הפקח

כשמייקי, שלושים קילו של שרירים ועצמות, ועשרה קילו של שומן, שערות, תמימות וטוב לב,
השתולל הבוקר על הדשא הגדול שליד רחוב המוביל, זה היה רגע מהנה במיוחד.
יש משהו כל כך פשוט ומשמח בריצה הזו אחרי מקל מזדמן שנזרק שוב ושוב,
או בהתגלגלות נטולת הדאגות מהבטן לגב ובחזרה לבטן, על הדשא הלח והקצוץ,
כששמש הבוקר הנעימה והלא חמה מדי עדיין מלטפת את שנינו.

היינו שם שנינו לבד, לא מפריעים לאף אחד, חוגגים את החיים,
משוחררים וחופשיים לכמה דקות של זמן איכות מדהים, לפני שהיום מתחיל.

אולי בגלל זה, המעבר היה כל-כך חד, כשפתאום הסתובבתי וקלטתי את הפקח של העירייה מצלם אותנו.
צמצמתי במהירות טווח לכיוונו של מייקי, ששכב על הדשא בעיניים שובבות במרחק של 20 מטר ממני,
חיברתי אליו בזריזות את הרצועה וקיוויתי שהפקח שכבר התחיל להתקרב לעברנו יוותר לי הפעם.

**
לצערי, מהר מאוד הבנתי שאני הולך לחטוף דוח. וזה ממש עצבן אותי .
אמרתי לו שאני תמיד מקפיד ללכת עם רצועה וזו פעם ראשונה שאני משחרר את מייקי לכמה דקות.
ביקשתי שייתן לי אזהרה הפעם, ואם הוא היה רוצה הוא היה יכול,
אבל כנראה שהיה יותר חשוב לו לעמוד במכסות שלו.
אני יודע בוודאות שחלק מהאנשים בשכונה קיבלו רק אזהרות.
אולי זה בגלל שאני אשכנזי. או גבר.
אני לא בטוח שמישהו עם גוון עור יותר כהה משלי,
או מישהי שהיתה מחייכת ומתחנחנת אליו היו מקבלים ממנו את הדוח הזה באותה סיטואציה.
500 ₪ זה הרבה כסף.
היה משהו ממש אנתיפטי ולא נחמד בפקח הזה.
נכון, מייקי משוחרר וזה באמת בניגוד לחוק היבש, אבל אפשר לחשוב מה כבר קרה.
זה היה באזור גדול ופתוח ללא אף אחד בסביבה, כך שזה לא באמת מפריע למישהו.

כשכבר הבנתי שהוא לא הולך לוותר לי, התעצבנתי שהוא מתעכב ומעכב אותי,
מסתבך עם המכשיר הזה שלו ולא מצליח לתפעל אותו במשך דקות ארוכות.
זה לא מדע טילים, כולה דוח.
שייתן כבר את הדוח הזה וישחרר אותי.
באיזשהו שלב, אמרתי לו שאני מאחר לעבודה, שאין לי את כל היום ושאני צריך ללכת.
שאלתי אם זה ייקח עוד הרבה זמן ואם הוא יכול לתקתק את זה כבר או לשלוח לי בדואר,
כי יש לי עוד כמה דברים לעשות היום.

**
כל המחשבות והתחושות הללו קפצו לי בצורה אוטומטית באותן שלוש או חמש דקות,
כשעמדתי שם על הדשא הרטוב ליד הפקח עם מייקי לידי.
היה לי מעניין לשים לזרימה שלהן בתוכי ולהשפעה שלהן עלי
כמו באיזה "מצעד הקורבנות" של "אכלו לי שתו לי" שבו כולם אשמים חוץ ממני.

כמובן שהאחריות המרכזית בכל הסיפור הזה היא שלי.
אני זה שבחר לשחרר את מייקי ולאפשר לו להסתובב בלי רצועה,
למרות שידעתי שייתכן שנפגוש פקחים ושזה עלול לעלות לי בדוח.
אולי הפקח לא הפגין את שיא הלבביות והחום, אבל התגובה ושפת הגוף שלי היו אפילו עוד יותר קרות וזעופות.
זה נכון שכמה אנשים בשכונה קיבלו אזהרות ולא דוח אבל הרבה יותר קיבלו דוחות, חלקם יותר מפעם אחת.

נראה לי שמה שהכי הכעיס אותי זה שבדקות המעטות שביליתי עם הפקח שיקרתי יותר מפעם אחת:
זו לא באמת הפעם הראשונה שאני משחרר את מייקי, זו פשוט הפעם הראשונה שאני נתפס.
למעשה הפעם השנייה, כי בפעם הראשונה, לפני שנה בערך, קיבלתי רק אזהרה.
והאמת היא שאני גם לא כזה ממהר. יכולתי להישאר שם עוד שתי דקות ולא היה קורה כלום.
אם הפקח לא היה מגיע כנראה שמייקי ואני היינו מתענגים על עוד רבע שעה לפחות של זמן איכות.

והמחשבות הללו על זה שהפקח עושה לי דווקא רק כי אני אשכנזי..? מאיפה הן צצו…???
אני לא בטוח מאיפה בדיוק הן הגיעו, אבל ברור לי שבבסיס שלהן עומדות דווקא השיפוטיות וההתנשאות שלי,
שלא קשורה לאדם שעומד מולי ועושה את העבודה שלו בצורה עניינית ומכבדת.

**
הבוקר, בזכות מייקי והפקח, קיבלתי הוכחה נוספת (לא שבאמת הייתי צריך אותה, יש לי מספיק כאלו),
שאני לא באיזה מקום מואר, ושעם כל הכבוד לכל מה שאני לומד, מתרגל ומלמד כבר שנים,
אני לא חסין והדרך הזו לא נגמרת לעולם.

החיים מספקים לנו אינספור הזדמנויות לתרגול.
בכל יום נתון אנחנו פוגשים אנשים, תגובות ואירועים לא מתוכננים,
שמעוררים בנו כל מיני מחשבות, רגשות ותחושות,
המשפיעים בצורה כזו או אחרת עלינו ועל המציאות שלנו.
אי אפשר להימנע מזה וכדאי לשחרר את הפנטזיה שמתישהו זה ייעלם.

חלק מהשאלות החשובות שכדאי לשאול במצבים הללו הן איזה משקל וכמה תשומת לב אנחנו נותנים להם,
עד כמה הם מסיטים אותנו, את המחשבות ואת האנרגיה שלנו מהאנשים והדברים החשובים בחיינו,
עד כמה אנחנו לוקחים אחריות במצבים הללו, או בורחים ממנה וזורקים אותה על אחרים.

תובנה רעננה שמייקי והפקח עזרו לי לחדד הבוקר, היא שאחד הדברים המעניינים במצבים מהסוג הזה,
הוא כמה זמן לוקח לנו לעבור הלאה, לחזור ולהתמקד באנשים ובדברים החשובים בחיינו.
כמה אנרגיית חיים ותשומת לב אירוע שכזה ישאב מאתנו?
האם חצי שעה לאחר האירוע אני עדיין נהיה עסוקים בזה, נכעס על הפקח ונאשים את עצמנו?
האם זה הופך את מצב הרוח שלנו ומשפיע לנו על המשך היום? על האינטראקציות הבאות שלנו?
או שזה משהו שהיה וחלף?
שעורר בנו תסכול, כעס ושיפוטיות לכמה דקות, שלקחנו עליו אחריות והמשכנו הלאה?

נכון לרגע כתיבת השורות הללו, כחצי שעה לאחר האירוע,
הסיפור טרם נסגר במלואו כי עדיין לא שילמתי את הדוח.
הוא תלוי עכשיו בגאון על המקרר ליד הטסט לטויוטה שצריך לשלם בקרוב.
החלטתי לשמור לעירייה בחודש-חודשיים הקרובים על חמש מאות השקלים שלהם בחשבון שלי.

אבל האירוע הרגשי-אנרגטי כבר מאחוריי.
שיחררתי את הפקח, את חמש מאות השקלים ואת המחשבות-תחושות הראשוניות שעלו בי.

אני ממשיך הלאה, לאנשים ולדברים החשובים בחיי.
הרווחתי ביושר עוד שיעור חשוב (בעלות של 500 ₪) ואפילו יצאתי עם בונוס של פוסט שבועי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

– קיבלת את המייל הזה ממישהו אחר ובא לך להצטרף לרשימת התפוצה שלי ולקבל את המיילים השבועיים ישירות ממני? ניתן לעשות זאת בתיבה שבקישור הבא 

– רוצה לקבל במתנה את סדרת "52 הכלים לתקשורת מקרבת ומערכות יחסים"? לחיצה אחת וזה אצלך. 

טוב משותף ולא טריויאלי בעולם מורכב

בשנת 2004 אדם בשם מורגן ספרלוק הכניס את עצמו לניסוי מרתק:
במשך חודש שלם הוא אכל רק ארוחות במקדונלד'ס ותיעד בסרט מה קורה לו.
לפני הניסוי, רופאים שהתייעץ איתם העריכו שהכל יהיה בסדר.
בפועל, בתוך זמן קצר ספרלוק החל לסבול מהקאות, דיכאון, עייפות, לחץ בחזה ותפקודי כבד לקויים.
הוא הראה שתזונת מקדונלד יכולה לפגוע בבריאות בצורה קיצונית בתוך חודש אחד בלבד.
הסרט "לאכול בגדול" הפך ללהיט ויראלי שהשפיע מאוד על תפיסת הקהל בנוגע למקדולנד,
ובהמשך גם על מדיניות החברה והתזונה שלה.

בדומה לבריאות המושפעת מתזונה ומחומרים פיזיים שאנו צורכים,
כך תפיסה, מחשבות ואמונות מושפעת מהחומרים המנטליים שאנו צורכים וקולטים.

**
התקופה הנוכחית מאופיינת ברגשות עוצמתיים ובריבוי סערות רגשיות.
הרגשות שאנו חווים מושפעים מאוד מהתפיסה שלנו ומהרעיונות שאנו מאמינים בהם.

לדוגמא:
ייאוש נוצר כשהתפיסה היא שמה שקורה לא טוב ושמאוחר מדי לשנות את זה.
כעס וזעם נוצרים כשהתפיסה היא שמה שקורה לא טוב ולא הוגן ושצריך לשנות את זה.
אדישות או שוויון נפש נוצרים מתפיסה שלפיה מה שקורה לא כזה חשוב או רלוונטי.
שמחה או שביעות רצון נוצרים מתפיסה שלפיה מה שקורה טוב ומתקדם בכיוונים רצויים.
מתח ודאגה נוצרים כשהתפיסה היא שמה שקורה מסוכן ושהרבה מונח על הכף.

מה שמשפיע על הרגשות שלנו יותר מכל, זו התפיסה שלנו בנוגע למה שקורה.
התפיסה שלנו בנוגע למצב, משפיעה על הרגשות שלנו יותר מהמצב עצמו.
תגידו לי איך אתם מרגישים ואומר לכם מה אתה חושבים ובמה אתם מאמינים.

חשוב לזכור שהתפיסה שלנו היא לא המציאות –
המציאות מתרחשת עכשיו כפי שהיא, עם או בלי קשר למחשבות ולתפיסות שלנו.

**
כולנו מושפעים מאוד מהסביבה, מערוצי התקשורת ומהרשתות החברתיות.
אף אחד מאיתנו לא חסין או חזק מספיק בכדי לא להיות מושפע.

זה מצער, כיון שכוחות חזקים, מקצועיים ונחושים, בעלי אינטרסים פוליטיים וכלכליים,
מנצלים את זה, כשהם מתחרים על תשומת הלב שלנו ועל עיצוב התפיסות שלנו.
הנטייה האנושית הטבעית היא לשמוע עוד ועוד מהדבר שאנו מתחברים אליו ומאמינים בו,
או פשוט לקבל ולעכל את מה שמוגש לנו מבלי לבדוק אותו (תחת הנחה שגויה ש"חדשות" הם אמת אוביקטיבית).

הנטייה הטבעית הזו מסוכנת.
התפיסה שלנו משפיעה עלינו והיא חלק מאיתנו, אבל היא לא אנחנו.

אנחנו בעלי הבית.

מכיון שלתפיסה שלנו יש השפעה כל-כך גדולה עלינו,
חשוב לבדוק מה יוצר אותה ומי משפיע עליה.
חשוב לקחת עליה אחריות, להמשיך לבדוק ולדייק אותה כדי שתהיה מחוברת למציאות ככל האפשר,
להטיל בה ספק ולשים לב לדרך שבה היא מתעצבת ומשפיעה עלינו.

**
בדומה לניסוי המקדונלד שהתמקד בשינוי תזונתי,
חשבו על הדוגמא הבאה כהזמנה לניסוי תפיסתי:

אם אתם בעד הרפורמה המשפטית,
ובמשך חודש שלם תצרכו חדשות רק מערוצי חדשות ומעיתונים המתנגדים לרפורמה,
ותהיו חשופים אך ורק לפוסטים ולאנשים החושבים שונה מכם,
משהו בתפיסה שלכם ייסדק ויתחיל להשתנות.
ממש אותו דבר יקרה אם אתם מתנגדים לרפורמה,
ובמשך חודש שלם תצרכו חדשות רק מערוצי חדשות ועיתונים התומכים ברפורמה,
ותהיו חשופים אך ורק לפוסטים של תומכי הרפורמה.

סביר להניח שהשינוי יקרה בצורה הדרגתית, ושלא "תעברו צד" מקצה לקצה,
אבל אתם בהחלט תרגישו בהשפעה המחשבתית והרגשית עליכם,
ובתנועה שלכם לכיוון הצד השני, לפעמים כבר בתוך ימים ספורים.

**
ניסוי דומה למתואר למעלה התחלתי לעבור בעצמי.
בשבועות האחרונים אני קורא יותר מאמרים וכתבות הנכתבים על ידי בעלי עמדות שונות משלי.
לאחרונה נרשמתי לאתר "מקור ראשון" כדי שאוכל לקרוא את התכנים שלהם ולהעמיק בהם.
אני משתדל להפריד בין כתבות שטחיות, מסיטות או מתלהמות (שניתן למצוא בכל הקשת הפוליטית),
לכתבות ענייניות ומעמיקות המעוררת מחשבה ומרחיבות תפיסה.

ברמה האישית, קיבלתי החלטה "להרים הילוך" בשני ערוצים מרכזיים:
האחד – להעמיק את ההבנה שלי בנוגע לעמדות שונות משלי, באמצעות קריאה, למידה ומפגשים עם אנשים,
והשני – לפעול כמיטב יכולתי בקידום תרבות ואג'נדה שאני מאמין בה ושאני חושב שהיא מיטיבה.

השילוב זה חשוב בעיניי ואין בו סתירה.

בתקופה הנוכחית אני בוחר להקדיש זמן ואנרגיה גם למחאה בעד שמירה על הדמוקרטיה,
וגם להקשבה, למידה, בדיקה עצמית וניסיון להבין ולהרגיש יותר את מי שחושב אחרת ממני.

שני המאמצים הללו משרתים עבורי תנועה חשובה של "טוב משותף" ולא טריויאלי בעולם מורכב,
כזו שאני רוצה לתרום לה ולהיות חלק ממנה.

**
בכל פעם שאני שומע את המשפט "שום דבר לא יעזור, זה כבר מאוחר מדי",
הוא מעורר בי התנגדות ומקפיץ אותי.
כך קרה גם השבוע, בשיחה מזדמנת עם אחד משכניי.

המשפט הזה משלב בתוכו גם פאסיביות וגם ייאוש.
הוא מבוסס על תפיסה שלפיה מה שנעשה לא ישנה.
יש בו הנחה שגויה שאנחנו יודעים בודאות מה הולך להיות ואיך דברים הולכים להתפתח.

לתפיסתי, התפקיד שלנו אינו להסתכל מהצד, לחלק ציונים, או לנבא מה יהיה,
אלא לקחת אחריות, לעלות למגרש ולעשות כמיטב יכולתנו בכיוון שאנו מאמינים בו.

**
מספר נקודות מפתח לסיכום:

– לזכור שאנחנו בעלי הבית ושהתפיסה שלנו היא לא אנחנו.

– לקחת אחריות על התפיסה שלנו, להטיל בה ספק ולבדוק אותה.

– להקשיב בסקרנות למי שחושב אחרת, להעמיק ולהרחיב את ההבנה שלנו.

– לשים לב לכוחות החזקים ולבעלי העניין שפועלים עלינו בכדי להשפיע על התפיסות שלנו למטרותיהם.

– לפעול כמיטב יכולתנו בכדי לקדם דברים וערכים שחשובים לנו ושאנו מאמינים בהם.

– להיות השינוי שאנו רוצים לראות בעולם. להוות דוגמא אישית בכוונה, בערכים, במילים ובמעשים שלנו.

– לזכור שלאדם אחד יכולה להיות השפעה עצומה על החברה ועל העולם (לדוגמא: ספרלוק, מקדונלד ותזונה) 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על אושר וסבל

בוקר רביעי שלי השבוע נפתח "לא משהו":
התעוררתי מספר פעמים במהלך הלילה לאחר שמייקי (גור הכלבים שלנו) נבח וייבב.
בשש בבוקר יצאתי סופית מהמיטה והוצאתי אותו לגינה בתקווה שיירגע.
קיוויתי שבזמן שהוא ישחק על הדשא אני אוכל להספיק להכין כמה דברים לקראת סדנת בוקר שתוכננה לי.
למייקי היו תוכניות אחרות: הוא החל לנבוח בקול רם תוך כדי חפירת בורות בגינה.
לא רציתי להכניס אותו הביתה (בגלל הבוץ מהגינה) ולא היה לי זמן להוציא אותו לטיול (הייתי לחוץ בגלל הסדנה).
ניסיתי להרגיע אותו, ללא הצלחה.
בינתיים בני הבית התעוררו (אולי גם השכנים) ואנרגיה של כעס החלה להתפתח:
אני כעסתי על מייקי, הם כעסו עליי ועל מייקי, אני כעסתי עליהם על שהם כועסים עלי, והכול הלך והתעצם.

כחצי שעה לאחר מכן עזבתי את הבית לכיוון הסדנה, כשאני לחוץ, כעוס ולא רגוע.
ניסיתי להקשיב לפודקאסט מרגיע ולמוזיקה שאני אוהב, אבל הלחץ וחוסר השקט רק התגברו.
הייתי בלופ עם עצמי והתקשיתי לצאת ממנו.

הסדנה התחילה בתשע בבוקר כמתוכנן.
כמנחה מנוסה נכנסתי לתפקיד וניסיתי לעשות את המיטב מבלי שמצבי ישפיע על הסדנה, אבל משהו בי עדיין חווה את האנרגיה הפחות נעימה.

לזה קוראים סבל.

**
המילה "סבל" עלולה להישמע גדולה או מאיימת.

במובן הרחב אי-נוחות, כעס, עצב, דאגה, חוסר שקט, תסכול, פחד, בדידות, מתח, לחץ, בלבול, חוסר אונים, חוסר סבלנות והצפה הם כולם מופעים של סבל.

חשוב להבין שסבל אינו גורם העומד ביננו לבין האושר שלנו.
כשאנחנו סובלים זה לא סימן לכך שיש משהו בחיינו שאנו צריכים להתגבר עליו בכדי להגיע לאושר, שלווה או שמחה.
סבל אינו "נורת התראה" המצביעה על קלקול במערכת שיש לתקן.
האושר העילאי לא יגיע כשנסיים לטפל בכל הבעיות ולהתגבר על כל הקשיים.

הסבל שחוויתי ברביעי בבוקר אינו סימן לכך שמשהו בעייתי בי, בבני משפחתי או במייקי.
זה גם לא סימן לכך שאני לא מפותח או מואר מספיק, או שטרם הגעתי לשלב הגבוה יותר שבו אני עובר "בצורה חלקה" אירועים מהסוג הזה.

באותו בוקר זה היה הטריגר.
כמה שעות לאחר מכן כבר היו טריגרים אחרים.

תמיד יש ותמיד יהיה משהו.

**
שתי המיומנויות העיקריות בתקשורת ובמערכות יחסים הן ביטוי עצמי והקשבה.
המיומנויות הללו אינן מנוגדות זו לזו אלא משלימות זו את זו.
את שתיהן ניתן ללמוד, לתרגל ולפתח.

שתי המיומנויות העיקריות בחיים מלאים הן העצמת אושר והפחתת סבל.
בדומה לביטוי עצמי והקשבה, ניתן לפתח גם את מיומנויות העצמת האושר והפחתת הסבל.

מספר איכויות לדוגמא שתורמות להעצמת אושר: שמחה, הכרת תודה, משמעות, מיקוד במה שחשוב ובמה שמספיק.

מספר איכויות לדוגמא שתורמות להפחתת סבל: נוכחות עם מה שעולה כאן ועכשיו, קבלה, הקשבה אמפטית, חמלה, אי-הזדהות.

כאשר אנו לומדים להכיר ולהבין את הסבל שלנו, ומסוגלים לקבל אותו ולהיות נוכחים עם מה שעולה אנו סובלים פחות.

**
אושר וסבל אינם מנוגדים זה לזה, הם משלימים זה את זה ומהווים חלק בלתי נפרד מחיים מלאים.

סבל ואושר יכולים להתקיים זה לצד זה, ולהיחוות בו זמנית.

אנו יכולים לחוש גם התרגשות על הזדמנות שקיבלנו בעבודה וגם חשש שלא נצליח.
בהתמודדות עם אתגר רפואי, אנו יכולים להרגיש גם הכרת תודה על תמיכה שאנו מקבלים וגם דאגה מהעתיד הלא ברור.
אנחנו יכולים להרגיש בעת ובעונה אחת גם שמחה על התפתחות המשפחה הגרעינית שלנו וגם עצב וקושי הנובע משינויים שעוברים הורינו המתבגרים.

לצד הלחץ-כעס-מועקה-אי שקט שחשתי באותו בוקר רביעי, יכולתי לחוש גם בביטחון שתהיה סדנה טובה והכרת תודה ללילך (נציגת הארגון) על ההכנה המשותפת והעזרה.
חשתי הכרת תודה לרועי שהוציא את מייקי לסיבוב ואיפשר לי להכין כמה דברים לסדנה.
היה בי שקט שאגיע מוקדם (לקחתי מספיק ספיירים) ושיהיה לי עוד זמן להתארגן.
ברמה מסוימת שמחתי על היציאה שלי מהבית ועל ההתרחקות מאנרגיית הכעס המשותפת.

**

יש משהו משחרר ומרגיע במחשבה (ובאמונה) שאושר יכול להיחוות בהווה, בכל מצב שאנו נמצאים בו (בשונה מבמצב עתידי כלשהו) ושסבל ימשיך ללוות אותנו ולהיות חלק מחיינו לעד.

אפשר להפסיק לרדוף אחר מטרה שלעולם לא נשיג ולהפסיק לחכות למצב מושלם שלעולם לא יגיע.
במקום זאת ניתן להקדיש יותר תשומת לב לדרך, להיות נוכחים עם מה שקורה ולהתמסר לתרגול ולאימון יומיומי מתמשך בכל מקום שאנו נמצאים בו.

אחת הדרכים האפקטיביות לפיתוח מיומנויות של הגברת אושר והפחתת סבל היא הפניית תשומת לב סקרנית פנימה ובדיקה:
– איך אני כרגע.. ?
– איפה ובאיזה אופן אני חווה אושר (שמחה, הכרת תודה, התרגשות, שלווה, …) בחיי כרגע?
– איפה באיזה אופן אני חווה סבל (כעס, פחד, דאגה, לחץ, עצב… ) בחיי כרגע?
– מה היו הטריגרים (מילים שנאמרו, פעולות שנעשו) שעוררו בי אושר וסבל?
– האם אני יכול להמשיך להיות נוכח עם מה שחי בי עכשיו בלי לעשות דבר?
– האם יש משהו שאני רוצה לעשות?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

קשרים פנימיים

בפסיכולוגיה הבודהיסטית נהוג להשתמש במונח "קשרים פנימיים".
כשמישהו אומר לנו משהו שלא מוצא חן בעינינו ואיננו מבינים את הסיבה, אנחנו עלולים לכעוס או להיפגע.
באותו רגע קשר פנימי מתחיל להיקשר בתוכנו.

חוסר הבנה הוא הבסיס לכל קשר פנימי.

פעמים רבות כשאנחנו חשים רגשות כמו כעס, פחד, תסכול או חרטה, קשה לנו להכיל, לקבל ולהביע אותם.
אנו יוצרים מנגנוני הגנה משוכללים כדי להכחיש את קיומם, ומקווים שהם יחלפו מבלי להשפיע עלינו ועל מערכות היחסים שלנו.
בפועל, כשאנחנו מנסים להתעלם מהרגשות הללו, יש להם נטייה להתפתח ולחזור בעוצמה רבה יותר.

בתחילתה של מערכת יחסים, כשבני הזוג עדיין נלהבים ואין ביניהם משקעים, יש להם מעט קשרים פנימיים.
אי-הבנות ניתן להאיר ולהבהיר בקלות יחסית.
אבל כשנותנים לדברים להצטבר, הקשרים הפנימיים מתגבשים ומתהדקים ואז הרבה יותר קשה להתירם.
בספרו How To Fight (המהווה את ההשראה והבסיס לפוסט הזה), טיך נהאת האן מזכיר אישה אחת ששלושה ימים בלבד לאחר חתונתה כבר התהוו בתוכה מספר קשרים פנימיים, אך היא שמרה אותם מבן זוגה במשך שלושים שנה.
היא חששה לשתף אותו בהם ופחדה שאם היא תגיד לו, זה יוביל לעימות ביניהם.

אנו יכולים ללמוד את המיומנות של זיהוי קשר ברגע שהוא נקשר בנו, ואנו יכולים ללמוד דרכים להתיר אותו.
אם נעניק לקשר את מלוא תשומת הלב ברגע שהוא מתחיל להתהוות בתוכנו ועדיין רופף, ההתרה תהיה קלה יותר.
אחרת, הוא ילך ויתהדק עם הזמן ויהיה קשה להתירו.

כדי לשמור על האושר המשותף ועל מערכת היחסים, חשוב להיות מודעים ולתקשר בנוגע לקשרים הפנימיים שלנו כשהם נוצרים.
תקשורת אותנטית ופתוחה היא מפתח חשוב לחיים מאושרים.
כשאנחנו מתקשרים ופועלים מתוך חוסר מודעות בחיי היומיום שלנו, אנו יכולים לנטוע זרעי סבל גם אצל האדם שאנחנו הכי אוהבים.

**
כשאני כותב את השורות הללו אני שם לב לשמחה, הכרת תודה, עצב, חמלה וענווה שחיים בי עכשיו.

השמחה היא על אירועים ומערכות יחסים שבהם "קשרים פנימיים" קיבלו תשומת לב בשלבים מוקדמים של התהוותם כשהיו עדיין רופפים, טופלו, הותרו והעמיקו-פיתחו-טיפחו את מערכות היחסים.

הכרת התודה שלי היא לאותם אנשים שבחרו לפתוח איתי באומץ ובאותנטיות "קשרים פנימיים" שלהם (שבמצבים מסוימים לא הייתי מודע להם ובמצבים אחרים חששתי לעשות זאת בעצמי), ובכך איפשרו דיאלוג חשוב בזמן אמת שחיזק והעמיק את הקשר בינינו.

העצב הוא על אותם מצבים ואירועים בחיי שבהם "קשרים פנימיים" שלא טופלו, הלכו והתהדקו, והובילו לפגיעות במערכות יחסים שונות בחיי.

החמלה והענווה שאני חש כרגע נובעות מההכרה שמערכות היחסים שלנו (בזוגיות, במשפחה, עם חברים ובעבודה) הם גם מקור לאושר, חיבור, התפתחות ואהבה וגם מקור לסבל, קושי וכאב.

המסע שאנחנו עוברים הוא מסע מאתגר, וכל אחד עושה תמיד כמיטב יכולתו.

חיים מלאים הם חיים מורכבים, חיים של גם וגם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

להיות במקום נמוך

מאתמול בצהריים, מייקי (גור הכלבים בן החצי שנה שלנו) צולע.
הוא בקושי דורך על הרגל השמאלית-הקדמית וכשנוגעים לו באזור הירך הוא מיילל בכאב.
לאחר בדיקות וצילומים, ההערכה היא שיש לו דלקת כלשהי ושהוא צריך לנוח מספר ימים ולהימנע ככל האפשר מפעילות גופנית.
יש משהו מלחיץ בסיטואציה שמשהו כמו זה מופיע ככה פתאום מבלי שיהיה ברור מה המקור שלו ולאן הוא יתפתח.
בינתיים מייקי בעיקר שוכב לו בסלון ונח.
אחת לכמה שעות הוא מתרומם בקושי ויוצא לעשות את צרכיו, לאכול או לשתות.

כשאני מתבונן בו, מלטף אותו ומזרים לו אהבה אני נזכר בקטע שכתב טיך נהאת האן, מורה הזן הויטנאמי, בספרו "How to Rest" (תרגום חופשי שלי):

"כאשר חיות ביער פצועות, הן נחות.
הן תרות אחר מקום שקט מאוד ופשוט שוהות שם מבלי לזוז במשך ימים רבים.
הן יודעות שזו הדרך הטובה ביותר עבור הגוף שלהן להירפא.
במהלך הזמן הזה הן יכולות אפילו להימנע מאכילה ומשתיה.
החוכמה של עצירה וריפוי עדיין חיה אצל בעלי החיים, אבל אנחנו בני האדם איבדנו את היכולת לנוח."

**
בדומה למייקי גם אני הרגשתי לא במיטבי בימים האחרונים.
אצלי זה היה פחות פיזי ויותר רגשי: האנרגיה שלי היתה נמוכה, "הופעלתי" בקלות על-ידי דברים שונים שאנשים אמרו או עשו ומצב הרוח שלי היה די ירוד.

אחד הדברים החשובים שלמדתי עם השנים הוא לא לסמוך יותר מדי על החשיבה שלי במצבים כאלו.
כשאני במקום נמוך, החשיבה-רגש שלי "עכורים" ומלאים בשיפוטיות, פסימיות, מיקוד בחצי הכוס הריקה, בלבול, כעס, חוסר סבלנות ותסכול.

בשונה מחיה פצועה ביער שמנתקת מגע ונעלמת לכמה ימים, השבוע המשכתי להתנהל בעולם, אבל פחות.
כשאני במקום נמוך אנרגטית, אני משתדל להפנות פחות משאבים החוצה ויותר משאבים פנימה, פחות לחשוב או לעשות ויותר להיות:
אני מוריד הילוך, מצמצם אינטראקציות עם אנשים אחרים, לוקח הפסקות ומפנה יותר מקום למנוחה, קריאה, כתיבה, ספורט, שהייה בים וזמן התאוששות עם עצמי.

**
אתמול בלילה, תוך כדי הליכה בחוף הים הקשבתי לאקהרט טולה (מחבר "כוחו של הרגע הזה") שהתייחס לשיעור החמישי מתוך הספר "קורס בניסים".

שיעור 5: "לעולם איני מוטרד מהסיבה שאני חושב"

ברעיון הזה אפשר להשתמש לגבי כל אדם, מצב או אירוע שלדעתנו גורמים לנו סבל ומעוררים בנו כעס, פחד, תסכול, דאגה או אי-שקט.
הכוונה בשיעור הזה היא לשים לב לכך שכשאנו מוטרדים ממשהו, זה לא בגלל הסיבה המסוימת שאנו מייחסים לאדם-מצב-אירוע, אלא בגלל המחשבה שלנו.

במקרה של מייקי, המקור לאי-השקט והדאגה שלי אינו הצליעה שהופיעה אתמול וטרם חלפה, אלא המחשבות שלי על מייקי, על הצליעה ועל העתיד.

משהו שנאמר לי על ידי מישהו קרוב בשבוע שעבר עדיין מקפיץ ומכעיס אותי בכל פעם שאני נזכר בו.
"לעולם איני כועס מהסיבה שאני חושב" מזכיר לי שמקור הכעס שלי אינו האדם או האמירה שלו, אלא הסיפור שאני מספר לעצמי על אותו אדם ועל הסיטואציה.

השיעור הזה אינו מטה קסם שמטרתו לשנות מיידית את המחשבות והרגשות.
כשאני "מחזיק" את הרעיון הזה ונזכר באמירה של אותו אדם, הכעס עדיין נוכח אבל קצת פחות. אני פחות מזוהה איתו ויותר יכול להיות איתו.

יש פה תזכורת נוספת לכך שכדאי לקחת את החשיבה שלנו בערבון מוגבל.
לא לשנות אותה באופן מיידי מקצה לקצה (מ"הכול בגללו" ל"הכול בגללי"), אלא להשאיר מקום לספק ולסקרנות שפותחים פתח לאפשרויות נוספות.

**
"לעולם איני מוטרד מהסיבה שאני חושב" יכול להיתפס כרוחניקיות ניו-אייג'ית ואולי אפילו כבריחה או אי-התמודדות עם מצבים ואנשים.

בעיניי, פחות חשוב לנתח את המשפט ולהחליט אם הוא נכון או לא, והרבה יותר מעניין לשים לב אם ואיך הוא משפיע עלינו.

אתמול בערב, כשהקשבתי לאקהרט ולשיעור הזה תוך כדי הליכה על חוף הים בהרצליה, הם עצרו את הלופ המתמשך של מחשבות ממוחזרות, הפחיתו את הכעס, אי-השקט, המותשות, הדאגה והעצב, ועוררו בי התרגשות, סקרנות ורוגע.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שלושה בנאים

אדם הולך ברחוב ורואה שלושה בנאים מניחים לבנים זו על זו.
"מה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי הראשון.
"אני עובד עבודה פיזית קשה ומשעממת בשמש היוקדת הזו, מבזבז את חיי על בניית קיר אבנים חסר משמעות שאף אחד לא באמת צריך."
"מה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי השני.
"אני עובד בעבודה קשה וחדגונית שאינני נהנה ממנה, אבל לפחות היא מאפשרת לי להשתכר בכבוד ולפרנס את משפחתי."
"ומה אתה עושה?", שואל האדם את הבנאי השלישי.
"אני בונה בית יציב ואיכותי למשפחה אוהבת שתגור בו שנים רבות ותחיה בו חיים מלאים".

**
סיפור שלושת הבנאים מציג שלוש צורות התייחסות למשמעותם של הדברים שאנו עושים או חווים.

על פי נקודת המבט של הבנאי הראשון למה שאנו עושים אין משמעות ואנו נאלצים לעשות אותו.
הבנאי הראשון מאמין שהמציאות נכפית עליו ואין לו ברירה או בחירה בנוגע למה שקורה.

על פי נקודת המבט של הבנאי השני למה שאנו עושים יש משמעות כלשהי. מה שקורה תובע מאיתנו לא מעט ויש לו מחיר, אבל אנחנו גם מרוויחים ממנו.
הבנאי השני מאמין שהחיים הם לא פיקניק, שהוא צריך למלא את תפקידו, להכיר תודה על הצרכים שמתמלאים וללמוד לחיות עם אלו שלא מתמלאים.

על פי נקודת המבט של הבנאי השלישי אנחנו יוצרים את חיינו.
הבנאי השלישי מאמין שיש לו בחירה בנוגע למה שהוא עושה ולמשמעותם של הדברים.
הוא מבין שהוא ופעולותיו הם חלק ממשהו גדול יותר שהוא יכול להתחבר אליו ולתרום לו.

**
לפני מספר שבועות אימצנו את מייקי – גור כלבים מקסים ואנרגטי.

השבועות האחרונים היו אינטנסיביים ומצאנו את עצמנו משקיעים בו שעות רבות בכל יום: טיפולים, טיולים, איסוף צרכים, "עניינים" עם קייטי החתולה, יללות אל תוך הלילה ועוד ועוד.
בזכות מייקי מצאתי את עצמי מדלג השבוע בין נקודות המבט השונות של שלושת הבנאים.

נקודת המבט של הבנאי הראשון עוררה בי מרמור ותסכול:
הכלבלב הזה הוא "תיק" לא קטן שמכניס הרבה עומס לחיי. אני משקיע בטיפול בו שעות בכל יום.
זה מגיע בתקופה מאוד אינטנסיבית עבורי , מגביל אותי ופוגע לי בחופש ובאיזון שכל-כך חשובים לי.
פרויקטים שלי מתעכבים, הקשב שלי מוגבל ואני מוצא עצמי מתרוצץ בין דברים בלי מנוחה.
לפחות עשר פעמים ביום אני אוסף את הצרכים שלו.
שעות השינה שלי נפגעו משמעותית – בימים האחרונים אני ישן בסלון כדי שהוא לא ירים את הבית ביללות.
למה אני צריך את השיט הזה??
למה אמרנו "כן" לפרויקט הזה??

נקודת המבט של הבנאי השני הקטינה את המרמור והכניסה יותר קבלה רוגע:
כן, הדברים אינטנסיביים עכשיו, וזה לא תמיד כיף, אבל זו תקופת מעבר ומתישהו זה יירגע.
אני לא היחיד שמשקיע בו ומטפל בו ואנחנו עושים את זה ביחד.
הטיפול בו הוא עוד משימה שעלי למלא במסגרת שלל משימות הבית והמשפחה שנחלקות בינינו.
לטיפול בכלב יש היבטים כיפיים (הוא באמת חמוד הכלבלב הזה !) וגם לא מעט מחירים. זה מה יש.
כדאי להפסיק להתבכיין או להתמרמר ופשוט לעשות.

נקודת המבט של הבנאי השלישי עוררה בי התרגשות, הכרת תודה ושמחה:
זה לא "תיק", זו תשתית משפחתית שנבנית עכשיו.
הכלבלב הזה יכניס לחיינו הרבה מאוד אהבה, חיבור וחוויות משותפות.
בתור ילד גדלתי עם כלבה ואני כל-כך שמח שגם ילדיי יהנו מקשר שכזה.
בקרוב הטיולים עם מייקי יאפשרו לנו המון זמן איכות ביחד.
כשאני ישן אתו בסלון (כמה רע זה נשמע..?) אני מאפשר לשאר בני הבית לישון כמו שצריך.
שנים על גבי שנים אשתי התעוררה בלילות להניק את הילדים כשאני ישנתי. זו ההזדמנות שלי "להחזיר" קצת.

**
את שלושת הבנאים אנחנו יכולים לפגוש בתוכנו וסביבנו בכל יום, פעמים רבות ביום.

"הבנאי הראשון" עושה משהו כי אין לו ברירה גם כשזה הדבר האחרון שמתחשק לו לעשות.

"הבנאי השני" עושה משהו כי זה משרת מישהו או משהו אחר שחשוב מספיק. גם הוא לא נהנה מכך ומאמין שחייבים לעשות זאת.

"הבנאי השלישי" עושה את זה כי הוא בוחר לעשות את זה (הוא מבין שהוא לא חייב). הוא מבין שזה חלק ממשהו גדול, חשוב ומשמעותי שהוא יוצר בחייו.
גם כשהוא לא נהנה ממה שהוא עושה הוא מקבל באהבה ובסקרנות את העובדה שקשיים ואתגרים הם חלק מהדרך.

על פי גישות רוחניות מסוימות לשום דבר שאנו עושים, רואים או פוגשים אין משמעות.
המשמעות היחידה שאנו חווים היא המשמעות שאנו בוחרים לייחס למה שקורה.
האם טיפול בכלב הוא "תיק", "עוד מטלה", או "תשתית למשפחה"?
האם עומס גדול בעבודה הוא "משבר בלתי נסבל שנכפה עלינו", "תקופה קשה שצריך לעבור", או "הזמנה לגדילה אישית -מקצועית ולהתארגנות מחדש?"
האם גילוי מחלה קשה היא "קללה שנפלה עלינו", "מלחמה שחייבים לנצח בה", או "הזדמנות להיות במקום משמעותי עבור בני משפחתי, לגדול ולהתפתח כאדם?"

לאף אחת מהשאלות הללו אין תשובה אחת ויחידה.
אנחנו בוחרים את התשובה, את נקודת המבט ואת המשמעות שאנו מייחסים מה שקורה.
הבחירה שלנו משנה אותנו, משפיעה על המחשבות-רגשות-פעולות שלנו ויוצרת את חיינו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מחשבות על קושי – לקראת סגר שלישי

אחד המנהלים שאני מלווה סיפר לי השבוע שהוא בחרדה מהשבועות הקרובים. 
נראה לו שהסגר הקרוב יהיה דומה לסגר הראשון שהשפיע עליו ועל משפחתו לרעה. 
זה היה סיר לחץ אחד גדול שנבע מכך שכולם בבית ושהכול הרבה יותר דחוס ואינטנסיבי. 
כשגם הוא וגם אשתו עובדים מאותו מרחב צפוף ומצומצם, בזמן ששני ילדיהם הקטנים בבית, קשה מאוד לעשות הפרדות ולהמשיך להתנהל עם העולם בצורה שפויה. 
"אני ממש בחרדה מכך" הוא אמר לי, "וחושש לא רק מאיך נסתדר בשבועות הקרובים, אלא בעיקר ממה זה יעשה לנו כמשפחה ואיך זה ישפיע על הזוגיות שלנו. 
זה מלחיץ אותי מאוד ואני לא כל כך יודע מה לעשות עם זה."

"הזכרת את המילה חרדה פעמיים", בדקתי איתו, "האם זו באמת תחושה של חרדה או שזה משהו אחר כמו למשל לחץ, דאגה, חשש או מוטרדות?"

"זה אולי לא ברמה של חרדה," הוא השיב, "אבל זה גם לא ברמה של מוטרד. 
אני לחוץ מזה מאוד וחושש שזה יפגע בזוגיות ובמשפחה שלי. אני כבר יודע למה לצפות כי חווינו את זה בעבר."

יש חשיבות רבה בעיני להקשבה פנימה וליכולת לדייק לעצמנו את מה שאנו מרגישים וחווים. 
השיום (מתן שם) של הרגש (דוגמא: חרדה, לחץ, חשש, דאגה, מוטרדות) יוצר בהירות מסוימת. 

כשאותו מנהל מבין שהוא חווה לחץ וחשש גדולים שאינם שגרתיים (זה לא משהו יומיומי "בקטנה") אבל שהם גם לא ברמה של חרדה ואי-תפקוד, זה עוזר לו למקם את עצמו במרחב הרגשי שלו. 
כשהוא מבין שעיקר החשש שלו נובע מההשפעה של התקופה הקרובה על הזוגיות והמשפחתיות זה מחדד עבורו שהמיקוד שלו אינו בהכרח השבועות הקרובים אלא השפעת השבועות הקרובים על הטווח היותר בינוני-ארוך, וגם שזה פחות העניין הבריאותי או התעסוקתי ויותר מערכות היחסים.

ההכרה בכך שאני לחוץ מאוד עכשיו ושאני מודאג בעיקר מההשפעה של השבועות הקרובים על הזוגיות שלי לא תעלים את הקושי או את אתגרי הזוגיות (שכנראה התחילו עוד לפני הקורונה), אך היא יכולה לסייע בהבנת הקושי וביצירת בהירות המאפשרת לדייק סדרי עדיפויות ולהתמקד.
אם זה העניין – אז מה חשוב לי ומה אני יכול לעשות בנוגע לזה? איזו עזרה אני צריך וממי אני יכול לקבל אותה? 
מה אני יכול לעשות בכדי להקטין את ההשפעה השלילית ולהגדיל את ההשפעה החיובית?

**
בשיחה עם מנהלת אחרת השבוע, כששאלתי אותה לשלומה היא סיפרה לי שקשה לה, אבל שאין לה זכות להתלונן כי לאחרים קשה יותר.
כשהקשבתי לתשובתה חשבתי על כך שרבים מהאנשים שאני פוגש בתקופה הזו חווים את הדיסוננס הבא: 
מצד אחד קשה ומאתגר להם, ומצד שני הם ומשפחתם בריאים, יש להם פרנסה ובסך הכול "החיים שלהם בסדר". 
מכיון שהם לא חווים משברים הישרדותיים, כלכליים או בריאותיים שאחרים מתמודדים איתם, הם חושבים שזה לא לגיטימי להתלונן או להביע קושי ושהם צריכים לחוש יותר שמחה והכרת תודה.

בשבועות האחרונים התחדד לי שהדבר הזה נכון להרבה מאוד אנשים. לדוגמא:
הורים לילדים קטנים חווים קושי גדול הנובע מאינטנסיביות היום-יום, אך לא ניתן להשוות זאת לקושי של קריסה כלכלית או סכנת חיים בריאותית.
אנשים שגרים לבד, יכולים לחוות קושי הנובע מבדידות ומחוסר במפגשים חברתיים, אך האם ניתן להשוות זאת לקושי שחווים הורים לילדים קטנים שאין להם זמן לנשום?
אחד הקשיים שאני חווה הוא שעות עבודה ארוכות בזום עם מעט הפסקות. גם האינטרנט שלי לא משהו ולא מעט פעמים זה מקשה ומעצבן. איך אני יכול להשוות את זה לקשיים שאנשים אחרים חווים בתקופה הזו…?

התשובה שלי היא שהשוואה יכולה לתת פרספקטיבה חשובה, אך קשיים שאחרים חווים אינם מבטלים קשיים שאנו חווים.
אנחנו לא בתחרות של למי קשה יותר. 
קושי הוא עניין אישי ויחסי.
תמיד יכול להיות קשה יותר או קל יותר. 
לגיטימי וחשוב לתת מקום לקושי ולהכיר בו, מבלי לתת לו "להשתלט" על כל תשומת לבנו או לצבוע את המציאות שלנו בשחור.

אחת התובנות שעוזרות לי ומרגיעות אותי מבוססת על הרעיון שבכל תקופה אני חווה גם דברים כיפיים ומשמחים וגם דברים קשים ומאתגרים. 
זה יכול להיות ברמות שונות ובצורות שונות, אך הגם וגם הזה מתקיים תמיד.
בכל רגע נתון יש דברים שאני נהנה מהם ויש קשיים וסבל שאני חווה. 
אני לא צריך לבחור ביניהם, והאחד אינו מבטל את השני. 
אני יכול לתת מקום גם לקושי שאני חווה וגם לשמחה ולהכרת התודה על כל כך הרבה דברים שחיי מבורכים בהם.
כשם שקשיים של אחרים אינם מבטלים את הקושי שלי, כך הקשיים והשמחות שלי אינם מבטלים אלו את אלו, אלא מתקיימים יחדיו.
חיים מלאים הם חיים של גם וגם.
לחיות חיים מלאים זה בין היתר להסכים לחוות גם וגם.

**
לפני כעשרה חודשים, בשבועות הראשונים של המפגש עם קורונה, סגר ועבודה מהבית, הקלטתי הרצאה אינטרנטית בנושא "התנהלות אישית במצבי חיים אינטנסיביים".

במהלך ההרצאה הצגתי והדגמתי מספר כלים רגשיים-מנטליים שיכולים לסייע בהעלאת מודעות ונוכחות, הגברת אפקטיביות, הפחתת שחיקה והעצמת שמחה והכרת תודה.
אני עובד באופן אישי ביום-יום עם כל אחד ואחד מהכלים הללו וההשפעה שלהם עלי ועל סביבתי עצומה.

ההרצאה זמינה בקישור הבא ואתם מוזמנים לצפות בה ולהעביר אותה הלאה.

כתמיד, אם מתחשק לכם לכתוב לי כמה מילים, יעניין אותי לקרוא.
וגם, אתם מוזמנים להעביר את המסר הזה הלאה לאנשים נוספים שעלולים למצוא בו עניין ולקבל ממנו ערך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בדיקת דופק

לפני זמן מה סיימתי תהליך בן כחצי שנה עם חברי הנהלה של אחד מארגוני ההייטק הידועים בארץ.
במהלך החודשים הללו עברנו ביחד מסע משותף שכלל תהליך אישי עם כל אחד מהמנהלים ותהליך קבוצתי עם צוות ההנהלה כמכלול.
בפגישה האישית המסכמת ביקשתי לשמוע מכל מנהל מה הדברים המרכזיים שהוא לוקח מהתהליך הזה.
באופן טבעי וצפוי קיבלתי תשובות שונות ומגוונות.
מה שהיה מעניין ומפתיע מאוד היה שכולם בלי יוצא מן הכלל, ציינו פעילות מסוימת (שביצענו שוב ושוב במהלך המפגשים) כאחד הדברים הכי משמעותיים שהם חוו.

לפעולה הזו קראנו "בדיקת דופק" ונהגנו לפתוח איתה את כל ישיבות ההנהלה:
על השולחן בחדר הישיבות (זה היה בתקופת טרום-קורונה) פרסתי חפיסה של קלפי רגשות וצרכים וביקשתי מכל אחד מהמשתתפים לבחור קלף רגש וקלף צורך, המתארים את מה שחי בהם ומעסיק אותם כרגע בהקשר אישי או עסקי, עם או בלי קשר לישיבת ההנהלה שאנו עומדים לקיים.
אחרי בדיקה פנימית סקרנית ובחירת קלפים מתאימים, כל אחד מהמנהלים שיתף בפתיחות במקום שהוא נמצא בו כרגע.
"אני עייף ויש לי צורך בחופשה", "אני מודאג מהניתוח שהבן שלי עובר מחר וצריך וודאות ובריאות", "אני גם לחוצה וגם נרגשת מהפרויקט שאני עובדת עליו עכשיו וצריכה מיקוד והתקדמות", "אני עצוב בגלל נושא אישי כלשהי שאני לא רוצה לפרט ויש לי צורך באהבה ובתקווה", "יש בי מתח לקראת הישיבה הקרובה וחשוב לי שהיא תתנהל בהוגנות ובכבוד" הן דוגמאות לחלק מהשיתופים שעלו במפגשים הללו.

**
המטרה המרכזית של סבב בדיקת דופק בתחילתה של ישיבה היא לאפשר לכל אחד מהמשתתפים לתת מקום ותשומת לב במשך דקה או שתיים למה שחי בו כרגע, על מנת ליצור חיבור אנושי ולאפשר נוכחות וקשב גדולים יותר בישיבה עצמה.

המעברים בסבב "בדיקת הדופק" יכולים להיות חדים: 
משתתפת יכולה לשתף בקושי שהיא חווה עם חזרה לעבודה לאחר שבעה על אמה שנפטרה, בעוד שהמשתתף שאחריה ישתף בתסכול שהוא חווה על כך שהוא רב עם בנו על אי-הכנת שיעורים, או שמחה על יום הולדת 80 שהוא חגג לאמו.
בפעמים הראשונות זה יכול להרגיש מוזר עד כדי לא לגיטימי ("איך אני יכול לשתף בדבר הזה שמעסיק אותי אחרי שהיא שיתפה בנושא כל-כך עמוק ומשמעותי?"). 
זה לגיטימי משום שזה מה שמעסיק אותי עכשיו.

עם הזמן מתפתח הביטחון שלא רק שזה לגיטימי, זה אפילו חשוב מאוד:
כמשתתף, אם אני יודע ששיתוף אישי שלי לא יהפוך לדרמה שתטלטל את הישיבה ושלחבריי לצוות יש יכולת להקשיב לי מבלי להיבהל ממה שאני אומר, זה מגביר את הסיכוי שאשתף בדברים מהסוג הזה.
סבב בדיקת הדופק אינו טיפולי ומטרתו אינה לעזור לאנשים לפתור את הבעיות שלהם, לעודד אותם או לפתח שיחה אישית מהנה. את זה אפשר לעשות לאחר המפגש, בארבע עיניים או בדרכים רבות אחרות.

**
ההנחייה שאני נותן במהלך הסבבים הללו היא להישאר ממוקדים בהקשבה, לשים לב לדרך שבה שיתופים של אחרים משפיעים עלינו ולהימנע ככל האפשר מלפתח שיחות בתגובה לשיתוף של אחרים. 
כשמישהו מסיים לשתף בדקה או שתיים ב"דופק" שלו, שאר המשתתפים מברכים אותו ב"בוקר טוב" או ב"צהריים טובים" המקבילים לאמירת "שמענו אותך. תודה רבה ששיתפת אותנו. זה זמן לעבור לאדם הבא."

למי שלא מורגל בכך, יש משהו קצת לא נוח ואולי מביך בשיתוף "בדיקת דופק", במיוחד בפעם הראשונה.
למרות שעשיתי זאת כבר אינספור פעמים עם הרבה מאוד צוותים, הפעם הראשונה שאני מבקש ממשתתפים לשתף "בבדיקת דופק", מעוררת בי לחץ וחשש שהם לא ישתפו פעולה.
לשמחתי, זה עדיין לא קרה. 
בכל קבוצה יש מישהו או מישהי שמוכנים לקפוץ ראשונים ולשתף בפתיחות במה שחי בהם.
מהר מאוד ציניות, מבוכה וחשש מפנים את מקומם לחיבור, להקשבה ולאמפטיה.

מדי פעם שואלים אותי האם אני לא חושב שזה בזבוז זמן, לא לעניין או לא מקצועי, במיוחד כשמדובר במנהלים בכירים. 
אני מוצא שההיפך הוא הנכון: כשאדם שואל את עצמו מה חי בו כרגע, הוא מפנה קשב פנימה ונותן מקום לנושאים שממילא מעסיקים אותו ומושכים את תשומת לבו. 
יש משהו בבדיקה הזו שמאפשר להוריד הילוך לכמה דקות, להאט, לעצור ולנשום קצת. 
כשהנושאים שמעסיקים אותנו "מסומנים" (בקול רם או בלב), משהו במרחב הפנימי שלנו מתפנה ואנו יותר נוכחים וממוקדים בכאן ובעכשיו. 
מנהלת שעבדתי איתה לאחרונה סיפרה לי שבעיניה הסבבים הללו פותחים את הלב ומאפשרים למשתתפים לראות זה את זה בפן הרבה יותר אנושי המעלה בצורה מיידית את מידת האמון, הפתיחות והקרבה בחדר. 
כשאני רואה את מנהלת החטיבה המקבילה שלי, שבעוד רגע נתווכח על נושא מקצועי כלשהו, לא רק כמנהלת חטיבה אלא גם כאם מודאגת לילד שעובר מחר ניתוח זה משנה משהו בי ובשיחה.

**
יש דברים שקשה להסביר במילים ושצריך לחוות כדי להבין. 
אני חושב ש"בדיקת דופק" זו אחת הדוגמאות לנושאים מהסוג הזה. 
תהליך כל כך פשוט ועם זאת כה מיוחד ועוצמתי.
אולי זה נשמע קצת הזוי, אבל איך בכל זאת אפשר להסביר, שבדיקת דופק היא אחד הדברים הכי משמעותיים ומרגשים שלוקחים חברי הנהלה בכירים ומנוסים מתהליך אינטנסיבי בן 6 חודשים?

**
"בדיקת דופק" הוא כלי מספר 24 מתוך "סדרת 52 הכלים לתקשורת ומערכות יחסים" שיצרתי לפני מספר שנים. ניתן להירשם לסדרה ולקבל באופן מיידי את הכלי הראשון שבה. 
הכלים נשלחים אחת לשבוע במשך שנה שלמה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

דחייה היא הזמנה…?

"דחייה היא הזמנה !"

את המשפט הזה שמעתי לראשונה בראיון עם מייסדי חברת AirBnB שסיפרו על כישלון כואב במיוחד שהוביל ליצירת החברה המצליחה שהם עומדים בראשה היום. 
באנגלית זה אפילו חרוז – Rejecion is Invitation
לכל יזם יש סיפורים כאלה. 
דחייה, כואבת ככל שתהיה, היא הזמנה להשתפר.
ללמוד משהו על עצמנו או על הדרך שבה אנו נתפסים. 
הזמנה לצמיחה ולהתפתחות.

**
באמת…? אז למה זה לא מרגיש ככה..?

למה כשנטע, עורכת שיצרתי איתה קשר השבוע ושממש רציתי שתגיד לי "כן", אמרה לי "מצטערת אבל אני לא מתחברת" זה לא הרגיש כמו הזמנה? 
וכשהיא הוסיפה "אתה נשמע כמו אדם מדהים ורגיש", זה אפילו עוד יותר הכעיס, כמו אז בכיתה ד' כשביקשתי חברות מדנה שלא הסכימה אבל ממש שמחה שנישאר ידידים.

ולמה כשחיה, עורכת אחרת שיצרתי איתה קשר כתבה לי "אם אתה רוצה להפוך את זה לספר, צריך לדבר על זה" שמעתי את זה כ"אתה רציני? אתה באמת קורא לחומר ששלחת לי טיוטה של ספר???"
לאן בדיוק ברחה ההזדמנות לצמיחה וללמידה ברגע הזה?

ואם אני חווה שתי דחיות בשבוע אחד, אולי כדאי שאחזור למערה שלי ואפסיק להשתעשע עם הרעיון של ספר? אולי אני חי בסרט ופשוט אין לי את זה?

**
יש פער בין להבין משהו לבין לחוות אותו.

הפער בין מה שהייתי רוצה לחשוב ולהרגיש כשאני חווה ביקורת או דחייה, לבין מה שאני חושב ומרגיש בפועל הוא אולי הפער שבין שני חלקי המוח. 
פער שלא הולך להיסגר בקרוב, שתמיד יהיה שם ויקפוץ במצבים מסוימים.
הפער הזה טבוע בתוכנו ונובע מההבדל שבין מוח הזוחלים הקדום למוח היותר מתקדם שלנו. 
עבור מוח הזוחלים דחייה היא מלחמה
מספיק עם קשקושי הניו-אייג' של צמיחה והתפתחות.
אם מישהו אומר לי "לא" הוא מאיים עלי. וזה אישי! תמיד אישי !! לא משנה מה זה. 
וה-"לא" הזה הוא לא רק על מה שעשיתי, הוא עלי ! על כולי !!

המוח המתקדם יותר מבין שזה לא אישי ושברמה מסוימת חוויית הדחייה היא רק פרשנות.
הוא מכיר את מודל אפר"ת (אירוע-פרשנות-רגש-תגובה), מבין שיש פה הזדמנות ללמידה,
ויודע שגם אם מישהו לא אוהב אותי או את העבודה שלי, אז זה שלו ולא שלי. 
בטח שאין פה איום קיומי.

אבל מי שבשלטון עכשיו זה מוח הזוחלים האמוציונאלי-הישרדותי. 
שנגעו לו בנקודה והפעילו אותו. 
וכשהוא מופעל, הדבר האחרון שמשפיע עליו זה הסברים לוגיים או סיסמאות רוחניות נפוחות כמו "דחייה היא הזמנה".

**
או שלא.

אולי דווקא עכשיו, זה זמן לסיסמאות. 
קצרות ופסקניות.
בסגנון שהוא מבין ושעובד עליו.
אולי דווקא כשאני מופעל עם "דחייה היא מלחמה !" זה זמן לסיסמת נגד: "דחייה היא הזמנה !"
סיסמת נגד לא מעבירה אותי מהמוח ההישרדותי שלי למוח המתקדם שלי.
היא לא משנה את האנרגיה שלי מדחייה, פחד, כעס ועלבון לאהבה ללא תנאי, התרגשות סקרנית ואושר עילאי.
היא בסה"כ "עזרה ראשונה" זמינה הבולמת קצת את מוח הזוחלים שלי שמחמם את עצמו.
בשלב ראשון, כשאני מדקלם אותה לעצמי, אני עדיין לא מרגיש אותה.
תפקידה להאט את ההתדרדרות ולהרוויח לי זמן ואנרגיה.

יכול להיות שבהמשך, בעוד כמה דקות, שעות או ימים גם אתחיל להאמין בזה.
אולי אפילו לחוות את זה.

**
חיה ואני נפגשים בעוד שלוש שעות לדבר על זה.
אני מביא איתי לפגישה את כתב היד, את שני חלקי המוח ואת "דחייה היא הזמנה".

Wish me luck

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

שונות בדרכי התמודדות עם המצב

שונות בדרכי התמודדות עם המצב

בהשראת מאמר של אסתר פרל שקראתי אתמול:

אנשים שונים מתמודדים בצורה שונה עם מה שקורה.
דרך התמודדות שעוזרת לנו, עלולה לאיים או להכביד על בני ובנות הזוג שלנו, ילדינו, אנשים שעובדים איתנו.
במצבי לחץ, יש לנו נטייה לחזור לדפוסים המורגלים ולאוטומטים שלנו ולאבד חלק מהגמישות שפיתחנו עם השנים.

לעיתים, מתוך כוונות טובות ומודעות נמוכה, נרצה "להלביש" את דרכי ההתמודדות שלנו על אנשים סביבנו.
אנו מבינים את דרכי ההתמודדות שלנו וכיצד הן מסייעות לנו.
אנו שיפוטיים כלפי דרכי ההתמודדות של אחרים השונות מאיתנו.

**
מספר דוגמאות:

– לחלק מאיתנו יש צורך ביותר זמן לבד בתקופה הנוכחית בעוד שאחרים צריכים יותר זמן ביחד.
– חלק מאיתנו עסוקים מאוד במה עובר על אחרים בימים אלו בעוד שאחרים עסוקים מאוד במה עובר על עצמם כרגע (תשומת לב חיצונית אל מול תשומת לב פנימית).
– חלק מאיתנו מרגישים צורך להתנתק מחדשות ועדכונים בעוד שאחרים כמהים לעוד ועוד מידע.
– חלק מאיתנו מתמודדים בצורה מיטבית בעזרת בניית שגרות חדשות והקפדה עליהן בעוד שעבור אחרים שגרות הן בעלות ערך נמוך שבעיקר מכבידות ומעמיסות.
– לחלק מאתנו היערכות מראש לקראת תרחישים שונים (שאולי יקרו ואולי לא..) מייצרת תחושת אחריות וביטחון התורמים לשקט פנימי, בעוד שאחרים נלחצים מכך או רואים בזה סימן להיסטריה.
– חלק מאיתנו מעדיפים להיות בתנועה ובעשייה שמרגיעה אותם ומספקת תחושת שליטה מסוימת בעוד שאחרים מעדיפים להוריד הילוך, להתבונן ופשוט להיות. (מוכווני העשייה נוטים לראות בהורדת הילוך חוסר אונים ונרפות, בעוד שמוכווני ההוויה נוטים לראות בעשייה מתמדת תזזיתיות וקושי בהתמודדות).
– עבור חלק מאיתנו מתגברת בתקופות כאלו אנרגיה לוגית-לינארית-אנליטית בעוד שאצל אחרים אנרגיה אסוציאטיבית-רגשית-תחושתית.
– חלק מאיתנו מעדיפים חשיבה חיובית ואופטימית המסייעת להם לתחזק את עצמם ולשמור על רמת אנרגיה מסוימת, בעוד שאחרים מעדיפים חשיבה זהירה ממוקדת מניעת-סיכון המסייעת להם לשמור על עצמם ועל היקרים להם ולהנמיך ציפיות לא ריאליות העלולות להביא לאכזבות.

**
מספר המלצות:

התבוננות סקרנית לא-שיפוטית בדרך ההתמודדות שלי: איך אני מתמודד/ת? מה זה משרת אצלי?
התבוננות סקרנית לא-שיפוטית על דרך ההתמודדות של האדם שאיתי/מולי: איך הוא מתמודד? מה זה משרת אצלו? איך דרך התמודדות שלו משפיעה עלי ומה היא מעוררת בי?
שיתוף הדדי (דיאלוג מוכוון למידה והבנה) על דרכי ההתמודדות השונות שלנו (עם בן/בת הזוג, הילדים, שותפים לעבודה).
מהתבוננות עצמית לפעולה: מה מדרך ההתמודדות שלי אני רוצה להשאיר לעצמי ומה אני רוצה לשנות?
מהתבוננות באחר לפעולה: האם יש משהו שאני יכול/ה לעשות שיסייע לאדם שאיתי בהתמודדות שלו?

חיים מלאים. היום.