדת. משמעותה של שתיקה היא "משהו קרה" ולכן אנו שותקים עכשיו.
שתיקה יכולה להיות ביטוי של עיבוד מעמיק של מה שקורה עכשיו, או ניתוק מגע הנובע משעמום וחוסר עניין.

"מהי שתיקה עבורי ובאילו מצבים אני שותקת?" כמו גם "מה משמעות השתיקה שאני חווה מהאדם שמולי כרגע?" הן שתי שאלות חשובות שכדאי לשאול.

**
2. שתי שאלות למיקוד תשומת הלב

בהקשבה למישהו אחר המשתף אותנו בקושי או בקונפליקט יש הבדל גדול בין הניסיון להבין את הצורך שלו ואיך הוא חווה את הסיטואציה לבין המחשבה שלנו על מה הוא צריך לעשות במצב הנתון.
"מה לדעתי האדם צריך לעשות?" היא שאלה שונה במהותה מהשאלה "מה עובר עליו עכשיו? מה הוא צריך ואיך הוא מרגיש?".
בשאלה הראשונה מרכז תשומת הלב הוא אנחנו. מה לדעתי האדם האחר צריך לעשות.
בשאלה השניה מרכז תשומת הלב הוא האדם האחר שאותו אנו מנסים להבין.
השאלה הראשונה מוכוונת פתרון, סיוע, עזרה או תמיכה.
השאלה השניה מוכוונת חיבור, אמפטיה והבנה.

המלצה חמה:
כשאתם מקשיבים למישהו בדקו עם עצמכם איפה תשומת הלב שלכם (עליכם או עליו) ובאיזו משתי השאלות אתם מתמקדים עכשיו.

**
3. ענווה וסקרנות

חשוב לקחת את התשובות שלנו לשתי השאלות בערבון מוגבל.
מכיוון שאנחנו והאדם האחר שונים, ייתכן שמה שאנחנו מאמינים שהוא צריך לעשות לא בהכרח ישרת אותו.
באופן דומה יכול להיות שבמהלך הניסיון שלנו להבין אותו ואת נקודת מבטו נפספס, נטעה או לא נדייק.
עצם הניסיון להבין מניע תהליך חשוב שמגביר את הסיכוי ליצירת חיבור והעמקת הבנה.

שתי איכויות שחשוב לטפח כשאנו מנסים להבין אדם אחר או לעזור לו הן ענווה וסקרנות.
הענווה היא ההכרה בכך שנקודת המבט שלנו מוגבלת ושאולי אנחנו מפספסים משהו או שאיננו מדייקים.
הסקרנות מניעה את הכוונה לבדוק את ההבנה שלנו, לחדד ולהעמיק אותה.
בדומה למשחק "חם-קר", החיווי שאנו מקבלים לבדיקת ההבנה שלנו משרת אותנו ועוזר לנו להעמיק את הבנתנו בין אם טעינו ("קר") ובין אם צדקנו ("מתחמם" או "חם").

**
4. חידוד ציפיות

משתתף באחת הסדנאות (שבאופיו הוא בדרך-כלל מוכוון לפתרון בעיות ופחות להקשבה) סיפר על משפט בדיקה קצר ויעיל שהוא פיתח לעצמו למצבים שבהם אנשים ניגשים אליו ומתחילים לשתף בדילמה או בקושי:
"האם אתם משתפים אותי בזה כי חשוב לכם שאעזור במציאת פתרון או שאתם פשוט רוצים שאהיה אתכם ואקשיב לכם?".
מנקודת המבט שלו כשהוא מבין מה מצפים ממנו (פתרון או הקשבה) הרבה יותר קל לו למלא את תפקידו.
מנקודת המבט של בני משפחתו וחבריו לעבודה, נחסך מהם לא מעט תסכול והם מקבלים מענה הרבה יותר מדויק לצרכים שלהם.

**
5. לבקש בבהירות

באופן דומה, כשאתם ניגשים לשתף אנשים אחרים, תוכלו לסייע להם בכך שתהיו ברורים בנוגע למה שאתם מבקשים מהם.
מספר דוגמאות:
– "אני רוצה לשתף אותך במשהו ולא מצפה ממך לעזור לי או לפתור לי את הבעיה. תוכל פשוט להיות איתי בהקשבה בעשר הדקות הקרובות?"
– "אני מתמודד עם בעיה שאני לא מצליח לפתור ואשמח לקבל את עזרתך. תוכל להגיד לי מה לדעתך כדאי לי לעשות בסיטואציה הזו?"
– "חשוב לי לקבל את הזוית שלך. תוכלי להקשיב לי חמש דקות ואז לומר לי איך את רואה את המצב?"

**
עד כאן חמישה דגשים, תזכורות, תובנות וחידודים.
אני מקווה שהפוסט הזה היה מהנה ובעל ערך עבורכם.

אם אהבתם והתחברתם, יכול מאוד להיות שתרצו להירשם לסדרת 52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים שיצרתי לפני כשנה וחצי.

הזמנה נוספת: בשבוע שעבר (למקרה שפספסתם וזה מעניין אתכם) פירסמתי קישור להקלטת הרצאה שהעברתי לאחרונה – "איך להכניס תקשורת מקרבת לארגון?".

ההרצאה מומלצת לאנשים וארגונים שרוצים לפתח תרבות של תקשורת מקרבת בחברה/ארגון שלהם.

כתמיד,
מוזמנים לכתוב לי כמה מילים (אני מבטיח לקרוא כל מילה !) וגם להעביר את הפוסט הזה הלאה לאנשים נוספים שיכולים להיתרם ממנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הרצאה מוקלטת – "איך להכניס תקשורת מקרבת לארגון?"

לפני מספר חודשים השתתפתי בכנס תקשורת מיטיבה שאורגן ע"י קהילת "תודעה בריאה".

שם ההרצאה שהעברתי היה "איך להכניס תקשורת מקרבת לארגון?" ואחד הדברים הראשונים שאמרתי בהרצאה הוא שתקשורת מקרבת היא לא משהו שמכניסים לארגון.

תקשורת מקרבת היא לא חפץ שאפשר לקחת, להרים או להכניס לארגון.
היא גם אינה מוצר שניתן להטמיע או לשדרג.

תקשורת מקרבת היא גישה המשלבת תפיסת עולם, כוונה, תקשורת וכלי השפעה מעשיים.

במהלך ההרצאה חלקתי את התפיסה שלי בנוגע לארגונים ולמהות של ארגונים בעולם, הנחות יסוד של תקשורת מקרבת, דוגמאות לכלים ותהליכים מבוססי תקשורת מקרבת המותאמים לעבודה בארגונים, כיצד ניתן לפתח תרבות ארגונית מבוססת תקשורת מקרבת ועוד. 

ההזמנה להרצות על הנושא הזה אתגרה אותי ואיפשרה לי לגבש מחשבות, ניסיון ותובנות של כחמש עשרה שנות לימוד, הנחייה ועשייה של תקשורת מקרבת בארגונים ועם ארגונים.

 

אחד החלקים הכי משמעותיים עבורי בהרצאה היתה שיחה עם אחת המשתתפות שהתפתחה משאלה בנוגע לקושי בעבודה עם לקוח במצב מורכב ומאתגר.

ניתן לצפות בהרצאה המלאה בקישור הבא.

אתם מוזמנים לכתוב לי מה עולה בכם כשאתם צופים ומקשיבים להרצאה.
כתמיד, מוזמנים להעביר את זה הלאה..

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

משפחה קטנה מדי

בכפרים מסוימים בגוואטמלה, כשהולכים עם ילד חולה למרפא, לעולם לא אומרים "אני בריא אבל הילד שלי חולה".
במקום זאת אומרים "המשפחה שלי חולה".
באופן דומה, כשמלווים שכן למרפא, מקובל לומר "הכפר שלי חולה".
תפיסת העולם בכפרים הללו היא שכולנו מחוברים: אנשים, בעלי חיים, טבע, העולם.
כולנו חלק מאותה מערכת שלמה, משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה.

אם זה נשמע לכם מוזר, חשבו על הדוגמא הבאה –
האם נראה לכם הגיוני ללכת לרופא ולומר: "יש לי מחלת כבד סופנית, אבל אני בריא. זה רק הכבד שלי חולה"?
כשם שבתרבות שלנו הכבד הוא חלק בלתי נפרד מהגוף שלנו ומאתנו, כך בגוואטמלה, הקהילה והסביבה הן חלק בלתי נפרד מבני האדם.
(הקטע בהשראת Martin Prechtel מתוך הספר Sacred Economics)

**
אמא תרזה טענה ש"הבעיה עם העולם היא שאנחנו משרטטים את גבולות המשפחה שלנו קרוב מדי".

כשאנחנו מאמינים שאנו נפרדים ושאיננו חלק מאותה משפחה, שיש "אנחנו" ו"הם" (יהודים-ערבים, ימנים-שמאלנים, חילוניים-דתיים-חרדים, שחורים-לבנים, מזרח-מערב ירושלים) ושאנחנו בסדר/צודקים/טובים והם לא-בסדר/טועים/רעים, קל יותר לצאת למלחמה או להאמין שמה שקורה שם לא משפיע עלינו.

כשהאלימות במגזר הערבי גואה ונרצחים שם מעל מאה נשים וגברים בשנה וכשהאבטלה בקרב צעירים ערבים מגיעה ל 40% (עוד לפני הקורונה) אנחנו עלולים לייחס לכך פחות חשיבות ולהאמין שזו לא הבעיה שלנו, אלא שלהם.
לאחר שהכעס "מתפוצץ" והאלימות מתפרצת גם בערים המעורבות ובמקומות נוספים מחוץ לערים הערביות זו הופכת להיות בעיה דחופה וחשובה שלנו שלא ניתן להתעלם ממנה.

**
אבל אי אפשר לעשות הכול והמשאבים מוגבלים, אז מה יותר חשוב: לדאוג למובטלים היהודים או הערבים? לחרדים או לחילונים? "להם" או "לנו"?

ייתכן ששאילת השאלה בצורה הזו היא חלק ממה שתורם לבעיה ומחריף אותה.
שכשמדובר בגוף שלנו לא נשאל "במה יותר חשוב לטפל בכבד שלנו או בריאות שלנו?", אלא "איך אפשר לטפל בגם וגם כדי להגיע לאיזון בריא?".
אולי בדומה, כשעוסקים באבטלה, אלימות, חינוך, בריאות, אקלים או עוני עדיף לשאול  "איך אפשר לטפל בגם וגם ולדאוג לכולם?"

**
זה לא תמים מדי? הרי המשאבים מוגבלים ואין מספיק לכולם. לא כדאי לדאוג קודם כל ל"עניי עירנו"?

המשפט "עניי עירך קודמים" מבוסס על תפיסת נפרדות שלפיה ניתן להפריד בין קבוצת אנשים בעלי מאפיינים מסוימים לקבוצה בעלי מאפיינים אחרים ושחשוב לתת את העדיפות לאחת מהן.
חבר שלי נהג להסיע אחת לשבוע במסגרת עמותת "בדרך להחלמה" חולים פלסטינאים לטיפולים בבתי חולים בארץ.
לכאורה, במקום לדאוג קודם כל לעניי (חולי) עירו, הוא דואג לעניים (חולים) פלסטינאים.
רק לכאורה.
ראשית, לא בטוח שאם הוא לא היה מסיע חולים פלסטינאים הוא היה מסיע חולים אחרים. השקעת הזמן והאנרגיה שלו לא באה בהכרח על חשבון אחרים.
ושנית, ייתכן שבזכות המחווה האנושית הזו הוא מציל חיים של אנשים וזורע זרעים משמעותיים של שלום, חיבור ואמון שישפיעו גם על "עירו".

מהטמה גנדי אמר שלא ניתן לעשות טוב במחלקה (מימד) אחת של חיינו בזמן שאנו עסוקים בעשיית רע במחלקה אחרת.
לדבריו, החיים הם שלם אחד בלתי ניתן לחלוקה.
ההתנהלות שלנו במקומות מסוימים משפיעה עלינו ועל ההתנהלות שלנו במקומות אחרים.
וכשם שהחיים הם שלם אחד בלתי ניתן לחלוקה, כך גם החברה שלנו אינה ניתנת להפרדה.
ההשפעה של המעשים שלנו (המיטיבים או המזיקים) משפיעה ומחלחלת.

**
בסיפור הילד וכוכבי הים, הילד לא יכול להציל את כל כוכבי הים אך הוא עושה כל שביכולתו בכדי להציל חלק מהם.
אם מחברים את הסיפור הזה לאמירה של גנדי אפשר למצוא כאן מסר מעשי ומעורר תקווה:
מכיוון שהחיים והחברה הינם שלם שאינו ניתן לחלוקה ושהכול משפיע על הכול ומושפע מהכול,
הרי שעשיית מעשה מיטיב במקום אחד תחלחל למקומות אחרים.
המציל נפש אחת, (אולי) מציל עולם ומלואו.
הפותר (או משפר) בעיה חשובה אחת, משפיע גם על בעיות חשובות אחרות.

**
הרעיון הזה אינו שמור רק להיבטים פוליטיים או חברתיים.
חשיבת "גם וגם" וההכרה בכך שאנו חלק ממכלול ושחשוב לתת מענה לצרכים של כולם היא פרקטיקה עסקית-ארגונית חשובה ומעשית שניתן לעבוד איתה ביום-יום.
מתן מענה לבעיות וטיפול בהן הוא חלק חשוב מאוד בעבודתם של מנהלים ומנהיגים.
חלק נוסף וחשוב לא פחות הקודם לטיפול המעשי בבעיות, הוא ההתכווננות האמפטית והאכפתיות האותנטית לצרכי האנשים והגורמים השונים המעורבים.

הובלה מבוססת תקשורת מקרבת אינה מבטיחה שהכול יסתדר או שכולם יהיו מרוצים.

שאלת מה חשוב קודמת לשאלת מה עושים.

הבעיות לא הולכות להיעלם או להיפתר.
הן תמיד תהיינה כאן, אולי אפילו במורכבות הולכת וגדלה.

תפקידה וייעודה של מנהיגות משרתת, אחראית ואמיצה הוא להכיר בבעיות הללו, להתמקד בצרכים החשובים, לשרטט "מעגל משפחה" שאינו קרוב מדי, ולתת מענה מיטבי במסגרת שלל האילוצים והמגבלות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לרפא עולם שבור

"הדחוף משתנה" היא הכותרת שסת' גודין בחר לפוסט היומי שהוא העלה היום.

אני מוצא את הרעיון שלו נפלא ומרענן, זווית קצת אחרת לנושא ניהול זמן וסדרי עדיפויות שבעיניי הוא אחד הנושאים הכי חשובים ומשמעותיים לחיים.

בשני משפטים:
תמיד יש משהו דחוף, והדחוף תמיד משתנה. הדחוף הוא זמני ו"עונתי".
החשוב לעומת זאת, נשאר קבוע. מה שחשוב ממשיך להיות חשוב ואינו משתנה כל-כך מהר.

הפוסט הזה נכתב 14 שעות לאחר תחילת תוקפה של הפסקת האש עם החמאס.
מה שהיה דחוף ואפילו דחוף מאוד בימים האחרונים עומד להשתנות.
מה שהיה דחוף לפני שבועיים, התאדה לפני כשבוע וחצי כשנשמעו האזעקות ונחתו הטילים הראשונים.
אפשר להניח בביטחון מלא שמשהו דחוף חדש יופיע ממש בקרוב, כבר מחר או מחרתיים.

והדברים החשובים? הם תמיד כאן, קבועים ולא משתנים.
במקרים רבים מקבלים מאיתנו פחות תשומת לב ממה שהיינו רוצים או ממה שהם צריכים: מערכות יחסים, בריאות, קריירה, למידה והתפתחות, ביטחון כלכלי, נתינה, משמעות.

**
בימים האחרונים אני קורא בעונג את ספרו הנפלא של יונתן זקס "לרפא עולם שבור".

הנה סיפור מתוכו שממש אהבתי:

דון יצחק אברבנאל, המלומד והמדינאי הגדול בן המאה החמש עשרה, היה יועצם של מלכי ספרד פרדיננד ואיזבלה.
מספרים שהמלך שאל אותו פעם מהו ערך הרכוש שבבעלותו.
אברבנאל נקב בסכום מסוים.

"לא ייתכן", אמר המלך, "אין לי ספק שיש לך הרבה יותר".
"שאלת אותי", ענה אברבנאל, "על הרכוש שבבעלותי.
הרכוש שיש לי אינו בבעלותי. הוד מלכותו יכול להחרים אותו ממני מחר.
אני לכל היותר שומרו הארעי.
הסכום שציינתי הוא סכום הכסף שנתתי לצדקה.
זהו הסכום ששום כוח על פני האדמה, גם לא הוד מעלתו, יוכל לקחת ממני."

כמה חוכמה וענווה יש בתשובה הזו.
תזכורת לארעיות שלנו בעולם הזה, לכך שבכל רגע נתון הכול יכול להשתנות, שאנחנו איננו מה שיש לנו.
חשוב בעיניי להרחיב את הסיפור מעבר להיבט הצדקה החומרית.
לא ניתן לקחת מאיתנו את הנתינה והתרומה שלנו בצורות שונות, את ההשפעה שלנו על חיי אחרים, את הנוכחות שלנו ברגעים חשובים.
פעמים רבות המעשים והמחוות הללו שלנו ימשיכו להדהד גם זמן רב לאחר שאנחנו כבר לא נהיה כאן.

הרב יונתן זקס הוגה דתי בריטי, כיהן כרב הראשי של הקהילות העבריות המאוחדות בחבר העמים הבריטי, ואף זכה בתואר אבירות.
הרב זקס היה פעיל בדיאלוג בין-דתי ועסק בחשיבותה של האמונה היהודית בעולם המודרני, נושא שעליו חיבר ספרים רבים.
הוא נפטר לפני מספר חודשים בנובמבר 2020. ספריו, מחשבותיו ושיעוריו ממשיכים להדהד ולהשפיע על אנשים רבים.

**

שתי המלצות והזמנות לסיום:

1. לפני מספר שעות נרשמתי לקורס קבלת החלטות בקבוצה שיועבר על יד חן צבי.
אני עוקב אחרי חן צבי כבר תקופה מסוימת ומוצא את התכנים שלו מעניינים, מקוריים ומעמיקים, כאלו המשלבים תקשורת מקרבת ותחומים מרתקים נוספים.

כל הפרטים על הקורס + מספר הטלפון של חן צבי בקישור הבא.

אני לא בטוח אם יש עדיין מקום בקורס. מוזמנים ליצור קשר ישירות עם חן צבי ולבדוק (פרטים בקישור שלמעלה).

2. בתחילת החודש העברתי הרצאה בנושא חונכות והקשבה לכ-250 אנשי חינוך.
בין היתר נגעתי בנושא של חידוד כוונה, הקשבה לעצמנו ולאחרים, גמישות תגובתית ובמודל המנהיגות המצבית של קן בלאנצ'רד.
לפני מספר ימים קיבלתי את הקלטת ההרצאה ואני שמח לשתף בה.
למרות שהתכנים ממוקדים בחניכה של אנשי חינוך, הם רלוונטיים מאוד לכל סוג של חניכת/הובלת/ליווי 1:1.

זו הזדמנות להודות לרבקה גרין שבזכותה נוצרה ההרצאה הזו. 

מוזמנים לצפות בהרצאה המלאה כאן.

**

כתמיד, הרגישו חופשיים להעביר הלאה את הפוסט ואת כל התכנים וההמלצות שבתוכו.

אם אתם מוצאים את הפוסט ואת התכנים מעוררים, משמעותיים ובעלי ערך עבורכם, אתם מוזמנים לכתוב לי כמה מילים במייל חוזר.

אם קיבלתם את הפוסט הזה ממישהו אחר, אתם מוזמנים להצטרף לרשימת התפוצה שלי ולקבל את הפוסטים העתידיים ישירות אליכם (קישורים למטה).

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

איך יודעים שהלילה נגמר…?

רב חסידי קשיש ישב בחברת תלמידיו ושאל אותם איך אפשר לדעת שהלילה נגמר והיום עלה,
שהגיעה שעת תפילות השחרית החשובות.

"כשאתה יכול לראות מרחוק בעל חיים ולהבדיל האם זו כבשה או כלב," ענה אחד התלמידים.
"לא בדיוק," אמר הרבי.

"אני חושב שזה כשאני יכול לראות את הקווים על כף ידי," אמר תלמיד אחד.
"לא בדיוק," אמר הרבי.

"אולי זה כשאני יכול להביט בעץ ולדעת אם זה עץ אלון או עץ אגס?" תהה תלמיד שלישי.
"לא," אמר הרבי.

"אז איך אתה יודע, רבנו?" שאלו התלמידים.
"אני יודע שיש די אור כשאני יכול להביט בפניו של גבר או אישה ולראות שהוא אחי או אחותי. עד אז, עדיין חושך."

~ הקטע מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד (עמוד 415).

**
נזכרתי בסיפור הזה הבוקר כשחשבתי על כל מה שקורה השבוע.
חשוך השבוע.
הימים הללו קשים, מורכבים ועצובים.

מספר מחשבות שעולות בי ושאני רוצה לשתף:

– חשוב מאוד לשמור על עצמנו, על יקירנו ועל שכנינו בימים הללו.

– במיוחד עכשיו חשוב לקחת אחריות על תשומת הלב שלנו, על הדבר שאנו מתמקדים בו ועל החומרים שאנו צורכים בימים הללו.

– כדאי לזכור שאנחנו לא רואים הכול ולא יודעים הכול. קורים הרבה מאוד דברים שאנחנו לא מודעים להם. מה שאנחנו רואים שוב ושוב בלופ חדשותי או ברשתות החברתיות, זה לא בהכרח הדבר היחיד או העיקרי שקורה. הלוואי והיינו רואים בלופים חדשותיים וברשתות החברתיות גם את כל המחוות המדהימות של עזרה הדדית, אכפתיות, חמלה ואהבה.

– חשוב להיזהר מהכללות. משיפוט של ציבורים שלמים. אין טובים מוחלטים ורעים מוחלטים. וחשוב גם להישמר מעצימת עיניים. מפרשנות מיטיבה ואופטימית מדי לתופעות הרסניות ומדאיגות.

– יש להכיר בכך שהמצב מורכב. שאין פתרונות פשוטים. הלוואי והיו. אף אחד לא יכול לפתור את זה ביום אחד, בשבוע או בחודש, לא משנה באיזו נחרצות הוא מדבר. הרבה היו רוצים ואף אחד לא יכול.

– ואף אחד גם לא יכול להרוס הכול ביום אחד. זה מאוד מורכב ולא הכול אבוד. להיזהר מפטליזם. לא הכול נחרב. זה לא הסוף של שום דבר. זה עוד שלב בדרך המאתגרת שאנו עוברים.

– מה שאנו רואים וחווים עכשיו הוא הפירות והתוצרים של תפיסות, אמירות, החלטות, תהליכים ופעולות שנעשו בעבר. את הפירות של התפיסות, ההחלטות והפעולות שמתרחשות עכשיו נראה בעתיד. הלילה הכי ארוך בשנה הוא גם הנקודה שבה משתנה המגמה והימים מתחילים להתארך.

-אנחנו מחוברים, משפיעים ומושפעים. כל הזמן. מה שאנחנו עושים משנה. לכל אמירה או פעולה, קטנה כגדולה יש השפעה חשובה. בתקופה הזו במיוחד חשוב להפחית רע ולהרבות טוב ברמה האישית, המשפחתית ובמעגלי ההשפעה שלנו.

– חשוב להמשיך להאמין. להמשיך להתפלל. לזכור את סטוקדייל.

לאביתר בנאי יש שורה חזקה באחד השירים שלו – "חיים גדולים נולדים מכאב"מי ייתן ומתוך הכאב והעצב שאנו חווים השבוע יווצרו חיים נפלאים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

החיים הם מסע של…

"דלתות מסתובבות" הוא אחד הסרטים האהובים עלי.
הסרט מציג בצורה מבריקה כיצד שניה אחת (הגעה בזמן לרכבת או פספוס שלה) משפיעה על גווינית' פלאטרו גיבורת הסרט ועל חייה שמתפתחים בשני כיוונים שונים ובלתי צפויים.
על-פי הסרט למזל ולאקראיות יש השפעה עצומה על חיינו.

אני מאמין גדול בארעיות ובכך שבכל רגע נתון דברים שאינם בשליטתנו יכולים להתרחש או להשתנות.
ולצד זאת אני מאמין גדול גם ביכולת שלנו ליצור, להשפיע, לבחור את תגובתנו ולפעול.

האם החיים הם מסע של גורל-מזל, של גילוי או של יצירה?

התפיסה שהחיים הם מסע של מזל או של גורל מניחה שדברים יתפתחו כפי שהם אמורים להתפתח, שמה שצריך לקרות יקרה.
על פי תפיסה זו לאירועים חיצוניים, לגורל, לכוח חיצוני כלשהו ואולי אפילו למקריות יש השפעה עצומה על חיינו שאינה נופלת (וכנראה עולה) מההשפעה של הבחירות והמעשים שלנו.
העתיד שלנו הוא תוצר של אירועים אקראיים או של תסריט שנכתב ונקבע מראש, שבדרך כלל איננו מודעים לו.

התפיסה שהחיים הם מסע של גילוי מניחה שהדברים (אנחנו, אחרים, מצבים) הם כפי שהם וחשוב שנגלה איך הם בדיוק.
לדוגמא: אם אנחנו מאמינים שיש לנו יכולות וחוזקות מסוימות, חשוב שנגלה אותם בכדי שנוכל למצוא לעצמנו את הקריירה או את מערכת היחסים המתאימה לנו.
בכדי לעשות זאת נמלא שאלוני אבחון או נעבוד עם מטפלים ויועצים שיעזרו לנו להבין את עצמנו לעומק ולבחור בחירות מתאימות.
דוגמא נוספת: כשאנחנו מתלבטים האם לקבל הצעת עבודה שקיבלנו, לעבור לדירה באזור כלשהו או להתחתן עם בן הזוג המסוים, אנו מנסים להבין האם העבודה, הדירה ובן הזוג מתאימים לנו.
ההנחה היא שיש תשובה כזו או אחרת ושבדרכים שונות ניתן לגלות אותה או לפחות להתקרב אליה.

התפיסה שהחיים הם מסע של יצירה מניחה שהדברים נוצרים תוך כדי תנועה ושמה שנעשה ישפיע יותר מכל מאפיין שניתן לראות כרגע.
על פי תפיסה זו העתיד טרם נקבע וגם לא ניתן לחזות אותו. מה שיתפתח יושפע הרבה יותר ממה שנעשה ומאיך שנהיה והרבה פחות מאיך שאנחנו ואחרים כרגע.
התשובה לשאלה האם כדאי לנו לקבל את הצעת העבודה המסוימת הזו, לבחור בבן הזוג הזה או לעבור לדירה שאנו מתלבטים לגביה, היא שזה בעיקר תלוי בנו ובמה שנעשה מזה.

**
אם החיים הם מסע של גורל-מזל, עלינו פשוט להתקדם במסלול שלנו, לחיות את החיים, ולבטוח בכך שמה שצריך לקרות יקרה.
עבור אנשים מסוימים זו יכולה להיות תפיסה מלחיצה ומייאשת, שכן מה שנעשה לא כל-כך משנה, ובכל רגע הכול יכול להתהפך.
עבור אנשים אחרים זו יכולה להיות תפיסה מרגיעה ומשחררת, המאפשרת להם לקבל את החיים כפי שהם.

אם החיים הם מסע של גילוי ומה שיקרה מושפע מאוד מהבנה מעמיקה (את עצמנו, הבנת אחרים ומצבים) ומבחירה מדויקת במה שנכון עבורנו, עיקר האחריות שלנו הוא לגלות את "האמת" ולבחור נכון.
בדרך זו ישנם שני כשלים עיקריים שעלולים לפגוע בנו ובדרך שלנו: האחד – שלא נבין או נגלה את "האמת", השני שלא נבחר נכון.

אם החיים הם מסע של יצירה ומה שיקרה מושפע מאוד ממה שנעשה ומאיך שנהיה, הרי שיש לנו אחריות מלאה למחשבות-מילים-רגשות-מעשים שלנו והרבה מאוד גמישות ואפשרויות בחירה.

**
לאורך שנים האמנתי שהחיים הם מסע של גילוי ושהאתגר העיקרי הוא להעמיק את ההקשבה ואת ההבנה בכדי להגיע לראייה יותר צלולה ובהירה שתאפשר לנו לקבל החלטות, לבחור נכון ולעשות צעדים מדויקים בעולם מורכב ורב-מימדי.

היום אני מאמין שהחיים הם במידה רבה מסע של יצירה ושהאתגר הוא ליצור ברמה יומיומית את המציאות שאנו רוצים לראות, לחוות ולחיות.

לפני מספר ימים לקחתי חלק בתהליך דיאלוגי בין מנהל ומנהלת בכירים החווים הרבה קונפליקטים בחודשים האחרונים ומחפשים לשפר את מערכת היחסים שלהם.
בסיומה של הפגישה שאלה אותי המנהלת: "מה אתה אומר? יש לזה סיכוי?"
"אני מאמין שכן", עניתי, "זה מורכב וזה יכול להתפתח בצורות שונות."

מסע של יצירה.

**
השבוע העברתי הרצאה בנושא חונכות והקשבה לכ-250 אנשי חינוך (אולי אשתף בהקלטה בקרוב), העברתי סדנת תקשורת מקרבת לכעשרים משתתפים, לקחתי חלק במפגש מאמנים במסגרת תוכנית מרגשת שהושקה אתמול והשתתפתי בעשרות פגישות ושיחות עסקיות.

ברמה כזו או אחרת באתי במגע (השפעתי עליהם והושפעתי מהם) עם מאות אנשים שיש לי עמם הכרות מעמיקה, מסוימת או שפגשתי אותם השבוע לראשונה.

בחיבור ל"דלתות מסתובבות", אם לשניה אחת ולפעולה אחת (הגעה לרכבת או פספוס שלה) יכולה להיות השפעה כל-כך גדולה על חיינו, הרי שפוטנציאל ההשפעה, היצירה והשינוי של שבוע כדוגמת השבוע הזה הינו אינסופי, משהו שקשה מאוד לתפוס.

אני לא יודע מה אתכם.
אותי זה מסקרן ומרגש…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

קודם כל מה חשוב, אחר כך מה עושים

אתמול קיבלתי מייל מרגש מאורית, בעקבות סדנה שהנחיתי לקבוצה שהיא מובילה.
אני משתף אתכם בחלק ממנו:

"לקחתי קצת את הזמן כדי לקבל את המשוב שלחבר'ה על המפגש ונראה שהיה מפגש מאד משמעותי עבורם.
הסימולציה בסוף הפילה כמה אסימוני תאוריה מתחילת המפגש והרגשתי שהם אשכרה יוצאים הביתה עם כלי.
מי כמוני יודעת כמה זה עניין של בחירה כל פעם להשתמש בכלי הזה, כמה האוטומטים שלנו חזקים ונדרשת תשומת לב גדולה כדי לבחור במשהו אחר.
אבל לבחור אפשר כשיודעים שישנה אופציה מיטיבה, וזה מה שאני מרגישה שקרה.

חלקם כבר כתבו במשוב שהתנסו בזה במקום עבודתם כבר אתמול.
תודה רבה על הלב שאתם מפיצים בעולם וכמה נעים לדעת איזה אדוות זה יוצר הלאה.
אתמול בשיחה עם אחד מהם הוא שיתף שכבר דיבר על זה עם אשתו ולקחו את זה משם.

עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד….
אנחנו בדרכנו לעולם מיטיב. לא לשם כך התכנסנו בגדול בגלגול הזה….?"

**
כשנכנסים לסימולציה לא ניתן לדעת איך היא תתפתח.
כמנחה, פעמים רבות עם תחילת הסימולציה מתעורר בי לחץ כלשהו מחשש שההדגמה "תכשל" ולא תעביר את החוויה שאני מקווה שהיא תעביר.
בשיחת חיים "אמיתית" שאינה במסגרת סדנה, קיים לחץ דומה ואולי אפילו גדול יותר שדברים יתפתחו שונה מכפי שאנחנו רוצים או שיקרה משהו שלא נדע איך להגיב אליו.

להיכנס לסיטואציות (סימולציה, שיחה, חיים) בלב פתוח, בנוכחות ובהקשבה זה להסכים לוותר על וודאות.
זה להסכים לא לדעת.
זה להיות יותר סקרן ופחות יודע או בטוח.

אחד הדברים שהכי מלחיצים מנהלים במצבים מורכבים שאני מלווה, זה "מה יקרה אם במהלך שיחה מישהו יגיד משהו שלא תהיה לי תשובה מספיק טובה אליו ולא אדע איך לענות לו".
או ש"מישהו ייקח את השיחה לכיוון שאני לא רוצה ואתקשה להחזיר אותו לכיוון שאני רוצה".

אחת האפשרויות להתמודדות עם החשש הזה מ"מה יקרה אם…" היא להתכונן ככל האפשר לשיחה שיכולה להתפתח בצורות שונות.
להשקיע מחשבה, להתייעץ, לעשות חזרות וסימולציות בינינו לבין עצמנו או עם אחרים.

אפשרות נוספת היא להימנע מהשיחה – לא לתת את המשוב, לא לשאול את השאלה, לא להעלות את הנושא המורכב.
למה להיכנס לזה, אם יש סיכוי שדברים יתפתחו בצורה שאיננו רוצים?

בעיני שתי האפשרויות הללו לגיטימיות וחשובות.
הכנה לקראת שיחה חשובה או הימנעות מהעלאת נושא מסוים בתזמון מסוים יכולות לעשות הבדל גדול.

ועם זאת, במצבים מסוימים, שבהם יש גבול לכמה ניתן להתכונן או שהימנעות אינה תורמת, חשוב לתת מקום גם לאפשרות שלישית – דיאלוג בלב פתוח, בנוכחות ובהקשבה.

**
בסדנאות שהעברתי השבוע עבדנו הרבה עם הכלי הבא:

קודם כל מה חשוב, ורק אחר כך מה עושים.

"מה חשוב" זה מה חשוב לך ומה חשוב לי.

כשאנחנו מקשיבים למישהו אחר, חשוב להבין את נקודת מבטו ואת החוויה שלו: אילו צרכים חשובים הוא היה רוצה שיתמלאו במסגרת ההחלטה שאנו עומדים לקבל? אילו צרכים חשובים הוא חושש שייפגעו אם נלך בכיוון שאנחנו מציעים?

אפשר לנסות להבין את האחר מבלי להתחייב להסכים.
אפשר להיות מחויבים לדיאלוג מבלי להיות להתחייב מראש לתוצאה כזו או אחרת.
אפשר להיות מחויבים לחיפוש טוב משותף ופתרון שמשרת את הצדדים השונים מבלי לדעת מהו והאם הוא בכלל אפשרי בסיטואציה הנוכחית.

**
כשאנו מתמקדים בניסיון להבין מתוך אכפתיות כנה ואותנטית, שני דברים חשובים מתרחשים:

האחד, פעמים רבות אנחנו לומדים משהו שלא ידענו.
חשבנו משהו אחד וגילינו משהו אחר.
סיפרנו לעצמנו סיפור על כך שהאדם עקשן, או חששן, או מונע מאגו וכשבאמת הקשבנו גילינו צורך לגיטימי שגם לנו יש אותו ושאנו מתחברים אליו.
הלמידה הזו פותחת בנו משהו ומקרבת אותנו אל האדם שמולנו.

השני, כשהאדם שמולנו חווה את ההקשבה האמפטית הסקרנית שלנו, ואת כך שבאמת אכפת לנו ממנו, משהו בו נפתח.
אמון מסוים נבנה.
הוא קצת פחות עסוק בלהילחם בנו, להגן על עמדותיו ולשמור על צרכיו וקצת יותר פתוח להקשיב לנו ולראות אותנו.

כשהחיבור הזה נוצר, כשאנחנו מצליחים לשמוע ולראות את האחר, והוא מצליח לשמוע ולראות אותנו, נוצרת בהירות חשובה שלא היתה שם קודם.

כשהתחושה היא של אכפתיות הדדית ורצון אמיתי למצוא דרך שמשרתת את כולם, ממש מרגישים את האנרגיה משתנה, את החיבור ואת הקרבה. ואז גם הגמישות והיצירתיות גדלה.

**
"קודם כל מה חשוב, ורק אחר-כך מה עושים" זה קודם כל מהות וכוונה ורק אחר-כך טכניקה.

הכלי הטכני ללא המהות והכוונה הוא חסר ערך.

משפט אחד במה שאורית כתבה לי היה חזק עבורי במיוחד:
"מי כמוני יודעת כמה זה עניין של בחירה כל פעם להשתמש בכלי הזה, כמה האוטומטים שלנו חזקים ונדרשת תשומת לב גדולה כדי לבחור במשהו אחר."

מניסיון אישי:
גם אחרי שנים רבות של תרגול, הרבה יותר קל לי ללמד את זה או לדבר על זה מאשר לחיות את זה.

במצבים טעונים, שבהם יש מתח, חשש, חוסר אמון או מטענים אחרים, זה לא עניין של מה בכך עבורי להקשיב בלב פתוח, לגלות אכפתיות אמיתית, להסכים לשים את הצרכים העמוקים שלי על השולחן ולהיות נוכח בדיאלוג.

ועם זאת, גם בשיא המורכבות, כפי שאורית כותבת, מרגע שאנו מודעים לאפשרות, הבחירה קיימת והיא בידינו.

כשאני מצליח לממש את הבחירה הזו, כשיש לי מספיק כוחות, משאבים פנימיים ואומץ, זה מוביל לחגיגה גדולה.

אבל לא תמיד אני מצליח. לפעמים כשיש לי פחות כוחות, משאבים פנימיים ואומץ מכפי שהייתי רוצה, אני בוחר להימנע, להתרחק, להעמיד פנים, או לשתף חלקית.

ואז, זה פחות כיף ויותר מעייף.

חשוב לזכור שגם במצבים הללו ישנה בחירה:
בחירה בין שיפוט, האשמה והלקאה עצמית, לבין קבלה, חמלה ואמפטיה עצמית.

**
"קודם כל מה חשוב ורק אחר-כך מה עושים" הוא כלי אחד בסדרת "52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שיצרתי.
אתם מוזמנים להירשם לסדרה ולקבל את כל הכלים ישירות למייל שלכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אחריות-תרומה-אשמה-חמלה-אמפטיה

בסדנאות שאני מנחה ובתהליכים שאני עובר ומלווה, לאחריות, בחירה, תרומה, חמלה ואמפטיה יש מקום מרכזי.
הנושאים הללו מהווים מרכיבים יסודיים בתפיסה הנוכחית שלי, שהתפתחה והתהוותה במהלך השנים האחרונות.

הנה מספר מחשבות על אחריות, תרומה, אשמה, חמלה, אמפטיה ויצירת מציאות:

אחריות

יש לנו אחריות מלאה על המחשבות-רגשות-מילים-מעשים שלנו.
האחריות המלאה שלנו אינה מורידה מאחריותם של אחרים.
כשם שלנו יש אחריות מלאה, כך גם לאחרים יש אחריות מלאה על המחשבות-רגשות-מילים-מעשים שלהם.

**
תרומה

מערכת היחסים שלנו והמצב שאנו נמצאים בו כרגע הם תמיד תוצר של התרומה ההדדית שלנו ושל אחרים.
בין אם אנו אוהבים את המצב הנוכחי (לדוגמא: מערכת יחסים הרמונית, קריירה משמעותית, בריאות או שפע כלכלי), ובין אם לא (לדוגמא: קשיים במערכת יחסים, עבודה שאיננו אוהבים, חולי או מחסור כלכלי), יש לנו חלק בהיווצרותו.
כשאנחנו חושבים שהמצב הוא כפי שהוא רק (או בעיקר) בגלל אדם אחר או גורם חיצוני כלשהו ולא בגללנו, אנחנו מבולבלים.
גם כשאנחנו חושבים שהמצב הוא כפי שהוא רק (או בעיקר) בגללנו ולא בגלל אנשים אחרים או גורמים נוספים, אנחנו מבולבלים.
המצב הנוכחי הוא תוצר של תרומתם ההדדית של אנשים וגורמים שונים, אנחנו ביניהם.

לא תמיד אנו מודעים לתרומה שלנו אך היא תמיד שם.
לעתים התרומה שלנו פוגעת באנשים אחרים או מחריפה את המצב מבלי שהתכוונו לעשות זאת.
בין אם אנו מודעים לתרומה שלנו ובין אם לא, בין אם התכוונו לתרום בצורה הזו או בצורה אחרת, חשוב שנכיר בתרומה שלנו למצב הנוכחי ולדרך שבה הוא התפתח.
ההכרה בתרומה שלנו ולקיחת אחריות עליה מאפשרת לנו לשנות מצבים שאיננו שבעי רצון מהם.
אנו משפיעים על המצב ויוצרים אותו בעזרת מחשבות שאנו חושבים, מילים שאנו אומרים ופעולות שאנו מבצעים.

**
אשמה

עבור אנשים מסוימים אחריות ותרומה מתחברות לאשמה.
לתפיסתם, אם אנחנו אחראים ותרמנו למצב, אז אנחנו אשמים.
תפיסת אשמה ממוקדת במה שהיה, ובמי צריך לקבל איזה עונש.  
אשמה מחלקת את העולם בצורה דיכוטומית ופשטנית לטובים ורעים, לנכון ולא-נכון, לבסדר ולא-בסדר.
תפיסה המבוססת על אשמה מובילה לשיפוטיות ולהלקאה, עצמית ושל אחרים.

תפיסת אחריות ותרומה ממוקדת בהבנת המצב וכיצד הוא התפתח, במה חשוב לשנות ובאיך ניתן לשפר. 

**
חמלה ואמפטיה

תפיסה המבוססת על אחריות ותרומה מובילה לחמלה ולאמפטיה, גם לאחרים וגם לעצמנו.
עבור אנשים מסוימים חמלה ואמפטיה מתחברות לכניעה או להסכמה.
לתפיסתם, אם יש בנו חמלה או אמפטיה כלפי מישהו, אנו מסכימים עם מעשיו ונותנים להם לגיטימציה.
בעיניי זו פרשנות שגויה.
ניתן להרגיש חמלה ואמפטיה (עצמית או לאחרים) וגם להציב גבול ברור, להטיל עונש או לא להסכים עם משהו שנעשה.

**
חשוב לזכור שהמצב אף פעם אינו סטטי וששינוי מתרחש כל הזמן.
העתיד שלנו נוצר ברגע הזה, בזכות דברים שאנחנו חושבים, אומרים ועושים.
הדבר שאנחנו מתמקדים בו הולך וגדל, אנחנו יוצרים עוד ועוד ממנו.
מיקוד במה שקורה עכשיו ובמה אנו רוצים שיקרה, חשוב יותר ממיקוד במה שקרה.

אם אנחנו חווים מצב לא רצוי, שאיננו אוהבים או שאנו סובלים בו,
חשוב לזכור שתרמנו להיווצרותו, שיש לנו אחריות ויכולת לשנותו ושאיננו אשמים.
חמלה, אמפטיה ואהבה עצמית במצב הנוכחי חשובות לא פחות מלקיחת אחריות ומהכרה בתרומה שלנו.

**
אם המילים הללו נוגעות בכם, משמעותיות עבורכם או מעוררות בכם מחשבות ותחושת שונות, אשמח לשמוע מכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שלוש דרכים להיות עם רגשות

שלוש דרכים להיות עם רגשות:

1. להקשיב לרגשות, לחקור אותם ולנסות להבין בסקרנות ממה הם נובעים.

על פי מודל אפר"ת (אירוע-פרשנות-רגש-תגובה) הרגש הינו תוצר של הפרשנות שלנו.
כשעולה רגש מסוים אנו יכולים לבדוק בסקרנות מה האירוע שהוביל לרגש שאנו חווים ואיזו פרשנות שלנו יוצרת אותו.

על פי תקשורת מקרבת, הרגש הינו תוצר של הצרכים שלנו שמתמלאים או לא מתמלאים כרגע.
צורך שלא מתמלא מעורר רגש לא נעים (כגון כעס, פחד, תסכול, חוסר סבלנות) וצורך שמתמלא מעורר רגש נעים (כגון שמחה, שלווה, אהבה, הכרת תודה).

דרך ההקשבה הסקרנית לרגשות חשובה כיון שהיא מעודדת אותנו לקחת אחריות על הרגשות שלנו ולהעמיק את ההבנה ואת המודעות שלנו לגבי מה שעובר עלינו.

דוגמא:
אתמול במהלך נסיעה לארוחה משפחתית עמדנו (כמו רבים אחרים) זמן רב בפקק תנועה.
נסיעה שהיתה אמורה לקחת חצי שעה לקחה קרוב לשעתיים בסופו של דבר.
הרגש שעלה בי בתחילה היה הפתעה, לאחר מכן חוסר סבלנות ובהמשך לחץ וחוסר שקט.
כשבדקתי עם עצמי מה עומד בבסיס הרגשות הללו זה היה בעיקר אי הנעימות לאחר והרצון להגיע בזמן ולכבד את המארחים.
משהבנתי שזה העניין המרכזי עבורי משהו בי נרגע ויכולתי לנתב את זה לפעולות פרואקטיביות (כמו למשל לשלוח הודעה למארחים ולעדכן שנגיע באיחור) שהפחיתו את הלחץ והגבירו רוגע, קבלה ושלווה.

**
2. להתבונן ברגשות.

ניתן להתייחס לרגשות שלנו כאל עננים חולפים הבאים והולכים, או כאל גלים העולים ויורדים.
דרך זו מכירה בכך שרגשות הם אנרגיה. מהותה של ההתבוננות היא תשומת לב למה שקורה עכשיו בשונה מהדרך הראשונה שמנסה להבין ממה הם נוצרו.
הנחת היסוד בדרך הזו היא שאם נאפשר לרגשות להיות, מבלי לנסות לשלוט בהם או לשנות אותם הם יתפתחו ויחלפו.
ההתבוננות ברגשות שלנו (בדרך כלל בליווי נשימה עמוקה) מאפשרת לנו להפחית את ההזדהות עימן.
הם חלק ממה שאנחנו חווים אך הם לא אנחנו.

כשאנו מתבוננים ברגשות אנו יכולים להיות בנוכחות ובתשומת לב לגופנו למחשבות שלנו.
"עד כמה כואב לך מ 1-10?" היא דוגמא לשאלת התבוננות בכאב ששואלים במהלך בדיקות רפואיות.
בדומה לכאב, ניתן להתבונן בסקרנות גם בכעס, בתסכול או בפחד שלנו – איפה בגוף אנחנו מרגישים את זה? באיזה עוצמה? איך זה משתנה מרגע לרגע? אילו מחשבות עולות עם הרגשות הללו?

**
3. להפנות את תשומת הלב למקום אחר.

לעיתים נבחר במכוון להתעלם מהרגש ולנסות לשנות אותו בעזרת הפניית תשומת הלב שלנו למשהו אחר.
לדוגמא: לצאת לריצה, ללכת לישון, לכבות את הטלוויזיה, להעביר ערוץ או להתנתק מהרשתות החברתיות.
הדרך הזו אפקטיבית במיוחד במצבים שבהם הרגש הוא תוצר של משהו שפחות חשוב או רלוונטי לנו ושלא נרצה להשקיע בו אנרגיה.

בשנים האחרונות בעת נהיגה ברכבי אני נוהג להחליש את הרדיו בשעה עגולה שכן מצאתי שלהקשבה לשתיים-שלוש דקות של חדשות יש השפעה לא מיטיבה עלי,
במיוחד בסופי שבוע שבמהלכם מהדורות החדשות הן אוסף של דיווחי משטרה ומד"א על תאונות, טביעות, רציחות ומקרי אלימות.
צר לי שהדברים הללו מתרחשים, אך למה צריך לתקשר אותם במהדורת חדשות מדי שעה עגולה לכל עם ישראל?

כשאני מרגיש עצבני או שמצב הרוח שלי ירוד בעקבות משהו שקרה, פעמים רבות אני בוחר לצאת לריצה או להליכה.
הפעילות הגופנית מסייעת בהעלאת רמת האנרגיה, שינוי מצב הרוח, יצירת בהירות ובחיזוק הנוכחות.

**
שלוש דרכים שונות להיות עם רגשות: להקשיב להם, להתבונן בהם, להתנתק מהם. 

לפעמים חשוב להקשיב לרגש ולהבין אותו, לפעמים חשוב רק להתבונן בו ולפעמים עדיף לזוז הצידה ו"לעקוף" אותו.
לא כל דבר אפשר לעקוף ולא כל דבר מחייב בדיקה מעמיקה.
חלק מהעניין הוא להבין מתי נכון לנו להתמודד, להבין, להקשיב, לחקור, מתי נכון לנו להתבונן מבלי לעשות דבר ומתי נכון לנו להניח לזה, לשנות מצב, לזוז הצידה ולהפנות את תשומת הלב.

**
מעניין שלעיתים הדבר האחרון שמתחשק לנו לעשות הוא בדיוק הדבר שחשוב שנעשה.
כשחשוב לעבור דרך העניין – לפעמים זה הדבר האחרון שבא לנו לעשות: לקיים שיחה קשה שאנו חוששים ממנה.
כשחשוב לזוז הצידה, להתנתק ולהמשיך הלאה – הרבה פעמים מתחשק לנו לריב או להמשיך להתפלש בבוץ הכעס, הלחץ או התסכול שאנו חווים כרגע.

**
ישנה הקבלה מעניינת בין שלוש הדרכים להיות עם רגשות לשלוש דרכים להיות עם אנשים:
לפעמים חשוב שנקשיב למילים ולתוכן שהאדם משתף אותנו, ננסה להבין אותו ואת האתגר שלו.
לפעמים חשוב בעיקר להיות ביחד, לתת לאדם שמולנו להרגיש את הנוכחות השקטה שלנו.
ולפעמים חשוב להתנתק, לזוז הצידה, לקחת זמן לעצמנו או לתת לאדם להיות לבד.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter