משוב אפקטיבי במיוחד

בדרך כלל כשמדברים על משוב, חושבים על משוב שנותנים לאנשים אחרים או מקבלים מהם.
ישנו סוג נוסף של משוב, מדויק ואפקטיבי מאוד, שאנו מקבלים כל הזמן, ושניתן להקשיב לו וללמוד ממנו.

המציאות שלנו היא משוב אישי עבורנו.

מה שאנו רואים בסביבתנו: התוצאות, ההתנהגויות והאירועים הם שיקוף למחשבות-מילים-מעשים שלנו.

ובאופן ספציפי:
הדברים שאנו רואים בסביבתנו, אלו שאנו אוהבים ואלו שלא, הם תוצר של הדברים שאנו מעודדים או מאפשרים.

לדוגמא:
אם בצוות שלי אנשים מאחרים באופן עקבי לפגישות, סביר להניח שאני מעודד או מאפשר את הנורמה ההתנהגותית הזו.

ישנן שתי דרכים עיקריות לעודד משהו: דוגמא אישית ותגמול חיובי.

כשאנו פועלים בצורה מסוימת אנו מעודדים אחרים לפעול באופן דומה.
המעשים שלנו מדברים חזק יותר מהמילים שלנו ולדוגמא האישית שלנו יש השפעה עצומה על סביבתנו.
אם אני מאחר באופן קבוע לפגישות, אני משדר שזה בסדר לא להגיע בזמן, ושהעניין הזה לא כל-כך חשוב.
כשחברי הצוות שלי מבחינים בכך, סביר מאוד להניח שגם הם יפסיקו להקפיד על הגעה בשעה המדויקת, ושעם הזמן תשתרש נורמה של איחורים.

אם כשמישהו מגיע באיחור של עשר דקות לפגישה, אני מחייך אליו או עוצר את הפגישה כדי "להכניס אותו לעניינים", אני למעשה מתגמל אותו באופן חיובי ומגביר את הסיכוי שגם בפעם הבאה הוא יאחר.

לעתים, איננו מעודדים התנהגות מסוימת, אך אנו מאפשרים אותה.
לאפשר משהו זה לתת לו להתרחש בסביבתנו מבלי לעצור אותו או להתייחס אליו.
אם למשל אני נוהג להגיע בזמן לפגישות, אך כשאחרים מאחרים אני מתעלם מכך או לא מייחס לכך חשיבות,
המסר שאני מעביר הוא שזה בסדר לאחר.
כשאנחנו מאפשרים להתנהגויות מסוימות להתרחש בסביבתנו, הן יכולות להתפתח ולהפוך לנורמות מקובלות.

**
העיקרון הזה רלוונטי לא רק לתופעות שאינן רצויות, אלא גם לתופעות רצויות.
גם הדברים שאני אוהב וגם הדברים שאיני אוהב הם תוצר של הדברים שאני מעודד או מאפשר.
אם בקבוצה שלי מקפידים להתחיל פגישות בזמן, סביר מאוד להניח שגם זה בהשפעתי.
כנראה שאני מקפיד להגיע בזמן בעצמי ובכך מעודד דרך דוגמא אישית, וכשאנשים מאחרים אני מעיר על כך או מגיב באופן כלשהו המשדר את חשיבות הנושא למאחר ולכל הקבוצה.

**
לפני זמן מה עבדתי עם מנהל שבמהלך רבעון מסוים חווה בצוות שלו מספר עזיבות ובקשות לעבור לצוותים אחרים.
המקרים היו שונים מאוד זה מזה ולכל אחד מהאירועים היה הסבר.
לכאורה אין ביניהם קשר.

ועדיין, כולם מתרחשים באותו צוות ובתקופה קצרה יחסית.

"מעניין אותי לבדוק", המנהל שיתף אותי, "מה בהתנהלות שלי יוצר את המצב הזה?"
"אני לא עד הסוף מבין את זה עדיין, אבל אני בטוח שזה מעבר לרק צירוף מקרים ושיש לי השפעה על כך."

האמירה הזו היא דוגמא נפלאה בעיניי ללקיחת אחריות ולהרמת מודעות.
כשהדברים נאמרים בסקרנות וללא תחושת אשמה או הלקאה עצמית הם פותחים פתח ללמידה משמעותית ולשינוי מיטיב.

במשך כעשרים דקות הקדשנו לכך מחשבה משותפת וניסינו להבין מה הקשר בין המקרים והאם יש משהו שהמנהל מעודד או מאפשר שתורם למצב.
"נראה לי שבזמן האחרון, בגלל העומס," שיתף אותי המנהל,
"הפסקתי לחבר את חברי הצוות שלי לתמונה הגדולה ולהשפעה של מה שאנו עושים.
יכול להיות שמשהו בתחושת המשמעות שלהם נפגע ושזה משפיע על המחויבות שלהם ועל החיבור לארגון."

לאחר שיחתנו אותו מנהל ביצע מספר פעולות על מנת להגביר את תחושת החיבור והמשמעות של חברי הצוות שלו.
ברבעון שלאחר מכן, הצוות התייצב וזכה לציונים גבוהים בסקר שביעות רצון ארגונית. האם זה בהכרח בזכות הפעולות של אותו מנהל?
יכול להיות שכן, ויכול להיות שלא. החיים מורכבים.

בכל מקרה, המציאות הנוכחית היא משוב אפקטיבי שאנחנו מקבלים ממש עכשיו.

**
אחד התרגילים שמעניין לעשות הוא לזהות מספר התנהגויות רצויות ובלתי רצויות בסביבת העבודה או המשפחה שלנו ולשאול את עצמנו בסקרנות "איך אנחנו מעודדים או מאפשרים את המצב הזה?"
הבדיקה הסקרנית הזו מעלה את המודעות ומסייעת לנו לראות היבטים שאולי היו נסתרים עד כה.
המציאות היא משוב רב-עוצמה.
מה שאנו רואים מול העיניים הוא ביטוי חד וברור של ההתנהלות שלנו.

שיתוף אישי לסיכום: בסוף השבוע שעבר חגגתי יום הולדת.
(תודה רבה לכל מי ששלח לי מייל שיתוף, אני עדיין בשלבי קריאה ומענה).

המתנות הכי משמחות שקיבלתי היו מכתבים אישיים מושקעים מבני משפחתי.
בלילה, לאחר שקראתי את המכתבים, לא יכולתי להירדם מרוב התרגשות והצפה.

המכתבים הללו היוו עבורי דוגמא מאלפת לעיקרון המעודד-מאפשר:

ראשית, במשך שנים בכל יום הולדת אני מקפיד לכתוב לבני משפחתי מכתב אישי.
זה לא בבחינת מטלה שצריך לעשות, אלא משהו משמעותי שמצריך השקעה וניתן מכל הלב.
יכול להיות שבזכות הדוגמא האישית הזו, מכתבים אישיים הפכו לנורמה משפחתית.

שנית, הדברים שכתבו לי מציירים תמונה ברורה וחדה של מה ילדיי לומדים ממני ועל מה הם מודים לי.
מרתק לראות עד כמה המכתבים השונים הם הדהוד עוצמתי ודי אחיד להתנהלות שלי כהורה וכאדם.

שלישית, תובנה מפתיעה ועוצמתית:
גם הדברים שלא נכתבו ושלא קיבלו התייחסות הם משוב חשוב ושיקוף לדוגמא אישית פחות מיטבית בהתנהלות שלי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

יום הולדת 50

לפני כארבעים שנה, כשהייתי בכיתה ג' או ד' התחשק לי להצטרף לחוג כדורסל שכמה מחבריי השתתפו בו.
הגעתי בהתרגשות עם אמי לאולם הכדורסל שבו התקיים החוג כדי להרשם.
היה משהו באולם הענק, ברשתות הסלים המתנפנפות, בעשרות הילדים הרצים ובהד של הכדרורים שממש הלהיב אותי.
הופנינו למשרד הקבלה לרישום אצל המנהל האחראי.
כשנכנסנו למשרד הוא הביט בי ואמר: "הילד לא יכול להרשם. הוא נמוך מדי."
אני זוכר עד היום את ההפתעה מהמשפט הזה ואת העצב על התרסקות החלום.
לא העליתי על דעתי שתסריט כזה אפשרי.
בתחושה שלי כבר רצתי על המגרש, מסרתי וזרקתי לסל. יכולתי ממש להרגיש את זה.
לא עזרו התחנונים של אמי או הצעקות של אבי באותו ערב על אותו מנהל, שבין היתר גם היה שכן שלנו.
קריירת הכדורסל שלי נקטעה באבחה מהירה עוד לפני שהתחילה.

**
ממש היום, 17.2.2022 מיקי ברקוביץ' חוגג יום הולדת 68.
ממש היום, גם מייקל ג'ורדן חוגג יום הולדת 59.
מייקל ג'ורדן נולד בדיוק 9 שנים לאחר מיקי ברקוביץ'.
גם אני חוגג היום יום הולדת.
נולדתי 9 שנים בדיוק לאחר מייקל ג'ורדן.
נראה שיש משהו קוסמי ב- 17.2:
אחת לתשע שנים נולדים בתאריך הזה שחקני כדורסל אגדיים.
לפחות פוטנציאלית…

**
הבוקר בזמן טיול בוקר בשדות עם נזכרתי בציטוט של מרלו מורגאן מתוך ספרה "מסר האנשים האמיתיים" המתאר את חוויותיה עם שבט אבוריג'ינים באוסטרליה:

"כאשר דיברתי על מסיבות יום הולדת, הם הקשיבו בריכוז רב.
דיברתי על העוגה, על השירים, על המתנות ועל מספר הנרות שאנו מדליקים כל שנה כשאנו מתבגרים.
"מדוע אתם עושים זאת?" הם שאלו.
"לחגיגה יש משמעות מיוחדת בשבילנו. אין שום דבר מיוחד בכך שאתה מתבגר.
זה לא דורש שום מאמץ. זה פשוט קורה."
"אם אינכם חוגגים את העובדה שאתם מתבגרים", אמרתי, "מה אתם חוגגים?"
"אנו חוגגים את העובדה שאנו משתפרים", הם ענו.
"אנו חוגגים את הפיכתנו לטובים ולחכמים לעומת השנה הקודמת.
רק אתה יכול לדעת זאת, כך שאתה אומר לאחרים מתי הגיעה העת לערוך מסיבה".

אני אוהב את הרעיון של חגיגה שהיא תוצר של צמיחה והתפתחות.
לא בטוח שהפכתי לחכם או טוב יותר בשנה האחרונה, אבל ללא ספק צמחתי, התפתחתי וצברתי עוד ועוד חוויות והתנסויות.
בימים האחרונים הקדשתי זמן לרפלקציה פנימית על הדרך שעברתי השנה.
מה שרואים בהסתכלות על שנה שלמה שונה ממה שרואים בפרספקטיבה יומית או שבועית.
מגוון של אירועים, חוויות, מפגשים, אתגרים ותהליכים אישיים ומשפחתיים, בבית, בעבודה, עם חברים ובעולם.
העצירות הללו להתבוננות תמיד ממלאות ומחדדות אותי.
הן מעוררות בי ענווה, הכרת תודה וחמלה.

עם הכניסה לעשור השישי של חיי אין בי פחד או בהילות על הזמן שבורח ועל תקופות חיים קודמות של יחזרו.
אני לא בטוח מה עובר על מיקי ברקוביץ' ומייקל ג'ורדן היום, אבל זה בטח מאוד שונה ממה שעבר עליהם בשנות הזוהר שלהם.
החיים הללו, החיים שלי, כל-כך מלאים ולא מובנים מאליהם.
הכול בתנועה, זז, פועם ומשתנה כל הזמן.

**
לקראת סיום המסר הזה, אני רוצה לבקש מכם לשלוח לי מתנת יום-הולדת במייל חוזר:

אם במהלך התקופה שאנחנו בקשר קיבלתם ממני משהו שתרם בצורה כלשהי לחייכם, יעניין אותי לקרוא על כך.
זה יכול להיות משהו שעשיתי, שאמרתי או שכתבתי, בשיחה, במייל, בסדנה, במפגש או בכל צורה אחרת.
משהו שנגע בכם, העשיר את חייכם, היה משמעותי או סייע לכם בדרך כלשהי, בזמן האחרון או לפני שנים.
אולי אנו מכירים תקופה ארוכה ואולי רק ימים בודדים.
ייתכן שנפגשנו בעבר וייתכן שלא נפגשנו מעולם מחוץ לעולם הוירטואלי.

אנא כתבו לי רק אם ממש מתחשק לכם לעשות זאת ואתם עושים זאת מכל הלב.
לבקשה הזו אין תאריך תפוגה או מועד הגשה.
בבקשה אל תכתבו לי אם זה מגיע ממקום של "צריכיזם", "לא נעים" או משהו מהמשפחה הזו.

מה אעשה עם השיתופים שלכם?
אקרא בעיון, "אשאף" את את זה פנימה, אתן לזה לחלחל, אקח את הזמן ואחגוג בלב.
אחזיר תשובה אישית לכל תגובה ותגובה, גם אם זה ייקח קצת זמן.
מה שתכתבו לי מיועד עבורי ולא יעשה בו שימוש פומבי.

תודה רבה רבה,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הקיר

לפני מספר ימים סיימתי להקשיב לספר "Will" שנכתב ע"י ויל סמית' ומתאר את התפתחות חייו.
מצאתי אותו מרתק, מרגש, מעורר מחשבה וממלא השראה.
זהו ספר על חיים מלאים: זוגיות, הורות, קריירה, חיים ומוות, חברות, דילמות, התפתחות אישית, הצלחות ורגעי שפל.

מייד לאחר שסיימתי להקשיב לספר, הזמנתי לעצמי מאמזון עותק מודפס שיהיה לי בבית.
כמה מהקטעים בספר היו חזקים מאוד ואני רוצה אותם קרוב אלי.
הספר יצא לא מזמן ועדיין לא תורגם לעברית, אך אני בטוח שזה רק עניין של זמן.

**
ויל בחר לפתוח את הספר בסיפור על קיר.
אביו של ויל סמית' הטיל על ויל ועל אחיו הצעיר משימה: בניית קיר לבנים בחזית החנות שלו.
הוא הראה להם כיצד לעשות את העבודה אך התעקש שהם יבנו את כל הקיר בעצמם ללא עזרתו.
עבור ילדים בני אחת עשרה ותשע המשימה הזו נראתה בלתי אפשרית.
המשמעת של אביהם היתה קפדנית ובלתי מתפשרת: הם עבדו על הקיר הזה בכל יום לאחר בית הספר, בסופי שבוע, בחופשות ובחגים.
לאחר מספר שבועות של עבודה מאומצת הם התייאשו לגמרי ואיבדו תקווה.
לא משנה כמה מאמץ הם השקיעו היה נראה שההתקדמות מזערית ושהם לעולם לא יצליחו לסיים את הקיר.
בנקודה השפופה הזו, אביהם תפס אותם ואמר להם:

"אין שום קיר.
יש רק לבנים.
התפקיד שלכם הוא להניח את הלבנה הזו בצורה מושלמת.
ואז לעבור ללבנה הבאה ולהניח אותה בצורה מושלמת.
אל תחשבו על הקיר.
הדאגה היחידה שלכם היא רק לבנה אחת."

עבור ויל ואחיו זה היה רגע משמעותי ומעצב.
משהו בפרספקטיבה שלהם השתנה.
הם המשיכו לעבוד על הקיר, לבנה אחר לבנה, ולאחר מספר חודשים הניחו בגאווה את הלבנה האחרונה.

בהתייחסות לאירוע הזה, ויל מחלץ תובנה מרכזית לחיים:

"ההבדל בין משימה שמרגישה בלתי אפשרית לבין משימה שמרגישה ניתנת לביצוע הוא רק עניין של נקודת מבט.
האם אתה מתמקד בקיר? או שאתה מתמקד בלבנה?
עצבני? הניחו לבנה נוספת.
סוף השבוע נפתח גרוע? הניחו לבנה נוספת.
מכירות האלבומים יורדות? הניחו לבנה נוספת.
הנישואים נכשלים? הניחו לבנה נוספת."

**
אירוע הקיר והלבנים מתחבר לפילוסופיית התמודדות עם קושי בדרך של צעד אחר צעד.
במצבים שנראים קשים מנשוא או בלתי אפשריים, חשוב להתמקד בצעד הקרוב ולעבור אותו בהצלחה.
המטרה הסופית יכולה להראות רחוקה מדי או בלתי ניתנת להשגה.
אם נתמקד בה אנו עלולים להתייאש ולוותר.

למרות שמעולם לא בניתי קיר לבנים, החוויה והתובנה הזו מוכרות לי היטב:

היום הראשון שלי בשייטת 13 היה אינטנסיבי בצורה בלתי נתפסת.
לא היה לי מושג שיום אחד יכול להיות כ"כ אינטנסיבי – פיזית, רגשית ומנטלית.
בקושי החזקתי מעמד במהלכו של יום אחד, אז איך אפשר לשרוד מסלול שלם בצורה הזו?
במצבים כאלו המחשבה ההגיונית וארוכת הטווח יכולה להחליש.
היא עלולה להוביל למסקנה שעדיף לפרוש כבר עכשיו.
החלופה היא להתמקד רק ביום הנוכחי.
לחגוג את העובדה שהצלחתי לעבור יום אחד.
ואז להתמקד רק ביום הבא.
ואז רק ביום שאחריו.

כשמתחילים לרוץ מרתון, 42 הקילומטרים יכולים להראות כמרחק עצום.
בפועל, בכדי לרוץ מרתון, צריך להשלים רק את הקילומטר הראשון, ובתוכו רק את המטר הקרוב.
ואז רק את זה שאחריו.

הרעיון הזה רלוונטי לא רק למאמצים גופניים יוצאי דופן.
לפני כשנתיים הקורונה נכנסה לחיינו.
משפחות רבות מצאו עצמם במצבים מאתגרים הכוללים בידוד, ילדים ללא מסגרות, עבודה מהבית, גבולות מטושטשים, חשש מהבלתי נודע, אתגרים כלכליים, ריחוק חברתי מההורים ועוד.
השבועות הראשונים שבהם המציאות השתנתה היו מלחיצים ומתישים.
איך אפשר לחיות כך לאורך זמן..?

העיקרון זהה:
חשוב לעבור רק את היום.
ואז רק את מחר.
מתישהו נתרגל, או נפתח שרירים חדשים, או שהאינטנסיביות תחלוף.

**
את תובנת "הקיר והלבנים" אפשר לקחת לא רק למצבים קשים או מאתגרים.
ניתן לחשוב על חיינו כעל קיר שאותו אנו בונים בהדרגה.
הקיר שאביו של ויל סמית' ראה בעיני רוחו היה קיר לבנים בגובה שלושה מטרים וברוחב שישה מטרים.
"קיר החיים" שלנו הוא תמונת העתיד האישית שלנו המכילה בתוכה את תפיסת ההצלחה בחיים כפי שאנו מגדירים אותה לעצמנו.
המשמעות של להתמקד ב"לבנים" ולא ב"קיר" היא לחיות בהווה ולהתנהל בצורה המשקפת את הערכים ואת סדרי העדיפויות החשובים לנו.
"קיר החיים" שלנו נבנה מדי יום באמצעות המילים, המחשבות, האינטראקציות, הבחירות והפעולות שלנו.
כשם שקיר הוא אוסף של לבנים המונחות בצורה מסוימת, כך חיים הם אוסף של רגעים הנחיים בצורה מסוימת.

האם קיר החיים שאנחנו בונים עכשיו הוא הקיר שאנו רוצים לבנות..?

**
תזכורת:
ביום ג' 22.2.22 אקיים מפגש וירטואלי בנושא תהליכי שינוי מיטיבים בארגונים.
בחיבור ל"קיר הלבנים" גם שינויים מיטיבים בארגון מתרחשים פעולה אחר פעולה.
במהלך המפגש אציג מודל שפיתחתי בחודשים האחרונים ואדגים אותו במספר אופנים.
ניתן לקרוא על המפגש ולהירשם אליו בקישור הבא.
הקלטות תישלחנה לכל הנרשמים, כך שאם התאריך לא מסתדר לכם עדיין תוכלו לצפות במפגש.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

קונפליקט

בהשראת מיקי קשתן התחלתי להאזין השבוע לספר Healing Resistance: A Radically Different Response to Harm שנכתב ע"י קאזו האגה.
הספר מציג את העקרונות המרכזיים של גישת אי-האלימות הקינגיאנית (Kingian Nonviolence) המבוססת על משנתו של ד"ר מרטין לותר קינג.
בשני העשורים האחרונים אני לומד, מתרגל ומנחה תקשורת לא-אלימה (תקשורת מקרבת) במסגרות ובתצורות שונות.
בסיס הלימוד שלי הוא המודל שפיתח ד"ר מרשאל רוזנברג.
אחד הדברים המעניינים והמעשירים הוא להיחשף לגישות נוספות הקרובות ברוח ושונות במימוש.
מרתק ומסקרן לראות את הדמיון והשונות בדרך שבה יוצרים שונים מביאים לידי ביטוי את היצירות שלהם המבוססות על עקרונות דומים.

בפוסט הזה אני בוחר לשתף אתכם במספר היבטים של קונפליקט כפי שהם מוצגים בספרו של האגה.
אני מוצא את דרך ההצגה הזו חדה, פשוטה להבנה, מעשית ובעלת ערך גבוה להתבוננות בקונפליקטים ולהתמודדות אתם.

1. קונפליקט הוא נייטרלי

עבור מרבית האנשים המושג "קונפליקט" נחווה כמשהו שלילי ומחובר אסוציאטיבית למלחמות, צעקות, אלימות, ויכוחים וכו'.
עפ"י גישת אי-האלימות של ד"ר קינג קונפליקט אינו שלילי או חיובי, הוא נייטרלי.
לדרך שבה אנו מגיבים בקונפליקט יכולה להיות השפעה מיטיבה או מזיקה, אך הקונפליקט לכשלעצמו הוא נייטרלי.
אלימות, צעקות ומריבות אינם תוצר של קונפליקטים אלא של התנהגות אנושית המתרחשת כאשר קונפליקט מנוהל בצורה מסוימת.
גם הפקת לקחים, חיבור אמפטי וחיזוק מערכת היחסים יכולים להיות תוצר של התנהגויות אנושיות המתרחשות בזמן קונפליקט.
מהותה של הגישה האי-אלימה היא ללמוד להגיב לקונפליקט בדרכים מיטיבות.

להמשך קריאת הפוסט המלא באתר  

בספרו, האגה מדגיש שוב ושוב את חשיבות התרגול.
ככל שאנו יותר מיומנים, כך אנו יכולים לתקשר ולהתנהל בצורה יותר אפקטיבית במצבים יותר מורכבים.
הסלמה של קונפליקטים היא במקרים רבים תוצר של חוסר מיומנות ויכולת.
בדומה ללימודי קראטה, שחייה או פסנתר, ההבנה המנטלית של רעיון מסוים אינה מספיקה.
על מנת לפתח יכולת ומיומנות יש לתרגל שוב ושוב.
קונפליקט אם כך, הוא גם הזדמנות לתרגול, לפיתוח מיומנות ולצמיחה אישית.

לקריאת הפוסט המלא באתר  

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. ההרשמה למפגש הזום בנושא "העצמת תהליכי התהוות מיטיבים בארגונים" עדיין פתוחה. ניתן לקרוא על כך ולהרשם כאן.

לזכרו של טיך נהאת האן

בסוף השבוע הקודם (21.1.22) הלך לעולמו טיך נהאת האן, נזיר הזן הוייטנאמי, מורה, סופר, משורר, פעיל שלום ומועמד לפרס נובל לשלום.

בעשור האחרון הושפעתי רבות מכתביו, תפיסותיו והרצאותיו של טיך נהאת האן וציטטתי מהם לא אחת.
בכל פעם שהקשבתי לו או שקראתי את מילותיו היתה לכך השפעה מיטיבה עלי.

אחת התפיסות המעניינות של טיך נהאת האן היא בנוגע לחיים ומוות.
לדבריו חיים ומוות הן רק תפיסות.
יום הולדתנו הוא למעשה "יום ההמשכיות" שלנו שבו אנו משנים מצב מעוברים ברחם אמנו ליצורים חיים מחוץ לרחם.
לאחר שגופנו הפיזי מפסיק לתפקד אנו ממשיכים לחיות (גנטית) בגופם של ילדינו.
אדוות המעשים, החוויות, הזכרונות והמילים שלנו ממשיכים להדהד בעולם גם לאחר שנשימתנו דוממת.

על פי טיך נהאת האן, בדומה ללהבת גפרור או לענן איננו נולדים או נפטרים, אלא משנים צורה.
בתנאים מתאימים אנו מתקיימים או מופיעים וכשהתנאים אינם מתאימים אנו משנים צורה וממשיכים להתקיים בצורה אחרת.

אני מתחבר לתפיסה הזו.
טיך נהאת האן ואני לא נפגשנו מעולם ברמה הפיזית ועם זאת השפעתו על חיי עצומה.
למרות שבשנת 2018 הוא איבד את יכולתו לדבר, אני עדיין מקשיב בצמא, בהתרגשות ובהכרת תודה להרצאותיו ולספריו.
קולו ורעיונותיו מעוררים בי רוגע, בהירות ואופטימיות.

השבוע אני בוחר להביא אוסף חלקי מדבריו שליקטתי לאורך השנים.

אתם מוזמנים לקרוא על כך כאן.

לזכרו..

**
בשבוע שעבר שיתפתי במודל חדש להעצמת תהליכי התהוות מיטיבים בארגונים והזמנתי אתכם להירשם למפגש חשיפה שיתקיים ב 22.2.22.
המודל הושפע בין היתר מתפיסותיו של טיך נהאת האן.

עד כה נרשמו למפגש (או לקבלת ההקלטה) כ-100 משתתפות ומשתתפים.
ההזמנה להרשמה עדיין בתוקף – ניתן לקרוא את הפוסט כאן ולהירשם למפגש כאן.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תהליכי התהוות מיטיבים בארגונים (+ הזמנה)

השבוע סיימתי תהליך בן כשלושה חודשים של "חשיבה מעבר לקצה".
"חשיבה מעבר לקצה" (ובאנגלית TAE – Thinking At the Edge) הוא מודל חשיבתי-יצירתי שפותח ע"י יוג'ין ג'נדלין יוצר גישת ההתמקדות.

ההנחה העומדת בבסיס המודל היא שבכל אחד מאתנו קיים ידע מובלע וייחודי הנובע מתוך ניסיון החיים המסוים שלנו ומתוך חוויות חיינו.
במקרים רבים הידע הזה אינו נגיש לנו כיון שהוא עדיין לא במודע שלנו.
ייתכן למשל שהידיעה הזו היא ידיעה גופנית עמוקה שטרם נוסחה במילים או במחשבות.
מהות התהליך היא להפוך את הידע מובלע והלא נגיש לידע מפורש ומודע ולגבש ממנו גרעין למודל שניתן לעבוד איתו וללמד אותו.
בתחילת הקורס כל משתתף בוחר נושא ושדה ידיעה שהוא רוצה להתמקד בו ולחקור אותו.

אני בחרתי להתמקד בהעצמת תהליכי התהוות מיטיבים בארגונים.

חמש המילים המחזיקות את הנושא שלי התדייקו תוך כדי תנועה ולכל אחת מהן יש חשיבות ומקום:

"תהליכי התהוות" נוגעים בשינויים המתמידים והבלתי פוסקים שכולנו עוברים וחווים כל הזמן.
ארגון הוא רשת מורכבת בעלת חיבוריות עצומה והשפעה מתמשכת על חבריה ומרכיביה.
התהוות בשונה מ"התפתחות" מדגישה את העובדה ששינויים כוללים גם התפתחות וגם נסיגה, גם הצטרפות וגם פרידה, גם חיבורים וגם פירוקים.

הבחירה במילה "העצמה" נועדה לחדד את העובדה שבמצבים מסוימים את תהליכי ההתהוות ניתן ליזום או להניע, אך במקרים רבים הם מתרחשים מעצמם, וחשוב לתת להם מקום, לאפשר להם לנוע ולייצר סביבה שמגדילה את הסיכוי שהם יתרחשו.

השימוש במילה "מיטיבים" נועד להצביע על כך שמהותם של אותם תהליכי התהוות היא לשרת את הארגון ואת האנשים העובדים בו ואיתו. תהליכים מיטיבים הם תהליכים בריאים, התורמים לרווחתו של הארגון ואנשיו, כאלו שהם בעד חיים מאוזנים ובריאים.

השדה שבו בחרתי להתמקד הוא השדה הארגוני.
ארגון יכול להיות גדול או קטן, במגזר עסקי, חברתי או ציבורי.
ארגון הוא שם לישות מורכבת שלא תמיד יש הסכמה בנוגע להגדרה שלה או לגבולותיה.
ארגון הוא גם המרחב שבו מתרחשים תהליכי ההתהוות הללו וגם גורם משמעותי המשפיע על התהליכים ומושפע מהם.

בשנים עשר השבועות האחרונים היינו נפגשים וירטואלית מדי יום רביעי אחה"צ למספר שעות ומתקדמים צעד אחד צעד בתהליך הגילוי והיצירה המרתק המבוסס על מודל ה-TAE שפיתח ג'נדלין.

התהליך היה משמעותי מאוד עבורי והשפיע לא מעט על ההתנהלות והתפיסה שלי בתקופה הזו.
זהו אינו תהליך "יבש" שבו לומדים על משהו חיצוני מאתנו אלא תהליך דינמי מרתק (לפעמים מפתיע ומרגש, לפעמים תקוע ומתסכל) של גילוי ויצירה, עם אינטראקציה מתמדת במשולש הכולל אותנו, את הנושא ואת העולם.

במפגשים האחרונים התחיל להתגבש לי גרעין של מודל הבנוי משלושה מרכיבי יסוד.
אחד הדברים שהכי מרגשים אותי בתהליך הגילוי-יצירה הזה (שעדיין בהתהוות) הוא שאני מוצא בו שילוב של ארבעה מאפיינים ייחודיים המשתלבים זה בזה:
1. הוא פשוט להבנה. אני יכול להסביר את הבסיס ואת מרכיבי היסוד שלו בחמש דקות.
2. הוא בעל עומק משמעותי ואינו טריוויאלי. הפשטות אינה השטחה או פישוט יתר של המציאות.
3. מרגע שנחשפים אליו ומכירים אותו ניתן להשתמש בו באופן מיידי בהרבה מאוד מצבים ואינטראקציות.
4. עקרונותיו רלוונטיים וניתנים ליישום בכל סביבות החיים ובכל סוגי הארגונים.

יכול להיות שברמה מסוימת הצלחתי להפוך חלק מהידע המובלע והבלתי נגיש שלי למודע, נגיש ומעשי.

אני לא בטוח עד כמה זה מצליח לעבור במילים הכתובות…עבורי יש כאן משהו מרגש, מרתק ומפעים.

שתי הזמנות לסיום:

1.
בעוד כחודש, ביום ג' ה 22.2.22 (איזה תאריך ! לא יכולתי להתאפק…) אני מתכוון לקיים מפגש זום בן כשעה-שעה וחצי ולהציג את המודל.
אני מכוון לשעות אחה"צ-ערב וטרם קבעתי שעה מדויקת.
אם זה מעניין אותך והיית רוצה להשתתף במפגש או לקבל את ההקלטה, ניתן להירשם בקובץ הבא.
במהלך המפגש אציג את עיקרי המודל תוך הדגמת והמחשת השימוש בו.

2.
תהליך החשיבה מעבר לקצה שעברתי הונחה ע"י שני מנחים מופלאים – דנה גניהר וברוך ברנר.
את דנה פגשתי לראשונה כבר ב-2008 והיא השפיעה עמוקות על חיי כשלמדתי "התמקדות" בהנחייתה.
את ברוך זכיתי לפגוש בחודשים האחרונים.
הקורס הזה הועבר כחלק מהפעילות הענפה שהם מקיימים במכון שלהם "על שפת היש". מומלץ מאוד לבקר באתר ולהתחבר לאחת התוכניות המוצעות.
בפעם הבאה שייפתח תהליך TAE נוסף בהנחיית דנה וברוך, אדאג לשתף בכך כדי שמי שירצה יוכל להצטרף.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ארבעה קטעים לשבת

ארבעה קטעים שאני אוהב.
מומלץ לקרוא לאט ובתשומת לב, עם הפסקה בין לבין.
לתת למילים ולתחושות לחלחל..

"הרים לפעמים קורסים
אוקיינוסים לפעמים שוצפים וקוצפים
אבל מאדם פשוט אנחנו מצפים
שיעמוד לנצח זקוף ואיתן
נחוש ושאפתן"

~ בינג שין. סין. מאה 20
תרגום: יובל אידו טל

**
גאוה / דליה רביקוביץ'

אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,
וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה.
שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקֹּר,
שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,
כִּמְעַט נוֹצָר רֹשֶם שֶׁל שַׁלְוָה.
אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.
מֵעֵין גַּאֲוָה.
שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.
מִי שֶׁעָתִיד לְְְשַׁבֵּר אוֹתָם
עֲדַיִן לֹא בָּא.
וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאַצּוֹת נִגְרָשׁוֹת וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,
וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְּנוּעָה.
עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים
יָבוֹא וְיֵלֵךְ.
וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.
אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.
וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.

**
"כל הרגשה רעה היא אנרגיה פוטנציאלית לקראת דרך קיום נכונה יותר, אם מעניקים לה את המרחב הדרוש לה כדי לנוע לקראת תיקונה."

יוג'ין ג'נדלין, יוצר גישת ההתמקדות

**
"בכל פעם ששאלו מורה זן לשלומו, הוא ענה, 'אני בסדר.'
לבסוף אחד מתלמידיו אמר, 'רושי, איך אתה יכול להיות תמיד בסדר?
אף פעם אין לך ימים רעים?'
מורה הזן ענה, 'ודאי שיש לי.
בימים הרעים, אני בסדר.
בימים הטובים, אני גם בסדר.' "

~ מתוך "המקומות שמפחידים אותך" / פמה צ'ודרון

**
ארבעת הציטוטים הללו מלווים אותי בשבועות האחרונים.
הם מזכירים לי להכיר באנושיות ובמוגבלות שלי ושל מי שסביבי, לתת מקום לקושי, לזכור שאיננו כל-יכולים, לגלות חמלה.
גל התחלואה המתגבר, חוסר הוודאות, הבידודים והחולי משפיעים על אנשים רבים בימים אלו.
לפעמים, מסיבות שונות, אנחנו לא במיטבנו או בשיאנו.
ההסכמה הרביעית של דון מיגל רואיז בספרו "ארבע ההסכמות" היא "עשה כמיטב יכולתך".
מיטב יכולתנו היום שונה ממיטב יכולתנו אתמול.

דליה רביקוביץ' ויוג'ין ג'נדלין מדגישים את החשיבות שבתנועה רגשית ואנרגטית.
לתת לדברים להתהוות ולזרום, לא לעצור, לחסום ולאטום.
הציטוט של ג'נדלין תמיד מעורר בי ביטחון ואופטימיות.
הרגשה רעה היא הזדמנות להקשבה ולתיקון.
בהקשר דומה המורה שלי לרייקי נהג לומר: "האנרגייה יודעת את הדרך שלה".
חשוב להקשיב לה, לתת לה לזרום ולעשות את העבודה שלה. 

"אני בסדר" של פמה צ'ודרון מעלה חיוך על פני, מוריד אצלי את מפלס הדרמה ומכניס אותי לפרופורציות.
זו לא אמירה ריקה מתוכן או העמדת פנים ילדותית שהכול בסדר.
זו תחושה הנובעת מההכרה שחיינו מלאים עליות וירידות, תקופות מהנות וזמנים מאתגרים, בריאות וחולי.
ושאנחנו בסדר בכל "מזג אויר".

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

צל ומי באר

ביומיים האחרונים מתנגנים ברדיו רבים משיריו של יורם טהרלב, בן קיבוץ יגור, שהלך לעולמו אתמול.

הבוקר קראתי בפוסט היומי של סיון רהב מאיר על הסיפור שמאחורי השיר "צל ומי באר". וכך סיון כותבת:

"יורם היה ילד בן תשע בקיבוץ יגור כשראה פתאום המוני מעפילים עייפים מגיעים ברגל אל הקיבוץ.
השנה הייתה 1945 והפליטים האלה, כולם ניצולי שואה, הגיעו באונייה מאירופה וברחו מהבריטים.
בני הקיבוץ מיהרו לפעול: הם הכניסו אותם הביתה, החביאו אותם ברחבי הקיבוץ, נתנו להם בגדים משלהם, ולבריטים לא היה שום סיכוי לתפוס אותם.
העולים החדשים, ניצולי השואה, נטמעו תוך דקות בין היהודים הצברים."

האירוע הזה נחקק בליבו של יורם בן ה-9 ולימים היווה את ההשראה לשירו "צל ומי באר".
מרגש מאוד לקרוא את מילות השיר כשמכירים את הסיפור שמאחורי השיר:

"מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם
מי שעייף ימצא פה צל ומי באר
מי שסוכתו נופלת
חרש יכנס בדלת
ותמיד יוכל להישאר."

**
השבוע הזה הוא בין היתר שבוע נוסף שבו גל האומיקרון ממשיך לנסוק תוך שהוא יוצר חוסר וודאות ודאגה ומשבש לאנשים רבים את השגרה.
את הפוסט הזה אני כותב כרגע בחצר ביתי, כשהלפטופ שלי על ברכיי (בניגוד לכל המלצה ארגונומית) בפינה מאוד מסוימת שבה השמש המדהימה שזורחת עכשיו מלטפת וטוענת אותי.

הלוויתו של יום טהרלב מתרחשת ממש ברגעים אלו של כתיבת הפוסט.
ההקשבה למילות השיר, לסיפור שמאחוריו ולסיפורים על יורם מעוררות בי תחושת חמימות נעימה.
מייד לאחר קריאת הפוסט של סיון הקשבתי מספר פעמים ביוטיוב לשיר בביצוע הנפלא והמרגש של הדודאים והפרברים.

המחשבות על יורם טהרלב, ישראל גוריון ובני אמדורסקי ז"ל נותנות לי "זריקת פרופורציה ופרספקטיבה" ומחזירות אותי אל "חמש התזכורות" של טיך נהאת האן:

1. בדרך הטבע, אני אזדקן. אין מנוס מזקנה.
2. בדרך הטבע, אני אחלה. אין מנוס ממחלה.
3. בדרך הטבע, אני אמות. אין מנוס ממוות.
4. בדרך הטבע, כל היקר לי וכל אלו שאני אוהב ישתנו. אין מנוס מפרידה.
5. מעשי הם רכושי היחיד. קרקע תחת רגלי – אין מנוס מהשלכות מעשי.

חמש התזכורות הללו נגעו בי בצורה עמוקה כבר בפעם הראשונה שנתקלתי בהן.
כשאני מהרהר בחמש התזכורות הללו אינני מרגיש פחד, דאגה או עצב, אלא שלווה, ענווה וקבלה.

לאורך השנים, ארבע התזכורות הראשונות היו מובנות לי לגמרי והחמישית הרגישה לי מובנת בצורה חלקית בלבד ולא הכי מדויקת עבורי.
הבוקר קראתי עליה קצת יותר והעמקתי בה:
על פי טיך נהאת האן מה שאנו משאירים אחרינו (ומה שאנו לוקחים עמנו) כשמגיע זמננו הן הההשלכות של פעולותינו.
פעולותינו הן סך המחשבות, המילים והמעשים שלנו המייצרים אדוות השפעה אינסופיות על סביבתנו (ועל המשך דרכנו) גם לאחר לכתנו.
למרות שיורם טהרלב נפטר השבוע, שיריו ימשיכו להתנגן, לפעום ולהרטיט לבבות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

משפט מנחה לחיים

אחד התרגילים המעניינים שאני אוהב לעשות מדי פעם זה לשים לב לכך שמשהו נוגע בי בצורה מיוחדת ואז לבדוק בסקרנות מה יש בדבר הזה עבורי.
הנה דוגמא לאירוע שנגע בי ותפס את תשומת לבי בארבעים ושמונה השעות האחרונות:
חבר שהספיד את אביו בהלוויתו סיפר על משפט שאביו חזר ואמר לו לאורך שנים רבות: "תעשה טוב, תהיה טוב וכל השאר יסתדר".
כשהקשבתי לקולו השבור של חברי החלו לעלות דמעות בעיניי. משהו בי ננגע והתרגש מאוד.

כשמשהו תופס את תשומת לבנו בעוצמה (התרגשות, אהבה, כעס, פחד וכו') הוא מעיד המון עלינו ועל מה שמעסיק אותנו.
הרגשות והמחשבות שעולים בנו מושפעים הרבה יותר מהפרשנות האישית ומהחוייה הסוביקטיבית שלנו והרבה פחות מהעניין האוביקטיבי לכשלעצמו.

כשאנחנו מזהים שטריגר מסוים מעורר בנו תגובה חזקה, אנו יכולים לבדוק בסקרנות מה יש בו שמפעיל אותנו בצורה כזו.
בדיקה קשובה שכזו יכולה לעזור לנו לגלות משהו על עצמנו, לחדד או לדייק עניין שחשוב לנו.

אז מה יש ב""תעשה טוב, תהיה טוב וכל השאר יסתדר" שכל-כך נוגע בי?

ראשית יש פה עיקרון מנחה לחיים שמדבר אלי.
אני מתחבר לתמציתיות, לפשטות ולחדות שלו. לערכים שהוא מצביע עליהם.
תעשה טוב ותהיה טוב זה מה שחשוב.
לא מספיק רק לדבר או להתכוון, חשוב גם לעשות.
לא מספיק רק לעשות, חשוב גם להיות.
"להיות טוב" זה גם להיות אדם טוב וגם להיות טוב במה שאתה עושה.
יש משהו במשפט הזה שמשלב עשייה והוויה. חומר ורוח.

**
הנקודה השניה שנוגעת בי היא המיקוד בטוב.
מה זה "טוב"?
ההגדרה הזו אישית ויכולה להשתנות בין אנשים ומצבים.
הטוב שלי זה לא בהכרח הטוב שלך.
עשיית טוב אינה חייבת להיות הצלת חיים או אלטרואיסטיות יוצאת דופן, אלא גם מחווה אנושית קטנה.
"לעשות טוב ולהיות טוב" מתחילים בכוונה.
לעשות משהו מתוך כוונה להרבות טוב בעולם שונה מאוד מלעשות משהו שנראה טוב כדי שיצא לנו מזה משהו.
עשיית טוב והוויית טוב אינם שמורים לאנשים מסוימים – הם רלוונטיים לכל אדם בכל גיל ובכל מצב.

**
המשפט הזה יכול לשמש כעוגן בעולם דינמי, מורכב, אינטנסיבי ומלא רעשים וטריגרים.
כשאני מאמין שהכול יסתדר אם אהיה טוב ואעשה טוב, זה נותן לי שקט וביטחון.
אני יכול להתמקד בזה ולחסוך אנרגייה רגשית של כעס-פחד-אשמה-דאגה.
כשאני מאמין שאם אהיה טוב ואעשה טוב הכול יסתדר, אני לא אחראי להחזיק את כל העולם על כתפיי ואני חווה פחות לחץ מעשייה מאומצת ומתישה.
במצבים מורכבים ובצמתי החלטות מאתגרות זה יכול להיות מצפן ערכי השומר עלינו:
הדברים פשוטים יותר מכפי שהם עלולים להיראות או להיחוות.
רק תדאג לעשות טוב ולהיות טוב וכל השאר יסתדר.
יש במשפט הזה אמונה בסיסית עמוקה היכולה להוות מגדלור לחיים שלמים.

**
"תעשה טוב ותהיה טוב" מתמקד בהווה, ברגע הנוכחי.
מה שעשית בעבר כבר מאחוריך.
מה שחשוב באמת הוא מה שאתה עושה עכשיו.
מה שחשוב באמת הוא לא הסיפור שאתה מספר-מתחזק על מי שאתה אלא איך אתה עכשיו.
האם אתה רגיש, קשוב, נדיב, אמיץ ממש עכשיו?

המיקוד בהווה מדגיש את חשיבות הדרך.
העניין המרכזי הוא לא להגיע ליעד מסוים, לכבוש פסגה או להשיג תוצאה אלא לעשות טוב ולהיות טוב בדרך אליהם.

**
אני רוצה להוסיף למשפט הזה את צמד המילים "גם לעצמך".
"תעשה טוב (גם לעצמך) ותהיה טוב (גם לעצמך), וכל השאר יסתדר."
להרבות טוב בעולם זה גם בעולם הפנימי שלנו.
חשוב מאוד שנעשה טוב ושנהיה טובים גם לעצמנו ולא רק לאחרים.
להיות טובים לעצמנו זה להיות קשובים, חומלים, אוהבים, רגישים ומכבדים.
לעשות טוב לעצמנו זה לדאוג לצרכים החשובים שלנו ולרווחתנו הפיזית, הרגשית והנפשית.

**
כשהקשבתי לאייל חברי מספיד את אביו, נזכרתי גם באבי ובפרידה שלי ממנו לפני קרוב לשתים עשרה שנים, באותו גיל ומאותה מחלה.
בדומה לאייל, גם אני קיבלתי המון מאבי.
במקרה של אבי זה לא הגיע בצורת משפט מרכזי אחד שהוא נטע בי, אלא דרך דוגמא אישית חזקה ולמידה מתמשכת מתוך הרבה אירועים, שיחות ומצבים.
נראה שגם אייל וגם אני זכינו במשהו שאינו מובן מאליו.

הפוסט הזה נכתב בהשראתו ולזכרו של שאול ורדי מקיבוץ נען, בעל עיטור הגבורה ממלחמת ששת הימים שהלך לעולמו השבוע בגיל 78.

תעשו טוב ותהיו טובים, גם לאחרים וגם לעצמכם,

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

השפעה אינסופית של מחשבה-מילה-פעולה אחת

אתמול חגגתי שלושה חודשים מלאים של תרגול מדיטציה יומי.
לפני כשלושה חודשים כתבתי על התלבטות בנוגע להרגל מסוים שאני שוקל להתחייב אליו. 
עכשיו אתם יודעים… זה ההרגל :–)

משהו חזק שמעסיק אותי בשבועות האחרונים, כנראה בהשפעת תרגולי המדיטציה, הוא ההשפעה העצומה שיש למחשבה אחת, למשפט אחד או לפעולה אחת.

תרגול המיינדפולנס מאפשר לי לראות את ההשפעה המיידית שיש למחשבה שחולפת בי על הרגשות והתחושות שלי, ועד כמה הכול דינמי ומשתנה.
כשעולה בי מחשבה על מישהו שאמר לי משהו שלא אהבתי זה מעורר בי כעס, תסכול ושיפוטיות.
כשעולה בי מחשבה על משהו נחמד שאמרו לי זה מעורר בי שמחה וחמימות.
למרות ששני האירועים הללו קרו בעבר, אני מושפע מהם כרגע.
למחשבה אחת שעוברת דרכי יש השפעה מיידית על הרגש-תחושה שלי ועל מחשבות-פעולות ההמשך שהיא מובילה אליהן.

**
מחוץ לתרגול המיינדפולנס שלי עם עצמי זה אפילו יותר עוצמתי:
בכל אינטראקציה עם אדם אחר – פנים אל פנים, מדוברת או כתובה – אני משפיע ומושפע.
בכל אינטראקציה יש הזדמנות להיטיב או להרע, "להרים" או "להוריד", לחזק או להחליש.
הנקודה הזו רלוונטית לא רק למפגש או אינטראקציה עם מישהו אחר.
היא רלוונטית גם למפגש עם מחשבה, עם מילים ועם תמונות שיכולות להגיע אלינו דרך ספרים, כתבות, רשתות חברתיות או מקלט הטלוויזיה.

כמה אינטראקציות כאלו יש במהלך מפגש בן כחצי שעה עם בן-בת זוג או קולגה לעבודה? עשרות לפחות.
כמה אינטראקציות כאלו אנו חווים ביום נתון..? אינספור.
עד כמה אנו מושפעים מהאינטראקציות הללו? הרבה יותר ממה שאנו חושבים או מבינים.
ואם למחשבה-מילה-פעולה אחת יש השפעה כל כך גדולה, איזו השפעה יש למכלול האינטראקציות שאנו חווים ביום או בחודש..?

**
חשוב להיות מודעים לכך ולשים לב להשפעה שיש למפגשים הללו עלינו, להיות מסוגלים לייצר מרווחים בין הטריגרים שאנו פוגשים לבין התגובות המנטליות-רגשיות-תקשורתיות-מעשיות שלנו.
אפשר וחשוב לבחור את הסביבות (המנטליות – חברתיות – פיזיות וכו') שאנו חיים בהן.

וחשוב לא פחות להכיר בהשפעה שלנו על אחרים ועל העולם.
להבין את הפוטנציאל העצום שיש בזה, כמו גם את גודל האחריות והחשיבות.

**
כשאנו יוזמים אינטראקציה, אנו יכולים להחזיק כוונה מיטיבה ולבחור במודע לעשות צעד כלשהו, כמו למשל: לומר משהו, לשלוח הודעה, לנקוט בפעולה.

כשאנו מגיבים לטריגר שמישהו אחר יוזם באינטראקציה אתנו, אנו יכולים להכיר בטריגר שפוגש אותנו, להבחין בהשפעה שלו עלינו ולבחור בתגובה שלנו.

לכאורה ניתן להבחין בין מצבים שאנחנו יוזמים לבין מצבים שמישהו אחר יוזם ושאנו מגיבים אליהם.
אני לא בטוח שבאמת ניתן לקבוע האם משהו הוא יוזמה או תגובה, ולמען האמת זה לא ממש משנה.

כל מפגש וכל אינטראקציה הם הזדמנות להרבות טוב או להרבות רע, להגביר שמחה או להגביר סבל, לשרת או להזיק. 
אין מפגשים ניטרליים ואין תנועות או צעדים שאין להם השפעה.

עבורי יש ברעיון הזה משהו עמוק, מרתק, מרגש ומסעיר בעל פוטנציאל אינסופי, הן להתפתחותי כאדם והן להשפעה שלי על אחרים ועל העולם.

איך זה עבורכם..?
איך ההשפעה של הפוסט המסוים הזה עליכם…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר