היום המושלם

"זה העניין, אתה מבין. ברגע שאתה תוחב את אצבעותיך בשאלות הגדולות, אינך יכול להפנות להן עורף".
ומהן השאלות החשובות?
"כמו שאני רואה את זה, הן עוסקות באהבה, באחריות, ברוחניות, במודעות.
ואילו הייתי בריא היום, אלה עדיין היו הנושאים שהייתי עוסק בהם.
אלה היו צריכים להיות הנושאים כל הזמן".

ניסיתי לדמיין את מורי בריא.
ניסיתי לדמיין אותו מסיר את השמיכות מעל גופו, קם מהכיסא, ושנינו יוצאים לטייל בשכונה, כמו שהיינו מטיילים בקמפוס.
פתאום הבנתי שחלפו שש עשרה שנה מאז ראיתי אותו עומד על רגליו.
שש עשרה שנה?

ואילו היה לך יום אחד של בריאות מושלמת, שאלתי, מה היית עושה?
"עשרים וארבע שעות?"
עשרים וארבע שעות.
"נראה…הייתי קם בבוקר, מתעמל, אוכל ארוחת בוקר נפלאה של לחמניות ותה,
יוצא לשחות, ואחר כך מזמין את החברים שלי לבוא לארוחת צהריים נחמדה.
הייתי מזמין אותם אחד אחד או שניים שניים כדי שנוכל לשוחח על המשפחות שלהם, על הבעיות שלהם, לדבר על המשמעות שלנו זה לזה.
ואז הייתי רוצה לצאת לטיול, בגן עם כמה עצים, לראות את הצבעים שלהם, להביט בציפורים,
לספוג את הטבע שלא ראיתי כל כך הרבה זמן.
בערב, נלך כולנו למסעדה עם פסטה נהדרת, אולי איזה ברווז – אני אוהב ברווז – ואז נרקוד כל הלילה.
אני ארקוד עם כל בני הזוג הנהדרים ביותר שיש, עד שאתמוטט.
ואז אני אלך הביתה ואישן שינה עמוקה ונהדרת".

זה הכול?
"זה הכול".

זה היה כל כך פשוט. כל כך בינוני. בעצם, התאכזבתי קצת.
חשבתי שהוא יטוס לאיטליה או יסעד עם הנשיא או ישחק על חוף היום או ינסה את כל הדברים האקזוטיים שיעלו בדעתו.
אחרי החודשים הרבים שבהם שכב שם, בלי יכולת להזיז רגל או כף רגל –
איך הוא יכול למצוא שלמות בכזה יום ממוצע?
ואז הבנתי שזהו עצם העניין. "

~ הציטוט מתוך "ימי שלישי עם מורי" מאת מיץ' אלבום, עמוד 151-152

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

10 הרהורים מהימים האחרונים (שואה-זיכרון-עצמאות)

1. מעבר

המעבר בין מאות רקטות, ארבעה הרוגים ומי יודע כמה נפגעים בתחילת השבוע (מוצ"ש – שני),
לבין הפסקת האש ואירועי יום הזיכרון בהמשך השבוע (שני – רביעי),
לבין חגיגות יום העצמאות, החופשות והמנגלים (רביעי – …) היה חד עבורי.
מפתיע כל פעם מחדש כמה מהר אנשים ומדינה עוברים בין מצבים.

**
2. מוזר

נראה לי מוזר, שבתוך יום-יומיים, 
אנו עוברים ממצב של חוסר וודאות עצום וסכנת חיים מוחשית, המביאים בין היתר לאי-קיום לימודים,
לשקט בטוח, המאפשר יציאה של מאות אלפי חוגגים לאירועי יום העצמאות בשטחים פתוחים, ללא חששות ואזהרות.

יכול להיות שיש יותר הבנות ואינטרסים משותפים, בקרב שני הצדדים ממה שאנו נוטים לחשוב? ממה שנוטים לתקשר?
יכול להיות שלצדדים השונים יש יותר יכולת ממה שנראה לעין (גם אם רק במצבים מסוימים…) לקיים דיאלוג ולהגיע להסכמות?

ויכול להיות שלא…
ברור לי שאני מודע רק לחלק זעיר ממה שמתרחש פה…
אני יודע שאני לא יודע…

**
3. טקס משותף

ביום ראשון, יומיים לפני ערב יום הזיכרון, הנחתה שאניה בן חיים, 
מפגש מקרב בין תומכי ומתנגדי טקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
להלן חלק מדברים ששאניה פירסמה ביום שאחרי המפגש:

"האמת, פחדתי נורא לקראת הערב של אתמול- דיאלוג מקרב בין תומכי ומתנגדי טקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני. 
שיח כל כך טעון, וכואב שנושא בתוכו כל כך הרבה רגשות עוצמתיים וזה קרה.
שוב היה אפשר לחוות, גם במפגש טעון כזה, ששיח אחר אפשרי ויכול להתקיים.
שיח בו אפשר ביחד לנוע מ"צודק/טועה" "בסדר/לא בסדר" אל המקום בו מכירים בצרכים העמוקים של כולנו שמחפשים דרך להתמלא. 
אל המקום בו אפשר להכיר בכאב ובכמיהה של מי שלא מסכימים/ות איתו/ה ולמצוא מקום בלב שיכול להיפתח אליו גם כשממש רואים דברים אחרת, גם כשכועסים.
זה מטורף בשבילי לשים לב לזה כל פעם מחדש, שכל אחד/ת מאיתנו רוצה לעשות טוב.
כל אחד/ת מאיתנו מאמין/ה בכל ליבו/ה שהדרך שהיא מאמינה בה יכולה לעשות טוב בעולם.
מאמין בכל ליבו שאם רק האחר יתעורר לראות את מה שאני רואה, אם הוא ישים לב שיש משהו שהוא לא רואה, 
שיש לו נקודה עיוורת- ויראה את מה שאני רואה- אז יוכל להיות פה הרבה יותר טוב.
העניין הוא שכמעט תמיד שני הצדדים חושבים ככה!
ואז, נוצר הוויכוח הידוע של מי צודק, ויכוח בו כל אחד מנסה לשכנע ואף אחד לא באמת מקשיב ואף אחד לא באמת נשמע.
ואז זה מכעיס. ומתסכל. והאמון אובד.
ואז צועקים, או מכים, או מתנתקים, או מתרחקים, מסתגרים, מתבצרים.
הכל חוץ מלהיפגש ולהקשיב באמת.
אתמול חווינו קצת ממה שאפשרי כשמסכימים להיפגש ולהקשיב באמת לכאב ולכמיהה של מי שאני לא מסכים/ה איתו. 
לשמוע באמת מה חשוב לו בעומק.
הלב התרכך. הדברים כבר לא נראים כמו שחור ולבן.
כמעט כל מי שהיו שם במפגש יצאו עם אמירה שהם רואים את המורכבות הגדולה, שהם רואים שיש לאחר צרכים וכאבים שהם לא ראו ולא לקחו בחשבון קודם. 
שהם רואים את הדברים שחשובים לצד השני ומכירים בהם – גם אם לא מסכימים על הדרך. 
שהם רואים שזה לא שחור ולבן, שזה מורכב.
מטרת השיח ממש לא היתה להגיע להסכמה, אלא ליצור מרחב בו נבין את הצד השני קצת יותר ממקודם. נראה את האנושיות של השני, קצת יותר ממקודם.
וזה קרה. וגם יותר מזה.
וזה קצת, וזה טיפה בים וזה גם הרבה. כי רובינו יצאנו משם עם הרבה יותר תקווה ואמון ממה שנכנסנו.
וזה עוד רחוק מלהיות מושלם, ויש עוד הרבה מה ללמוד על יצירת שיח מאתגר שכזה. והיו רגעים לא פשוטים,
ואני שמחה ומתרגשת שהוא קרה ושרובינו חווינו שם חוויה של פתיחת הלב, הבנה, קירבה והקשבה. "

**
4. כוונות ופעולות

אותן פעולות יכולות לנבוע מכוונות שונות.
אותן כוונות יכולות לבוא לידי מימוש בפעולות שונות.

פעולה: להשתתף בטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להשמיע קול חשוב, להביע כאב, לקחת אחריות, להוות דוגמא אישית לאנושיות ולתקווה.

פעולה: להשתתף בטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להילחם בסכנה של איבוד דרך הפוגעת במדינה, בערכיה ובאזרחיה.

פעולה: להשתתף בטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: לעורר פרובוקציה, לחמם את הענייניים, להפיג שעמום.

פעולה: להתנגד לטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: לעורר פרובוקציה, לחמם את הענייניים, להפיג שעמום.

פעולה: להתנגד לטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להילחם בסכנה של איבוד דרך הפוגעת במדינה, בערכיה ובאזרחיה.

פעולה: להתנגד לטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
כוונה: להשמיע קול חשוב, להביע כאב, לקחת אחריות, להוות דוגמא אישית לערכים חשובים.

**
5. בדיקה עצמית

באיזו פעולה אני נוקט?
מאיזו כוונה אני מונע?
האם יש דרך פעולה נוספת שתאפשר לי לממש את כוונתי בצורה מיטבית יותר?

באיזו פעולה נוקט האחר?
מאיזו כוונה הוא מונע?
האם אני בטוח? איך אני יודע?

**
6. מבחן אישי

א. איזו תפיסה/חברה/קהילה/אידיאולוגיה/קבוצה אני מזהה כאויבים שלי עכשיו? 
ככאלו שקיומם או פעולתם פוגעים בדברים החשובים לי ואולי אפילו מסכנים את קיומי?

ב. כמה אנשים אמיתיים אני מכיר ופגשתי באופן אישי השותפים לתפיסה/חברה/קהילה/אידיאולוגיה/קבוצה האלו?
"אנשים אמיתיים" = לא כאלו המתווכים לי בעזרת אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות.

ג. מתי בפעם האחרונה פגשתי אותם והקשבתי להם?

**
7. חמלה

"חמלה, משמע לפגוש בפתיחות-לב כל מצב בו אנחנו נמצאים, 
ללא שיפוטיות וללא התנשאות, באמפתיה ובענווה; 
להיות ערים לטבע האדם כפי שהוא ולאהוב אותו כהווייתו – 
להיות ערים לקוצים כמו גם לפרחים של החיים בליבו של כל אדם, ללא אפליה, ולהיענות למצוקתם של כולם באחווה ובפעולה קשובה. 
אבל כאשר אנחנו מדגישים את הזהות המסוימת שלנו כנגד זהותם של אחרים, 
כאשר אנחנו טוענים שאנחנו ה"טובים" והם ה"רעים", 
כאשר את עצמנו אנחנו מצדיקים וכל מה שהם עושים זוכה לגינויים, 
כאשר אנחנו מדגישים את עליונותנו מול שפלותם, 
כאשר אנחנו מבדילים בין דם לדם, מבדילים בין מי ששייכים לנו לבין ה"אחרים", הזרים, וטוענים שהם פחות בני-אדם, 
שאיכשהו הם פחותים מאיתנו ולא כל-כך נחשבים, 
בכך אנחנו מחמיצים את טבע האדם המשותף לכולנו – זו פגיעה בחיים. 
כאשר אנחנו מתעלמים מאנושיותם של אחרים ומתנשאים עליהם, את האנושיות שלנו אנחנו מצמצמים; 
כאשר אנחנו מתכחשים למלוא אנושיותם של יריבינו-אויבינו-מתנגדינו, באנושיות שלנו אנחנו פוגעים – 
כאשר איננו רואים בהם אדם כמונו את ליבנו אנחנו מעקרים, ורק כך, ללא חמלת-לב, מסוגלים בני-אדם לפגוע בזולתם במעגל הרסני פוגעני שכזה ועוד להצדיק אותו … 
וכך חיינו הופכים להיות שדה קרב, ללא מוצא, ובמלחמה כולנו מפסידים: 
תחת כל דגל טמונות גופות של חללים."
~ מאיר זוהר, מתוך המאמר "להילחם בחמלה: להיות ערים לאדם בלב המלחמה", נכתב בקיץ 2014 בזמן "צוק איתן"

**
8. חשש

– ואולי זה לא מספיק…?
– ואולי דרך של חמלה וסובלנות היא קרקע קלה לניצול עבור אותם אנשים/גורמים/מערכות, שרוצים לפגוע/להשתלט/להחריב…?
– ואולי דרך של הבנה וקבלה פוגעת בנו, מחלישה אותנו ומאיימת על קיומנו…?

**
9. מתח

קשה להחזיק מתח של סיטואציה מורכבת.
קשה להישאר עם מתח של שאלות בלי תשובות.
קשה לחוות מתח של חוסר וודאות.

קל יותר לקחת צד.
קל יותר לבחור תשובה.
קל יותר לייצר וודאות.

**
10. מאבק

מוח בן 2 מיליון שנה המתוכנת לשרוד ומחפש וודאות,
מחלק את העולם ל"טובים" ו"רעים", ומוציא אותנו לפעולה.

קשה לשנות דפוסים ולהתגבר על מבנים פיזיולוגיים-עצביים ועל אינסטינקטים הישרדותיים.
קשה עוד יותר כשהמבנים והאינסטינקטים מגורים ומופעלים במכוון ע"י גורמים בעלי עניין.

לא בטוח שיותר קשה מלשרוד שואה, להקים מדינה ולעבור את הדרך שעברנו עד כה…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כוכבי ים, פייסבוק ואכילת בשר

אדם יצא לחופשה והתהלך לו להנאתו בחוף ים בודד.
כל החוף היה מלא בכוכבי ים קטנים שנשטפו מן הים החוצה בשעת הגאות.
עכשיו בשפל, כאשר הים נסוג, נשארו כל כוכבי הים על החול החם.
עד שעת הגאות הבאה קרוב לוודאי שרובם כבר יתייבשו וימותו.
לפתע ראה ילד קטן המרים כוכב ים אחד אחרי השני ומחזיר אותם לים.

"ילד חביב.." אמר האיש, "צפיתי בך ובמה שאתה עושה.
יש לך לב טוב ובטח שיש לך כוונה טובה, אבל האם שמת לב אילו חופים ארוכים יש כאן? 
האם אתה מתאר לעצמך כמה אלפי כוכבים גוססים ברגע זה על החול לאורך קילומטרים רבים מכאן? 
האם אתה חושב שמה שאתה עושה כאן כרגע משנה בכלל משהו למישהו?"

חשב הילד לרגע, הרים כוכב ים אחד נוסף, העיפו למים ואמר: "כן. זה משנה לכוכב הים האחד הזה."

– אנונימי
***
הרצאת ה TED הזו, על השפעתה של פייסבוק על החלטה קריטית בבריטניה היתה חזקה מאוד עבורי.
היא התחברה לי למחשבות ולאירועים נוספים הקשורים לרשת החברתית הזו, ועוררה לא מעט מחשבות, כמו גם כעס וחשש.
כוחות חזקים פועלים בעולם ומשפיעים עלינו.
אני ממש ממליץ לכם לפנות לעצמכם 15 דקות ולצפות בהרצאה הזו.

כנראה שממקומי כרגע איני יכול לשנות בצורה ישירה את מדיניות פייסבוק.
אין לי השפעה ישירה על האסטרטגיה העתידית של החברה העסקית הזו או על מקבלי ההחלטות בה.
בדומה לילד שעל חוף הים, אין לי יכולת להציל את כל כוכבי הים.
יש לי יכולת להציל כוכב ים אחד, או שניים, או חמישה.
יש לי יכולת לשנות את הרגלי השימוש שלי בפייסבוק.
אני יכול להחליט האם ואיך אני ממשיך להתנהל ברשת הזו.
יש לי שליטה מלאה על עצמי והשפעה מסוימת על סביבתי.
להחלטות שאקח ולבחירות שאבחר יש השלכות.

לעת עתה אני בוחר להישאר ברשת החברתית הזו ולצמצם את השימוש שלי בה.
יכול להיות שבהמשך זה ישתנה.

העניין בעיניי הוא לא האם פייסבוק "טובים" או "רעים", 
אלא איך אני בוחר להתנהל עם פייסבוק.

הקטע עבורי הוא לא האחריות של פייסבוק, אלא האחריות שלי.

**
לפני כשנתיים, מסיבות אידיאולוגיות, אחרי לא מעט מחשבות על כך לאורך תקופה, 
החלטתי לצמצם את צריכת הבשר שלי.
רק לצמצם. 
לא להפסיק.

קיבלתי 2 החלטות:
1. להפסיק לאכול בשר בקר (להמשיך לאכול עוף, הודו ודגים).
2. בהשראת "ימי שני ללא בשר", לאכול צמחוני פעם בשבוע.

שאלו אותי לא מעט פעמים:
"אם זה מסיבות אידיאולוגיות, למה לא להפסיק לגמרי? 
ומה ההבדל בין בשר בקר לעוף או הודו?
לא נראה לך בעייתי לבחור "לשמור" על פרות ולהמשיך לפגוע בעופות?"

התשובה שלי פשוטה:
קיבלתי החלטה שרירותית, כיון שהיה חשוב לי להפחית בצריכת הבשר וגם לא רציתי להימנע לגמרי מאכילתו.
עבורי זו לא שאלה של "אפס" או "אחד", אלא של "שליש" או "רבע".

למה דווקא כך ולא אחרת?

זה היה יכול להיות גם אחרת.
בחרתי כך, כדי להתחיל מאיפשהו.
בחרתי כך, מתוך הערכה שאוכל לעמוד בזה לאורך זמן.

היום, כשנתיים אחרי, אני עדיין נמנע לגמרי מצריכת בשר בקר,
ומספר הימים הצמחוניים שלי עלו ליומיים-ארבעה בשבוע.

אני לא יכול לעזור לכל כוכבי הים, הפרות, הדגים והעופות.
אני יכול לעזור לכמה מהם.

**
האם צמצום השימוש שלי בפייסבוק וההימנעות שלי מאכילת המבורגר באמת משפיעים בצורה כלשהי…?
זה אחוזון כל-כך קטן בתוך ים של תעשייה ובעלי עניין חזקים ועתירי משאבים.

אני לא יודע עד כמה זה משפיע על התעשייה או על החברה.
זה משפיע עלי.

**
המסר הזה נכתב במהלך יום השואה.
מה כבר יכול לעשות "אדם מהשורה" (יהודי, גרמני, הולנדי, פולני…) אל מול מערכות גדולות וחזקות?
ואם הוא עושה משהו, האם זה בכלל משנה? 
האם זה שווה את המחיר?

מספר מחשבות לסיכום:

1. זה לא הכול או כלום. 
המחשבה הדיכוטומית של "0" או "1" יכולה לשתק ולהגביר את חוסר האונים.
השאלה "מה בכל זאת ניתן לעשות במצב הנוכחי?" בדרך כלל תוביל לתשובה השונה מ"כלום".

2. מה שאנחנו עושים משפיע על החברה, לפעמים יותר מכפי שאנו מבינים.
הבחירות שלי הן תוצר של חשיפה לפוסטים, סרטונים, ספרים והרצאות של אנשים אחרים.
פירות שצמחו מזרעים ומחשיפה מתמשכת, שבשלב כלשהו הבשילו להחלטות.

3. עד כמה זה באמת משפיע על החברה ועל המערכות הגדולות?
אני לא בטוח לגבי זה. יכול להיות שההשפעה זניחה או קטנה ממה שהיינו רוצים שתהיה.
הבחירות שלנו, במיוחד כשמדובר בבחירות בערכים שחשובים לנו, בוודאות משפיעות עלינו.

4. זו שאלה של מיקוד.
האם אנו מתמקדים במערכות ובעולם החיצוני או בעצמנו?
האם אנו מתמקדים במה שמחוץ לשליטתנו או במה שאנו יכולים לעשות ולשנות?

5. פיתוח חמלה
כשאנו בוחרים להיפתח לדברים מסוימים אנו מאפשרים לעצב, פחד, ייאוש וחוסר אונים לעלות.
זו לא רק החשיפה לכאב וסבל שמסביבנו, אלא גם לאלו שבתוכנו.
כשאני מפחית את צריכת בשר הבקר ממניעים אידיאולוגיים, ועדיין ממשיך לאכול עופות,
אני חי באיזשהו קונפליקט פנימי שאינו פשוט: "אני תורם פחות לתעשייה הזו, אך עדיין תורם".
בדיוק במצבים הללו של חשיפה לסבל חיצוני ופנימי, חשוב לפתח חמלה: גם לאחרים וגם לעצמנו.
לפתח את היכולת להיות נוכחים ממקום אכפתי ואוהב, גם כשיש גבול למה שאנו יכולים או מוכנים לעשות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

נלסון מנדלה והזכות לנוח

במהדורות החדשות שלאחר פטירתו של נלסון מנדלה, 
צוטט מפיו משפט שנאמר בסמוך למותו:
"עכשיו, אחרי כל השנים הללו, אני רוצה לנוח. 
הרווחתי את הזכות הזאת."

מנדלה נפטר בשנת 2013, בגיל 95.
יש משהו מעורר השראה במשפט הזה, 
הנאמר ע"י מנהיג אמיץ ובעל השפעה עצומה שעשה כל-כך הרבה במהלך חייו.

**
ויש בכך גם משהו שמעורר בי עצב…

"הזכות לנוח" אינה שמורה רק לנשיאי מדינה לשעבר בני 95, בסמוך למותם,
שישבו בכלא, זכו בפרס נובל לשלום והובילו מהפכה במדינתם.

הזכות לנוח, לעצור, לנשום, ליהנות מ"הכאן והעכשיו",
היא זכות טבעית של כולנו.
כבר עכשיו.
לא חייבים להקדיש חיים שלמים למרוץ, למרדף או למלחמה,
בכדי להרוויח אותה.

**
באוקטובר 2015 כתבתי על שלושה מדדים חדשים לאיכות חיים
זב"ד – זמן בין דאגות.
זב"כ – זמן בין כעסים.
זב"ח – זמן בין חגיגות.

ככל שהזב"ד והזב"כ גבוהים יותר, כך איכות החיים גבוהה יותר.
באופן דומה, ככל שהזב"ח נמוך יותר, כך איכות החיים גבוהה יותר.

היכולת לעצור, לנוח, להיות נוכחים עם מה שעובר עלינו כרגע,
מבלי להתעסק בעתיד או בעבר, יכולה לתרום רבות לאיכות חיינו.

**
"אני זוכר שיום אחד בשנות השבעים,
בזמן שעבדנו בעבור המשלחת הבודהיסטית-וייטנאמית לשלום בפריז, הגיעו חדשות נוראות.
הרבה אנשים נמלטו אז מוייטנאם בסירות, מה שתמיד היה מסע מאוד מסוכן.
נשקפו להם לא רק סכנות של סערות, מחסור בדלק, במזון או במים,
אלא גם סכנה של תקיפות מצד פיראטים שהיו פעילים לאורך חופי תאילנד.
הסיפור ששמענו היה טרגי – 
פיראטים על סירה, גנבו חפצי ערך ואנסו ילדה כבת אחת עשרה.
כשאביה ניסה להתערב, הוא נזרק מהסיפון.
אחרי ההתקפה, הילדה קפצה גם היא מהסיפון.
שניהם נספו.

אחרי ששמעתי את החדשות האלה, לא יכולתי לישון.
רגשות העצב, החמלה והרחמים היו כה עזים.
אבל כמתרגלים, אנחנו לא יכולים להניח לרגשות כעס וחוסר אונים לשתק אותנו.
לכן תרגלתי מדיטציה בהליכה, מדיטציה בישיבה ונשימה מודעת,
כדי שאוכל להתבונן במצב יותר לעומק וכדי לנסות להבין.

דמיינתי את עצמי כילד קטן שנולד למשפחה ענייה בתאילנד, אבא שלי דייג אנאלפבית.
דור אחר דור, אבותיי חיו בעוני, ללא חינוך, ללא עזרה.
גם אני גדלתי ללא חינוך, ואולי עם אלימות.
יום אחד מישהו מציע לי לצאת לים ולהתעשר כפיראט ואני בטיפשותי מסכים, 
נואש לצאת סוף כל סוף ממעגל העוני הנורא.
ואז, תחת לחץ מהפיראטים האחרים, וללא משמר חופים שיעצור אותי, 
אני כופה עצמי על נערה צעירה ויפה.

כל חיי, איש לא לימד אותי איך לאהוב או להבין.
מעולם לא רכשתי השכלה.
איש לא הראה לי עתיד.
אם הייתם שם על סירה, חמושים ברובה, יכולתם אולי לירות בי.
יכולתם להרוג אותי.
אבל לא היה בידכם לעזור לי.

כשעשיתי מדיטציה באותו לילה בפריז,
ראיתי שמאות תינוקות ממשיכים להיוולד בנסיבות דומות והם יגדלו להיות פיראטים,
אם לא אעשה משהו עכשיו כדי לעזור להם.
ראיתי את כל זה והכעס שלי נעלם.
ליבי נמלא אנרגיה של חמלה וסליחה.
יכולתי לחבוק בזרועותיי לא רק את הילדה בת האחת עשרה, אלא גם את הפיראט.
יכולתי לראות את עצמי בהם.
זהו פרי ההתבוננות בריקות, בקיום ההדדי.
יכולתי לראות שסבל אינו רק פרטי, הוא גם קולקטיבי.
סבל יכול לעבור אלינו מאבותינו, או שהוא יכול להיות בחברה סביבנו.
ההאשמה והשנאה שלי פחתו והלכו, 
ואני הפכתי נחוש לחיות את חיי בדרך כזו שבה אוכל לעזור לא רק לקורבנות אלא גם לתוקפים.

כך, אם תקראו לי תיך נהאת האן, אומר 'כן, זה אני.'
אם תקראו לי הילדה הצעירה, אומר 'כן, זה אני.'
אם תקראו לי הפיראט, גם אז אומר 'כן, זה אני.'
כל אלה הם שמותיי האמיתיים.
אם תקראו לי ילד עני באזור מלחמה, ללא עתיד, אומר "'כן, זה אני.'
ואם תקראו לי סוחר הנשק, שמכר את כלי הנשק שסייעו לאותה מלחמה, אומר "'כן, זה אני.'
כל האנשים הללו הם אנחנו.
אנחנו בקיום-הדדי עם כולם."

~ מתוך "אמנות החיים", מאת תיך נהאת האן, עמודים 29-31.

**
לעיתים, במהלך סדנאות אני משתף בדוגמא הזו.
לחלק מהמשתתפים קשה להתחבר אליה והיא תמיד "מקפיצה" את החדר.
מבחינתם, אונס ורצח הם קווים אדומים שאסור להבין או לקבל.
חלקם מאמינים שעצם הניסיון להבין, נותן לגיטימציה לפעולות דומות.

ומה לגבי דוגמאות אחרות, שאינן אונס או רצח?
מה לגבי קונפליקטים "רגילים" במשפחה, בעבודה, בקהילה?
עד כמה במצבים הללו אנו רוצים או מוכנים לנסות להבין את הצד השני?

**
יש הבדל עצום בין להבין, לבין להסכים או לקבל.

אני יכול להבין (או לנסות להבין) אדם כלשהו, וגם לא להסכים עם דרכו או לפעול להפסקת מעשיו.
במקרה כזה המוטיבציה שלי תהיה להגן על עצמי, ואולי גם עליו, ולא להעניש, "לחנך" או לנקום.

כשאנו פועלים מתוך הבנה וחמלה, אנו מנסים לתת מענה לצרכים החשובים שלנו וגם של אחרים.
כשאנו פועלים מתוך כעס ושנאה, אנו מנסים לפגוע באלו שאנו מזהים כאויבים שאחראים לסבלנו.

חג שמח ושבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

החופש ל…

"אחד הספרים האהובים עלי הוא ספרו של ויקטור פרנקל, 'האדם מחפש משמעות'.
פרנקל היה פסיכיאטר אוסטרי, ניצול מחנות הריכוז של הנאצים.
רבים מהאסירים סביבו הושמדו. רבים איבדו תקווה, נתפסו לייאוש ונספו.
הוא הצליח לעבור את דרך הייסורים בכך שהפעיל את הדבר שהוא בעיני פסגת החירות האנושית:
היכולת לבחור כיצד להגיב לכל אירוע שקורה לנו.
אנחנו יכולים לחפש ולא גם מעט טוב או להישבות ברע.
כמו שפרנקל כותב:
'…אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד:
את האחרונה שבחירויות האנוש – 
לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימת, לבור את דרכו.' "

~ מתוך "המדריך למצוינות" / רובין שארמה

** החופש לבחור בתגובה שלנו. **

===
כשאנשים משתפים אותנו, לבקשתנו או ללא בקשתנו, במחשבות שלהם עלינו,
הם מתייחסים אלינו מבעד למסננים שלהם: 
האמונות, נקודות המבט, ניסיון החיים, הפרשנות, האג'נדה שלהם וכו'.
אנשים אף פעם לא רואים אותנו בדיוק כפי שאנחנו.
הם רואים חלקים מסוימים מאתנו … 
הם רואים אותנו כפי שהם…

מרשאל רוזנברג, יוצר התקשורת המקרבת, 
ממליץ להימנע מלהקשיב למה אנשים חושבים עלינו,
ובמקום זאת להקשיב למה שהם צריכים.

כשמישהו אומר לי שאני שתלטן, יכול להיות שחשוב לו לקבל חופש פעולה ואמון.
כשמישהו אומר לי שאני הססן, יכול להיות שחשובה לו החלטיות והתקדמות מהירה.
כשמישהו אומר לי שאני אגואיסט, אולי חשובה לו עזרה ותמיכה.

** החופש להקשיב למה אנשים צריכים במקום למה שהם חושבים עלינו **

=== 
אחד הכוחות האנושיים המופלאים הוא הכוח לדבוק בעקביות בסיפור המחזק את האמונות שלנו לגבי עצמנו, לגבי אחרים ולגבי העולם. 
אנחנו אלופים בלהאמין בסיפורים שאנו מספרים לעצמנו. 
אנחנו אלופים בלמצוא הוכחות ומידע תומך המחזק את הדברים שאנו כבר מאמינים בהם,
ולהתעלם ממידע הסותר את אותם דברים.

אם נחליט לעזוב מקום עבודה או מערכת יחסים, נספר לעצמנו סיפור מסוים המצדיק את העזיבה.
אם נחליט להישאר באותו מקום עבודה או באותה מערכת יחסים, נספר לעצמנו סיפור אחר המצדיק את ההישארות.

** החופש לשנות סיפור או אמונה, החופש לא להיות בטוח, החופש לא לדעת **

===
"לצחוק זה להסתכן בלהראות טיפש,
לבכות זה להסתכן בלהראות רגשן ורך,
ליצור קשר עם מישהו זה להסתכן במעורבות,
להתגלות ולחשוף את רגשותיך זה להסתכן בחשיפת עצמיותך,
לגלות את רעיונותיך, חלומותיך, ותשוקתך בפני אנשים, זה להסתכן באובדנם,
לאהוב זה להסתכן שלא יאהבו אותך בתמורה,
לחיות זה להסתכן למות,
להראות חוזק זה להסתכן בלהראות חולשה,
לעשות זה להסתכן בכישלון.
הסכנה הגדולה ביותר בחיים היא לא לסכן דבר,
האדם שאינו מסכן דבר, אינו מקבל דבר, אין לו דבר, והוא הינו שום דבר.
יתכן והוא נמנע מסבל, כאב, צער, אבל הוא איננו למד, הוא איננו גדל,
הוא איננו חי, הוא איננו אוהב, הוא מכר, איבד את החופש, האינטגריטי, הוא
עבד, כבול אל הבטחון, אסור על ידי הפחד.
מכיון שרק אדם שנכון לסכן מבלי לדעת את התוצאה,
הוא חופשי…."

~ ליאו בוסקאליה

** החופש להסתכן… **

===

חג חירות שמח,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

בבוקר שאחרי הבחירות

1.
אחד הדברים הראשונים שעשיתי בבוקר שאחרי הבחירות הוא לקרוא את שלושת הסיפורים הללו.
בין אם אתם מרוצים מתוצאות הבחירות ובין אם אתם מאוכזבים מהן, כנראה שהקטעים הללו רלוונטיים עבורכם.

**
2. 
בבוקר שאחרי הבחירות השמש זרחה 30 שניות מוקדם יותר מאשר בבוקר הבחירות, ודקה מוקדם יותר מאשר בבוקר שלפני הבחירות.
בלי קשר לתוצאת הבחירות, השמש תזרח ותשקע בשעות שלה.
בלי קשר לתוצאות הבחירות, הים ימשיך לעשות את העבודה שלו.
מה שקצת מתנגש עם אווירת "קץ העולם" או "האופוריה המטורפת" שחווים לא מעט אנשים בימים אלו.

**
3. 
בבוקר שאחרי הבחירות התעוררתי, צחצחתי שיניים, קראתי את שלושת הסיפורים מ"ארץ חדשה", התעדכנתי בתוצאות הבחירות, אכלתי משהו ויצאתי לעשות את העבודה שלי.

בדיוק כמו בבוקר שלפני הבחירות.

**
4. 
הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על הבחירות ועל איך תיראה המדינה,
משפיעים מאוד על המחשבות, הרגשות, השיחות והפעולות שלנו.
כך גם הסיפורים שאחרים מספרים לנו, ושאנו נחשפים אליהם באמצעי התקשורת, ברשתות ובקבוצות.

סיפורים הם סיפורים. 
מציאות היא מציאות.

**
5. 
הימים הללו הם ימים של אנרגיה חזקה.
אנרגיה של פחד, כעס, תסכול, ייאוש, שיפוטיות, חוסר אונים, אלימות, שנאה.
חמש דקות של חשיפה לפוסטים בפייסבוק הורידו משמעותית את מצב הרוח שלי.
לחמש דקות של הקשבה לדיבורים בגלי צה"ל היתה השפעה דומה עלי.
אף אחד לא מחוסן.

במיוחד בזמנים כאלו חשוב לשמור על עצמנו.
לבחור בקפידה את החומרים שאנו ניזונים מהם ואת הזרעים שאנו משקים בתוכנו.
זו אחריותנו.
להקשיב לשירים ולא לדיבורים על פוליטיקה, זו בחירה מודעת ופעולה ממושמעת.
להתנתק מהפייסבוק לכמה ימים, זו בחירה מודעת ופעולה ממושמעת.
להתעדכן בחדשות פעם או פעמיים ביום, זו בחירה מודעת ופעולה ממושמעת.

יש כאלו שיקראו לכך התעלמות, הדחקה או בריחה.
אני רואה את זה אחרת:
את השורות התחתונות של החדשות אנו יכולים לצרוך בשלוש דקות.
כל השאר זה סיפורים.

**
6.
על דברים מסוימים (לא רבים) יש לי שליטה.
על דברים רבים יש לי השפעה.
וחלק מהדברים הינם מחוץ לשליטתי ולהשפעתי.

הדרך שבה "בראשית" תנחת על הירח (נחיתה רכה או התרסקות) הינה מחוץ למעגל ההשפעה שלי. 
לפני שהקלפיות נסגרו, היתה לי השפעה מסוימת על הבחירות.
מרגע שהקלפיות נסגרו, הבחירות הינן מחוץ למעגל השפעתי.

במה אני מתעסק עכשיו..?
בעניינים שבשליטתי ובהשפעתי או בעניינים שמחוץ להשפעתי?

**
7.
יכול להיות שההשפעה של ראש הממשלה על חיי ועל חיי משפחתי, קטנים בסדרי גודל מההשפעה שלי על חיי ועל חיי משפחתי?
יכול להיות שההשפעה של שר החינוך על חינוך ילדיי, קטנה בסדרי גודל מההשפעה שלי על חינוך ילדיי?
ומה לגבי ההשפעה שלי על מעגלים רחבים יותר? מעבר למשפחתי?

במה אני מתעסק עכשיו..?
בעניינים שבשליטתי ובהשפעתי או בעניינים שמחוץ להשפעתי?

מה אני יכול לעשות עכשיו כדי לשפר את המצב..?

**
8.
מספר רעיונות לפעולות בעלות אפשרות השפעה על הפוליטיקה במדינה:
– להתפקד למפלגה מסוימת ולהשפיע עליה.
– לעזוב או לצמצם את העבודה הנוכחית שלי ולהתחיל לעבוד במרחב הפוליטי.
– לתמוך ולקדם בצורות שונות רעיונות שחשובים לי ושאני מאמין בהם.
– להפגין.

**
9.
להתבכיין, להתלונן, להתקרבן, להאשים ולהתמרמר זה לבזבז אנרגיה, לפגוע בעצמנו ולברוח מאחריות.

שלוש אפשרויות בחירה שכשאיננו שבעי רצון מהמצב:
א. לקבל אותו כפי שהוא.
ב. לפעול לשנות אותו.
ג. לעזוב.

**
10.
יש הבדל בין להתבכיין, להתלונן, להתקרבן, להאשים ולהתמרמר על כמה אחרים והעולם לא בסדר,
לבין להקשיב לעצמי.
להקשיב לפחדים, לכעסים ולתסכולים שבתוכי.
לשים לב לחוסר האונים, לעצב, לכאב או לייאוש שבי.
כשאני מקשיב לעצמי המהות היא חיבור פנימי, נוכחות אוהבת וחומלת.

**
11.
"ערבים". "יהודים". "חרדים". "חילונים". "שמאלנים". "ימנים".
הכללות שיפוטיות שמעצימות את הבלבול, הניכור, הפילוג, הפחד, השנאה והאלימות. 
הכללות שמעודדות אותנו לחשוב במונחים של הם ואנחנו. של אויבים ובני ברית.

יש לי חברים וחברות ערבים.
יש לי חברים וחברות יהודים.
יש לי חברים וחברות חרדים.
יש לי חברים וחברות חילוניים.
יש לי חברים וחברות בעלי דיעות פוליטיות שונות.

כולנו בני אדם.
כולנו דומים זה לזה.
כולנו שונים זה מזה.

אני לא צריך שאף אחד יקבץ אותם למחנות עבורי, או יצבע לי אותם בצבעים כאלו ואחרים.

**
12.
הכרת תודה.
לאנשים רבים העובדים על נושאים חשובים ומורכבים.
לאנשים המשקיעים את מרצם וזמנם בעבודה שוחקת, מאתגרת ולא תמיד מתגמלת.
לאנשים הלוקחים אחריות, עושים, מנסים, מעזים, דוחפים, מתמודדים, לא מוותרים, ולפעמים משלמים מחירים לא פשוטים.

בזמן שאני חי את חיי ועושה את העבודה שלי…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

להעניש, להכאיב, לנקום, לפגוע …

לפני זמן מה, מישהו עשה משהו שלא אהבתי.
הפעולות שלו היו טריגר חזק עבורי למספר מחשבות ורגשות:
– האמנתי שהוא עשה את זה בכוונה, בצורה בוטה ומאחורי הגב שלי.
– היתה בי שיפוטיות רבה כלפיו וכלפי המעשים שלו, האמנתי שהיה אסור לו לעשות את זה.
– כעסתי על ההתנהלות שלו, על הנזק שכבר נגרם ועל הנזק שעוד עלול להיגרם.

מהות התקשורת המקרבת היא יצירת חיבור המוביל למילוי הצרכים החשובים שלנו ושל אחרים.

כשאני כועס, הדבר האחרון שמתחשק לי הוא יצירת חיבור.
הרצון האינסטינקטיבי שלי הוא להעניש את האדם, להכאיב לו, לנקום בו.
לפגוע בו כמו שהוא פגע בי.
ללמד אותו לקח.

במצב המחשבתי-רגשי-אנרגטי הזה, 
אי-השיפוטיות, ההקשבה, החיבור והחמלה, לעצמי ולאחר, הופכים להיות מאתגרים במיוחד. 
על סף בלתי אפשריים.

בנקודת הזמן הזו יש לי אפשרות לבחור.
בנקודת הזמן הזו יש לי אחריות לבחור.
במיוחד בנקודת הזמן הזו, לבחירות שלי יש חשיבות גדולה והשפעה עצומה.

**
1. בחירה ראשונה: חיבור עצמי.
לעצור. 
לנשום.
לקחת את הזמן. 
להקשיב לעצמי. 
להיות עם הכאבים והפחדים שלי.
להתמקד בעצמי ובמה שעובר עלי כרגע (ולא ב"כמה אחרים הם לא בסדר").
לפעמים קשה לעשות את זה לבד, וכדאי למצוא מישהו שיהיה איתנו ויסייע לנו להקשיב לעצמנו.

**
2. בחירה שניה: להתמקד במה שחשוב לי.
להתמקד בצרכים המרכזיים שלי.
בצרכים החשובים שלי שנפגעו ושאני רוצה לתת להם מענה,
וגם בצרכים החשובים שלי שכבר שמתמלאים.
להתמקד שבמה שאני רוצה עבורי ולא במה שאני לא רוצה.

בשתי הבחירות הראשונות, תשומת הלב מופנית פנימה, אלינו.
בשלבים אלו איננו "מתעסקים" עדיין עם האדם האחר.

**
3. בחירה שלישית: שחרור האדם מ"דמות האויב" שמוחזקת אצלי. 
היזכרות בכך שאנשים תמיד מנסים למלא צרכים חשובים שלהם, גם כשהם פועלים בדרכים שאיני אוהב או שפוגעים בי.
היזכרות בכך שנקודת המבט שלי והפרשנות שלי מוגבלת.
היזכרות בכך שאנשים מתמודדים עם דברים בחייהם שאולי איני מודע להם.
"Be kind, for everyone you meet is fighting a hard battle"

הדגש הוא על "שחרור" ו-"היזכרות", כיוון שיתכן מאוד שבשלב זה יש בנו עדיין כעס ורצון לפגוע.
בשלב זה אנו בוחרים את סוג הזרעים התודעתיים שאנו משקים: 
את זרעי הכעס, האיבה, העלבון והמלחמה, או את זרעי החמלה, האהבה, טוב הלב והשלום.

**
4. בחירה רביעית: יצירת חיבור + המשכיות או היפרדות
לאחר שהקדשתי מספיק זמן לעצמי ושחררתי את האדם האחר מ"דמות האויב" שבניתי לו בתוכי, 
אוכל להקדיש תשומת לב להבנת האדם השני, נקודת המבט שלו והצרכים החשובים לו. 
לפני שהקדשתי זמן לעצמי, ולפני ששחררתי את האדם מ"דמות האויב" שלי, יהיה לי קשה מאוד (אולי בלתי אפשרי) לעשות זאת.

מהמקום הזה, נוכל לבחור להמשיך ביחד, להשקיע בקשר, לחפש דרך משותפת ופתרונות המיטיבים עם שנינו, או להיפרד, כך שמילוי הצרכים החשובים שלנו יתבצע במסגרות אחרות ועם אנשים אחרים.

הצרכים שלי חשובים לא פחות מהצרכים של האדם האחר.

הבחירה להיפרד המגיעה לאחר שחרור האדם מ"דמות האויב" ואשר מלווה בתקווה שיהיה לו טוב, מהווה גם היא סוג של חיבור,
ושונה מהותית מפרידה שבה אנו עדיין תופסים את אותו אדם כ"אויב" ומקווים שיסבול וייענש על מה שעשה.

**
אחת המנטרות של טוני רובינס ושל ביירון קייטי היא ש-"הכול קורה עבורנו, לא לנו…"
גם אירוע כואב, מקומם או מפחיד, שלא הזמנו ושקיווינו שלא יתרחש,
יכול להוות טריגר לתרגול מעמיק ולהתפתחות משמעותית המיטיבים עם חיינו.

כולנו חווים אתגרים מורכבים ופוגשים טריגרים שלוחצים לנו על נקודות רגישות ומקפיצים אותנו.
אני פחות מאמין בטריקים או כלים שמשנים לנו את מצב הרוח בשניה.
אני מאוד מאמין בלקיחת אחריות, בבחירה מודעת ובתרגול מתמשך ובלתי פוסק…

**
אני מקווה שהקטע הנוכחי משמעותי ובעל ערך עבורכם.
אני מחזיק כוונה שהקטע הנוכחי ירבה חיבור, שלום, שמחה ושלווה, ויפחית כאב, סבל ומלחמות, בקרב אנשים ובעולם.

אם מתחשק לכם לכתוב לי מספר מילים, יעניין אותי לקרוא..

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

רקטות, פיטורים, מחלות ובחירות – 5 דברים שחשוב לעשות

ביום שני בשעה 5:20 התעוררנו בהפתעה לקולה של אזעקה עולה ויורדת ורצנו לממ"ד.
כדקה וחצי מאוחר יותר פגעה רקטה ששוגרה מעזה בבית במושב משמרת ופצעה 6 אנשים.

ביום שלישי ורביעי, כחלק מצעדי התייעלות ושינויים עסקיים שהחברה עוברת,
קיבלו עובדים מכתבי פיטורים "השולחים" אותם לחפש את תפקידם הבא.

ביום חמישי היא ניגשה שוב לביקורת התקופתית, בכדי לבדוק איך הטיפול מתקדם.
כשתתקבלנה התוצאות, יתברר מה מצב המחלה והאם יש אישור להמשיך עם הטיפול הנוכחי.

מדינת ישראל חווה כרגע מערכת בחירות אינטנסיבית, רוויית אלימות, מלאת הכפשות והפחדות.
לא ברור מי ייבחר ב- 9/4 ומה יקרה לאחר מכן.

**
המציאות מתפתחת ומשפיעה על חיינו בצורות שונות, מפתיעות, לא תמיד רצויות.
אירועים רבים המשפיעים עלינו מאופיינים בחוסר וודאות ומעוררים פחד ולחץ.
אזעקות, רקטות, פיטורים, מחלות ובחירות הן דוגמאות לאירועים כאלו שרבים מאיתנו חוו או חווים:
אירועים שאין לנו שליטה עליהם ושניתן להיפגע מהם באופן ישיר (פגיעת הרקטה, קבלת מכתב פיטורים או מחלה), או להיות מושפעים מהם באופן עקיף.
בתודעה של כל אחד ואחת מאיתנו טמונים זרעים של טוב לב, אהבה, נתינה, נדיבות, שלווה וחמלה, לצד זרעים של רוע, שנאה, כעס, פחד, לחץ, חוסר ביטחון ואלימות.

האנרגיה שאנו חשים מושפעת במידה רבה מהאנרגיה שאנו מוקפים בה. 
בתקופות ובאירועים כגון אלו, האנרגיה הסביבתית חזקה מאוד ובדרך כלל כזו שמטפחת יותר את זרעי הכעס-פחד-שנאה-לחץ.
אין לנו שליטה על אירועים מסוימים ועל היבטים שאינם תלויים בנו.
יש לנו השפעה עצומה על הדברים שאנו בוחרים להתמקד בהם.

**
להלן חמישה דברים שיש לנו עליהם שליטה, שאפשר וכדאי לעשות במצבים כאלו המאופיינים בחוסר וודאות, לחץ ופחד:

1. לשלוח אנרגיה –
אפשר לשלוח אנרגיה לאנשים שזקוקים לה, להתפלל לשלומם, להצלחתם ולבריאותם.
גם אם אנו עושים את זה "רק" בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין הבורא (או כוח אחר שאנו מאמינים בו) יש לכך חשיבות והשפעה.

2. להגביר נוכחות – 
אפשר להתקשר או לשלוח הודעה למישהו שנפגע או מושפע מהאירועים.
לומר לו שאנו חושבים עליו. להיפגש איתו ולהיות לצדו.
המהות כאן היא נוכחות קרובה ("רק להיות עם…") , מבלי להלביש עליו את הדאגות, הלחצים והפחדים שלנו.

3. לעזור לאחרים – 
אפשר לעשות פעולות מסוימות שיסייעו לאנשים:
לעזור במנהלות, בארגון הבית, בבישול, בקביעת תור למרפאה, בשמירה על הילדים, בכתיבת קורות חיים ובהכנה לראיון.
המהות כאן היא לעשות משהו שהוא מעבר לנוכחות, גדול כקטן.

4. לטפל בעניינים החשובים שלנו – 
אפשר להתמקד בעניינים החשובים שלנו ולטפל בהם: במערכות היחסים שלנו, בבריאות שלנו, בקריירה שלנו ועוד.
גם בזמן אירועי טילים, פיטורים, מחלות ובחירות, חשוב מאוד להתמקד בדברים החשובים שבמימדי חיינו השונים.

5. להכיר תודה ולהוקיר את מה שיש – 
אפשר להכיר תודה על אנשים ודברים חשובים בחיינו ולהוקיר את מה שיש.
במיוחד באירועים כאלו, קל לראות שלהתעורר בבית שלא נפגע, לצד משפחה בריאה, עם עבודה מהנה ומתגמלת אינם מובנים מאליהם.

**
כשאנו מתמקדים במעגלי השליטה וההשפעה במקום במעגל הדאגה שלנו, ובחצי הכוס המלאה במקום בחצי הכוס הריקה, אנו מחזקים את עצמנו ותורמים לאחרים.

דבר אחד שחשוב להימנע ממנו בתקופות כאלו:
להישאב למסכי הטלוויזיה, למהדורות החדשות האינסופיות, לדיוני הפרשנים ולכתבות העיתונים.
אנרגיית הפחד, הלחץ , הכעס וחוסר הוודאות חזקה, הרסנית ומדבקת.
כשאנו מרשים לעצמנו להיסחף על ידה אנו פוגעים בעצמנו ואיננו עוזרים לאחרים.
הדרך לעשות זאת היא בחירה אקטיבית במה אנו צופים, למה אנו מקשיבים, במה אנו מתמקדים ומה אנו עושים.
לצורך הדוגמא, כנראה ש 5-20 דקות של חדשות ביום יספקו את החיבור הנחוץ לנו למה שקורה במדינה,
ושכל שאר הזמן שאנו משקיעים בכך (הקשבה לפרשנים, קריאת עיתונים, גלישה בטוקבקים וכו') אינו תורם ורק מזיק.

**
אחד הדברים שאני עשיתי השבוע היה להיפגש עם עומר ורום.

עומר גלס ורום טנא הם שני חבר'ה צעירים שהרימו לפני מספר חודשים את הפודקאסט המרתק "סטודנט חופשי", המתמקד בהיבטי למידה, קריירה, הגשמה והתפתחות אישית.
בכל שבוע רום ועומר מראיינים אנשים מעניינים מעולמות שונים שייצרו לעצמם את הלמידה שלהם והגיעו לאן שרצו להגיע.

השבוע עלה לאוויר הפרק "איך תקשורת מקרבת יכולה לשנות לכם את החיים?",
שבו עומר, רום ואני שוחחנו על פיתוח קריירה, המפגש שלי עם תקשורת מקרבת, העבודה שלי, תשוקה, הכרת תודה ועוד.

לקראת סוף הריאיון, שיתפתי את רום ועומר בטכניקת "להגיד שלום" – אחד הכלים האפקטיביים שאני מכיר להגברת נוכחות עם עצמנו. 
זהו גם אחד מתוך "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" שניתן לקבל ישירות למייל אחת לשבוע במשך שנה.

ניתן להאזין לפרק שבו רום ועומר מראיינים אותי בקישור הבא. (ממנו מומלץ להמשיך גם לפרקים נוספים !!!).

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כוח בלתי מוגבל

סירי לינדלי (Siri Lindley) היא אלופת העולם בטריאתלון בשנים 2001-2002, ונחשבת כיום למאמנת הנשים הטובה בעולם לטריאתלון. 
היא גם עומדת בראשה של עמותה שהקימה, שייעודה הצלת סוסים מהתעללות והזנחה, הענקת טיפול רפואי אוהב והכשרה, והכשרתם לסיוע לאנשים ומשפחות.

מייקל מליו (Michael Melio) הוא איש משפחה, אדם עשיר והנשיא של חברת Western Piedmont Metal Inc, אחת מחברות מיחזור המתכת המובילות בצפון אמריקה.

היתה לי הזכות לפגוש את סירי ומייקל בשבוע שעבר בסמינר של טוני רובינס שבו השתתפתי, כשהם עמדו על הבמה המרכזית בפני 15,000 איש.

סירי סיפרה שכאשה צעירה בשנות ה-20 המוקדמות לחייה, במהלך לימודיה בקולג', היא היתה חרדתית: חשה סבל ומצוקה רבים והיתה בעלת ביטחון עצמי נמוך מאוד.

מייקל עבר בילדותו התעללות, אלימות והזנחה, חי ברחובות בעוני ורעב מתמידים, ובמשך שנים עבד בעבודות בעלות שכר נמוך מאוד בכדי לספק לעצמו צרכים פיזיים מינימליים לקיומו.

עד ש….

נקודת המפנה עבור סירי ומייקל היתה המפגש עם ספר מסוים שמישהו נתן להם והמליץ להם לקרוא אותו.
ברגע שהם קיבלו את הספר הם קראו את כולו בנשימה עצורה במשך מספר שעות.
לדבריהם, הספר עורר בהם שינוי חשיבתי-רגשי עמוק, הפיח בהם תקווה ושינה את מסלול חייהם לעד.

השיתוף של סירי ומייקל הזכיר לי שלפני כ-15 שנים, בדצמבר 2004, במהלך שבוע של נסיעה עסקית בארה"ב, קראתי גם אני בדיוק את אותו ספר.
גם עבורי הספר היה משמעותי מאוד, וההשפעה שלו על חיי היתה גדולה.
לשמחתי, המקום בחיי שבו הייתי בזמן קריאת הספר, היה שונה מאוד מהמקום שסירי ומייקל היו בו.

ביום שלישי השבוע, כששבתי הביתה, ניגשתי לארון ושלפתי את הספר שהיה ממורקר כולו. 
עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה שעיינתי בו והתחשק לי לחזור ולקרוא בו.
ביום רביעי, כבר רכשתי לעצמי את העותק שלו בעברית, והתחלתי לקרוא אותו מהתחלה.
כשם שאי אפשר לחצות את אותו נהר פעמיים, כך חווית הקריאה היום, כשאני במקום אחר בחיי, שונה מאוד מזו שלפני עשור וחצי.

הספר נכתב ע"י טוני רובינס.
שמו באנגלית – Unlimited Power.
העותק המתורגם נקרא – "כוח בלתי מוגבל".

**
הנה קטע מתוכו:

"רמת שליטתך בתקשורת בעולם החיצון תקבע את רמת ההצלחה שלך עם אחרים – אישית, רגשית, חברתית וכספית.
מה שחשוב יותר, רמת ההצלחה שאתה חווה בתוכך – האושר, העליזות, ההתלהבות, האהבה, או כל דבר אחר שאתה רוצה בו – היא התוצאה הישירה של הדרך בה אתה מתקשר עם עצמך.
אופן הרגשתך אינה תוצאה של מה שקורה בחייך – הוא הפרשנות שלך למה שקורה.
חייהם של מצליחנים הראו לנו שוב ושוב, שאיכות חיינו נקבעת לא ע"י מה שקורה לנו, אלא ע"י מה שאנו עושים בנוגע למה שקורה לנו.

אתה הוא המחליט איך להרגיש ולפעול, על בסיס אופני תפיסתך את חייך.
לשום דבר אין משמעות כלשהי, פרט למשמעות שאנו מעניקים לו.
רובנו העברנו תהליך זה של פרשנות למצב אוטומטי, אך אנו יכולים לקחת את הכוח הזה חזרה ולשנות מידית את חוויית העולם שלנו.

ספר זה עוסק בביצוע סוגי הפעולות הנרחבות, הממוקדות, העקביות, המובילות לתוצאות מדהימות.
אם הייתי מגדיר לך בשתי מילים את מהות הספר הזה, היית אומר: השגת תוצאות !
חשוב על זה.
האין זה מה שאתה מעוניין בו?
ייתכן שאתה רוצה לשנות את דרך הרגשתך לגבי עצמך ועולמך.
ייתכן שאתה רוצה להיות מתקשר יותר טוב, לפתח מערכת יחסים אוהבת יותר, ללמוד במהירות גדולה יותר, להיות בריא יותר, להרוויח יותר כסף.
תוכל לעשות את כל הדברים הללו למען עצמך, והרבה יותר מכך, על ידי שימוש יעיל במידע המובא בספר זה.
לפני שתוכל להגיע לתוצאות חדשות, יהיה עליך להבין שאתה כבר מייצר תוצאות, רק שייתכן שהן אינן התוצאות שאתה רוצה בהן.
רובנו חושבים על המצב השכלי שלנו ועל רוב מה שקורה במוחנו, כעל דברים הקורים חוץ לשליטתנו.
אולם האמת היא, שביכולתך לשלוט על פעולותיך השכליות ועל דרכי התנהגותך, במידה שמעולם לא האמנת שתוכל להגיע אליה.
אם אתה מדוכא, אתה הוא זה שיצרת את ההצגה הקרויה דיכאון. 
אם אתה נלהב, גם את זה יצרת בעצמך.

חשוב לזכור שרגשות כדיכאון אינם קורים לך.
אינך "תופס דיכאון".
אתה יוצר אותו, ככל תולדה אחרת בחייך, על ידי פעולות שכליות וגופניות מסוימות.
כדי להיות מדוכא, עליך להביט בחייך באופנים מסוימים.
עליך לומר לעצמך דברים מסוימים בגוני קול נכונים.
עליך לאמץ תנוחה ותבנית נשימה מסוימות.
למשל, אם ברצונך להיות מדוכא, יעזור לך מאוד לשמוט את הכתפיים ולהביט הרבה למטה.
דיבור בקול עצוב וחשיבה על התסריטים האפשריים הגרועים ביותר לחייך, עוזרים גם הם.
אם אתה יוצר מהומה בביוכימיה שלך, על ידי כניסה לדיאטה דלה או על ידי צריכת אלכוהול או סמים מופרזת, אתה עוזר לגופך לייצר רמת סוכר נמוכה בדם, ובכך, למעשה, מבטיח את קיומו של הדיכאון.

הנקודה שאני מעלה כאן, היא שיש צורך במאמץ ליצירת דיכאון.
זו עבודה קשה, והיא דורשת נקיטה בסוגי פעולות מוגדרים.
יש אנשים שיצרו מצב רוח זה לעתים כה קרובות, שכבר קל להם ליצור אותו.
למעשה, הם קשרו לעתים קרובות תבנית זו של תקשורת פנימית לכל סוגי המאורעות החיצוניים.
יש אנשים המשיגים זכויות משניות רבות כל כך – תשומת לב מאחרים, אהבה, אהדה וכולי – 
עד כדי כך שהם מאמצים את סוג התקשורת הזה כמצב הרוח הטבעי לחייהם.
אחרים חיו עם מצב רוח זה זמן רב כל כך, עד שהם חשים אתו בנוח.
הם הופכים למזוהים עם מצב הרוח המסוים.
אנו יכולים, מכל מקום, לשנות את הפעולות המנטליות והפיזיות שלנו, ועל ידי כך לשנות באופן מידי את רגשותינו והתנהגותנו."

**
אני מניח שהציטוט הזה מעורר תגובות רגשיות שונות בקרב אנשים שונים.
חלקכם אולי מהנהנים בהסכמה, חשים התלהבות, מתרגשים וחווים זריקת מוטיבציה.
אחרים אולי חשים כעס על הדרך שבה מוצג הנושא, דרך שאתם מאמינים שעלולה להיות מסוכנת ואשר שונה מאוד מנקודת המבט שלכם.
ייתכן שאתם חשים כאב, כיוון שאתם חווים או חוויתם דיכאון, והמילים הללו נוגעות בכם בנקודה רגישה.
יכול להיות שאתם חשים אשמה או ביקורת פנימית, ואתם מפרשים את הקטע כ"אני עושה משהו לא בסדר".

**
מה שזה לא יהיה, שימו לב שזו התגובה והפרשנות שלכם, וייתכן שיכולות להיות תגובות ופרשנויות אחרות.
הקטע המצוטט הינו רק טריגר עבורכם, מספר משפטים כתובים, שניתן לייחס להם משמעות כזו או אחרת.

בחרתי לשתף בו משתי סיבות עיקריות:

א. אני חוויתי אותו כעוצמתי ומעורר השראה עבורי.
עבורי הוא תזכורת חשובה לאחריות שיש לי למצב הפיזיולוגי-רגשי-מנטלי שלי, לאפשרות האמיתית לפתח מיומנות שליטה התורמת לחיי ומשרתת אותם, ולהשפעה העצומה שלו על חיי ועל חיי האנשים סביבי.

ב. אני מחזיק כוונה, שהשיתוף בו, ירבה טוב בעולם: יעצים שמחה ותקווה ויפחית סבל וכאב.
לפוסטים שאני כותב ושולח, נחשפים אלפי אנשים.
אני מקווה שהפוסט הזה והחשיפה לציטוט ולספר, יתרמו בצורה משמעותית וחשובה לחייהם של מספר אנשים, כשם שהם תרמו לסירי, למייקל ולי.

**
"52 הכלים לתקשורת ויחסים" ממשיך להסתובב בעולם ולהגיע למחוזות שונים.
מעל 600 נרשמים כבר מקבלים את הכלים הללו לתיבת הדואר שלהם.

"52 הכלים", הם מהכלים הכי אפקטיביים שאני מכיר ועובד איתם ביום-יום, כלים שאני מאמין שיכולים לעשות שינוי עצום במערכות יחסים במשפחה, בעבודה ובשאר מימדי החיים.

אם טרם עשיתם זאת, תוכלו להירשם כאן ולקבל מיידית את הכלי הראשון למייל שלכם.

**
אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים ולשתף איפה הקטע הזה פוגש אתכם ומה הוא מעורר בכם, יעניין אותי לקרוא…
אתם מוזמנים להעביר את המסר הזה הלאה, להשתמש בו ולהפיץ את הציטוט…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

בעיות עם פקידת הקבלה

צ'ק-אין למלון בארה"ב, שעת צהריים, לאחר טיסה:

פקידת הקבלה: "אדוני, למרות שהמלון שולם, אני צריכה את כרטיס האשראי שלך עבור ערבון של 250$".
אני: "בסדר גמור, אין בעיה. הנה הוא…"
היא: מכניסה אותו למכשיר…"אדוני, יש בעיה עם הכרטיס. המכשיר לא מצליח לקרוא את הצ'יפ."
אני: "יש בעיה עם הצ'יפ, הוא שחוק. אם תעבירי את הכרטיס עם הפס המגנטי הוא יעבור."
היא: "אני לא יכולה לעשות זאת. יש לך אולי כרטיס אחר?"
אני: "צר לי, אין לי כרטיס נוסף. האם את רוצה שאשאיר לך פיקדון במזומן?"
היא: "אנחנו לא יכולים לקחת מזומן"
אני: "אז מה את מציעה לעשות?"
היא: "אולי תבקש כרטיס ממישהו אחר…"
אני: "אני לא מכיר פה אף אחד, את מציעה שאבקש כרטיס אשראי ממישהו שאיני מכיר?"
היא: "צר לי. אתה רוצה לבטל את ההזמנה?"
אני: "אני לא רוצה לבטל. שילמתי על המלון ואני רוצה לשהות בו. איך את יכולה לעזור לי?"
היא: "אמרתי לך כבר…אני צריכה כרטיס עם צ'יפ שהמכשיר מצליח לקרוא."
אני: "אני מבין. האם אפשר לדבר עם האחראי?"
היא: "הוא בישיבה עכשיו. אתה יכול להמתין לו בלובי".

איך הייתם מרגישים במצב הזה…?
מה הייתם עושים…?

**
עפ"י תקשורת מקרבת, כל מה שאנו מרגישים, הוא תמיד תוצר של צרכים חשובים שלנו, המתמלאים או לא מתמלאים באותו רגע.
בנוסף, כל מה שאנו עושים, הוא תמיד מתוך ניסיון למלא צרכים חשובים שלנו, בין אם אנו מודעים אליהם ובין אם לא.

המשמעות היא, שברמה התיאורטית, 
מה שאני מרגיש לאחר שתי דקות עם פקידת הקבלה,
אינו בגלל מה שפקידת הקבלה אומרת או עושה, 
אלא בגלל השילוב של הסיפורים שאני מספר לעצמי על מה שפקידת הקבלה עושה,
והחוויה הסובייקטיבית שלי לגבי צרכיי החשובים, שמתמלאים או לא מתמלאים עבורי כרגע.

האם המשמעות יכולה להיות גם ברמה המעשית? 
מעבר לרמה התיאורטית…??
חד משמעית כן !

**
דוגמא ל-5 מציאויות שונות (אפשרויות מחשבה ותגובה) לטריגר זהה:

1. 
מחשבה: פקידת הקבלה מרובעת ובירוקרטית. גם לא ממש אכפת לה ממני. זו בעיה שלהם ולא שלי.
תגובה"גברת, תקראי מייד לאחראי ! אני לא זז מכאן עד שהבעיה נפתרת, מצידי שכולם יחכו."

2. 
מחשבה: נראה שקשה לפקידת הקבלה לקבל החלטה שמעבר לסמכותה. אני מעריך שהאחראי יצליח לפתור את זה.
תגובה: להמתין בלובי עד שהאחראי יגיע ובשאיפה יסייע בפתרון המצב.

3
מחשבה: אני הולך לשהות פה מספר ימים. לא מתחשק לי להיות במלון שכך נראה השירות שלו.
תגובה: לבטל את המלון וללכת לחפש מלון אחר.

4.
מחשבה: זה עניין זמני שייפתר בקרוב. מבאס אבל זמני. אני מתוסכל ורעב עכשיו.
תגובה: לשים את המזוודה בחדר שמירת חפצים במלון, ללכת לאכול משהו ולחזור בעוד כשעה.

5.
מחשבה: עדיין לא מיצינו את האפשרויות. אני מניח שיש משהו שניתן לעשות כרגע, שעדיין לא גילינו.
תגובה"גבירתי, האם אפשר להשתמש בכרטיס אשראי של מישהו שאני מכיר ושלא נמצא כאן? תוכלי לשלוח לאשתי טופס אישור או משהו כדי לאמת את את פרטיה ולקבל אותם?"

 

באיזו מבין 5 הדרכים הייתם בוחרים?
האם יש לכם דרך נוספת שאולי הייתם מעדיפים ? (בוודאות יש דרכים נוספות …)

**
אני בחרתי באפשרות השניה:
המתנתי כעשרים דקות בלובי עד להגעת האחראי שטיפל בבעיה במהירות ובאדיבות.
(בזמן הזה עשיתי עבודת חיבור עם עצמי להפחתת התסכול והשיפוטיות, להרגעה ולמיקוד במה שהכי חשוב לי עכשיו…)
אפילו קיבלתי שדרוג לחדר איכותי יותר מזה שהזמנתי…

איך היה נראה היום שלי, או השעתיים שאחרי האירוע, אם הייתי בוחר לבטל את ההזמנה וללכת למלון אחר…?
איך היתה נראית השהות שלי במלון והשירות שהייתי מקבל אם הייתי בוחר באפשרות הראשונה ומתעקש לדבר עם האחראי עכשיו…?

מה שאנשים אחרים אומרים או עושים הוא רק טריגר למחשבות, לרגשות ולפעולות שלנו.
אנחנו בוחרים את המחשבות, הפרשנויות והסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.
אנחנו בוחרים אילו צרכים לתעדף, מה לעשות ואיך להתנהל…

הבחירות שלנו,
משפיעות על המחשבות שלנו,
שמשפיעות על הרגשות שלנו,
שמשפיעות על הפעולות שלנו,
שמשפיעות על מערכות היחסים והתוצאות שלנו,
שיוצרות את חיינו.

כל יום.

**
בתוך כשבוע, מעל 500 קוראים כבר נרשמו ל-"52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים".

אם עדיין לא עשיתם זאת, אתם מוזמנים להירשם בקישור הבא(ההרשמה הינה ללא עלות).

הכלי השני בסדרת "52 הכלים", מתאר שלוש שאלות ממוקדות שאנו יכולים לשאול את עצמנו בזמן אירוע (לדוגמא, אירוע המלון ופקידת הקבלה),
המשפיעות מיידית על המחשבות, הרגשות והפעולות שלנו.

זהו הכלי שאותו הפעלתי ובו השתמשתי ב"זמן אמת", כשהאירוע עם פקידת הקבלה התרחש.

לא אפרט על הכלי הזה כאן, אך תוכלו לקבל אותו לאחר הרשמה ל-"52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" (זכרו שהוא הכלי השני בסדרה).

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter