קשרים פנימיים

בפסיכולוגיה הבודהיסטית נהוג להשתמש במונח "קשרים פנימיים".
כשמישהו אומר לנו משהו שלא מוצא חן בעינינו ואיננו מבינים את הסיבה, אנחנו עלולים לכעוס או להיפגע.
באותו רגע קשר פנימי מתחיל להיקשר בתוכנו.

חוסר הבנה הוא הבסיס לכל קשר פנימי.

פעמים רבות כשאנחנו חשים רגשות כמו כעס, פחד, תסכול או חרטה, קשה לנו להכיל, לקבל ולהביע אותם.
אנו יוצרים מנגנוני הגנה משוכללים כדי להכחיש את קיומם, ומקווים שהם יחלפו מבלי להשפיע עלינו ועל מערכות היחסים שלנו.
בפועל, כשאנחנו מנסים להתעלם מהרגשות הללו, יש להם נטייה להתפתח ולחזור בעוצמה רבה יותר.

בתחילתה של מערכת יחסים, כשבני הזוג עדיין נלהבים ואין ביניהם משקעים, יש להם מעט קשרים פנימיים.
אי-הבנות ניתן להאיר ולהבהיר בקלות יחסית.
אבל כשנותנים לדברים להצטבר, הקשרים הפנימיים מתגבשים ומתהדקים ואז הרבה יותר קשה להתירם.
בספרו How To Fight (המהווה את ההשראה והבסיס לפוסט הזה), טיך נהאת האן מזכיר אישה אחת ששלושה ימים בלבד לאחר חתונתה כבר התהוו בתוכה מספר קשרים פנימיים, אך היא שמרה אותם מבן זוגה במשך שלושים שנה.
היא חששה לשתף אותו בהם ופחדה שאם היא תגיד לו, זה יוביל לעימות ביניהם.

אנו יכולים ללמוד את המיומנות של זיהוי קשר ברגע שהוא נקשר בנו, ואנו יכולים ללמוד דרכים להתיר אותו.
אם נעניק לקשר את מלוא תשומת הלב ברגע שהוא מתחיל להתהוות בתוכנו ועדיין רופף, ההתרה תהיה קלה יותר.
אחרת, הוא ילך ויתהדק עם הזמן ויהיה קשה להתירו.

כדי לשמור על האושר המשותף ועל מערכת היחסים, חשוב להיות מודעים ולתקשר בנוגע לקשרים הפנימיים שלנו כשהם נוצרים.
תקשורת אותנטית ופתוחה היא מפתח חשוב לחיים מאושרים.
כשאנחנו מתקשרים ופועלים מתוך חוסר מודעות בחיי היומיום שלנו, אנו יכולים לנטוע זרעי סבל גם אצל האדם שאנחנו הכי אוהבים.

**
כשאני כותב את השורות הללו אני שם לב לשמחה, הכרת תודה, עצב, חמלה וענווה שחיים בי עכשיו.

השמחה היא על אירועים ומערכות יחסים שבהם "קשרים פנימיים" קיבלו תשומת לב בשלבים מוקדמים של התהוותם כשהיו עדיין רופפים, טופלו, הותרו והעמיקו-פיתחו-טיפחו את מערכות היחסים.

הכרת התודה שלי היא לאותם אנשים שבחרו לפתוח איתי באומץ ובאותנטיות "קשרים פנימיים" שלהם (שבמצבים מסוימים לא הייתי מודע להם ובמצבים אחרים חששתי לעשות זאת בעצמי), ובכך איפשרו דיאלוג חשוב בזמן אמת שחיזק והעמיק את הקשר בינינו.

העצב הוא על אותם מצבים ואירועים בחיי שבהם "קשרים פנימיים" שלא טופלו, הלכו והתהדקו, והובילו לפגיעות במערכות יחסים שונות בחיי.

החמלה והענווה שאני חש כרגע נובעות מההכרה שמערכות היחסים שלנו (בזוגיות, במשפחה, עם חברים ובעבודה) הם גם מקור לאושר, חיבור, התפתחות ואהבה וגם מקור לסבל, קושי וכאב.

המסע שאנחנו עוברים הוא מסע מאתגר, וכל אחד עושה תמיד כמיטב יכולתו.

חיים מלאים הם חיים מורכבים, חיים של גם וגם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

להיות במקום נמוך

מאתמול בצהריים, מייקי (גור הכלבים בן החצי שנה שלנו) צולע.
הוא בקושי דורך על הרגל השמאלית-הקדמית וכשנוגעים לו באזור הירך הוא מיילל בכאב.
לאחר בדיקות וצילומים, ההערכה היא שיש לו דלקת כלשהי ושהוא צריך לנוח מספר ימים ולהימנע ככל האפשר מפעילות גופנית.
יש משהו מלחיץ בסיטואציה שמשהו כמו זה מופיע ככה פתאום מבלי שיהיה ברור מה המקור שלו ולאן הוא יתפתח.
בינתיים מייקי בעיקר שוכב לו בסלון ונח.
אחת לכמה שעות הוא מתרומם בקושי ויוצא לעשות את צרכיו, לאכול או לשתות.

כשאני מתבונן בו, מלטף אותו ומזרים לו אהבה אני נזכר בקטע שכתב טיך נהאת האן, מורה הזן הויטנאמי, בספרו "How to Rest" (תרגום חופשי שלי):

"כאשר חיות ביער פצועות, הן נחות.
הן תרות אחר מקום שקט מאוד ופשוט שוהות שם מבלי לזוז במשך ימים רבים.
הן יודעות שזו הדרך הטובה ביותר עבור הגוף שלהן להירפא.
במהלך הזמן הזה הן יכולות אפילו להימנע מאכילה ומשתיה.
החוכמה של עצירה וריפוי עדיין חיה אצל בעלי החיים, אבל אנחנו בני האדם איבדנו את היכולת לנוח."

**
בדומה למייקי גם אני הרגשתי לא במיטבי בימים האחרונים.
אצלי זה היה פחות פיזי ויותר רגשי: האנרגיה שלי היתה נמוכה, "הופעלתי" בקלות על-ידי דברים שונים שאנשים אמרו או עשו ומצב הרוח שלי היה די ירוד.

אחד הדברים החשובים שלמדתי עם השנים הוא לא לסמוך יותר מדי על החשיבה שלי במצבים כאלו.
כשאני במקום נמוך, החשיבה-רגש שלי "עכורים" ומלאים בשיפוטיות, פסימיות, מיקוד בחצי הכוס הריקה, בלבול, כעס, חוסר סבלנות ותסכול.

בשונה מחיה פצועה ביער שמנתקת מגע ונעלמת לכמה ימים, השבוע המשכתי להתנהל בעולם, אבל פחות.
כשאני במקום נמוך אנרגטית, אני משתדל להפנות פחות משאבים החוצה ויותר משאבים פנימה, פחות לחשוב או לעשות ויותר להיות:
אני מוריד הילוך, מצמצם אינטראקציות עם אנשים אחרים, לוקח הפסקות ומפנה יותר מקום למנוחה, קריאה, כתיבה, ספורט, שהייה בים וזמן התאוששות עם עצמי.

**
אתמול בלילה, תוך כדי הליכה בחוף הים הקשבתי לאקהרט טולה (מחבר "כוחו של הרגע הזה") שהתייחס לשיעור החמישי מתוך הספר "קורס בניסים".

שיעור 5: "לעולם איני מוטרד מהסיבה שאני חושב"

ברעיון הזה אפשר להשתמש לגבי כל אדם, מצב או אירוע שלדעתנו גורמים לנו סבל ומעוררים בנו כעס, פחד, תסכול, דאגה או אי-שקט.
הכוונה בשיעור הזה היא לשים לב לכך שכשאנו מוטרדים ממשהו, זה לא בגלל הסיבה המסוימת שאנו מייחסים לאדם-מצב-אירוע, אלא בגלל המחשבה שלנו.

במקרה של מייקי, המקור לאי-השקט והדאגה שלי אינו הצליעה שהופיעה אתמול וטרם חלפה, אלא המחשבות שלי על מייקי, על הצליעה ועל העתיד.

משהו שנאמר לי על ידי מישהו קרוב בשבוע שעבר עדיין מקפיץ ומכעיס אותי בכל פעם שאני נזכר בו.
"לעולם איני כועס מהסיבה שאני חושב" מזכיר לי שמקור הכעס שלי אינו האדם או האמירה שלו, אלא הסיפור שאני מספר לעצמי על אותו אדם ועל הסיטואציה.

השיעור הזה אינו מטה קסם שמטרתו לשנות מיידית את המחשבות והרגשות.
כשאני "מחזיק" את הרעיון הזה ונזכר באמירה של אותו אדם, הכעס עדיין נוכח אבל קצת פחות. אני פחות מזוהה איתו ויותר יכול להיות איתו.

יש פה תזכורת נוספת לכך שכדאי לקחת את החשיבה שלנו בערבון מוגבל.
לא לשנות אותה באופן מיידי מקצה לקצה (מ"הכול בגללו" ל"הכול בגללי"), אלא להשאיר מקום לספק ולסקרנות שפותחים פתח לאפשרויות נוספות.

**
"לעולם איני מוטרד מהסיבה שאני חושב" יכול להיתפס כרוחניקיות ניו-אייג'ית ואולי אפילו כבריחה או אי-התמודדות עם מצבים ואנשים.

בעיניי, פחות חשוב לנתח את המשפט ולהחליט אם הוא נכון או לא, והרבה יותר מעניין לשים לב אם ואיך הוא משפיע עלינו.

אתמול בערב, כשהקשבתי לאקהרט ולשיעור הזה תוך כדי הליכה על חוף הים בהרצליה, הם עצרו את הלופ המתמשך של מחשבות ממוחזרות, הפחיתו את הכעס, אי-השקט, המותשות, הדאגה והעצב, ועוררו בי התרגשות, סקרנות ורוגע.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שלוש המסננות של סוקרטס

אדם אחד בא לסוקרטס ושאל אותו: “שמעת מה אומרים על הידיד שלך?"
“לא”, ענה סוקרטס, “אבל לפני שאתה מספר, תגיד לי, האם העברת את השמועה על ידידי דרך שלוש המסננות?"
“אילו מסננות?”, שאל האורח.
“הראשונה, מסננת האמת – האם אתה בטוח שהדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי הוא אמת?"
האורח היסס: “בעצם אני לא בטוח. אני רק שמעתי את הסיפור מפי אחר… ומהי המסננת השניה?"
“המסננת השניה”, אמר סוקרטס, “היא מסננת הטוב. האם הדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי הוא דבר טוב?"
“להיפך”, אמר האורח, “זהו משהו איום ונורא. והשלישית?"
“המסננת השלישית היא מסננת הנחוץ”, המשיך סוקרטס, “האם זה נחוץ לספר לי את הדבר הנורא על ידידי, שספק אם הוא אמת?"
אחרי הפסקה אמר האורח: “לא, אין זה נחוץ כל כך”.
“אז תשתוק!” אמר לו סוקרטס.

(מקור לא ידוע)

**
שלוש המסננות של סוקרטס מזכירות לנו לקחת אחריות על המילים שלנו.
למילים יש אנרגיה והשפעה, הן יוצרות מציאות ויכולות לשנות עולמות.
בדומה לאבן הנזרקת לאגם שקט ומייצרת גלים לכיוונים שונים, כך המילים שלנו משפיעות גם על האדם שאיתו אנו מדברים, גם על האדם שעליו אנו מדברים וגם עלינו.

בדומה לשלוש המסננות, "לשון הרע" ביהדות אינה מתייחסת רק לדברי שקר פוגעניים אלא גם לרכילות ולדיבור "מיותר" שאינו מוסיף דבר.

החשיבות של שלוש המסננות אינה רק בתשובות שהן מייצרות.
לעיתים קשה לדעת האם משהו הוא נכון, טוב ונחוץ. לא תמיד זה ברור או חד-משמעי.

חשיבותם העיקרית של שלוש המסננות היא בעצם העצירה והבדיקה.
במעבר מדיבור "אוטומטי" לדיבור מודע מתוך בחירה ובלקיחת אחריות על המילים שלנו. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שרירים של תשומת לב

בסדנת משוב שהעברתי השבוע הקדשנו מספר דקות לייחודיות של המילה "אבל".
יש איזשהו קסם במילה הזו: היא ממקדת את תשומת הלב של מקבל המשוב בחלק שמגיע אחריה ומורידה את המשמעות של החלק שלפניה.
לדוגמא: כשאנחנו אומרים למישהי "המצגת שלך היתה טובה אבל בפעם הבאה שימי לב לא להיתקע בשקפים ולפספס את מה שקורה בחדר"סביר להניח שמה שהיא מקבלת מאיתנו זה "שימי לב לא להיתקע בשקפים ולפספס את החדר".

במשוב חשוב להפריד בין דברים לשימור לבין דברים לשיפור, ולא לחבר אותם בעזרת המילה "אבל".
ההפרדה לשני משפטים שונים נותנת לכל חלק מקום משמעותי משלו.

לדוגמא:
"המצגת שלך היתה טובה בעיני משום שהיא לא היתה עמוסה מדי בטקסט או בשקפים והגרפיקה שלך תמכה במסרי המפתח בצורה מדויקת.
בנוסף, כשהעברת את המצגת היה נראה שאת שולטת בחומר ומבינה אותו לעומקו וזה השרה ביטחון.

לצד זאת, במהלך ההצגה היית מאוד ממוקדת בשקפים ופחות שמת לב להתרחשות בחדר ולשפת הגוף של המשתתפים.
בהעברת מצגת חשוב שתהיי בקשב למה שקורה בחדר בכדי לראות אם להאיץ או להאט את הקצב בהתאם לרמת העניין, ההבנה וההסכמה-התנגדות של המשתתפים."

**
ההפרדה בין החלקים לשימור לחלקים לשיפור משפיעה לא רק על מקבל המשוב אלא גם על נותן המשוב.
כשלכל חלק במשוב יש מקום משלו, נותן המשוב "נאלץ" להקדיש תשומת לב לשני החלקים ולמלא אותם בתוכן ובמשמעות.

כשאנחנו אומרים למישהי "המצגת שלך היתה טובה, אבל…" לא בטוח שאנחנו מבינים מה הפך את המצגת לטובה בעינינו.
במקרים רבים אנו אומרים זאת רק כדי להיות מנומסים, לא לפגוע או "לצאת ידי חובה" כשלמעשה עיקר תשומת הלב שלנו מופנית למה שפחות אהבנו ושצריך לשפר.
ההפרדה לשני משפטים שונים והמיקוד בכל אחד מהחלקים משפיע על תשומת הלב של נותן המשוב לא פחות משהוא משפיע על מקבל המשוב.
כנותני משוב כשנעצור ונשאל את עצמנו "מה הפך את המצגת הזו לטובה עבורנו?", נצליח לראות דברים שאולי חלפו לידינו עד כה.
השאלות שאנו שואלים ממקדות את תשומת ליבנו ומשפיעות על התשובות שאנו מקבלים.

**
הפרדות תשומת הלב חשובות לא רק בתהליכי משוב.

כשאנחנו זוכים בפרויקט שרצינו, משיגים התקדמות משמעותית בדרך שאנו עוברים, או מקבלים תפקיד שהתמודדנו עליו, חשוב לעצור ולחגוג את הזכייה, ההתקדמות או את קבלת התפקיד, רגע לפני שאנו נשאבים לפרק החדש והעתידי.
בכל רגע נתון יהיו לנו דאגות, משימות שלא ביצענו, אתגרים שיש להתמודד איתם.

חגיגות על הישג שהשגנו ועל התקדמות שעשינו חשובות לא פחות ממיקוד בבעיות שטרם פתרנו ובאתגרים החדשים שקיבלנו בזכות ההישג וההתקדמות.
הכרת תודה על מה שיש כאן ועכשיו חשובה לא פחות ממיקוד וטיפול במה שחסר.

במרבית הארגונים, הצוותים והמנהלים שאני מלווה יש משהו לא מאוזן בין חלקי "החגיגות/הכרת תודה" לחלקי "הבעיות/אתגרים/דאגות".

עצירות לחגיגה ולהכרת תודה הן שריר שחשוב (וניתן) לפתח, הן ברמה האישית והן ברמה הארגונית.

השבוע אני חוגג סיום של פרק משמעותי:
חצי השנה האחרונה היתה אינטנסיבית במיוחד בחיי המקצועיים כיון שאחת השותפות המרכזיות שלי היתה בחופשת לידה, והעומס על הצוות שלי ועלי גבר.
רגע לפני שהיא חוזרת חשוב לי לעצור ולחגוג את הפרק הזה:
את ההישגים שהישגנו ביחד במהלך התקופה הזו, את ההתמודדות שלנו עם מגוון קשיים ואתגרים, את ההתגייסות המדהימה והעזרה ההדדית של כל הצוות, את הצמיחה שכל אחת ואחד מאיתנו עברו ברמה האישית, את הגדילה וההתפתחות שעברנו ביחד כצוות (התקשינו לדמיין חצי שנה בלעדיה לפני שהיא יצאה), את העזרה המשמעותית שקיבלנו מאותה שותפה בנקודות חשובות בזמן חופשת הלידה שלה.

קל לפספס את החגיגות היקרות האלה.
האוטומט הוא להישאר ברמה של "איזה כיף שאת חוזרת" ולהישאב מייד לאתגרים החדשים שמצפים לנו (שהרי תמיד יש כאלו) וממלאים את חיינו.

בדומה לתהליך המשוב, שאילת שאלות מתאימות מחדדת את תשומת הלב ומעמיקה את המודעות.

מיקוד בשאלה "מה אני חוגג ולמי אני מכיר תודה?" יציף תשובות ונקודות שאולי לא שמנו לב אליהן באינטנסיביות היום-יום שלנו.

**

חיים מלאים הם חיים של גם וגם:
גם נקודות לשימור וגם נקודות לשיפור.
גם חגיגות של הצלחות והישגים וגם התמודדות עם קשיים ומורכבויות.
גם הכרת תודה על מה שיש וגם מיקוד במה שחשוב ועדיין חסר.

האיזון של הגם וגם מוביל גם למצוינות לאורך זמן וגם ליותר שמחה והנאה מהדרך.

**
אל"מ שרון אסמן מפקד חטיבת הנחל נפטר השבוע במפתיע לאחר שהתמוטט במהלך אימון כושר שלושה ימים בלבד לאחר שנכנס לתפקידו החדש.
הוא הותיר אחריו את אשתו שרון, שני ילדים, ומעגל רחב של מפקדים, פקודים וחברים, בצה"ל ומחוצה לו.

לא הכרתי את שרון באופן אישי וזו הפעם הראשונה ששמעתי את שמו.
האירוע הזה נגע לליבי והיווה תזכורת מטלטלת נוספת לארעיות החיים.

כשאני נחשף למקרים כאלו או חווה אותם בסביבתי הקרובה הם מחדדים עבורי שני דברים:

החשיבות של לחיות את ה"גם וגם" ברמה היומיומית + להתמקד במה שבאמת חשוב ולא לבזבז אנרגיה על מה שפחות חשוב.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

חופש מוחלט

בינואר 2007 זכיתי להשתתף בסמינר תקשורת מקרבת יוצא דופן בהנחייתו של ד"ר מרשאל רוזנברג.
הסמינר בן השבועיים התקיים בניו מקסיקו בנוכחות עשרות משתתפים ומספר מנחים מכל העולם.

בפתיחת הסמינר מרשאל רוזנברג הזמין אותנו לעשות רק את מה שמתאים לנו ולקחת אחריות מלאה על הבחירות שלנו.
הובהר לנו שלו"ז השיעורים, הסדנאות והארוחות שפורסם אינו מחייב ושזה בסדר גמור לא להגיע חלק מהם ובמקום זאת להמשיך לישון, לקחת הפסקה או לצאת לריצה.

למרות ששמעתי בבהירות את המילים הללו, הן לא "חדרו" אותי.
בימים הראשונים הייתי רעב מאוד לקלוט ולשאוב ככל יכולתי ממה שמתרחש בחדר.
ראיתי בסמינר הזה הזדמנות נדירה (אולי בלתי חוזרת) ורציתי לנצל אותה בצורה מיטבית.
המחשבות-תחושות הללו עוררו בי לצד ההתרגשות וההתלהבות גם לא מעט לחץ (להספיק, לא לפספס, להיות מרוכז).
למעט פעם או פעמיים ביום של התכתבות/דיבור עם משפחתי שבארץ הייתי שקוע כל כולי בסמינר.

ואז הגיע הרגע שטלטל אותי.
התעוררתי בבוקר היום הרביעי מאוחר מכפי שתיכננתי, כעשר דקות לפני תחילת סשן הבוקר הראשון.
הרגשתי עייף והתחשק לי להמשיך לישון.
כמה מהמחשבות הראשונות והאוטומטיות שקפצו לי היו:
"אני מאחר. צריך להזדרז"
"לא טסתי את כל הדרך לכאן כדי לישון."
"אסור לי להפסיד את הסשן כי אולי יהיה שם משהו חשוב מאוד שאפספס."
"מה אנשים יחשבו אם לא אגיע? איך זה יתפרש?"

פתאום קלטתי את זה.
את ההזמנה של מרשאל.

אני לא חייב לעשות כלום.

אני יכול לבחור לעשות מה שבא לי.

מותר לי לבחור לעשות מה שבא לי. וזה בסדר.

אני יכול להתארגן מהר ולרוץ לסשן, או להישאר במיטה, או לכתוב לעצמי על החוויות שלי.
והכול בסדר.

כל מה שאני עושה, אני עושה כי אני בוחר ולא כי אני צריך או חייב.
בכל רגע נתון אני יכול לבחור איפה להיות ומה לעשות.

התובנה הזו היממה אותי.
למרות ששמעתי את המילים קודם לכן, זו היתה הפעם הראשונה שבאמת הבנתי אותן וממש הרגשתי את הרעיון הזה בגופי.
חוויתי שלווה עמוקה. תחושה מרגשת של חופש מוחלט.
זו היתה נקודת מפנה עצומה עבורי.
מאותו רגע, החוויה-נוכחות-התנהלות שלי בסמינר השתנתה לחלוטין.
הדבר הכי חזק שחוויתי באותו סמינר היה חופש.
חופש להיות ולבחור בכל רגע נתון.

"התפאורה" היתה מושלמת.
הניתוק מהארץ, ממשפחתי ומהעבודה עזרו.
הייתי במסגרת שבה אני "סטודנט חופשי" ושלאף אחד אין ציפיות ממני.
ועדיין, עד אותו רגע שבו קלטתי את זה, לא באמת הייתי חופשי.
כי גם כשלאחרים אין ציפיות מאיתנו, לנו יש ציפיות מעצמנו.
גם שהסביבה לא מטילה עלינו מגבלות או אילוצים, אנחנו דואגים להגדיר אותם לעצמנו (רשימת ה"צריך/אמור/חייב").

"לאנשים יש חופש בכל מצב," טוען ויקטור פראנקל, "אולם לעתים קרובות הם מוותרים עליו.
הם מסוגלים וחייבים להיות מודעים שוב לחופש הזה."

בפרספקטיבה של עשור וחצי אחרי, החוויה הזו היתה נקודת אל-חזור עבורי.
הסמינר הסתיים אחרי שבועיים וחזרתי לארץ.
"התפאורה המושלמת" נגמרה וחזרתי לחיים רגילים ואינטנסביים: משפחה, שתי בנות קטנות, עבודה, פקקי תנועה.
ולמרות זאת, משהו בחוויה ובידיעה נחקק עמוק וממשיך ללוות אותי מאז.

בכל תפאורה ובכל סביבה שהיא, יש לנו חופש מוחלט לבחור.
אף אחד לא יכול להכריח אותנו לעשות כלום אף פעם.

**
החופש המוחלט אינו חופש בלתי מוגבל.

החופש המוחלט הוא "חופש ל…" ולא "חופש מ..".
זהו החופש לבחור את עמדתנו בכל מצב שהוא ולא החופש ממגבלות ומאילוצים שלעיתים הם בלתי נמנעים.
חופש הבחירה שלנו מגיע עם האחריות להשלכות הבחירה שלנו.
כשאנחנו בוחרים לאחוז בקצהו של מקל המונח על הקרקע ולהרים אותו, הקצה השני יתרומם גם הוא.
אנחנו חופשיים לבחור את המחשבות-אמירות-פעולות שלנו, איך איננו יכולים לנתק את אותן מחשבות-אמירות-פעולות מההשפעות וההשלכות שלהן עלינו ועל סביבתנו.
אנחנו יכולים להתפטר מהעבודה או להישאר בה, לשלם מיסים או לא, לדבר או לשתוק, להגיב או להתעלם.
אנחנו יכולים לבחור בכל אחת מהאפשרויות הללו בכל רגע נתון ולשאת איתנו את השלכות הבחירות שלנו.

**
החופש המוחלט אינו חופש בלתי מוגבל במובן נוסף:
לעיתים אף אחת מאפשרויות הבחירה העומדות לרשותינו אינה משמחת אותנו.

החופש שלנו לבחור קיים תמיד, אך אפשרויות הבחירה העומדות לרשותינו ברגע נתון יכולות להיות מוגבלות.
לדוגמא: אם הגענו למצב של מינוס גדול בנק עומדות בפנינו מספר אפשרויות בחירה – לקחת הלוואה לסגירת המינוס, לנסות להגיע להסדר עם הבנק, למלא לוטו ולקוות לטוב, להתעלם או לברוח מהארץ.
המצב הנוכחי (שהוא תוצר של בחירות עבר) מביא איתו מספר אפשרויות בחירה, שאולי אף אחת מהן אינה לטעמנו.

גם במצבים כאלה מתקיימים שני הדברים הבאים:

יש לנו אפשרות לבחור.
אנחנו נושאים באחריות לבחירות שלנו.

**
רעיון חופש הבחירה המוחלט עומד בבסיס כתביו של ויקטור פראנקל :

"אנחנו שהיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים בצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה.
אולי הם היו מעטים אך די בהם להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד:
את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו."

אם חופש מוחלט אפשרי במצבי חיים כל-כך קיצוניים, לבטח הוא אפשרי ורלוונטי גם בחיי היום-יום שלנו, אינטנסיביים ומורכבים ככל שיהיו.

**
אני מקווה שהפוסט הזה היה משמעותי ובעל ערך עבורכם.
אם הוא מעורר בכם מחשבות, רעיונות או תחושות שמתחשק לכם לחלוק איתי, אנא כתבו לי.
כתמיד, מוזמנים להעביר את זה הלאה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

על משמעות

בשבועות האחרונים חזרתי לספר "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פראנקל ונחשפתי לחומרים נוספים הקשורים ללוגותרפיה ולמשמעות (ביניהם ספריהם של דוד גוטמן, אליזבת לוקאס וספרים נוספים של פראנקל).

לוגותרפיה היא גישה פסיכותראפית שפותחה ע"י ד"ר פראנקל ומהותה טיפול בעזרת גילוי ויצירת משמעות אישית.

"האדם מחפש משמעות" שנכתב ע"י פראנקל מתאר את חוויותיו והתנסויותיו של פראנקל במחנות הריכוז ומניח את העקרונות המרכזיים העומדים בבסיסה של גישת הלוגותרפיה.
אחד הכוחות המרכזיים שסייעו לפראנקל לשרוד את התופת היה רצונו העז לפרסם ספר המתאר את גישת הלוגותרפיה שפיתח ושהוא האמין שיש לה מקום חשוב בעולם.
כתב יד שלם שהיה ברשותו הוחרם והושמד עם תפיסתו של פראנקל ע"י הנאצים.
לימים, לאחר שיחרורו, שיחזר פראנקל את כתב-ידו והוציא אותו לאור. היום הוא ידוע בשם "הרופא והנפש" וניתן להשיג אותו במהדורה עברית בחנויות הספרים.

הנה מספר מחשבות, ציטוטים ורעיונות בנושא משמעות שהולכים איתי בימים הללו:

משמעות החיים עפ"י פראנקל היא משמעות הרגע.
משמעות החיים יכולה להשתנות לא רק מאדם לאדם אלא גם ממצב למצב ומרגע לרגע.

"לכן העיקר אינו בפשר החיים באופן כללי אלא בפשר הייחודי של חיי האדם ברגע נתון.
המציג שאלה זו באופן כללי משול למי ששואל אלוף שחמט: 'אמור נא לי, מה הוא הטוב במסעים?'.
פשוט, אין לך דבר טוב כמו המסע הטוב ביותר או אפילו רק מסע טוב, אלא בהקשר למצב מסוים במשחק ולאישיותו המיוחדת של היריב.
הוא הדבר לעניין קיומו של האדם. אל נחפש אחר פשר-חיים מופשט." (מתוך "האדם מחפש משמעות")

עפ"י פראנקל, בכל רגע ורגע אנו נדרשים להגיב למשמעות המוצעת ע"י אירוע חיים מסוים ולממש את הפוטנציאל הטמון בו.
בכל רגע שבו אנו נתקלים במצב מיוחד הדורש החלטה, ניתנת לנו גם הזדמנות לגילוי משמעות.
במקום לשאול "מה משמעות החיים עבורי?" אנו יכולים לשאול "מה אני יכול לעשות ברגע הזה, בשעה הקרובה או היום בכדי להיות משמעותי באירוע הנוכחי או בחייו של מישהו?"

**
חיזוק לנושא הדינמיות של המשמעות אפשר למצוא בספר "קורס בניסים" הנפתח בשני השיעורים הבאים:

שיעור 1: כל מה שאני רואה בחדר הזה אין לו משמעות.
שיעור 2: אני נתתי לכל מה שאני רואה בחדר הזה את כל המשמעות שיש לו עבורי.

הדגש בשיעורים הללו הוא על כך שלשום מצב ולאף אדם אין משמעות קיימת או מוחלטת העומדת בפני עצמה.
המשמעות היחידה היא זו שאנחנו בוחרים לייחס למצב או לאדם והיא תמיד אישית, סובייקטיבית ונכונה לרגע הזה.

**
חיבור נוסף לחשיבות של בחירת ויצירת משמעות רגעית ניתן למצוא בשלוש השאלות למיקוד אנרגיה ותשומת לב של טוני רובינס:

1. במה אני מתמקד כרגע?
2. מה המשמעות של זה עבורי?
3. מה אני בוחר לעשות בנוגע לזה?

בחירה ואחריות הינם רעיונות מרכזיים בתקשורת מקרבת ובתורת הלוגותרפיה של פראנקל.

בדרכן המעשית, שלוש השאלות של רובינס מחדדות את רעיון המשמעות הרגעית ואת נושא האחריות לבחירות שלנו: לתשומת לב, לפרשנות ולמשמעות, לפעולות.
ניתן לקרוא על כך בהרחבה כאן.

**
מספר תובנות/מחשבות על החיבור שבין משמעות לעבודה בארגונים:

1. תחושת המשמעות חשובה מאוד בעבודה היומיומית, מונעת שחיקה ומגבירה חיבור, שותפות ויצירתיות.

2. עובדים שונים חווים משמעות מפעולות ומאירועים שונים.
עבודה בפרויקט מציל חיים, שיפור תהליך עסקי ב10%, מציאת בעיות איכות קריטיות, התגייסות לעזרה בזמן משבר, מתן שירות מיטבי ללקוח, פריצת דרך טכנולוגית או חניכה של אדם פחות מנוסה הן רק מספר דוגמאות לפעולות או אירועים שעובדים יכולים למצוא בהם משמעות, או לא.
מה שמשמעותי עבורינו לא בהכרח משמעותי עבור העמיתים או העובדים שלנו.
חשוב שחלוקת המשימות בין אנשי הצוות תושפע גם מנושא המשמעות הסובייקטיבית שאנשים מייחסים לאותן משימות.

3. למרות שמשמעות חשובה לכולם, היא אינה חשובה לכולם באותה מידה.
עבור עובדים מסוימים ערך המשמעות יהיה גבוה מאוד בסולם הצרכים ואם הוא לא יקבל מענה הם יתקשו להמשיך בעבודתם.
עבור עובדים אחרים, המשמעות חשובה פחות מערכים או מצרכים אחרים כגון יציבות, רווחה כלכלית, חיבור אנושי, התקדמות או שינוי.
כעובדים חשוב שנבין עד כמה הצורך במשמעות מרכזי עבורנו.
כמנהלים חשוב להיות מודעים לצרכים הגבוהים של העובדים שלנו ולהבחין בין "מוכווני המשמעות" ל"מוכווני המשהו אחר" על מנת שנוכל לתת מענה אפקטיבי לצרכים החשובים שלהם.

4. בהתייחסו למוות פראנקל מציג בספרו "הרופא והנפש" שתי דרכי התייחסות אנושית שונות – דרך פסימית ודרך אופטימית.
הפסימיסט דומה לאדם אשר עומד לפני לוח שנה (שבו כל יום מיוצג ע"י דף נפרד), מביט על הדפים הנותרים ההולכים ומתמעטים ומרגיש דאגה ופחד כשהוא חושב על חייו המתקרבים לסיומם.
האופטימיסט לעומתו, דומה לאדם אשר מוריד את הדף שכבר נחיה, מכיר בחוויות שהוא חווה במהלכו וחוגג את מלאות חייו (השמחות, החוויות והקשיים) – הן את החלק שכבר חלף והן את החלק שעוד מצפה לו.

אני אוהב את האנלוגיה הזו ומוצא בה חיבור וחיזוק לחשיבות הרפלקציה וההתבוננות אחורה, כדרך מעשית המאפשרת לחוות את החיים בעוצמה ובמלאות.
"חמש השאלות" הוא אחד הכלים המעשיים המומלצים לרפלקציה שכזו בסיום יום, פרויקט או שנה.
פיתוח עקבי של 4 מיומנויות: הכרת תודה, חגיגות, נוכחות עם קושי ולמידה גם אפשרי וגם תורם רבות לעובדים ולארגון.

5. משברים אישיים וארגוניים יכולים להיות טריגרים חזקים ללחץ ולסבל.
כישלון בפרויקט, פיטורין, סגירת חברה, כניסה לתפקיד חדש, קונפליקט מאיים עם לקוח או עם מנהל ועוד.

תזכורת:
לאף אירוע אין משמעות מוחלטת.
המשמעות היחידה שיש לאירוע היא המשמעות שאני נותן לו.

לצד הקושי, הלחץ והסבל שהם יוצרים ומעוררים, משברים אישיים וארגוניים יכולים להיות גם הזדמנויות להתגייסות, להתפתחות וליצירת משמעות.

עפ"י פרנאקל האדם הוא יצור בוחר.
הוא בוחר את ההתייחסות למה שקורה לו, ואין מצב, ויהיה הקשה והאיום ביותר, שבו לא קיימת בחירה.
האדם לא חייב לקבל ללא עוררין את מה שהחיים והגורל מזמנים לו.
הוא יכול להתעלות למען אנשים אהובים, או למען סיבה ומוטרה ראויים.
אין לנו שליטה על "הקלפים" שאנחנו מגרילים, אך יש לנו את היכולת לבחור כיצד לשחק אתם.

**
אני מקווה שהפוסט הזה היה משמעותי ובעל ערך עבורכם.
אם הוא מעורר בכם מחשבות, רעיונות או תחושות שמתחשק לכם לחלוק איתי, אנא כתבו לי.
כתמיד, מוזמנים להעביר את זה הלאה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

חמש תובנות מסדנאות השבוע

בימים האחרונים הנחיתי מספר סדנאות שונות בנושאי תקשורת ומערכות יחסים.
אני "טוחן" את התכנים הללו כבר מעל 15 שנים ונדהם איך כמעט בכל סדנה עולים דברים חדשים ואיזו אנרגיה חזקה, חוויתית ומרגשת מתפתחת בחדר.
ברמה האישית – אני ממש נהנה לחזור לסדנאות פרונטליות מרובות משתתפים וגם מרגיש את האינטנסיביות שהן מביאות עמן.

בחרתי להביא לכם הפעם חמישה דגשים, תזכורות, תובנות וחידודים מתוך סדנאות שהנחיתי השבוע:

1. שונות – אנחנו זה לא הם

חלק ניכר מאי-ההבנות והקשיים שאנשים חווים באינטראקציות שלהם עם בני משפחה, חברים וקולגות לעבודה נובע מכך שאנחנו נוטים לפרש פעולות ואמירות של אנשים מתוך נקודות המבט והפילטרים שלנו, פעמים רבות מבלי להיות מודעים לכך שאנו עושים זאת.
אנו מתייחסים לאנשים אחרים כפי שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו, מבלי לקחת בחשבון שאנחנו שונים ושאולי הם רוצים או צריכים התייחסות אחרת.

לדוגמא: באחת הסדנאות השבוע דיברנו על משמעות השתיקה.
עבור אנשים מסוימים שתיקה היא ברירת המחדל שמשמעה "הכול בסדר". אם תהיה להם שאלה, תוספת או התנגדות הם ידאגו להביע אותה.
עבור אנשים אחרים ברירת המחדל היא דיבור ואינטראקציה מילולית מתמדת. משמעותה של שתיקה היא "משהו קרה" ולכן אנו שותקים עכשיו.
שתיקה יכולה להיות ביטוי של עיבוד מעמיק של מה שקורה עכשיו, או ניתוק מגע הנובע משעמום וחוסר עניין.

"מהי שתיקה עבורי ובאילו מצבים אני שותקת?" כמו גם "מה משמעות השתיקה שאני חווה מהאדם שמולי כרגע?" הן שתי שאלות חשובות שכדאי לשאול.

**
2. שתי שאלות למיקוד תשומת הלב

בהקשבה למישהו אחר המשתף אותנו בקושי או בקונפליקט יש הבדל גדול בין הניסיון להבין את הצורך שלו ואיך הוא חווה את הסיטואציה לבין המחשבה שלנו על מה הוא צריך לעשות במצב הנתון.
"מה לדעתי האדם צריך לעשות?" היא שאלה שונה במהותה מהשאלה "מה עובר עליו עכשיו? מה הוא צריך ואיך הוא מרגיש?".
בשאלה הראשונה מרכז תשומת הלב הוא אנחנו. מה לדעתי האדם האחר צריך לעשות.
בשאלה השניה מרכז תשומת הלב הוא האדם האחר שאותו אנו מנסים להבין.
השאלה הראשונה מוכוונת פתרון, סיוע, עזרה או תמיכה.
השאלה השניה מוכוונת חיבור, אמפטיה והבנה.

המלצה חמה:
כשאתם מקשיבים למישהו בדקו עם עצמכם איפה תשומת הלב שלכם (עליכם או עליו) ובאיזו משתי השאלות אתם מתמקדים עכשיו.

**
3. ענווה וסקרנות

חשוב לקחת את התשובות שלנו לשתי השאלות בערבון מוגבל.
מכיוון שאנחנו והאדם האחר שונים, ייתכן שמה שאנחנו מאמינים שהוא צריך לעשות לא בהכרח ישרת אותו.
באופן דומה יכול להיות שבמהלך הניסיון שלנו להבין אותו ואת נקודת מבטו נפספס, נטעה או לא נדייק.
עצם הניסיון להבין מניע תהליך חשוב שמגביר את הסיכוי ליצירת חיבור והעמקת הבנה.

שתי איכויות שחשוב לטפח כשאנו מנסים להבין אדם אחר או לעזור לו הן ענווה וסקרנות.
הענווה היא ההכרה בכך שנקודת המבט שלנו מוגבלת ושאולי אנחנו מפספסים משהו או שאיננו מדייקים.
הסקרנות מניעה את הכוונה לבדוק את ההבנה שלנו, לחדד ולהעמיק אותה.
בדומה למשחק "חם-קר", החיווי שאנו מקבלים לבדיקת ההבנה שלנו משרת אותנו ועוזר לנו להעמיק את הבנתנו בין אם טעינו ("קר") ובין אם צדקנו ("מתחמם" או "חם").

**
4. חידוד ציפיות

משתתף באחת הסדנאות (שבאופיו הוא בדרך-כלל מוכוון לפתרון בעיות ופחות להקשבה) סיפר על משפט בדיקה קצר ויעיל שהוא פיתח לעצמו למצבים שבהם אנשים ניגשים אליו ומתחילים לשתף בדילמה או בקושי:
"האם אתם משתפים אותי בזה כי חשוב לכם שאעזור במציאת פתרון או שאתם פשוט רוצים שאהיה אתכם ואקשיב לכם?".
מנקודת המבט שלו כשהוא מבין מה מצפים ממנו (פתרון או הקשבה) הרבה יותר קל לו למלא את תפקידו.
מנקודת המבט של בני משפחתו וחבריו לעבודה, נחסך מהם לא מעט תסכול והם מקבלים מענה הרבה יותר מדויק לצרכים שלהם.

**
5. לבקש בבהירות

באופן דומה, כשאתם ניגשים לשתף אנשים אחרים, תוכלו לסייע להם בכך שתהיו ברורים בנוגע למה שאתם מבקשים מהם.
מספר דוגמאות:
– "אני רוצה לשתף אותך במשהו ולא מצפה ממך לעזור לי או לפתור לי את הבעיה. תוכל פשוט להיות איתי בהקשבה בעשר הדקות הקרובות?"
– "אני מתמודד עם בעיה שאני לא מצליח לפתור ואשמח לקבל את עזרתך. תוכל להגיד לי מה לדעתך כדאי לי לעשות בסיטואציה הזו?"
– "חשוב לי לקבל את הזוית שלך. תוכלי להקשיב לי חמש דקות ואז לומר לי איך את רואה את המצב?"

**
עד כאן חמישה דגשים, תזכורות, תובנות וחידודים.
אני מקווה שהפוסט הזה היה מהנה ובעל ערך עבורכם.

אם אהבתם והתחברתם, יכול מאוד להיות שתרצו להירשם לסדרת 52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים שיצרתי לפני כשנה וחצי.

הזמנה נוספת: בשבוע שעבר (למקרה שפספסתם וזה מעניין אתכם) פירסמתי קישור להקלטת הרצאה שהעברתי לאחרונה – "איך להכניס תקשורת מקרבת לארגון?".

ההרצאה מומלצת לאנשים וארגונים שרוצים לפתח תרבות של תקשורת מקרבת בחברה/ארגון שלהם.

כתמיד,
מוזמנים לכתוב לי כמה מילים (אני מבטיח לקרוא כל מילה !) וגם להעביר את הפוסט הזה הלאה לאנשים נוספים שיכולים להיתרם ממנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הרצאה מוקלטת – "איך להכניס תקשורת מקרבת לארגון?"

לפני מספר חודשים השתתפתי בכנס תקשורת מיטיבה שאורגן ע"י קהילת "תודעה בריאה".

שם ההרצאה שהעברתי היה "איך להכניס תקשורת מקרבת לארגון?" ואחד הדברים הראשונים שאמרתי בהרצאה הוא שתקשורת מקרבת היא לא משהו שמכניסים לארגון.

תקשורת מקרבת היא לא חפץ שאפשר לקחת, להרים או להכניס לארגון.
היא גם אינה מוצר שניתן להטמיע או לשדרג.

תקשורת מקרבת היא גישה המשלבת תפיסת עולם, כוונה, תקשורת וכלי השפעה מעשיים.

במהלך ההרצאה חלקתי את התפיסה שלי בנוגע לארגונים ולמהות של ארגונים בעולם, הנחות יסוד של תקשורת מקרבת, דוגמאות לכלים ותהליכים מבוססי תקשורת מקרבת המותאמים לעבודה בארגונים, כיצד ניתן לפתח תרבות ארגונית מבוססת תקשורת מקרבת ועוד. 

ההזמנה להרצות על הנושא הזה אתגרה אותי ואיפשרה לי לגבש מחשבות, ניסיון ותובנות של כחמש עשרה שנות לימוד, הנחייה ועשייה של תקשורת מקרבת בארגונים ועם ארגונים.

 

אחד החלקים הכי משמעותיים עבורי בהרצאה היתה שיחה עם אחת המשתתפות שהתפתחה משאלה בנוגע לקושי בעבודה עם לקוח במצב מורכב ומאתגר.

ניתן לצפות בהרצאה המלאה בקישור הבא.

אתם מוזמנים לכתוב לי מה עולה בכם כשאתם צופים ומקשיבים להרצאה.
כתמיד, מוזמנים להעביר את זה הלאה..

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

משפחה קטנה מדי

בכפרים מסוימים בגוואטמלה, כשהולכים עם ילד חולה למרפא, לעולם לא אומרים "אני בריא אבל הילד שלי חולה".
במקום זאת אומרים "המשפחה שלי חולה".
באופן דומה, כשמלווים שכן למרפא, מקובל לומר "הכפר שלי חולה".
תפיסת העולם בכפרים הללו היא שכולנו מחוברים: אנשים, בעלי חיים, טבע, העולם.
כולנו חלק מאותה מערכת שלמה, משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה.

אם זה נשמע לכם מוזר, חשבו על הדוגמא הבאה –
האם נראה לכם הגיוני ללכת לרופא ולומר: "יש לי מחלת כבד סופנית, אבל אני בריא. זה רק הכבד שלי חולה"?
כשם שבתרבות שלנו הכבד הוא חלק בלתי נפרד מהגוף שלנו ומאתנו, כך בגוואטמלה, הקהילה והסביבה הן חלק בלתי נפרד מבני האדם.
(הקטע בהשראת Martin Prechtel מתוך הספר Sacred Economics)

**
אמא תרזה טענה ש"הבעיה עם העולם היא שאנחנו משרטטים את גבולות המשפחה שלנו קרוב מדי".

כשאנחנו מאמינים שאנו נפרדים ושאיננו חלק מאותה משפחה, שיש "אנחנו" ו"הם" (יהודים-ערבים, ימנים-שמאלנים, חילוניים-דתיים-חרדים, שחורים-לבנים, מזרח-מערב ירושלים) ושאנחנו בסדר/צודקים/טובים והם לא-בסדר/טועים/רעים, קל יותר לצאת למלחמה או להאמין שמה שקורה שם לא משפיע עלינו.

כשהאלימות במגזר הערבי גואה ונרצחים שם מעל מאה נשים וגברים בשנה וכשהאבטלה בקרב צעירים ערבים מגיעה ל 40% (עוד לפני הקורונה) אנחנו עלולים לייחס לכך פחות חשיבות ולהאמין שזו לא הבעיה שלנו, אלא שלהם.
לאחר שהכעס "מתפוצץ" והאלימות מתפרצת גם בערים המעורבות ובמקומות נוספים מחוץ לערים הערביות זו הופכת להיות בעיה דחופה וחשובה שלנו שלא ניתן להתעלם ממנה.

**
אבל אי אפשר לעשות הכול והמשאבים מוגבלים, אז מה יותר חשוב: לדאוג למובטלים היהודים או הערבים? לחרדים או לחילונים? "להם" או "לנו"?

ייתכן ששאילת השאלה בצורה הזו היא חלק ממה שתורם לבעיה ומחריף אותה.
שכשמדובר בגוף שלנו לא נשאל "במה יותר חשוב לטפל בכבד שלנו או בריאות שלנו?", אלא "איך אפשר לטפל בגם וגם כדי להגיע לאיזון בריא?".
אולי בדומה, כשעוסקים באבטלה, אלימות, חינוך, בריאות, אקלים או עוני עדיף לשאול  "איך אפשר לטפל בגם וגם ולדאוג לכולם?"

**
זה לא תמים מדי? הרי המשאבים מוגבלים ואין מספיק לכולם. לא כדאי לדאוג קודם כל ל"עניי עירנו"?

המשפט "עניי עירך קודמים" מבוסס על תפיסת נפרדות שלפיה ניתן להפריד בין קבוצת אנשים בעלי מאפיינים מסוימים לקבוצה בעלי מאפיינים אחרים ושחשוב לתת את העדיפות לאחת מהן.
חבר שלי נהג להסיע אחת לשבוע במסגרת עמותת "בדרך להחלמה" חולים פלסטינאים לטיפולים בבתי חולים בארץ.
לכאורה, במקום לדאוג קודם כל לעניי (חולי) עירו, הוא דואג לעניים (חולים) פלסטינאים.
רק לכאורה.
ראשית, לא בטוח שאם הוא לא היה מסיע חולים פלסטינאים הוא היה מסיע חולים אחרים. השקעת הזמן והאנרגיה שלו לא באה בהכרח על חשבון אחרים.
ושנית, ייתכן שבזכות המחווה האנושית הזו הוא מציל חיים של אנשים וזורע זרעים משמעותיים של שלום, חיבור ואמון שישפיעו גם על "עירו".

מהטמה גנדי אמר שלא ניתן לעשות טוב במחלקה (מימד) אחת של חיינו בזמן שאנו עסוקים בעשיית רע במחלקה אחרת.
לדבריו, החיים הם שלם אחד בלתי ניתן לחלוקה.
ההתנהלות שלנו במקומות מסוימים משפיעה עלינו ועל ההתנהלות שלנו במקומות אחרים.
וכשם שהחיים הם שלם אחד בלתי ניתן לחלוקה, כך גם החברה שלנו אינה ניתנת להפרדה.
ההשפעה של המעשים שלנו (המיטיבים או המזיקים) משפיעה ומחלחלת.

**
בסיפור הילד וכוכבי הים, הילד לא יכול להציל את כל כוכבי הים אך הוא עושה כל שביכולתו בכדי להציל חלק מהם.
אם מחברים את הסיפור הזה לאמירה של גנדי אפשר למצוא כאן מסר מעשי ומעורר תקווה:
מכיוון שהחיים והחברה הינם שלם שאינו ניתן לחלוקה ושהכול משפיע על הכול ומושפע מהכול,
הרי שעשיית מעשה מיטיב במקום אחד תחלחל למקומות אחרים.
המציל נפש אחת, (אולי) מציל עולם ומלואו.
הפותר (או משפר) בעיה חשובה אחת, משפיע גם על בעיות חשובות אחרות.

**
הרעיון הזה אינו שמור רק להיבטים פוליטיים או חברתיים.
חשיבת "גם וגם" וההכרה בכך שאנו חלק ממכלול ושחשוב לתת מענה לצרכים של כולם היא פרקטיקה עסקית-ארגונית חשובה ומעשית שניתן לעבוד איתה ביום-יום.
מתן מענה לבעיות וטיפול בהן הוא חלק חשוב מאוד בעבודתם של מנהלים ומנהיגים.
חלק נוסף וחשוב לא פחות הקודם לטיפול המעשי בבעיות, הוא ההתכווננות האמפטית והאכפתיות האותנטית לצרכי האנשים והגורמים השונים המעורבים.

הובלה מבוססת תקשורת מקרבת אינה מבטיחה שהכול יסתדר או שכולם יהיו מרוצים.

שאלת מה חשוב קודמת לשאלת מה עושים.

הבעיות לא הולכות להיעלם או להיפתר.
הן תמיד תהיינה כאן, אולי אפילו במורכבות הולכת וגדלה.

תפקידה וייעודה של מנהיגות משרתת, אחראית ואמיצה הוא להכיר בבעיות הללו, להתמקד בצרכים החשובים, לשרטט "מעגל משפחה" שאינו קרוב מדי, ולתת מענה מיטבי במסגרת שלל האילוצים והמגבלות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לרפא עולם שבור

"הדחוף משתנה" היא הכותרת שסת' גודין בחר לפוסט היומי שהוא העלה היום.

אני מוצא את הרעיון שלו נפלא ומרענן, זווית קצת אחרת לנושא ניהול זמן וסדרי עדיפויות שבעיניי הוא אחד הנושאים הכי חשובים ומשמעותיים לחיים.

בשני משפטים:
תמיד יש משהו דחוף, והדחוף תמיד משתנה. הדחוף הוא זמני ו"עונתי".
החשוב לעומת זאת, נשאר קבוע. מה שחשוב ממשיך להיות חשוב ואינו משתנה כל-כך מהר.

הפוסט הזה נכתב 14 שעות לאחר תחילת תוקפה של הפסקת האש עם החמאס.
מה שהיה דחוף ואפילו דחוף מאוד בימים האחרונים עומד להשתנות.
מה שהיה דחוף לפני שבועיים, התאדה לפני כשבוע וחצי כשנשמעו האזעקות ונחתו הטילים הראשונים.
אפשר להניח בביטחון מלא שמשהו דחוף חדש יופיע ממש בקרוב, כבר מחר או מחרתיים.

והדברים החשובים? הם תמיד כאן, קבועים ולא משתנים.
במקרים רבים מקבלים מאיתנו פחות תשומת לב ממה שהיינו רוצים או ממה שהם צריכים: מערכות יחסים, בריאות, קריירה, למידה והתפתחות, ביטחון כלכלי, נתינה, משמעות.

**
בימים האחרונים אני קורא בעונג את ספרו הנפלא של יונתן זקס "לרפא עולם שבור".

הנה סיפור מתוכו שממש אהבתי:

דון יצחק אברבנאל, המלומד והמדינאי הגדול בן המאה החמש עשרה, היה יועצם של מלכי ספרד פרדיננד ואיזבלה.
מספרים שהמלך שאל אותו פעם מהו ערך הרכוש שבבעלותו.
אברבנאל נקב בסכום מסוים.

"לא ייתכן", אמר המלך, "אין לי ספק שיש לך הרבה יותר".
"שאלת אותי", ענה אברבנאל, "על הרכוש שבבעלותי.
הרכוש שיש לי אינו בבעלותי. הוד מלכותו יכול להחרים אותו ממני מחר.
אני לכל היותר שומרו הארעי.
הסכום שציינתי הוא סכום הכסף שנתתי לצדקה.
זהו הסכום ששום כוח על פני האדמה, גם לא הוד מעלתו, יוכל לקחת ממני."

כמה חוכמה וענווה יש בתשובה הזו.
תזכורת לארעיות שלנו בעולם הזה, לכך שבכל רגע נתון הכול יכול להשתנות, שאנחנו איננו מה שיש לנו.
חשוב בעיניי להרחיב את הסיפור מעבר להיבט הצדקה החומרית.
לא ניתן לקחת מאיתנו את הנתינה והתרומה שלנו בצורות שונות, את ההשפעה שלנו על חיי אחרים, את הנוכחות שלנו ברגעים חשובים.
פעמים רבות המעשים והמחוות הללו שלנו ימשיכו להדהד גם זמן רב לאחר שאנחנו כבר לא נהיה כאן.

הרב יונתן זקס הוגה דתי בריטי, כיהן כרב הראשי של הקהילות העבריות המאוחדות בחבר העמים הבריטי, ואף זכה בתואר אבירות.
הרב זקס היה פעיל בדיאלוג בין-דתי ועסק בחשיבותה של האמונה היהודית בעולם המודרני, נושא שעליו חיבר ספרים רבים.
הוא נפטר לפני מספר חודשים בנובמבר 2020. ספריו, מחשבותיו ושיעוריו ממשיכים להדהד ולהשפיע על אנשים רבים.

**

שתי המלצות והזמנות לסיום:

1. לפני מספר שעות נרשמתי לקורס קבלת החלטות בקבוצה שיועבר על יד חן צבי.
אני עוקב אחרי חן צבי כבר תקופה מסוימת ומוצא את התכנים שלו מעניינים, מקוריים ומעמיקים, כאלו המשלבים תקשורת מקרבת ותחומים מרתקים נוספים.

כל הפרטים על הקורס + מספר הטלפון של חן צבי בקישור הבא.

אני לא בטוח אם יש עדיין מקום בקורס. מוזמנים ליצור קשר ישירות עם חן צבי ולבדוק (פרטים בקישור שלמעלה).

2. בתחילת החודש העברתי הרצאה בנושא חונכות והקשבה לכ-250 אנשי חינוך.
בין היתר נגעתי בנושא של חידוד כוונה, הקשבה לעצמנו ולאחרים, גמישות תגובתית ובמודל המנהיגות המצבית של קן בלאנצ'רד.
לפני מספר ימים קיבלתי את הקלטת ההרצאה ואני שמח לשתף בה.
למרות שהתכנים ממוקדים בחניכה של אנשי חינוך, הם רלוונטיים מאוד לכל סוג של חניכת/הובלת/ליווי 1:1.

זו הזדמנות להודות לרבקה גרין שבזכותה נוצרה ההרצאה הזו. 

מוזמנים לצפות בהרצאה המלאה כאן.

**

כתמיד, הרגישו חופשיים להעביר הלאה את הפוסט ואת כל התכנים וההמלצות שבתוכו.

אם אתם מוצאים את הפוסט ואת התכנים מעוררים, משמעותיים ובעלי ערך עבורכם, אתם מוזמנים לכתוב לי כמה מילים במייל חוזר.

אם קיבלתם את הפוסט הזה ממישהו אחר, אתם מוזמנים להצטרף לרשימת התפוצה שלי ולקבל את הפוסטים העתידיים ישירות אליכם (קישורים למטה).

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter