שבעת ההרגלים

באפריל 2013 כתבתי את הפוסט "5 ספרים ששינו את חיי". 
כל אחד מהספרים הללו היה משמעותי מאוד עבורי, 
הניע והאיץ תהליכים שעברתי,
השפיע רבות עלי ועל חיי.

**
בחרתי לקרוא לפוסט "5 ספרים… " ולא "5 הספרים…",
כיון שהיו הרבה יותר מ-5 ספרים. 
איני בטוח שאצליח לבחור את 5 הספרים גם אם אנסה.

ועם זאת, לצד הקושי לבחור את חמשת הספרים,
יש ספר אחד, שבפרספקטיבה של 25 שנים, 
השפיע עלי יותר מספרים אחרים.

**
הפעם הראשונה שקראתי את "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד"
היתה בסמוך לשחרורי מהצבא, עם תחילת לימודיי בטכניון.
איני זוכר מי "הפגיש" בינינו ואני די בטוח שלא קיבלתי עליו המלצה ממישהו.
"בלעתי" אותו בשלוק אחד.

מאז חזרתי אליו שוב ושוב ושוב לאורך השנים בקריאה ובהאזנה.
נחשפתי לספרים נוספים של סטיבן קובי, למאמרים שלו ולראיונות אתו.

**
בכל סדנת משתחררים שאני מנחה, "שבעת ההרגלים" הוא ההמלצה הראשונה והראשית שלי.
את הספר הזה נתתי כמתנה לאנשים שונים, כנראה יותר מכל מתנה אחרת.
את הספר הזה קניתי לעצמי יותר מכל ספר אחר, כיון שכל עותק שהיה לי ניתן או הושאל מתישהו.

בתקופה מסוימת נתתי עותק של הספר לעובדים חדשים שגייסתי, 
עם בקשה לקרוא את הפרק הראשון בשבוע הראשון שלהם בעבודה,
כך שנוכל לשוחח עליו כבר בשיחתנו הראשונה או השניה.

**
בדומה למפגש משמעותי עם אדם, גם מפגש משמעותי עם ספר,
מושפע במידה רבה לא רק מהאדם (או הספר),
אלא גם מהמצב המסוים שאותו אנו חווים,
ומהשלב בחיים שבו אנו נמצאים.

די מדהים איך ספר אחד ממשיך להיות כל-כך חי ודינמי,
רלוונטי, משמעותי ומדויק במשך שניים וחצי עשורים.

"שבעת ההרגלים" מהווה עבורי מפת דרכים לחיים.
מפה המשלבת תפיסת עולם וכלים מעשיים יומיומיים.

במהלך ריצת ערב השבוע עלה בי חשק לפתוח קבוצת לימוד ועשייה ברוח שבעת ההרגלים.
מספר מצומצם של אנשים, שייפגשו בתדירות קבועה למשך מספר חודשים,
מתוך כוונה להעמיק למידה, לפתח מודעות, לתרגל וליישם.
אין לי פרטים נוספים כרגע.
אם משהו בקבוצה כזו מושך אתכם, אתם מוזמנים לשלוח לי כמה מילים במייל חוזר. 

**
משהו לקינוח:

באחד הראיונות עם סטיבן קובי הוא אמר משהו בסגנון 
(אני זוכר את הרעיון המרכזי וכנראה שאיני מדייק במילים):

"יש בעולם שני סוגים של ספרים.
ספרים הנכתבים בכדי לשרת את הסופרים שכותבים אותם,
וספרים הנכתבים בכדי לשרת את הקוראים שקוראים אותם.
כשאתה קורא ספר מסוים, אתה מרגיש בתוכך מאיזה סוג הוא."

וואוו !

אני מרשה לעצמי להוסיף:
לא רק ספרים.
גם סרטים.
ופוסטים.
ושירים.
ועבודות.
ועסקים.

וגם, משהו לבדיקה פנימית:
כשאת/ה עושה את מה שאת/ה עושה עכשיו,
(כתיבת פוסט או ספר, הקמת עסק, שירות ללקוח וכו'),
האם זה נעשה מתוך כוונה מרכזית לשרת אותך או לשרת אותו..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

סיפור אגדה וחוק טבע

"צ'יף רומן-נוז משבט השאיין וכל אנשיו האמינו שהוא בן אלמוות. הוא והם צדקו בכל יום מימי חייו, פרט לאחד."
~ הסופר ריצ'ארד האייט (ציטוט מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד)
 
**
"כדורגל הוא משחק פשוט: 22 גברים רודפים אחרי כדור במשך 90 דקות, ובסוף הגרמנים מנצחים."
~ גארי ליניקר, חלוץ נבחרת אנגליה, לאחר ההפסד למערב גרמניה במונדיאל 1990
 
**
אנחנו נמשכים לסיפורים על גיבורי-על, קוסמים ובני אלמוות.
לווינרים שתמיד, אבל תמיד, מנצחים.
 
זה פשוט לא נכון.
כולנו בני אדם.
בני תמותה.
אף אחד אינו מעל לחוקי הטבע.
בטבע הכול משתנה.
שום דבר ואף אחד לא נשאר כפי שהוא.
כל מה שעולה, ירד מתישהו.
כל מנצח, יפסיד או יפרוש מתישהו.
 
גם נבחרת מערב גרמניה.
גם ברצלונה.
גם ראש ממשלה כזה או אחר.
 
חיים מלאים. היום.
Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לולאות של אגו

משהו שנוכח כרגע:
השעה 17:02.
חשוב לי לשלוח את הפוסט הזה לפני כניסת השבת.
הוא כבר 90% מוכן, אבל משהו עדיין חסר…
אני לא בטוח מה בדיוק וזה מעכב אותי.
בחצי השעה האחרונה אני מתבחבש עם זה.
לא בטוח שזה מתקדם ואני מתחיל לאבד סבלנות.

כמו ב"מאסטר-שף", 
משהו בי רוצה להתגבר על העיכוב, לצאת מהתקיעות…
ומשהו נוסף בי רוצה להגיע לפוסט שמרגיש מדויק ומשמעותי…

הרגע הזה הוא דוגמא להרבה רגעים אחרים:
בחלקים ניכרים של חיינו אנו מחכים שמשהו יעבור או מצפים שמשהו יגיע.

**
מתי זה כבר יעבור… ???
מתי הכאב ייעלם,
השיעור יסתיים,
המבחנים ייגמרו,
המשכנתא תיסגר,
החורף/הקיץ יחלוף,
הלחץ ירד,
לחץ הדם ירד,
המחלה תעבור,
הפקק ישתחרר…???

**
מתי זה כבר יגיע…??
מתי נקבל את התואר,
נקבל החלטה,
נתחתן, נקנה דירה,
נזכה למספיק שעות שינה,
יגיע סוף השבוע/הסתיו/האביב,
נעלה בדרגה,
ניכנס להריון,
נצא לחופשה,
נצא לפנסיה,
נעלה לאוויר עם הפרויקט,
נגיע כבר ליעד…???

**
בחלקים ניכרים של חיינו אנו מחכים שמשהו יעבור או מצפים שמשהו יגיע.

לחכות שמשהו יעבור זה לדחות את מה שכאן ועכשיו.
לצפות שמשהו יגיע זה להשתוקק למשהו שאינו כאן ועכשיו.

שני מצבי אי-קבלה: דחיית ההווה או השתוקקות לעתיד.
בשני המצבים, מה שכאן ועכשיו לא מספיק טוב.

אנחנו לא רוצים את מה שיש לנו או רוצים את מה שאין לנו.

הלולאות הללו אינן מסתיימות לעולם:
תמיד יש משהו קיים שאנו רוצים שייעלם או משהו חסר שאנו כמהים להשיג.

**
אקהרט טולה כותב על כך נפלא בספרו "ארץ חדשה":

"האגו מטפל ברגע ההווה בשלוש דרכים: כאמצעי להשגת מטרה, כמכשול או כאויב."

"בשביל האגו רגע ההווה הוא רק אמצעי להשגת מטרה.
הוא לוקח אתכם לרגע עתידי כלשהו שנראה חשוב מאוד,
אף שהעתיד לעולם אינו מגיע אלא כרגע ההווה, ולכן הוא לעולם אינו יותר ממחשבה בראשכם.
במילים אחרות, לעולם אינכם נמצאים כאן לגמרי, כי אתם תמיד עסוקים בניסיון להגיע למקום אחר."

"כאשר דפוס זה נעשה בולט יותר, וזה שכיח מאוד, רגע ההווה נתפש כמכשול שיש להתגבר עליו.
עקב כך מתעוררים חוסר סבלנות, תסכול ומתח, ובתרבות שלנו אלה המציאות היומיומית והמצב הרגיל של אנשים רבים.
החיים, שהם העכשיו, נתפשים כ'בעיה', ואתם מוצאים את עצמכם בעולם מלא בעיות שיש לפתור את כולן כדי לחוש שמחה, להרגיש סיפוק, או להתחיל לחיות באמת – לפחות כך נדמה לכם.
הבעיה היא שכנגד כל בעיה שנפתרת צצה אחת חדשה.
כל עוד רגע הווה נתפש כמכשול, לא יהיה סוף לבעיות."

"במקרה הגרוע ביותר, וגם זה שכיח מאוד, רגע הווה נתפש כאויב.
כאשר אתם שונאים את מה שאתם עושים; מתלוננים על סביבתכם; מקללים דברים שקורים או שקרו;
כאשר הדיאלוג הפנימי שלכם מורכב מ'אני חייב לעשות או לא לעשות' – 
אתם מתווכחים עם מה שהווה, מתווכחים עם הדבר שקיים ממילא.
אתם הופכים את החיים לאויב, והחיים אומרים: 'אתם רוצים מלחמה, אז תקבלו מלחמה.'
המציאות החיצונית, שתמיד משקפת לכם את מצבכם הפנימי, נחווית אז כמציאות עוינת."

"חשוב שתשאלו את עצמכם לעתים תכופות: אילו יחסים יש לי עם רגע ההווה?
היו ערניים לתשובה.
האם אני מתייחס לעכשיו רק כאמצעי להשגת מטרה כלשהי? 
האם אני רואה בו מכשול? 
האם אני הופך אותו לאויב?
היות שרגע ההווה הוא כל מה שאי-פעם יהיה לכם, היות שהחיים הם בלתי נפרדים מן העכשיו,
משמעות השאלה היא בעצם: אילו יחסים יש לי עם החיים?"

**
מעניין… אז מה עושים עם זה..?

זהירות מלכודת…

הניסיון להתגבר על מצב מסוים (לדוגמא: להיות בהלך רוח תמידי של דחייה או ציפייה),
כמו גם הניסיון להגיע למצב מסוים (לדוגמא: לקבל את רגע הווה),
הוא דוגמא נוספת ללולאות הדחייה והמשיכה של האגו…

**
ובכל זאת…?

אפשר להתחיל מהתבוננות סקרנית, מהפניית תשומת לב לתחכום ולחמקמקות שבה האגו "מנהל" אותנו:
– עד כמה אני שבע רצון מהמקום ומהמצב שאני נמצא בו כרגע?
– באילו חלקים מזמני אני מנסה להתגבר על משהו או להשיג משהו, ובאילו חלקים אני בנוכחות ובהכרת תודה עם ההווה?
– אם אני בהכרת תודה ובשביעות רצון, כמה זמן זה "מחזיק"?
– אם אני בדחייה או בציפייה, מה "האובייקטים" שמושכים/דוחים אותי ובאיזו מהירות הם מתחלפים עבורי?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כשאנו מאמצים כלב או חתול…

כשאנו מאמצים כלב או חתול, אנו מתחייבים לטיפול יומיומי.
גם כשאין לנו חשק, כשאנו עייפים או כשזה פחות נוח.
גם כשאנו בחו"ל או פחות פנויים לזה.
זה כולל איסוף צואה בשקית.
לא לטפל זו לא אפשרות.

**
כשאנו שותלים או זורעים משהו בגינה שלנו, אנו מחויבים לטיפול מתמשך ומתמיד.
ניכוש, עישוב, השקיה, טיפוח, …
אין לנו ציפייה שהשתיל או הזרע יצמחו מעצמם.
כל שתיל וזרע צריכים את הטיפול שלהם.
המשמעות של אי-טיפול ברורה.
אין סימני שאלה.

**
כשאנחנו רוצים לייצר שינוי, לטפח מיומנות או לגדל יכולת,
בין אם מדובר בבריאות, בקריירה, או במערכות יחסים,
גם כשזה נוגע בנושאים שאנו אומרים (ומאמינים) שהם הכי חשובים בחיינו,
אנחנו "מרשים לעצמנו" לא להתמיד.
אנחנו "מרשים לעצמנו" פעם כן ופעם לא.

**
בדומה לכלב או חתול, אפשר לאמץ הרגל.
בדומה לזרע או שתיל, אפשר לזרוע ולטפח שינוי.

**
רגע לפני שאנחנו מתרצים או מלקים את עצמנו,
רגע לפני שאנו מנסים להבין למה זה קורה ואולי אפילו להסביר את זה,
כדאי לראות את זה.
ולהכיר בכך.

**
(מה זה ה"זה" שכ"כ חשוב לי ושאני מתמיד בו פחות משהייתי רוצה …?)

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

שינוי מבוסס כבוד

"עשה פעולה יומית קטנה אחת, במקום להתפנק בשאלות הגדולות.
כשאנחנו נותנים לעצמנו להתפלש בשאלות הגדולות, איננו מוצאים את התשובות הקטנות.
אנחנו מדברים כאן על מושג של שינוי המבוסס על כבוד –
כבוד למקום שבו אתם נמצאים וכבוד למקום שאליו אתם רוצים להגיע.
איננו מבקשים תנופות שינוי אדירות – למרות שאלו עשויות לבוא –
אלא את מעשה היצירה, המזין את כל הנמצא בהווה: עבודה זו, בית זה, יחסים אלה."

~ מתוך "דרך האמן" / ג'וליה קמרון

**
צעד ועוד צעד.
רגע ועוד רגע.
פעולה ועוד פעולה.
מפגש ועוד מפגש.

עבודה זו…
בית זה…
יחסים אלה…

רק היום.
רק עכשיו.
רק הפעם.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

משפטים על אומץ

"אומץ הוא היכולת לעשות דברים שלהרגשתכם הם קשים, מפחידים או מלאי חוסר ודאות.
הוא אינו נחלתו של קומץ נבחר בלבד.
אומץ הוא זכות מלידה. הוא מצוי בכולנו. והוא מחכה שתגלו אותו.
רגע אחד של אומץ יכול לשנות לכם את היום. 
יום אחד יכול לשנות לכם את החיים.
וחיים של אדם אחד יכולים לשנות את העולם."

**
"אם אתם מחפשים אדם אחד שישנה לכם את החיים הביטו בראי."

**
"זה תמיד הזמן הנכון לעשות את הדבר הנכון" / ~ ד"ר מרטין לותר קינג הבן

**
הייתי צריך
הייתי יכול
הייתי עושה
עשיתי.

**
אני עייפה.
קר מדי.
חם מדי.
יורד גשם.
מאוחר מדי.
יאללה, זזתי.

**
"או שאתם מנהלים את היום או שהיום מנהל אתכם."

**
"תתחילו לפני שאתם מוכנים.
אל תתכוננו, פשוט תתחילו."

**
"כדי להתחיל, תתחילו" / ~ ויליאם וורסוורת

**
"אתם תמצאו
או דרך,
או תירוץ."

**
"מותר לפחד.
כשאנחנו מפחדים, זה אומר שאנחנו עומדים לעשות משהו ממש-ממש אמיץ."

**
"אתה אמיץ יותר מכפי שאתה מאמין,
חזק יותר מכפי שאתה נראה,
וחכם יותר מכפי שאתה חושב."

~ א"א מילן

**
"תמיד יהיה 
מישהו
שלא יבין
את ערככם.

תוודאו
שהמישהו הזה
לא יהיה
אתם."

**
"האוצר שאתם מחפשים נמצא במערה
שאליה אתם מפחדים להיכנס."
~ ג'וזף קמפבל

**
"דברו מהלב,
גם אם
רועד לכם
הקול."

כל הציטוטים הועתקו מספרה של מל רובינס "חוק 5 השניות",
ונכתבו על ידה או על ידי האנשים המצוטטים.

**
מה המשפטים הללו מעוררים בכם…?

השראה? 
התרגשות?
מוטיבציה?
התנגדות?
דחייה?

איזה משפט נוגע בכם במיוחד..?
איזה משפט מעצבן אתכם במיוחד..?

**
בי המשפטים הללו מעוררים גם וגם.
חלק בי חווה התרגשות ומוטיבציה כשהוא קורא אותם,
חלק אחר התנגדות ודחייה.

**
הנה מה שאומר החלק בי שמרגיש התנגדות ודחייה:

קיטש אמריקאי.
פשטנות יתר. 
החיים הרבה יותר מורכבים מזה.
מסוג הקשקושים שמצטלמים יפה ומקבלים הרבה לייקים, אבל לא שווים יותר מדי.

**
השבוע העברתי קורס נוסף בן יומיים.
אחד המודולים ביום הראשון הוא "נתינת וקבלת משוב".
בסיום היום הראשון, היה משהו שרציתי לומר לאחד המשתתפים.
משהו שקשור להתנהלות שלו בקורס.

רציתי ולא רציתי.
רציתי וחששתי.
רציתי, כי האמנתי שזה משהו בעל ערך עבור אותו משתתף ועבור הקורס. גם סמכתי על יכולתו של אותו אדם להקשיב למה שיש לי לומר.
לא רציתי, כי זה לא הכי נעים ליזום שיחה כזו, מה שיש לי לומר לא קריטי, וגם… חששתי שהאדם ייפגע.

בסוף היום הראשון לא אמרתי דבר.
המשכתי לחשוב על זה.
בבוקר היום השני, במהלך הנסיעה לקורס, עדיין חשבתי על זה.
בשנייה אחת של החלטה, התקשרתי.
שיחה ממתינה… 
ניתקתי.

שתי דקות לאחר מכן הוא חזר אלי.
– אני: "יש לי משהו שאני רוצה לומר לך בהמשך לאתמול.
מעניין אותך לשמוע…? אתה פנוי לזה עכשיו…?"
– הוא: "בטח. קדימה…"

בחמש דקות שיתפתי אותו במה שרציתי לומר.
כפי שניחשתי הוא היה קשוב, קיבל את המשוב והעריך את הפתיחות.

– "רוני, אתה מוכן להקשיב למשהו שאני רוצה לשתף בעקבות אתמול…?"
– "בטח…קדימה…"

במספר דקות הוא שיתף אותי בחוויה ובמחשבות שלו מאתמול. לא הייתי מודע לזה.
בזכות השיתוף שלו, הבנתי משהו חשוב ומהותי. 
לא רק עליו, אלא גם על הקורס ועל עצמי.
היום השני של הקורס נראה והרגיש אחרת, בין היתר בזכות השיחה הקצרה שלנו…

**
ההבדל בין להתקשר או לא להתקשר הוא רק שניה אחת.
לפעמים נדרש אומץ להרים טלפון, לתת משוב, לשתף בחוויה.
גם עבור אנשים שעובדים ביחד ומעריכים זה את זה.
גם כשלא מדובר בעניינים של חיים מוות.

יכול להיות שמשפטי ההשראה והשיטות של מל רובינס לא מתאימים לכל המצבים.
הם בטוח מתאימים לחלק מהם.

אומץ = החלטה + פעולה.

**
לקינוח, ציטוט נוסף אחרון מ"חוק ה-5 שניות" של מל רובינס שאהבתי במיוחד:

"החיים מדהימים.
ואז הם נוראיים ממש.
ואז הם שוב מדהימים.
ובין המדהים לנורא
הם רגילים ויומיומיים ושגרתיים.
שאפו עמוק את המדהים,
החזיקו מעמד עד שייגמר הנורא,
והרפו ונשפו ברגיל. 
ככה החיים.
חיים שוברי לב ומרפאי נפש, מדהימים ונוראיים ורגילים.
וזה כל כך יפה, שהנשימה נעתקת."

~ ל"ר נוסט

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

לכל אחד יש את ה"זה" שלו…

לכל אחד יש את ה"זה" שלו.
אין מישהו או מישהי שאין להם "זה" משלהם.

**
"זה" יכול להיות קשור לעבודה, או לקריירה.
"זה" יכול להיות קשור לכסף, או לפרנסה.
"זה" יכול להיות קשור לזוגיות או למערכות יחסים אינטימיות.
"זה" יכול להיות קשור להורות או לעניין כלשהו עם הילדים.
יש "זה" שקשור לבריאות או למשהו פיזי.
יש "זה" שקשור להרגל, לדפוס, או לתכונת אופי מסוימת
יש "זה" שמתלבש על נסיבות חיים מאתגרות במיוחד.
יש כאלו שה"זה" שלהם הוא מחשבה עיקשת או אמונה מגבילה
(כמו למשל שהעולם מסוכן, או שהם לא מספיק מוכשרים/חכמים/…, או שהם לא ראויים לאהבה).

**
לכל אחד יש את ה"זה" שלו.
לפעמים אפילו יותר מאחד.
ה"זה" שלנו הוא משהו קשה, מאיים, כואב עבורנו.
הוא יכול להפעיל (או להפיל..) אותנו בצורה לא הגיונית ולא פרופורציונית.
לאנשים אחרים ה"זה" שמפעיל אותנו הוא לא סיפור.
(כשם שה"זה" שמפעיל אותם הוא לא סיפור עבורנו).
הם אוכלים אותו בלי מלח.
אבל עבורנו, הוא סיפור, ועוד איך…
גם אם אנחנו מודעים ל"זה" שלנו ומבינים שהוא מפעיל אותו, זה לא כ"כ עוזר לנו.
הרבה פחות ממה שהיינו רוצים.

**
לפעמים קשה לראות את ה"זה" של אנשים אחרים.
קשה להאמין שיש להם אחד "כזה" או שהוא משפיע עליהם כפי שהוא משפיע עלינו.
מהצד זה יכול להיראות כאילו אין להם.
אבל לכל אחד יש את ה"זה" שלו.
אין מישהו או מישהי שאין להם "זה" משלהם.

**
ה"זה" שלנו יכול להופיע פתאום באופן בלתי צפוי כשאנחנו לא מוכנים.
יכול להיות שה"זה" שלנו ילווה אותנו בפרק חיים כלשהו, ואז ייעלם ויפנה מקום ל"זה" אחר.
ייתכן ש"זה" מסוים ילווה אותנו בהתמדה לכל אורך חיינו.
שלא נצליח להתגבר עליו כפי שהיינו רוצים.
שאין מטפל, שיטה או תרופת פלא שיפתרו לנו אותו.
שההשפעה שלו עלינו תמשיך להיות חזקה יותר ממה שהיינו רוצים.

**
אולי חלק מהעניין הוא ללמוד לחיות עם ה"זה" שלנו.
במובן מסוים לקבל את נוכחותו בחיינו.
לזכור שלכל אחד יש את ה"זה" שלו,
ושה"זה" הזה הוא ה"זה" שלנו.

וגם לזכור, שה"זה" שלנו הוא רק חלק מחיינו.
ושלצידו יש בחיינו הרבה היבטים מבורכים.
שהם אולי "זה" של אנשים אחרים.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

טוב-לב

בשנים האחרונות אני לומד להעריך יותר ויותר טוב-לב.
בעבר הערכתי חוכמה, מנהיגות ותכונות נוספות יותר משהערכתי טוב-לב.
טוב-לב מטפס לו בהתמדה במעלה הסולם אצלי.
טוב-לב פשוט כזה.
אותנטי.
נדיב.

חבר שפגשתי בסוף השבוע שיקף לי את זה.
מראה חזקה וצלולה.
בשקט בשקט, הוא נמצא שם. קשוב. נוכח.
בשעתיים שהיינו ביחד ראיתי אותו בפעולה.
לפחות פעמיים.
פעם עם ההוא, בעזרה לוגיסטית זעירה, בלי מילים.
ופעם עם ההיא, במחווה שאני בספק אם עוד מישהו הבחין בה.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

עצימת עיניים

עצימת עיניים

בחור צעיר פוגש באקראי איש מבוגר ומזהה אותו כאחד ממוריו בנעוריו.
הוא פונה לאיש ומזכיר לו שהוא היה תלמידו לפני שנים רבות.
"ומה מעשיך היום, איש צעיר?" מתעניין המורה.
"גם אני מורה היום." עונה הצעיר.
"נפלא. ומה הניע אותך לבחור בהוראה?" חוקר המורה לשעבר.
"אתה מורי, אתה היית הגורם שהשפיע."
"מחמיא לי." אומר המורה לשעבר, "כיצד השפעתי…?"
"איני יודע אם זכור לך אותו הבוקר." מספר הבחור. "אחד מהילדים הגיע עם שעון יד חדש, מתוחכם טכנולוגית, הניח אותו על השולחן וכל הילדים הצטופפו סביבו מלאי התלהבות, רוצים לנסות ולמשש.
ובתוך כל ההמולה, נכנסת לכיתה, כולנו התפזרו למקומותינו ואז, ואז… אותו הילד צעק בהתרגשות: 'וואלה… אני לא מאמין… גנבו לי ת'שעון."
ואתה היסית את הילד ואחר כך את כולנו, שניסינו להתגונן, וביקשת שנשב.
אמרת שאינך מאמין שמישהו מהכיתה באמת גנב. יתכן שמישהו חמד לצון, או עשה טעות שהוא מתחרט עליה.
ביקשת שמי שלקח את השעון, שיודה, ובזה תיפתר הבעיה.
איש מאיתנו לא הודה.
ואז… אני זוכר את זה בבהירות… ביקשת מכולנו, כולל הילד שהשעון שלו, להסתדר בשורה עם הפנים לקיר, להניח את כפות הידיים על עינינו, ולעצום עיניים.
נעמדנו ליד הקיר, כפי שבקשת, ועצמנו עינינו. זו הייתה כיתת בנים בלבד בבית ספר דתי.
חשנו שאתה עובר ליד כל ילד, נעצר, מפשפש בכיסיו, וממשיך לילד הבא. כשסיימת עם כולם, חזרת לשולחנך, ביקשת מאיתנו להסתובב ולפקוח עיניים.
שעון היד היה מונח על שולחנך.
החזרת את השעון לילד שהביא אותו, ובפני כולנו חזרת שוב על מונחי השגיאה והחרטה. היו כמה דקות של התרגשות ואז המשכת בשיעור כאילו לא קרה דבר.
אני הייתי הילד שגנב את השעון. מכיסי הוצאת את השעון הגנוב אז.
בליבי הכרתי לך תודה ענקית על שלא חשפת את קלוני ברבים. נשבעתי שלא אסטה עוד מדרך הישר.
משלא אמרת מאומה בפני הכיתה, הנחתי שתשוחח אתי לבד.
עבר יום, עברו יומיים, עברו שבועיים – לא קראת לי ולא נזפת בי.
החלטתי אז שכשאגדל אהיה מורה. מורה שמשפיע, בדיוק כמוך."
הוא סיים והביט במורהו, מחכה לתגובה. המורה הניד ראשו וחייך.
"התוכל לומר לי היום" שאל הצעיר "מדוע בחרת לא לומר לי דבר? מדוע לא נזפת בי ולו בשיחה פרטית? זה היה כל כך מתבקש…"
והמורה הוותיק הביט בו ואמר: "באמת לא הבנת? לא הבנת שגם אני לא ידעתי מי לקח את השעון? רק עכשיו אתה מגלה לי שזה אתה."
"הכיצד לא ידעת?" תמה הצעיר "הרי שלפת את השעון מכיסי… במו ידיך?"
והמורה אמר בשקט: "כשביקשתי מכם אז לעצום את עיניכם… גם אני את עיניי עצמתי. פישפשתי בכיסים שלכם כשעיניי עצומות.
לא רציתי לדעת מי לקח את השעון, כדי לא לקבל רושם רע על הילד, לא לבייש.
אני שמח שהדרך שנקטתי הוכיחה את עצמה. תודה שסיפרת לי."
הוא פרע בחיבה את שיערו של הצעיר והלך לדרכו.

**
הסיפור הועתק במלואו מהאתר "זיקוקין דינור" של שוקה דינור.
שוקה מפרסם אחת לשבועיים (מזה שנים רבות) סיפורים מעניינים, מרגשים ומעוררי השראה.
אהבתם? נגע בכם?
ניתן להצטרף לרשימת התפוצה של שוקה ולקבל לאימייל את הסיפורים שהוא מפרסם.
ניתן כמובן גם לשוטט באתר ולקרוא סיפורים קודמים.

**
להלן שתיים מהתגובות לסיפור מתוך האתר של שוקה:

"מציעה לכל המורים לקרוא ולהסיק מסקנות.
שבת שלום."

"תודה, שוקה, על סיפור ייחודי ומעורר השראה.
לפעמים, מלים שאינן נאמרות, עוצמתן רבה.
דוגמא מופלאה של מחנך בעל שיעור קומה."

הסיפור הזהה הזה,
מהווה טריגר שונה,
לשתי נשים שונות הקוראות אותו,
והבוחרות להגיב כל אחת בדרכה.

**
מחשבות ותחושות שהסיפור עורר אצלי:

יש לנו השפעה אינסופית.
אין לנו מושג במי ואיך אנו נוגעים.
לפעמים נקבל הצצה לכך, וברוב המקרים לא…
פעולה אחת של טוב לב, חמלה ואהבה יכול להשפיע על חיים שלמים.
הדוגמא האישית והמעשים שלנו "מדברים" חזק יותר מהמילים שלנו.
הכרת תודה לאנשי חינוך משמעותיים שהשפיעו על חיי…

**
עם הסיפור "עצימת עיניים" פתחתי אתמול את הרצאתי "שיחות קשות" לצוות ביה"ס חוגים בחיפה.
אחד המשפטים שאמרתי בהרצאה, מספר דקות לאחר השיתוף בסיפור:

"כולנו שחקנים ראשיים בסרט של עצמנו ושחקני משנה בסרטים של אנשים אחרים".

יש לכך שתי משמעותיות:

1. כולנו חיים בסרט.
אין דבר כזה מציאות אובייקטיבית.
כל אחד מאיתנו חווה אחרת את מה שקורה.
איננו חווים את מה שקורה, אנחנו חווים את הסיפורים שלנו על מה שקורה.

2. כשאנשים אומרים ועושים משהו, זה מתוך התפקיד הראשי בסרט שלהם.
מתוך הדרך שבה הם חווים את המציאות (שאנחנו חלק ממנה).
זה לא נגדנו וגם לא בעדנו.
דון מיגל רואיס בחר להקדיש לנקודה הזו הסכם אחד בספרו "ארבע ההסכמות":
"אל תיקחו שום דבר באופן אישי."

**

הדרך שלי לזכור את זה מנוסחת בצורה הפוכה לדון מיגל רואיס (אם כי המשמעות זהה):
זה תמיד אישי. זה אף פעם לא אישי נגדי, זה תמיד אישי בעדם.

"זה תמיד אישי" הוא הכלי הראשון בסדרת "52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שאני שולח אחת לשבוע במשך שנה שלמה.
רוצים להצטרף לסדרה ולקבל את הכלים? מוזמנים לעשות זאת בקישור הבא.

רוצים להזמין הרצאה או סדנה לחברה שלכם? מוזמנים להיות איתי בקשר דרך האתר.

בהצלחה רבה לאנשי החינוך, לילדים ולהורים בשנת הלימודים הקרובה,
שתהיה שנה פורייה, מצמיחה ומשמעותית…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הגל, האוקיינוס ואנחנו

הגל והאוקיינוס

גל קטן, עולה ויורד באוקיינוס, נהנה מכל רגע.
הוא נהנה מהרוח ומהאוויר הרענן – 
עד שהוא מבחין בגלים לפניו, המתנפצים אל החוף.

"אלוהים," אומר הגל."תראו מה עומד לקרות לי !"

ואז מגיע גל נוסף.
הוא רואה את הגל הראשון ושואל אותו: "למה אתה כל כך עצוב?"

"אתה לא מבין!", אומר הגל הראשון. "כולנו עומדים להתרסק!
כל הגלים עומדים להפוך לאין! נכון שזה נורא?"

"לא, אתה לא מבין." אומר הגל השני.
"אתה לא גל. אתה חלק מהאוקיינוס… "

~ הסיפור מתוך "ימי שלישי עם מורי" / מיץ' אלבוים

**
יש משהו מרגיע במחשבה שאנו אוקיינוס, או חלק מאוקיינוס.
שמה שאנו קוראים לו "סוף", "חדשות רעות" ואפילו "מוות" אינו בהכרח כזה.
המחשבה והתחושה שאנו לא רק "אינדיבידואלים מקומיים" אלא חלק מהטבע ומהאנושות,
יכולות לעורר בנו שלווה, הכרת תודה ופליאה.

**
אבל לא רק…
הן יכולות לעורר בנו גם תסכול, שיפוטיות, דאגה ואפילו ייאוש.
שכן, אם אנחנו אוקיינוס, משהו שהוא מעבר לגל מקומי כזה או אחר, 
למה אנחנו לא מרגישים ככה? ומתי כן נרגיש ככה?
למה אנו ממשיכים להיות מוטרדים מדברים מסוימים שלא היינו רוצים שיטרידו אותנו בעוצמה כזו?
למה משפט אחד מאנשים מסוימים "מפעיל" אותנו הרבה יותר ממה שהיינו רוצים? 
ואם איננו מרגישים כפי שאנו חושבים שאנו צריכים, ו"מבזבזים" חלק ניכר מזמננו ומהאנרגיה שלנו,
האם זה לא אומר שאנו מבזבזים את חיינו? או מפספסים אותם? 
או עושים משהו "לא בסדר" שאנחנו לא אמורים לעשות כבר בשלב הזה?

המחשבה שאנחנו אמורים להיות במקום אחר ממה שאנו נמצאים בהם כרגע, 
עלולה לעורר חוסר שקט ולהוביל לציפייה בלתי נגמרת להגיע למקום מסוים (שאינו המציאות הנוכחית) שאולי לעולם לא נגיע אליו.

**
דברים מסוימים אתגרו אותי השבוע והשפיעו עלי יותר ממה שרציתי שהם ישפיעו. 
משפטים מסוימים שנאמרו ושלא נאמרו. 
מעשים מסוימים שנעשו ושלא נעשו.
טריגרים שהיו חזקים עבורי ושעוררו בי חוסר שקט, כעס, דאגה, סבל…

אני מודע לכך שחלק מההשפעה נובע מהסיפור שאני מספר לעצמי ומהפרשנות שלי.
אז למה אני לא מצליח לנטרל את זה, או לפחות להקטין את ההשפעה של זה בצורה משמעותית??
אני שם לב שמשהו בי היה רוצה להיות מושפע פחות.
להיות ביותר קבלה וביותר שלווה.
להיות מסוגל להתרומם מעבר לזה.
להיות יותר אוקיינוס ופחות גל.

**
אז מה אנחנו – אוקיינוס או גל?
ואולי אנחנו גם וגם?
אולי לפעמים אנחנו "גל" (בני אדם אנושיים על כל המשתמע מכך…),
ולפעמים אנחנו "אוקיינוס" (תודעות מפותחות המחוברות זו לזו ולעולם…)?

ואולי זה בסדר להיות גם וגם (מבלי לבחור או לתעדף…)?
כמו שאנחנו עכשיו?
כמו שזה עכשיו?

מאקהרט טולה אני לומד שבן-אדם, human-being, הוא השילוב שבין אנושיות לבין הוויה. 
בין לחשוב, להרגיש ולעשות לבין להיות.

אולי חלק מהעניין הוא להבין שלהיות "אוקיינוס" זה לא יותר טוב או יותר מתקדם מלהיות "גל" ("בני אדם רוחניים בעלי דרגת התפתחות גבוהה…"),
וגם לא פחות טוב או פחות מתקדם ("אנשים שלא מחוברים למציאות ובורחים ממנה באמצעות קשקושים "רוחניים-אלק"…)?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter