ארבעת משפטי הבוקר

בחודשים שלפני השביעי לאוקטובר נהגתי לפתוח כל בוקר בכתיבת המשפטים הבאים:

ארבעת המשפטים הללו סייעו לי לשמר ולפתח מחשבות, אמונות ורגשות שרציתי לטפח בחיי.

כל משפט מתחיל בצמד המילים "אני שמח" כיון שבשנים האחרונות שמחה היא איכות מרכזית שאני רוצה לגדל בחיי.

"להיות כאן-עכשיו" זו תזכורת לנוכחות ברגע הזה שאני משתדל להיות בה ולחזור אליה.

"להיות במקום-זמן-מצב הזה" מזכיר לי שהנוכחות שלי היא הקשרית ושאני בוחר את ההקשר ויכול לשחק אתו.

"להיות בחוויה-התנסות הזו" מרגיע אותי ועוזר לי להפחית שיפוטיות בנוגע למצבים מלחיצים או לא נעימים.
זו תזכורת לכך שחלק מרכזי במסע האנושי הוא חוויות והתנסויות.

"להיות באימון-תירגול" עוזר לי למסגר קשיים, כאבים ואתגרים ומזכיר לי שהתפתחות עוברת דרכם.

בדומה לתפילה, זו חוכמה קטנה לכתוב או לומר את המשפטים הללו,
וחוכמה הרבה יותר גדולה להתכוון אליהם, להרגיש אותם בלב ולחוש אותם בגוף.
במשך חודשים, יום אחר יום אחר יום, כמו מים שחוצבים בסלע,
כתבתי לעצמי בהתכווננות ממוקדת את המשפטים הללו,
בניסיון להשריש אותם ולחווט אותם בתוכי.

**
ואז הגיע השביעי לאוקטובר.
בצהרי אותו יום, כמה שעות לאחר אותו בוקר נורא,
כשהכול עדיין חי, והאירועים רק מתחילים להתבהר,
התיישבתי לכתוב לעצמי ופגשתי את הדף.

לפני שכתבתי את המילה הראשונה היססתי..
– האם אפשר לכתוב את המשפטים הללו גם ברגעים כאלו עם מאות פצועים, עשרות הרוגים וכנראה חטופים רבים?
(אלו היו השעות הראשונות ובשלב זה טרם התבררו המספרים האמיתיים).

– האם לגיטימי בכלל לכתוב "שמח" בשעות כאלו? או לדבר על "תירגול" ועל "חוויה"?
האם עצם הכתיבה לא פוגעת באחרים או מעידה על ניתוק וחוסר רגישות?

– וגם אם אפשר ולגיטימי, אני לא באמת שם כרגע בתחושות ובמחשבות, אז מה הטעם? מה הערך?

לקחתי נשימה עמוקה…
ואז, בלב רוטט וביד רועדת, בשעה 14:23 בדיוק התחלתי לכתוב לעצמי את המילים הבאות:

הפער בין המילים "אני שמח" לבין מה שהרגשתי באותו רגע לא יכל להיות גדול יותר.
היו שם כעס, ולחץ, ופחד וחוסר אונים ועוד שלל רגשות ומחשבות. שמחה לא היתה שם.
ועדיין, ולמרות זאת, כתבתי את המשפטים הללו.

**
מאז, ארבעה חודשים אחרי, אני ממשיך לפתוח כל בוקר עם אותם משפטים.
השבועות שחולפים והמשפטים שנכתבים מחדדים לי משהו שלא ראיתי לפני כן ויוצרים לי בהירות חשובה.
כיום, הפער בין המילים לכוונות, למחשבות ולרגשות עדיין קיים, אך הוא כבר הרבה פחות גדול משהיה.

איך בדיוק..?

"אני שמח להיות כאן-עכשיו".
האמנם? על מה בדיוק אני שמח??
בכל בוקר אני מחפש דברים שמעוררים בי שמחה והכרת תודה.
ובכל בוקר אני מצליח למצוא.
גם אם הם מהווים רק אחוז אחד וזעיר, וגם אם הם מרגישים לי שוליים ביחס לדברים אחרים,
אני עדיין מתמקד בהם ומצליח לראות ולחוות אותם בדקות הראשונות של הכתיבה.
במקומות שיש הרבה סבל יש גם הרבה חסד.
והחסד הזה מעורר הרבה שמחה והכרת תודה.

השמחה קיימת, והיא לא לבדה.
אני לא משכנע את עצמי שהכול לטובה.
אני לא מנסה לצבוע הכול בורוד, או לתת פרשנות אופטימית לכל מה שקורה.
לצד השמחה יש מקום לקושי, לעצב ולכאב.
כשאני כותב "אני שמח להיות בחוויה-התנסות הזו",
אני מנסה להזכיר לעצמי שוב ושוב,
שגם החוויות הפחות נעימות הן חלק מהמסע האנושי שכולנו חלק ממנו.
ושחלק חשוב מהמסע הוא לתת להן מקום ולהיות בנוכחות איתן.

המשפט "אני שמח להיות באימון-תרגול הזה" עוזר לי להיזכר,
שלמרות שאין לי שליטה על מה שקורה,
יש לי אפשרות לבחור איך להגיב למצבים ובמה אני רוצה להתמקד כשהם מתרחשים.
רק כשהים גבוה והגלים סוערים, אפשר לתרגל שחייה בים גבוה.
אז מה בדיוק אני רוצה לתרגל עכשיו? במה בדיוק אני רוצה להתאמן היום?
אפשר לדוגמא להתאמן בשמירה על לב פתוח,
בלהחזיק תקווה פעילה ולא להתייאש,
בלהיות בנוכחות עם אנשים שחווים קושי ולתמוך בהם,
או בלשים גבולות ברורים ולשמור על עצמנו.
חלק מהאימון שלי בימים הראשונים היה אימון בלהיות השקט והביטחון שאני רוצה לראות בעולם.
זה כלל ניסיונות להרגיע את עצמי ולנסוך שקט וביטחון בסובבים אותי.

**
בדיעבד נראה לי שלארבעת משפטי הבוקר הללו יש תפקיד כפול עבורי:
הם גם משמשים עוגנים יציבים ומוכרים עבורי בתקופה שבה כל-כך הרבה דברים מתפרקים ומשתנים,
והם גם עוזרים לי למקד את תשומת ליבי ואת האנרגייה שלי במקומות שחשובים לי.

מה העוגנים שלכם?
מה השגרות שמחזקות ומחזיקות אתכם בתקופה הזו?

תודה על שקראתם עד כאן, ועל ההקשבה שלכם.
אשמח לשמוע מה המילים הללו מעוררות בכם ואם יש משהו שתרצו לשתף אותי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"השמיים שבתוכי"

שלוש תנועות לנוכחות עם קושי וכאב

השבוע, כמו בכל שבוע, שוב פגשתי קושי.

החיים שלנו מלאים בקשיים שונים שאנחנו פוגשים בכל יום מימי חיינו –
מקשיים קלים המעוררים בנו אי-נוחות מסוימת ועד קשיים מורכבים המשפיעים בצורה ניכרת על חיינו.

מספר דוגמאות טריות מהשבוע שקרו לי או לאנשים בסביבתי:
התדרדרות של מצב רפואי ואשפוז בבית חולים, הודעה על אי-קבלה למשרה שממש רצינו,
התפתחות לא צפויה בפרויקט, איחור לפגישה, משפט מעצבן שנאמר לנו,
מישהו שחותך אותנו בכביש, כותרת חדשותית מדאיגה.

ניתן לכנות את כל אותם דברים שנאמרים או נעשים לנו "טריגרים".
טריגרים יכולים להיות חיצוניים, כמו למשל אמירה של מישהו או פעולה ואירוע שאנו מושפעים מהם,
והם יכולים להיות גם פנימיים, כמו למשל מחשבה שעולה בתוכנו ומעוררת בנו כעס או כאב.

בחלק גדול מאוד מהמקרים הקושי, הסבל והכאב שאנו חווים מופיע כתגובה לטריגר חיצוני או פנימי.

מה ניתן לעשות כשטריגר מפעיל אותנו?
איך ניתן לפתח את יכולתנו להתמודד עם קשיים ולצמוח מהם?

**
אני מבחין בשלוש תנועות מרכזיות שהן בעלות פוטנציאל עצום במפגש עם קושי, סבל וכאב. 

שלוש תנועות שפיתוח המיומנות בהן משפיע בצורה מיטיבה על איכות חיינו ועל התוצאות שאנו משיגים.

תנועה מרכזית אחת היא הכרה בטוב והעמקת הנוכחות שלנו עם זה.
אחד האתגרים העיקריים בתנועה הזו הוא שהיא מנוגדת לחיווט הפיזיולוגי שלנו שהרבה יותר רגיש לסכנות ולאיומים.
באופן טבעי אנחנו ממוקדים במה שמאיים עלינו ומסכן אותנו.
משקל תשומת הלב שמקבלים רגשות כגון דאגה, כעס ופחד גדול יותר ממשקלן של שלווה, שמחה והכרת תודה.
האימון שלנו למעשה הוא "חיזוק השרירים" של חלקי המוח המתקדמים שלנו,
על מנת שישמשו אותנו יותר בשגרת היום-יום ובכך יתרמו לאיכות חיינו.

**
תנועה מרכזית שניה היא נוכחות מקבלת עם קושי ועם סבל.
מבלי לברוח מהם, לנסות להדחיק אותם וגם מבלי לשאוף להעלים אותם מעולמנו.
קושי וסבל הם חלק אינטגרלי ממציאות חיינו, משהו שנפגוש כל עוד אנו חיים.
הם אינם סימן לכך שמשהו לא בסדר או שאנחנו לא בסדר.
האימון שלנו בתנועה הזו מתמקד בפיתוח המוכנות והיכולת לקבל קושי וסבל ולהיות בנוכחות איתם,
במיוחד במצבים שבהם ההשפעה שלנו מוגבלת.

**
תנועה מרכזית שלישית היא לקיחת אחריות ונקיטת פעולה פרואקטיבית לשינוי מציאות ולשיפור המצב.
כשאנחנו מתמקדים בשאלה מה אנחנו יכולים ובוחרים לעשות,
אנחנו מפנים את תשומת ליבנו למעגלי ההשפעה שלנו,
ולוקחים אחריות על שינוי המצב הקיים ויצירת המציאות הרצויה.
האימון בתנועה זו מתמקד בהעברת תשומת הלב ממיקוד שליטה חיצוני (אחרים, העולם) למיקוד שליטה פנימי (אנחנו),
וממה שאנו לא רוצים למה שאנחנו רוצים.
ההתפתחות בתנועה הזו מגבירה את תחושת המסוגלות שלנו ומחזקת את ביטחוננו.

**
שלוש התנועות הללו משלימות ומחזקות זו את זו.
כל אחת מהן מתמקדת באיכות אחרת ועובדת על סוג שונה של "שרירים".

כשטריגר מסוים מופיע בסביבתנו ומפעיל אותנו, הוא מאפשר לנו אימון בכל אחת מהתנועות הללו.
טריגר הוא צלצול פעמון המזכיר לנו שאימון התפתחות נוסף שלנו יכול להתחיל.
הוא מזמין אותנו לבחור במה אנו רוצים להתאמן ואיזו תנועה מתחשק לנו לפתח.

אימון התפתחות בשלוש התנועות הללו מגיע עם רווח כפול, בהווה ובעתיד.
הרווח העתידי נובע מההתפתחות שנעשה לאורך זמן ומשינוי המציאות שייווצר כתוצאה מבחירותינו ופעולותינו.
הרווח בהווה מתבטא בשינוי אנרגטי מיידי הנובע משינוי התפיסה והגישה שלנו,
ומלקיחת שליטה פרואקטיבית על זרקור תשומת הלב שלנו.

טריגר אחד.

בחירה אחת.

שלוש תנועות.

אימון לכל החיים.

מתחשק לך לכתוב לי כמה מילים בעקבות קריאת הפוסט הזה?
יעניין אותי לקרוא ואני מבטיח להגיב בימים הקרובים ..

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

סיפור עתיד של סב לנכדתו

סב מספר לנכדתו סיפור:

"זהו סיפור עתיק מאוד, מתקופת הנביא ישעיהו:
לפי הסיפור אלוהים אמר שהוא ירשה לעולם להתקיים כל עוד יהיו בו שלושים ושישה צדיקים,
אנשים המסוגלים להיענות לסבל שהוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי.
אותם שלושים ושישה איש קרויים "ל"ו הצדיקים".
אם בזמן כלשהו יהיו בעולם פחות משלושים ושישה צדיקים, הוא יגיע אל קיצו."

"האם אתה יודע מי האנשים האלה, סבא?", שואלת הנכדה, בטוחה שהוא ישיב בחיוב.
הסב נד בראשו.

"לא נכדתי," הוא אומר, "רק אלוהים יודע מי הם הלמד-ו"וניקים.
אפילו הם בעצמם אינם יודעים על תפקידם בקיום העולם.
הם נענים לסבל לא כדי להציל את העולם, אלא מפני שסבלם של אחרים נוגע לליבם.
אותם ל"ו צדיקים יכולים להיות חייטים או מרצים באוניברסיטה,
מיליונרים או אביונים, מנהיגים רבי-עוצמה או קורבנות חלושים.
כל זה לא חשוב.
מה שחשוב הוא יכולתם להרגיש את הסבל הקולקטיבי של הגזע האנושי ולהגיב לסבל שסביבם.
ומפני שאיש אינו יודע מי הם נכדתי,
כל אחד שתפגשי עשוי להיות אחד מאותם שלושים ושישה אנשים שבזכותם אלוהים משמר את העולם,
וחשוב להתייחס לכל אחד כאילו הוא אחד מהם."

**
הסיפור המקסים על ל"ו הצדיקים הועתק מהספר "ברכות סבי" שנכתב ע"י רחל נעמי רמן.
ספריה של רחל נעמי רמן ("ברכות סבי" ו"חוכמה משולחן המטבח") נוגעים בי כל פעם מחדש,
מרגשים אותי ומעוררים בי השראה, ענווה, תקווה והכרת תודה.
אני חוזר אליהם שוב ושוב ומרבה לצטט מהם.
אם טרם קראתם אותם אני ממש ממליץ לכם לחפש אותם בספרייה או בחנות הספרים הקרובה אליכם.

**
ציטטתי את הסיפור הזה לראשונה לפני למעלה משמונה שנים ואני חוזר אליו עכשיו.

מנקודת מבט תהליכית-חינוכית אני מוצא פה דוגמא למהלך מרתק,
שבו סב קבליסט חכם יושב עם נכדתו בת השבע (כיום בת 84, סופרת ורופאה אונקולגית מוערכת),
מספר לה סיפור קצר, שחודר עמוק, נחקק בה ומעצב את תפיסתה בנוגע לאנשים ולעולם.
מפגש אחד שמייצר השפעה אינסופית.

בפרשנות שלי ל"ו הצדיקים אינם גיבורי-על מושלמים.
תפקידם אינו לשנות את העולם, לתקן אנשים אחרים, או להציל את המדינה שלהם.
הם אנושיים ותפקידם לראות את מי שסביבם ואת עצמם.
וכשהם יצליחו לעשות, אולי, הם גם ישנו את העולם או יצילו אותו.

יש משהו גאוני ורב-עוצמה ברעיון שלא ניתן למצוא את ל"ו הצדיקים,
ושכל מי שאנו פוגשים, כולל אנו עצמנו יכול להיות אחד מהם.

– יכול להיות שפגשת היום את אחד מל"ו הצדיקים ואפילו לא ידעת?
– אולי זו הקופאית שיושבת מולך בסופר כעת, הנהג שתקוע לצדך בפקק, או קולגה לעבודה?
– יש מצב שזה אחד מילדיך? בן או בת הזוג שלך?
– ואולי זו בכלל את? או אתה?

הצורה שבה אנו מסתכלים על מצב מסוים משנה את המצב.
הדרך שבה אנו מסתכלים על אדם מסוים משנה את האדם.
ובשני המקרים היא משנה גם משהו בתוכנו.

אני מאחל לעצמי ולכם להיות מסוגלים לראות אנשים סביבנו ואת עצמנו כמועמדים פוטנציאליים לל"ו הצדיקים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

על אושר וסבל

בוקר רביעי שלי השבוע נפתח "לא משהו":
התעוררתי מספר פעמים במהלך הלילה לאחר שמייקי (גור הכלבים שלנו) נבח וייבב.
בשש בבוקר יצאתי סופית מהמיטה והוצאתי אותו לגינה בתקווה שיירגע.
קיוויתי שבזמן שהוא ישחק על הדשא אני אוכל להספיק להכין כמה דברים לקראת סדנת בוקר שתוכננה לי.
למייקי היו תוכניות אחרות: הוא החל לנבוח בקול רם תוך כדי חפירת בורות בגינה.
לא רציתי להכניס אותו הביתה (בגלל הבוץ מהגינה) ולא היה לי זמן להוציא אותו לטיול (הייתי לחוץ בגלל הסדנה).
ניסיתי להרגיע אותו, ללא הצלחה.
בינתיים בני הבית התעוררו (אולי גם השכנים) ואנרגיה של כעס החלה להתפתח:
אני כעסתי על מייקי, הם כעסו עליי ועל מייקי, אני כעסתי עליהם על שהם כועסים עלי, והכול הלך והתעצם.

כחצי שעה לאחר מכן עזבתי את הבית לכיוון הסדנה, כשאני לחוץ, כעוס ולא רגוע.
ניסיתי להקשיב לפודקאסט מרגיע ולמוזיקה שאני אוהב, אבל הלחץ וחוסר השקט רק התגברו.
הייתי בלופ עם עצמי והתקשיתי לצאת ממנו.

הסדנה התחילה בתשע בבוקר כמתוכנן.
כמנחה מנוסה נכנסתי לתפקיד וניסיתי לעשות את המיטב מבלי שמצבי ישפיע על הסדנה, אבל משהו בי עדיין חווה את האנרגיה הפחות נעימה.

לזה קוראים סבל.

**
המילה "סבל" עלולה להישמע גדולה או מאיימת.

במובן הרחב אי-נוחות, כעס, עצב, דאגה, חוסר שקט, תסכול, פחד, בדידות, מתח, לחץ, בלבול, חוסר אונים, חוסר סבלנות והצפה הם כולם מופעים של סבל.

חשוב להבין שסבל אינו גורם העומד ביננו לבין האושר שלנו.
כשאנחנו סובלים זה לא סימן לכך שיש משהו בחיינו שאנו צריכים להתגבר עליו בכדי להגיע לאושר, שלווה או שמחה.
סבל אינו "נורת התראה" המצביעה על קלקול במערכת שיש לתקן.
האושר העילאי לא יגיע כשנסיים לטפל בכל הבעיות ולהתגבר על כל הקשיים.

הסבל שחוויתי ברביעי בבוקר אינו סימן לכך שמשהו בעייתי בי, בבני משפחתי או במייקי.
זה גם לא סימן לכך שאני לא מפותח או מואר מספיק, או שטרם הגעתי לשלב הגבוה יותר שבו אני עובר "בצורה חלקה" אירועים מהסוג הזה.

באותו בוקר זה היה הטריגר.
כמה שעות לאחר מכן כבר היו טריגרים אחרים.

תמיד יש ותמיד יהיה משהו.

**
שתי המיומנויות העיקריות בתקשורת ובמערכות יחסים הן ביטוי עצמי והקשבה.
המיומנויות הללו אינן מנוגדות זו לזו אלא משלימות זו את זו.
את שתיהן ניתן ללמוד, לתרגל ולפתח.

שתי המיומנויות העיקריות בחיים מלאים הן העצמת אושר והפחתת סבל.
בדומה לביטוי עצמי והקשבה, ניתן לפתח גם את מיומנויות העצמת האושר והפחתת הסבל.

מספר איכויות לדוגמא שתורמות להעצמת אושר: שמחה, הכרת תודה, משמעות, מיקוד במה שחשוב ובמה שמספיק.

מספר איכויות לדוגמא שתורמות להפחתת סבל: נוכחות עם מה שעולה כאן ועכשיו, קבלה, הקשבה אמפטית, חמלה, אי-הזדהות.

כאשר אנו לומדים להכיר ולהבין את הסבל שלנו, ומסוגלים לקבל אותו ולהיות נוכחים עם מה שעולה אנו סובלים פחות.

**
אושר וסבל אינם מנוגדים זה לזה, הם משלימים זה את זה ומהווים חלק בלתי נפרד מחיים מלאים.

סבל ואושר יכולים להתקיים זה לצד זה, ולהיחוות בו זמנית.

אנו יכולים לחוש גם התרגשות על הזדמנות שקיבלנו בעבודה וגם חשש שלא נצליח.
בהתמודדות עם אתגר רפואי, אנו יכולים להרגיש גם הכרת תודה על תמיכה שאנו מקבלים וגם דאגה מהעתיד הלא ברור.
אנחנו יכולים להרגיש בעת ובעונה אחת גם שמחה על התפתחות המשפחה הגרעינית שלנו וגם עצב וקושי הנובע משינויים שעוברים הורינו המתבגרים.

לצד הלחץ-כעס-מועקה-אי שקט שחשתי באותו בוקר רביעי, יכולתי לחוש גם בביטחון שתהיה סדנה טובה והכרת תודה ללילך (נציגת הארגון) על ההכנה המשותפת והעזרה.
חשתי הכרת תודה לרועי שהוציא את מייקי לסיבוב ואיפשר לי להכין כמה דברים לסדנה.
היה בי שקט שאגיע מוקדם (לקחתי מספיק ספיירים) ושיהיה לי עוד זמן להתארגן.
ברמה מסוימת שמחתי על היציאה שלי מהבית ועל ההתרחקות מאנרגיית הכעס המשותפת.

**

יש משהו משחרר ומרגיע במחשבה (ובאמונה) שאושר יכול להיחוות בהווה, בכל מצב שאנו נמצאים בו (בשונה מבמצב עתידי כלשהו) ושסבל ימשיך ללוות אותנו ולהיות חלק מחיינו לעד.

אפשר להפסיק לרדוף אחר מטרה שלעולם לא נשיג ולהפסיק לחכות למצב מושלם שלעולם לא יגיע.
במקום זאת ניתן להקדיש יותר תשומת לב לדרך, להיות נוכחים עם מה שקורה ולהתמסר לתרגול ולאימון יומיומי מתמשך בכל מקום שאנו נמצאים בו.

אחת הדרכים האפקטיביות לפיתוח מיומנויות של הגברת אושר והפחתת סבל היא הפניית תשומת לב סקרנית פנימה ובדיקה:
– איך אני כרגע.. ?
– איפה ובאיזה אופן אני חווה אושר (שמחה, הכרת תודה, התרגשות, שלווה, …) בחיי כרגע?
– איפה באיזה אופן אני חווה סבל (כעס, פחד, דאגה, לחץ, עצב… ) בחיי כרגע?
– מה היו הטריגרים (מילים שנאמרו, פעולות שנעשו) שעוררו בי אושר וסבל?
– האם אני יכול להמשיך להיות נוכח עם מה שחי בי עכשיו בלי לעשות דבר?
– האם יש משהו שאני רוצה לעשות?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תפילה

"לפעמים התפילות החזקות ביותר הן גם הפשוטות ביותר. 
פעם, כששכבתי על שולחן הניתוחים וחיכיתי להרדמה,
לקח אחד המנתחים את ידי ושאל אם אני רוצה להצטרף אליו ואל צוות המנתחים בתפילה.
נדהמתי ועניתי בחיוב.
הוא אסף את הצוות סביב שולחן הניתוחים לרגע של שקט, ואחר כך אמר בשקט:
'הלוואי שיהיה לנו הכוח לעשות כאן את הדבר הנכון'. "

"התפילה היא מעבר מן השליטה אל התעלומה.
בעבר התפללתי למען החולים שלי. 
בימים אלה אני מתפללת גם למען עצמי.
לפעמים אני מתפללת שתהיה בי חמלה, אבל לעתים קרובות יותר אני מתפללת שלא אזיק,
תכונה רוחנית חשובה הטמונה בשבועת היפוקרטס.
כאדם אני יודעת שלעולם לא אוכל להגיע לרוחבה ולעומקה של הפרספקטיבה המאפשרת לדעת
אם מעשה כלשהו ממעשיי הביא בסופו של דבר נזק או תועלת.
למרות זאת, אני מקווה שאביא תועלת בשירות מטרה קדושה מבלי לדעת זאת אפילו.
לכן, לפעמים, לפני שאני פוגשת מטופל, אני נושאת תפילה חרישית קצרה:
'אין ביכולתי להבין את הסבל וגם לא את הריפוי, אבל ברגע זה אני כאן. השתמשו בי.' "

~ הציטוטים מתוך "חוכמה משולחן המטבח" / רחל נעמי רמן

**
"הלוואי שאצליח לראות את האדם שאפגוש בעוד רגע.
מעבר למסכות ולכותרות. 
מעבר לקורות החיים.
הלוואי שאצליח לראות כדי שאוכל לעזור.
כדי שאוכל לעשות את הדבר הנכון."

~ תפילתה של א., מגייסת בחברת הייטק, שבשנים האחרונות אני זוכה לעבוד איתה.

**
אחד העקרונות החשובים ברייקי הוא שכמטפל אינני אחראי לריפויו של האדם שבו אני מטפל.
אני בסך הכול צינור או ערוץ שדרכו זורמת האנרגיה הנמצאת בעולם אל המטופל.
כצינור, אינני מחפש הוכחה או משוב לכך שמה שאני עושה עוזר.
אינני מכוון לתוצאה מסוימת שאני רוצה שתקרה ושאני מאמין שהיא ה-תוצאה ה-נכונה.
כערוץ אני מכוון לטוב העליון של האדם שבו אני מטפל מבלי לדעת בהכרח מה זה אומר.
אני סומך על האנרגיה שתדע את דרכה ובוטח באדם ובכוחות הריפוי הפנימיים שלו.
כערוץ שדרכו זורמת אנרגיה, תפקידי להחזיק כוונה ולהיות נוכח.

אולי בדומה לרייקי, להחזיק כוונה מיטיבה ולהיות נוכח, זה גם תפקידי כמנחה, כמנהל, כמגייס, כחבר, כהורה וכבן זוג.

זה לא במקום.
זה לא במקום הכנה מדוקדקת לסדנה, מעבר על קורות חיים, ביצוע מטלה בפרויקט, קניות בסופר, או הסעה לחוגים.
זה לא תירוץ לאי-עשייה, לדחיינות או לחיפוף.
להחזיק כוונה מיטיבה ולהיות נוכח זה תוך-כדי ולצד ההכנה לסדנה, הקניות בסופר, מעבר על קורות החיים, ביצוע מטלת הפרויקט וההסעה לחוגים.

**
לשאת תפילה.
להחזיק כוונה.
לגלות ענווה.
להיות פתוח להכוונה.
לשחרר אחיזה בתוצאה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

האמונה הבסיסית שמייצרת סבל אינסופי

יש את מה שקורה, יש את הפרשנות למה שקורה ויש את התגובות למה שקורה.
תגובות מנטליות או רגשיות, תגובות במילים או במעשים.
יש את מה שקורה ויש את הסיפור שלנו על מה שקורה.
כל מצוקה שאינה כאב פיזי היא תוצר של סיפור שאנו מספרים לעצמנו או של אמונה שאנו מאמינים בה.
כל מצוקה שאינה כאב פיזי הינה תוצר של סיפור שבבסיסו המחשבה שדברים לא אמורים להיות כפי שהם כרגע.

**
האמונה הזו "דברים לא אמורים להיות כפי שהם כרגע" מכילה בתוכה עבר, הווה ועתיד:
– דברים שלא אמורים לקרות קרו, או דברים שהיו אמורים לקרות לא קרו.
– דברים שלא אמורים לקרות עכשיו קורים, או דברים שאמורים לקרות עכשיו לא קורים.
– דברים שלא אמורים לקרות יקרו, או דברים שאמורים לקרות לא יקרו.

**
המחשבה היחידה הזו "דברים שלא אמורים לקרות קורים" מייצרת מצוקה וסבל אינסופיים.
אולי יותר מכל מחשבה אנושית אחרת.
אצלנו ואצל אחרים.
זוהי אחת המחשבות הכי נפוצות שנחשבת ע"י אינספור אנשים בכל רגע נתון.

**
העובדה שהמחשבה הזו כ"כ נפוצה ושהיא מייצרת סבל כה רב בתוכנו ומסביבנו, אינה סימן לכך שמשהו לא בסדר.
או שאנחנו תקועים.
או שמשהו לא מתפתח כפי שהוא אמור להתפתח.
שכן אם זו היתה המשמעות או הפרשנות, הרי שהיינו נמצאים בדיוק באותה לולאה מחשבתית של "דברים מסוימים שקורים לא אמורים לקרות".

**
מה שקורה עכשיו זה מה שקורה עכשיו.
זה זה זה, ולא שום דבר מעבר לזה.
והנה כאן ליד, הסיפור שלנו על מה שקורה עכשיו…

חיים מלאים. היום.

"מבחן הסבל" של אנשים בארגונים

"אחד המבחנים שמסייעים לנו להבחין בין מציאות לדמיון הוא מבחן הסבל.
אם אתם רוצים לדעת האם דבר מה הוא ממשי, שאלו את עצמכם:
'האם הוא יכול לסבול ?'
כשמקדשו של אל עולה באש האל לא סובל.
כשהדולר מאבד מערכו, הוא לא סובל.
כשבנק פושט רגל, הוא לא סובל.
כשמדינה מפסידה במלחמה, היא לא סובלת.
אפילו העם היהודי מעולם לא סבל.
חייל שאיבד את מאור עיניו כן סובל.
משקיע שאיבד את כל חסכונותיו במפולת בורסה סובל.
עובדת שפוטרה מבנק שפשט רגל סובלת.
פרה שמפרידים אותה מהעגל שלה סובלת.
אלו הם דברים ממשיים.

סבל עשוי כמובן להיגרם כתוצאה מישויות מדומיינות.
כך, למשל, אמונה במיתוסים לאומיים או דתיים עשויה להביא לפרוץ מלחמה שמיליונים ימותו, ייפצעו, או יאבדו את בתיהם במהלכה.
הגורם למלחמה קיים אולי רק בדמיונם של בני האדם – אבל הסבל אמיתי לגמרי.
זוהי בדיוק הסיבה שעלינו להפריד בין סיפורים שקיימים רק בדמיוננו לבין המציאות.
כנראה שאי אפשר לקיים חברה אנושית מורכבת ללא אמונה באיזשהם סיפורים מדומיינים, כגון כסף.
אולם אין פירוש הדבר שאנו חייבים להשתעבד לסיפורים האלה ולאבד קשר עם המציאות.
כדאי לנו לזכור מה באמת קיים,
ולייחס חשיבות רבה יותר לדברים ממשיים מאשר ליצירי הדמיון שלנו. "

~ הקטע מתוך "ההיסטוריה של המחר" מאת יובל נח הררי (עמודים 194-195).

**
השבוע התחדד לי משהו שקשור לעבודה שאני עושה.
"העבודה שאני עושה" (פעולה דינמית), ולא "העבודה שלי" (תואר סטטי).

הבחירה הנוכחית שלי היא לעבוד במסגרות עסקיות וארגוניות, עם צוותים ומנהלים.
זה הדבר העיקרי שאני עושה ברוב שעות הערות שלי, ושממנו אני מתפרנס.

מהות העבודה שאני עושה היא להפחית סבל בקרב אנשים העובדים במסגרות הללו:
לסייע לאנשים שעובדים במסגרות הללו לסבול פחות בהווה, ולהגדיל את הסיכוי שהם יצליחו וייהנו יותר ביחד בעתיד.

"להפחית סבל" נשמע קצת מיושן.

הרבה יותר אופנתי לדבר על הגשמה עצמית, על ייעוד, על התפתחות או על מימוש פוטנציאל.

ובכלל, איך אפשר להגיד "סבל" ו-"הייטק" באותו משפט?
זה לא קצת יציאה מפרופורציות? "צרות של עשירים"?

אני מאמין שמפתח תוכנה בחברה עסקית אינו עושה בהכרח עבודה פחות חשובה או ערכית מזו של מחנכת כיתה, עובד סוציאלי או אח בבית החולים.

תרומתה של מנכ"לית חברת סטארטאפ לחברה ולקהילה, אינה בהכרח פחותה מזו של מנכ"לית עמותה המסייעת לנזקקים.

סבל לא חייב להיות משהו נוראי.
כעס זה סבל.
דאגה זה סבל.
לחץ זה סבל.
אשמה זה סבל.
פחד זה סבל.
תסכול זה סבל.
בלבול זה סבל.
חוסר שקט זה סבל.
אי-נוחות זה סבל.

**
אנשים סובלים כתוצאה מסיפור שהם מספרים לעצמם ושהם מאמינים בו.
לפעמים הסיפור הזה מחובר למציאות ולפעמים לא.

"המנהל שלי לא מעריך אותי", "העובדים שלי מפונקים",
"מגיע לי יותר", "מזלזלים בי", "עושים עלי סיבוב", "אין לי אופק התפתחות", 
"אני חייב לעזוב את העבודה", "אני חייב להישאר בעבודה",
"אין עם מי לעבוד כאן", "אני לא יכול להאמין לו", "אני לא מממש את עצמי",
הן מספר דוגמאות לסיפורים כאלה.

סיפור אחד שאנו מאמינים בו (על עצמנו או על מישהו אחר), יכול לעורר בנו סבל רב.
כשאנו סובלים, איכות חיינו נפגעת.
כשאיכות חיינו נפגעת, אנו עלולים להתבטא או לנהוג בצורה שתעורר סבל אצל אחרים.

באופן ישיר, 
אם אני מאמין ש"המנהל שלי חסר התחשבות ושלא אכפת לו ממני",
כנראה שבאינטראקציה בינינו אומר או אעשה משהו שיעצים את הסבל בתוכי ואולי יעורר אותו גם אצל המנהל שלי.

באופן עקיף,
יכול להיות שהסיפור הזה על המנהל שלי, ישפיע על מעגלים נוספים שלי כגון ילדיי, בן או בת זוגי, 
הוריי, מחנכת הכיתה של בתי, הקופאית בסופר והנהגים ברכבים שלידי.

האינטראקציה שלנו אף פעם אינה עם אדם אחד בלבד.
היא תמיד חסרת גבולות, גולשת ומפעפעת לאנשים נוספים.

**
טיך נהאת האן מתייחס ליכולתנו להפחית סבל או להעצים שמחה כמיומנות.
מיומנות שניתן וחשוב לפתח.
לדבריו, "אפילו עם הרבה רצון טוב, אנו עדיין יכולים לאמלל את האדם שאתנו.
רצון טוב אינו מספיק. אנחנו צריכים ללמוד את האמנות של לשמח אנשים."

בהמשך לקו הזה, 
ניתן להתייחס לאדם המתבטא בצורה מסוימת הפוגעת בנו כאדם פחות מיומן.
באופן דומה, אם התבטאנו בצורה מסוימת שפגעה באנשים חשובים לנו, ייתכן שזה נובע מחוסר מיומנות שלנו.

אני מניח שהמשפטים האחרונים מקפיצים חלק מהקוראים,
שרואים בהם "התייפייפות" או מתן לגיטימציה לאנשים מסוימים להתנהל בצורה שאינה מקובלת.

"הוא התבטא כך בגלל חוסר מיומנות" זה סיפור.
"הוא לא אמור להתנהג ככה" זה סיפור.
"אני צריך להכיל ולהבין אותו" זה סיפור.
"אני צריך לשים לו גבול" זה סיפור.

כשאני עובד עם אנשים, אני עוזר להם לראות את הסיפורים שלהם.
כשאנשים מבינים שיש (או יכול להיות) הבדל בין הסיפור שהם מספרים לעצמם לבין המציאות,
הם יכולים להמשיך לאחוז בסיפור, לבדוק אותו בסקרנות, או לשחרר אותו.

הדגש הוא על יכולים.
בשונה מצריכים, אמורים, חייבים או מוכרחים.
הבחירה היא תמיד שלהם…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

זה לא נגד הכאב, זה נגד הבדידות

השבוע הרמתי הילוך בעבודה על הספר.
בחודשים האחרונים מיינתי את מאות הפוסטים השונים שכתבתי בשנים האחרונות לתתי-נושאים.
השבוע, בעזרת אליה, התחלנו תהליך חיבור, שמטרתו ליצור מאוסף הפוסטים גרסה מוכנה לעריכה.

"למה חשוב לך להוציא ספר?", שאלה אליה בשיחתנו הטלפונית הראשונה.
"מבחינתי הספר הוא רק אמצעי," עניתי,
"אמצע להגברת נוכחות וחיבור, להפחתת סבל ולהעצמת שמחה של אנשים שיקראו אותו."

די בדומה לעבודות נוספות שאני עושה בסביבות שונות.
די בדומה למספר ספרים אחרים שהם ככה עבורי.

**
אחד הספרים המשמעותיים שנותנים לי את האיכות "הזו" הוא "חוכמה משולחן המטבח" של רחל נעמי רמן.
ציטטתי ממנו מספר פעמים בעבר.
הנה עוד תזכורת מעוררת השראה מתוכו:

"מאז שהיינו ילדים לימדו אותנו כי הכאב הוא 'מצב גרוע',
ובמקרים רבים אנו מגיבים עליו כמעט כאילו מדובר בהפרה של כללי הנימוס הטוב.
בתרבויות אחרות הכאב והאובדן אינם כה בודדים.
מעצם ההתמודדות עם האובדן לבדנו אנחנו נעשים פגיעים עוד יותר ונגרם לנו סבל מיותר.

מטופלת חדשה נכנסה למרפאה אחרי שלא הגיעה לפגישה קודמת ואמרה לי שהיתה בחדר המיון בשבוע הקודם, בשעה שנקבעה לי הפגישה איתי.
לא ידעתי על כך, ושאלתי אותה מה קרה.
היא סיפרה לי שהיתה לה חסימת מעיים זמנית בגלל הידבקויות שמקורן בהקרנה שעברה כמה שנים לפני כן, כטיפול בסרטן.
הכאב היה גדול ונמשך יום שלם, אבל עבר.
כשהחל הכאב, הבינה שמדובר בדבר רציני.
היא ארזה תיק קטן, הכניסה לתוכו את כלי הרחצה שלה, כתונת לילה וספר בלשי שלא גמרה לקרוא.
אחר-כך נהגה בעצמה מרחק של ארבעים קילומטרים לבית החולים.

מכיוון שסבלתי בעצמי בעבר מחסימת מעיים, ידעתי כמה גדול יכול הכאב הזה להיות.
שאלתי אותה איך הצליחה לנהוג.
היא סיפרה לי שנהגה עד שהכאב תקף אותה, ואז עצרה בצידי הכביש וחיכתה שיעבור.
היא אפילו דאגה להביא סיר ומגבת, ופעם או פעמיים הקיאה.
היא היתה חולה מאוד, אך הצליחה להגיע לבית החולים, כעבור זמן רב.
מופתעת מסיפורה שאלתי אותה למה לא טלפנה לאחד מידידיה.
היא אמרה לי שזה קרה באמצע היום וכולם היו בעבודה.

יום שלם שהתה לבדה בחדר המיון.
שאלתי אותה מדוע לא טלפנה לאיש גם אז.
"למה לטלפן?" הגיבה בעצבנות. "אף אחת מהחברות שלי לא יודעות שום דבר על חסימות מעיים."
"אז למה לא טלפנת אלי?"
"כי זה לא ממש התחום שלך," השיבה.
"ג'סי," אמרתי, "אפילו ילדים רצים באופן אינסטינקטיבי למישהו כשהם נופלים."
ג'סי התחממה ואמרה: "כן, אף פעם לא הבנתי את זה. זה כל-כך טיפשי. נשיקה במקום הכואב לא עוזרת בכלל."
הייתי המומה.
"ג'סי," אמרתי, "זה לא עוזר נגד הכאב, אבל זה עוזר נגד הבדידות."

אנשים רבים מתייחסים לכאב כמו ג'סי.
כשג'סי סבלה וכאבה, הדבר היחיד שנראה לה ראוי לקבל מאדם אחר היה המומחיות שלו.
אמה מתה כשילדה אותה.
מעולם לא עלה על דעתה שאפשר לעשות משהו כדי להקל על הבדידות."

**
הטלפון שקיבלתי אתמול בבוקר הוביל לשיחה חשובה.
חבר התקשר לשתף בעדכון לא משמח שהוא קיבל על התפתחות שעוררה בו פחד, בלבול, חוסר אונים והצפה.
הוא לא ציפה שאפתור לו בעיה או שאייעץ לו מה לעשות.
הוא התקשר כדי שלכמה רגעים נוכל להיות בזה ביחד.
בשפה של רחל נעמי רמן זה "לא נגד הכאב, זה נגד הבדידות."

מרטין בובר אמר ש"המתנה הכי גדולה שאנו יכולים לתת למישהו היא הנוכחות שלנו".
פשוט להיות איתו. ביחד.
במקום שהוא נמצא בו.
בלי לנסות לייעץ, לפתור או לעזור.
בלי להיבהל או להילחץ.
רק להיות איתו.

אולי מתנה נוספת, גדולה לא פחות, שאנו יכולים לתת למישהו,
היא לבקש ממנו שיהיה איתנו כשאנחנו צריכים סוג כזה של נוכחות.

חצי השעה ששוחחנו אתמול בבוקר, היתה אחת המתנות הכי משמעותיות ומרגשות שקיבלתי השבוע.

**
השבוע פגשתי מנכ"ל חדש.
ביום ג' 19:00 שוחחנו לראשונה.
הוא יצר איתי קשר ראשוני, לאחר שקיבל המלצה.
24 שעות לאחר מכן, הגעתי למשרדי החברה שלו לפגישה עם מספר אנשים.

לפני שנפגשנו שלחתי לו מספר פוסטים שכתבתי בשנים האחרונות וביקשתי שהוא והשותף שלו יקראו אותם:

אנשים שאני רוצה לעבוד איתםששת הערכים המובילים שליהעבודה שלי.

יכול להיות שנתחיל תהליך משותף ויכול להיות שלא.
אני לא בטוח אם הפוסטים הללו יגדילו או יקטינו את הסיכוי שנעבוד ביחד. חלק מהאנשים שקוראים אותם חווים אותם כרוחניים מדי.
אם תשאלו מומחי שיווק, יש דרכים הרבה יותר אפקטיביות לסגור עסקה או להשיג לקוח חדש.

העניין, לפחות מבחינתי, הוא הרבה פחות לסגור עסקה,
והרבה יותר ליצור חיבור, להפחית סבל ולהעצים שמחה עם אנשים שאתה רוצה שיהיו חלק מחייך.

מעניין איך זה יתפתח…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כוכבי ים, פייסבוק ואכילת בשר

אדם יצא לחופשה והתהלך לו להנאתו בחוף ים בודד.
כל החוף היה מלא בכוכבי ים קטנים שנשטפו מן הים החוצה בשעת הגאות.
עכשיו בשפל, כאשר הים נסוג, נשארו כל כוכבי הים על החול החם.
עד שעת הגאות הבאה קרוב לוודאי שרובם כבר יתייבשו וימותו.
לפתע ראה ילד קטן המרים כוכב ים אחד אחרי השני ומחזיר אותם לים.

"ילד חביב.." אמר האיש, "צפיתי בך ובמה שאתה עושה.
יש לך לב טוב ובטח שיש לך כוונה טובה, אבל האם שמת לב אילו חופים ארוכים יש כאן? 
האם אתה מתאר לעצמך כמה אלפי כוכבים גוססים ברגע זה על החול לאורך קילומטרים רבים מכאן? 
האם אתה חושב שמה שאתה עושה כאן כרגע משנה בכלל משהו למישהו?"

חשב הילד לרגע, הרים כוכב ים אחד נוסף, העיפו למים ואמר: "כן. זה משנה לכוכב הים האחד הזה."

– אנונימי
***
הרצאת ה TED הזו, על השפעתה של פייסבוק על החלטה קריטית בבריטניה היתה חזקה מאוד עבורי.
היא התחברה לי למחשבות ולאירועים נוספים הקשורים לרשת החברתית הזו, ועוררה לא מעט מחשבות, כמו גם כעס וחשש.
כוחות חזקים פועלים בעולם ומשפיעים עלינו.
אני ממש ממליץ לכם לפנות לעצמכם 15 דקות ולצפות בהרצאה הזו.

כנראה שממקומי כרגע איני יכול לשנות בצורה ישירה את מדיניות פייסבוק.
אין לי השפעה ישירה על האסטרטגיה העתידית של החברה העסקית הזו או על מקבלי ההחלטות בה.
בדומה לילד שעל חוף הים, אין לי יכולת להציל את כל כוכבי הים.
יש לי יכולת להציל כוכב ים אחד, או שניים, או חמישה.
יש לי יכולת לשנות את הרגלי השימוש שלי בפייסבוק.
אני יכול להחליט האם ואיך אני ממשיך להתנהל ברשת הזו.
יש לי שליטה מלאה על עצמי והשפעה מסוימת על סביבתי.
להחלטות שאקח ולבחירות שאבחר יש השלכות.

לעת עתה אני בוחר להישאר ברשת החברתית הזו ולצמצם את השימוש שלי בה.
יכול להיות שבהמשך זה ישתנה.

העניין בעיניי הוא לא האם פייסבוק "טובים" או "רעים", 
אלא איך אני בוחר להתנהל עם פייסבוק.

הקטע עבורי הוא לא האחריות של פייסבוק, אלא האחריות שלי.

**
לפני כשנתיים, מסיבות אידיאולוגיות, אחרי לא מעט מחשבות על כך לאורך תקופה, 
החלטתי לצמצם את צריכת הבשר שלי.
רק לצמצם. 
לא להפסיק.

קיבלתי 2 החלטות:
1. להפסיק לאכול בשר בקר (להמשיך לאכול עוף, הודו ודגים).
2. בהשראת "ימי שני ללא בשר", לאכול צמחוני פעם בשבוע.

שאלו אותי לא מעט פעמים:
"אם זה מסיבות אידיאולוגיות, למה לא להפסיק לגמרי? 
ומה ההבדל בין בשר בקר לעוף או הודו?
לא נראה לך בעייתי לבחור "לשמור" על פרות ולהמשיך לפגוע בעופות?"

התשובה שלי פשוטה:
קיבלתי החלטה שרירותית, כיון שהיה חשוב לי להפחית בצריכת הבשר וגם לא רציתי להימנע לגמרי מאכילתו.
עבורי זו לא שאלה של "אפס" או "אחד", אלא של "שליש" או "רבע".

למה דווקא כך ולא אחרת?

זה היה יכול להיות גם אחרת.
בחרתי כך, כדי להתחיל מאיפשהו.
בחרתי כך, מתוך הערכה שאוכל לעמוד בזה לאורך זמן.

היום, כשנתיים אחרי, אני עדיין נמנע לגמרי מצריכת בשר בקר,
ומספר הימים הצמחוניים שלי עלו ליומיים-ארבעה בשבוע.

אני לא יכול לעזור לכל כוכבי הים, הפרות, הדגים והעופות.
אני יכול לעזור לכמה מהם.

**
האם צמצום השימוש שלי בפייסבוק וההימנעות שלי מאכילת המבורגר באמת משפיעים בצורה כלשהי…?
זה אחוזון כל-כך קטן בתוך ים של תעשייה ובעלי עניין חזקים ועתירי משאבים.

אני לא יודע עד כמה זה משפיע על התעשייה או על החברה.
זה משפיע עלי.

**
המסר הזה נכתב במהלך יום השואה.
מה כבר יכול לעשות "אדם מהשורה" (יהודי, גרמני, הולנדי, פולני…) אל מול מערכות גדולות וחזקות?
ואם הוא עושה משהו, האם זה בכלל משנה? 
האם זה שווה את המחיר?

מספר מחשבות לסיכום:

1. זה לא הכול או כלום. 
המחשבה הדיכוטומית של "0" או "1" יכולה לשתק ולהגביר את חוסר האונים.
השאלה "מה בכל זאת ניתן לעשות במצב הנוכחי?" בדרך כלל תוביל לתשובה השונה מ"כלום".

2. מה שאנחנו עושים משפיע על החברה, לפעמים יותר מכפי שאנו מבינים.
הבחירות שלי הן תוצר של חשיפה לפוסטים, סרטונים, ספרים והרצאות של אנשים אחרים.
פירות שצמחו מזרעים ומחשיפה מתמשכת, שבשלב כלשהו הבשילו להחלטות.

3. עד כמה זה באמת משפיע על החברה ועל המערכות הגדולות?
אני לא בטוח לגבי זה. יכול להיות שההשפעה זניחה או קטנה ממה שהיינו רוצים שתהיה.
הבחירות שלנו, במיוחד כשמדובר בבחירות בערכים שחשובים לנו, בוודאות משפיעות עלינו.

4. זו שאלה של מיקוד.
האם אנו מתמקדים במערכות ובעולם החיצוני או בעצמנו?
האם אנו מתמקדים במה שמחוץ לשליטתנו או במה שאנו יכולים לעשות ולשנות?

5. פיתוח חמלה
כשאנו בוחרים להיפתח לדברים מסוימים אנו מאפשרים לעצב, פחד, ייאוש וחוסר אונים לעלות.
זו לא רק החשיפה לכאב וסבל שמסביבנו, אלא גם לאלו שבתוכנו.
כשאני מפחית את צריכת בשר הבקר ממניעים אידיאולוגיים, ועדיין ממשיך לאכול עופות,
אני חי באיזשהו קונפליקט פנימי שאינו פשוט: "אני תורם פחות לתעשייה הזו, אך עדיין תורם".
בדיוק במצבים הללו של חשיפה לסבל חיצוני ופנימי, חשוב לפתח חמלה: גם לאחרים וגם לעצמנו.
לפתח את היכולת להיות נוכחים ממקום אכפתי ואוהב, גם כשיש גבול למה שאנו יכולים או מוכנים לעשות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר