סוגר שנתיים

סוגר שנתיים.
שנתיים של כתיבה יומית.
726 פוסטים בדיוק.
בא' תשרי תשע"ו, 14/9/2015, בחרתי לעצמי אתגר.
התחייבתי לשנה שלמה של כתיבה.
יום יום.
יום יום.
בלי סיפורים. בלי תירוצים. בלי הנחות.
גם בחגים, חופשות ושבתות.
תוך כדי תנועה גיליתי שזו שנה מעוברת.
הרווחתי עוד חודש.

**
כשעינת סיפרה לידיד שלה על האתגר הזה,
הוא שאל אותה "למה לעזאזל הוא עושה את זה לעצמו?"
ארבע סיבות:
1. כי זה מדליק אותי.
2. כי אני לא בטוח שאני יכול.
3. כי חשוב לי להשתחרר יותר וכשכותבים יום-יום יש פחות זמן לעריכה, לליטוש ולביקורת.
4. כי זאת נראית לי אחלה דרך לחדד מודעות ולהגביר קשב פנימה.

**
נתתי לעצמי חופש לכתוב על כל נושא שמתחשק לי, בלי להתחייב לתחום כזה או אחר.
הבטחתי לעצמי לכתוב על מה שמעסיק אותי וחי בי, ללא תלות במידת הפופולריות או העניין שהוא יעורר.
סיימתי כל פוסט במילים הבאות: "חיים מלאים. יום יום".

**
בכ"ט אלול תשע"ו, 2/10/2016 , אחרי 385 ימים ו-385 פוסטים יומיים הסתיימה לה השנה.
הפוסט האחרון הוקדש לחגיגה ולהכרת תודה.

בסיומו לא לקחתי על עצמי מחויבות חדשה לשנה נוספת.
במקום זאת, בחרתי לבחור.
לבחור כל יום האם לכתוב או לא.
לא היה לי מושג אם זה ימשיך או לאן זה ילך.

**
בא' תשרי תשע"ז, 3/10/2016 נכתב הפוסט הראשון של השנה הנוכחית.
בשונה מהשנה שקדמה לה, בחרתי לסיים כל פוסט במילים "חיים מלאים. היום."
שחררתי את "יום יום" ונשארתי רק עם "היום".
היום כן.
אין לי מושג מה יהיה מחר.
כשאגיע אבחר.

השנה הראשונה היתה שנה של אתגר ומחויבות.
השנה השניה, היא שנה של בחירה ושל שינוי.

**
הפוסט הזה, פוסט מספר 726, סוגר שנתיים של כתיבה יומית.

תודה לסת' גודין על דוגמא אישית ועל השראה לצאת למסע הזה.
תודה לטכנולוגיה המאפשרת לי לכתוב ולהגיע לאנשים שונים שאת חלקם איני מכיר.
תודה על מכרים ואנשים שפגשתי בזכות ובמהלך המסע הזה.
תודה לקוראים, שותפים, חברים ומשפחה שמגיבים, מפרגנים, מעודדים, משתפים ומעירים.
תודה על שלל ספרים, אירועים ואנשים שנגעו בי ונתנו לי המון חומרים וחיים.
תודה על לקוחות, על עבודה ועל הכנסה שנכנסו בזכות הכתיבה היומית.
תודה על הזכות והאפשרות להיות משמעותי, לגעת, להשפיע, לתרום.
תודה על חיבור למעיין יצירתי נובע ומתמשך שמפתיע אותי שוב ושוב ושוב.
תודה על עוד שנה שבה כל זה התאפשר.
כל-כך לא מובן מאליו…

שתהיה שנה טובה ומבורכת.
שנה של חיים מלאים.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כל אחד עושה תמיד את הכי טוב שהוא יכול

כל אחד עושה תמיד
את הכי טוב שהוא יכול
באותו רגע.

עם המשאבים העומדים לרשותו.
עם מכלול הרגשות החיים בו.
עם מה שמעודד אותו ומה שבולם אותו.
עם המוטיבציה שלו שדוחפת אותו.
עם המחשבות והאמונות שלו.
עם החוויות שהוא חווה והחינוך שהוא קיבל.
עם ניסיון החיים המצטבר שלו.
עם היכולות והמיומנויות שלו.
עם האנרגיה וכוח הרצון שלו.
עם סדרי העדיפויות ועם התכניות שלו.
עם האנשים שמקיפים אותו ועם מערכות היחסים שלו.

**
כל אחד עושה תמיד
את הכי טוב שהוא יכול
באותו רגע.
תמיד.

ולנו אין מושג.
אנחנו חושבים שאנחנו יודעים, ואנחנו לא.
אנחנו שופטים אותו, מבקרים אותו או משבחים אותו.
אנחנו בטוחים שהיינו פועלים אחרת במקומו.
שהיינו מצליחים יותר.
או לפחות משתדלים יותר.
יש לנו דעה ואין לנו מושג.

**
כל אחד עושה תמיד
את הכי טוב שהוא יכול
באותו רגע.
תמיד.

יש לנו ברירה.
אנחנו יכולים להתמקד בעניינים שלנו
ולהפסיק להתעסק בעניינים של אחרים.
אנחנו יכולים להמשיך לעשות את הכי טוב שלנו
ולהפסיק לנהל את העולם, או להתווכח איתו.

**
כל אחד עושה תמיד
את הכי טוב שהוא יכול
באותו רגע.
תמיד.

גם אנחנו.
אבל רק ב100% מהמקרים.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הפגישה הקרובה שלנו

הפגישה* הקרובה שלנו היא בסך הכול עוד פגישה.
היו מאות לפניה ויהיו מאות אחריה.
בפרספקטיבה רחבה זו רק נקודה זעירה במרחב ובזמן
בעלת השפעה אפסית עד זניחה עלינו, על הארגון, על העולם.
או שלא…

**
הפגישה* הקרובה שלנו היא לא סתם עוד פגישה.
היא מסוג הפגישות שיכולות לשנות הכול. או המון.
כזו שהחיים לפניה והחיים אחריה אולי לא יהיו אותו דבר.
הזדמנות שלא מגיעה בכל יום ושלא כדאי לפספס.
או שלא…

**
שני סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.

במקום להיות במקום.
במקום לעשות את העבודה.
במקום לחגוג, לכאוב, ללמוד… ולהמשיך הלאה…

חיים מלאים. היום.

* פגישה / שיחה / פרויקט / מבחן / תפקיד / ראיון / אירוע …

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

להקשיב לשתיקות

להקשיב לשתיקות

"הדבר הכי חשוב בתקשורת הוא לשמוע את מה שלא נאמר” / ~ פיטר דרוקר

**
– מה אתה לא אומר כשאתה אומר את מה שאתה אומר…?
– על מה אנחנו לא מדברים כשאנחנו מדברים…?
– מה אומרת זו ששותקת…?

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

איך לגדל עובדים?

איך לגדל עובדים עצלנים ובעלי ראש קטן בארבעה צעדים?

1. תן להם אחריות כלשהי.
2. בדוק אותם לפרטי פרטים, עם או בלי ידיעתם.
3. מצא משהו לא בסדר במה שהם עושים (קטן ככל שיהיה).
4. תן להם קצת פחות אחריות (שהרי אי אפשר לסמוך עליהם).

וחוזר חלילה…

**
איך לגדל עובדים חסרי יוזמה בשלושה צעדים?

1. בקשי מהם לבוא עם הצעה למשהו.
2. מצאי ליקויים בהצעה שלהם (קטנים ככל שיהיו).
3. העלי הצעה "יותר טובה" משלך ובקשי מהם ליישם אותה.

וחוזר חלילה…

**
איך לגדל עובדים חסרי מוטיבציה בשני צעדים?

1. התעלם או התייחס כמובן מאליו לכל דבר שהם עושים שעומד בציפיות או עולה עליהן.
2. הער להם על כל דבר (קטן ככל שיהיה) שאינו עומד בציפיות.

וחוזר חלילה…

**
100% הצלחה מובטחת.
שיטה מוכחת, אחריות מלאה לתוצאות.
מתאים לעובדים ולמנהלים בכל דרג שהוא.
עובד גם על בני/בנות זוג, ילדים, תלמידים וחברים.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

התמונה

"זאת התמונה הממוסגרת היחידה בחדר העבודה שלי.
היא צולמה על ידי צלם של סוכנות הידיעות Associated Press במאלי שבאפריקה בשנת 1984.
באותה תקופה התחלתי את הקריירה שלי כמאמן ועבדתי בהתנדבות עם ריצ'רד שוברט, מנכ"ל הצלב האדום האמריקאי.

אפריקה שמדרום לסהרה היתה נתונה בבצורת קשה.
מאות אלפי בני אדם חיו על סף רעב.
ריצ'רד ביקש ממני להצטרף לשמונה אמריקאים אחרים למשלחת מחקר במאלי.
המסע שלנו סוקר במשך שבוע על ידי מחלקת החדשות של רשת NBC.

בתמונה רואים אותי בגיל שלושים וחמש,
כורע ברך ליד עובדת הצלב האדום במדבר סהרה.
מאחורי עומדים בתור ילדים בני שנתיים עד שש-עשרה.

אספקת המזון במאלי היתה מוגבלת ביותר,
ולכן הצלב האדום הנהיג מיון שלפיו חולק מעט המזון הקיים לילדים בני שנתיים עד שש-עשרה
בהתבסס על ההנחה המחרידה שילדים בני פחות משנתיים ממילא ימותו כמעט לבטח,
ואילו לאלה שעברו את גיל שש-עשרה יש סיכוי לשרוד בכוחות עצמם.

שתי נשים מן הצלב האדום מדדו את היקף זרועותיהם של הילדים כדי לקבוע מי יאכל ומי לא.
אם זרועותיהם היו עבות מדי, הם היו "לא מספיק רעבים" ולא קיבלו מזון.
אם זרועותיהם היו יותר מדי דקות, כבר לא היה אפשר להציל אותם, וגם במקרה זה הם לא קיבלו מזון.
אם זרועותיהם היו בתחום הביניים הם קיבלו מנה קטנה מאספקת המזון המוגבלת.

רק אדם עם הפרעת אישיות היה נשאר אדיש לחוויה כזאת.
אבל כשחזרתי הביתה לחיי "הרגילים", היה סיכוי טוב שהזיכרון,
עם כל כמה שהוא מטריד, יאבד עם הזמן מעוצמתו.
זה מה שהיה קורה אלמלא היה לי התצלום.

התמונה פועלת עלי כטריגר להכרת תודה,
כאילו מי שהייתי בשנת 1984 משמש לי כיום כמאמן.
המסר שלה עבורי פשוט:

'עליך להכיר תודה על מה שיש לך.
גם נוכח אכזבות וחוויות שנראות לך מכעיסות,
אל תבכה ואל תתלונן,
אל תתרתח, ואל תשתלח באדם אחר כדי לתבוע את מה שמגיע לך.
אתה לא טוב יותר מהילדים האפריקאים האלה.
גורלם הנורא והטרגי, שלא היו ראויים לו, יכול היה להיות גורלך.
לעולם אל תשכח את היום הזה.' "

~ מתוך הספר "טריגרים" מאת מרשל גולדסמית

**
בעוד מספר ימים נחגוג את ראש השנה.

תמיד יש משהו.
תמיד יש משהו שחסר.
תמיד יש משהו לא בסדר.
תמיד יש משהו שאינו מושלם.
תמיד יש משהו שעוד לא עשינו.
תמיד יש משהו לכעוס עליו או לחשוש ממנו.
תמיד יש מישהו שמצבו טוב משלנו.
תמיד יש מישהו שמרוויח יותר.

או שלא…
עניין של נקודת מבט.
עניין של בחירה.

התמונה של מרשל גולדסמית לא מחדשת כלום.
היא רק מזכירה שוב את מה שחשוב.

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הדבר האמיתי

לקחת נשימה.
לפתוח דלת.
להיכנס פנימה.
עם החשש.
עם חוסר הוודאות.

לנשום…

לגעת בנקודות.
בדיוק שם.
לא ליד.
לא מסביב.
בלי לברוח.
בלי למשוך זמן.
בלי להעמיד פנים.
בלי לשחק משחקים.

לנשום…

לבוא בטוב.
להחזיק כוונה.
להקשיב בפתיחות.
בלי לתקוף.
בלי להתגונן.
לשים לב למה שעולה.
גם כשמכעיס.
גם כשקשה.
גם כשכואב.

לנשום….

לבוא בטוב.
להחזיק כוונה.
לדבר את האמת שלך.
באומץ.
ברגישות.
באחריות.

לנשום…

לתת כבוד.
לעצמך.
לאחרים.
למצב.
למורכבות.
להתמודדות.

לנשום…

לזכור מי אנחנו.
לזכור למה אנחנו כאן.
לזכור מה באמת חשוב.

לעצור כשמגיע הזמן.
עד כאן להפעם.
להתראות בינתיים.
נמשיך בקרוב…

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter