מצמד מנצח לטריו חזק במיוחד

סטוקדייל ופרנקל הולכים חזק ביחד.
הם צמד מנצח.
הראשון גיבש את העקרונות שלו מתוך עינויים קשים ושנים בשבי.
השני מתוך מחנות הריכוז והמוות.
אם העקרונות שלהם רלוונטיים ומתאימים למצבי קיצון כל-כך קשים,
אז בוודאי שהם רלוונטיים ומתאימים גם למציאות הנוכחית, למה שאני ואנחנו מתמודדים איתו עכשיו.

**
עכשיו זה זמן טוב לתרגל סטוקדייל-פרנקל.

אדמירל ג'ים סטוקדייל קורא לשמור על האמונה הבלתי מתפשרת שבסוף יהיה בסדר,
להיות מוכנים להתמודד עם המציאות המרה ולעשות ככל שיידרש.

ויקטור פרנקל מדגיש את יכולתנו לבחור את תגובתנו בכל רגע נתון וקורא לנו לזכור שזו אחריותנו.
הוא מזכיר לנו שבמרווח שבין הטריגר לתגובה קיים פער, ושבפער הזה מצויים החופש והצמיחה שלנו.

שניהם מזכירים לנו שאנחנו בעלי הבית.

אני אוהב את החיבור הזה שלהם, שנותן לי גם תזכורת וגם פרספקטיבה.
הצמד הזה הוא צמד חזק.

**
ואולי חסר פה אחד לטריו.
אולי לצד האמונה הבלתי מתפשרת שיהיה בסדר והמוכנות להתמודד עם כל מה שמגיע,
המשולבות במיקוד שליטה פנימי, לקיחת אחריות ובחירה בתגובות שלנו בכל מציאות נתונה,
אולי לצד הזוג הזה יש מקום ליותר חמלה ונוכחות.
ברגעים מסוימים זה מרגיש קשה. ומייאש. ומוריד.
כנראה שגם לסטוקדייל וגם לפרנקל היו ימים נמוכים.
הפרספקטיבה הרחבה והדיבור בדיעבד יכולים לשרטט תמונה של "גיבורי על" שפוגעת קצת באנושיות.
כולנו בני אדם.
לכולנו יש רגעים קשים וימים נמוכים.
סטוקדייל ופרנקל יזכירו לנו להזדקף גם בימים הללו, לנער אבק, להרים ראש ולהמשיך.
לא להישבר, גם כשקשה.
זה בדיוק הדבר העיקרי שהם מדברים עליו.
קל להבין אותו ולקבל ממנו השראה כשאנו במצב יותר נינוח,
קשה יותר לעשות זאת כשאנו במקום נמוך.
לצד הדחיפה המנטלית אולי כדאי שמישהו גם יזכיר לנו שמותר לנו להיות במקום נמוך.
ושזה לא אומר שנכשלנו.
ושיש ימים כאלו.
ושאולי זה סימן שאנחנו צריכים קצת לנוח, להישען, לבקש עזרה, למלא מצברים.
לא במקום פרנקל וסטוקדייל, אלא לצידם.

בזמנים שמספיק קשה מהסביבה החיצונית,
חשוב שהסביבה הפנימית שלנו תהיה אוהבת וחומלת.
שבדיבור שלנו עם עצמנו נהיה באנרגיה כזו.
זה בסדר ואפילו חשוב מאוד לא לוותר ולהתעקש להמשיך הלאה.
חשוב להבין שאפשר לעשות זאת באהבה, ובעיניים טובות.
ואם אין מישהו בסביבה שלנו שיהיה שם עבורנו ככה, באנרגיה הזו, אז זו הופכת להיות האחריות שלנו.

לצד סטוקדייל ופרנקל, חשוב שיהיה קול שיזכיר לנו אהבה וחמלה עצמית.
אם שניהם מתמקדים בהסתכלות פנימה, במיקוד שליטה פנימית ובתגובה שלנו אל מול מה שקורה,
אז גם הקול הנוסף, קול האהבה והחמלה, חשוב שיתמקד בהסתכלות הפנימית.

**
השילוב המשולש הזה הוא חזק במיוחד.
התוספת הזו היא תוספת קריטית שמחזקת מאוד את המשולש:
אמונה בלתי מעורערת שיהיה בסדר בסוף ומוכנות לעשות ככל שיידרש,
ידיעה עמוקה שאנו בעלי הבית האחראים לבחירותינו בכל רגע נתון ואל מול כל טריגר ומציאות,
בנוכחות של אהבה וחמלה עצמית שבה אנו שוהים וממנה אנו פועלים.

**
שיתוף אישי לקינוח:
לפני כשנה התחלתי שגרת בוקר של כתיבה לעצמי במשך כחצי שעה עד שעה.
לא התחייבתי בפני עצמי לתקופה מסוימת, פשוט התחלתי והמשכתי.
מאז אני כותב כמעט בכל יום (5-6 פעמים בשבוע) ומרגיש שהדבר זה טוען וממלא אותי,
מחדד לי את מחשבה, מרים לי את האנרגייה ועוזר לי לנשום.
בשבוע שעבר סגרתי שנה שלמה של כתיבה כזו, ואני עדיין ממשיך.

המילים שקראתם בפוסט הנוכחי לא נכתבו הבוקר, אלא לפני מספר חודשים.
"נתקלתי" בהם באקראי לפני כמה דקות,
כשחיפשתי בקובץ הכתיבה היומית שלי דברים שכתבתי על פרנקל בעבר.
היה לי חזק לקרוא שוב את הטקסט הזה,
במיוחד בתקופה הנוכחית שבין יום השואה ליום הזיכרון,
כשהמציאות שאנו חווים כל כך אינטנסיבית ומלאת חוסר וודאות.

והנה משהו שהדהים אותי:
המילים הללו נכתבו ב-23 ביולי 2023, בעיצומה של חופשת קיץ, חודשיים וחצי לפני ה-7/10.
הלכתי לבדוק את התאריך שוב, כי הייתי בטוח שזו טעות.
איך זה יכול להיות?
מה גרם לי לכתוב את המילים הללו אז?
האם לפני השביעי לאוקטובר החיים שלנו לא היו הרבה יותר קלים-נוחים-נעימים,
עם "בעיות רגילות" שאנחנו מתגעגעים אליהן, עם הרבה יותר ודאות והרבה פחות אינטנסיביות?

זו עוד הוכחה עבורי לכך שהמציאות החיצונית, האירועים ונסיבות חיינו, יהיו אשר יהיו,
ימשיכו להשתנות כל הזמן וללוות אותנו עד נשימתינו האחרונה,
בזמן שהדבר שהכי משפיע עלינו ועל חיינו הוא "המציאות הפנימית" שלנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב.
כתבתי על סטוקדייל ופרנקל מספר פעמים בעבר, אתם מוזמנים לקרוא שניים מהפוסטים:
סטוקדייל זה עכשיו  / מה שנולד עכשיו

על יוגה (והרבה מעבר ליוגה…)

להיות בן תמותה

מדי פעם אני פוגש ספר שהקריאה בו משפיעה עלי מאוד.
ההשפעה הגדולה ביותר, היא אולי זו שמשנה את התפיסה שלי בנוגע לעצמי או לעולם.

"להיות בן תמותה" של אטול גוואנדה הוא אחד הספרים הללו.
קראתי אותו לראשונה לפני כחמש שנים ומאז אני חוזר אליו שוב ושוב.

הרעיון המרכזי שהתחדד שלי בזכות הספר הזה,
נוגע בדרך שבה אנו מתייחסים לקונפליקט שבין משך החיים לבין איכותם,
ובמילים אחרות, למתח שבין הצורך בביטחון ובמוגנות לבין הצורך בחופש בחירה ותנועה.

לדבריו, כשזה נוגע לאנשים אחרים שחשובים לנו, שאנו דואגים להם ואוהבים אותם,
אנו מתעדפים ביטחון על פני אוטונומיה וחופש בחירה-תנועה.
רק שלא ייפלו. רק שלא יקרה להם משהו. להיזהר. לשמור עליהם.
ולעומת זאת, כשמדובר בנו עצמנו, אנחנו נותנים משקל הרבה יותר גדול לחופש בחירה ולאוטונומיה.

**
כותרת המשנה של הספר היא "הרפואה ומה שחשוב בסוף החיים",
אבל בעיניי הספר חשוב ורלוונטי לא רק למי שעסוק באתגרים בריאותיים משמעותיים,
אלא לכל מי שמתעניין בנושא משמעות החיים ומשמעות בחיים.

בהקשר הזה, חבר חכם סיפר לי לפני שנים רבות,
שהוא אוהב לקרוא ראיונות עם אנשים הקרובים לסוף חייהם,
כיון שהנקודה המיוחדת הזו המשלבת ניסיון חיים עשיר לצד הכרה בארעיות שלהם,
מייצרת להם חדות, בהירות וצלילות בנוגע למה שחשוב באמת,
וזה משהו שהוא רוצה ללמוד מהם ולהפנים בחייו כבר עכשיו.

העליתי לאתר מספר ציטוטים נבחרים שאני אוהב מתוך הספר.

תוכלו לקרוא אותם בקישור הבא.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. כפי שזה נראה כרגע, בסוף השבוע הבא אהיה בהפסקה, ולא אשלח את המייל השבועי.

"יום טוב"

לשי, אחד החברים שלי, יש "גלשן כוננות" שנמצא תמיד בקרבת מקום, במשרד או ברכב שלו.
כשיש "ים טוב" ואין לו משהו קריטי בעבודה,
שי משנה תוכניות, מזיז פגישות ומפנה כמה שעות לגלישה.
"ים טוב" הוא משהו שתלוי בטבע ובמזג האויר, כך שלא תמיד ניתן להיערך אליו מראש.
בשונה מאימון בחדר כושר או תרגול יוגה, אי אפשר לסגור עבורו זמנים קבועים ביומן בכל יום שני ורביעי ב 1600.
כשהתנאים מתקיימים והים "טוב" אפשר להגיע ולגלוש.
בכדי לעשות זאת נדרשת החלטה (אני רוצה !) ופעולה (שינוי לו"ז ונסיעה לים).

אפשר להרחיב את הרעיון של "ים טוב" ל- "יום טוב".
"יום טוב" הוא יום שמתהווים בו תנאים מתאימים שקוראים לנו לצאת מהשגרה היומיומית להפסקת פירגון של כמה שעות.
התנאים המתאימים יכולים להיות חיצוניים, כמו למשל יום שמש מפתיע באמצע החורף, שלג בחרמון,
נדידת ציפורים באגמון החולה או זרימה חזקה בנחלים,
והם יכולים להיות גם תנאים פנימים: חשק ורצון לטייל בטבע, לשוטט באיזה שוק נחמד,
לשבת על שפת הים עם בירה קרה וספר טוב, או לבלות בספונטניות זמן איכות עם חברה.

"יום טוב" יכול להתממש בצורות שונות,
אך בדומה ל"ים טוב" ולגלישת גלים, הרעיון המרכזי הוא לשנות תוכניות ולפנק את עצמנו בספונטניות,
מבלי להיות אפקטיביים או פרודוקטיביים, מבלי לתקתק מטלות ולקדם משימות.

טכנית, זה אפשרי ואנחנו יודעים לעשות את זה:
כשקורה משהו לא מתוכנן בחיינו שמצריך פעולה מיידית,
כמו משבר בפרויקט, מחלה של אחד הילדים, או משהו חשוב אחר,
אנחנו משנים תוכניות ומתפנים למה שמבקש את תשומת ליבנו.
העניין הוא שרובנו מרשים לעצמנו לעשות את זה רק כשמשהו "מוצדק" דורש את הנוכחות שלנו.
לתפיסתנו, "מוצדק" זה בדרך כלל משהו דחוף ורציני, על פי רוב צורך של מישהו אחר.
משהו ש"לגיטימי" לשנות בגללו תוכניות.

חשוב להתעכב על הנקודה הזו:
במקרים רבים האילוצים החיצוניים הם לא הסיבה, אלא התירוץ.
הסיבה האמיתית היא הלגיטימציה פנימית.
זה מרגיש לנו לא לגיטימי.

בשונה משי, שלו זה מרגיש הכי לגיטימי בעולם:
ברור לו שזה מגיע לו, שמותר לו להנות,
שהצרכים שלו חשובים לא פחות משל אחרים,
ושהעולם יצליח להסתדר כמה שעות בלעדיו.
אז איך מגדלים לגיטימציה פנימית..?
לא בטוח שזה כזה פשוט.

אולי מתחילים ממודעות לכך שאין לנו את זה,
ושהיינו רוצים יותר מזה.

ואז לאט לאט,
בהרבה כבוד, סבלנות, חמלה, סקרנות ואהבה עצמית,
מחפשים להתקדם בצעדים קטנים..

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מילים של חיבור ותקווה

שלום,
בסיומו של עוד שבוע אינטנסיבי, סוער ועצוב,
אני בוחר לשתף אתכם בשני טקסטים שנגעו לליבי ושחיזקו אותי.

הטקסט הראשון נכתב לפני מספר שבועות ע"י אחד הכתבים (ימני בדעותיו) במערכת "עולם קטן":

"אפשר וצריך לשנות ולפעול.
לא חייבים לעשות את זה בהוצאת לשון, אפשר בחיוך ובחיבוק, ביכולת להיות עם מישהו אחר בכאבו.
זה שריר שאינו שמור רק ליפי נפש אלא גם לסתם אנשים טובים. יהודים, אתם יודעים.
נכון, זאת אמפתיה שלא ממש הופנתה כלפי הימין בשעות צרתו, בהתנתקות ובאוסלו.
ההפך לפעמים. אבל יהודים אינם נוקמים, חלילה.

חוץ מזה, הייתה בשמאל גם אמפתיה. גם אם קטנה, לפעמים זניחה.
הנה סיפור אמיתי ממקור ראשון של שני חברים מהצבא,
הפוכים אידאולוגית במאה ושמונים מעלות, אי-אז בימי הגירוש הנוראים:

"יצאתי לגלות מביתי אבל וכפוי ראש.
ישן בשקי שינה בצמתים האחרונים שעוד אפשר היה להגיע לגוש קטיף המסוגרת.
בוכה את נשמתי לא-לוהים איך יכול להיות כזה רשע בעולם. קל וחומר במדינת היהודים.
במדינה הקדושה הזאת שאמורה להיות תחילת הגאולה.
איך יכול להיות שאנחנו מחריבים את חבלי ארצנו?

"כמה דמעות היו בימים ההם. מי יכול היה לשבת בבית?
ואז, בבין ערביים קיצי, הגיע החבר שלי, איש שמאל מהאזור הכי קשה,
כזה שמגיע לשרת ביו"ש במילואים כמו כולם אבל מסרב לבקר ביקור חברים באזורי 'הכיבוש',
והביא איתו שקית מלאה בפסיפלורה מתוקה, שהייתה בימים ההם של הגירוש עוד מצרך יקר ונדיר,
ואיתה עוד כל מיני פינוקים שאהבנו מימי הצבא. והוא חיפש אותי בצמתים.
בליבו שמח שמתנתקים מגוש קטיף, אבל צרת חברו בליבו.
'קח לך אחי, הגעתי רק להגיד שאני כואב שכואב לך'.
חיבוק, נשיקה, וכל אחד מאיתנו הלך בדמעתו לדרכו".

כן, הסיפור הזה אינו מעיד על הכלל. הוא יוצא מן הכלל, אבל הוא מעיד על מה שבתוכנו.
על מה שאנחנו רוצים להיות.

עכשיו העת לשמור את האנרגיה לשני דברים חשובים:
לתיקון לפי רצון העם ולאהבה עד אין קץ לכולם.
זאת לא קלישאה של יאיר לפיד.
ככה יהודים אמורים לחיות במדינה היהודית-דמוקרטית שבנינו."

ניתן לקרוא את הפוסט המלא כאן.

**
הטקסט השני נכתב השבוע ע"י ארי סינגר בקבוצת וואטסאפ ששנינו שותפים בה,
כתגובה לדיון טעון שהתחיל להתפתח לאחר הרצח הנוראי של האחים הלל ויגל יניב ז"ל והצתת בתים ומכוניות בחווארה.

הנה חלק מהדברים שנכתבו:

"אתחיל בנקודה אישית.
יגל ז"ל היה חבר של בני הקטן אורי.
הם דברו במוצ"ש קבעו ללוות חתן ביום חופתו בעוד כשבועיים.
שניהם קמו בבוקר ליום שגרתי ונסעו כל אחד לישיבה שלו.
בדרך נרצח יגל. בני חזר הביתה שבור.
מעבר לחיבוק אתה נדרש כאבא להעביר את שיעורי האמונה, האזרחות, ההיסטוריה מהתיאוריות בכיתה לעולם המעשה.

מנהיגות אסור לה שתיגרר אחרי אספסוף ויותר חמור ללבות אספסוף.
ברגעי משבר תפקיד המנהיג הוא לתת משמעות ולהתוות דרכי פעולה
כאשר לרבים הכעס מטמטם את המוח והדמעות מטשטשות את ראיית המציאות.
מה שנעשה הערב בחווארה הוא בראש ובראשונה לא מוסרי.
אפשר היה להסתפק בנימוק הזה אך אוסיף הוא גם לא נכון טקטית ואסטרטגית.
מצופה מהמנהיגות שלי ברמת המועצה והקהילה למעשים ומסרים אחרים.

לאחר שדברתי על חשבון הנפש שלי,
חייבים לתחקר את כשלון הצבא ברמה הטקטית מה הצעדים שנעשו למנוע את ההתפרעויות
(במקביל לתחקיר של הפיגוע).
אחת המטרות של החטיבה המרחבית היא לאפשר אורח חיים תקין (על ידי שמירת חוק וסדר) על כלל התושבים בגזרה.
הערב הצבא נכשל במשימתו.
הכשלון הוא ברמה הטקטית: לא רמטכל, לא שר הבטחון לא דרג פוליטי אלא בדרג המח"ט/מאו"ג.
כמי שפיקד כמג"ד גדוד חורון במספר תעסוקות בגזרה יש סדרי פעולה שניתן לעשות כדי לנסות למנוע מקרים מעין אלו.

הרטוריקה ע"י מנהיגי ציבור והתקשורת מגביהה חומות במקום למצוא פרצות ולהפיל אותם.
יש יותר מדי מבערים ופחות מדי מבארים.
אחרי שהסיפור הזה יסתיים נצטרך כולנו לתחקר מה היו הכלים הלא ממלכתיים משני הצדדים
לממש את החזון הפוליטי במקום לחפש את היעוד המשותף."

הדברים נכתבו ע"י ארי סינגר, ששירת כקצין מילואים ראשי עד ספטמבר 2021,
תושב פדואל (התנחלות בשומרון), נשוי, אב לשישה ואח שכול, אדם יקר שאני גאה להיקרא חבר שלו. 

**
שני הטקסטים הללו ריגשו אותי, ועוררו בי תחושת קירבה, הכרת תודה ותקווה.

הדבר החזק שעולה בטקסט הראשון הוא אכפתיות אנושית, אמפטיה וחברות אמת שחוצה דעות.
בכל פעם שאני מדמיין את אותו חייל שמאלני,
חוצה מדינה שלמה עם שקית פסיפלורה ביחד בחיפוש אחר חברו הכאוב, אני מתחיל לדמוע.
הסיפור והטקסט הם דוגמא אישית נפלאה לאחדות ולאהבה גם נוכח קשיים ומחלוקות אידיאולוגיות.

המילים של ארי, מבטאות את הכאב הבלתי נתפס על הרצח הנורא, לצד סימון גבול מוסרי חד משמעי.
הוא מביע ביקורת עניינית וקורא ללקיחת אחריות פיקודית ומנהיגותית, גם על השיח וגם על התוצאות.

שני הטקסטים הללו הם מנועים של חיבור, אהבה וקירבה בעולם מורכב, מאתגר ומלא כאב.
שתי דוגמאות חיות ומעוררות תקווה לכך שאפשר גם אחרת.

**
בשבועות האחרונים אני פעיל ומעורב במחאות השונות.

בצהרי יום רביעי השבוע השתתפתי בהלווייתו של אילן גנלס ז"ל, שנרצח בצפון ים המלח,
ביחד עם אלפים רבים שנענו לקריאה להגיע וללוות אותו בדרכו האחרונה.
שלוש שעות לאחר מכן עמדתי בצומת רעננה מנופף בדגל ישראל ומפגין בעד המדינה,
בתקווה שאתרום גם לעצירה של ריצת החקיקה, הקרע, והפילוג,
וגם לתנועה של הידברות, הסכמה רחבה וריפוי עמוק.

הטקסטים שציטטתי למעלה מחזקים ומעודדים אותי. 

זה אפשרי.
וזה בידיים של כולנו.

אנחנו האנשים להם חיכינו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

משפט מנחה לחיים

אחד התרגילים המעניינים שאני אוהב לעשות מדי פעם זה לשים לב לכך שמשהו נוגע בי בצורה מיוחדת ואז לבדוק בסקרנות מה יש בדבר הזה עבורי.
הנה דוגמא לאירוע שנגע בי ותפס את תשומת לבי בארבעים ושמונה השעות האחרונות:
חבר שהספיד את אביו בהלוויתו סיפר על משפט שאביו חזר ואמר לו לאורך שנים רבות: "תעשה טוב, תהיה טוב וכל השאר יסתדר".
כשהקשבתי לקולו השבור של חברי החלו לעלות דמעות בעיניי. משהו בי ננגע והתרגש מאוד.

כשמשהו תופס את תשומת לבנו בעוצמה (התרגשות, אהבה, כעס, פחד וכו') הוא מעיד המון עלינו ועל מה שמעסיק אותנו.
הרגשות והמחשבות שעולים בנו מושפעים הרבה יותר מהפרשנות האישית ומהחוייה הסוביקטיבית שלנו והרבה פחות מהעניין האוביקטיבי לכשלעצמו.

כשאנחנו מזהים שטריגר מסוים מעורר בנו תגובה חזקה, אנו יכולים לבדוק בסקרנות מה יש בו שמפעיל אותנו בצורה כזו.
בדיקה קשובה שכזו יכולה לעזור לנו לגלות משהו על עצמנו, לחדד או לדייק עניין שחשוב לנו.

אז מה יש ב""תעשה טוב, תהיה טוב וכל השאר יסתדר" שכל-כך נוגע בי?

ראשית יש פה עיקרון מנחה לחיים שמדבר אלי.
אני מתחבר לתמציתיות, לפשטות ולחדות שלו. לערכים שהוא מצביע עליהם.
תעשה טוב ותהיה טוב זה מה שחשוב.
לא מספיק רק לדבר או להתכוון, חשוב גם לעשות.
לא מספיק רק לעשות, חשוב גם להיות.
"להיות טוב" זה גם להיות אדם טוב וגם להיות טוב במה שאתה עושה.
יש משהו במשפט הזה שמשלב עשייה והוויה. חומר ורוח.

**
הנקודה השניה שנוגעת בי היא המיקוד בטוב.
מה זה "טוב"?
ההגדרה הזו אישית ויכולה להשתנות בין אנשים ומצבים.
הטוב שלי זה לא בהכרח הטוב שלך.
עשיית טוב אינה חייבת להיות הצלת חיים או אלטרואיסטיות יוצאת דופן, אלא גם מחווה אנושית קטנה.
"לעשות טוב ולהיות טוב" מתחילים בכוונה.
לעשות משהו מתוך כוונה להרבות טוב בעולם שונה מאוד מלעשות משהו שנראה טוב כדי שיצא לנו מזה משהו.
עשיית טוב והוויית טוב אינם שמורים לאנשים מסוימים – הם רלוונטיים לכל אדם בכל גיל ובכל מצב.

**
המשפט הזה יכול לשמש כעוגן בעולם דינמי, מורכב, אינטנסיבי ומלא רעשים וטריגרים.
כשאני מאמין שהכול יסתדר אם אהיה טוב ואעשה טוב, זה נותן לי שקט וביטחון.
אני יכול להתמקד בזה ולחסוך אנרגייה רגשית של כעס-פחד-אשמה-דאגה.
כשאני מאמין שאם אהיה טוב ואעשה טוב הכול יסתדר, אני לא אחראי להחזיק את כל העולם על כתפיי ואני חווה פחות לחץ מעשייה מאומצת ומתישה.
במצבים מורכבים ובצמתי החלטות מאתגרות זה יכול להיות מצפן ערכי השומר עלינו:
הדברים פשוטים יותר מכפי שהם עלולים להיראות או להיחוות.
רק תדאג לעשות טוב ולהיות טוב וכל השאר יסתדר.
יש במשפט הזה אמונה בסיסית עמוקה היכולה להוות מגדלור לחיים שלמים.

**
"תעשה טוב ותהיה טוב" מתמקד בהווה, ברגע הנוכחי.
מה שעשית בעבר כבר מאחוריך.
מה שחשוב באמת הוא מה שאתה עושה עכשיו.
מה שחשוב באמת הוא לא הסיפור שאתה מספר-מתחזק על מי שאתה אלא איך אתה עכשיו.
האם אתה רגיש, קשוב, נדיב, אמיץ ממש עכשיו?

המיקוד בהווה מדגיש את חשיבות הדרך.
העניין המרכזי הוא לא להגיע ליעד מסוים, לכבוש פסגה או להשיג תוצאה אלא לעשות טוב ולהיות טוב בדרך אליהם.

**
אני רוצה להוסיף למשפט הזה את צמד המילים "גם לעצמך".
"תעשה טוב (גם לעצמך) ותהיה טוב (גם לעצמך), וכל השאר יסתדר."
להרבות טוב בעולם זה גם בעולם הפנימי שלנו.
חשוב מאוד שנעשה טוב ושנהיה טובים גם לעצמנו ולא רק לאחרים.
להיות טובים לעצמנו זה להיות קשובים, חומלים, אוהבים, רגישים ומכבדים.
לעשות טוב לעצמנו זה לדאוג לצרכים החשובים שלנו ולרווחתנו הפיזית, הרגשית והנפשית.

**
כשהקשבתי לאייל חברי מספיד את אביו, נזכרתי גם באבי ובפרידה שלי ממנו לפני קרוב לשתים עשרה שנים, באותו גיל ומאותה מחלה.
בדומה לאייל, גם אני קיבלתי המון מאבי.
במקרה של אבי זה לא הגיע בצורת משפט מרכזי אחד שהוא נטע בי, אלא דרך דוגמא אישית חזקה ולמידה מתמשכת מתוך הרבה אירועים, שיחות ומצבים.
נראה שגם אייל וגם אני זכינו במשהו שאינו מובן מאליו.

הפוסט הזה נכתב בהשראתו ולזכרו של שאול ורדי מקיבוץ נען, בעל עיטור הגבורה ממלחמת ששת הימים שהלך לעולמו השבוע בגיל 78.

תעשו טוב ותהיו טובים, גם לאחרים וגם לעצמכם,

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

דמות אויב

"פסיכולוגים שעובדים עם בני הקהילה הטיבטית בגלות הבחינו בחוסן, בעמידות ובתחושות האושר יוצאות הדופן שלהם, למרות שרבים מהם הם ניצולים שחוו אובדן וטראומה.
מפתיעות מכולן היו התייחסויות של נזירים ונזירות שנאסרו ועונו ע"י הסינים.
מחקר שנערך על ידי פסיכולוג איש הארוורד מצא שהאנשים הללו לא מפגינים את תסמיני הטראומה המקובלים, אלא דווקא העמיקה בהם החמלה והערכה מלאת אושר לחיים.
לאור העובדה שרבים מהם תירגלו טוב לב אוהב, חמלה ותבונה, הם מתפללים דווקא לשלום אויביהם.
לאמה זקן אחד סיפר שהדבר היחיד שממנו חשש במשך עשרים שנות מאסר ועינויים היה שתאבד לו החמלה ושליבו ייסגר."

~ מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד

**
"להתפלל דווקא לשלום אויבנו" אינה בחירה טריוויאלית. 
הבחירה והיכולת להתפלל לשלומם של אנשים הפוגעים בנו מצריכה כוונה ומיומנות.

למה שמישהו יעשה זאת…??
למה שמישהו יתפלל לשלומו של אויב הפוגע בו?

מסיבה אחת ויחידה.
כי הוא בוחר .

למה הוא בוחר לעשות זאת?
אולי מפני שהוא מאמין שזו דרך מיטבית לשמור על עצמו.
אולי מפני שהוא מאמין שברמה כלשהי, "האויב שלו" קרוב אליו הרבה יותר מכפי שזה נראה.

**
"הבעיה עם העולם היא שאנחנו משרטטים מעגל משפחה קטן מדי." ~ אמא תרזה

"דמות אויב" הוא מונח מוכר בתקשורת מקרבת.
"דמות אויב" היא מחשבה שאני מאמין בה,
ושלפיה הסבל שאני חווה עכשיו נוצר כתוצאה מדמות או מקבוצה כלשהי, 
ושאותה דמות או קבוצה צריכה להיענש בשל כך.

ישנם כאלו המאמינים שהשופטים, השוטרים או הפוליטיקאים הם האויבים שלהם.
ישנם כאלו המאמינים ש"ימנים" או "שמאלנים" הם האויבים שלהם.
ישנם כאלו המאמינים ש"מתנחלים" או "פלסטינאים" הם האויבים שלהם. 
ישנם כאלו המאמינים ש"חרדים" או "חיילים" הם האויבים שלהם.

**
השבוע צפיתי בסרט "בחסדי שמיים" המתעד את שיתוף הפעולה המופלא, האנושי והמרגש של הצבא ומועצת העיר בני ברק, בהתמודדות עם התפשטות נגיף הקורונה.

מתוך "בחסדי שמיים" התוודעתי לאלוף במיל' רוני נומה (ראש מטה חירום הקורונה בבני ברק),
צפיתי בנאום שלו לצוערי בה"ד 1 ולמדתי ממנו על ענווה, אחריות, מנהיגות, מחוייבות ואומץ לב.

אני יכול לבחור לצפות בתכנים כאלו ואני יכול לבחור "לצרוך" תוכניות, כתבות, פוסטים וטוקבקים המעצימים בתוכי כעס, שנאה, ריחוק, פחד וייאוש.

עם השנים למדתי שאני מושפע מהתכנים המנטליים-רגשיים המקיפים אותי, הרבה יותר ממה שהייתי רוצה להיות מושפע מהם.

הלמידה הזו מחדדת עבורי את האחריות שלי.

יש לי אחריות לבחור במה אני צופה, מה אני קורא ולמה אני מקדיש תשומת לב.

אני יכול לבחור לטפח ריחוק או קרבה.
אני יכול לבחור לטפח פחד או אהבה.
אני יכול לבחור לטפח שנאה או הכרת תודה.
אני יכול לבחור לטפח ייאוש או תקווה.

**
תרגול טוב-לב אוהב:

"הלוואי שאוהב את עצמי כמו שאני.
הלוואי שאחוש שאני ראוי ושחיי טובים.
הלוואי שאבטח בעולם.
הלוואי שאכיל את עצמי בחמלה.
הלוואי שאוכל להתמודד עם סבל ועם בורות של אחרים בחמלה."

~ מתוך הלב הנבון מאת ג'ק קורנפילד

לקיחת אחריות.
מיקוד שליטה פנימי.
שינוי עצמי לפני שינוי אחרים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לצאת להפסקה / רגעי-יצירה

"קצין צעיר שתמיד היה קצר-רוח ובעל היסטוריה של בעיות בעקבות ביטויי כעס,
נשלח על ידי מפקדו לקורס קשב בן שמונה שבועות, כדי לעזור לו להפחית את רמות הלחץ הנפשי שלו.
יום אחד, אחרי שיעור, הוא נכנס לערוך קניות בסופרמרקט.
החנות היתה עמוסה ותורים ארוכים השתרכו לפני הקופות, ואילו הוא מיהר והיה עצבני כדרכו.
לפניו בתור הוא ראה אישה שנשאה תינוק על זרועה והיה לה רק מוצר אחד,
ולמרות זאת היא סירבה לגשת לקופת האקספרס.
המצב החמיר כאשר הגיעה האישה אל הקופאית והשתיים החלו לקשקש עם התינוק.
האישה אפילו נתנה לקופאית להחזיק את התינוק כמה רגעים, והיא השתעשעה איתו ודיברה אליו בשפת תינוקות.
הקצין התחיל ממש לכעוס, אולם מכיוון שיצא זה עתה משיעור מדיטציה ואימון קשב, 
הוא הבחין במה שקורה לו, בכיווץ ובחום שעלו בגופו.
הוא בחר לנשום נשימות עדינות ולאט-לאט נרגע.
כאשר הגיע לקופאית הוא היה רגוע מספיק כדי לומר לה: "זה היה ילד חמוד."
"באמת? הוא מצא חן בעיניך?" אמרה הקופאית, "זה התינוק שלי.
בעלי היה טייס בחיל האוויר, הוא נהרג בשנה שעברה, אז עכשיו אני חייבת לעבוד במשמרות כפולות
ואמי שומרת לי על הילד ומשתדלת להביא אותו אלי פעם או פעמיים ביום כדי שאוכל לראות אותו קצת."

כשאנו חיים באשליה, אנחנו ממהרים לשפוט אחרים, אנחנו מחמיצים את היופי הפנימי שלהם.
בנוסף לכך, אנחנו עיוורים לכאביהם ולא יכולים להגיב אליהם בחמלה.
בגלל חוסר תשומת לב, אנחנו לא מבחינים באוכל שמוגש לנו, במצעד האנשים ברחוב, 
בנופים המשתנים מולנו כל הזמן, בקשר הפתוח, הלבבי עם כל העולם."

~ מתוך "הלב הנבון" / ג'ק קורנפילד

**
"כשאני חושב משהו רע על השכנים שלי, או על הילדים שלי או על אשתי או על העם שלי, הארץ, ההורים, המשפחה, על החיים, 
כשאני חושב ביקורת, חוסר סבלנות, כשאני חושב רע, אני יודע שאני לא מחובר לאלוהים.
אי אפשר להיות מחובר לאלוהים ולחשוב רע.
על אף אחד.
אני יודע שאני לא מחובר לפנימיות שלי.
לא מחובר לעצמות שלי, לעוצמה שלי, לעצמאות שלי. כשאני אוהב, אני מרגיש את העצמאות שלי.
שנאה זה היפך מעצמאות.
שנאה, ביקורתיות, גזענות, פלגנות, זה ביטויים של פחד, פחד זה כי אני לא מכיר את עצמי, את היופי והכוח שהם אני.
זה כנראה לא סתם שעשו פה אלף בחירות בשנה האחרונה.
אנחנו כבר גדולים מדי בשביל להיות נפרדים ומפולגים זה מזה.
העצמאות שלנו תובעת מאיתנו לאהוב.
הריני מקבל על עצמי לאהוב.
אני מקבל על עצמי שכל פעם שאני אראה רע על משהו אני אדע שאני צריך לצאת להפסקה.
לעשות קפה, לקחת את עצמי לטיול קטן, כי הרע שאני רואה לא קשור לאף אחד חוץ ממני.
ואני לא זוכר עכשיו את העוצמה שלי, את העצמאות שלי. את אלוהים. אותי.
יש סיפור על רב אחד חכם שאמר פעם שכשהוא היה ילד הוא רצה לשנות את העולם.
כשזה לא הצליח לו אז הוא ניסה לשנות את העיר שלו, כשזה לא הצליח הוא ניסה את התלמידים, אחר כך את הילדים שלו, אחר כך את אשתו כמובן, בסוף כשכל זה לא הצליח הוא החליט לנסות להכיר, להאמין, לקבל את עצמו.
כשהוא קצת הצליח אז הוא פתאום ראה שכל העולם שהוא ניסה כל כך לשנות הוא לא פחות ממושלם.
הקורונה הזאת היא ההזדמנות שלנו להתקרב לעצמנו, להכיר.
הזדמנות לענווה, לאהבת חינם.
הזמן שלנו לעצמאות.
אוהב,
אביתר"

~ אביתר בנאי, פוסט בפייסבוק 29/4/20, תודה לליאור ששלח לי את זה השבוע.

**
רגעי – יצירה

השבוע כתבתי לעצמי:

"לפני מספר דקות סיימתי פגישה עם לקוח.
שיחה מחוברת ונטולת דרמה שהצלחנו לפנות לה מקום ולהיות בה, לאחר זמן מה שלא דיברנו.
שיחה שתשפיע על המשך עבודתנו המשותפת, עבודה שאולי תעמיק ותתרחב ואולי תיפסק.
עדיין לא ברור.
שיחה בין שני אנשים בוגרים שאין בה דרמה, האשמות או הצטדקויות, ויש בה בהירות לגבי מה שרוצים ומה שחשוב.

אני שמח על השיחה הזו.
על הכוונון האנרגטי לקראתה (פתיחות ואהבה).
על הדחיפה להתקדמות, לבחירה מודעת, פרואקטיבית ומכוונת.
על המיקוד במה שחשוב ועל שחרור ההיאחזות בתוצאה כזו או אחרת.

השיחה הזו היא רגע-יצירה.

ברגעי-יצירה נוצרות מערכות יחסים.
ברגעי-יצירה נוצרת מציאות עסקית.
ברגעי-יצירה נוצרת מציאות כלכלית.
ברגעי-יצירה נוצרים חיינו."

הרגע שבו אביתר בוחר לצאת להפסקה הוא רגע-יצירה.
הרגע שבו הקצין הכעוס בוחר לנשום ולהירגע לפני שהוא פונה לקופאית הוא רגע-יצירה.

מערכות יחסים, משפחות, עסקים ומדינות מתהווים ברגעי-יצירה.

אנחנו יוצרים בכל רגע ורגע, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לא.

מה אני יוצר עכשיו?
מה אני רוצה ליצור עכשיו?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

בין אהבה לפחד

ישנם שני סוגי אנרגיה: אהבה ופחד.
ביטחון, שלווה, שמחה, וודאות הם מופעים של אנרגיית אהבה.
חשש, כעס, שנאה, ספק הם מופעים של אנרגיית פחד.

**
ישנם שני סוגי רגשות: נעימים ולא-נעימים.
רגשות נעימים הם סמנים לאנרגיית אהבה.
רגשות לא נעימים הם סמנים לאנרגיית פחד.

**
ישנם שני סוגי תנועות: בעד ונגד. 
תנועת "בעד" מחובר לרצון שמשהו יקרה.
תנועת "נגד" מחוברת לאי-רצון, או לרצון שמשהו לא יקרה.

**
ההבדל בין תנועת "בעד" לתנועת "נגד" הוא הבדל אנרגטי:
תנועת בעד היא תנועה אנרגטית של הרחבה והתפשטות.
תנועת נגד היא תנועה אנרגטית של צמצום וכיווץ.
תנועת בעד נובעת מאנרגיית אהבה שביטויה רגשות נעימים.
תנועת נגד נובעת מאנרגיית פחד שביטויה רגשות לא-נעימים.

**
פעולה הנראית זהה על פני השטח יכולה לנבוע מכוונה שונה ומאנרגיה שונה.

הבחירה לעשות משהו יכולה לנבוע מתוך פחד או מתוך אהבה.
הבחירה להימנע מלעשות משהו יכולה לנבוע מתוך פחד או מתוך אהבה.

דוגמא:

יובל מתלבט האם להישאר במקום עבודתו או לעזוב אותו.
הוא לא בטוח שזה המקום הנכון עבורו ושומע על חברים אחרים שמרויחים יותר במקומות אחרים.

א. יובל יכול לבחור להישאר במקום עבודתו מכיון שהוא לא בטוח שימצא משהו טוב יותר והוא חושש לוותר על מה שיש לו. 
במקרה כזה יובל יבחר בפעולת הישארות המבוססת על אנרגיית פחד ותנועת נגד.

ב. יובל יכול לבחור להישאר במקום עבודתו מכיון שהוא מעריך את הגמישות, אוהב את האנשים ונהנה מהאתגר המקצועי.
במקרה כזה יובל יבחר בפעולת הישארות המבוססת על אנרגיית אהבה ותנועת בעד.

ג. יובל יכול לבחור לעזוב מכיון שנמאס לו מהמצב הקיים, מכך שלא מעריכים או מתגמלים אותו מספיק.
במקרה כזה יובל יבחר בפעולת עזיבה המבוססת על אנרגיית כעס (מופע של אנרגיית פחד) ותנועת נגד.

ד. יובל יכול לבחור לעזוב מכיון שמתחשק לו לנסות כיוון אחר והוא נמשך לעיסוק מסוים או לסביבה אחרת. 
במקרה כזה יובל יבחר בפעולת עזיבה המבוססת על אנרגיית אהבה ותנועת בעד.

**
דוגמא נוספת:

"הישרדות" היתה לאורך שנים אחת הסדרות האהובות עלי.
למרות שבעיני רבים היא לא נחשבת לאיכותית במיוחד, נהניתי מאוד לצפות בה, בדר"כ ביחד עם בני משפחתי.

השנה, לאחר צפייה בפרקים הראשונים של העונה הנוכחית, בחרתי להפסיק לצפות "בהישרדות".

על פני השטח זוהי פעולת הימנעות, התרחקות, הפסקה של משהו.

ממה נובעת הבחירה שלי? מה שורש הפעולה?

אם הבחירה להפסיק לצפות בעונה הנוכחית נובעת מהרצון "לחנך" את ערוץ 13, או למחות על השפעה מזיקה בפריים-טיים, הרי שזוהי אנרגיית נגד המבוססת על כעס (שהוא מופע של פחד).

אם הבחירה להפסיק לצפות נובעת מרצון לנצל טוב יותר את הזמן שלי ולמלא אותו בדברים שאני נהנה מהם, הרי שזוהי אנרגיית בעד המבוססת על אהבה.

במקרה הזה יש גם וגם:
יש בי אנרגיית כעס (הנובע מהמחשבות שלי) שערוץ 13 עושה שימוש לרעה במשאבים העומדים לרשותו בכדי לקדם רייטינג.
בנוסף, יש בי אנרגיית אהבה המבוססת על הרצון להיטיב עם עצמי ועם הזמן הפנוי שלי ולבחור בחופשיות משהו שמתאים לי יותר מבין מגוון אפשרויות.

**
עפ"י עיקרון הקארמה, לאנרגיה ולכוונה הנמצאות בבסיס הפעולה שלנו, יש השפעה על הפעולה והתוצאה. 
לפעמים ההשפעה תהיה גלויה ומפורשת ולפעמים היא תהיה חבויה.

הפעולה והתוצאה נובעות מהמקור, כשם שהפרי נובע מהשורש.

תפוח הינו הפרי של זרע התפוח.
עגבניה הינה הפרי של זרע העגבניה.

הכוונה והאנרגיה הן השורש והזרע של הפעולות והתוצאות.

פעולה המונעת מאנרגיית "נגד" מבוססת פחד (או כעס), 
תהיה בעלת איכות אנרגטית של פחד (או כעס) שתבוא לידי ביטוי גם בפעולה וגם בתוצאה.

איכות הפעולה והתוצאה שלי מושפעת מאיכות הכוונה והאנרגיה שלי. 
האנרגיה והכוונה שמהן אני פועל, משפיעות עלי ועל הסביבה שלי לא פחות מהדבר שאני אומר או עושה.

**
אחריות אישית

בשלב די מוקדם בחיי למדתי שאני אחראי למילים ולמעשים שלי.
בשלב מאוחר יותר למדתי שאני אחראי גם למחשבות ולרגשות שלי.
הרעיון בפוסט הנוכחי מרחיב את האחריות גם למרחב הכוונה והאנרגיה.

**
בין הטריגר לתגובה

סטיבן קובי מחדד בספרו "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד"
את הרעיון ש"בין הטריגר לתגובה ישנו מרחב ושבמרחב הזו טמונים החופש והעוצמה שלנו".
ההבדל בין אנשים ריאקטיביים לפרואקטיביים הוא שהראשונים "מופעלים" ע"י הטריגר ומגיבים אינסטינקטיבית בעוד שהאחרונים בוחרים את התגובה שלהם ולוקחים עליה אחריות.

השבוע התחדדה לי תובנה מרגשת:
המרווח שבין הטריגר לתגובה אינו רק המרווח שבו אנו יכולים לעצור ולבחור את הפעולה שלנו. 
זהו גם המרווח שבו אנו יכולים* לעצור, ליצור ולבחור את "שורש הפעולה" שלנו,
דהיינו את האנרגייה המחשבתית-רגשית העומדת בבסיס הפעולה.
המרווח שבו אנו יכולים לבחור להתמקד ברצוי על פני הלא-רצוי, 
באנרגית "בעד" של אהבה וקבלה, על פני אנרגית "נגד" של פחד, כעס ושנאה.

(*יכולים = יש לנו את האפשרות. 
לא בטוח שיש לנו את הרצון או את המיומנות, אבל האפשרות קיימת.)

**
בין אהבה ופחד

בשבועות האחרונים אני "משחק" עם האנרגיות שלי:
אני מתבונן בסקרנות איזו תנועה אנרגטית עומדת בבסיס מה שאני אומר ועושה:
מתי אני מונע יותר מאנרגיית אהבה ומתי אני מונע יותר מאנרגיית פחד.

עד כה יש בזה משהו מהנה, מושך ומסקרן עבורי.
מהנה, מושך ומסקרן = סימן לתנועת בעד.

בינתיים אני ממשיך…

תצטרפו…?

שבת של שלום
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. הרעיונות המרכזיים בפוסט הזה מבוססים על תפיסות וחומרים ממגוון מקורות. בין היתר: 
סטיבן קובי, תקשורת מקרבת, אסתר וג'רי היקס, בודהיזם, דיפאק צ'ופרה, גארי זוקאב ולאחרונה גם סדנת "אימפקט" של מתי הרלב.

פיתוח מומחיות

"כשאנחנו ילדים, ויש לנו בעיה עם מישהו, אנחנו מתרגזים.
מאיזושהי סיבה, הכעס מסלק את הבעיה;
אנחנו מקבלים את התוצאה הרצויה לנו.
זה קורה שוב – אנחנו מגיבים בכעס – וכעת אנחנו יודעים שאם נתרגז נסלק את הבעיה.
ואז אנחנו מתאמנים ומתאמנים, ונעשים מומחים לכעס.

באותו אופן, אנחנו נעשים מומחים בקנאה, מומחים לעצבות, מומחים בדחייה-עצמית.
כל הדרמה והסבל שלנו הם תוצרים של אימון. 
אנחנו מגיעים להסכם עם עצמנו, ואנחנו מתאמנים בהסכם הזה, עד שהוא נעשה למומחיות שלמה.
האופן שבו אנו חושבים, האופן שבו אנו מרגישים, והאופן שבו אנו פועלים,
נעשים כה שגורים שאיננו צריכים עוד להקדיש תשומת לב למה שאנחנו עושים.
באמצעות פעולה-תגובה אנחנו מתנהגים בצורה מסוימת.

כדי להיעשות למומחים לאהבה, אנחנו צריכים להתאמן באהבה.
אומנות הקשר האישי היא גם מומחיות בפני עצמה, והדרך היחידה להגיע למומחיות היא בעזרת אימון.
לפיכך, יש לפעול כדי להגיע למיומנות בקשר אישי.
לא מדובר במושגים מופשטים או ברכישת ידע.
מדובר בפעולה.
כמובן, כדי לפעול, אנחנו זקוקים לידע מסוים, או לכל הפחות למודעות קצת יותר גדולה לאופן שבו בני אדם פועלים."

~ מתוך "דרך האהבה" / דון מיגל רואיז

**
אנחנו מומחים בדבר שבו אנו מתאמנים שוב ושוב ושוב.

השבוע נזכרתי באירוע משפחתי יוצא דופן שהתרחש בדיוק לפני 12 שנים.
הוא התחיל כאירוע מאתגר במיוחד והתפתח בצורה מופלאה.
המחשבה על הדרך שעברנו מאז אותו אירוע, ועל המקום שאנו נמצאים בו היום עוררה בי הכרת תודה עמוקה.

הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להיות מומחה בהם.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה לתרגל שוב ושוב ושוב.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להרגיש יותר בחיי.

ויש על מה.

לצד המחשבה ותחושת הכרת התודה שהתעוררו כשנזכרתי באירוע, עלתה גם שאלה:
"איך זה שאני לא מרגיש הרבה יותר הכרת תודה?"

שהרי יש על מה…

נכון – לא חסרים קשיים ובעיות,
והחיים מלאים גם בדברים לא נעימים, מאתגרים ומכאיבים,
אבל מה שיש הוא עצום לאין שיעור ואינו מובן מאליו,
אז איך זה שאני לא חווה יותר הכרת תודה בחלקים יותר גדולים של הזמן?

הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להיות מומחה בהם.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה לתרגל שוב ושוב ושוב.
הכרת תודה היא אחד הדברים שאני רוצה להרגיש יותר בחיי.

**
"איזהו עשיר? השמח בחלקו"יכולה להיות אחת הגירסאות של "מה שיוצא אני מרוצה" או של "תגיד תודה ותשתוק".

הכרת תודה על מה שיש, יכולה בקלות לגלוש להסתפקות במועט,
שיכולה לייצג חוסר לגיטימיות לרצון שדברים יהיו אחרת ממה שהם.

המלצה לקבלה של אנשים ושל מצבים עלולה לגלוש "להקטנת רצון".

אם הכול "כבר בסדר" ויש כל-כך הרבה על מה להכיר תודה וממה לשמוח,
האם זה לגיטימי לרצות שיהיה לי יותר ממשהו או לרצות שדברים יהיו אחרת מכפי שהם?
האם זו לא אנוכיות, חזירות, התקטננות או חוסר-רוחניות?

**
המתח שבין הכרת תודה וקבלה לבין רצון לשינוי מבוסס על חשיבת "או-או".

הוא מבוסס על תפיסה תודעתית שלפיה הכרת תודה וקבלה מנוגדים לרצון לשינוי.

קבלה והכרת תודה נמצאים בקצהו אחד של ציר דימיוני, 
רצון לשינוי נמצא בקצהו האחר של אותו ציר,
ואנחנו איפשהו על הציר. 
בין לבין או צמוד לאחד הקצוות.

על פי תפיסה זו – כל התקרבות לאחד הקצוות היא גם התרחקות מהקצה האחר.

**
הכרת תודה וקבלה אינם מנוגדים לרצון לשינוי.

אפשר להכיר תודה על מה שיש, לקבל אנשים ומצבים כפי שהם כרגע,
וגם לרצות שדברים יהיו אחרת ולפעול לשינויים.

באופן אישי, נראה לי שבמשך שנים, החזקתי (כנראה בצורה לא-מודעת), בתפיסת האו-או.
נתתי עדיפות לפיתוח הכרת תודה וקבלה על חשבון פיתוח רצון.
התאמנתי שוב ושוב בתרגול הכרת תודה וקבלה, והתאמנתי פחות בפיתוח רצון.
אולי אפילו התאמנתי בהנמכת או בהקטנת רצון.

כשמשחררים את תפיסת "או-או" ומחליפים אותה בתפיסת "גם-וגם",
אפשר לפתח יותר הכרת תודה וקבלה וגם לפתח יותר רצון ופעולה לשינוי.

**
תרגול הכרת תודה, קבלה ושמחה מוכרים לי.
אני מתרגל אותם שנים ורוצה להמשיך לעשות זאת, להעמיק את התרגול ואת הנוכחות שלהם בחיי.

תרגול רצון לשינוי מוכר לי קצת פחות. 
במיוחד באזורים מסוימים בחיי. 
כרגע, התרגול המסוים הזה יותר מאתגר עבורי:

מה בא לי עכשיו? מה מתחשק לי? מה אני רוצה? 
מה לא מתחשק לי? מה אני לא רוצה?
האם זה לגיטימי? האם זה לא אנוכי? 
האם אנשים לא ייפגעו כשאומר זאת? 
האם אני לא אפגע כשאבטא או אבקש את זה?

בחודשים הקרובים אני רוצה לתרגל גם וגם:
גם הכרת תודה, קבלה ושמחה על מה שיש, וגם לתת יותר מקום וקשב לרצון שלי לשינוי.

אם הפוסט הזה נוגע בכם בצורה כלשהי ומתחשק לכם להגיב או לכתוב לי כמה מילים אתם מוזמנים.
יכול להיות שאחזיר לכם תשובה ויכול להיות שלא…
אנא אל תקחו את זה אישית, זה יהיה חלק מהתרגול שלי… : – )

שבת של שלום
חיים מלאים,
רוני ויינברגר