תגית: חיים

פשר החיים

"ספק הוא בליבי, אם יוכל רופא להשיב על שאלה זו באופן כללי.
לפי שפשר החיים שונה בכל אדם ואדם, בכל יום ויום, בכל שעה ושעה.
לכן העיקר אינו בפשר החיים באופן כללי אלא בפשר הייחודי של חיי אדם ברגע נתון.
המציג שאלה זו באופן כללי משול למי ששואל אלוף שחמט: 'אמור נא לי, מה הוא הטוב במסעים?'
פשוט, אין לך דבר כמו המסע הטוב ביותר או אפילו רק מסע טוב,
אלא בהקשר למצב מסוים במשחק ולאישיותו המיוחדת של היריב.

הוא הדבר לעניין קיומו של האדם.
אל נחפש אחר פשר-חיים מופשט.
כל אדם ואדם יש לו תפקידו או ייעודו הייחודי בחיים.
כל אדם ואדם חייב לקיים משימה מוחשית התובעת מילוי.
מבחינה זו אין לו תמורה, אף אין חייו יכולים להישנות.
מכאן שתפקידו של כל אדם ואדם הוא אחד ויחיד, והוא הדין לשעת הכושר המסוימת לקיימו.

הואיל וכל מצב בחיים הוא בבחינת אתגר לאדם ובעיה שעליו לפתרה,
אפשר גם להפוך את סדר השאלה בדבר פשר החיים.
בסופו של דבר, אל ישאל אדם מה פשר חייו, אלא יכיר בכך שהוא-הוא הנשאל.
הווה אומר: החיים הם השואלים כל אדם ואדם.
ואין הוא יכול לתת תשובה לחיים אלא על-ידי מתן דין וחשבון על חייו.
אין תשובה לחיים אלא בקבלת עול אחריות."

~ ויקטור פראנקל, מתוך "האדם מחפש משמעות"

חיים מלאים. היום.

"במשך מאות שנים נהגו האנשים האמיתיים לומר את אותו משפט ראשון לילד שזה עתה נולד.

כל אדם שומע בדיוק אותן מילים אנושיות: 
'אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך'.

בחגיגת סיום החיים מחבקים כולם את האדם וחוזרים שוב על משפט זה:
'אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך'.

מה ששמעת כשהגעת הוא מה שאתה שומע כאשר אתה עוזב…"

(מתוך "מסר האנשים האמיתיים" / מרלו מורגאן)

**
מתישהו התחלנו את המסע שלנו כאן.
מתישהו נסיים אותו.
ככה זה.

עכשיו חיים.

אולי אפשר להרחיב את מסר "האנשים האמיתיים" לילד שנולד,
ולעשות בו שימוש גם מעבר ליום הלידה או הפטירה.
לומר בקול רם או לשדר מהלב, עם או בלי חיבוק, עם או בלי ביקור:
"אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך."

אולי אפשר להיזכר בכך שאיננו לבד ולהוקיר את האנשים המלווים אותנו במסענו,
בקול רם, או בהכרת תודה שקטה:
"תודה על שאתם אוהבים אותי ותומכים בי במסעי".

**
ידי אנשים אחרים

“כל אחד מאתנו חי בתוך ודרך תנועה עצומה של ידי אנשים אחרים.
ידיהם של אנשים אחרים מניפות אותנו מן הרחם.
ידי אנשים אחרים מגדלות את המזון שאנו אוכלים,
אורגות את הבגדים שאנו לובשים,
בונות את קורת הגג שתחתיה אנו חיים.
ידיהם של אנשים אחרים מענגות את גופנו ברגעים של תשוקה,
מעניקות לנו עזרה ונחמה ברגעים של מכאוב ומצוקה.
עושרו המשותף של הטבע מוקצה ומחולק דרך ובאמצעות ידיהם של אנשים אחרים לצרכים ולהנאות של חיינו הנפרדים, האישיים.

ולבסוף, ידי אנשים אחרים מורידות אותנו לתוך האדמה.”

~ ג'יימס סטוקינגר (תרגום חופשי – רוני ויינברגר, הטקסט המקורי כאן)

**
מתישהו התחלנו את המסע שלנו כאן.
מתישהו נסיים אותו.

עם, לצד ובעזרת אנשים אחרים.

אנחנו לא לבד.
אנחנו כאן לזמן מוגבל, אורחים על הכדור הזה.
חלק מהרשת האנושית, תומכים ונתמכים, אוהבים ונאהבים, משפיעים ומושפעים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"יש תפיסות שונות של אוטונומיה.
אחת מהן היא אוטונומיה כפעולה חופשית –
לחיות חיים עצמאיים לחלוטין, חופשי מכפייה והגבלה.
חירות מהסוג הזה היא סיסמת קרב נפוצה.
אבל, כפי שנוכח לדעת ביל תומס בחוותו בצפון ניו יורק, זו פנטזיה –
לו ולאשתו ג'וד נולדו שני ילדים בעלי מוגבלויות קשות שיזדקקו להשגחה כל ימי חייהם.
ויום אחד, בגלל מחלה, זקנה או איזו צרה אחרת יזדקק גם הוא לעזרה.
חיינו תלויים תלות מובנית באנשים אחרים ונתונים להשפעת כוחות ונסיבות הרחק מעבר לשליטתנו.
חופש רב יותר נראה טוב מחופש מועט יותר.
אבל לאיזו מטרה?
כמות החופש שיש לך בחייך אינה מדד לערכם.
ממש כמו שביטחון הוא יעד ריק ואפילו מזיק למי שחי למענו,
כך היא בסופו של דבר גם האוטונומיה.

הפילוסוף הגדול המנוח רונלד דבורקין הבין שיש מובן אחר, משכנע יותר לאוטונומיה.
יהיו אשר יהיו המגבלות והייסורים שאנו מתמודדים אתם,
אנחנו רוצים לשמור על האוטונומיה – החירות – לכתוב את סיפור חיינו.
זו עצם המהות של בן אנוש.

כל מה שאנו מבקשים הוא שיתירו לנו לכתוב את המשך הסיפור שלנו.
הסיפור משתנה כל הזמן.
במשך חיינו אנחנו יכולים להיתקל בקשיים בלתי משוערים.
תחומי העניין שלנו ורצונותינו עשויים להשתנות.
אבל יקרה מה שיקרה, אנחנו רוצים לשמור על החירות לעצב את חיינו בדרכים שעולות בקנה אחד עם אופיינו ועם הנאמנויות שלנו."

**
"אימת החולי והזקנה אינם רק האימה מפני האבדות שהאדם נאלץ לאבד אלא גם אימת הבידוד.
כשאנשים נעשים מודעים לסופיות חייהם, הם לא מבקשים הרבה.
הם לא חותרים להשיג עוד ממון.
הם לא חותרים להשיג עוד כוח.
הם רק מבקשים שיותר להם במידת האפשר,
להמשיך לעצב את סיפור חייהם בעולם –
לבחור בחירות ולקיים קשרים עם אחרים על פי סולם העדיפויות שלהם."

**
"אני נזהר מלומר שאפשר לשלוט בסיום.
לאיש אין שליטה בעולם.
הפיזיקה, הביולוגיה והמקריות משיגים בסופו של דבר את שלהם בחיינו.
אבל העיקר הוא שאנחנו גם לא חסרי ישע.
האומץ הוא הכוח להכיר בשתי העובדות.
יש לנו מרחב לפעול, לעצב את הסיפורים שלנו,
אף שככל שהזמן חולף, גבולותיו הולכים ומצטמצמים.

כמה מסקנות מתבהרות כשאנו מבינים את זה:
שהכישלון האכזרי ביותר בדרך הטיפול בחולים ובזקנים הוא אי-ההכרה בקיומו של סדר עדיפויות מעבר לביטחון ולהארכת חיים גרידא.
שהיכולת של אדם לעצב את סיפורו חיונית לקיום חיים בעלי משמעות.
שיש לנו הזדמנות לעצב מחדש את מוסדותינו, את תרבותנו ואת שיחותינו
ולשנות ככה את האפשרויות הפתוחות לפני כל אדם בפרקים האחרונים של חייו."

**
"אם להיות בן אדם זה להיות מוגבל,
הרי תפקיד המקצועות והמוסדות הטיפוליים – ממנתחים ועד מוסדות סיעודיים –
להיות לעזר לבני אדם במאבקם עם הגבולות האלה.
לפעמים אנחנו יכולים להציע ריפוי, לפעמים רק הקלה, לפעמים אפילו לא הקלה.
אבל יהיו מה שיהיו הדברים שאנחנו יכולים להציע,
ההתערבויות שלנו, והסיכונים והקורבנות שהם מולידים,
מוצדקים רק אם הם משרתים את המטרות הגדולות יותר בחייו של אדם.
כשאנחנו שוכחים זאת, הסבל שאנחנו גורמים עלול להיות ברברי.
כשאנחנו זוכרים זאת, הטוב שאנחנו עושים יכול להיות מפעים."

**
~ הציטוטים מתוך "להיות בן תמותה" מאת אטול גוואנדה.

את הספר קראתי לראשונה בנובמבר 2018, במהלך התמודדות עם אתגר רפואי מתמשך במשפחה.

מה שלפני כשנה וחצי הרגיש מאוד רלוונטי ואישי עבורי, רלוונטי בימים אלו למיליוני אנשים בארץ ובעולם.

כשקראתי את "להיות בן תמותה" הייתי במקום שונה מהמקום שאני נמצא בו כעת.

העולם כולו במקום שונה עכשיו.

ההקשר משנה ומשפיע.

אני תקווה שלצד השמירה על ביטחונם ובריאותם של היקרים לנו, נשכיל בימים אלו לשרת במעשינו את מטרותיהם החשובות ונצליח להיות אתם בנוכחות מאוזנת ומשמעותית התורמת לחייהם.

חג שמח. חיים מלאים. היום.

אם אני מאמין שמה שקורה עכשיו,
הוא בעיה, או תקלה,
שפוגעת בחיי ובתוכניות שלי,
אז אני מחכה שהדבר הזה יעבור, או ייגמר או ייפתר,
כדי שאוכל לחזור לשגרה, לתוכניות, לחיים של לפני, או לתיקון של אחרי.

אם אני מבין שמה שקורה עכשיו זה החיים,
ולא איזושהי תקלה זמנית,
אז אני יכול לבחור כיצד לחיות את חיי היום,
בדיוק במצב הזה ובמקום הזה.

וזה לא אומר בהכרח שהכול לטובה,
או שיש פה שיעור חשוב שעלינו ללמוד,
או שזו דרכו של היקום לשמור על עצמו מפנינו,
או שזה שלב התפתחותי מואץ של האנושות שהגיע זמנו.

זה רק אומר שמה שקורה עכשיו,
כל מה שקורה עכשיו,
זה מה קורה עכשיו,
ושאלו החיים.

וממש עכשיו,
אנחנו יכולים לבחור,
כיצד לחיות את חיינו.

ליתר דיוק,
(בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו)
ממש עכשיו,
אנחנו כבר בוחרים,
כיצד לחיות את חיינו.

חיים מלאים. היום.

ג'יין גודול טוענת:
"אינך יכול/ה לעבור יום אחד מבלי להשפיע על העולם סביבך.
מה שאת/ה עושה, עושה הבדל, ועליך להחליט איזה מין הבדל את/ה רוצה לעשות."

ברוח המילים של ג'יין, 
אני מאמין שבכל פעם שאנו פוגשים מ י ש ה ו, אנחנו משפיעים ומושפעים.
משפיעים עליו ומושפעים ממנו.
אין מפגשים ניטרליים.

ואולי זה נכון לא במפגש עם מ י ש ה ו, אלא גם במפגש עם מ ש ה ו.

במקרה שלי, מילים עושות לי את זה.
מפגש עם טקסט (מ ש ה ו כתוב) משפיע עלי.

בפוסט הנוכחי, אני בוחר לשתף אתכם במספר טקסטים.
פגשתי אותם שוב אתמול, במסגרת העבודה על הספר.
שכשאני קורא אותם (גם בפעם העשירית) הם נוגעים בי.
משנים את רמת האנרגיה שלי.
משפיעים עלי… מעוררים בי משהו…

שמונה ציטוטים…
על חיים ועל מוות,
על שינויים ומעברים,
על נוכחות, משמעות וכוונה,
על תפקידנו ומקומנו.

**

שינוי יסודי ביחסנו אל החיים

"מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים.
צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים,
כי בעצם לא היתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים,
אלא למה שביקשו החיים לקבל מאתנו.
צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים
ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על-ידי החיים יום-יום ושעה-שעה.
ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור-
אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה."

~ ויקטור פרנקל / "האדם מחפש משמעות"

**
אני בסדר

"בכל פעם ששאלו מורה זן לשלומו, הוא ענה, 'אני בסדר.'
לבסוף אחד מתלמידיו אמר, 'רושי, איך אתה יכול להיות תמיד בסדר?
אף פעם אין לך ימים רעים?'
מורה הזן ענה, 'ודאי שיש לי.
בימים הרעים, אני בסדר.
בימים הטובים, אני גם בסדר.' "

~ פמה צ'ודרון / "המקומות שמפחידים אותך"

**
שיעור בענווה

"אם כל החרקים ייעלמו מעל פני האדמה,
בתוך חמישים שנה יבוא הקץ על כל צורות החיים האחרות.
לעומת זאת, אם כל בני האדם ייעלמו מעל פני האדמה,
בתוך חמישים שנה יחל שגשוג עצום של כל צורות החיים האחרות."

~ ג'ונאס סאלק, ממציא חיסון הפוליו, מתוך "המקום הנכון" מאת קן רובינסון.

**
יום בעל משמעות

"אדם כמוני, נונתאיסט שהוא גם בודהיסט,
נזכר ברגע שהוא מתעורר בעקרונות של בודהה:
של טוב לב וחמלה, לאחל לאחרים משהו טוב או לפחות שסבלם יקטן.
אחר כך אני נזכר שהכול קשור, נזכר בעקרון התלות ההדדית.
ואחר כך אני קובע את המטרה היומית שלי כדי שהיום הזה יהיה משמעותי.
משמעותי פירוש הדבר לשרת ולסייע לאנשים במידת האפשר.
ואם זה לא מתאפשר, לפחות לא להזיק לאחרים.
זה יום בעל משמעות."

~ הדלאי למה / "ספר האושר – אושר מתמשך בעולם משתנה"
** 
ההכנה המושלמת

"במסורת החסידית יש תלמוד שאומר,
שעל האדם להיות מוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא.
על-פי האמונה החסידית,
כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו,
אך לעולם אין לדעת מתי.
לכן, כדי להיות מוכן ברגע המבחן, יש להיות ערני תמיד.
פירוש הדבר, שיש לגלות פתיחות למצב של אי-ידיעה, לקיום כפשוטו.
אי אפשר להתחמק מהרגע, אלא לטפח פתיחות אל הלא נודע,
כדי שבכל מצב יוכל האדם להיות נוכח במלואו ולמלא את ייעודו.
סוג זה של אי-ידיעה מאפשר לנו להיות נוכחים תמיד,
כי כשאנחנו מתירים לעצמנו לא לדעת, אנחנו נעשים ערניים.
כמו צייד שעומד הכן ואינו יודע מה עלול לקרות.
הוא אינו יוצר התרחשות, הוא אי דומם בלב הפעילות.
הוא מרחב פתוח, שכל דבר יכול לנוע דרכו.
הוא חדל להיות שם-עצם והופך לפועל.
הוא הופך למהות פעולת העמידה.
סוג זה של נוכחות בחיים הוא ההכנה המושלמת למוות.
פירוש הדבר, שאדם מסגל לעצמו פתיחות לכל מה שיקרה.
אם נחשוב, שהכול בסדר מלבד המוות,
נחשוב, שהכול בסדר מלבד המוות והאובדן,
אחר כך נחשוב, שהכול יהיה בסדר מלבד המוות, האובדן וכריך לא טעים, וכן הלאה.
מגבלות הרצוי מצרות את כלא ההגנה העצמית, שבתוכו אנו מעבירים את מרבית חיינו.
לבסוף מגיע השלב שבו משמעות ה'ביטחון' היא שאיש אינו יכול להיכנס לכלאנו,
ואנחנו נותרים מבודדים לגמרי."

~ סטפן לוין / "מי מת"

** 
אנו דומים לא מעט לסרטן

"אנו דומים לא מעט לסרטן.
בעל חיים זה גדל תוך שהוא מפתח שורה של שריונים קשים המגינים עליו, ומשיר אותם מעליו בזה אחר זה.
בכל פעם שהוא גדל ומתרחב מבפנים, הוא מוכרח להפטר מן השריון המגביל אותו.
תקופת מה הוא נותר ערום ופגיע, עד שגדל שריון חדש ומחליף את קודמו.
גם אנו חייבים להשיר מעלינו שריון מגן בעת שאנו עוברים משלב אחד בתהליך הגידול למשנהו.
גם אנו נשארים תקופת מה עירומים ופגיעים – ועם זאת תופחים וגדלים, ומסוגלים להתפשט בכוונים שלא ידענום לפנים.
הסרת השריון עשויה להימשך שנים אחדות ואף יותר.
עם זאת, בכל פעם שאנו מגיחים ונחלצים מתוך מעבר ממעברי חיינו, אנו פותחים בתקופה ארוכה ויציבה יותר,
שבה אנו יכולים לצפות לשלוות נפש מסוימת ולהחזיר לעצמנו את תחושת איזוננו."

~ גייל שיהי / "מעברים"

**
לגדל מישהו

" לגדל מ י ש ה ו ,
אם זה הפועל המתאים לתיאור האחריות ההורית,
שונה מכל פעולה מוכרת של בנייה ועיצוב של מ ש ה ו .
כשאנו עוסקים בבנייה או בעיצוב של משהו,
די להתייצב מבחוץ, להגדיר מטרות, לתכנן תוכניות,
להפעיל את הפרוצדורות המתאימות ולצפות שמה שתוכנן אכן יבוא לידי גמר.
אבל כל זה אינו שייך לגידולו של מישהו.

ואם כן, איך מגדלים מישהו ?
קודם כל על ידי זה שלומדים לראותו כמישהו."

~ דן לסרי / "הורות לחירות"

**
שני סוגים של מצבים זמניים

"1.
האירוע הזה שאנו חווים עכשיו הוא זמני.
בעוד דקה או שעתיים, יום, שבועיים או חודשיים, הוא יחלוף.
דברים עומדים להשתנות ולהתפתח בקרוב.
בדרך שנרצה או בדרך שלא נרצה.

2.
האירוע הזה שאנו חווים עכשיו הוא זמני.
יתכן שאנו נכנסים לשלב חדש בחיינו.
למצב שיהיה חלק מהמציאות שלנו בשנים הקרובות או עד יומנו האחרון.
גם זה זמני, חולף ומשתנה.
כשם שאנו זמניים, חולפים ומשתנים."

~ רוני ויינברגר / "חיים מלאים"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לכל אחד יש את ה"זה" שלו.
אין מישהו או מישהי שאין להם "זה" משלהם.

**
"זה" יכול להיות קשור לעבודה, או לקריירה.
"זה" יכול להיות קשור לכסף, או לפרנסה.
"זה" יכול להיות קשור לזוגיות או למערכות יחסים אינטימיות.
"זה" יכול להיות קשור להורות או לעניין כלשהו עם הילדים.
יש "זה" שקשור לבריאות או למשהו פיזי.
יש "זה" שקשור להרגל, לדפוס, או לתכונת אופי מסוימת
יש "זה" שמתלבש על נסיבות חיים מאתגרות במיוחד.
יש כאלו שה"זה" שלהם הוא מחשבה עיקשת או אמונה מגבילה
(כמו למשל שהעולם מסוכן, או שהם לא מספיק מוכשרים/חכמים/…, או שהם לא ראויים לאהבה).

**
לכל אחד יש את ה"זה" שלו.
לפעמים אפילו יותר מאחד.
ה"זה" שלנו הוא משהו קשה, מאיים, כואב עבורנו.
הוא יכול להפעיל (או להפיל..) אותנו בצורה לא הגיונית ולא פרופורציונית.
לאנשים אחרים ה"זה" שמפעיל אותנו הוא לא סיפור.
(כשם שה"זה" שמפעיל אותם הוא לא סיפור עבורנו).
הם אוכלים אותו בלי מלח.
אבל עבורנו, הוא סיפור, ועוד איך…
גם אם אנחנו מודעים ל"זה" שלנו ומבינים שהוא מפעיל אותו, זה לא כ"כ עוזר לנו.
הרבה פחות ממה שהיינו רוצים.

**
לפעמים קשה לראות את ה"זה" של אנשים אחרים.
קשה להאמין שיש להם אחד "כזה" או שהוא משפיע עליהם כפי שהוא משפיע עלינו.
מהצד זה יכול להיראות כאילו אין להם.
אבל לכל אחד יש את ה"זה" שלו.
אין מישהו או מישהי שאין להם "זה" משלהם.

**
ה"זה" שלנו יכול להופיע פתאום באופן בלתי צפוי כשאנחנו לא מוכנים.
יכול להיות שה"זה" שלנו ילווה אותנו בפרק חיים כלשהו, ואז ייעלם ויפנה מקום ל"זה" אחר.
ייתכן ש"זה" מסוים ילווה אותנו בהתמדה לכל אורך חיינו.
שלא נצליח להתגבר עליו כפי שהיינו רוצים.
שאין מטפל, שיטה או תרופת פלא שיפתרו לנו אותו.
שההשפעה שלו עלינו תמשיך להיות חזקה יותר ממה שהיינו רוצים.

**
אולי חלק מהעניין הוא ללמוד לחיות עם ה"זה" שלנו.
במובן מסוים לקבל את נוכחותו בחיינו.
לזכור שלכל אחד יש את ה"זה" שלו,
ושה"זה" הזה הוא ה"זה" שלנו.

וגם לזכור, שה"זה" שלנו הוא רק חלק מחיינו.
ושלצידו יש בחיינו הרבה היבטים מבורכים.
שהם אולי "זה" של אנשים אחרים.

חיים מלאים. היום.

בזכות התזכורת לחדש את רישיון הנשק, כפשפשתי במגירה, מצאתי פתקון עם מיקום המצבות של סביי וסבותיי שנפטרו לפני כשלושים שנים.

בזכות התקלה במאזדה בחרתי ליסוע אתמול לעבודה (יום ראשון אחרי חופשה בת חודשיים שבדיוק הסתיימה) עם הרכבת.

בזכות הנסיעה ברכבת, מצאתי עצמי עובר דרך בית העלמין הסמוך לתחנה ל"ביקור משפחתי" שבו גיליתי (או נזכרתי) שאני (רונן משה) קרוי על שם אביה של סבתי.

בזכות "הביקור המשפחתי" ראיתי את האבנים הללו על מצבה סמוכה: "הכול נגמר", "כל דבר טוב וכל דבר רע נגמר בסוף".

ואולי אין דבר כזה "טוב" או "רע". אולי "טוב" ו"רע" הן רק תפיסות מציאות חד מימדיות שאנו מלבישים על מצבים, אירועים ואנשים. כמו למשל תקלות מנוע, מחלות, חופשות ועבודות. "הלאה, מעבר לטוב ולרע, ישנו שדה. אפגוש אותך שם" {ג'לאל א־דין רוּמי}

ואולי שום דבר לא נגמר. ואולי אין דבר כזה "סוף" או "התחלה". של חופשה, של מחלה, של חיים…אולי הכול רק ממשיך, מתהווה ומשתנה…

כשם שאחי ואני המשכיות של הורי סביי וסבותיי שאותם לא היכרנו…
כשם שהביקור בבית העלמין הוא המשכיות של הנסיעה ברכבת ושל הפתקון שבמגירה שהם המשכיות של התקלה במאזדה ושל התזכורת לחידוש רישיון הנשק…

כשם שאחד מזרעי הפוסט הזה הוא שתי אבנים שהונחו לזכרם של אנשים שאיני מכיר על ידי אנשים שאינני מכיר…

חיים מלאים. היום.