לגדל עיניים חדשות

מרסל פרוסט אמר ש"מסע תגליות אמיתי איננו למצוא נוף חדש, אלא להיות בעל עיניים חדשות".
פעמים רבות, אחת הדרכים הכי אפקטיביות לשנות את המציאות היא לשנות את הדרך שבה אנו מסתכלים על המציאות.
רחל נעמי רמן מציעה בספרה הנפלא "ברכות סבי" תרגיל מעניין של שינוי ראייה.
היא קוראת לו "לגדל עיניים חדשות":
בסוף כל יום, מזמינה אותנו רחל, עצרו לכמה דקות, הרהרו בשלוש השאלות הבאות וכתבו את מה שעולה לכם:

1. מה הפתיע אותי היום?
2. מה נגע לליבי היום?
3. מה עורר בי השראה היום?

שאלות יכולות להיות כלי רב-עוצמה למיקוד מחשבות ותשומת לב.
כשאנחנו מחפשים דברים שהפתיעו אותנו (הכוונה בצורה נעימה), נגעו לליבנו או עוררו בנו השראה,
אנו מגדילים משמעותית את הסיכוי שנצליח למצוא כאלו ולבוא איתם במגע.
לתרגיל יומי כזה יש השפעה כפולה:
ההיזכרות במה שהפתיע אותנו, נגע לליבנו ועורר בנו השראה משפיעה עלינו מיידית ומעוררת בנו רגשות נעימים.
כשאנו נזכרים באירועים הללו אנחנו "צורבים" אותם בתודעתנו, ו"מאריכים את הקיום שלהם",
שכן אלמלא העצירה וההיזכרות הם היו מתאדים ונשכחים.
בנוסף, עצם התרגול, מגדל את היכולת שלנו לראות עוד מ"הסוג הזה".
מה שאנו מתמקדים בו הולך וגדל בחיינו.
זו הסיבה שרחל נעמי רמן קוראת לזה "לגדל עיניים חדשות".
המציאות תישאר אותה מציאות, אך מה שישתנה זו הדרך שבה אנו רואים וחווים אותה.

ברוח התרגיל, אם יש משהו שאתם רוצים לגדל בחייכם (לראות ולחוות עוד ועוד),
אחת הדרכים הכי אפקטיביות לעשות זאת היא לחפש עוד ועוד דוגמאות שבהן הדבר הזה כבר נמצא.
אני אוהב להוסיף ל3 השאלות של רחל נעמי רמן שתי שאלות נוספות, שתי איכויות שאני רוצה לגדל בחיי.

4. מה עורר בי שמחה היום?
5. מי ומה עוררו בי הכרת תודה היום?

**
מומלץ מאוד לעשות את התרגיל הזה ברמה יומית.
לחמש עשרה דקות ממוקדות של רפלקציה וכתיבה יכולה להיות השפעה עצומה על חייכם.
אבל גם אם התרגול היומי "גדול עליכם", אני ממליץ לעשות את זה לפחות פעם בשבוע.

הנה דוגמא אמיתית וטריה מהשבוע שלי לתשובות שעולות כשאני חושב על חמש השאלות הללו.
(לכל אחת מהשאלות הללו עלו לי תשובות רבות. בכדי לא להעמיס בחרתי להביא תשובה אחת).

1. מה הפתיע אותי השבוע?
באמצע השבוע גיליתי להפתעתי בסדנה שהעברתי לקבוצה כלשהי של מנהלים,
שבחצי השני של היום הם צפויים לפגוש מנחה אחרת, מתי הר-לב, שאני מאוד אוהב ומעריך ושמזמן לא נפגשנו.
בסופו של דבר לא יצא לנו להיפגש פיזית באותו יום,
אך בזכות "הגילוי" הזה היתה לנו שיחת טלפון כיפית ומרימה, ואולי ניפגש בקרוב.
אם אתם עדיין לא מכירים את מתי, ממש כדאי לכם להכיר אותה.
אולי תתחילו מהפודקסט המשובח שלה או מאחת הסדנאות שהיא מעבירה.

2. מה נגע לליבי השבוע?
ביום ג' בערב זכיתי לקחת חלק באירוע של תנועת "חמש אצבעות",
בהשתתפות משפחות שכולות שבניהן ובנותיהן בוגרי התנועה נפלו ב"חרבות ברזל".
היה מרגש מאוד לחוות את החיבור העמוק בין מובילי התנועה למשפחות,
לשמוע מההורים השכולים עד כמה "חמש אצבעות" השפיעו על ילדיהם,
ולראות את המחויבות של מובילי התנועה להמשך פעילות וקשר שייטיבו עם המשפחות ועם אלפי בני נוער.
נגע לליבי במיוחד רגע שבו סיפרו משהו על אחד מהנופלים כשאימו יושבת בחדר ומקשיבה בעיניים דומעות מעצב והתרגשות.

3. מה עורר בי השראה השבוע?
השבוע הקשבתי לפודקאסט שבו התארח מעוז ינון ולאחר מכן צפיתי בהרצאת טד בהשתתפותו.
מעוז ינון הוא פעיל שלום ויזם מעורר השראה ששכל את הוריו ב 7.10.
בכל פעם שאני מקשיב לו אני מתמלא באנרגייה ובתקווה.

4. מה עורר בי שמחה השבוע?
השמש הנעימה שהיתה היום.
הפשטות של לשבת בשמש, לשתות קפה שחור חזק ולצאת לריצה של חצי שעה כיפית בפארק.

5. מי ומה עוררו בי הכרת תודה?
מכל 5 השאלות, זו בעיניי השאלה הכי חשובה והכי משפיעה.
את השאלה הזו אני שואל את עצמי כל יום, מספר פעמים ביום.
דוגמא אחת מהשבוע:
תודה לחבר לעבודה שחשב עלי והביא לי ספר שהוא אוהב ושחשב שגם אני אתחבר אליו.
השבוע, כששמע שעדיין לא התחלתי לקרוא בו, הפציר בי שאנסה לפחות את שני הפרקים הראשונים.
הבוקר, בזמן הקפה ולפני הריצה, לקחתי את הספר לידיים ונשאבתי אליו. עוצמתי ומרגש מאוד.
אז תודה לחבר היקר הזה על המחשבה, ועל הספר, ועל הדחיפה לקרוא בו.

**
אהבתם את הפוסט ובא לכם לכתוב לי כמה מילים?
אשמח לקרוא..

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

צו 8 אזרחי לתמיכה במשפחות החטופים

כבר חודשים שאני בתחושה שאני לא עושה מספיק.
במוצ"ש האחרון החלטתי שמהשבוע אני מעלה הילוך.
עמדתי בכיכר החטופים באירוע שהיה הכי עוצמתי עבורי מכל האירועים שהשתתפתי בהם עד כה.
אני לא יודע לשים האצבע בצורה מדויקת על למה זה היה כזה חזק דווקא השבוע –
אולי בגלל המספר הבלתי נתפס של 400 ימים,
אולי בגלל הפוליטיקה מעוררת הבחילה ופיטורי גלנט מהימים שלפני,
ואולי בגלל הדוברים שנאמו באותו ערב ושנגעו בי מאוד.

אחד הנואמים בעצרת היה הרב אבידן פרידמן מאפרת.
ממנו למדתי על המושג "צו 8 אזרחי".
כשמקבלים צו 8 מהצבא עוזבים הכול ומתגייסים.
גם כשזה לתקופות ארוכות, וגם כשזה לא נוח.
עשרות אלפי מילואימניקים מגויסים בצו 8 ומשלמים מחירים יקרים.
הרב אבידן פרידמן מציע שמי שלא מגויס בצו 8 לצבא, שיראה עצמו מגויס בצו 8 אזרחי.
צו 8 אינו דבר נוח.
הוא דוחק אותנו להפר את שגרת חיינו ומקבל עדיפות על פני דברים אחרים.
יש חשיבות ודחיפות עליונה להתייצב עכשיו ולעשות ככל שביכולתנו כדי לתמוך ולעזור.
אז בהשראת הרב פרידמן, החלטתי "לגייס את עצמי" השבוע בצו 8 אזרחי.

מכל אירועי ההתנגדות, העצרות וההפגנות,
הדבר שמרגיש הכי נכון ומדויק עבורי בחודשים הללו זה לתמוך במשפחות החטופים.
גם כי בעיני, זה הדבר שהכי חשוב לקדם עכשיו,
גם כי השעון מתקתק והזמן הולך ואוזל,
וגם כי זה משהו שביכולתי (אזרח פשוט מן השורה) לעשות.

מהחלטה למעשים:
ביום ראשון השתתפתי במפגש זום של "משמרת 101" קבוצה המובלת על ידי אמהות חטופים,
ומכוונת להתנגדות שקטה, נחושה ולא-אלימה מול סמלי שלטון בירושלים.

ביום שלישי בערב השתתפתי במעגלי שיח בכיכר החטופים בת"א.
בחרתי לשבת במעגל של מישל אילוז, אביו של גיא אילוז ז"ל.
כל כך מרגש, עצוב ונוגע להקשיב למישל מספר על גיא, על כל התהליך שמשפחתם עברה ועוברת.

ביום חמישי לקחתי חצי יום חופש וחולצה לבנה, עליתי לירושלים,
והצטרפתי למשמרת 101 בת מספר שעות של ישיבה שקטה,
ביחד עם עוד כמה מאות נשים וגברים שמקיפים את אמהות החטופים.
מדי פעם התרוממה אחת האמהות, לקחה את המיקרופון וסיפרה בכמה דקות על בנה או ביתה.
יש הבדל גדול בין לקרוא כותרת, לבין להיות עם וליד להרגיש את הלב הרוטט והפועם.

האם הפעולות הללו באמת עוזרות? האם הן משנות משהו?
השאלות הללו מעסיקות גם אותי.
אני בוחר להשתתף באירועים הללו, גם כשאין לי ודאות שזה ישפיע על התוצאה הרצויה של שחרור החטופים.
זה בוודאות משפיע עלי.
זה מוציא אותי מהרשתות ומהחדשות ומחבר אותי לאנשים אמיתיים שחיים עכשיו.
חלק ממה שמניע אותי זו המחשבה-תחושה שזה הדבר הנכון, החשוב והראוי לעשות עכשיו.
מה אספר לנכדיי בעוד שנים כשהם ישאלו אותי "איפה היית ומה עשית כשכל זה קרה"?

לצד ההשפעה על עצמי, אני מקווה שזה גם תומך במשפחות החטופים,
כשאני שם לצידם, נוכח עם עוד מאות ואלפי אנשים.
זה מרגיש לי כל כך חשוב עכשיו, סוג של חובה אזרחית ואחריות אישית.
אולי זה גם יעורר אנשים נוספים לפעולה,
והלוואי-הלוואי שבסופו של דבר זה גם יתרום לשחרורם ולהחזרתם של החטופים.

**
רבים מהאנשים שאני משוחח איתם מרגישים סוג של ייאוש או חוסר אונים.
בימים כאלו, חשוב להיות בעשייה מיטיבה ולהחזיק תקווה.
לא לחשוב יותר מדי קדימה, לא לעמוד מהצד ולנתח את המצב או הסיכויים.
במקום זאת, לצאת מהבית ולעשות משהו שאתם מאמינים בו ומתחברים אליו,
משהו שנוגע באנשים אמיתיים, תורם להם ותומך בהם.
ייאוש אינה גזירת גורל ובכל מצב של קושי גדול יש גם המון מקום לתמיכה, לצמיחה ולחסד.

הנה מספר המלצות לקבוצות ולאנשים שכדאי להתחבר אליהם:

יאיא פינק הוא מנוע בלתי נדלה לתקווה ולעשייה אדירה ומיטיבה במגוון פרויקטים.
הוא מעורר בי השראה ותקווה יותר מכל אדם אחר בשנה האחרונה והאנרגיה שלו ממש מדבקת.
הסיסמה שלו היא "ייאוש היא לא תוכנית עבודה ואופטימיות היא עמדה פוליטית".
כאן מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ שלו
וזה קישור לזום "ממשבר לתקווה" שהוא ערך השבוע.

כאן ניתן להצטרף לקבוצות הוואטסאפ של משמרת 101 ולקבל עדכונים על הפעילות שלהם.
התחברו לקבוצה ובואו לקחת חלק באחת המשמרות השבוע.

וזו קבוצת הוואטסאפ של תמיכה במשפחות החטופים דרכה אפשר להתעדכן על האירועים השונים.
האירוע הקרוב יהיה במוצ"ש 16.11 בכיכר החטופים.

**
אני רוצה לסיים בציטוט יפהפה ומחזק של אתי הילסום מספרה "השמיים שבתוכי":

בבקשה עשו צעד והצטרפו.
שמרו על החיים היקרים שבכם.
עשו את זה עבור משפחות החטופים, עבור עצמכם ועבור המשפחות שלכם.
כשאתם עושים את זה כתבו לי – זה יעודד ויחזק גם אותי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ידי אנשים אחרים

את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש לשני קטעים שנוגעים בי ושאני מוצא אותם משמעותיים עבורי.
ההשראות שלי לקטעים הללו הם 14 נשים וגברים מרגשים ויוצאי דופן,
שעושים המון טוב בעולם בעזרת הידיים והלבבות שלהם,
ושזכיתי לפגוש ולהתחיל להכיר ביומיים האחרונים.

"ידי אנשים אחרים" מזכיר לי עד כמה אנחנו מחוברים לאנשים אחרים, תלויים בהם,
משפיעים עליהם ומושפעים מהם במסע האנושי שאנו עוברים במהלך חיינו.

ג'יימס סטוקינגר (תרגום חופשי – רוני ויינברגר)

**
הציטוט הבא של הדאלאי לאמה מתוך "אמנות האושר" מעורר בי הרבה ענווה
ועוזר לי להחזיק כוונה שמסייעת לי להתמקד ולהתנהל במצבים מורכבים.

~ הדאלאי לאמה מתוך "אמנות האושר"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מצמד מנצח לטריו חזק במיוחד

סטוקדייל ופרנקל הולכים חזק ביחד.
הם צמד מנצח.
הראשון גיבש את העקרונות שלו מתוך עינויים קשים ושנים בשבי.
השני מתוך מחנות הריכוז והמוות.
אם העקרונות שלהם רלוונטיים ומתאימים למצבי קיצון כל-כך קשים,
אז בוודאי שהם רלוונטיים ומתאימים גם למציאות הנוכחית, למה שאני ואנחנו מתמודדים איתו עכשיו.

**
עכשיו זה זמן טוב לתרגל סטוקדייל-פרנקל.

אדמירל ג'ים סטוקדייל קורא לשמור על האמונה הבלתי מתפשרת שבסוף יהיה בסדר,
להיות מוכנים להתמודד עם המציאות המרה ולעשות ככל שיידרש.

ויקטור פרנקל מדגיש את יכולתנו לבחור את תגובתנו בכל רגע נתון וקורא לנו לזכור שזו אחריותנו.
הוא מזכיר לנו שבמרווח שבין הטריגר לתגובה קיים פער, ושבפער הזה מצויים החופש והצמיחה שלנו.

שניהם מזכירים לנו שאנחנו בעלי הבית.

אני אוהב את החיבור הזה שלהם, שנותן לי גם תזכורת וגם פרספקטיבה.
הצמד הזה הוא צמד חזק.

**
ואולי חסר פה אחד לטריו.
אולי לצד האמונה הבלתי מתפשרת שיהיה בסדר והמוכנות להתמודד עם כל מה שמגיע,
המשולבות במיקוד שליטה פנימי, לקיחת אחריות ובחירה בתגובות שלנו בכל מציאות נתונה,
אולי לצד הזוג הזה יש מקום ליותר חמלה ונוכחות.
ברגעים מסוימים זה מרגיש קשה. ומייאש. ומוריד.
כנראה שגם לסטוקדייל וגם לפרנקל היו ימים נמוכים.
הפרספקטיבה הרחבה והדיבור בדיעבד יכולים לשרטט תמונה של "גיבורי על" שפוגעת קצת באנושיות.
כולנו בני אדם.
לכולנו יש רגעים קשים וימים נמוכים.
סטוקדייל ופרנקל יזכירו לנו להזדקף גם בימים הללו, לנער אבק, להרים ראש ולהמשיך.
לא להישבר, גם כשקשה.
זה בדיוק הדבר העיקרי שהם מדברים עליו.
קל להבין אותו ולקבל ממנו השראה כשאנו במצב יותר נינוח,
קשה יותר לעשות זאת כשאנו במקום נמוך.
לצד הדחיפה המנטלית אולי כדאי שמישהו גם יזכיר לנו שמותר לנו להיות במקום נמוך.
ושזה לא אומר שנכשלנו.
ושיש ימים כאלו.
ושאולי זה סימן שאנחנו צריכים קצת לנוח, להישען, לבקש עזרה, למלא מצברים.
לא במקום פרנקל וסטוקדייל, אלא לצידם.

בזמנים שמספיק קשה מהסביבה החיצונית,
חשוב שהסביבה הפנימית שלנו תהיה אוהבת וחומלת.
שבדיבור שלנו עם עצמנו נהיה באנרגיה כזו.
זה בסדר ואפילו חשוב מאוד לא לוותר ולהתעקש להמשיך הלאה.
חשוב להבין שאפשר לעשות זאת באהבה, ובעיניים טובות.
ואם אין מישהו בסביבה שלנו שיהיה שם עבורנו ככה, באנרגיה הזו, אז זו הופכת להיות האחריות שלנו.

לצד סטוקדייל ופרנקל, חשוב שיהיה קול שיזכיר לנו אהבה וחמלה עצמית.
אם שניהם מתמקדים בהסתכלות פנימה, במיקוד שליטה פנימית ובתגובה שלנו אל מול מה שקורה,
אז גם הקול הנוסף, קול האהבה והחמלה, חשוב שיתמקד בהסתכלות הפנימית.

**
השילוב המשולש הזה הוא חזק במיוחד.
התוספת הזו היא תוספת קריטית שמחזקת מאוד את המשולש:
אמונה בלתי מעורערת שיהיה בסדר בסוף ומוכנות לעשות ככל שיידרש,
ידיעה עמוקה שאנו בעלי הבית האחראים לבחירותינו בכל רגע נתון ואל מול כל טריגר ומציאות,
בנוכחות של אהבה וחמלה עצמית שבה אנו שוהים וממנה אנו פועלים.

**
שיתוף אישי לקינוח:
לפני כשנה התחלתי שגרת בוקר של כתיבה לעצמי במשך כחצי שעה עד שעה.
לא התחייבתי בפני עצמי לתקופה מסוימת, פשוט התחלתי והמשכתי.
מאז אני כותב כמעט בכל יום (5-6 פעמים בשבוע) ומרגיש שהדבר זה טוען וממלא אותי,
מחדד לי את מחשבה, מרים לי את האנרגייה ועוזר לי לנשום.
בשבוע שעבר סגרתי שנה שלמה של כתיבה כזו, ואני עדיין ממשיך.

המילים שקראתם בפוסט הנוכחי לא נכתבו הבוקר, אלא לפני מספר חודשים.
"נתקלתי" בהם באקראי לפני כמה דקות,
כשחיפשתי בקובץ הכתיבה היומית שלי דברים שכתבתי על פרנקל בעבר.
היה לי חזק לקרוא שוב את הטקסט הזה,
במיוחד בתקופה הנוכחית שבין יום השואה ליום הזיכרון,
כשהמציאות שאנו חווים כל כך אינטנסיבית ומלאת חוסר וודאות.

והנה משהו שהדהים אותי:
המילים הללו נכתבו ב-23 ביולי 2023, בעיצומה של חופשת קיץ, חודשיים וחצי לפני ה-7/10.
הלכתי לבדוק את התאריך שוב, כי הייתי בטוח שזו טעות.
איך זה יכול להיות?
מה גרם לי לכתוב את המילים הללו אז?
האם לפני השביעי לאוקטובר החיים שלנו לא היו הרבה יותר קלים-נוחים-נעימים,
עם "בעיות רגילות" שאנחנו מתגעגעים אליהן, עם הרבה יותר ודאות והרבה פחות אינטנסיביות?

זו עוד הוכחה עבורי לכך שהמציאות החיצונית, האירועים ונסיבות חיינו, יהיו אשר יהיו,
ימשיכו להשתנות כל הזמן וללוות אותנו עד נשימתינו האחרונה,
בזמן שהדבר שהכי משפיע עלינו ועל חיינו הוא "המציאות הפנימית" שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב.
כתבתי על סטוקדייל ופרנקל מספר פעמים בעבר, אתם מוזמנים לקרוא שניים מהפוסטים:
סטוקדייל זה עכשיו  / מה שנולד עכשיו

ארנולד

כשהייתי בן 10 צפיתי ביחד עם אחי הגדול בסרט "קונאן הברברי"
והתלהבתי מסצנות האקשן ומהשרירים המפותחים של כוכב הסרט ארנולד שוורצנגר.
כשנתיים לאחר מכן התענגתי על סרט המתח-פעולה העתידני "שליחות קטלנית",
שבו מגלם שוורצנגר רובוט קטלני בגוף אדם המגיע מהעתיד לחסל את האנושות.
אלו היו שני הסרטים הראשונים בכיכובו, ואחריהם הגיעו רבים אחרים, חלקם שוברי קופות.
מבלי לקרוא עליו יותר מדי, התגבש בי הרושם ששוורצנגר הוא שרירן מרשים,
שהצליח למנף את המימדים הפיזיים שלו לקריירה מוצלחת בהוליווד.

לפני מספר שבועות ידידתי יעל בריסקר המליצה לי לצפות בנטפליקס בסדרה התיעודית "ארנולד" –
שלושה פרקים על חייו של ארנולד שוורצנגר.

הצפייה בסדרה הזו היתה מענגת ומעוררת השראה, גמעתי בשקיקה את שלושת הפרקים,
והצטערתי שלא היו עוד שניים או שלושה.

מסתבר ששוורצנגר הוא הרבה יותר מרק שרירן שמינף את הנתונים הגופניים שלו בהוליווד.
כל פרק בסדרה מוקדש לתקופת חיים אחרת של שוורצנגר שבה הצטיין והגיע להישגים מרשימים.
במשך שנים רבות הוא זכה באליפויות "מר עולם" המצריכות יכולות אתלטיות יוצאות דופן, חריצות ונחישות.
בספורט המסוים הזה הוא כבש את הפסגה העולמית הגבוהה ביותר ונשאר שם במשך שנים.
בעשור שלאחר מכן הוא פצח בקריירת קולנוע של סרטי פעולה וקומדיה שהתבססה לא רק על שריריו,
אלא גם ובעיקר על חוכמתו, יכולת הלמידה שלו, יחסי האנוש, חוש ההומור, החריצות והתעוזה.
גם כאן הוא הגיע לטופ העולמי של הענף ונשאר שם במשך שנים.
פרק הקריירה השלישי של חייו הוקדש לפוליטיקה:
בשנת 2003 הוא התמודד על תפקיד מושל קליפורניה, זכה בו,
ושלוש שנים לאחר מכן, נבחר בשנית לתקופת כהונה מלאה נוספת.

איך הוא עושה את זה?
מה הסוד של אדם שנולד בכפר קטן באוסטריה,
שבמשך 30-40 שנה בונה לעצמו שלושה פרקי קריירה שונים לחלוטין,
שבכל אחד מהם הוא מצליח להצטיין ולהגיע להישגים מרשימים,
תוך כניסה אמיצה לעולמות חדשים שאינם מוכרים לו,
פיתוח מיומנויות ויכולות חדשות,
והתמודדות עם הרבה מאוד קשיים, סקפטיות ולעג?

**
הסיפור של שוורצנגר כל כך עניין וריגש אותי,
שמיד לאחר הצפייה בסדרה הורדתי לעצמי מאודיבל את ספרו של שוורצנגר Be Useful
ונהניתי מעוד מספר שעות של העמקה, הקשבה ולמידה, ישירות משוורצנגר עצמו,
שמקריא את ספרו במבטא אוסטרי כבד עם הרבה תשוקה, להט והומור.

איזה דבר מדהים זה שבהשקעה של מספר שעות בסרט, סדרה או ספר,
אנחנו יכולים לקבל הצצה ל"מאחורי הקלעים" אדם או תופעה,
ללמוד מהם ולאמץ את מה שרלוונטי לחיינו שלנו.

איזה זמן איכות מזוקק ומשובח זה,
וכמה זה שונה מבהייה במסכים ומשוטטות חסרת תוחלת במקרה הטוב והרסנית במקרה הרע,
ברשתות חברתיות, אולפנים ופלטפורמות שכל מהותן למשוך את תשומת לבנו למטרותיהן.

**
תוך כדי הצפייה בסדרה וההקשבה לספר,
הזכרתי לעצמי שהכול מוצג ומסופר מנקודת מבט מסוימת ומוגבלת,
במקרה הזה של שוורצנגר עצמו.
לא מדובר בתיעוד אובייקטיבי המבוסס על מחקר מעמיק.
לא הכול מושלם או ורוד.
תמיד ישנה מורכבות ואף אדם אינו רק כפי שהוא מוצג.

במהלך הסדרה למשל מוזכרות תלונות כנגד שוורצנגר על הטרדות מיניות,
סיפור על ילד מחוץ לנישואים שהוא שמר בסוד מאשתו במשך שנים רבות, גירושים ועוד.
הסדרה בוחרת להזכיר את האירועים הללו, אך לא להתמקד בהם.

בעיניי, הדבר החשוב הוא לא לתת לשוורצנגר ציון,
וגם לא לקבוע אם הוא אשם/זכאי או בסדר/לא-בסדר.

הדבר החשוב הוא להקשיב לו ולהתמקד בנו ובחיינו:
לשים לב למחשבות ולתחושות שעולות בנו תוך כדי צפייה או הקשבה,
לראות איך כל זה משפיע עלינו,
ולבחור מה אנחנו רוצים לקחת מזה לחיינו.

אחד הדברים החזקים עבורי בסדרה למשל,
היה הכרת התודה העצומה של שוורצנגר,
לאנשים בחייו שעודדו אותו להאמין בעצמו,
ראו את הפוטנציאל שלו כשהוא עדיין לא ראה אותו,
לימדו אותו לחשוב, פתחו לו דלתות, ותמכו בו לאורך הדרך.
הסיפורים הללו שחזרו שוב ושוב,
עוררו בי מחשבות על הכרת תודה על אנשים בחיי,
ועל המקום שלי בחייהם של אנשים אחרים.


**
איך אני מרשה לעצמי לכתוב פוסט על סדרה נחמדה בנטפליקס, בתקופה כל-כך מורכבת ואינטנסיבית,
כשהחטופים עדיין בעזה, חיילים נהרגים בכל יום, ומשפחות רבות חוות סבל עצום?

זה לא מנותק וחסר רגישות?
וגם אם התלהבתי מהסדרה, עכשיו זה הזמן לשתף בזה?
לא עדיף שאשמור את זה לזמן אחר, או שאספר לחברים במקום להקדיש לזה פוסט?

כל השאלות הללו עלו בי תוך כדי המחשבה על הפוסט הזה ובמהלך כתיבתו.
למעשה, ברגע כתיבת שורה זו, אני שם לב שהדופק שלי עולה,
מחשש שקוראים מסוימים ייפגעו מהפוסט הזה או יכעסו עלי,
ויפרשו אותו (ואותי) כלא רגיש מספיק, או כמנותק שמתעסק בשטויות.

אני בוחר לכתוב את המילים הללו עכשיו,
כי השעות שבהן צפיתי בשוורצנגר והקשבתי לו הסבו לי הנאה, עוררו בי התרגשות והרימו את האנרגייה שלי.
ואולי תהיה להן השפעה דומה על חלקכם.
ובנוסף, אני מאמין שבתקופה הזו חשוב לתת מקום לגם וגם.
גם לעצב, לקושי, לכאב וגם לדברים שמשמחים אותנו ומסבים לנו הנאה.
גם לענייני מלחמה וגם לעניינים אחרים.
גם לאתי הילסום, גם למשפחת איזנקוט וגם לארנולד שוורצנגר.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב.
אתמול ה 21.12, היה היום הכי קצר בשנה.
זהו היום שבו המגמה משתנה והימים מתחילים להתארך.
קשה לראות את זה או אפילו להאמין בכך:
השינויים זעירים, הימים עדיין קצרים ובעוד רגע גם יתחילו גשמים וחורף.
אבל, למרות שזה לא מרגיש ככה, וייקח זמן עד שנראה את זה, המגמה כבר השתנתה.
הלוואי שהמגמה כבר משתנה גם בהיבטים נוספים של חיינו, שהאור גדל ומתעצם, 
ושאנחנו פשוט מתקשים להבחין בכך ברגע זה.

פניה לדרג מקבלי החלטות

פניה לדרג מקבלי ההחלטות:

זכרו שאתם "על הבמה" ושלמה שאתם עושים יש השפעה גדולה.
התנהגו בצורה שילדיכם, נכדיכם והוריכם יהיו גאים בכם.
התנהגו בצורה שתהיו גאים במי שאתם רואים שכשאתם מביטים במראה.
הפסיקו ללבות שנאה ולשסות אנשים זה בזה.
הפסיקו להאשים אחרים.
התייחסו בכבוד זה לזה.
הוו דוגמא אישית.
הקשיבו.
דברו אמת.
שמרו על קוים אדומים ואל תחצו אותם.
שלטו בכעס, בתסכול ובאגו שלכם – אל תתנו להם לנהל אתכם ואל תשפכו אותם על אחרים.
גלו אומץ, נחישות, רגישות וחמלה.
קחו אחריות על המילים והמעשים שלכם.
חתרו לחיבור ולטוב משותף, גלו אכפתיות אמיתית לצרכים של כולם.
אל תברחו מלגעת בנקודות החשובות ובבעיות המורכבות.
עבדו בחריצות וביושר.
תרמו לפתרונות ואל תעצימו את הבעיות.
שמרו על עצמכם וטפלו בעצמכם תוך כדי.
כשזה קשה מדי בקשו עזרה או צאו להפסקה.
שמרו על אופטימיות.
אל תאבדו תקווה.

**
הבהרה חשובה:
הטקסט הזה מכוון גם כלפי חברי הכנסת, שרי הממשלה ובעלי התפקידים הבכירים,
אבל חשוב מכך, הוא מכוון אלינו, לכל אחד ואחת מאתנו.

כל אחד מאיתנו הוא דרג מקבל החלטות במשפחתו, בסביבתו, במעגליו השונים.
יש לנו אחריות מלאה למחשבות-רגשות-מילים-מעשים שלנו.

כשאנחנו מתמקדים במה אנשים אחרים עושים או לא עושים,
אנחנו מאבדים מכוחנו ובורחים מהאחריות שלנו.

מה שאנחנו עושים משנה ומשפיע, לפעמים יותר מכפי שאנחנו חושבים.

עכשיו קראו שוב את הטקסט שבפסקה הראשונה "פניה לדרג מקבלי החלטות" ובדקו את עצמכם.
כל מילה ומילה שם רלוונטית לכל אחד ואחת מאתנו.

**
בערב ט' באב, יומיים לאחר שחוקק בכנסת החוק לצמצום עילת הסבירות,
התרגשתי עד כדי דמעות לקרוא פוסט אישי שנכתב על ידי תמר בתי.
הפוסט מתמקד בידידות שבינה לבין יובל ובדרך שבה הם שומרים על החברות שלהם למרות דעותיהם השונות.
השיתוף האותנטי זכה להמון תגובות ושיתופים ובתוך שעות הגיע לעמוד הפייסבוק הפופולרי "סטטוסים מצייצים".
התהודה הציבורית שהתעוררה הובילה לראיון משותף שלהם הבוקר, באחת מתוכניות החדשות של ערוץ 12.

פוסט אחד (לא ממומן, של דמות לא ציבורית) מגיע לעשרות אלפי צפיות ושיתופים, ויוצר אדוות של טוב בעולם.
זוג ידידים צעירים המקיימים ביניהם יחס של כבוד ואכפתיות מהווים דוגמא, השראה ותקווה להמוני אנשים.

כולנו דרג מקבלי החלטות.
לכולנו יש אחריות.
מה שאנחנו עושים משנה ומשפיע.

היום זה יום מצוין להיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

– קיבלת את המייל הזה ממישהו אחר ובא לך להצטרף לרשימת התפוצה שלי ולקבל את המיילים השבועיים ישירות ממני? ניתן לעשות זאת בתיבה שבקישור הבא 

– רוצה לקבל במתנה את סדרת "52 הכלים לתקשורת מקרבת ומערכות יחסים"? לחיצה אחת וזה אצלך.

חיים כהן ועיקרון המראה

"עיקרון המראה" הוא כלי תודעתי שאני משתמש בו המון.
על פי עיקרון המראה, הדברים שאנו רואים בסביבתנו הקרובה משקפים לנו משהו על ההתנהגות שלנו.
לדוגמא: אם ילדיי מתנהגים בחוסר נימוס ואני ממש לא אוהב לראות את זה,
חשוב שאזכור שזה שיקוף לדברים שאני מאפשר או מעודד.
ייתכן שאני מתנהג בחוסר נימוס ובכך נותן להם דוגמא אישית ומעודד אותם להתנהג כמוני.
יכול להיות שבפעמים הראשונות שראיתי אותם מתנהגים בחוסר נימוס לא אמרתי דבר,
ובכך נתתי להם תחושה שזה לגיטימי או לא נורא, ואיפשרתי להם להמשיך.

"עיקרון המראה" רלוונטי גם להתנהגויות רצויות וגם להתנהגויות לא רצויות.
אם ילדיי מתנהגים בנימוס, גם אז זהו שיקוף לדברים שאני מעודד או מאפשר.

הנקודה המרכזית ב"עיקרון המראה" היא שאנחנו תורמים למה שמתרחש בסביבתנו.
המציאות היא שיקוף לדברים שאנו מאפשרים ומעודדים במילים ובמעשים.
חשוב שנכיר בכך וניקח על זה אחריות.

**
חיים כהן פירסם השבוע פוסט בפייסבוק שזכה לאלפי הערות ושיתופים.
לצד שיתוף אישי וסיפור עליו ועל אימו, הוא ביקר את התנהלותו של חבר הכנסת אלמוג כהן.

לפוסטים בפייסבוק יש את האנרגיה שלהם, במיוחד בתקופה הזו שהכול טעון ונפיץ.

אני רואה בפרסום הפוסט מעשה אמיץ מאוד.

חיים כהן הוא דוגמא למישהו שנמצא בקונצנזוס ושיש לו מה להפסיד.
ייתכן שהוא ישלם מחיר על הפוסט הזה.
בחיבור ל"עיקרון המראה", חיים כהן שם גבול להתנהלות לא מכבדת,
קרא להימנע מהסתה מפלגת והביע בצורה ברורה את הציפייה שלו מנבחרי ציבור.

מעבר להתייחסות לאירוע הספציפי,
עצם העלאת הפוסט מהווה דוגמא אישית שיכולה לעודד משפיענים נוספים לנקוט ברוח דומה,
ובכך להפחית את שיח השנאה, ההסתה והפירוד, ולהעצים את שיח החיבור, הסובלנות והכבוד.

תודה לך חיים על אומץ הלב, הדוגמא האישית, השפיות והתקווה שכל כך נדרשים בימים אלו. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. רוצים לתרום לשיח בונה אמון של חיבור וקירבה? הרשמו לסמינר "הרבעון הרביעי".

שני סיפורים על אנושיות וערבות הדדית

"חשבתי שיעניין אותך" כתבה לי רקפת לפני שבוע בדיוק ושיתפה בסיפור הבא שפירסמה אילנה שריג בפייסבוק:

"האנתרופולוגית מרגרט מיד נשאלה ע״י סטודנטים, מה לדעתה היה הסימן הראשון להיווצרות של חברה אנושית?
הם ציפו שמרגרט תדבר על קרסי דייג, כלי חרס עתיקים או אולי אבני טחנה. 
אבל היא אמרה שהסימן הראשון לאנושיות הוא עצם ירך שבורה שהתאחתה.
היא הסבירה שאין אף בעל חיים שיכול לשרוד רגל שבורה. 
לא יהיה לו די כוח לברוח מסכנה, להגיע לבור המים או לדאוג לעצמו למזון.
אף חיה לא תשרוד את פרק הזמן שלוקח לעצם להתאחות.
עצם ירך שהתאחתה היא עדות לכך שמישהו הקדיש את זמנו לשאת אותך למקום בטוח ולדאוג לצרכיך עד שתחלים.
עזרה לאחר בשעת משבר.
שם מתחילה האנושיות.
אמרה מרגרט ריד."

תודה לרקפת ולאילנה שריג על הסיפור הזה…

**

הסיפור על מרגרט מיד הזכיר לי סיפור נוסף:

לפני כמה עשרות שנים,
רבים מתושבי האי הסקוטי "מול" (Mull) התפרנסו מדיג.
עד שנות השישים של המאה הקודמת,
(טרם "כניסת" המקררים לאי),
נהגו הדייגים להניח על שולחנם של שכניהם,
את כל הדגים שמעבר ליכולתם לאכול או למכור באותו יום.
המוגבלות הטכנולוגית יצרה ועודדה,
תרבות של נתינה, ערבות הדדית ושיתוף,
שממנה נהנינו כל תושבי האי,
ומן הסתם גם יצורי הים.

מתבונן מהצד היה יכול להבחין בדבר מוזר:
התושבים לא נהגו לומר "תודה" זה לזה.
אפילו אותו אדם שעל שולחנו הונח במתנה דג טרי ועסיסי,
פשוט שתק ולא אמר דבר.
מחוות הנתינה הללו התקבלו בטבעיות.
זה רק זה ולא מעבר לזה.
שום דבר מיוחד.

באחד הימים הבחין בכך זר שביקר באי,
ושאל בסקרנות את אחד המקומיים לפשר העניין.
המקומי שתק מספר שניות ואז הסביר:
"בשתיקתם, הם (מקבלי הדגים) אומרים לנו (נותני הדגים)
שאם באותו יום, או בכל יום אחר,
נאבד בים ולא נחזור ממנו,
הם, בניהם וצאצאיהם שטרם נולדו,
ידאגו להאכיל את בנינו ואת צאצאינו שטרם נולדו,
בכל יום שיהיו רעבים."

**
את הסיפור הזה העליתי לפני חמש שנים בדיוק (ערב פסח 2015)
בפוסט "חוכמה של דייגים" בהשראת אחד ממאמריה של מיקי קשתן. 
אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט המלא בקישור הבא.

שני סיפורים קצרים.
על אנושיות.
על ערבות הדדית.
על חיבוריות.
על אכפתיות.

**
אחד הדברים המיוחדים בתקופה הנוכחית הוא שקורה בה המון.

לצד אינספור מילים, ניתוחים, פרשנויות, דעות, שיתופים, סיפורים, הערכות, 
תחזיות, תיאוריות, מודלים, כתבות, נתונים, מחדלים, מספרים, גרפים ותגובות, 
המפורסמים ונשלחים ללא הרף,
נוצרים בכל יום, כאן ועכשיו, גם אינספור סיפורים אנושיים אותנטיים, מרגשים, מעוררי השראה והערכה.

ממש כאן אצלנו, בשכונה הים תיכונית שלנו.

חג שמח, הרבה חופש ובריאות,

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הצהרת משימות אישית

"כאנשים פרואקטיביים אנו יכולים להתחיל לתת ביטוי למה שאנו רוצים להיות ולמה שאנו רוצים לעשות בחיינו.
אנו יכולים לכתוב הצהרת משימה אישית, חוקה אישית.

הצהרת משימות איננה דבר שאדם כותב בן לילה.
דרושים לכך התבוננות פנימית עמוקה, ניתוח זהיר, ביטוי מחושב היטב, ולעתים קרובות חוזרים ומשכתבים את הנוסח כמה וכמה פעמים עד לצורתו הסופית.
ייתכן שיחלפו שבועות ואולי אפילו חודשים עד שתרגיש בנוח עם נוסח ההצהרה, עד שתרגיש שהיא נותנת ביטוי מתומצת לנטיות ליבך ולערכיך הפנימיים ביותר.
גם אז ודאי תרצה לחזור על הנוסח באורח קבוע ולהכניס בו תיקונים זעירים, שהרי עם השנים מתרחבת התובנה והנסיבות משתנות.

בבסיסו של דבר, הצהרת המשימות שלך היא החוקה שלך, הביטוי המוצק של חזונך ושל ערכיך.
היא נעשית אמת המידה שלך למדידת כל דבר אחר בחייך.

לדעתי, התהליך חשוב לא פחות מן התוצר הסופי.
כתיבת הצהרת משימות וכן בדיקתה מביאות אותך לידי שינוי, משום שהן כופות עליך לחשוב לעומק ובזהירות על סדר הקדימויות שלך, ולהתאים את התנהגותך לאמונותיך.
בעודך עושה זאת, מתחילים אנשים אחרים לחוש שלא הדברים שקורים לך הם המניעים אותך.
יש לך תחושת משימה לגבי מה שאתה מנסה לעשות ואתה אחוז התרגשות."

"שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" / סטיבן קובי, עמוד 143

**
ישנו הבדל עצום בין הצהרת משימות אישית לבין סלוגן אטרקטיבי או נאום מעלית מלוטש.
זהו ההבדל שבין משפט שיווקי המכוון החוצה ומטרתו משיכת תשומת לב לשם יצירת בידול, מיתוג או מכירה, לבין טקסט המכוון פנימה ומטרתו יצירת בהירות, מיקוד, השראה והכוונה פנימיים.

רוצים לפתח לעצמכם הצהרת משימות אישית…?

תכנית "שבעת ההרגלים" מתבשלת ותיפתח מייד לאחר החגים.
פרטים והרשמה בקרוב.

חיים מלאים. היום.

זמן חופשה – הסתכלות אחרת

"זמן חופשה עובד אחרת ב- Netflix.
אין לנו יום עבודה מוגדר של 9:00-17:00,
כך שגם אין לנו נהלי חופשה מוגדרים לעובדים שלנו.
איננו קובעים לוחות זמנים לחופשות ולחגים,
כדי שתוכלו לשים לב למה חשוב לכם –
כולל מתי המוח והגוף שלכם זקוקים להפסקה.
אנחנו מאמינים בעבודה חכמה יותר,
לא קשה יותר."

~ נהלי חופשה בחברת נטפליקס – תרגום חופשי מתוך אתר החברה.

**
בדומה לשעות עבודה גמישות,
ימי חופשה הם תוצר של דיאלוג בין עובדים ומנהלים,
תוך התייחסות לצרכים של כולם,
ולמה שהכי חשוב.

**
הצצה מדגמית לתרבות אחרת,
מרגשת,
מעוררת השראה,
מעוררת מחשבה,
ותורמת לשורה תחתונה מרשימה.

חיים מלאים. היום.