קודם כל מה חשוב, אחר כך מה עושים

אתמול קיבלתי מייל מרגש מאורית, בעקבות סדנה שהנחיתי לקבוצה שהיא מובילה.
אני משתף אתכם בחלק ממנו:

"לקחתי קצת את הזמן כדי לקבל את המשוב שלחבר'ה על המפגש ונראה שהיה מפגש מאד משמעותי עבורם.
הסימולציה בסוף הפילה כמה אסימוני תאוריה מתחילת המפגש והרגשתי שהם אשכרה יוצאים הביתה עם כלי.
מי כמוני יודעת כמה זה עניין של בחירה כל פעם להשתמש בכלי הזה, כמה האוטומטים שלנו חזקים ונדרשת תשומת לב גדולה כדי לבחור במשהו אחר.
אבל לבחור אפשר כשיודעים שישנה אופציה מיטיבה, וזה מה שאני מרגישה שקרה.

חלקם כבר כתבו במשוב שהתנסו בזה במקום עבודתם כבר אתמול.
תודה רבה על הלב שאתם מפיצים בעולם וכמה נעים לדעת איזה אדוות זה יוצר הלאה.
אתמול בשיחה עם אחד מהם הוא שיתף שכבר דיבר על זה עם אשתו ולקחו את זה משם.

עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד….
אנחנו בדרכנו לעולם מיטיב. לא לשם כך התכנסנו בגדול בגלגול הזה….?"

**
כשנכנסים לסימולציה לא ניתן לדעת איך היא תתפתח.
כמנחה, פעמים רבות עם תחילת הסימולציה מתעורר בי לחץ כלשהו מחשש שההדגמה "תכשל" ולא תעביר את החוויה שאני מקווה שהיא תעביר.
בשיחת חיים "אמיתית" שאינה במסגרת סדנה, קיים לחץ דומה ואולי אפילו גדול יותר שדברים יתפתחו שונה מכפי שאנחנו רוצים או שיקרה משהו שלא נדע איך להגיב אליו.

להיכנס לסיטואציות (סימולציה, שיחה, חיים) בלב פתוח, בנוכחות ובהקשבה זה להסכים לוותר על וודאות.
זה להסכים לא לדעת.
זה להיות יותר סקרן ופחות יודע או בטוח.

אחד הדברים שהכי מלחיצים מנהלים במצבים מורכבים שאני מלווה, זה "מה יקרה אם במהלך שיחה מישהו יגיד משהו שלא תהיה לי תשובה מספיק טובה אליו ולא אדע איך לענות לו".
או ש"מישהו ייקח את השיחה לכיוון שאני לא רוצה ואתקשה להחזיר אותו לכיוון שאני רוצה".

אחת האפשרויות להתמודדות עם החשש הזה מ"מה יקרה אם…" היא להתכונן ככל האפשר לשיחה שיכולה להתפתח בצורות שונות.
להשקיע מחשבה, להתייעץ, לעשות חזרות וסימולציות בינינו לבין עצמנו או עם אחרים.

אפשרות נוספת היא להימנע מהשיחה – לא לתת את המשוב, לא לשאול את השאלה, לא להעלות את הנושא המורכב.
למה להיכנס לזה, אם יש סיכוי שדברים יתפתחו בצורה שאיננו רוצים?

בעיני שתי האפשרויות הללו לגיטימיות וחשובות.
הכנה לקראת שיחה חשובה או הימנעות מהעלאת נושא מסוים בתזמון מסוים יכולות לעשות הבדל גדול.

ועם זאת, במצבים מסוימים, שבהם יש גבול לכמה ניתן להתכונן או שהימנעות אינה תורמת, חשוב לתת מקום גם לאפשרות שלישית – דיאלוג בלב פתוח, בנוכחות ובהקשבה.

**
בסדנאות שהעברתי השבוע עבדנו הרבה עם הכלי הבא:

קודם כל מה חשוב, ורק אחר כך מה עושים.

"מה חשוב" זה מה חשוב לך ומה חשוב לי.

כשאנחנו מקשיבים למישהו אחר, חשוב להבין את נקודת מבטו ואת החוויה שלו: אילו צרכים חשובים הוא היה רוצה שיתמלאו במסגרת ההחלטה שאנו עומדים לקבל? אילו צרכים חשובים הוא חושש שייפגעו אם נלך בכיוון שאנחנו מציעים?

אפשר לנסות להבין את האחר מבלי להתחייב להסכים.
אפשר להיות מחויבים לדיאלוג מבלי להיות להתחייב מראש לתוצאה כזו או אחרת.
אפשר להיות מחויבים לחיפוש טוב משותף ופתרון שמשרת את הצדדים השונים מבלי לדעת מהו והאם הוא בכלל אפשרי בסיטואציה הנוכחית.

**
כשאנו מתמקדים בניסיון להבין מתוך אכפתיות כנה ואותנטית, שני דברים חשובים מתרחשים:

האחד, פעמים רבות אנחנו לומדים משהו שלא ידענו.
חשבנו משהו אחד וגילינו משהו אחר.
סיפרנו לעצמנו סיפור על כך שהאדם עקשן, או חששן, או מונע מאגו וכשבאמת הקשבנו גילינו צורך לגיטימי שגם לנו יש אותו ושאנו מתחברים אליו.
הלמידה הזו פותחת בנו משהו ומקרבת אותנו אל האדם שמולנו.

השני, כשהאדם שמולנו חווה את ההקשבה האמפטית הסקרנית שלנו, ואת כך שבאמת אכפת לנו ממנו, משהו בו נפתח.
אמון מסוים נבנה.
הוא קצת פחות עסוק בלהילחם בנו, להגן על עמדותיו ולשמור על צרכיו וקצת יותר פתוח להקשיב לנו ולראות אותנו.

כשהחיבור הזה נוצר, כשאנחנו מצליחים לשמוע ולראות את האחר, והוא מצליח לשמוע ולראות אותנו, נוצרת בהירות חשובה שלא היתה שם קודם.

כשהתחושה היא של אכפתיות הדדית ורצון אמיתי למצוא דרך שמשרתת את כולם, ממש מרגישים את האנרגיה משתנה, את החיבור ואת הקרבה. ואז גם הגמישות והיצירתיות גדלה.

**
"קודם כל מה חשוב, ורק אחר-כך מה עושים" זה קודם כל מהות וכוונה ורק אחר-כך טכניקה.

הכלי הטכני ללא המהות והכוונה הוא חסר ערך.

משפט אחד במה שאורית כתבה לי היה חזק עבורי במיוחד:
"מי כמוני יודעת כמה זה עניין של בחירה כל פעם להשתמש בכלי הזה, כמה האוטומטים שלנו חזקים ונדרשת תשומת לב גדולה כדי לבחור במשהו אחר."

מניסיון אישי:
גם אחרי שנים רבות של תרגול, הרבה יותר קל לי ללמד את זה או לדבר על זה מאשר לחיות את זה.

במצבים טעונים, שבהם יש מתח, חשש, חוסר אמון או מטענים אחרים, זה לא עניין של מה בכך עבורי להקשיב בלב פתוח, לגלות אכפתיות אמיתית, להסכים לשים את הצרכים העמוקים שלי על השולחן ולהיות נוכח בדיאלוג.

ועם זאת, גם בשיא המורכבות, כפי שאורית כותבת, מרגע שאנו מודעים לאפשרות, הבחירה קיימת והיא בידינו.

כשאני מצליח לממש את הבחירה הזו, כשיש לי מספיק כוחות, משאבים פנימיים ואומץ, זה מוביל לחגיגה גדולה.

אבל לא תמיד אני מצליח. לפעמים כשיש לי פחות כוחות, משאבים פנימיים ואומץ מכפי שהייתי רוצה, אני בוחר להימנע, להתרחק, להעמיד פנים, או לשתף חלקית.

ואז, זה פחות כיף ויותר מעייף.

חשוב לזכור שגם במצבים הללו ישנה בחירה:
בחירה בין שיפוט, האשמה והלקאה עצמית, לבין קבלה, חמלה ואמפטיה עצמית.

**
"קודם כל מה חשוב ורק אחר-כך מה עושים" הוא כלי אחד בסדרת "52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שיצרתי.
אתם מוזמנים להירשם לסדרה ולקבל את כל הכלים ישירות למייל שלכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אחריות-תרומה-אשמה-חמלה-אמפטיה

בסדנאות שאני מנחה ובתהליכים שאני עובר ומלווה, לאחריות, בחירה, תרומה, חמלה ואמפטיה יש מקום מרכזי.
הנושאים הללו מהווים מרכיבים יסודיים בתפיסה הנוכחית שלי, שהתפתחה והתהוותה במהלך השנים האחרונות.

הנה מספר מחשבות על אחריות, תרומה, אשמה, חמלה, אמפטיה ויצירת מציאות:

אחריות

יש לנו אחריות מלאה על המחשבות-רגשות-מילים-מעשים שלנו.
האחריות המלאה שלנו אינה מורידה מאחריותם של אחרים.
כשם שלנו יש אחריות מלאה, כך גם לאחרים יש אחריות מלאה על המחשבות-רגשות-מילים-מעשים שלהם.

**
תרומה

מערכת היחסים שלנו והמצב שאנו נמצאים בו כרגע הם תמיד תוצר של התרומה ההדדית שלנו ושל אחרים.
בין אם אנו אוהבים את המצב הנוכחי (לדוגמא: מערכת יחסים הרמונית, קריירה משמעותית, בריאות או שפע כלכלי), ובין אם לא (לדוגמא: קשיים במערכת יחסים, עבודה שאיננו אוהבים, חולי או מחסור כלכלי), יש לנו חלק בהיווצרותו.
כשאנחנו חושבים שהמצב הוא כפי שהוא רק (או בעיקר) בגלל אדם אחר או גורם חיצוני כלשהו ולא בגללנו, אנחנו מבולבלים.
גם כשאנחנו חושבים שהמצב הוא כפי שהוא רק (או בעיקר) בגללנו ולא בגלל אנשים אחרים או גורמים נוספים, אנחנו מבולבלים.
המצב הנוכחי הוא תוצר של תרומתם ההדדית של אנשים וגורמים שונים, אנחנו ביניהם.

לא תמיד אנו מודעים לתרומה שלנו אך היא תמיד שם.
לעתים התרומה שלנו פוגעת באנשים אחרים או מחריפה את המצב מבלי שהתכוונו לעשות זאת.
בין אם אנו מודעים לתרומה שלנו ובין אם לא, בין אם התכוונו לתרום בצורה הזו או בצורה אחרת, חשוב שנכיר בתרומה שלנו למצב הנוכחי ולדרך שבה הוא התפתח.
ההכרה בתרומה שלנו ולקיחת אחריות עליה מאפשרת לנו לשנות מצבים שאיננו שבעי רצון מהם.
אנו משפיעים על המצב ויוצרים אותו בעזרת מחשבות שאנו חושבים, מילים שאנו אומרים ופעולות שאנו מבצעים.

**
אשמה

עבור אנשים מסוימים אחריות ותרומה מתחברות לאשמה.
לתפיסתם, אם אנחנו אחראים ותרמנו למצב, אז אנחנו אשמים.
תפיסת אשמה ממוקדת במה שהיה, ובמי צריך לקבל איזה עונש.  
אשמה מחלקת את העולם בצורה דיכוטומית ופשטנית לטובים ורעים, לנכון ולא-נכון, לבסדר ולא-בסדר.
תפיסה המבוססת על אשמה מובילה לשיפוטיות ולהלקאה, עצמית ושל אחרים.

תפיסת אחריות ותרומה ממוקדת בהבנת המצב וכיצד הוא התפתח, במה חשוב לשנות ובאיך ניתן לשפר. 

**
חמלה ואמפטיה

תפיסה המבוססת על אחריות ותרומה מובילה לחמלה ולאמפטיה, גם לאחרים וגם לעצמנו.
עבור אנשים מסוימים חמלה ואמפטיה מתחברות לכניעה או להסכמה.
לתפיסתם, אם יש בנו חמלה או אמפטיה כלפי מישהו, אנו מסכימים עם מעשיו ונותנים להם לגיטימציה.
בעיניי זו פרשנות שגויה.
ניתן להרגיש חמלה ואמפטיה (עצמית או לאחרים) וגם להציב גבול ברור, להטיל עונש או לא להסכים עם משהו שנעשה.

**
חשוב לזכור שהמצב אף פעם אינו סטטי וששינוי מתרחש כל הזמן.
העתיד שלנו נוצר ברגע הזה, בזכות דברים שאנחנו חושבים, אומרים ועושים.
הדבר שאנחנו מתמקדים בו הולך וגדל, אנחנו יוצרים עוד ועוד ממנו.
מיקוד במה שקורה עכשיו ובמה אנו רוצים שיקרה, חשוב יותר ממיקוד במה שקרה.

אם אנחנו חווים מצב לא רצוי, שאיננו אוהבים או שאנו סובלים בו,
חשוב לזכור שתרמנו להיווצרותו, שיש לנו אחריות ויכולת לשנותו ושאיננו אשמים.
חמלה, אמפטיה ואהבה עצמית במצב הנוכחי חשובות לא פחות מלקיחת אחריות ומהכרה בתרומה שלנו.

**
אם המילים הללו נוגעות בכם, משמעותיות עבורכם או מעוררות בכם מחשבות ותחושת שונות, אשמח לשמוע מכם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שלוש דרכים להיות עם רגשות

שלוש דרכים להיות עם רגשות:

1. להקשיב לרגשות, לחקור אותם ולנסות להבין בסקרנות ממה הם נובעים.

על פי מודל אפר"ת (אירוע-פרשנות-רגש-תגובה) הרגש הינו תוצר של הפרשנות שלנו.
כשעולה רגש מסוים אנו יכולים לבדוק בסקרנות מה האירוע שהוביל לרגש שאנו חווים ואיזו פרשנות שלנו יוצרת אותו.

על פי תקשורת מקרבת, הרגש הינו תוצר של הצרכים שלנו שמתמלאים או לא מתמלאים כרגע.
צורך שלא מתמלא מעורר רגש לא נעים (כגון כעס, פחד, תסכול, חוסר סבלנות) וצורך שמתמלא מעורר רגש נעים (כגון שמחה, שלווה, אהבה, הכרת תודה).

דרך ההקשבה הסקרנית לרגשות חשובה כיון שהיא מעודדת אותנו לקחת אחריות על הרגשות שלנו ולהעמיק את ההבנה ואת המודעות שלנו לגבי מה שעובר עלינו.

דוגמא:
אתמול במהלך נסיעה לארוחה משפחתית עמדנו (כמו רבים אחרים) זמן רב בפקק תנועה.
נסיעה שהיתה אמורה לקחת חצי שעה לקחה קרוב לשעתיים בסופו של דבר.
הרגש שעלה בי בתחילה היה הפתעה, לאחר מכן חוסר סבלנות ובהמשך לחץ וחוסר שקט.
כשבדקתי עם עצמי מה עומד בבסיס הרגשות הללו זה היה בעיקר אי הנעימות לאחר והרצון להגיע בזמן ולכבד את המארחים.
משהבנתי שזה העניין המרכזי עבורי משהו בי נרגע ויכולתי לנתב את זה לפעולות פרואקטיביות (כמו למשל לשלוח הודעה למארחים ולעדכן שנגיע באיחור) שהפחיתו את הלחץ והגבירו רוגע, קבלה ושלווה.

**
2. להתבונן ברגשות.

ניתן להתייחס לרגשות שלנו כאל עננים חולפים הבאים והולכים, או כאל גלים העולים ויורדים.
דרך זו מכירה בכך שרגשות הם אנרגיה. מהותה של ההתבוננות היא תשומת לב למה שקורה עכשיו בשונה מהדרך הראשונה שמנסה להבין ממה הם נוצרו.
הנחת היסוד בדרך הזו היא שאם נאפשר לרגשות להיות, מבלי לנסות לשלוט בהם או לשנות אותם הם יתפתחו ויחלפו.
ההתבוננות ברגשות שלנו (בדרך כלל בליווי נשימה עמוקה) מאפשרת לנו להפחית את ההזדהות עימן.
הם חלק ממה שאנחנו חווים אך הם לא אנחנו.

כשאנו מתבוננים ברגשות אנו יכולים להיות בנוכחות ובתשומת לב לגופנו למחשבות שלנו.
"עד כמה כואב לך מ 1-10?" היא דוגמא לשאלת התבוננות בכאב ששואלים במהלך בדיקות רפואיות.
בדומה לכאב, ניתן להתבונן בסקרנות גם בכעס, בתסכול או בפחד שלנו – איפה בגוף אנחנו מרגישים את זה? באיזה עוצמה? איך זה משתנה מרגע לרגע? אילו מחשבות עולות עם הרגשות הללו?

**
3. להפנות את תשומת הלב למקום אחר.

לעיתים נבחר במכוון להתעלם מהרגש ולנסות לשנות אותו בעזרת הפניית תשומת הלב שלנו למשהו אחר.
לדוגמא: לצאת לריצה, ללכת לישון, לכבות את הטלוויזיה, להעביר ערוץ או להתנתק מהרשתות החברתיות.
הדרך הזו אפקטיבית במיוחד במצבים שבהם הרגש הוא תוצר של משהו שפחות חשוב או רלוונטי לנו ושלא נרצה להשקיע בו אנרגיה.

בשנים האחרונות בעת נהיגה ברכבי אני נוהג להחליש את הרדיו בשעה עגולה שכן מצאתי שלהקשבה לשתיים-שלוש דקות של חדשות יש השפעה לא מיטיבה עלי,
במיוחד בסופי שבוע שבמהלכם מהדורות החדשות הן אוסף של דיווחי משטרה ומד"א על תאונות, טביעות, רציחות ומקרי אלימות.
צר לי שהדברים הללו מתרחשים, אך למה צריך לתקשר אותם במהדורת חדשות מדי שעה עגולה לכל עם ישראל?

כשאני מרגיש עצבני או שמצב הרוח שלי ירוד בעקבות משהו שקרה, פעמים רבות אני בוחר לצאת לריצה או להליכה.
הפעילות הגופנית מסייעת בהעלאת רמת האנרגיה, שינוי מצב הרוח, יצירת בהירות ובחיזוק הנוכחות.

**
שלוש דרכים שונות להיות עם רגשות: להקשיב להם, להתבונן בהם, להתנתק מהם. 

לפעמים חשוב להקשיב לרגש ולהבין אותו, לפעמים חשוב רק להתבונן בו ולפעמים עדיף לזוז הצידה ו"לעקוף" אותו.
לא כל דבר אפשר לעקוף ולא כל דבר מחייב בדיקה מעמיקה.
חלק מהעניין הוא להבין מתי נכון לנו להתמודד, להבין, להקשיב, לחקור, מתי נכון לנו להתבונן מבלי לעשות דבר ומתי נכון לנו להניח לזה, לשנות מצב, לזוז הצידה ולהפנות את תשומת הלב.

**
מעניין שלעיתים הדבר האחרון שמתחשק לנו לעשות הוא בדיוק הדבר שחשוב שנעשה.
כשחשוב לעבור דרך העניין – לפעמים זה הדבר האחרון שבא לנו לעשות: לקיים שיחה קשה שאנו חוששים ממנה.
כשחשוב לזוז הצידה, להתנתק ולהמשיך הלאה – הרבה פעמים מתחשק לנו לריב או להמשיך להתפלש בבוץ הכעס, הלחץ או התסכול שאנו חווים כרגע.

**
ישנה הקבלה מעניינת בין שלוש הדרכים להיות עם רגשות לשלוש דרכים להיות עם אנשים:
לפעמים חשוב שנקשיב למילים ולתוכן שהאדם משתף אותנו, ננסה להבין אותו ואת האתגר שלו.
לפעמים חשוב בעיקר להיות ביחד, לתת לאדם שמולנו להרגיש את הנוכחות השקטה שלנו.
ולפעמים חשוב להתנתק, לזוז הצידה, לקחת זמן לעצמנו או לתת לאדם להיות לבד.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

תקיעות

אחד המנהלים שאני מלווה שיתף אותי השבוע בנושא שתקוע כבר חודשים ארוכים בינו לבין המנהלת שלו.
הנושא הזה יוצר ביניהם ריחוק, שואב מהם אנרגיה ומתסכל את שניהם.
"אני לא מצליח להבין למה היא לא מגדירה בצורה ברורה את תחומי האחריות בינינו. איזו סיבה יש לה לא לעשות זאת?
זה הדבר הכי נכון לעשות במצב הנוכחי ולאחר שהיא תעשה את זה ייפתרו 80% מהקונפליקטים בינינו וביני לבין מנהלים מקבילים."

"כשאתה אומר שאתה לא מבין למה היא לא עושה זאת, האם זו שאלה סקרנית או שיפוטית?", שאלתי. "האם אתה באמת רוצה להבין? האם אתה סקרן לגבי הסיבה שזה לא קורה, או שאתה משוכנע שהיא טועה ויש לך ביקורת על חוסר התפקוד שלה?"

יש הבדל גדול בין סקרנות לבין שיפוטיות.
המילים יכולות להישמע דומה, אך האנרגיה שונה לחלוטין.

כשאנחנו סקרנים אנחנו מניחים שיש דברים שאיננו מבינים או איננו רואים ואנחנו מעוניינים להרחיב את המודעות וההבנה שלנו.
כשאנחנו שיפוטיים אנחנו חושבים שאנחנו יודעים-צודקים ושאחרים טועים ולא עושים את מה שהם אמורים לעשות.

**
מתוך התקיעות הזו אני יכול להניח שלושה דברים.
שלושת הדברים הללו רלוונטיים לכל תקיעות באשר היא:

1. בוודאות יש סיבה טובה והגיונית לכך שהמנהלת לא מגדירה את תחומי האחריות.
ייתכן שיש מורכבות בלהגדיר אותם, ייתכן שהמנהלת חוששת שאם הם יוגדרו הם יעוררו אתגרים עם אנשים אחרים בארגון, שתחומי האחריות הם לא באמת שורש הבעיה, או שיש לה דברים חשובים יותר לעסוק בהם.
אני לא בטוח מה בדיוק הסיבה המונעת את הגדרת תחומי האחריות, אך בוודאות יש אחת כזו, שכן אחרת הם כבר היו מוגדרים מזמן.

סקרנות כלפי הסיבה האמיתית (המדוברת או הלא-מדוברת) שמונעת מהמנהלת להגדיר תחומי אחריות יכולה להיות צעד חשוב בשחרור מהתקיעות.

2. התקיעות הזו משרתת את שני הצדדים.
גם המנהל וגם המנהלת מתוסכלים ומותשים מהתקיעות הזו שמשפיעה על מערכת היחסים שלהם ועל דברים אחרים שהם עושים.
הם משלמים על כך מחירים וזה עולה להם באנרגיה.
ועם זאת, כנראה שברמה כלשהי התקיעות הזו משרתת אותם, שכן אחרת משהו כבר היה זז ומשתנה.
יכול להיות שברמה מודעת או לא מודעת שניהם מעדיפים את המצב הקיים המוכר ממצב חדש ולא מוכר שלא ברור כיצד הוא יתפתח או מה הוא ידרוש.
ייתכן שברמה תפיסתית, עדיף לשניהם להישאר בתקיעות, ולהמשיך להחזיק בתפיסה ש"אני בסדר, והוא/היא בעייתים" או "שדברים מסוימים לא קורים בגלל התקיעות ולא בגלל משהו שאני לא עושה מספיק טוב."

גילוי הרווח ההדדי ששני המנהלים נהנים ממנו בסיטואציה הזו יכול לפתוח נקודת מבט חשובה ומשמעותית.

3. הסיבה שיש תקיעות ( במילים אחרות, שהתוצאות לא משתנות) היא שהמחשבות-מילים-מעשים לא משתנים.
על פי אחת הנוסחאות הפשוטות והעמוקות שאני עובד עימן "מחשבות + מילים + מעשים = תוצאות".
אם אנחנו ממשיכים לקבל את אותן תוצאות לא רצויות זה כנראה בגלל שאנו ממשיכים לעשות את אותם דברים, לומר את אותם משפטים, לחשוב את אותן מחשבות.
אם רוצים לשנות תוצאות חשוב לשנות את התפיסה, המילים, או את המעשים שלנו.
הסדר אינו מקרי: התפיסה היא המימד העמוק, העדשה שדרכה אנו רואים ומפרשים את המציאות.
המילים והמעשים הם תוצר של המחשבות והתפיסות שלנו.

זו לא הפעם הראשונה שאני שומע מאותו מנהל על התקיעות הזו בינו לבין המנהלת שלו.
בשלושת החודשים האחרונים זה עולה בצורה כזו או אחרת כמעט בכל שיחה שנייה בינינו.
הדברים די חוזרים על עצמם.
כשגם הוא וגם היא ממשיכים לחשוב את אותן מחשבות, לומר את אותם משפטים ולהתנהל באותה צורה, הם צפויים לקבל בדיוק את אותן התוצאות.

על פי הנוסחה (מחשבות + מילים + מעשים = תוצאות) מספיק שאחד מהם ישנה משהו בדרך החשיבה, ההתבטאות או הפעולה שלו, כדי שמשהו במרחב התוצאתי המשותף ישתנה.

"אם באמת חשוב לך לשחרר את התקיעות הזו," המלצתי לאותו מנהל,
"במקום להתמקד במה שהמנהלת שלך לא עושה,
נסה לבדוק בסקרנות האם יש משהו שאתה יכול לעשות אחרת בשבוע הקרוב:
להסתכל על הסיטואציה בצורה שונה, לומר משהו אחר, לפעול בדרך שעדיין לא פעלת בה."

**
סקרנות היא אחת האנרגיות החזקות והחשובות ביותר באינטראקציות אנושיות.
היא השלב הראשון של המעבר שבין ניכור לחיבור, בין שיפוטיות להבנה, בין קונפליקט לשיתוף פעולה.

– מה ההמנהלת תפסיד או מה ייפגע עבורה אם היא תגדיר את תחומי האחריות?
– מה מרוויחים שני הצדדים מהסיטואציה הזו ששניהם מתוסכלים ממנה?
– מה הצעד החדש (במחשבה, בדיבור או בפעולה) שמישהו מהם או ששניהם רוצים, מסוגלים ומוכנים לעשות במצב הנוכחי?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לעולם אל תיתנו למישהו להגיד לכם שאתם לא יכולים לעשות משהו !

לעולם אל תיתנו למישהו להגיד לכם שאתם לא יכולים לעשות משהו !

למילים יש כח.

מילים יכולות להרים, להעצים, לדחוף והן יכולות גם לחסום, לעצור ולרסק.

המילים שאנו משתמשים בהן משפיעות במידה רבה על הפעולות שיבואו בעקבותיהן ועל התוצאות שתושגנה בסופו של דבר.

בכל מפגש אנו מחזקים או מחלישים את האדם שמולנו.

בכל מפגש !

העוצמה משתנה אך האנרגיה שלנו משפיעה תמיד.
והאנרגיה שלנו מושפעת במידה רבה מהמילים שאנו משתמשים בהן.

לעתים אנו "מלבישים" על אחרים את הפחדים, הדאגות, השיפוטים והחסמים שלנו.
את הכשלונות ואת חוסר האמונה שלנו.

הטרגדיה היא שזה קורה פעמים רבות דווקא עם האנשים שאנו הכי אוהבים ושהכי יקרים לליבנו: ילדים, הורים, בני זוג, חברים, תלמידים ועובדים. 
בחלק גדול מהמקרים איננו מודעים לגודל ההשפעה שלנו ויוצרים נבואה לא רצויה שמגשימה את עצמה.

לחצו כאן להמשך קריאה ולצפייה בסרטון קצר הממחיש את זה בצורה חדה ומרגשת.

חג שמח ושבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שאלות בוקר

ג'ים רוהן מגדיר כישלון כ"מספר טעויות שיפוט שאנו חוזרים עליהם שוב ושוב".
באופן דומה הוא מגדיר הצלחה כ"מספר תרגולים פשוטים שאנו חוזרים עליהם מדי יום."

אני אוהב את ההגדרה הזו כיון שהיא מחוברת ליום-יום ומדגישה את החשיבות של מה שאנחנו עושים ברגע זה.
במהלך השבועות האחרונים פיתחתי לעצמי הרגל חדש שבתחושה שלי מתחבר מאוד להגדרת ההצלחה של ג'ים רוהן.
אני פותח את הבוקר בארבע שאלות שאני שואל את עצמי ושלוקח לי כחמש-עשרה דקות לענות עליהן.
התהליך הזה מעלה מיידית את רמת האנרגיה שלי, מחדד אותי, מרגש אותי ומרגיש לי עוצמתי במיוחד. אולי תמצאו אותו מעניין ומשמעותי גם עבורכם.

**
הנה ארבע שאלות הבוקר ש"מעיפות" אותי בשבועות האחרונים:
1. מה חשוב לי לעשות היום?
2. מה אני רוצה לחוות היום?
3. מה אני רוצה לתרגל היום?
4. מה אני רוצה ליצור היום?

כמה מילות הסבר על השאלות הללו:

השאלה הראשונה היא שאלת מיקוד בעשייה. ב Doing. במה שחשוב לנו לעשות, להשיג, לקדם.

השאלה השנייה היא שאלת מיקוד בהוויה. ב Being. במה שחשוב לנו לחוות.

השאלה השלישית מהווה תזכורת לכך שאנחנו בתהליך, ומזמינה אותנו להתמקד בדברים שהיינו רוצים לתרגל ולפתח בחיינו. כשאנחנו מתאמנים במשהו אין לנו ציפייה לעשות אותו מושלם. 

השאלה הרביעית מחדדת את המודעות ואת החשיבות שבלקיחת האחריות לכוונות-מחשבות-רגשות-מילים-פעולות שלנו המהוות את הבסיס לעתיד שלנו שאנו יוצרים ממש עכשיו ברגע זה.

**
דוגמא טרייה מאחד הימים האחרונים שכתבתי לעצמי:

1. מה חשוב לי לעשות היום?
להעביר סדנה מעולה לארגון X.
לקדם את נושא Y בעבודה.
לקדם עניין משפחתי כלשהו.
תזונה מסודרת.
בירור נקודה מסוימת בנוגע לקרן הפנסיה שלי.
קביעת פגישה עם Z.
לדבר עם חבר שעובר אתגר כלשהו בחייו כרגע.

2. מה אני רוצה לחוות היום?
שמחה. הנאה. התרגשות. התלהבות.
הכרת תודה.
סיפוק. שביעות רצון. משמעות.
איזון.
ביטחון. רוגע. שלווה.
סקרנות. עניין. התפתחות.
חיבור. חמלה. אמפטיה.
רווחה.

3. מה אני רוצה לתרגל היום?
כישורי הנחייה.
מיקוד והתקדמות בדברים שהגדרתי כחשובים, גם בסביבה מרובת הסחות דעת.
שמחה, רוגע ומנוחה תוך כדי תנועה, תוך כדי אתגרים וקשיים.
מודעות למחשבות-רגשות שלי ולקיחת אחריות על התגובות שלי.

4. מה אני רוצה ליצור היום?
מערכות יחסים מדהימות, העמקה, יצירה וחיבור.
רווחה כלכלית למשפחה שלי.
קריירה משמעותית ומהנה שהולכת ומתפתחת.
בריאות.
להרבות טוב בעולם: אדוות של ביטחון, שמחה, אהבה, אופטימיות, חמלה, חיבור, בהירות, שלווה וקבלה.

**
משהו מעניין שגיליתי לאחר תרגול של ארבע השאלות הללו בשבועות האחרונים:
התשובה לשאלה הראשונה משתנה בכל יום.
התשובות לשאלות שתיים, שלוש וארבע יכולות להיות דומות מאוד זו לזו.

**
ממש בקרוב נחגוג את חג הפסח, חג החירות והחופש.
חופש הוא היכולת לבחור את הכוונות-מחשבות-רגשות-מילים-פעולות שלנו ברגע נתון,
חופש לבחור את התחושות והתגובות שלנו, חופש ליצור את החיים שאנחנו רוצים.

ארבע השאלות הללו יכולות לסייע בתרגום של המהות הזאת לעשייה יום-יומית.

חג שמח ושבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

תחזית ליום שאחרי הבחירות

ביום ג' הקרוב תיערכנה שוב בחירות בישראל.

הנה התחזית שלי ליום שאחרי הבחירות:

היום שאחרי הבחירות יהיה יום ד'.

תוצאות הבחירות תהיינה אלו שאתם מקווים להן או אלו שאתם חוששים מהן.

לכשתתבררנה תוצאות הבחירות חלק מהאנשים ירגישו שמחה, הקלה, התרגשות, אופטימיות או תקווה. אנשים אחרים ירגישו ייאוש, פחד, אכזבה, עצב, תסכול, כעס או חוסר אונים. ויהיו גם כאלו שיחושו אדישות, חוסר עניין או אי אכפתיות.

ביום שאחרי הבחירות השמש תזרח כחצי דקה מוקדם יותר בהשוואה ליום הבחירות ותשקע כחצי דקה מאוחר יותר. בלי קשר לתוצאת הבחירות, השמש תזרח ותשקע בשעות שלה והים ימשיך לעשות את העבודה שלו. מה שקצת יתנגש עם אווירת "קץ העולם" או "האופוריה המטורפת" שסביר להניח שחלק מאיתנו יחוו.

ביום שאחרי הבחירות הרשתות החברתיות וערוצי הטלויזיה והרדיו השונים יהיו מלאים בכתבות, ראיונות, ניתוחים, פרשנויות, פוסטים וטוקבקים המתייחסים לתוצאות הבחירות. לכל אותן כתבות, ראיונות, ניתוחים, פרשנויות ופוסטים תהיה השפעה מועטה מאוד על הבחירות ועל ההשלכות שלהן, והשפעה עצומה על מה נחשוב ואיך נרגיש.

לאחר שיתפרסמו תוצאות הבחירות נספר לעצמנו סיפור כזה או אחר על התוצאות הללו. הסיפור יכול להיות סיפור שמח או מדכא, מעורר תקווה או מייאש, אך הוא רק סיפור. הוא אינו המציאות.

ביום שאחרי הבחירות לא יהיה לנו מושג מה משמעותן של התוצאות לטווח הארוך וכיצד העניינים יתפתחו בעתיד. ב-10 לאפריל 2019, בבוקר שלאחר הבחירות לכנסת ה-21 שבהן הליכוד וכחול לבן זכו כל אחת ב-35 מנדטים והימין החדש בראשותם של איילת שקד ונפתלי בנט לא עברו את אחוז החסימה, לא יכולנו לצפות שבתוך פחות משנתיים נעבור שלוש מערכות בחירות נוספות או ששנה לאחר מכן ישטוף את חיינו גל הקורונה שיטלטל בצורה כל-כך משמעותית את המציאות שלנו.

לבחירות ביום ג' הקרוב תהיה השפעה מסוימת (אולי אפילו לא מבוטלת) על החיים שלנו, אך לבחירות היומיומיות האישיות שלנו תהיה השפעה גדולה הרבה יותר: למה ולמי נבחר להקדיש את תשומת לבנו ואת האנרגיה שלנו, מה נבחר לחשוב, איך נבחר להרגיש, עם מי נבחר להיות, מה נבחר לומר ומה נבחר לעשות.

הנה מספר המלצות לדברים שכדאי לעשות ביום הבחירות ובבוקר שלאחריו:

– ללכת להצביע. זו זכותנו ואחריותנו. ההצבעה שלנו משנה.

– לקרוא את שלושת הסיפורים הללו. 

– לצמצם חשיפה למקורות מידע ולאנשים שהשפעתם עלינו לא מיטיבה.

– להכיר בכך שאנחנו אחראים ליצירת חיינו ומשפיעים על עיצוב המציאות העתידית שלנו הרבה יותר מכל אדם או מאורע אחר.

– להזכיר לעצמנו שאין לנו שליטה על תוצאות הבחירות ועל אירועים נוספים בחיינו אך יש לנו שליטה על הדרך שבה נבחר להגיב לאותם אירועים.

– לזכור שהעתיד שלנו נוצר בהווה שלנו, בכל רגע ורגע, בכל בחירה ובחירה. ושהיום שאחרי הבחירות, בלי קשר לתוצאות שלהן, הוא יום מצוין להמשיך ליצור את חיינו.

– להתמקד במה שחשוב בחיינו ובמה שביכולתנו להשפיע עליו. לקחת אחריות ולעשות. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ללמוד לחיות בגן-עדן

לפני זמן מה ידידה סיפרה לי שבמהלך נהיגה ברכבה הראייה שלה התערפלה והיא החלה לראות כפול למשך מספר דקות.
לאחר התייעצות עם רופא המשפחה שלה היא נשלחה לסדרת בדיקות מקיפה בניסיון להבין מה מקור הבעיה. החשש העיקרי היה שהראייה הכפולה נובעת מגידול כלשהו במוח.
לשמחתה ולהקלתה הרבה של ידידתי כל הבדיקות הראו על תפקוד מוח תקין.
מתח עצום התפוגג והיה ניתן לחזור לשגרה.

**
לפעמים כשקורה לנו משהו לא צפוי ולא רצוי אנחנו מסתכלים אחורה ולומדים להעריך מחדש את מה שלקחנו קודם כמובן מאליו.
בדיעבד אנחנו מבינים שעד לפני כמה ימים היינו בסוג של גן-עדן, שבו בסך הכול היה בסדר ואולי אפילו הרבה מעבר לכך, אבל מסיבות שונות התקשינו לראות או לחוות את זה.
היינו מוטרדים אז מעניינים אחרים שכעת נראים לנו זניחים או הרבה פחות חשובים.

חנוך דאום מיטיב לתאר בספרו הנפלא "החיים הם תקופה קשה" סיטואציה דומה שהוא ואשתו חוו:

"הלכנו לעשות צילום ואמרו שלאחר שבועיים נקבל תשובה, ובשבועיים האלה אתה עובר רכבת הרים רגשית.
אתה חושב על החיים, על כמה שבעצם הם היו טובים אליך.
על כמה שאתה רוצה שהם יימשכו לנצח, ככה, כמו שהם.
ואתה מקבל על עצמך להיות אדם טוב יותר אם רק הכול יהיה בסדר.
אלה באמת שבועיים שאתה מבין שבסופם יכול להיות שהכול יתהפך עליך.
שהחורף של חייך יגיע.
ואתה שם לב בשבועיים האלה, עד כמה בימי שגרה אנחנו מכירים טובה ליומיום המיטיב שלנו,
עד כמה שאנו אדישים למה שלפתע אנחנו מבינים שהוא נשגב: החיוך של ילדינו, הרגעים בהם המשפחה יושבת לאכול, התנומה שאתה תופס בין הערביים במרפסת, השמש שמאירה מעל הים.
אתה פתאום מתגעגע לחיים שלך, למרות שהם עדיין מתקיימים, ויש לך רק בקשה אחת: שזה יימשך.
שכל האור והשפע והטוב שאתה לא תמיד שם לב אליו והזוגיות הזו, הגורל המשותף שלך ושל אשתך שלעיתים כבר נהיה מובן מאליו, שהכול יהיה כשהיה."

**

המקרים הללו עוררו בי מספר שאלות:

– אם היינו ב"גן עדן" עכשיו, האם היינו יודעים שאנחנו שם? איך זה היה מרגיש?
– יכול להיות שאנחנו בסוג כזה של גן עדן ממש כאן ועכשיו ואנחנו לא מודעים לכך כיון שאנו מוטרדים מזוטות?

"גן עדן" אינו מקום שהכול בו מושלם כל הזמן.

כשאנחנו חווים קושי, תסכול או מצוקה זהו אינו בהכרח סימן לכך שמשהו לא בסדר או שטרם הגענו ל"גן-העדן" שאנו שואפים אליו.
לחיות בגן-עדן עם ציפיות שהכול יהיה מושלם כל הזמן (המשפחה, הקריירה, הבריאות, מזג האויר, המצב במדינה, ..) זה לחיות בגיהינום.
גן-עדן וגיהינום אינם מקומות או מצבים אובייקטיביים, אלא תפיסות מציאות סובייקטיביות, המבוססות על הפרשנויות והציפיות שלנו.
עיקר הסבל שאנחנו חווים אינו תוצר של של נסיבות או אירועי חיים, אלא של הפער שבין הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על מה שקורה, לבין מה שקורה בפועל.

יש משהו טרגי בלהיות בגן-עדן מבלי להיות מודע לכך, ולגלות את זה רק בדיעבד.
איזה פספוס עצום זה לחיות בגן-עדן מבלי לחוות את זה בזמן אמת, ולנסות להחזיר את הגלגל אחורה כשכבר מאוחר מדי.

**
חנוך דאום טוען בהמשך הקטע שמרגע שאנו מקבלים בשורות טובות (כמו במקרה של ידידתי),
רובנו חוזרים להתעצבן מהדברים הקטנים מיד (כמו למשל פקק תנועה או משפט מעצבן של מישהו בעבודה), לפעמים תוך דקות ספורות.

אני מסכים עם האמירה הזו וגם מאמין שזה לא חייב להיות כך. שיש לנו את היכולת לשנות את זה.
אני מאמין שאפשר ללמוד "לחיות בגן-עדן", להפחית סבל ולהעצים שמחה, להנות יותר מהדרך ומהשגרה היומיומית "הרגילה".
בדומה לדברים אחרים, זוהי מיומנות שניתן לפתח.

שתי תרגולות יומיות לדוגמא שעוזרות לי בכך הם "הכרת תודה" ו-"חגיגות-אבל".
כתבתי על כך מספר פעמים בעבר ואף הצגתי את הכלים הללו (לצד מספר כלים נוספים) בהרצאה "התנהלות אישית במצבי חיים אינטנסיביים".

"שיהיה מטלטל מספיק ולא מטלטל מדי" הוא איחול שאני מאחל לעצמי ולאחרים שפוגשים אתגר או קושי מאיימים במיוחד.
"מטלטל מספיק" שידחוף אותנו לעשות את השינויים המיטיבים בחיינו, מבלי שיהיה "מטלטל מדי".

הביטוי "חיים מלאים" שאתו אני מסיים את הפוסטים שאני כותב הוא תזכורת לכך שבכל רגע נתון אנחנו חווים גם וגם.
ומכיוון שכך, כדאי להתאמן שוב ושוב בלראות את הטוב (שתמיד קיים) ולחוש שמחה והכרת התודה על צרכים שמתמלאים, כמו גם לא להיבהל יותר מדי מהקשיים שאנו חווים ומהבעיות שאנו פוגשים שגם הם חלק מ"החבילה" וימשיכו ללוות אותנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. הזהירו אותי לא לקרוא את "החיים הם תקופה קשה" במקומות ציבוריים כיון שהוא מצחיק בטירוף וגורם לפרצי צחוק בלתי נשלטים. בימים האחרונים אני מתענג על הספר הזה בכל ערב. מומלץ בחום רב !!! ניתן לרכוש אותו רק ישירות דרך האתר של חנוך.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שלושה בנאים

אדם הולך ברחוב ורואה שלושה בנאים מניחים לבנים זו על זו.
"מה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי הראשון.
"אני עובד עבודה פיזית קשה ומשעממת בשמש היוקדת הזו, מבזבז את חיי על בניית קיר אבנים חסר משמעות שאף אחד לא באמת צריך."
"מה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי השני.
"אני עובד בעבודה קשה וחדגונית שאינני נהנה ממנה, אבל לפחות היא מאפשרת לי להשתכר בכבוד ולפרנס את משפחתי."
"ומה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי השלישי.
"אני בונה בית יציב ואיכותי למשפחה אוהבת שתגור בו שנים רבות ותחיה בו חיים מלאים".

**
סיפור שלושת הבנאים מציג שלוש צורות התייחסות למשמעותם של הדברים שאנו עושים או חווים.

על פי נקודת המבט של הבנאי הראשון למה שאנו עושים אין משמעות ואנו נאלצים לעשות אותו.
הבנאי הראשון מאמין שהמציאות נכפית עליו ואין לו ברירה או בחירה בנוגע למה שקורה.

על פי נקודת המבט של הבנאי השני למה שאנו עושים יש משמעות כלשהי. מה שקורה תובע מאיתנו לא מעט ויש לו מחיר, אבל אנחנו גם מרוויחים ממנו.
הבנאי השני מאמין שהחיים הם לא פיקניק, שהוא צריך למלא את תפקידו, להכיר תודה על הצרכים שמתמלאים וללמוד לחיות עם אלו שלא מתמלאים.

על פי נקודת המבט של הבנאי השלישי אנחנו יוצרים את חיינו.
הבנאי השלישי מאמין שיש לו בחירה בנוגע למה שהוא עושה ולמשמעותם של הדברים.
הוא מבין שהוא ופעולותיו הם חלק ממשהו גדול יותר שהוא יכול להתחבר אליו ולתרום לו.

**
לפני מספר שבועות אימצנו את מייקי – גור כלבים מקסים ואנרגטי.

השבועות האחרונים היו אינטנסיביים ומצאנו את עצמנו משקיעים בו שעות רבות בכל יום: טיפולים, טיולים, איסוף צרכים, "עניינים" עם קייטי החתולה, יללות אל תוך הלילה ועוד ועוד.
בזכות מייקי מצאתי את עצמי מדלג השבוע בין נקודות המבט השונות של שלושת הבנאים.

נקודת המבט של הבנאי הראשון עוררה בי מרמור ותסכול:
הכלבלב הזה הוא "תיק" לא קטן שמכניס הרבה עומס לחיי. אני משקיע בטיפול בו שעות בכל יום.
זה מגיע בתקופה מאוד אינטנסיבית עבורי , מגביל אותי ופוגע לי בחופש ובאיזון שכל-כך חשובים לי.
פרויקטים שלי מתעכבים, הקשב שלי מוגבל ואני מוצא עצמי מתרוצץ בין דברים בלי מנוחה.
לפחות עשר פעמים ביום אני אוסף את הצרכים שלו.
שעות השינה שלי נפגעו משמעותית – בימים האחרונים אני ישן בסלון כדי שהוא לא ירים את הבית ביללות.
למה אני צריך את השיט הזה??
למה אמרנו "כן" לפרויקט הזה??

נקודת המבט של הבנאי השני הקטינה את המרמור והכניסה יותר קבלה רוגע:
כן, הדברים אינטנסיביים עכשיו, וזה לא תמיד כיף, אבל זו תקופת מעבר ומתישהו זה יירגע.
אני לא היחיד שמשקיע בו ומטפל בו ואנחנו עושים את זה ביחד.
הטיפול בו הוא עוד משימה שעלי למלא במסגרת שלל משימות הבית והמשפחה שנחלקות בינינו.
לטיפול בכלב יש היבטים כיפיים (הוא באמת חמוד הכלבלב הזה !) וגם לא מעט מחירים. זה מה יש.
כדאי להפסיק להתבכיין או להתמרמר ופשוט לעשות.

נקודת המבט של הבנאי השלישי עוררה בי התרגשות, הכרת תודה ושמחה:
זה לא "תיק", זו תשתית משפחתית שנבנית עכשיו.
הכלבלב הזה יכניס לחיינו הרבה מאוד אהבה, חיבור וחוויות משותפות.
בתור ילד גדלתי עם כלבה ואני כל-כך שמח שגם ילדיי יהנו מקשר שכזה.
בקרוב הטיולים עם מייקי יאפשרו לנו המון זמן איכות ביחד.
כשאני ישן אתו בסלון (כמה רע זה נשמע..?) אני מאפשר לשאר בני הבית לישון כמו שצריך.
שנים על גבי שנים אשתי התעוררה בלילות להניק את הילדים כשאני ישנתי. זו ההזדמנות שלי "להחזיר" קצת.

**
את שלושת הבנאים אנחנו יכולים לפגוש בתוכנו וסביבנו בכל יום, פעמים רבות ביום.

"הבנאי הראשון" עושה משהו כי אין לו ברירה גם כשזה הדבר האחרון שמתחשק לו לעשות.

"הבנאי השני" עושה משהו כי זה משרת מישהו או משהו אחר שחשוב מספיק. גם הוא לא נהנה מכך ומאמין שחייבים לעשות זאת.

"הבנאי השלישי" עושה את זה כי הוא בוחר לעשות את זה (הוא מבין שהוא לא חייב). הוא מבין שזה חלק ממשהו גדול, חשוב ומשמעותי שהוא יוצר בחייו.
גם כשהוא לא נהנה ממה שהוא עושה הוא מקבל באהבה ובסקרנות את העובדה שקשיים ואתגרים הם חלק מהדרך.

על פי גישות רוחניות מסוימות לשום דבר שאנו עושים, רואים או פוגשים אין משמעות.
המשמעות היחידה שאנו חווים היא המשמעות שאנו בוחרים לייחס למה שקורה.
האם טיפול בכלב הוא "תיק", "עוד מטלה", או "תשתית למשפחה"?
האם עומס גדול בעבודה הוא "משבר בלתי נסבל שנכפה עלינו", "תקופה קשה שצריך לעבור", או "הזמנה לגדילה אישית -מקצועית ולהתארגנות מחדש?"
האם גילוי מחלה קשה היא "קללה שנפלה עלינו", "מלחמה שחייבים לנצח בה", או "הזדמנות להיות במקום משמעותי עבור בני משפחתי, לגדול ולהתפתח כאדם?"

לאף אחת מהשאלות הללו אין תשובה אחת ויחידה.
אנחנו בוחרים את התשובה, את נקודת המבט ואת המשמעות שאנו מייחסים מה שקורה.
הבחירה שלנו משנה אותנו, משפיעה על המחשבות-רגשות-פעולות שלנו ויוצרת את חיינו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ארבע דרכים להקטנת מתח בחיים

אחד האתגרים הכי נפוצים והכי חשובים שאני נתקל בהם בכל שבוע הוא ניהול מתחים ועומסים.

אני מבחין בין שני סוגים של מתחים: עומס אובייקטיבי ומתח נפשי.
עומס אובייקטיבי הוא מצב שבו אנו עושים כמות רבה של משימות ועבודות.
מתח נפשי הוא מצב שבו יש פער בין מה שהיינו רוצים שיקרה למה שקורה בפועל, ובמילים אחרות בין התפיסה שלנו לבין המציאות.

מתח נפשי מופיע בדרך כלל באחד משני המצבים הבאים:
א. משהו שאיננו רוצים שיקרה, קורה.
ב. משהו שאנחנו רוצים שיקרה, לא קורה.

לפני מספר שנים כתבתי מאמר המציג ארבע דרכים להקטנת מתח בחיים.
הנושא זה רלוונטי במיוחד בתקופה הזו שבה הבית והעבודה מתחברים, מסגרות החינוך לא תמיד פתוחות, הגבולות לא ברורים והעומס גדול, מורכב ומתמשך
במאמר אני מציג את מודל הגומיה המסמל את המתח שבין המצב המצוי (המציאות כפי שהיא) למצב הרצוי (ציפיות ותפיסת המציאות) ומציין ארבע דרכים פרקטיות המאפשרות להקטין את הפער שבין המציאות לבין תפיסת המציאות שלנו.

אתם מוזמנים לקרוא את "ארבע דרכים להקטנת מתח בחיים" בקישור הבא.
מנהלים וארגונים שאני מלווה ושעובדים עם הכלי הזה מתארים אותו כאחד מהכלים הכי אפקטיביים שהם פגשו.
.

"ארבע דרכים להקטנת מתח בחיים" הפך להיות אחד הכלים בסדרת 52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים שיצרתי.
את 52 הכלים אספתי, ליקטתי, פיתחתי וליטשתי בשנים האחרונות.
הם תוצר של אלפי שעות לימוד, תרגול ועשייה וההשפעה שלהם על חיי ועל חיי האנשים שאני מלווה עצומה.
אתם מוזמנים להירשם לסדרת 52 הכלים, וגם להעביר את ההזמנה הזו הלאה.

מייד לאחר הרישום תקבלנו למייל את הכלי הראשון בסדרה, ולאחר מכן, בכל שבוע (במשך שנה שלמה) כלי יישומי נוסף.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter