"זה לא עובד ככה בחיים האמיתיים"

בסדנת מבוא לתקשורת מקרבת שהעברתי השבוע בארגון עסקי כלשהו,
העיר אחד המשתתפים:

"זה לא עובד ככה.
בתיאוריה זה אולי נשמע יפה, אבל זה לא עובד ככה בחיים.
אנחנו לא יכולים להסתובב בעולם ולהיות עסוקים בצרכים וברגשות שלנו ושל אחרים.
אפשר אולי לקחת את זה במקרים מסוימים למשפחה, אבל בטח שזה לא משהו שאפשר ליישם בעבודה.
זה פשוט לא עובד ככה."

בעבר, כשהייתי שומע מישהו מתבטא בצורה כזו, משהו בי היה "מתגייס" לנסות לשכנע אותו.
להשפיע על תפיסת עולמו.
להראות לו שהוא טועה (ושאני צודק…).

השבוע, כששמעתי את המילים הללו ממנו, עלה בי בעיקר עצב.
עצב הנובע מהמחשבה של איך זה לחיות ככה בעולם.
עם האמונה שאין מקום או זמן לעסוק בצרכים,
שאולי מסוכן לעשות את זה, שלאנשים לא אכפת.
שחשוב להתמקד בלהילחם, בלנצח ובלשרוד,
ולא להשלות את עצמנו בחלומות על עולמות אוטופיים מדומיינים.

אני לא חושב שהוא טועה.
אני חושב שהוא כנראה צודק.
במקרה שלו… לגביו…

**
"החיים אינם תהליך של גילוי,
החיים הינם תהליך של יצירה"

את המשפט הזה פגשתי השבוע בספר "שיחות עם אלוהים".

ואוו.

שמעתי את הרעיון הזה פעמים רבות בעבר,
אבל משהו בניסוח המסוים הזה חזק מאוד עבורי.

המחשבות, המילים והפעולות שלנו, יוצרות את העולם שלנו.
העולם שלנו הוא תוצר של המחשבות, המילים והפעולות שלנו.
המשפחה שלנו, העבודה שלנו, מערכות היחסים שלנו, הבריאות שלנו, כמות הכסף שלנו,
הן כולן תוצר של המחשבות, המילים והמעשים שלנו.

"החיים אינם תהליך של גילוי,
החיים הינם תהליך של יצירה"

אין תשובה נכונה או שגויה לשאלה האם לאנשים אכפת או לא אכפת מאתנו.
אין תשובה אחת לשאלה האם טבע האדם טוב או רע מיסודו.
אין תשובה חד-משמעית לשאלה האם עדיף לתת אמון או שזה מסוכן מדי.

התשובות לכל השאלות הללו אינן משהו שנמצא שם ושצריך לגלות אותו.
התשובות לכל השאלות הללו נוצרות כל הזמן מתוך המחשבות, המילים והמעשים שלנו.
כל יום. 
כל היום.
**
שיתוף בחגיגה:

לפני כשנה יצרתי את סדרת "52 הכלים לתקשורת ויחסים".
במהלך שנה שלמה, אחת לשבוע נשלח לנרשמים כלי מעשי בתחום התקשורת והיחסים.
את הכלים אספתי ממורים וממקורות שונים לאורך השנים או שפיתחתי בעצמי.
עד כה נרשמו ל- "52 הכלים" כ- 1200 מתרגלות ומתרגלים.

ביום ד', קרוב לחצות, סיימתי לכתוב את הכלי האחרון בסדרה.
ביום ה', 10:30 בבוקר, הוא נשלח לראשונה לשמונת האנשים שהיו הראשונים להירשם לסדרה.
הבוקר יישלח הכלי לכ-200 מתרגלות ומתרגלים נוספים, שנרשמו לסדרה לפני 51 שבועות בדיוק.

יש בי הכרת תודה עצומה למורים ולגישות השונות,
שמהם שאבתי את הכלים הללו, ושהשפעתם על חיי גדולה ומשמעותית.

אני חוגג את הבחירה שלי ליצור את הסדרה הזו ולשחרר אותה "לעולם".
אני חוגג את הכוונה שממנה נוצרה הסדרה וכל אחד מהכלים, ואת היצירה העקבית לאורך השנה.
אני חוגג את האפשרות שחייהם של אנשים, משפחות וארגונים מושפעים מהכלים הללו.

**
הנה דוגמא לאחד הכלים בסדרת "52 הכלים":

כלי 11# – להקשיב כדי להשיב / להקשיב כדי להבין

א. כשאנו מקשיבים כדי להשיב,
מתקיימים עבורנו שני מצבי תקשורת:
1. דיבור.
2. הכנה לדיבור.

בכל רגע נתון אנו מבטאים את עצמנו או מתכוננים לכך. 

כשאנו מקשיבים כדי להשיב,
אנו ממוקדים בנו, במה שעובר עלינו ובדרך שבה אנו תופסים את העולם.
מטרת הקשבתנו היא לסייע לנו לשכנע, לחנך, להשפיע, לנצח.
ההקשבה היא אמצעי, לעתים מניפולטיבי, שמטרתו לדחוף את האג'נדה שלנו.

ב. כשאנו מקשיבים כדי להבין,
מתקיימים עבורנו שני מצבי תקשורת:
1. הקשבה.
2. בדיקת הבנה.

בכל רגע נתון אנו מקשיבים או בודקים שהבנו נכון. 

כשאנו מקשיבים כדי להבין,
אנו ממוקדים באחר, בעולם שלו ובמה שעובר עליו.
מטרת הקשבתנו היא להבין את האחר, את מה שחשוב לו ואת הדרך שבה הוא תופס את העולם.
ההקשבה היא אמצעי להבנה מעמיקה יותר של המצב, הבנה שתהווה את הבסיס לפתרונות שיגיעו בהמשך.

ג. ברגע נתון, אפשר להקשיב כדי להשיב או להקשיב כדי להבין.
או זה, או זה.

**
אהבתם?
מעניין אתכם לקבל כלים נוספים?

אתם מוזמנים להצטרף לסדרת "52 הכלים לתקשורת ויחסים" מהקישור הבא,
ולקבל מיידית את הכלי הראשון ישירות למייל שלכם.

"החיים אינם תהליך של גילוי,
החיים הינם תהליך של יצירה."

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

רפלקציה על תריסר שנים

מספר מיוחד 48.
מתחלק ב-2, 3, 4, 6, 8, 12, 16, 24.
מתחלק בהרבה מספרים ואינו מתחלק ב-5 וב-10.
מספר "אמיתי" באמצע החיים, לא מספר עגול ש"מצטלם יפה".
אינטגרטיבי.
מלא ומחובר.
לא מהוקצע.

השבוע חגגתי את יום הולדתי ה-48.
יום הולדת 48 הוא יום שבו אני מסיים ארבעה תריסרי שנים על הכדור הזה.
ומתחיל את התריסר החמישי.

**
רפלקציה על המקום שהייתי בו לפני 12 שנים, בדיוק בתחילת התריסר הרביעי שלי, 17.2.08:

משפחה:
– מאיה ואני נשואים כעשר שנים. שחר ותמר בנות שמונה ושש, לומדות בכיתה ב' ובגן חובה.
– רועי עדיין לא אתנו, צפוי להיוולד בעוד כארבעה חודשים.
– אנו גרים בדירה שלנו ברחוב מענית בכפר-סבא. בעוד מספר שנים נעבור לבית שאנו גרים בו כיום. 
– אבי בחיים. בעוד כשנה וחצי יתגלה אצלו סרטן והוא ילך לעולמו בפברואר 2010 לאחר התמודדות בת מספר חודשים.
– אבירם ואיתי, בני דודי, עדיין כאן. בעוד מספר חודשים נחגוג ביחד אצל הורי את ראש השנה. כשבועיים לאחר מכן תתרחש תאונת המטוס הקטלנית שבה ימצאו את מותם.
– בעוד כעשר שנים (פברואר 2018) יתגלה סרטן אצל אמי. ניכנס לתקופה אינטנסיבית ומאתגרת בת כשנה וחצי של טיפולים וניתוחים. לשמחתי אמי עדיין כאן אתנו כיום (פברואר 2020), במקום יציב יותר, מטופלת, מתמודדת.

**
לימודים והתפתחות אישית:
– בפברואר 2008 אני מכיר את מודל Human Dynamics מזה כארבע שנים. לתקשורת מקרבת נחשפתי לפני כשנתיים-שלוש בזכות מירי שפירא היקרה. גם תקשורת מקרבת וגם Human Dynamics משמעותיים מאוד בחיי. כבר אז וגם היום.
– לפני מספר חודשים חזרתי מסמינר תקשורת מקרבת בן 4 ימים באוהיו, שם פגשתי לראשונה את סילביה הסקביץ' (צפוי להתפתח בינינו קשר חברי ויהיו לנו מספר מפגשים נוספים בהמשך). לפני כשנה חזרתי מסמינר אינטנסיבי בן כשבועיים בניו-מקסיקו שבו זכיתי לפגוש את מרשל רוזנברג (יוצר התקשורת המקרבת), מנחים נוספים ועשרות משתתפים מכל העולם. שנת 2007 שזה עתה הסתיימה מהווה שנה טרנספורמטיבית עבורי בכל מה שקשור לתקשורת מקרבת ולאינטגרציה שלה לחיי.
– בנקודת הזמן הזו אני באמצע לימודי הרייקי שלי. צפוי לסיים בעוד כשלושה חודשים בסמוך ללידתו של רועי. הרייקי ישפיע עלי ועל חיי משפחתי וישמש אותי הרבה בשנים הקרובות, בין היתר במצב חירום אינטנסיבי ומאתגר במיוחד. 
– טרם נחשפתי לגישת ה-"התמקדות" ולדנה גניהר (מורתי הראשונה להתמקדות). טרם פגשתי את יהודית פירסט שתהיה שותפתי להתמקדויות שבועיות במשך שנים. עולם חדש ומופלא שישפיע רבות על חיי צפוי להיפתח בפני באוקטובר 2008, בעוד כחצי שנה.
– גם את לימודי הקונסטלציה (ישי גסטר), התקשור (דורית יעקובי) והפסיכולוגיה ביהדות (יאיר כספי) טרם פגשתי. 
– טרם נחשפתי לבודהיזם, שצפוי להיכנס לחיי בהדרגה ובעקביות בעוד מספר שנים, ולהשפיע עלי באופן עמוק ומשמעותי.
– מזה מספר שנים אני חשוף לעבודתם ולספריהם של סטיבן קובי וטוני רובינס המשפיעים על חיי. 
– טרם נחשפתי לסת' גודין וטיך נהאת האן, מורים וסופרים שיהפכו להיות משמעותיים מאוד בחיי.
– כל עולם הפודקאסטים וספרי השמע של audible עדיין לא כאן עבורי. מדי פעם אני צורב לעצמי דיסקים ממקורות שונים ומאזין להם במהלך נסיעות.

**
עבודה:
– בפברואר 2008 אני עובד באינטל במשרה מלאה. מנהל קבוצות מערכות מידע מקומיות וגלובליות מזה מספר שנים.
– אני אחראי על תחום רוחבי של "פרויקטי אנשים" במחלקת IT ישראל ומוביל מספר פעילויות המשפיעות על כמה מאות עובדים.
– אני כבר מדריך מוכר באינטל ישראל ומעביר מספר קורסים בנושאי תקשורת בינאישית, פיתוח קריירה והתפתחות אישית.
– אני בקשרים חבריים עם איתי, מוטי, מרב ומספר אנשים נוספים העובדים בארגון מקביל לשלי. עוזר להם פה ושם "בהתנדבות". טרם הצטרפתי לארגון שלהם שלימים ייקרא Advanced Analytics ויהפוך להיות ארגון בינה-מלאכותית מוביל באינטל העולמית.
– בשלב זה טרם ביצעתי את שינוי הקריירה ואת המעבר מניהול קבוצות טכנולוגיות למיקוד בתחומי אנשים, מערכות יחסים, פיתוח מנהלים ותרבות ארגונית. 
– טרם פגשתי חלק גדול מהאנשים שאני עובד איתם בצורה הדוקה בשנים האחרונות, אנשים שחלקם יהפכו להיות שותפים מדהימים לדרך, חברים קרובים (הרבה מעבר לעבודה…) ואנשים שכיום אני מתקשה לדמיין את חיי בלעדיהם.
– בפברואר 2008 הבלוג שלי "תקשורת מקרבת לחיים מלאים" עדיין לא קיים (יעלה לאוויר לראשונה רק ב-2012). בשנים שלאחר עלייתו, אכתוב אלפי פוסטים, בתדירות יומית או שבועית שייקראו על ידי אנשים רבים.
– הפעילות העסקית הנוספת שלי (לצד עבודתי באינטל) עדיין לא קיימת. טרם העברתי הרצאות או הנחיתי סדנאות מחוץ לאינטל.

**
חברים וקהילה:
– חברים קרובים מסוימים שאני בקשר איתם גם היום (פברואר 2020) כבר בחיי. 
– יחסים הדוקים עם מספר חברים בפברואר 2008 עתידים להתרופף, חלקם להינתק. 
– חברים מסוימים, חלקם מהקרובים ביותר כיום (2020) טרם נכנסו לחיי בנקודת הזמן הזו. אין לי מושג שהם בעולם…אני צפוי לפגוש אותם בשנים הקרובות…
– ויש את אלו שבמהלך תריסר השנים הקרובות יספיקו להיכנס לתקופה משמעותית ולצאת…
– ההצטרפות לרשת מעוז תתרחש בעוד כשנה וחצי עם הקמת הארגון שאזכה להיות בן המחזור הראשון שלו. בזכות ארגון זה אפגוש אנשים רבים (חלקם יהפכו להיות ממעגל חבריי הקרובים ביותר) ואיחשף לתכנים ותהליכים מעוררי השראה ומשמעותיים. 
– במילואים אני עדיין מפקד צוות של כמה עשרות לוחמים. לפני כשנה וחצי (קיץ 2006) צוותי ואני לקחנו חלק פעיל במלחמת "לבנון השנייה".
– פרויקט התנדבותי משמעותי בן מספר שנים של תקשורת מקרבת בבית הספר היסודי סורקיס בכפר סבא טרם החל.

**
אז והיום…
איזו דרך וכמה התפתחויות.
כל כך הרבה קרה, התהווה והשתנה במהלך תריסר השנים הללו.

סקרנות וענווה.
אין לנו מושג…
כשאנו עומדים בפתחה של תקופה אין לנו סיכוי לדעת כיצד היא תתפתח. 
הכול יכול להשתנות ולקבל כל-כך הרבה תפניות.
אנשים ונושאים כל-כך משמעותיים שבחיי כיום, לא היו שם לפני 12 שנים.
אני מסיים השבוע את התריסר הרביעי ומתחיל את התריסר החמישי. 
מי יודע מה איך הוא יתפתח…

כבוד וחמלה.
לאנשים הצועדים אתי ולצדי.
לאתגרים שאנשים (…אני ביניהם…) חווים ומתמודדים איתם. 
למורכבות החיים ולמלאות שלהם. 
לגם וגם שמגיע בעסקת החבילה שלנו כאן.
לארעיות שלנו במקום הזה.
לדרך המופלאה שבה החיים מתהווים, מתפתחים ומשתנים בכל רגע ורגע.

Inter-Being
את המושג הזה למדתי מטיך נהאת האן.
אין לנו קיום עצמאי.
אנחנו מחוברים, משפיעים ומושפעים, משתנים ומתהווים ביחד.
מוגדרים על ידי מערכות היחסים ההדדיות ויחסי הגומלין שלנו עם הסובבים אותנו.
אנשי שבט הזולו נוהגים לומר: "Umuntu Ngumuntu Nagabantu".
בתרגום חופשי: "אדם הוא אדם בגלל/בזכות אנשים אחרים".

הכרת תודה.
על דרך. 
על התפתחות. 
על מורים. 
על חברים.
על מתנות שקיבלתי ושהתברכתי בהן.
על מסע מרתק.
על חיים מלאים.
על חגיגות ואבל.
על דברים שאינם מובנים מאליהם.

מעניין איך זה ממשיך מכאן…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

8 ציטוטים

ג'יין גודול טוענת:
"אינך יכול/ה לעבור יום אחד מבלי להשפיע על העולם סביבך.
מה שאת/ה עושה, עושה הבדל, ועליך להחליט איזה מין הבדל את/ה רוצה לעשות."

ברוח המילים של ג'יין, 
אני מאמין שבכל פעם שאנו פוגשים מ י ש ה ו, אנחנו משפיעים ומושפעים.
משפיעים עליו ומושפעים ממנו.
אין מפגשים ניטרליים.

ואולי זה נכון לא במפגש עם מ י ש ה ו, אלא גם במפגש עם מ ש ה ו.

במקרה שלי, מילים עושות לי את זה.
מפגש עם טקסט (מ ש ה ו כתוב) משפיע עלי.

בפוסט הנוכחי, אני בוחר לשתף אתכם במספר טקסטים.
פגשתי אותם שוב אתמול, במסגרת העבודה על הספר.
שכשאני קורא אותם (גם בפעם העשירית) הם נוגעים בי.
משנים את רמת האנרגיה שלי.
משפיעים עלי… מעוררים בי משהו…

שמונה ציטוטים…
על חיים ועל מוות,
על שינויים ומעברים,
על נוכחות, משמעות וכוונה,
על תפקידנו ומקומנו.

**

שינוי יסודי ביחסנו אל החיים

"מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים.
צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים,
כי בעצם לא היתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים,
אלא למה שביקשו החיים לקבל מאתנו.
צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים
ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על-ידי החיים יום-יום ושעה-שעה.
ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור-
אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה."

~ ויקטור פרנקל / "האדם מחפש משמעות"

**
אני בסדר

"בכל פעם ששאלו מורה זן לשלומו, הוא ענה, 'אני בסדר.'
לבסוף אחד מתלמידיו אמר, 'רושי, איך אתה יכול להיות תמיד בסדר?
אף פעם אין לך ימים רעים?'
מורה הזן ענה, 'ודאי שיש לי.
בימים הרעים, אני בסדר.
בימים הטובים, אני גם בסדר.' "

~ פמה צ'ודרון / "המקומות שמפחידים אותך"

**
שיעור בענווה

"אם כל החרקים ייעלמו מעל פני האדמה,
בתוך חמישים שנה יבוא הקץ על כל צורות החיים האחרות.
לעומת זאת, אם כל בני האדם ייעלמו מעל פני האדמה,
בתוך חמישים שנה יחל שגשוג עצום של כל צורות החיים האחרות."

~ ג'ונאס סאלק, ממציא חיסון הפוליו, מתוך "המקום הנכון" מאת קן רובינסון.

**
יום בעל משמעות

"אדם כמוני, נונתאיסט שהוא גם בודהיסט,
נזכר ברגע שהוא מתעורר בעקרונות של בודהה:
של טוב לב וחמלה, לאחל לאחרים משהו טוב או לפחות שסבלם יקטן.
אחר כך אני נזכר שהכול קשור, נזכר בעקרון התלות ההדדית.
ואחר כך אני קובע את המטרה היומית שלי כדי שהיום הזה יהיה משמעותי.
משמעותי פירוש הדבר לשרת ולסייע לאנשים במידת האפשר.
ואם זה לא מתאפשר, לפחות לא להזיק לאחרים.
זה יום בעל משמעות."

~ הדלאי למה / "ספר האושר – אושר מתמשך בעולם משתנה"
** 
ההכנה המושלמת

"במסורת החסידית יש תלמוד שאומר,
שעל האדם להיות מוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.
על-פי האמונה החסידית,
כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו,
אך לעולם אין לדעת מתי.
לכן, כדי להיות מוכן ברגע המבחן, יש להיות ערני תמיד.
פירוש הדבר, שיש לגלות פתיחות למצב של אי-ידיעה, לקיום כפשוטו.
אי אפשר להתחמק מהרגע, אלא לטפח פתיחות אל הלא נודע,
כדי שבכל מצב יוכל האדם להיות נוכח במלואו ולמלא את ייעודו.
סוג זה של אי-ידיעה מאפשר לנו להיות נוכחים תמיד,
כי כשאנחנו מתירים לעצמנו לא לדעת, אנחנו נעשים ערניים.
כמו צייד שעומד הכן ואינו יודע מה עלול לקרות.
הוא אינו יוצר התרחשות, הוא אי דומם בלב הפעילות.
הוא מרחב פתוח, שכל דבר יכול לנוע דרכו.
הוא חדל להיות שם-עצם והופך לפועל.
הוא הופך למהות פעולת העמידה.
סוג זה של נוכחות בחיים הוא ההכנה המושלמת למוות.
פירוש הדבר, שאדם מסגל לעצמו פתיחות לכל מה שיקרה.
אם נחשוב, שהכול בסדר מלבד המוות,
נחשוב, שהכול בסדר מלבד המוות והאובדן,
אחר כך נחשוב, שהכול יהיה בסדר מלבד המוות, האובדן וכריך לא טעים, וכן הלאה.
מגבלות הרצוי מצרות את כלא ההגנה העצמית, שבתוכו אנו מעבירים את מרבית חיינו.
לבסוף מגיע השלב שבו משמעות ה'ביטחון' היא שאיש אינו יכול להיכנס לכלאנו,
ואנחנו נותרים מבודדים לגמרי."

~ סטפן לוין / "מי מת"

** 
אנו דומים לא מעט לסרטן

"אנו דומים לא מעט לסרטן.
בעל חיים זה גדל תוך שהוא מפתח שורה של שריונים קשים המגינים עליו, ומשיר אותם מעליו בזה אחר זה.
בכל פעם שהוא גדל ומתרחב מבפנים, הוא מוכרח להפטר מן השריון המגביל אותו.
תקופת מה הוא נותר ערום ופגיע, עד שגדל שריון חדש ומחליף את קודמו.
גם אנו חייבים להשיר מעלינו שריון מגן בעת שאנו עוברים משלב אחד בתהליך הגידול למשנהו.
גם אנו נשארים תקופת מה עירומים ופגיעים – ועם זאת תופחים וגדלים, ומסוגלים להתפשט בכוונים שלא ידענום לפנים.
הסרת השריון עשויה להימשך שנים אחדות ואף יותר.
עם זאת, בכל פעם שאנו מגיחים ונחלצים מתוך מעבר ממעברי חיינו, אנו פותחים בתקופה ארוכה ויציבה יותר,
שבה אנו יכולים לצפות לשלוות נפש מסוימת ולהחזיר לעצמנו את תחושת איזוננו."

~ גייל שיהי / "מעברים"

**
לגדל מישהו

" לגדל מ י ש ה ו ,
אם זה הפועל המתאים לתיאור האחריות ההורית,
שונה מכל פעולה מוכרת של בנייה ועיצוב של מ ש ה ו .
כשאנו עוסקים בבנייה או בעיצוב של משהו,
די להתייצב מבחוץ, להגדיר מטרות, לתכנן תוכניות,
להפעיל את הפרוצדורות המתאימות ולצפות שמה שתוכנן אכן יבוא לידי גמר.
אבל כל זה אינו שייך לגידולו של מישהו.

ואם כן, איך מגדלים מישהו ?
קודם כל על ידי זה שלומדים לראותו כמישהו."

~ דן לסרי / "הורות לחירות"

**
שני סוגים של מצבים זמניים

"1.
האירוע הזה שאנו חווים עכשיו הוא זמני.
בעוד דקה או שעתיים, יום, שבועיים או חודשיים, הוא יחלוף.
דברים עומדים להשתנות ולהתפתח בקרוב.
בדרך שנרצה או בדרך שלא נרצה.

2.
האירוע הזה שאנו חווים עכשיו הוא זמני.
יתכן שאנו נכנסים לשלב חדש בחיינו.
למצב שיהיה חלק מהמציאות שלנו בשנים הקרובות או עד יומנו האחרון.
גם זה זמני, חולף ומשתנה.
כשם שאנו זמניים, חולפים ומשתנים."

~ רוני ויינברגר / "חיים מלאים"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

"מבחן הסבל" של אנשים בארגונים

"אחד המבחנים שמסייעים לנו להבחין בין מציאות לדמיון הוא מבחן הסבל.
אם אתם רוצים לדעת האם דבר מה הוא ממשי, שאלו את עצמכם:
'האם הוא יכול לסבול ?'
כשמקדשו של אל עולה באש האל לא סובל.
כשהדולר מאבד מערכו, הוא לא סובל.
כשבנק פושט רגל, הוא לא סובל.
כשמדינה מפסידה במלחמה, היא לא סובלת.
אפילו העם היהודי מעולם לא סבל.
חייל שאיבד את מאור עיניו כן סובל.
משקיע שאיבד את כל חסכונותיו במפולת בורסה סובל.
עובדת שפוטרה מבנק שפשט רגל סובלת.
פרה שמפרידים אותה מהעגל שלה סובלת.
אלו הם דברים ממשיים.

סבל עשוי כמובן להיגרם כתוצאה מישויות מדומיינות.
כך, למשל, אמונה במיתוסים לאומיים או דתיים עשויה להביא לפרוץ מלחמה שמיליונים ימותו, ייפצעו, או יאבדו את בתיהם במהלכה.
הגורם למלחמה קיים אולי רק בדמיונם של בני האדם – אבל הסבל אמיתי לגמרי.
זוהי בדיוק הסיבה שעלינו להפריד בין סיפורים שקיימים רק בדמיוננו לבין המציאות.
כנראה שאי אפשר לקיים חברה אנושית מורכבת ללא אמונה באיזשהם סיפורים מדומיינים, כגון כסף.
אולם אין פירוש הדבר שאנו חייבים להשתעבד לסיפורים האלה ולאבד קשר עם המציאות.
כדאי לנו לזכור מה באמת קיים,
ולייחס חשיבות רבה יותר לדברים ממשיים מאשר ליצירי הדמיון שלנו. "

~ הקטע מתוך "ההיסטוריה של המחר" מאת יובל נח הררי (עמודים 194-195).

**
השבוע התחדד לי משהו שקשור לעבודה שאני עושה.
"העבודה שאני עושה" (פעולה דינמית), ולא "העבודה שלי" (תואר סטטי).

הבחירה הנוכחית שלי היא לעבוד במסגרות עסקיות וארגוניות, עם צוותים ומנהלים.
זה הדבר העיקרי שאני עושה ברוב שעות הערות שלי, ושממנו אני מתפרנס.

מהות העבודה שאני עושה היא להפחית סבל בקרב אנשים העובדים במסגרות הללו:
לסייע לאנשים שעובדים במסגרות הללו לסבול פחות בהווה, ולהגדיל את הסיכוי שהם יצליחו וייהנו יותר ביחד בעתיד.

"להפחית סבל" נשמע קצת מיושן.

הרבה יותר אופנתי לדבר על הגשמה עצמית, על ייעוד, על התפתחות או על מימוש פוטנציאל.

ובכלל, איך אפשר להגיד "סבל" ו-"הייטק" באותו משפט?
זה לא קצת יציאה מפרופורציות? "צרות של עשירים"?

אני מאמין שמפתח תוכנה בחברה עסקית אינו עושה בהכרח עבודה פחות חשובה או ערכית מזו של מחנכת כיתה, עובד סוציאלי או אח בבית החולים.

תרומתה של מנכ"לית חברת סטארטאפ לחברה ולקהילה, אינה בהכרח פחותה מזו של מנכ"לית עמותה המסייעת לנזקקים.

סבל לא חייב להיות משהו נוראי.
כעס זה סבל.
דאגה זה סבל.
לחץ זה סבל.
אשמה זה סבל.
פחד זה סבל.
תסכול זה סבל.
בלבול זה סבל.
חוסר שקט זה סבל.
אי-נוחות זה סבל.

**
אנשים סובלים כתוצאה מסיפור שהם מספרים לעצמם ושהם מאמינים בו.
לפעמים הסיפור הזה מחובר למציאות ולפעמים לא.

"המנהל שלי לא מעריך אותי", "העובדים שלי מפונקים",
"מגיע לי יותר", "מזלזלים בי", "עושים עלי סיבוב", "אין לי אופק התפתחות", 
"אני חייב לעזוב את העבודה", "אני חייב להישאר בעבודה",
"אין עם מי לעבוד כאן", "אני לא יכול להאמין לו", "אני לא מממש את עצמי",
הן מספר דוגמאות לסיפורים כאלה.

סיפור אחד שאנו מאמינים בו (על עצמנו או על מישהו אחר), יכול לעורר בנו סבל רב.
כשאנו סובלים, איכות חיינו נפגעת.
כשאיכות חיינו נפגעת, אנו עלולים להתבטא או לנהוג בצורה שתעורר סבל אצל אחרים.

באופן ישיר, 
אם אני מאמין ש"המנהל שלי חסר התחשבות ושלא אכפת לו ממני",
כנראה שבאינטראקציה בינינו אומר או אעשה משהו שיעצים את הסבל בתוכי ואולי יעורר אותו גם אצל המנהל שלי.

באופן עקיף,
יכול להיות שהסיפור הזה על המנהל שלי, ישפיע על מעגלים נוספים שלי כגון ילדיי, בן או בת זוגי, 
הוריי, מחנכת הכיתה של בתי, הקופאית בסופר והנהגים ברכבים שלידי.

האינטראקציה שלנו אף פעם אינה עם אדם אחד בלבד.
היא תמיד חסרת גבולות, גולשת ומפעפעת לאנשים נוספים.

**
טיך נהאת האן מתייחס ליכולתנו להפחית סבל או להעצים שמחה כמיומנות.
מיומנות שניתן וחשוב לפתח.
לדבריו, "אפילו עם הרבה רצון טוב, אנו עדיין יכולים לאמלל את האדם שאתנו.
רצון טוב אינו מספיק. אנחנו צריכים ללמוד את האמנות של לשמח אנשים."

בהמשך לקו הזה, 
ניתן להתייחס לאדם המתבטא בצורה מסוימת הפוגעת בנו כאדם פחות מיומן.
באופן דומה, אם התבטאנו בצורה מסוימת שפגעה באנשים חשובים לנו, ייתכן שזה נובע מחוסר מיומנות שלנו.

אני מניח שהמשפטים האחרונים מקפיצים חלק מהקוראים,
שרואים בהם "התייפייפות" או מתן לגיטימציה לאנשים מסוימים להתנהל בצורה שאינה מקובלת.

"הוא התבטא כך בגלל חוסר מיומנות" זה סיפור.
"הוא לא אמור להתנהג ככה" זה סיפור.
"אני צריך להכיל ולהבין אותו" זה סיפור.
"אני צריך לשים לו גבול" זה סיפור.

כשאני עובד עם אנשים, אני עוזר להם לראות את הסיפורים שלהם.
כשאנשים מבינים שיש (או יכול להיות) הבדל בין הסיפור שהם מספרים לעצמם לבין המציאות,
הם יכולים להמשיך לאחוז בסיפור, לבדוק אותו בסקרנות, או לשחרר אותו.

הדגש הוא על יכולים.
בשונה מצריכים, אמורים, חייבים או מוכרחים.
הבחירה היא תמיד שלהם…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

זה לא נגד הכאב, זה נגד הבדידות

השבוע הרמתי הילוך בעבודה על הספר.
בחודשים האחרונים מיינתי את מאות הפוסטים השונים שכתבתי בשנים האחרונות לתתי-נושאים.
השבוע, בעזרת אליה, התחלנו תהליך חיבור, שמטרתו ליצור מאוסף הפוסטים גרסה מוכנה לעריכה.

"למה חשוב לך להוציא ספר?", שאלה אליה בשיחתנו הטלפונית הראשונה.
"מבחינתי הספר הוא רק אמצעי," עניתי,
"אמצע להגברת נוכחות וחיבור, להפחתת סבל ולהעצמת שמחה של אנשים שיקראו אותו."

די בדומה לעבודות נוספות שאני עושה בסביבות שונות.
די בדומה למספר ספרים אחרים שהם ככה עבורי.

**
אחד הספרים המשמעותיים שנותנים לי את האיכות "הזו" הוא "חוכמה משולחן המטבח" של רחל נעמי רמן.
ציטטתי ממנו מספר פעמים בעבר.
הנה עוד תזכורת מעוררת השראה מתוכו:

"מאז שהיינו ילדים לימדו אותנו כי הכאב הוא 'מצב גרוע',
ובמקרים רבים אנו מגיבים עליו כמעט כאילו מדובר בהפרה של כללי הנימוס הטוב.
בתרבויות אחרות הכאב והאובדן אינם כה בודדים.
מעצם ההתמודדות עם האובדן לבדנו אנחנו נעשים פגיעים עוד יותר ונגרם לנו סבל מיותר.

מטופלת חדשה נכנסה למרפאה אחרי שלא הגיעה לפגישה קודמת ואמרה לי שהיתה בחדר המיון בשבוע הקודם, בשעה שנקבעה לי הפגישה איתי.
לא ידעתי על כך, ושאלתי אותה מה קרה.
היא סיפרה לי שהיתה לה חסימת מעיים זמנית בגלל הידבקויות שמקורן בהקרנה שעברה כמה שנים לפני כן, כטיפול בסרטן.
הכאב היה גדול ונמשך יום שלם, אבל עבר.
כשהחל הכאב, הבינה שמדובר בדבר רציני.
היא ארזה תיק קטן, הכניסה לתוכו את כלי הרחצה שלה, כתונת לילה וספר בלשי שלא גמרה לקרוא.
אחר-כך נהגה בעצמה מרחק של ארבעים קילומטרים לבית החולים.

מכיוון שסבלתי בעצמי בעבר מחסימת מעיים, ידעתי כמה גדול יכול הכאב הזה להיות.
שאלתי אותה איך הצליחה לנהוג.
היא סיפרה לי שנהגה עד שהכאב תקף אותה, ואז עצרה בצידי הכביש וחיכתה שיעבור.
היא אפילו דאגה להביא סיר ומגבת, ופעם או פעמיים הקיאה.
היא היתה חולה מאוד, אך הצליחה להגיע לבית החולים, כעבור זמן רב.
מופתעת מסיפורה שאלתי אותה למה לא טלפנה לאחד מידידיה.
היא אמרה לי שזה קרה באמצע היום וכולם היו בעבודה.

יום שלם שהתה לבדה בחדר המיון.
שאלתי אותה מדוע לא טלפנה לאיש גם אז.
"למה לטלפן?" הגיבה בעצבנות. "אף אחת מהחברות שלי לא יודעות שום דבר על חסימות מעיים."
"אז למה לא טלפנת אלי?"
"כי זה לא ממש התחום שלך," השיבה.
"ג'סי," אמרתי, "אפילו ילדים רצים באופן אינסטינקטיבי למישהו כשהם נופלים."
ג'סי התחממה ואמרה: "כן, אף פעם לא הבנתי את זה. זה כל-כך טיפשי. נשיקה במקום הכואב לא עוזרת בכלל."
הייתי המומה.
"ג'סי," אמרתי, "זה לא עוזר נגד הכאב, אבל זה עוזר נגד הבדידות."

אנשים רבים מתייחסים לכאב כמו ג'סי.
כשג'סי סבלה וכאבה, הדבר היחיד שנראה לה ראוי לקבל מאדם אחר היה המומחיות שלו.
אמה מתה כשילדה אותה.
מעולם לא עלה על דעתה שאפשר לעשות משהו כדי להקל על הבדידות."

**
הטלפון שקיבלתי אתמול בבוקר הוביל לשיחה חשובה.
חבר התקשר לשתף בעדכון לא משמח שהוא קיבל על התפתחות שעוררה בו פחד, בלבול, חוסר אונים והצפה.
הוא לא ציפה שאפתור לו בעיה או שאייעץ לו מה לעשות.
הוא התקשר כדי שלכמה רגעים נוכל להיות בזה ביחד.
בשפה של רחל נעמי רמן זה "לא נגד הכאב, זה נגד הבדידות."

מרטין בובר אמר ש"המתנה הכי גדולה שאנו יכולים לתת למישהו היא הנוכחות שלנו".
פשוט להיות איתו. ביחד.
במקום שהוא נמצא בו.
בלי לנסות לייעץ, לפתור או לעזור.
בלי להיבהל או להילחץ.
רק להיות איתו.

אולי מתנה נוספת, גדולה לא פחות, שאנו יכולים לתת למישהו,
היא לבקש ממנו שיהיה איתנו כשאנחנו צריכים סוג כזה של נוכחות.

חצי השעה ששוחחנו אתמול בבוקר, היתה אחת המתנות הכי משמעותיות ומרגשות שקיבלתי השבוע.

**
השבוע פגשתי מנכ"ל חדש.
ביום ג' 19:00 שוחחנו לראשונה.
הוא יצר איתי קשר ראשוני, לאחר שקיבל המלצה.
24 שעות לאחר מכן, הגעתי למשרדי החברה שלו לפגישה עם מספר אנשים.

לפני שנפגשנו שלחתי לו מספר פוסטים שכתבתי בשנים האחרונות וביקשתי שהוא והשותף שלו יקראו אותם:

אנשים שאני רוצה לעבוד איתםששת הערכים המובילים שליהעבודה שלי.

יכול להיות שנתחיל תהליך משותף ויכול להיות שלא.
אני לא בטוח אם הפוסטים הללו יגדילו או יקטינו את הסיכוי שנעבוד ביחד. חלק מהאנשים שקוראים אותם חווים אותם כרוחניים מדי.
אם תשאלו מומחי שיווק, יש דרכים הרבה יותר אפקטיביות לסגור עסקה או להשיג לקוח חדש.

העניין, לפחות מבחינתי, הוא הרבה פחות לסגור עסקה,
והרבה יותר ליצור חיבור, להפחית סבל ולהעצים שמחה עם אנשים שאתה רוצה שיהיו חלק מחייך.

מעניין איך זה יתפתח…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

Do what you do with another human being

על פי "קו פרשת המים" כשטיפת גשם נופלת על קצהו של הר, 
לא ברור האם היא תתגלגל לצדו האחד או לצדו השני.
רגע המפגש בין הטיפה להר הוא רגע בעל חשיבות.
המצב יכול להתפתח בכיוונים שונים ובצורות שונות.

רגע של קונפליקט עם אדם אחר יכול להיות "קו פרשת מים" במערכת היחסים.

לא להסכים, לכעוס, לריב, לצעוק, להתבאס, לפגוע, להיפגע….
כל הדברים הללו קורים ויקרו.
הם חלק בלתי נפרד ממערכות היחסים שלנו, 
מחיים עם אנשים אחרים, 
מעבודה לצד אנשים אחרים.

**
השבוע אחד המנהלים שאני מלווה כעס על אדם מסוים.
הוא לא אהב משהו שאותו אדם אמר ועשה.

זהירות:
קו פרשת מים.
סכנת "הוצאה מהלב".
מהנקודה הזו האירוע יכול להתפתח בצורות שונות.

המשורר ההודי כביר מציע:

"Do what you do with another human being, but never put them out of your heart." / Kabir

עשה מה שאתה רוצה עם אדם אחר אבל תמיד השאר לו מקום בליבך.
אל תוציא אותו משם.
אל תסגור את הלב בפניו.

האם אני משאיר את האדם בליבי או מוציא אותו משם?
האם אני משאיר את ליבי פתוח או בוחר לסגור אותו בפניו?

לא תמיד זה ייראה דרמטי.
לפעמים נמשיך להיות בקשר עם אותו אדם ונוציא אותו חלקית מהלב.
הוא אפילו לא יידע שהוצאנו אותו או ש"שינינו חוזה" במערכת היחסים שלנו איתו.
שהתחלנו להתרחק…

**
ממרשל רוזנברג (יוצר התקשורת המקרבת) למדתי שכשאני כועס 3 דברים מתקיימים:

1. מישהו אומר/עושה משהו שאני מאמין שהוא לא אמור לומר/לעשות.
2. צרכים חשובים שלי לא מקבלים מענה (או לא מספיק).
3. אני עומד להגיב בצורה שעלולה להקטין את הסיכוי שהצרכים שלי יקבלו מענה כפי שהייתי רוצה.

הנקודה הראשונה נוגעת בכעס שלי הנובע מהתפיסה שלי ומהפרשנות שאני נותן למה שקורה.

הנקודה השנייה מתייחסת לכאב ולסבל שאני חווה. לפעמים הם תוצר של הפרשנות שלי ולפעמים לא.

הנקודה השלישית עוסקת בבחירות ובפעולות שלי.

כשאני סובל או כועס (צרכים חשובים שלי לא נענים) ומאמין שמישהו אחר אחראי לכך,
גובר הסיכוי שארצה "להוציא" את אותו אדם מהלב שלי.

**
טיך נהאת האן כותב על "קשרים פנימיים" בספרו "איך לריב" (How to Fight).
(את הטקסט באנגלית ניתן למצוא כאן)

"בפסיכולוגיה הבודהיסטית, אנו מוצאים את המונח 'תצורות פנימיות' או 'קשרים פנימיים'.
כאשר מישהו אומר לנו משהו לא נעים ואיננו מבינים את הסיבה לכך, אנו עלולים להתרגז.
קשר נוצר בתוכנו.
חוסר הבנה הוא הבסיס לכל קשר פנימי.
קשה לנו לקבל את העובדה שיש לנו רגשות שליליים כמו כעס, פחד וחרטה.
אנו יוצרים מנגנוני הגנה משוכללים כדי להכחיש את קיומם, אבל הרגשות האלה מנסים תמיד לעלות על פני השטח.
אנו יכולים ללמוד את המיומנות של זיהוי קשר ברגע שהוא נוצר בתוכנו, ואנחנו יכולים למצוא דרכים להתיר אותו.
אם נקדיש לקשר את מלוא תשומת לבנו ברגע שהוא נוצר, כשהוא עדיין רפוי, יהיה קל יותר להתיר אותו.
אחרת, עם הזמן, הוא מתהדק ומתחזק וקשה יותר לשחרר אותו."

~ הציטוט מתוך "איך לריב" מאת טיך נהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר).

**

Do what you do with another human being, but never put them out of your heart.

כאשר מישהו אומר לנו משהו לא נעים ואיננו מבינים את הסיבה לכך, אנו עלולים להתרגז.
קשר מתחיל להיווצר בתוכנו.
חוסר הבנה הוא הבסיס לכל קשר פנימי.

כשאני כועס או פגוע,
הדבר האחרון שמתחשק לי זה לעצור. 
לנסות להבין.
להקשיב.

במקרים רבים,
דווקא במצבים הללו,
כשהכי פחות מתחשק לנו,
הכי חשוב לעשות את זה.

Do what you do with another human being, but never put them out of your heart.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

12 מחשבות לסיכום תוכנית "7 ההרגלים" + הזמנה חדשה

"איך התוכנית?" שאלו אותי השבוע שני אנשים שונים שהתלבטו לפני מספר חודשים להצטרף לתוכנית "7 ההרגלים".
"בדיוק הסתיימה" , עניתי, "השבוע היה המפגש האחרון."

**
מדהים כמה מהר חולפים שלושה חודשים.
וכמה הרבה קורה בתקופה כזו.

השבוע הסתיימה תוכנית "7 ההרגלים" שהחלה בסוף אוקטובר 19, ממש אחרי החגים.
תהליך אישי במסגרת קבוצתית של 15 משתתפות ומשתתפים, 12 מפגשי וידאו שבועיים, 3 חודשים.

אני מקדיש את הפוסט היום ל-12 מחשבות על התכנית:

1. 
התוכנית קורית במקביל לחיים. בתוך החיים. 
התוכנית היא חלק מהחיים ואינה הדבר היחיד או המרכזי בחיים. 
במהלך התוכנית אנשים טסו לחו"ל וחזרו. 
היו חולים והבריאו. 
התמודדו עם עניינים בעבודה ובבית.
לאף אחד מהמשתתפים לא היו תנאים "מושלמים" שאיפשרו להם להשקיע את "המקסימום" שהיו רוצים.
כולם חיו חיים מלאים תוך כדי התוכנית.

**

2. 
במהלך התוכנית אנשים חוו הצלחות, התפתחויות ושינויים. 
דברים מסוימים התרחשו.
עסקה נסגרה. עסק התפתח.
שיפור במערכת יחסים חשובה.
חוויה של יותר שמחה פנימית.
ירידה במשקל.
הסתכלות אחרת על החיים.
בהירות שלא היתה שם קודם.

חלק מהמשתתפים זקפו את ההצלחות שהם חוו לזכות התוכנית.
אני לא בטוח אם מה שקרה אכן קרה בזכות התוכנית או לא.
ואני גם לא מנסה להבין. 
ייתכן שיש איזשהו קשר אך הוא לא בהכרח ישיר.

**

3. 
משתתפי התוכנית בחרו להיכנס לתהליך בן 3 חודשים.
הם התחייבו למפגשים שבועיים ולעבודה בין המפגשים.
הם שילמו על כך לא מעט כסף והקדישו לך לא מעט זמן ואנרגיה.

יכול להיות שזו אחת הסיבות המרכזיות ש"עוזרת לדברים לקרות".
המחויבות למסגרת ולהשקעה מייצרת תנועה. 
ההתמסרות לתהליך מביאה להתקדמות.

**

4. 
לא הכול מושלם.
אנשים חוו קשיים. אכזבות. תסכולים.
ציפיות מסוימות (מהתוכנית, מעצמם, ממני) לא תמיד התמלאו.
חלק מהמפגשים הרגישו משמעותיים ובעלי ערך גבוה, ואחרים פחות.
זה חלק מהעניין.

בתוכנית, כמו בחיים, יש גם וגם.

**

5. 
המפגשים הראשונים היו מאתגרים עבורי.
דברים התפתחו בצורה שונה ממה שצפיתי שיקרה,
ובצורה שונה מתהליך קבוצתי דומה שהנחיתי לפני כשנה.
(דוגמא: בתהליך הקודם מפגשי זוגות היו אחד הדברים הכי משמעותיים בתוכנית
ובתחילת התהליך הנוכחי הערך של זה עבור המשתתפים היה נמוך).

כשדברים לא מתפתחים כפי שאנו רוצים, אני מקבלים הזדמנות לתרגול:
הזדמנות להיות פרואקטיביים ולקחת אחריות, 
לחדד מה חשוב ולהתמקד בעשייה שתומכת בזה,
להחזיק כוונת win-win גם כשזה מאתגר,
לבקש משוב, להקשיב למה שעולה וללמוד ממנו,
לפעול על מנת לשפר ולשנות כך שהצרכים החשובים יקבלו מענה,
לשמור על פרופורציות ועל איזון, להיות בחמלה, להכיר תודה.

במילים אחרות,
תוכנית "7 ההרגלים" מאפשרת הזדמנות לתרגול אמיתי של 7 ההרגלים ולא דיבור תיאורטי על 7 ההרגלים.
גם למשתתפים וגם למנחה…

**

6.
במהלך התוכנית למדתי שקורה יותר ממה שאני חושב שקורה.
ושקורה אחרת ממה שאני חושב שקורה.
במפגשי וידאו בני שעתיים קשה "להרגיש" בכל רגע נתון את כל המשתתפים,
במיוחד אם חלקם מעדיפים להקשיב יותר ולשתף פחות.

הדרך שלי לסגירת הפערים היתה לשאול ולבדוק.
תוך כדי המפגשים, בשאלוני משוב, בפניות אישיות.

לשמחתי נוכחתי שוב ושוב שקורה יותר ממה שאני חושב שקורה.
הדברים אינם בהכרח כפי שהם נראים.
דברים משמעותיים, שאיני מודע להם ושאינם "נחשפים" בקבוצה, מתרחשים…

**

7. 
יכול להיות שהנקודה הקודמת נובעת מתפיסת האחריות.

בשלב מוקדם בתוכנית חידדתי לעצמי ושיתפתי את הקבוצה בתפיסה הבאה:
"לכל אחד מכם יש אחריות מלאה על התהליך שאתם עוברים והשפעה מסוימת על התהליך הקבוצתי.
לי יש אחריות מלאה על התהליך הקבוצתי והשפעה מסוימת על התהליכים האישיים שלכם."

לכל אחד מהמשתתפים יש אחריות מלאה על התהליך שלו.
אחריות מלאה על הנוכחות שלו (או אי-הנוכחות שלו) במפגשים.
אחריות מלאה על מה שהוא עושה ואיך הוא מתנהל בין המפגשים.
אפשרות להשמיע את קולו, לבקש בקשה, להרים דגל לעזרה, לתת משוב.

החידוד זה עורר בי הרבה שקט, קבלה ומיקוד.

**

8. 
שיעור בענווה.
המפגש הראשון עם הקבוצה היה פרונטלי, פנים אל פנים.
עבורי זו היתה הכרות ראשונית עם מרבית חברי הקבוצה.
באופן טבעי נוצר רושם ראשוני ומחשבות על איך יהיה בהמשך.
תוך כדי התוכנית התברר שהמרחק בין הרושם הראשוני לבין מה שהיה בפועל גדול.

שיעור בענווה.
שוב אותו שיעור.
אין לנו מושג.

**

9. 
אחת הבקשות החשובות שהקבוצה ביקשה מעצמה היתה אותנטיות.
אנשים רצו "להתקלף", לשמוע גם על קשיים, ללמוד גם מטעויות.
להימנע משופוני, ומתחרות של "למי יש יותר גדול".
בעיני זה היה אחד המנופים החזקים בתהליך.
מהר מאוד גילינו שלכל אחד ואחת ממשתתפי התוכנית יש איזשהו "עניין" או "עניינים".
אנשים חווים קשיים, נלחמים, מתמודדים עם אתגרים לא פשוטים.
Be kind, for everyone you meet is fighting a hard battle

בקשה נוספת, חשובה לא פחות, היתה קלילות ושמחה.
שהעומק במפגשים לא יהיה כבד או מעיק מדי.
שיהיו גם צחוקים. שיהיה כיף.
וכך היה.

האיזון הזה חשוב.
גם וגם.

ריספקט למורכבות.
ריספקט לאנושיות.

**

10. 
שניים מהדברים שהיו משמעותיים עבורי במפגש הסיום:

לימור שיתפה שאחד הדברים המשמעותיים לה בתוכנית הוא ההתבוננות שהיא החלה לעשות עם עצמה כהרגל קבוע.
סיכום שבועי ב 15-30 דקות: חגיגות על הישגים, הכרות תודה, קשיים, למידות ומחויבות להמשך.

מספר משתתפים ציינו את החיבור שלהם למונח "חיים מלאים". 
לדבריהם, תוך-כדי התוכנית הם הבינו בצורה מעמיקה יותר את המונח הזה.
הבינו, חוו, הפנימו שהחיים הם עסקת חבילה.
ושאנחנו בדרך.

ניסיתי לחשוב למה דווקא שני הדברים הללו נחרטו כמשמעותיים עבורי (היו שיתופים רבים ומרגשים).

אולי מכיוון שהם נוגעים באנושיות שלנו.
בתפיסת המציאות שלנו.
באיזון של גם וגם, שהוא לא נקודתי אלא רחב ומתמשך.

**

11.
אדריאנה, רמי, סער, ענת, חגי, אורי, נעמה, רני, שירי, אסף, לימור, רונית, גילי, לימור, ענת,
15 המופלאות והמופלאים,

תודה על הזכות לעבור אתכם מסע משמעותי, מאתגר, מהנה ומצמיח בחודשים האחרונים.
תודה על הבחירה לקחת חלק בזה, על המחויבות וההתמסרות, על הבחירה בי.
תודה על שיתופים אותנטיים, מרגשים, מצחיקים ומעוררי השראה.
תודה על הנוכחות שלכם בחיי בחודשים האחרונים.

**

12.
בשנים עשר השבועות האחרונים, מספר שעות בכל מוצאי שבת הוקדשו לבניית המפגש של יום ראשון.
לשמחתי, מחר יש לי "חופש".
אני לוקח לעצמי תקופה קצרה למנוחה.

כנראה שבשבועות הקרובים אשלח הזמנה לשתי תוכניות חדשות:

א. תקשורת מקרבת למנהלים – המעוניינים להטמיע תקשורת מקרבת בארגונים ובצוותים שלהם.

ב. קבוצת מסע לחיים מלאים – המבוססת על 13 הכוונונים הפנימיים לדרך

שתי התוכניות תשלבנה תהליכי למידה ועשייה אישיים במסגרת קבוצתית.

אם יש לכם עניין באחת התוכניות הללו (או בשתיהן), אתם מוזמנים להשאיר את פרטיכם בטופס הבא

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

ריי – יאמה – יאסמה – ריי

ריי – קידה

"הקראטה מתחיל ומסתיים בקידה.
גם פגישה טיפולית או חינוכית מתחילה בקידה.
הקידה היא הדדית.
ללא הבדלי דרגה, ותק ומקצוע.
הקידה היא אמירה ברורה: אני מכבד אותך.
שנינו מכבדים את הדרך בה אנו הולכים במפגש הזה.
לפעמים בטיפול אני קורא לזה 'מסע משותף'.
לתפקידי יש חשיבות כמדריך, כמורה או כמטפל, 
גם בקראטה וגם בטיפול או חינוך.
אך בשום פנים אין זה אומר כי ערכי רב יותר,
או שאני ראוי לכבוד מיוחד.
תמיד חשתי, ועד היום אני רוכש כבוד רב למוריי ולמדריכיי,
כבוד זה נובע מתוך יכולתם הענווה לעשות ריי לכיווני,
בעוד אני עושה זאת לכיוונם,
גם כילד אשר אינו יודע דבר ברזי הדרך.

הקידה היא גם הצהרה על אחווה ושותפות.
ללא קידה יהיה קשה לנוע על הדרך,
נצטרך להגיע לשלב בו נצליח לעשות ריי מהלב.

משימה קשה היא לעשות ריי לאחר הנתפס כפוגע בי, מסוכן, לא רואה אותי.
זה יכול להיות עם מטופל במפגש פרטני, זוגי או קבוצתי,
או תלמיד בכיתה התוקף אותי, מאיים עלי, מסכן ומשפיל אותי.
האחר הופך לאויב, ואני מתגונן ותוקף.
אך היכולת לעשות ריי במצבים קשים אלו היא האמנות שיש לשאוף אליה.
פעמים רבות בעבודתי עם מטופלים מבוגרים, ילדים או נערים הפוגעים בסביבתם ומנסים אף לפגוע בי, 
הרגע בו הצלחתי לחייך אליהם בנינוחות, 
מתוך כבוד וחמלה וללא כל פחד,
היה רגע השינוי בקשר בינינו ותחילת השינוי במצבם."

**
יאמה (yah-me)

"יאמה זו הפקודה להפסקת הקרב או התרגול.
ביאמה עוצרים את התרגול וחוזרים לעמדת המוצא.
אך שומרים על הריכוז באחר ובסיטואציה.
המבט נשאר ממוקד, התחושה עדיין ערנית ופתוחה.
לא פעם, ממצב זה, הקרב יכול להיפתח שוב בהפתעה.
הקרב הסתיים אך עוד לא נגמר כלום.
השעה הסתיימה.
אך הכול עוד בהתהוות.
קורה ויכול לקרות.
יכולה לבוא עוד התפרקות.
עוד ניסיון למגע.
זהו זמן רגיש.
כמו בנחיתת מטוס.
המטפל מאמץ השתהות מרוכזת בסיום הטיפול.
לפני שעוברים הלאה, בוחנים, מתבוננים, נושמים.
המבט פונה אל המטופל ופנימה,
אנו מביטים בעיניים,
שומרים על מרחק נכון,
נושמים, נרגעים."

**
יאסמה (yasume)

"פקודת סיום הקרב או הקאטה (או כל תרגול אחר).
יאסמה יבוא לאחר היאמה.
ואז באמת נגמר.
זה הזמן לחזור למרחב המציאות.
אין קרב.
אין טיפול.
המטופל מפנה את הגב ביוצאו מהחדר.
היריב מתרחק, לקרב הבא או למנוחה, 
הקשר ניתק נכון לעכשיו.
הוא אוסף את עצמו וחוזר לחייו.
עליי לשחרר אותו, לעבור הלאה.
החוויה והזיכרון קיימים.
יישארו איתנו.
גם מה שלמדנו במפגש ומה שעלינו עוד ללמוד בעקבותיו.
זה זמן לאסוף את עצמנו, לנשום.
כעת עלינו להתפנות, להיות עם עצמינו, עם צרכינו.
עם מה שאנו זקוקים לו כהפוגה.
כמעבר מטיפול ל לא-טיפול,
לפני הכניסה לטיפול הבא.

לא תמיד היאסמה הוא מובן מאליו.
לא תמיד אנו מצליחים להתנתק, לשחרר, 
להרפות מהטיפול הקודם, מהקרב הקודם.
אנו מתקשים לתת לעצמנו לנוח, מתקשים לנשום,
מתקשים להיות באמת עם המטופל הבא."

**
ריי – סיום

"כמו שמתחילים בריי, כך גם מסיימים בריי.
אנו מכבדים ומעריכים זה את זה על ההסכמה להיות במפגש המשותף.
זה מתרחש בקרב כאשר אנו מתאמנים, וזה מתרחש בחדר הטיפול.
לא מובן מאליו שאחר יהיה מוכן להשקיע את כל כוחותיו בקרב איתי.
לאמן ולחזק אותי.
להתאמן איתי.
להאמין בערך המפגש איתי, למרות ההבדלים הקיימים בינינו.
לא מובן מאליו שהמטופל יבחר להיחשף, ולהילחם באויביו כאן ואיתי.
אני מודה לו על האמון.
על אומץ הלב שלו.
על נכונותו להילחם ולתת לי להילחם לצידו, יחד איתו."

**
כל הציטוטים מתוך הספר "בודותרפיה" שנכתב על ידי גבו וייס.
גבו וייס הוא פסיכותרפיסט ומטפל זוגי והוא גם מאמן קראטה מסורתי.

בשונה מגבו וייס, עולם התוכן והלקוחות שלי הוא ארגונים, צוותים ומנהלים.
המרחבים שבהם אני פוגש אנשים אינם קליניקה או מזרן האימונים, 
אלא חדרי ישיבות, בתי קפה, וידאו וטלפון.

ועדיין, מפגש אנושי הוא מפגש אנושי.

במקרה שלי, ההנחיות ל"ריי-קידה", "יאמה", "יאסמה" ו"ריי-סיום" לא יוכרזו ע"י מאמן או שופט.
הן ייגזרו מלוח הזמנים ויושפעו מההנחיות הפנימיות שאתן לעצמי.
דקה לפני תחילת או סיום פגישה עם לקוח.
רגע לפני תחילת או סיום שיחה עם עובד.

ריי-קידה: התכווננות.

[…מפגש…]

יאמה: עצירה והתבוננות.
יאסמה: סגירה והתנתקות.
ריי-סיום: הכרת תודה. מעבר הלאה…

**
יום המחלקה שקיימנו אתמול סימן את פתיחת 2020.
בשתיים מתוך חמש הדקות שלי בחרתי להתמקד בנושא של תרבות ארגונית המבוססת על ערך-הדדי-גבוה (High Mutual Value).
זו לא סיסמא שיווקית.
זו התכווננות לשותפות עם כל אחד מ-180 עובדי הארגון.

בדומה למילים של גבו וייס,
אנו מכבדים ומעריכים זה את זה על ההסכמה להיות במפגש המשותף.
זה מתרחש בפגישות העסקיות, בעבודה על פרויקטים, בקשיים ובחגיגות.
לא מובן מאליו שאחר יהיה מוכן להשקיע את זמנו ואת האנרגיה שלו במסע איתי.
לא מובן מאליו שהאדם שעובד איתי יבחר להיחשף, ולהתמודד עם אתגריו כאן ואיתי.
אני מודה לו על האמון.
על אומץ הלב שלו.
על נכונותו להילחם ולתת לי להילחם לצידו, יחד איתו.

**
כבוד לאדם באשר הוא.
גובה עיניים.
ענווה.
חמלה.
תזכורת שאנו בדרך.
במסע משותף.
התכווננות ל win-win אמיתי.
נוכחות עם האדם שאנו פוגשים כרגע.
ועם עצמנו.
מוכנות להתמודדות עם אתגר.
ועם חוסר וודאות.
היכולת לעצור כשמגיע הזמן.
לסגור.
להודות.
לאדם. לשיעור.
להתנתק.
לעבור הלאה…

**
תודה לגבו וייס על הספר הנפלא הזה.
תודה לספרייה העירונית בכפר סבא שבזכותה נפגשנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לפחות שני סוגים של אומץ

"לפחות שני סוגים של אומץ נדרשים בהזדקנות ובמחלה.

הסוג הראשון הוא להתייצב בפני עצם היותך בן תמותה – 
האומץ לגלות את האמת ולדעת ממה לפחד ולמה לקוות.
האומץ הזה קשה לכשעצמו.

אבל קשה עוד יותר הוא הסוג השני של אומץ – 
האומץ לפעול על פי האמת שאנו מגלים.

הבעיה היא שהמהלך החכם הוא פעמים רבות לא ברור.
זמן רב חשבתי שהסיבה לכך היא פשוט אי-הוודאות.
כשקשה לדעת מה יקרה, קשה לדעת מה לעשות.
אבל האתגר, נוכחתי לדעת, הוא בסיסי יותר מזה.
אדם צריך לחשוב מה חשוב יותר, פחדיו או תקוותיו."

~ מתוך "להיות בן תמותה" מאת אטול גוואנדה

**
שני הסוגים של האומץ נדרשים לא רק בהזדקנות ובמחלה.

פגשתי השבוע כמה וכמה אנשים שמתמודדים עם דברים.
אתגרים משפחתיים, עסקיים, בריאותיים, …
עניינים מורכבים.

הם עושים את זה במקביל ל"חיים הרגילים".
במקביל לתפקידים שהם ממלאים, לעבודות שהם עושים.
לא תמיד אפשר לראות את זה עליהם.

Be Kind, for everyone you meet is fighting a hard battle

**
זה לא רק האומץ לגלות את האמת ולפעול על פי מה שאתה מגלה.

זה גם אומץ להחזיק מעמד.
אומץ לקבל החלטה.
אומץ לחכות עם החלטה.
אומץ לפעול בהתאם להחלטה.
אומץ לפתוח את הלב. 
אומץ לומר משהו חשוב.
אומץ לתת לזה צ'אנס, גם כשלא בטוח שזה יצליח.
אומץ להמשיך, להילחם, להישאר.
אומץ להפסיק, לעצור, לעבור.

**
את "חיים של אנשים" כתבתי לפני מספר שנים.
נתקלתי בזה שוב השבוע במהלך קיבוץ פוסטים נבחרים לספר שאני עובד עליו.

חיים של אנשים

"אנחנו חיים עם אנשים.
אנחנו הורים של אנשים, ילדים של אנשים, אחים ואחיות של אנשים.
אנחנו בני ובנות זוג של אנשים.
אנחנו עובדים עם אנשים.
אנשים שיש להם הורים, בני ובנות זוג, ילדים, אחיות ואחים.
אנחנו נוגעים באנשים. בחיים של אנשים. כל יום.
אנחנו משפיעים על אנשים. ישירות ובעקיפין. כל הזמן.
אנשים שכועסים ופוחדים.
אנשים ששמחים ועצובים.
אנשים שאוהבים ושונאים.
אנשים בעלי ביטחון עצמי גבוה או נמוך.
אנשים בעלי דימוי עצמי כזה או אחר.
אנשים שמתמודדים עם אתגרים.
אנשים שחווים קשיים.
אנשים שעוברים שינויים.
אנשים שחוגגים ניצחונות ומשיגים הישגים.
אנשים שמתאבלים וכואבים.
אנשים שפוגעים ונפגעים.
אנשים שגאים בעצמם. אנשים שלא.
אנשים שעושים טעויות. שלפעמים מבקשים סליחה.
אנשים שיש להם אגו. לכולם יש.
אנשים שמאמינים. וכאלה שכבר לא.
אנשים מיואשים. וכאלה שיש להם תקווה.
אנשים שצמאים להערכה, הכרה, כבוד, אהבה ומגע.
אנשים שרוצים שיראו אותם, ישמעו אותם ויבינו אותם.
אנשים שיש להם קול. קול שלפעמים נשמע ולפעמים לא.
אנשים שחווים בלבול. או בהירות.
אנשים שרוצים יותר או פחות.
אנשים שרואים חצי כוס מלאה או חצי כוס ריקה.
אנשים שעדיין מנסים וכאלו שכבר לא.
אנשים עם ירושות. ירושות מודעות וירושות לא מודעות.
אנשים עם אמונות. עם מגבלות. עם יכולות. עם זיכרונות. עם הרגלים.
אנחנו עובדים עם אנשים.
אנחנו חיים עם אנשים.
אנחנו אנשים.
אנשים חיים.
אנשים שחיים חיים מלאים."


**
אני סוגר שבוע מלא ואינטנסיבי עם תחושת ריספקט עמוקה.
ריספקט לאנשים שאני פוגש, למורכבות ולאתגרים שאנשים מתמודדים עמם.
אני לא בטוח איך בדיוק לתרגם את "ריספקט" לעברית.

עבורי זה משהו המשלב כבוד, הערכה, חמלה והכרת תודה.
למה שאנשים עוברים וחווים…
במסע המשותף הזה של כולנו כאן…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

חוסר אונים וחוסר וודאות

קייטי, החתולה שאימצנו לפני כשנה וחצי חזרה הביתה בערב שני האחרון מדממת וצולעת,
אחר שוטטות בת מספר שעות בשכונה.

מעבר לאוזן החתוכה ולפצעים ברגל ובזנב,
היא חזרה עם שביל מתפתל, חשוף ונטול שיער על גבה.

היה משהו מטלטל במראה הזה.
המחשבה הראשונית היתה שמישהו התעלל בה.
כולנו היינו נסערים.

קייטי נכנסה הביתה,
צלעה לה לכיוון המרתף והלכה לנוח.

מטיך נהאת האן למדתי את הדבר הבא:

"כאשר חיות ביער פצועות, הן נחות.
הן תרות אחר מקום שקט מאוד ופשוט שוהות שם מבלי לזוז במשך ימים רבים.
הן יודעות שזו הדרך הטובה ביותר עבור הגוף שלהן להירפא.
במהלך הזמן הזה הן יכולות אפילו להימנע מאכילה ומשתיה.
החוכמה של עצירה וריפוי עדיין חיה אצל בעלי החיים, 
אבל אנחנו בני האדם איבדנו את היכולת לנוח."

~ מתוך "איך להירגע" / טיך נהאת האן (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)

**
במחשבה שניה לא בטוח שזו התעללות.

הפציעות באוזן וברגל יכולות להיות תוצר של קרב רחוב.
אבל איך מסבירים את השביל נטול השיער על הגב…?
העור החשוף היה ללא סימני כוויה או גילוח.
לא נראה שזה כואב או מפריע לה כשנוגעים במקום החשוף.

שני וטרינרים שונים שראו תמונות וסרטונים של קייטי לא בטוחים שזו התעללות,
אך מתקשים לספק הסבר אחר.

**
מה קורה כאן…?

בניסיון להבין "מה הסיפור" העלינו מספר תמונות של קייטי לקבוצת "חתולים ונהנים" בפייסבוק,
וביקשנו עזרה מחוכמת ההמונים: 
האם מישהו נתקל בתופעות דומות ויכול לסייע ביצירת בהירות?

קיבלנו מאות תגובות.

הרוב המכריע היו באחד מהסגנונות הבאים:
– שיפוטיות כלפינו על שאנו מאפשרים לחתולה שלנו להסתובב מחוץ לבית.
– שיפוטיות כלפי חלאות האדם שמסתובבים ביננו ומתעללים בבעלי חיים.
– שיפוטיות על כך שלא לקחנו את קייטי לוטרינר במהירות הנחוצה ושאנו מזניחים את הטיפול בה.
– אזהרה לא להתקרב לקייטי מחשש למחלת עור כלשהי שאנו עלולים להידבק בה.
– השערות שונות ומשונות לגבי מה יכול להסביר את הסיפור.

"חוכמת ההמונים" היא לא תמיד חוכמה.
לפעמים היא לא יותר מאוסף הפחדים, השיפוטים והכעסים המושלכים לעברנו.

זוג חברים שלי עובר תהליך שינוי משמעותי עכשיו.
אנשים שנחשפים לכך, "שופכים" עליהם את אוסף הפחדים, השיפוטים והאמונות שלהם,
המתעוררים בהם כשהם שומעים על תהליך השינוי.

**
כשקייטי חוזרת פצועה הביתה, זה הרבה מעבר לקייטי.

מהר מאוד זה הופך להיות הסיפור שלנו.
לצד מה שהיא עוברת, יש את מה שאנחנו עוברים.
חלק גדול מהעניין הוא לא רק הטיפול בה והנוכחות איתה,
אלא גם הטיפול בנו והנוכחות עם עצמנו.
עם מה שכל זה מעורר בנו.

**
יום-יומיים אחרי, קייטי מתאוששת.
הצליעה נעלמת בהדרגה.

היא מבקשת לצאת שוב החוצה.
מצב הרוח שלה טוב, רגיל.

יכול להיות שקייטי הסתובבה בשכונה ועברה התעללות.
יכול להיות שלא.

בשלב זה איננו יודעים.
ואולי לא נדע.

ארבעה ימים אחרי, קייטי מרגישה הרבה יותר טוב וחזרה לתפקוד כמעט מלא.
לנו עדיין אין לנו מושג…

**
קשה לקבל את המצב הזה:
את חוסר הוודאות לגבי מה שאירע,
ואת חוסר האונים לגבי מה שעלות לקרות.

הסיפור של קייטי הוא רק דוגמא.

חוסר האונים וחוסר הוודאות נוכחים גם במקומות נוספים בחיינו:
עם אנשים שחשובים לנו, בעבודות שלנו, בענייני בריאות ועוד.

אנחנו לא תמיד יכולים להסביר כל מה שקרה אתמול,
והאמת היא שאין לנו וודאות מה יקרה מחר.

יש לנו השפעה רבה על היבטים שונים של חיינו,
אך השליטה שלנו מוגבלת.

לארעיות ולאקראיות יש משקל גדול.
אולי גדול יותר ממה שהיינו רוצים.

**
במהלך השנים האחרונות כתבתי מעל 2000 פוסטים בבלוגים שלי.

"לנהל עובד שאיננו" הוא הפוסט שנוגע בי ומשפיע עלי יותר מכל פוסט אחר.

יש משהו ברעיון האקראיות שיכול להרתיע ולשתק.
עבורי יש בו תזכורת חשובה ומעוררת:

איך אני בוחר לחיות היום,
במה אני בוחר להתמקד,
עם מי אני בוחר להיות, 
ומה אני בוחר לעשות,
כשאני מבין שהכול זמני,
שיש לי השפעה גדולה,
ושאין לי שליטה…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter