תגית: הכרת תודה

ריי – קידה

"הקראטה מתחיל ומסתיים בקידה.
גם פגישה טיפולית או חינוכית מתחילה בקידה.
הקידה היא הדדית.
ללא הבדלי דרגה, ותק ומקצוע.
הקידה היא אמירה ברורה: אני מכבד אותך.
שנינו מכבדים את הדרך בה אנו הולכים במפגש הזה.
לפעמים בטיפול אני קורא לזה 'מסע משותף'.
לתפקידי יש חשיבות כמדריך, כמורה או כמטפל, 
גם בקראטה וגם בטיפול או חינוך.
אך בשום פנים אין זה אומר כי ערכי רב יותר,
או שאני ראוי לכבוד מיוחד.
תמיד חשתי, ועד היום אני רוכש כבוד רב למוריי ולמדריכיי,
כבוד זה נובע מתוך יכולתם הענווה לעשות ריי לכיווני,
בעוד אני עושה זאת לכיוונם,
גם כילד אשר אינו יודע דבר ברזי הדרך.

הקידה היא גם הצהרה על אחווה ושותפות.
ללא קידה יהיה קשה לנוע על הדרך,
נצטרך להגיע לשלב בו נצליח לעשות ריי מהלב.

משימה קשה היא לעשות ריי לאחר הנתפס כפוגע בי, מסוכן, לא רואה אותי.
זה יכול להיות עם מטופל במפגש פרטני, זוגי או קבוצתי,
או תלמיד בכיתה התוקף אותי, מאיים עלי, מסכן ומשפיל אותי.
האחר הופך לאויב, ואני מתגונן ותוקף.
אך היכולת לעשות ריי במצבים קשים אלו היא האמנות שיש לשאוף אליה.
פעמים רבות בעבודתי עם מטופלים מבוגרים, ילדים או נערים הפוגעים בסביבתם ומנסים אף לפגוע בי, 
הרגע בו הצלחתי לחייך אליהם בנינוחות, 
מתוך כבוד וחמלה וללא כל פחד,
היה רגע השינוי בקשר בינינו ותחילת השינוי במצבם."

**
יאמה (yah-me)

"יאמה זו הפקודה להפסקת הקרב או התרגול.
ביאמה עוצרים את התרגול וחוזרים לעמדת המוצא.
אך שומרים על הריכוז באחר ובסיטואציה.
המבט נשאר ממוקד, התחושה עדיין ערנית ופתוחה.
לא פעם, ממצב זה, הקרב יכול להיפתח שוב בהפתעה.
הקרב הסתיים אך עוד לא נגמר כלום.
השעה הסתיימה.
אך הכול עוד בהתהוות.
קורה ויכול לקרות.
יכולה לבוא עוד התפרקות.
עוד ניסיון למגע.
זהו זמן רגיש.
כמו בנחיתת מטוס.
המטפל מאמץ השתהות מרוכזת בסיום הטיפול.
לפני שעוברים הלאה, בוחנים, מתבוננים, נושמים.
המבט פונה אל המטופל ופנימה,
אנו מביטים בעיניים,
שומרים על מרחק נכון,
נושמים, נרגעים."

**
יאסמה (yasume)

"פקודת סיום הקרב או הקאטה (או כל תרגול אחר).
יאסמה יבוא לאחר היאמה.
ואז באמת נגמר.
זה הזמן לחזור למרחב המציאות.
אין קרב.
אין טיפול.
המטופל מפנה את הגב ביוצאו מהחדר.
היריב מתרחק, לקרב הבא או למנוחה, 
הקשר ניתק נכון לעכשיו.
הוא אוסף את עצמו וחוזר לחייו.
עליי לשחרר אותו, לעבור הלאה.
החוויה והזיכרון קיימים.
יישארו איתנו.
גם מה שלמדנו במפגש ומה שעלינו עוד ללמוד בעקבותיו.
זה זמן לאסוף את עצמנו, לנשום.
כעת עלינו להתפנות, להיות עם עצמינו, עם צרכינו.
עם מה שאנו זקוקים לו כהפוגה.
כמעבר מטיפול ל לא-טיפול,
לפני הכניסה לטיפול הבא.

לא תמיד היאסמה הוא מובן מאליו.
לא תמיד אנו מצליחים להתנתק, לשחרר, 
להרפות מהטיפול הקודם, מהקרב הקודם.
אנו מתקשים לתת לעצמנו לנוח, מתקשים לנשום,
מתקשים להיות באמת עם המטופל הבא."

**
ריי – סיום

"כמו שמתחילים בריי, כך גם מסיימים בריי.
אנו מכבדים ומעריכים זה את זה על ההסכמה להיות במפגש המשותף.
זה מתרחש בקרב כאשר אנו מתאמנים, וזה מתרחש בחדר הטיפול.
לא מובן מאליו שאחר יהיה מוכן להשקיע את כל כוחותיו בקרב איתי.
לאמן ולחזק אותי.
להתאמן איתי.
להאמין בערך המפגש איתי, למרות ההבדלים הקיימים בינינו.
לא מובן מאליו שהמטופל יבחר להיחשף, ולהילחם באויביו כאן ואיתי.
אני מודה לו על האמון.
על אומץ הלב שלו.
על נכונותו להילחם ולתת לי להילחם לצידו, יחד איתו."

**
כל הציטוטים מתוך הספר "בודותרפיה" שנכתב על ידי גבו וייס.
גבו וייס הוא פסיכותרפיסט ומטפל זוגי והוא גם מאמן קראטה מסורתי.

בשונה מגבו וייס, עולם התוכן והלקוחות שלי הוא ארגונים, צוותים ומנהלים.
המרחבים שבהם אני פוגש אנשים אינם קליניקה או מזרן האימונים, 
אלא חדרי ישיבות, בתי קפה, וידאו וטלפון.

ועדיין, מפגש אנושי הוא מפגש אנושי.

במקרה שלי, ההנחיות ל"ריי-קידה", "יאמה", "יאסמה" ו"ריי-סיום" לא יוכרזו ע"י מאמן או שופט.
הן ייגזרו מלוח הזמנים ויושפעו מההנחיות הפנימיות שאתן לעצמי.
דקה לפני תחילת או סיום פגישה עם לקוח.
רגע לפני תחילת או סיום שיחה עם עובד.

ריי-קידה: התכווננות.

[…מפגש…]

יאמה: עצירה והתבוננות.
יאסמה: סגירה והתנתקות.
ריי-סיום: הכרת תודה. מעבר הלאה…

**
יום המחלקה שקיימנו אתמול סימן את פתיחת 2020.
בשתיים מתוך חמש הדקות שלי בחרתי להתמקד בנושא של תרבות ארגונית המבוססת על ערך-הדדי-גבוה (High Mutual Value).
זו לא סיסמא שיווקית.
זו התכווננות לשותפות עם כל אחד מ-180 עובדי הארגון.

בדומה למילים של גבו וייס,
אנו מכבדים ומעריכים זה את זה על ההסכמה להיות במפגש המשותף.
זה מתרחש בפגישות העסקיות, בעבודה על פרויקטים, בקשיים ובחגיגות.
לא מובן מאליו שאחר יהיה מוכן להשקיע את זמנו ואת האנרגיה שלו במסע איתי.
לא מובן מאליו שהאדם שעובד איתי יבחר להיחשף, ולהתמודד עם אתגריו כאן ואיתי.
אני מודה לו על האמון.
על אומץ הלב שלו.
על נכונותו להילחם ולתת לי להילחם לצידו, יחד איתו.

**
כבוד לאדם באשר הוא.
גובה עיניים.
ענווה.
חמלה.
תזכורת שאנו בדרך.
במסע משותף.
התכווננות ל win-win אמיתי.
נוכחות עם האדם שאנו פוגשים כרגע.
ועם עצמנו.
מוכנות להתמודדות עם אתגר.
ועם חוסר וודאות.
היכולת לעצור כשמגיע הזמן.
לסגור.
להודות.
לאדם. לשיעור.
להתנתק.
לעבור הלאה…

**
תודה לגבו וייס על הספר הנפלא הזה.
תודה לספרייה העירונית בכפר סבא שבזכותה נפגשנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"לפחות שני סוגים של אומץ נדרשים בהזדקנות ובמחלה.

הסוג הראשון הוא להתייצב בפני עצם היותך בן תמותה – 
האומץ לגלות את האמת ולדעת ממה לפחד ולמה לקוות.
האומץ הזה קשה לכשעצמו.

אבל קשה עוד יותר הוא הסוג השני של אומץ – 
האומץ לפעול על פי האמת שאנו מגלים.

הבעיה היא שהמהלך החכם הוא פעמים רבות לא ברור.
זמן רב חשבתי שהסיבה לכך היא פשוט אי-הוודאות.
כשקשה לדעת מה יקרה, קשה לדעת מה לעשות.
אבל האתגר, נוכחתי לדעת, הוא בסיסי יותר מזה.
אדם צריך לחשוב מה חשוב יותר, פחדיו או תקוותיו."

~ מתוך "להיות בן תמותה" מאת אטול גוואנדה

**
שני הסוגים של האומץ נדרשים לא רק בהזדקנות ובמחלה.

פגשתי השבוע כמה וכמה אנשים שמתמודדים עם דברים.
אתגרים משפחתיים, עסקיים, בריאותיים, …
עניינים מורכבים.

הם עושים את זה במקביל ל"חיים הרגילים".
במקביל לתפקידים שהם ממלאים, לעבודות שהם עושים.
לא תמיד אפשר לראות את זה עליהם.

Be Kind, for everyone you meet is fighting a hard battle

**
זה לא רק האומץ לגלות את האמת ולפעול על פי מה שאתה מגלה.

זה גם אומץ להחזיק מעמד.
אומץ לקבל החלטה.
אומץ לחכות עם החלטה.
אומץ לפעול בהתאם להחלטה.
אומץ לפתוח את הלב. 
אומץ לומר משהו חשוב.
אומץ לתת לזה צ'אנס, גם כשלא בטוח שזה יצליח.
אומץ להמשיך, להילחם, להישאר.
אומץ להפסיק, לעצור, לעבור.

**
את "חיים של אנשים" כתבתי לפני מספר שנים.
נתקלתי בזה שוב השבוע במהלך קיבוץ פוסטים נבחרים לספר שאני עובד עליו.

חיים של אנשים

"אנחנו חיים עם אנשים.
אנחנו הורים של אנשים, ילדים של אנשים, אחים ואחיות של אנשים.
אנחנו בני ובנות זוג של אנשים.
אנחנו עובדים עם אנשים.
אנשים שיש להם הורים, בני ובנות זוג, ילדים, אחיות ואחים.
אנחנו נוגעים באנשים. בחיים של אנשים. כל יום.
אנחנו משפיעים על אנשים. ישירות ובעקיפין. כל הזמן.
אנשים שכועסים ופוחדים.
אנשים ששמחים ועצובים.
אנשים שאוהבים ושונאים.
אנשים בעלי ביטחון עצמי גבוה או נמוך.
אנשים בעלי דימוי עצמי כזה או אחר.
אנשים שמתמודדים עם אתגרים.
אנשים שחווים קשיים.
אנשים שעוברים שינויים.
אנשים שחוגגים ניצחונות ומשיגים הישגים.
אנשים שמתאבלים וכואבים.
אנשים שפוגעים ונפגעים.
אנשים שגאים בעצמם. אנשים שלא.
אנשים שעושים טעויות. שלפעמים מבקשים סליחה.
אנשים שיש להם אגו. לכולם יש.
אנשים שמאמינים. וכאלה שכבר לא.
אנשים מיואשים. וכאלה שיש להם תקווה.
אנשים שצמאים להערכה, הכרה, כבוד, אהבה ומגע.
אנשים שרוצים שיראו אותם, ישמעו אותם ויבינו אותם.
אנשים שיש להם קול. קול שלפעמים נשמע ולפעמים לא.
אנשים שחווים בלבול. או בהירות.
אנשים שרוצים יותר או פחות.
אנשים שרואים חצי כוס מלאה או חצי כוס ריקה.
אנשים שעדיין מנסים וכאלו שכבר לא.
אנשים עם ירושות. ירושות מודעות וירושות לא מודעות.
אנשים עם אמונות. עם מגבלות. עם יכולות. עם זיכרונות. עם הרגלים.
אנחנו עובדים עם אנשים.
אנחנו חיים עם אנשים.
אנחנו אנשים.
אנשים חיים.
אנשים שחיים חיים מלאים."

**
אני סוגר שבוע מלא ואינטנסיבי עם תחושת ריספקט עמוקה.
ריספקט לאנשים שאני פוגש, למורכבות ולאתגרים שאנשים מתמודדים עמם.
אני לא בטוח איך בדיוק לתרגם את "ריספקט" לעברית.

עבורי זה משהו המשלב כבוד, הערכה, חמלה והכרת תודה.
למה שאנשים עוברים וחווים…
במסע המשותף הזה של כולנו כאן…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מה זו מנהיגות

"כשהייתי סטודנט צעיר, היתה לי מחברת שאספתי בה לפחות ארבעים או חמישים הגדרות של מנהיגות.
מאז הפילוסופים היוונים הקדומים – אני כבר לא זוכר מה בדיוק היה לי במחברת, איבדתי אותה – דרך מקיאוולי וביסמרק וצ'רצ'יל.
אתם יודעים מי נתן את ההגדרה הנפלאה ביותר למנהיגות בכל הזמנים?
נתן אותה איכר פשוט, פרובינציאלי, מחור נידח באמריקה התיכונה, מהעיר אינדפנדנס, מיזורי.
שמו היה הארי טרומן.
אחרי שהוא גמר את כל ענייניו בבית הלבן וחזר לעיירה שלו אינדפנדנס, מיזורי, 
והיה יום בשבוע מורה למוזיקה בתיכון, אחרי הנשיאות, 
ולא ממש כתב זיכרונות כי הוא לא היה איש של עט,
בא אל טרומן עיתונאי וישב איתו 300 שעות והקליט אותו, ופרסם את זה בלשון העסיסית והמחוספסת של בן האיכרים הזה.
ובין היתר שאל אותו, ואני מצטט מן הזיכרון, 'אדוני הנשיא, איזו הרגשה זו לשבת במשרד הסגלגל ולהיות הגבר הכי חזק בעולם?'

טרומן שם את שתי הלחיים שלו בין הידיים, התחיל לעשות בראש כמו אישה זקנה ואמר בערך כך:

Oh my, oh my, if a man happens to sit in the oval office thinking that he is the mightiest guy in the world, this guy is in big big trouble, and so is the country, and so is the world.

וכאן זה בא.
לחקוק את זה באותיות של אש שחורה על אש לבנה.

טרומן המשיך ואמר בערך כך:
זכות היתר היחידה שלך כשאתה יושב במשרד הסגלגל,
היא שאתה בעמדה מצוינת לשכנע אנשים לעשות דברים שעמוק בליבם הם יודעים שהם צריכים לעשות אותם, אבל לא בא להם.
אני אומר לכם, זה גובל בגאונות.
להכריח אנשים לעשות דברים זה לא מנהיגות.
לשחד אותם זה לא מנהיגות.
להחניף להם זה לא מנהיגות.
מנהיגות זה להגיד לבני אדם דבר שעמוק בליבם הם יודעים שצריך לעשות, אבל לא רוצים."

~ הציטוט מתוך הרצאתו האחרונה של עמוס עוז, כ' סיוון תשע"ח, 3/6/2018.

**
הסיפור הזה שעמוס עוז מצטט נוגע בי.
פחות בגלל הגדרת המנהיגות המסוימת (איני בטוח שזו ההגדרה הכי מדויקת עבורי), ויותר בגלל רוח הענווה שבו.
יראת הכבוד כלפי כובד האחריות שבהובלת תהליכים אנושיים, מורכבים וקשים. 
וגם בזכות הפרספקטיבה שהוא מחדד המבוטאת על ידי אדם אחרי תפקידו כנשיא ארה"ב, 
ומצוטטת על ידי סופר, מספר חודשים לפני מותו.

תזכורת:
"מנהל", "מנהיג", "מוביל" ו-"יזם" הם תארים. סטטוסים.

מנהל, מנהיג, מוביל ויזם (ללא מרכאות) הם פעלים. 
עם או בלי תואר.
פעלים שעושים וחיים אותם,
ולא זוכים בהם או מקבלים אותם.

**
צילו של מנהיג

חלק גדול מהאנשים שאני זוכה לעבוד איתם הם מנהלים, מנהיגים ומובילים במסגרות שונות.

משהו שלמדתי בחודשים האחרונים:
(ליתר דיוק, כנראה שלמדתי/ידעתי כבר מזמן, אבל שקיבלתי ניסוח עבורו בחודשים האחרונים.)

כמנהיגים (בסביבות עסקיות, ארגוניות, משפחתיות וכו'…), 
מה שאנו רואים בסביבתנו (העסקית, ארגונית, משפחתית וכו'),
הוא שיקוף של הדבר שאנו מאפשרים ומעודדים.
ובאנגלית: permit & promote.

זהו הצל שלנו.
הוא מחובר אלינו ומושפע מההתנהלות שלנו.

מאפשרים:
הדברים שאנו מוכנים לעבור עליהם בשתיקה.
הפעולות שאנו רואים ובוחרים לא להתייחס אליהן.
הגבולות שאיננו מציבים.

מעודדים:
הנושאים שאנו מתייחסים אליהם ומחזקים אותם.
הפעולות וצורות ההתנהגות שאנו מתגמלים בצורה כזו או אחרת.

מספר דוגמאות:
כשאנשים בצוות שלך מדברים זה על זה מאחורי הגב,
או מטיחים האשמות הדדיות במקום לקחת אחריות, 
או חוששים לדבר בכנות ובישירות, 
או לא מקיימים הבטחות, 
או מגיעים באיחור לפגישות,
כנראה שיש לך חלק בכך.

יכול להיות שאתה מאפשר לזה לקרות,
ואולי אפילו מעודד את זה בדרך שבה אתה פועל.

התמונה שאנו מקבלים מהמסגרות שאנו מובילים, 
נותנת לנו משוב חשוב על איכות ההובלה שלנו.
זה הולך לשני הכיוונים:
בין אם אנו אוהבים את מה שאנו רואים, ובין אם לא, יש לנו חלק בכך.
זה הצל שלנו.
נגזרת של מה שאנו מאפשרים ומעודדים.

בדיקה חשובה:
מה אני רואה סביבי ומה אני יכול ללמוד מזה עלי ועל הדברים שאני מאפשר ומעודד?

**
בשיחת הליווי השבועית שלנו,
שיתפתי את נ. בפוסט שכתבתי לפני מספר שנים על העבודה שלי.

"אתה מבין כמה אתה אמיץ?" היא כתבה לי.

היה לי מעניין לחזור לפוסט הזה שוב השבוע.
התחושה הכי חזקה שעלתה בי, היתה פחות אומץ ויותר הכרת תודה.

הכרת תודה על הזכות לעשות את מה שאני עושה וגם להתפרנס מזה.
הכרת תודה על הזכות לעבוד עם ולצד מאות אנשים שאני גאה להיקרא "עמית", או "מנהל", או "עובד", או "יועץ", או "מנחה" שלהם.

הכרת תודה על הזכות לגעת בחיים של אנשים.
ולהינגע על ידם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

מאמן כדורסל מקבל מאות החלטות במשחק.
ההחלטות הללו הן ביטוי של מחשבותיו, הדברים שהוא מאמין בהם ושל סדרי העדיפויות שלו.
ההחלטות הללו משפיעות על המשחק ועל השחקנים, קובעות ומגדירות במידה רבה איזה מאמן הוא.
מאמן כדורסל מקבל החלטות רבות גם באימונים, לפני ואחרי המשחק.

בדומה למאמן כדורסל, אדם מקבל אינספור החלטות במהלך יום נתון בחייו.
החלטות היכן להשקיע את תשומת לבו, מה לומר ומה לא, איפה להיות, מה לעשות,
איך לנהוג, אלו דברים לתעדף גבוה ואלו דברים לתעדף נמוך.
ההחלטות הללו הן ביטוי של האדם.
מהן ניתן ללמוד עליו ועל תהליכים שהוא עובר וחווה.
ההחלטות והבחירות הן השתקפויות של האמונות, הערכים וסדרי העדיפויות של האדם.
חיים נוצרים ומעוצבים ברגעי החלטה.
כל יום.
בכל רגע נתון.

**
השבוע בחרתי לפרסם פוסט בפייסבוק בנוגע לנושא טעון, כואב ומורכב.
הפוסט היה טריגר חזק עבור אנשים רבים.
חלקם בחרו להגיב בפומבי או בפרטי.

כ-30 שעות מפרסום הפוסט, לאחר שיחות והתכתבויות עם לא מעט אנשים, 
בחרתי לפרסם התייחסות נוספת לנושא. 

מספר למידות ושיעורים משמעותיים שלי מהשבוע:

1. שיעור בענווה.

השקעתי לא מעט מחשבה לפני הפוסט הראשון.
כתבתי, מחקתי, שוב כתבתי ושוב מחקתי.
הוא לא נכתב בשליפה או לאחר יד.
היה לי ברור מה אני רוצה לומר והקדשתי זמן לניסוח של זה.
האמנתי שזה יעבור בצורה הרבה יותר ברורה וחלקה ממה שקרה בפועל.
נושאים מסוימים מורכבים מדי וכל נגיעה בהם יכולה להציף הרבה כאב וקושי.
כשנוגעים בנושא טעון ומורכב הסיכוי שדברים יובנו כפי שאנו רוצים, קטן משמעותית.
כשנוגעים בנושאים מורכבים חשוב לזכור שנקודת המבט שלנו מוגבלת וההבנה שלנו מצומצמת.
אנו מודעים למה שאנו מודעים ואיננו מודעים למה שאיננו מודעים.

** 
2. שיעור במורכבות.

אנו מתורגלים בחשיבת שחור ולבן, בתפיסת "או-או", בבחירת צד, 
בקטלוג של האם מישהו נגדנו או בעדנו, אשם או זכאי, טועה או צודק.
אנחנו מחפשים שורות תחתונות, סיבות פשוטות ופתרונות ברורים.
קשה להחזיק ולהקשיב למחשבות מורכבות.
קשה להיות נוכח ולהישאר נוכח במצבים מורכבים.

** 
3. שיעור באחריות.

כשאנו בוחרים לכתוב או לומר משהו, אנשים שונים יפרשו את זה בצורות שונות.
אין לנו שליטה על כך.
זה לא מוריד מהאחריות שלנו.
הצורה שבה נבחר לכתוב, להתבטא או לפעול, משפיעה על הדרך שבה אנשים ישמעו או יראו אותנו.
אין לנו שליטה ויש לנו השפעה.
לאחר פרסום הפוסט הראשון, התלבטתי האם לכתוב התייחסות נוספת או לוותר על זה.

סיפרתי לבתי שאני שוקל לתת לפוסט "לדעוך" מבלי לפרסם התייחסות נוספת,
מפני שפלטפורמת הפייסבוק מקשה על קיום דיונים מורכבים ומעודדת קיצוניות והתלהמות. 
התשובה של בתי היתה: "אם בחרת לכתוב את הפוסט בפלטפורמה הזו,
קח אחריות ותמשיך גם עם ההבהרה שלך באותה פלטפורמה".

** 
4. שיעור בהשפעה.

השבוע הבנתי שיותר אנשים קוראים את הפוסט, מאשר אלו שמגיבים אליו בצורה כלשהי.
פוסטים בפייסבוק הם רק דוגמא.
אנחנו על "הבמה".
לדברים שאנו אומרים או עושים יש השפעה.
ההשפעה יכולה להיות שלילית או חיובית, ובכל מקרה היא קיימת.
אותה התנהלות יכולה להשפיע בצורה שונה על אנשים שונים.
על-פי "מבחן העיתון" כדאי לנו לבדוק עם עצמנו כיצד היינו מרגישים אם מה שאנו אומרים או עושים היה מתפרסם בעיתון. 
היום, בעידן הרשתות החברתיות והמכשירים הסלולריים, הנראות והחשיפה הרבה יותר גבוהים מבעבר.
לדרך שבה שאנו פועלים יש השפעה.
בין אם אנו מכירים בכך ובין אם לא.

**
5. שיעור בחברות.

השבוע זכיתי לדבר ולהתכתב עם מספר חברים.
חלקם לא אהבו את הפוסט שכתבתי או לא הסכימו איתו, והיה חשוב להם לשתף אותי בכך.
לאחרים היה פחות חשוב להתייחס לפוסט ויותר חשוב לבדוק לשלומי.
יש בי הכרת תודה על חוויות של חברות היכולה להחזיק מורכבות, 
ועל דיאלוג מחבר הממשיך להתקיים גם במצבים טעונים.
חברות היא ערך חשוב בעיני.

מישהי שאלה אותי למה הנקודה הזו כ"כ נגעה בי.
התשובה שלי פשוטה…אפילו קצת מביכה… :
אנחנו רוצים להרגיש רצויים ואהובים.
אנחנו רוצים שיראו, יבינו ויקבלו אותנו.
אנחנו רוצים להרגיש בטוחים בקשרים החשובים שלנו.

וכשמישהו נמצא שם איתנו ועבורנו, זה מרגש. ולא מובן מאליו.

** 
6. שיעור בערכים.

השבוע חזרתי לפוסט "6 הערכים המובילים שלי" שפרסמתי לפני מספר שבועות.
למידה, שירות, אחריותיות, חמלה, הכרת תודה, שמחה.
השבוע הזה סיפק לי מראה חזקה + הרבה הזדמנויות לנסות לחיות עפ"י הערכים הללו.
לא תמיד זה קל. 
לפעמים זה אפילו קשה.
בקטעים הללו אין 100%.

כולנו בני אדם בתהליך…
חשוב לטפח חמלה לא רק כלפי אנשים אחרים, אלא גם, ובמידה רבה כלפי עצמנו…

בתי שאלה אותי השבוע האם אני מתחרט על כתיבת הפוסט. 
אני לא. 
הכוונה שממנה נכתב הפוסט והדברים שניסיתי לומר בעינם עומדים. 

האם הייתי מתנסח אחרת? בוודאי. 
הדרך שבה נכתבו הדברים היתה טריגר חזק ועוררה הרבה אי הבנות וכאב שצר לי עליהם.

** 
החיים שלנו נבנים ברגעי החלטה.
בכל רגע נתון יש לנו את האפשרות לבחור.
הבחירות שלנו משקפות את הערכים שלנו ויוצרות מערכות היחסים שלנו ואת חיינו.

הלוואי הלוואי הלוואי שכולנו נדע פחות סבל ויותר שמחה. 
פחות כאב ויותר שלווה.
פחות שנאה ויותר אהבה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לפני שבע שנים בדיוק, בערב ראש השנה תשע"ג,
כשלרשימת התפוצה הזו היו שבעים ואחד קוראים בלבד (!!!),
שלחתי מסר שכותרתו "סגירה, התכווננות ופתיחה מחדש".
היתה בו הזמנה לתהליך בן ארבעה שלבים
המומלץ לסגירת השנה שמסתיימת ולפתיחת השנה החדשה.

עם השנים, כשחזרתי לקרוא את המסר הזה,
הוא הרגיש לי עדיין מאוד מדויק, אך היה חסר בו משהו.
החלטתי להוסיף לתהליך שלב חמישי,
שבשנים האחרונות אני מכיר בחשיבותו יותר ויותר.

אז… הנה לפניכם ועבורכם התהליך בן חמשת השלבים.
תהליך של התבוננות והתכווננות. 
סגירה ופתיחה.
חיבור לחגיגה והכרת תודה. 
לאבל ולכאב.

**
שלב 1) לעצור

להאט. 
לצאת ממצב אוטומט. 
לקחת את הזמן. לנשום. 
להקשיב פנימה בסקרנות …

**
שלב 2) להתבונן בשנה שחלפה ולבדוק איזה צורך מרכזי וחשוב עבורנו התמלא:

גם אם יש הרבה (וסביר להניח שיש), 
האם יש צורך אחד (או שניים) שמהדהד יותר מכולם כרגע? 
שפתאום בולט ומושך את תשומת לבכם?
הרשו לעצמכם לשהות קצת עם השאלה ואל מול הרשימה.
לעתים קרובות מתחת לתשובה הראשונית והמיידית מופיעה תשובה שונה. 
לפעמים אפילו מפתיעה.
קחו את הזמן ועברו על הרשימה בתשומת לב סקרנית.
וכשצורך מסוים עולה ומתחדד, 
אפשר להודות על מה שהיה ומה שכבר נוכח פה בחיינו כרגע.
לצורך התרגיל ניתן להיעזר במאגר הצרכים הבא.

עבורי, הצורך המרכזי שעולה כרגע הוא "משמעות".
אני חווה משמעות רבה בעבודתי, במפגשיי עם אנשים ובמערכות היחסים שלי.
חלק ניכר מזמני מוקדש לדברים שאני חושב (וחש) שהם משמעותיים: משמעותיים עבורי ומשמעותיים עבור אחרים.
הבלוג הזה הוא אחד מהם. 
דברים שאני כותב ושולח מגיעים לאנשים ולמקומות שונים, נוגעים ומשפיעים.
בראש השנה תשס"ז (ספטמבר 2006), במסגרת חזון אישי שניסחתי כתבתי לעצמי את המשפטים הבאים:
"אני מוסיף ערך משמעותי לחיי אנשים, משפחות וקבוצות, נוגע בליבותיהם ועוזר להם להבין ולתקשר עם עצמם ועם הסובבים אותם.
אני גורם משמעותי בהתפתחות האישית שלהם, בהבנת הפוטנציאל הטמון בהם ובמימושו."

חלק מהדברים המשמעותיים ביותר שאני חווה, הינם דיסקרטיים ולא אכתוב או אספר עליהם בפומבי.
אני מרגיש זכות גדולה והכרת תודה עצומה לצעוד במסע כזה, לפגוש את האנשים שאני פוגש ולהיות נוכח בחייהם.
**
שלב 3) להתבונן בשנה שחלפה ולבדוק איזה צורך מרכזי וחשוב עבורנו התמלא פחות ממה שהיינו רוצים:

זהו השלב הנוסף, החדש והחשוב,
שלא היה שם לפני שבע שנים.
חלק מסגירה, ממעבר ומתנועה קדימה,
זה לתת מקום לאבל, לכאב, לעצב, לפספוס ולהחמצה.
רבים נרתעים ממנו מכיוון שלעתים הוא פחות נעים.
מספרים על מרשאל רוזנברג, יוצר גישת התקשורת המקרבת,
שהוא היה פותח כל יום בחיבור ל"חגיגה" ול"אבל" שלו.
ג'ואנה מייסי שלחומריה נחשפתי בשנים האחרונות,
קוראת לזה "להכיר תודה ולכבד את הכאב שלנו".
זה בדיוק הקטע של "חיים מלאים".

כשאני מתבונן במאגר הצרכים הבא תוך כדי בדיקה סקרנית,
הצורך שעולה כרגע הוא "אומץ".
(הוא לא מופיע ברשימת הצרכים ולרגע התלבטתי אם לכתוב אותו, 
שכן יש משהו קצת מביך עבורי לציין אותו ב"קול רם").
באירועים ובמצבים שונים השנה (יותר משהייתי רוצה…),
מצאתי עצמי מונע במידה מסוימת (יותר משהייתי רוצה), מתוך פחד.
עוצר את עצמי מלומר או מלעשות דברים שרציתי מחשש לתגובה או לאיך זה ייתפש.
במקומות הללו, הושקעה לא מעט אנרגיה בדיאלוגים פנימיים ובהתבחבשות עם עצמי.
אני די בטוח שבאותם מצבים שבהם דברים לא נאמרו ופעולות לא נעשו מתוך חשש,
היה לכך מחיר והיתה לכך השפעה.

**
שלב 4) להסתכל קדימה לשנה הבאה ולהתכוונן לצורך חשוב שאנו רוצים שיתמלא:

כולם רוצים בריאות ואושר ואין ספק שאלו צרכים חשובים מאוד.
אבל, כשאנחנו מאטים ומקשיבים פנימה באמת – איזה צורך מהדהד כרגע?
(שוב, מומלץ להיעזר במאגר הצרכים)
נסו להקשיב למה שעולה בלי שיפוטיות או חשש…
הצורך שעולה אינו יותר או פחות חשוב מצורך אחר 
ואולי בעוד שעה או יומיים הוא ישתנה…
ההתכווננות אליו אינה במקום או על חשבון צורך אחר..
פשוט להקשיב בסקרנות ולראות מה יש שם כרגע עבורנו…
וכשעולה משהו, תהיו איתו…

מה שמהדהד לי ממש כרגע זה "שמחה".
הצורך שאני מאחל לעצמי יותר ממנו בשנה הקרובה הוא שמחה.
שמחה עמוקה ופנימית, לאו דווקא כזו שניתן להבחין בה מבחוץ.
שמחה שאינה תלויה בכך ש"כל הכוכבים יסתדרו",
או ששורה של אירועים חיצוניים יתרחשו באופן מסוים.
שמחה הוויתית ונוכחת, אולי בדומה להכרת התודה, שהתפתחה אצלי עם השנים,
ושהיום מלווה אותי בחלקים ובזמנים ניכרים של חיי, כולל במצבים מאתגרים.
**
שלב 5) לחשוב על אדם מסוים אחד ולבדוק מה אנו מאחלים לו מכל הלב.

ממקום של פירגון אמיתי, אהבה, חיבור 
(להבדיל ממקום של תיקון, חינוך או התנשאות).
זה יכול להיות כל אדם, קרוב יותר או פחות, 
והבחירה בו אינה על חשבון אחרים.
עבור אותו אדם – איזה צורך חשוב אתם מאחלים לו? 
מה הייתם רוצים שיתמלא עבורו בשנה הקרובה?
גם פה…קחו את הזמן…לאט לאט…
ומהמקום הזה – שילחו לו את הברכה.
בלב ללא מילים, בכתב, בע"פ או פנים אל פנים. 
פחות משנה איך ובאיזה ערוץ.
מה שחשוב זו הכוונה…וההתכווננות…

אני חושב כרגע על אדם מסוים שחווה בימים אלו תקופה מאתגרת.
אני רוצה לאחל לו עמידות, בהירות והתפתחות.
עמידות במהלך התקופה הזו שיכולה להימשך מספר שבועות ואולי אפילו חודשים,
בהירות בנוגע לדברים החשובים בחייו, לסדרי העדיפויות שלו, לבחירות שחשוב לו לקבל, 
והתפתחות משמעותית שתשרת אותו ואת הסובבים אותו
ותסייע לו לעבור מהמקום שהוא נמצא בו עכשיו למקום אחר שנראה רחוק עכשיו.

**
עד כאן להיום. 
להשנה.
תהליך בן 5 שלבים לסגירת שנה ולהתכווננות לשנה חדשה.

שנה טובה ומבורכת,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. המחויבות הראשונה שלקחתי לעצמי לשנת תש"פ הינה תכנית "שבעת ההרגלים" המיועדת לקבוצה מצומצמת של "מיטיבי לכת" שתחל מיד לאחר החגים.

כל הפרטים על התכנית + הגשת המועמדות + שאלון כוונות בקישור הבא.

תשע דרכים להשפעה אינסופית:

1. מקבלת החלטות בכירה שלאורך השנים משפיעה על חייהם של עשרות אלפי אנשים.

2. מרצה כריזמטי, מרגש ומעורר השראה שבסדנה אחת משפיע על אלפי אנשים בו זמנית.

3. מנהלת בחברה או במפעל המובילה עשרות ומאות אנשים במקום עבודתה באמצעות חזון מעורר השראה, מטרות מאתגרות ועבודה יום-יומית.

4. מחנך שנוגע בכל שנה, יום יום, ב-30-40 תלמידים בכיתתו.

5. מנתחת מומחית או אח ערני שבטיפול מקצועי, מדויק, קשוב ואכפתי אחד משפיעים על חולה ועל משפחה שלמה.

6. מערכת יחסים המשפיעה לאורך זמן על אדם אחד יחיד ומיוחד. לכל חייו. חיזוק ביטחון וערך עצמי, הפלת אסימון, תחושת אהבה, חברות, נתינת אפשרות, הכוונה, תמיכה, אמון עצמי.

7. אם מסורה (או אב) שנוכחת עבור ילדיה הקטנים ומגדלת אותם בחום ובאהבה בשנות חייהם הראשונות ומספקת להם תשתית פיסית ורגשית לכל החיים.

8. סבתא שסועדת מדי יום במשך שנים את נכדה שהפך לצמח כתוצאה מתאונה. ללא התקדמות נראית לעין. ללא עתיד שונה שמישהו מבטיח.

9. ליווי אמפטי, חם ומכבד של חולה סופני או של אדם בודד בחודשי חייו האחרונים.

*****
פעמים רבות הנטייה שלנו היא למדוד את עצמנו במספרים, בכמויות ובגבהים:
למלא את קיסריה נחשב יותר מלהופיע בפאב מקומי.
חמישים שעות נחשב יותר משלושים דקות.
להשפיע על המנכ"ל נחשב יותר מלהשפיע על עובד חדש שזה עתה התחיל לעבוד.
כותרות במהדורה המרכזית נחשבות יותר מלחיצת יד והכרת תודה שקטה.

למעשה אין לנו באמת מושג איפה אנו מתחילים ואיפה אנו נגמרים.
עד כמה אנו משפיעים ועל מי.
השפעה אינסופית יכולה לקרות באירוע נקודתי או בתהליך מתמשך.
עם אנשים קבועים או מזדמנים.
עם בני משפחה או זרים.
בצורה ישירה או עקיפה.
במילים או במעשים.
לעתים נראה "תוצאות" לפירות ההשקעה שלנו ולעתים לא. לא נהיה בטוחים אם ועד כמה אנו משפיעים.
לא תמיד נקבל מדליה, תגמול כספי גבוה או פרסום חוצות.
במצבים מסוימים נקבל המון חשיפה והערכה ובמצבים אחרים ייתכן שאף אחד לא באמת יבחין במה שאנו עושים או יבין את גודל ההשקעה.

הרשימה שלמעלה היא חלקית בלבד כמובן.
יש אינסוף דרכים להשפעה אינסופית..

**
את המילים הללו כתבתי לפני כ-6 שנים כשלבלוג הזה היו הרבה פחות קוראים ממה שיש לו היום. 
כשנתקלתי בהן שוב השבוע, הן הרגישו רלוונטיות לא פחות והתחשק לי לשתף בהן שוב.

"תשע דרכים להשפעה אינסופית" הן חלק ממסר מספר 8 בסדרת "20 המסרים" שיצרתי לפני מספר שנים.
כל אחד מעשרים המסרים בסדרה מוקדש לנושא מסוים ומגיע עם מחשבות על הנושא, 
ציטוט או סיפור מעורר השראה והכרת תודה אישית לאדם מסוים שהשפיע על חיי ומתחבר לנושא.

סקרנים מה הסיפור שמתחבר ל"השפעה"? רוצים לקרוא על אישה מיוחדת בעלת השפעה אינסופית על חיי?
את "מסר #8 – השפעה", תוכלו לקרוא במלואו כאן.

וניתן גם להירשם לכל סדרת עשרים המסרים ולקבל בכל שבוע מסר חדש המוקדש לנושא אחר.

**

"השפעה אינסופית" הוא רק אחד מהנושאים שאגע בהם בהרצאת "להרבות טוב בעולם" שאעביר ביום רביעי הקרוב בכפר סבא.
לכל אחד ואחת מאיתנו, לכל אחד ואחת, יש פוטנציאל השפעה אינסופית.
בכל יום.
בכל רגע.

לא חייבים להיות מנהלים או מקבלי החלטות בכירים לשם כך.
לא חייבים להופיע ב TED או לכתוב רב מכר שיימכר במיליוני עותקים.
מפגש אחד, משפט אחד, פעולה אחת יכולים לעורר השפעה אינסופית בצורות שונות.
את ההשפעה של לילי הררי (מסר #8 – השפעה) על חיי ועל חיי אלפי תלמידים ומשפחות,
אף אחד לא יכול לכמת או למדוד.

ההרצאה מועברת בהתנדבות מלאה וכל ההכנסות מיועדות למחנה הקיץ של אקים כפר סבא.
מחנה קיץ שבו 30 מדריכים מתנדבים בני 16-18 מעבירים שבוע שלם עם עשרות חניכי אקים בגילאי 18-65.
עבור משפחות החניכים, מחנה הקיץ הוא לפעמים ההזדמנות היחידה בשנה לטוס לחו"ל, או להנות משבוע חופשה אמיתי ללא אחריות הטיפול בבן המשפחה הנתמך.
מחנה קיץ שכזה הוא מרחב מדהים של השפעה אינסופית.

הרצאת "להרבות טוב בעולם" תועבר ביום רביעי הקרוב בשעה 20:00 בכפר סבא.
במהלך ההרצאה לא רק נדבר על, אלא גם נעשה את: נהפוך את העולם לטוב יותר תוך כדי ההרצאה.

יהיה "אש" !

פרטים נוספים והרשמה בקישור הבא..

אם אין באפשרותכם להגיע ואתם מעוניינים לתמוך כספית (בכל סכום שהוא) במחנה הקיץ ניתן,
בקישור הבא תמצאו מידע כיצד לעשות זאת בהעברה בנקאית או בביט.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

"מילים, בין שהן מבוטאות בקול ובין שהן נשארות מחשבות דוממות, יכולות כמעט להפנט אתכם בקסמן.
אתם אובדים בתוכן בקלות, ומהופנטים מתוך אמונה שכאשר אתם מצמידים מילה לדבר-מה, אתם יודעים מהו.
אך אין זה כך.
אתם רק הסוויתם את המסתורין בתווית.
הכול – ציפור, עץ, אפילו אבן פשוטה ובוודאי האדם – בלתי ניתן לידיעה.
וזאת משום שלכול עומק בלתי נתפש.
כל מה שאנו יכולים לקלוט, לחוות, לחשוב עליו, הוא פני השטח של המציאות, פחות מקצה קרחון."

**

"המילים מצמצמות את המציאות למשהו שנתפש בשכל האנושי, ואין זה הרבה.
השפה מורכבת מחמישה צלילים בסיסיים המופקים במיתרי הקול; אלה הן התנועות: "a, e, i, o, u". (בעברית: קמץ, צירי, חיריק, חולם ושורוק).
הצלילים האחרים הם עיצורים המופקים בלחץ אויר: "ס, פ, ג" וכדומה.
האם אתם מאמינים שכמה צירופי צלילים בסיסיים כאלה יכולים להסביר מי אתם, את תכלית היקום, או אפילו מהו עץ או מהי אבן בעומק הווייתם?"

~ הציטוטים מתוך הספר "ארץ חדשה" מאת אקהרט טולה

**
סוף השבוע הזה "סוגר" חופשה מיוחדת בת קרוב לחודשיים שזכיתי לחוות בשבועות האחרונים.
תכננתי להקדיש את הפוסט לסיכום התקופה הזו, אך בדומה למה שקרה לי לא אחת במהלך החופשה, המציאות מתהווה בצורה שונה.
במקום זאת אני בוחר לשתף אתכם בטקסט שכתבתי לעצמי הבוקר:

המחשבה שלא עשיתי מספיק, כמו גם המחשבה שעשיתי המון,
בדומה למחשבה שהיה לי יום פרודוקטיבי או לא-פרודוקטיבי,
מבוססת על תפיסת עולם מצומצמת שלפיה ניתן לכמת את מה שאנו עושים, למדוד ולדרג את זה.
עפ"י תפיסת העולם הזו, יש "טוב" ו"רע" וברור מה הוא מה.
יש "טוב" ו"טוב יותר", "בזבוז זמן" ו"ניצול זמן", "יעילות" ו"חוסר יעילות".
המחשבה שמה שאני עושה לא מספיק, או שאני לא מספיק,
כמו גם המחשבה שמה שאני עושה זה מעל ומעבר או יותר ממה שאחרים עושים,
מבוססת על אותה תפיסת עולם מצומצמת.

**
עפ"י תפיסת עולם אחרת, כולנו מחוברים וכל מה שאנו עושים משפיע ומשנה.
ומתוך שכך, אתמול, במהלך יממה אחת בחיי (כמו בכל יממה אחרת),
יצרתי אינספור תנועות ואדוות, שלרובן איני מודע ולא אהיה מודע לעולם.
אני מוקיר את עצמי על יום הצוות שהנחיתי לאנשי מרכז החדשנות בבית החולים שיבא.
על חיבור לאנשים ונגיעה בהם. על מפגש. על אינטראקציה.
"איננו יכולים לעבור אפילו יום אחד בחיים מבלי להשפיע על העולם שסביבנו" טוענת ג'יין גודול.
אני לא יודע במי נגעתי אתמול ואיך השפעתי.
אני יודע שנגעתי ושההשפעה שלי היא אינסופית.
לא כי זה אני או מפני שעשיתי משהו מיוחד, אלא פשוט כי ככה זה.
אנחנו מחוברים.
וכשם שנגעתי והשפעתי, כך ננגעתי והושפעתי.
כנראה בדרכים שלא לכולן אני מודע ולא את כולן אני מבין.
מתוך המקום הזה שאיננו רואים ומבינים הכול,
ושאין לנו מושג איך אנחנו משפיעים ומושפעים,
מתוך המקום הזה, אחד הדברים החשובים שאנו יכולים לעשות הוא להחזיק כוונה.
להחזיק כוונה להיטיב עם האנשים שאנו פוגשים כשאנו מסתובבים בעולם:
עם אנשי מרכז החדשנות של שיבא.
עם אנשי צוות מעוז שאירחו אותנו.
עם בני משפחתי.
עם קבוצת המשתתפים שנכחו במפגש הוירטואלי שהנחיתי בערב.
עם אנשי קופת החולים ששוחחתי איתם בניסיון להשיג הפניה.
עם אנשים שהתכתבתי איתם במייל או בוואטסאפ.

**
אחד העקרונות החשובים ברייקי הוא שכמטפל אינני אחראי לריפויו של האדם שבו אני מטפל.
אני בסך הכול צינור או ערוץ שדרכו זורמת האנרגיה הנמצאת בעולם אל המטופל.
כצינור, אינני מחפש הוכחה או משוב לכך שמה שאני עושה עוזר.
אינני מכוון לתוצאה מסוימת שאני רוצה שתקרה ושאני מאמין שהיא התוצאה הנכונה.
כערוץ אני מכוון לטוב העליון של האדם שבו אני מטפל מבלי לדעת בהכרח מה זה אומר.
אני סומך על האנרגיה שתדע את דרכה ובוטח באדם ובכוחות הריפוי הפנימיים שלו.
כערוץ שדרכו זורמת אנרגיה, תפקידי להחזיק כוונה ולהיות נוכח עם האדם.

אולי, בדומה לרייקי, להחזיק כוונה מיטיבה ולהיות נוכח עם האנשים והקבוצה,
זה גם תפקידי כמנחה, כמנהל, כהורה וכבן זוג.

זה לא במקום.
זה לא במקום הכנה מדוקדקת לסדנה, ביצוע מטלה בפרויקט, קניות בסופר, או הסעה לחוגים.
זה לא תירוץ לאי-עשייה, לדחיינות או לחיפוף.
להחזיק כוונה מיטיבה ולהיות נוכח זה תוך-כדי ולצד ההכנה לסדנה, הקניות בסופר, ביצוע מטלת הפרויקט וההסעה לחוגים.

**
כשאני מחויב לטוב משותף, עבורי ועבור האדם או הקבוצה שאני באינטראקציה איתם,
מבלי להיות "נעול" על מה זה אומר ואיך זה בא לידי ביטוי,
יש בי פחות צורך להגן על עמדה מסוימת או לבטל עמדה אחרת.
אני פחות חושד ויותר סומך.
יש בי פחות לחץ שדברים ייכשלו או שלא נגיע לתוצאה ולשורה תחתונה מסוימת בזמן נתון.
כשאני מחויב לטוב משותף שאיני בטוח מהו, עבורי ועבור האדם או הקבוצה שאני באינטראקציה איתם, יש בי פחות מתח, לחץ ושיפוטיות ויותר פתיחות, סקרנות וקבלה.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

היום ב 12:45, דקות לפני סיום הסדנה, בזמן שהמשתתפים קינחו בתרגיל הכרת-תודה מסכם בזוגות, בדקתי עם רועי המנחה-השותף שלי מה שלומו.

**
בדיקת "מה שלומך…?" מתעניינת וסקרנית היא מתנה יקרה ומיוחדת.
עפ"י מרטין בובר, המתנה הכי יקרה שאנו יכולים להעניק למישהו, היא הנוכחות שלנו.

שני תנאים חשובים צריכים להתקיים בכדי לשאול "מה שלומך…?" מהלב:
א. שיהיה באמת אכפת לנו (כוונה אותנטית).
ב. שנהיה פנויים להקשיב לתשובה (פניות של זמן ופניות רגשית-מחשבתית).

**
כשהאדם שאותו אנו שואלים בוחר לשתף אותנו, זו הופכת להיות מתנה יקרה ומיוחדת גם עבורנו.
הוא פותח בפנינו את עולמו ומאפשר לנו להתחבר אליו ולהיות שם אתו.
תשובה פתוחה, כנה ואותנטית לשאלת "מה שלומך?" יכולה ליצור חיבור עמוק ומהיר בין אנשים.

לקבל תשובה מהלב לשאלת "מה שלומך?" זו מתנה יקרה במיוחד,
כיון שלא ניתן לאלץ אנשים לפתוח את ליבם בפנינו.
כשהם בוחרים לעשות זאת, זה אומר משהו עליהם ועל הקשר שלנו.

**
במצבים מסוימים אבחר לא להשיב בכנות ובאותנטיות לשאלת "מה שלומך..?":

– כשלא אאמין שהשואל באמת מתעניין ואכפתי.
– כשאחשוב שהשואל לא באמת פנוי להקשיב לי כרגע.
– כשלא אסמוך על השואל שהוא מסוגל להקשיב לי מבלי להיבהל, להילחץ או "לשפוך" עלי את התגובה שלו.
– כשלא אהיה פנוי לכך בעצמי.
– … או מכל סיבה אחרת…

כשאני בוחר להימנע מתשובה פתוחה, או עונה בקצרה ל"פרוטוקול",
זה יכול להיות קשור למחשבה/תחושה שיש לי על או כלפי השואל
וזה יכול להיות קשור למקום המסוים שאני נמצא בו כרגע (בלי קשר לשואל).

**
בדומה למתנות אחרות, גם שאלת "מה שלומך…?", 
מרגע שהענקנו אותה למישהו,
היא שלו והוא רשאי לעשות בה כרצונו:
לשתף אותנו או לא.
להגיב בצורה מסוימת או בצורה אחרת.

"מתנה היא דבר שאדם רוצה ואתה מעניק לו זאת.
אין זו מתנה אם אתה מעניק את מה שאתה רוצה שיהיה לו.
האדם המעניק את המתנה אינו קשור אליה, והוא מעניק אותה ללא תנאי.
לאדם המקבל את המתנה יש זכות לעשות בה ככל העולה על רוחו: להשתמש בה, להרוס אותה, לתת אותה לאחר וכן הלאה.
היא שלו ללא תנאי, והנותן אינו מצפה לדבר בתמורה.
אם הנתינה אינה עומדת בהגדרות הללו,
היא אינה מתנה, אלא משהו אחר."

– מתוך "מסר האנשים האמיתיים" / מרלו מורגאן

"מה שלומך…?" אמורה לשרת בראש ובראשונה את האדם שאליו אנו מייעדים את המתנה ולא אותנו.
סיפוק הסקרנות שלנו והצורך שלנו בידיעה ובהבנה הינם בעדיפות משנית ויכולים לחכות.

**
מסת' גודין למדתי על ההבדל שבין טרנזאקציה לבין אינטראקציה:

טרנזאקציה (Transaction) היא פעולה שמהותה תפעולית או כלכלית ומטרתה להביא לכך שמשהו יקרה, יושלם, יועבר וכו'.

אינטראקציה (Interaction) היא פעולה שמהותה אנושית ומטרתה להביא למפגש, חיבור או תנועה בין אנשים.

כשאנחנו שואלים מישהו לשלומו, מתוך כוונה לעשות עם זה משהו אנחנו מוכווני טרנזאקציה.
כשאנו שואלים מישהו לשלומו, מתוך סקרנות וכבוד לתגובתו (באשר היא), אנחנו מוכווני אינטראקציה.

**
בשבועות האחרונים אני נהנה להקשיב לצ'ארלס אייזנשטיין וללמוד ממנו.

הספר הנוכחי שאני מקשיב לו נוגע בהיבטים שונים של כסף: 
היסטוריה, התפתחות, גורמים משפיעים, תרבות, מבנים כלכליים ועוד.

אייזנשטיין טוען שכסף, בדומה לדברים אחרים, 
הוא במידה רבה סיפור שאנו מאמינים בו ושיש לנו הסכמות לגביו.
(זה מזכיר את ספרו של יובל נוח הררי…)

תפיסת העושר (הכלכלי) המקובלת בעולם היא שמי שיש לו יותר הוא עשיר יותר.
זוהי תפיסה המבוססת על תודעת חסר ועל צבירה.
צריך לצבור עוד ועוד כיון שמה שיש לנו אינו מספיק, או עלול לא להספיק.

תפיסה נוספת, המוכרת ביהדות הינה "איזהו עשיר? השמח בחלקו."
תפיסה המבוססת על קבלה ועל הסתפקות במה שיש.

צ'ארלס מציע תפיסה חלופית לעושר (כלכלי):
מי שעשיר יותר אינו מי שיש לו יותר אלא מי שנותן ומקבל יותר.
זוהי תפיסה המבוססת על תודעת שפע ועל זרימה.

מדיפאק צ'ופרה למדתי בהקשר הזה שהדרך שבה התאים שלנו פועלים מבוססת על זרימה:
כל תא מקבל כמות מסוימת של חמצן, לא פחות מכך ולא יותר מכך, המספיקה למספר שניות,
עושה בה שימוש ומשחרר אותה בידיעה שכמות חדשה נדרשת תגיע בקרוב.

"מה שלומך…?" היא דוגמא לאינטראקציה המייצרת זרימה בין אנשים.

יכול להיות שאדם "עשיר חברתית" הוא כזה הנהנה מזרימה שופעת של קבלה ונתינה אנושית המתאימה לצרכיו.

**
ג'יין גודל טוענת שאנחנו לא יכולים להסתובב בעולם בלי לשנות אותו.
איננו יכולים לעבור אפילו יום אחד בחיים בלי להשפיע על אנשים שאנחנו פוגשים.
ביום נתון אנחנו פוגשים עשרות אנשים: בבית, בעבודה, ברחוב, בסופרמרקט, בכביש.
בכל אינטראקציה אנחנו משפיעים ומושפעים.
אין מפגש נייטרלי. 
פנים אל פנים או וירטאולי.
זרם אינסופי של קבלה ונתינה, של אנרגיה, של התהוות והשתנות.
חשוב להכיר בכך ולהיות מודעים לשינוי האינסופי שאנו מייצרים.
חשוב לבחור איך אנחנו רוצים להשפיע על אנשים ועל העולם.

“You cannot get through a single day without having an impact on the world around you. 
What you do makes a difference, and you have to decide what kind of difference you want to make.”

― Jane Goodall

**
לשמחתי, רועי המנחה-השותף שלי הוא גם בני.

היום זכינו להעביר את הסדנה המשותפת הראשונה שלנו, בנוכחות תשעה זוגות של הורים וילדים בגילאי 7-12.

יש בי הכרת תודה עצומה על הזכות וההזדמנות לעשות את זה ביחד עם רועי: לתכנן, ליצור, להתבחבש, ליזום, להנחות, ללמוד, ליהנות, להתמודד, לחגוג.

יש בי הכרת תודה לתשעת הזוגות שהגיעו היום ותרמו למפגש הייחודי ויוצא הדופן הזה. חלקם בילו מספר שעות על הכביש בנסיעה הלוך וחזור.

יש בי הכרת תודה על כך ששליש מהמשתתפים בסדנה היום הם אנשים (או בני/בנות זוג של…) שאני זוכה לעבוד איתם ביום-יום, בסביבה עסקית תחרותית, כשאיני מעביר סדנאות.

יש בי הכרת תודה לאשתי ולבנותיי שהסכימו לפתוח את סלון ביתנו, סייעו בהכנות ופינו את המרחב לטובת האירוע הזה.

יש בי שמחה והכרת תודה על המרחב שיצרנו בסדנה היום (ובשבועות ההכנה שקדמו להיום):
מרחב שעורר זרימה אינטראקטיבית של קבלה ונתינה בין אנשים, שרק את חלקה ניתן להבין או לכמת.

**
כששאלו אותי לגבי מועדים של סדנאות עתידיות דומות, השבתי "נסיים עם זאת ונראה".

דקות לפני תום הסדנה, רועי שיתף אותי (בתגובה לשאלת ה"מה שלומך?") שלצד שמחה, גאווה, הכרת תודה ורגשות נעימים נוספים, הוא חש הצפה.

למען האמת, גם אני…

זמן טוב לקחת את הזמן, להוריד הילוך, לרדת מתפקיד, לחגוג, לנוח…

ומה לגבי סדנאות עתידיות?
אין לי מושג… 
נראה בהמשך…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר