לשרוף את הספינות או לסגור את פתחי היציאה?‎

"לשרוף את הספינות" הוא ביטוי המבוסס על סיפורו של מנהיג צבאי ספרדי בשם קורטז,
שבמאה ה-16, במהלך מלחמתו באימפריה האצטקית ונסיונו לכבוש את מקסיקו,
הורה לחייליו לשרוף את כל ספינותיהם לאחר שהגיעו לחופי מקסיקו.
הפעולה הזו נועדה להגביר את המוטיבציה והמחויבות של חייליו, על ידי העלמת אפשרות מילוט ונסיגה.
הדרך האפשרית היחידה עבורם להישאר בחיים ולחזור הביתה בשלום היא לנצח.

הדימוי "לשרוף את הספינות" משמש כדוגמא לכך שלפעמים צריך לסכן הכול בכדי להצליח.
לדוגמא: לעזוב מקום עבודה בעל הכנסה בטוחה ויציבה כדי להקים את העסק שחלמת עליו.
ההנחה היא שבכדי להוציא מאתנו את המיטב כדאי לנו לדחוק את עצמנו לפינה, למקום השרדותי,
שיוציא מאתנו יותר ממה שנוציא מעצמנו כשאנחנו באזור נוחות בטוח.

אני אוהב את הסיפור הזה, ועם זאת אני פחות בן אדם של "לשרוף את הספינות".
למה להמר על חיינו ועל עתידנו כשיש לנו ברירה?
אם זה עניין של מה בכך, ניחא.
אבל כשעלולים להיות מחירים משמעותיים כמו מוות, קריסה כלכלית, פגיעה במערכת יחסים או בקריירה,
האם אין דרך אחרת שגם דוחפת אותנו להוציא יותר מעצמנו וגם לא פוגעת בהיבטים קריטיים של חיינו?

**
האנלוגיה היותר מתאימה עבורי במצבים של יציאה מאזור הנוחות ליצירת שינוי היא "סגירת פתחי יציאה".
הביטוי הזה הוא מונח מוכר מעולם הטיפול הזוגי.
כשזוג שחווה קשיים ושוקל להתגרש מגיע לטיפול,
מקובל לבקש ממנו לסגור את פתחי היציאה לשלושת החודשים הקרובים.
לסגירת פתחי היציאה יש משמעות כפולה:
זו גם התחייבות לא לקבל החלטה להיפרד במהלך תשעים הימים הבאים,
ובה בעת זו גם מחויבות לתהליך טיפולי המשותף.

במילים אחרות, זוג שמקבל על עצמו לסגור את פתחי היציאה,
מסכים להשהות את ההחלטה בנוגע לחייהם המשותפים,
ולוקח על עצמו להגיע לפגישות קבועות, להתמסר לתהליך ולעבוד על הבעיות שלו.

**
"לסגור פתחי יציאה" יוצר מחויבות לתקופת זמן נתונה,
הכוללת יציאה מאזור הנוחות והתמודדות עם קשיים ואתגרים לא מבוטלים.

בשונה מ"לשרוף את הספינות" זהו צעד מוגבל בזמן שאינו בלתי הפיך.

בחיבור לדימוי הספינות, הספינות לא נשרפות אלא עוזבות את החוף לתקופה מוגבלת,
בכדי לחזור בתום שלושה חודשים ולעמוד לרשותנו אם נצטרך אותם.

**
איך כל זה מתחבר ליצירת שינוי בחיים וליציאה מאזור הנוחות?

כשם שניתן להתחייב לסגירת פתחי יציאה בטיפול,
כך אפשר להתחייב לסוגים נוספים של "עבודה" כמו למשל קידום פרויקט צדדי מסוים,
התמסרות לתהליך כלשהו, למידה של תחום לא מוכר או תרגול יומי של הרגל חדש.

סגירת פתחי יציאה אינה בריחה מהחלטה או מביצוע שינוי,
אלא מחויבות להתמודדות משמעותית ומאתגרת בתחום שחשוב לנו.

האם יש תחום בחייכם שחשוב לכם ליצור בו שינוי תוך יציאה מאזור הנוחות שלכם?

מה יותר מתאים לכם במצבי שינוי – "לשרוף את הספינות" או "לסגור את פתחי היציאה"?

איך תיראה מחויבות לעבודה ו"סגירת פתחי יציאה" בחודשים הקרובים בתחום הזה?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

רגע משנה חיים

יעל ארד מתארת בספרה "ראשונה" רגע מכונן שהתרחש כשהיתה בת 16.
היא נסעה למחנה אימונים גדול באוסטריה, המחנה האמיתי הראשון בחייה.
במהלך המחנה היא התאמנה מול מתחרות מהנבחרות הטובות בעולם
והתחככה מקרוב עם מקצועניות ברמה הגבוהה ביותר שכבר זכו בתארים ובאליפויות עולם.
בסוף אחד האימונים, כשהיא שוכבת על המזרן ועושה תרגילי גמישות, היא מסתכלת סביבה על אותן מתחרות,
שכולן הרבה יותר מנוסות, מקצועיות וחזקות ממנה כשלפתע עולה בה המחשבה הבאה:
"כולן רק בשר ודם. הפער ביננו ניתן לגישור. אם הן יכולות להיות אלופות עולם גם אני יכולה."

עבור יעל זו לא סתם מחשבה חולפת אלא ידיעה עמוקה שאם היא מספיק תרצה, תאמין ותתאמן, היא תגיע לשם.
באותו רגע יעל מרגישה ויודעת שהיא יכולה להגיע לרמות הגבוהות ביותר,
ושבכדי לעשות זאת עליה להתמסר למסגרת אימונים הרבה יותר מחייבת ממה שהיא עושה עד כה.
לבחירה בנתיב של ג'ודו מקצועני ברמות הכי גבוהות יש הרבה השלכות ומשמעויות,
ביניהן שגרת אימונים, תזונה וויתור על תחביבים ותחומי עניין אחרים.

**
אני זוכר רגע אחד לפני הרבה שנים כשהייתי בן 14 או 15.
היינו בצימר כלשהו במהלך חופשה משפחתית.
זו היתה שעת לילה מאוחרת, כולם כבר נרדמו והכול היה שקט.
שכבתי על גבי, היבטתי בתקרה וניסיתי להירדם.
בתקופה הזו כבר התאמנתי בצורה מסודרת בקבוצת כדורגל מזה מספר שנים והייתי לא רע.
נהניתי מהאימונים ומהמשחקים, התקדמתי והשתפרתי.
אפילו קיבלתי זימון לנבחרת המחוזית וידעתי שאם אצטיין שם אוכל להגיע לנבחרת הארצית.

אז אני שוכב באותו לילה על המיטה, מנסה להירדם ופתאום עולה לי התמונה הבאה:
אני עומד בחזה מתוח על הדשא הירוק והקצוץ של איצטדיון כדורגל גדול ושר את "התקווה",
לצידי חבריי לנבחרת הנוער של ישראל.
אני מרגיש גאווה עצומה והתרגשות גדולה לייצג את המדינה.
משהו בתוכי דרוך ומפוצץ אנדרנלין לקראת המשחק שיתחיל בעוד רגע,
ואני חושב לעצמי: "הגשמתי את החלום והוכחתי לעצמי ולאחרים שאני מסוגל".

באותו לילה, על אותה מיטה באותו בית מלון,
התמונה-מחשבה הזו מילאה אותי בהתרגשות ועוררה בי כמיהה להגיע לרגע הזה,
למעמד הזה בחיים האמיתיים ולא רק בדימיון.

**
לכאורה הרגע זה דומה לרגע שחוותה יעל ארד בת ה-16 על המזרון באוסטריה, אבל רק לכאורה.
כי בשונה מיעל, הרגע שלי הוא רגע של חלום, של משאלה או של פנטזיה שקיוויתי שתתגשם,
אבל זה לא רגע של ידיעה עמוקה, של מחויבות ושל שינוי נתיב מחובבן למקצוען.

רגע של ידיעה עמוקה הוא רגע של בחירה ושל החלטה שהחיים לפניו ואחריו אינם אותם חיים.
אליזבט גילברט, סופרת שכתבה מספר רבי מכר שתורגמו לעשרות שפות (ביניהם "לאכול, להתפלל, לאהוב") מספרת על רגע מכונן כזה שהתרחש כשהיתה בת 15 והבינה שהיא רוצה להיות סופרת.
היא לא נמשכה לפרסום, מעמד, כסף או תהילה,
היא פשוט הבינה שהדבר שהיא הכי משתוקקת לעשות בחיים זה לכתוב.
בטקס ספונטני שהיא ערכה לעצמה בחדרה,
גילברט הדליקה נר ונדרה נדר שמעתה ואילך היא תכתוב בכל יום.
היא לא נדרה להיות סופרת מצליחה או לכתוב רבי-מכר כיון שהצלחה ומכירות מרובות אינן תלויות רק בה.
במקום זאת היא בחרה לקחת אחריות מלאה על מה שבשליטתה והתחייבה לעשות את החלק שלה בכל יום.
(אגב, היא מעדיפה את התואר "כותבת" על פני "סופרת",
כיון שלדבריה "כותבת" מתאר פעולה מתמשכת בהווה ו"סופרת" מתאר משהו שקרה בעבר).

**
יש הבדל בין יעל ארד שמסמנת לעצמה מטרה ברורה ותחרותית (להגיע לטופ העולמי בג'ודו),
לבין אליזבט גילברט שנמנעת מסימון מטרה שאפתנית מוגדרת.
אולי חלק מההבדל נובע מהאופי שלהן או מהתחום שאליו הן בוחרות להתמסר.
אבל מה שמשותף לשתיהן הוא הבחירה להתמסר ולקחת על עצמן מחויבות עמוקה ומתמשכת.
ברגע מסוים, הן בוחרות להקדיש חלק ניכר מחייהן למשהו שבוער בהן.
שתיהן מתחייבות לדרך, יעל גם מסמנת מטרה ברורה.
שתיהן משנות סטטוס פנימי מחובבניות למקצועניות.

הרגע של יעל ארד על המזרון באוסטריה ושל אליזבט גילברט בחדר שלה,
הוא רגע מכונן שבו הן חוות תחושה-ידיעה עמוקה ומבינות משהו מהותי על עצמן,
על החיים שהן משתוקקות לחיות ועל המחירים שהן מוכנות, רוצות ובוחרות לשלם.
עבור שתיהן הרגע הזה הוא צומת דרכים שהחיים לפניו ואחריו אינם אותו דבר.
ברגע כזה, נקודת המבט שלנו על עצמנו משתנה.
אנחנו פתאום מבינים "מי אנחנו" ולאיזו "משפחה" אנחנו שייכים.
הפער בין המקום שאנו נמצאים בו למקום שאנו שואפים אליו יכול להיות עצום,
אך זה לא משנה, כי ברגע שהדימוי העצמי שלנו משתנה הכול משתנה.
עבור יעל זה היה רגע שבו היא פתאום מתחילה לראות את עצמה כאלופת עולם פוטנציאלית, כ"אחת מהן".
גילברט מבינה שהיא סופרת ובוחרת להתחיל לחיות כמו סופרת בלי לחכות לאישור חיצוני או לזמן יותר מתאים.

התיאורים הללו של יעל ארד ואליזבט גילברט ממש עושים לי חשק.
האם לי יצא לחוות משהו כזה אי פעם?
אני לא חושב.
עדיין לא.
לא עולה לי זיכרון של רגע שבו קיבלתי החלטה פנימית להקדיש את חיי למשהו,
ושהחיים לפניו ואחריו השתנו לחלוטין.
נראה לי שהתהליך שלי הרבה יותר הדרגתי ומתמשך, פחות טרנספורמטיבי-נקודתי.
לא כולם חווים את זה בצורה הזו, בטח שלא בעוצמות של יעל ארד ואליזבט גילברט.

ועם זאת, למרות שלא חוויתי רגע עוצמתי של ידיעה עמוקה,
בנוגע למשהו אחד שאני רוצה להקדיש לו את שארית חיי ולהתמסר לו בצורה בלעדית,
היו לא מעט רגעים עוצמתיים שהיתה להם השפעה עצומה עלי ועל חיי.

אולי הנקודה אינה בהכרח רגע אחד יוצא דופן ומשנה-חיים,
שבו הזהות העצמית שלך ונתיב חייך משתנים לחלוטין.
נראה לי שהעניין הוא לזהות משהו שחשוב לך, מושך אותך ומעורר בך תשוקה.
משהו שהיית רוצה לפנות לו עוד מקום ולהקדיש לו יותר מחייך.
ואז להתחייב אליו "בחלקיות משרה" ולהתמסר לעשייה שלו,
עם ובלי קשר לתוצאה הסופית או למה יגידו אחרים.

יש לך משהו כזה…? 
אם בא לך לשתף אותי, יעניין אותי לקרוא…

חג שבועות שמח,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

– קיבלת את המייל הזה ממישהו אחר ובא לך להצטרף לרשימת התפוצה שלי ולקבל את המיילים השבועיים ישירות ממני? ניתן לעשות זאת בתיבה שבקישור הבא 

– רוצה לקבל במתנה את סדרת "52 הכלים לתקשורת מקרבת ומערכות יחסים"? לחיצה אחת וזה אצלך. 

על מחויבות והתמסרות

ב-25 למאי 1961 ניצב נשיא ארה"ב ג'ון פיצ'גרלד קנדי בפני הקונגרס האמריקאי
והציג בפומבי יעד פורץ דרך, שאפתני ומאתגר במיוחד:
"להנחית לפני תום העשור אדם על הירח ולהחזירו לכדור הארץ בשלום"

ב-21 ביולי 1969 נחת ניל ארמסטרונג על הירח ואמר את המשפט האלמותי:
"זהו צעד קטן לאדם וצעד גדול לאנושות".
שלושה ימים לאחר מכן, תא הפיקוד של "אפולו 11" ובו האסטרונאוטים,
חדר לאטמוספירת כדור הארץ ונחת בצניחה אל מימי האוקיינוס השקט.

המשימה הושלמה בהצלחה בתוך כשמונה שנים, פחות מחצי שנה לפני תום העשור !

מאז, הדוגמא מעוררת ההשראה הזו מוזכרת כמעט בכל ספר, הרצאה או קורס,
העוסקים בחזון, אסטרטגיה, מימוש פוטנציאל, פריצת גבולות והצבת יעדים שאפתניים.

**
מה המקבילה האנושית ליעד אישי שאפתני, היוצר השפעה משמעותית בעולם,
שאדם "רגיל" בעל משאבים מוגבלים יכול להגדיר לעצמו לעשור הקרוב?

השבוע פרסמה "הסולידית" פוסט מרתק ובו שיתוף בעשר תובנות אישיות,
המסכמות עשור של כתיבה בנושאי עצמאות כלכלית, חיסכון והשקעות.
אם הנושאים הללו מעסיקים אתכם, סביר להניח שכבר נחשפתם לפוסטים של "הסולידית".
אם טרם נחשפתם, אני ממש ממליץ לכם לעשות זאת.

ה"סולידית" היא דוגמא מעוררת השראה עבורי להשפעה אדירה של אדם יחיד.
אישה "מן השורה" הבוחרת להתמקד בתחום מסוים (במקרה שלה זהו תחום כלכלי),
לבטא את מחשבותיה ורעיונותיה באמצעות כתיבה,
ובכך להשפיע על אלפים רבים של אנשים ומשפחות,
אולי אפילו לשנות מסלולי חיים של דורות שלמים.

מעבר להתמדה רבת השנים של "הסולידית" ולהשפעתה על קהל עצום,
היא מהווה דוגמא והוכחה שאפשר ללכת נגד הזרם של שטחיות, תזזיתיות ותרבות האינסטנט.
מרבית הפוסטים של הסולידית הם בני אלפי מילים, מציגים עומק ומורכבות, ומצריכים ריכוז וזמן כדי לקרוא אותם.
למרות זאת, עם השנים הפך בלוג "הסולידית" לפופולרי במיוחד,
כשכל פוסט שהיא מפרסמת זוכה לאלפי צפיות ומאות הערות.
ניכר שאלפי קוראים מעריכים איכות ונמשכים לחשיבת עומק מקורית ואינטילגנטית.

**
"הנחתת אדם על הירח והחזרתו בשלום הביתה",
הוא גם יעד ברור ומוגדר שקל להבינו ולמדוד האם הושג,
וגם מטרה שאפתנית במיוחד שקשה להגשימה.

הכתיבה של "הסולידית" שונה.
אין בקצה שלה יעד המוגדר בחדות ומאתגר בצורה בלתי רגילה.
קשה למדוד אותה.
ועדיין, העשייה המתמדת והמתפתחת בתחום מסוים, היא בעלת השפעה עצומה.

אלו חדשות טובות:
ההגדרה של יעד חד, מרגש, מדיד וארוך טווח,
אינה תנאי הכרחי להתמקדות בתחום מסוים, להתמדה בדרך חשובה וליצירת השפעה משמעותית לאורך זמן.

בעולם כל-כך דינמי, מחויבות מתמדת לכיוון ולתחום, מבלי להיצמד ליעד קונקרטי מדי,
יכולה להוות יתרון המאפשר גמישות, מתן מענה לשינויים בלתי צפויים ולהתפתחות בריאה ולא מקובעת.

**
לפני כחמש-עשרה שנים אבי ז"ל חלה בסרטן.
לאחר התמודדות אינטנסיבית בת קרוב לשנה, גדושה בניתוחים וטיפולים, הוא נפטר.
באופן מפתיע, לצד כל הקושי, הכעס והאבל שבמפגש עם המחלה הזו, למדתי להעריך ולכבד אותה:
לרוב היא היא מגיעה בשקט, בלי הרבה רעש וצלצולים,
"עובדת" בצורה יסודית מדי יום, גדלה ומתפתחת בהתמדה מבלי למשוך יותר מדי תשומת לב,
ואז, כשהיא כבר מתגלה, היא כל-כך מבוססת שגם טובי הרופאים, הטכנולוגיות והטיפולים לא תמיד יכולים לה.

ניתן לרתום את העקרונות הללו לעשיית טוב ולתרומה משמעותית לאנשים ולאנושות, במקום לפגיעה הרסנית.

קנדי, אדם על הירח, "הסולידית" וסרטן, מתחברים אצלי לחשיבות, להשפעה ולעוצמה,
של בחירת כיוון ותחום (עם או בלי יעד ארוך טווח) ולעשייה עקבית, מתמדת וממוקדת לאורך זמן.

"אנשים מפריזים במה שהם מסוגלים לעשות בשנה, ולא מדמיינים מה הם מסוגלים לעשות בעשר שנים".
אני לא בטוח מי אמר את המשפט הזה, אבל אני ממש אוהב אותו.

הוא מעודד אותי לחשוב על העשור הקרוב שלי… לאיזה תחום-תנועה-עשייה אני רוצה להתמסר?

ומה אתכם..? מה כל זה מעורר בכם…?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הרגלים

כשאני מתיישב לכתוב את הפוסט השבועי שלי,
אני מתחיל בבדיקה פנימית של מה חי בתוכי,
או במילים אחרות – מה נמצא במרכז תשומת הלב שלי.
הבסיס של כתיבה "החוצה" ושל ביטוי רעיונות או מחשבות, הוא הקשבה "פנימה".
הכתיבה העקבית שבוע אחר שבוע במשך שנים רבות,
מתאפשרת בזכות החיבור למה שתופס את תשומת ליבי בזמן שאני כותב.

לעתים אני מוצא שם מכלול של דברים ולעתים נושא מרכזי אחד.
בשבועות מסוימים זה נושא שמעסיק אותי כל השבוע או חלק ניכר ממנו,
ובשבועות אחרים זה משהו שבא והולך.

השבוע, הדבר המרכזי שמעסיק אותי הוא הרגלים.

כחלק מתהליך רפלקציה עצמית ותכנון קדימה,
אני מחפש להכניס לשגרה שלי הרגל של כוח-גמישות-בטן-תנועה,
שיהיה לי קל להתמיד בו, שיהיה קצר יחסית ושלא יצריך משאבים או תנאים מיוחדים.

החיפוש הזה הוביל אותי בתחילת השבוע לפודקאסט הנפלא של שירלי יובל יאיר,
שבו היא אירחה את ד"ר מיקי הרלינג, לפרק שהתמקד בהרגלים בריאים.
מיקי דיבר על מספר הרגלים תנועתיים זעירים שהוא משלב ביום-יום שלו.
בהשפעתו התחלתי לתרגל תלייה על מתח וסקוואטים מספר פעמים ביום, למספר שניות בכל פעם.
כשתקשיבו לפרק, תבינו למה ואולי יתחשק גם לכם.

**
באותו הקשר, התחלתי להקשיב השבוע לספר "הרגלים אטומיים" של ג'יימס קליר.
זהו רב-מכר עולמי שזכה להרבה מאוד ביקורות חיוביות.
שמעתי עליו לא מעט בעבר אך רק עכשיו התחשק לי להקשיב לו.
אני שם לב שההקשבה לספר מעלה את רמת האנרגיה שלי,
ומעוררת בי לא מעט מחשבות ורעיונות בנוגע ליישום של העקרונות והכלים בחיי.

הנה מספר ציטוטים מהספר שאהבתי:

"הרגלים הם הריבית-דריבית של עולם השיפור העצמי.
בדיוק כמו שכסף מכפיל את עצמו באמצעות ריבית-דריבית,
ההשפעה של ההרגלים שלכם מכפילה את עצמה ככל שאתם חוזרים עליהם.
נדמה שהשפעתם ברמה היומיומית היא זניחה,
אך לאורך החודשים והשנים הם יוצרים הבדל עצום בחייכם.
רק כאשר אנו מביטים לאחור כעבור שנתיים, חמש שנים או עשר שנים,
אנו קולטים את הערך שהניבו לנו הרגלינו הטובים,
ואת הנזק העצום שגרמו לנו הרגלינו הגרועים."

**
"הרגלים הם כמו האטומים של חיינו.
כל אחד מהם הוא יחידה בסיסית המסייעת לשיפור הכללי שלנו.
בהתחלה, השיפורים הזעירים הללו נראים חסרי חשיבות,
אך עד מהרה הם מצטברים זה לזה ומזינים הצלחות נוספות,
ואלו מצטברות לכדי דרגה שעולה בהרבה על ההשקעה שנדרשה כדי לייצרן.
השיפורים הזעירים הללו אמנם קטנים, אך גם רבי עוצמה."

**
"התוצאות שלכם בחיים הן מדד מאוחר של ההרגלים שלכם.
השווי הפיננסי שלכם הוא מדד מאוחר של ההרגלים הפיננסיים שלכם.
משקל גופכם הוא מדד מאוחר של הרגלי התזונה שלכם.
הידע שלכם הוא ממד מאוחר של הרגלי הלמידה שלכם.
הבלגן בביתכם הוא מדד מאוחר של הרגלי הסדר והניקיון שלכם.
מה שתחזרו עליו שוב ושוב – זה מה שתקבלו."

**
"אם אתם רוצים לחזות לאן תגיעו בחיים,
עליכם רק לעקוב אחר מסלול ההישגים הזעירים או ההפסדים הזעירים שלכם,
ולראות לכדי מה יצטברו ההחלטות היומיות שלכם בעוד עשר או עשרים שנה."

**
"שינוי מזערי בהרגלים היומיומיים עשוי להוביל את חייכם ליעד שונה לחלוטין.
החלטה המהווה שיפור של אחוז אחד על פני המצב הקיים, או הרעה של אחוז אחד ביחס למצב הקיים,
אינה נשמעת הרת גורל במיוחד.
אבל לאורך חיים שלמים, ההחלטות הללו עושות את ההבדל בין האנשים שנהפכתם להיות, לבין מי שיכולתם להיות.
הצלחה היא תוצאה של הרגלים יומיומיים, ולא של שינויים דרמטיים שעושים פעם בחיים."

**
אחד הדברים המרעננים והמסקרנים ששמעתי מג'יימס הוא שהרגלים חשובים יותר ממטרות,
כיון שההשפעה של מה שאנו עושים שוב ושוב לאורך זמן, גדולה יותר ממטרה תוצאתית שנציב לעצמנו.
לדוגמא, במקום להציב יעד תוצאתי (כגון ירידה של 10 ק"ג במשקל),
ג'יימס טוען שעדיף להטמיע בחיינו מספר הרגלי תזונה ותנועה שלאורך זמן יתרמו רבות לבריאותנו,
גם אם ייקח זמן עד שנראה תוצאות.

המשמעות היא שיצירה פרואקטיבית של הרגלים מקדמים חשובה לא פחות מניסוח מטרות או הגדרת יעדים.
כשעוסקים בתכנון קדימה, בין אם ברמה האישית ובין אם ברמה מערכתית או משפחתית,
כדאי מאוד להקדיש תשומת לב לפיתוח ולהטמעת הרגלים ותהליכים חוזרים ונשנים.

**
"חמשת הגדולים" הוא כינוי מוכר לחמשת בעלי החיים שמומלץ לראות בספארי באפריקה:
אריות, נמרים, פילים, תאואים וקרנפים.

בדומה לספארי האפריקאי, יש לי בחיי את "ששת הגדולים" שלי:
זוגיות-משפחה, עבודה-קריירה, פיננסי-כלכלי, בריאות, התפתחות-למידה, משמעות-נתינה.

הרעיון המרכזי שאני יוצא איתו לסוף השבוע ולחג,
הוא שאם אני רוצה לטפח ולפתח את "ששת הגדולים" שלי,
כדאי שאסגל לעצמי 2-5 הרגלים מובנים ומקדמים בכל אחד מהתחומים הללו,
ושאחליש הרגלים שאינם משרתים.

אם יש לכם ניסיון עם הרגלים מקדמים לתחומים הללו,
ובא לכם לחלוק אותם, אשמח מאוד לקרוא ואולי גם לאמץ.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לתת מילה

אתמול בלילה, מספר דקות לפני השעה 23:00, סיימתי מדיטציה בחגיגה גדולה.
הסשן הזה סגר עבורי מחויבות שלקחתי לפני כשנה, לתרגול יומי של מדיטציה במשך 365 ימים.

תחושת החגיגה נובעת בעיקר מהסיפוק שעמדתי במילה שלי,
במקרה הזה מילה שנתתי לעצמי,
ושעשיתי זאת למרות שהיו לא מעט ימים שבהם לא התחשק לי לתרגל,
שהייתי עייף, או שהיה לי עמוס ולא נוח.

הבוקר חזרתי לעלעל בספר "ארבע ההסכמות" של דון מיגל רואיז.
(ספר מופת שאם טרם קראתם אותו, אני ממש ממליץ לכם לעשות זאת).
"שמרו על טוהר המילה" מתוארת בספר הזה כהסכמה הראשונה, הבסיסית והחשובה מכולן.
אחד ההיבטים של ההסכמה הזו הוא לקחת אחריות על המילים שלנו ולעשות את מה שאמרנו שנעשה.

**
בחשבון פשוט הקדשתי לתרגול מדיטציה השנה כ-120 שעות,
שהם כשעתיים ועשרים דקות מדי שבוע, או חמש יממות מלאות בסה"כ.
קשה לי להעריך עד כמה תרגול המדיטציה תרם לחיי או השפיע עליהם.
היו ימים שבהם העצירה והקדשת תשומת הלב לנשימה הרגיעו והשקיטו אותי,
היו ימים שבהם עלו בי מחשבות רעננות או שמשהו התחדד עבורי בנוגע לנושא מסוים,
והיו ימים שבהם לכאורה לא קרה כלום, היה משעמם, וחיכיתי שהזמן יעבור והשעון יצלצל.

האם הייתי יכול לבחור להשקיע את זמני במשהו אחר, שיהיה יותר משמעותי ומשפיע עבורי?
יכול להיות שאם הייתי מקדיש את אותו פרק זמן לתרגילי כוח וגמישות, לימוד או פעולת חסד יומית,
ההשפעה והערך של זה היו גדולים יותר,
אבל זה לא ממש משנה, כי מרגע שנתתי לעצמי מילה שאני הולך על זה,
השמירה על טוהר המילה הופכת להיות חשובה לא פחות מהתרגול עצמו.

**
להתחייב לעשות משהו ולהתייחס לכך ברצינות,
זה הרבה מעבר לתרגול של כוח רצון או של התמדה.
כשאנחנו עושים הוראת קבע חודשית להפקדת מאה שקלים בחשבונות החיסכון של ילדינו,
אנחנו משקיעים את המשאבים שלנו במשהו שבעינינו הוא חשוב.
יש הבדל גדול בין אמירה שעתיד ילדינו חשוב לנו לבין אותה אמירה המגובה בפעולה עקבית ומתמדת.
כשאנחנו מתחייבים להשקעה מתמשכת של זמן, כסף או משאבים אחרים,
אנו למעשה מסמנים תחום שהוא בעדיפות גבוהה עבורנו ופועלים לקידומו.

השילוב המשולש של לקיחת אחריות וסימון תחום שחשוב לנו,
מחויבות להשקיע בו לאורך זמן,
ועמידה במחויבות הזו,
הם חוכמה גדולה בעלת השפעה עצומה.

אין הכרח להתחייב לפעולה יומית במשך שנה שלמה.
אפשר להתחייב לפרקי זמן קצרים יותר, כמו למשל תרגול יומי במשך שלושים יום,
או לתדירות נמוכה יותר כדוגמת שני אימונים גופניים בשבוע במשך רבעון.
הנקודה המרכזית היא פחות משך הזמן או גודל ההשקעה,
ויותר עצם הבחירה הפרואקטיבית במשהו, ההתחייבות, הפעולה העקבית והעמידה במילה שלנו.

**
מכיון שהזמן והמשאבים שלנו מוגבלים,
יש חשיבות רבה לבחירת התחום הנכון והמחויבות המתאימה עבורנו.
חמישה דגשים והמלצות להגדרה אפקטיבית של תחום ומחויבות:

א. כשאנחנו אופטימיים ו"ביום טוב" יש לנו נטייה להערכת יתר של מה אנו מסוגלים לעשות.
כדאי להתחייב למשהו אחד כדי שנוכל להתמקד בו ולהגדיל את הסיכוי שנעמוד בו.

ב. חשוב שהתחום או הנושא שאנו בוחרים להשקיע בו את זמננו, יהיה בעל ערך ועדיפות גבוהה בחיינו.
בריאות, מערכת יחסים, התפתחות, או כל דבר אחר שאנו מסמנים כחשוב.

ג. חשוב שהמחויבות תהיה מוגדרת היטב, כך שיהיה ברור לנו מה זה עמידה או אי-עמידה בה.
השקעה חודשית של סכום כסף, או פעילות גופנית יומית הן הגדרות חלקיות ועמומות.
השקעה חודשית של מאה שקלים ופעילות גופנית יומית בת עשרים דקות לפחות הן הגדרות חדות יותר.

ד. בכדי להגדיל את הסיכוי בעמידה במחויבות שלנו, כדאי לא למתוח את עצמנו אל הקצה,
אלא לבחור במשהו שנוכל לקיים גם ביום יותר עמוס או כזה שאיננו במיטבנו.
לדוגמא: בסדנאות שלי אני מציע למשתתפים לקחת מחויבות לתרגול הכרת תודה יומית במשך שבוע או חודש.
זה משהו שניתן לעשות בהשקעה של עשר דקות יומיות ללא תלות בתנאים סביבתיים מיוחדים.

ה. כשאנו בוחרים להתחייב למשהו, חשוב שזה יעורר בנו התלהבות, התרגשות ומשיכה.
האנרגיה הזו היא סימן לכך שזה משהו מתאים עבורנו ולא כזה שאחרים או הסביבה חושבים שאנו צריכים.
אם מרגישים קצת לחץ ומתח לצד ההתרגשות וההתלהבות זה סימן חיובי לכך שאנו לקראת משהו משמעותי.

**
בתקופה הנוכחית רבים מאתנו נוטים להרהר על השנה שחלפה ולהצהיר הצהרות בנוגע לשנה החדשה.
מרבית האנשים זונחים את ההתחייבויות שהם לוקחים על עצמם, רגע אחרי שההתלהבות עוברת.

הסטטיסטיקה הזו היא לא גזרת גורל.
זה לגמרי בידיים שלנו.
הכול עניין של בחירה ומחויבות, של אחריות וכבוד למילה שאנו נותנים לעצמנו ולאחרים.

באופן אישי אני מתכוון להקדיש זמן בימים הקרובים,
לחיפוש מחויבות חדשה שתשרת אותי ואת הדבר הבא שאני רוצה לגדל בחיי.

שנה טובה ומבורכת,
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

הסיפור האמיתי על הצב והארנב

כולם מכירים את הסיפור על הצב והארנב –
תחרות הריצה שבסופה ניצח הצב לקול מחיאות הכפיים של כל חיות היער.

סיפור אנדרדוג טיפוסי מרגש וחינוכי, על החשיבות שבהתמדה, בצניעות ובלא לזלזל.

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור נוסף על הצב והארנב, שפחות מוכר ולא פחות חשוב:

נקבעה תחרות ריצה בין הצב לארנב.
הארנב, למרות שהיה בכושר מצוין, ושידע שיש לו סיכויים גבוהים לנצח, החליט להתכונן אליה ברצינות.
הוא בנה תכנית אימונים מפורטת בת מספר שבועות והתעורר כל בוקר ב 5:00 כדי להספיק לרוץ לפני העבודה.
הוא שכר את שירותיו של מאמן מיוחד, מהטובים שיש ביער, כדי ללטש את יכולת הזינוק שלו.
הוא בנה לעצמו תפריט מיוחד שסייע לו בהגעה למשקל המדויק ולמסת שריר אופטימאלית.
הוא חרש את האינטרנט וקרא המון מאמרים מהמקצוענים המובילים בתחום המסוים הזה.
הוא חיזק את היכולות המנטליות שלו: ריכוז, התמודדות עם קשיים ועוד.
הוא עבר על המסלול ולמד כל קטע דרך בעל פה.
הוא בדק סוגים שונים של נעלי ובגדי ריצה כדי למצוא את אלו שהכי מתאימים לו, למסלול ולתקופה הזו של השנה.
בכל התהליך הזה הארנב היה מאוד ממוקד ומכוונן.
היה חשוב לו לנצח את הצב בתחרות,
אבל יותר מכך,
היה חשוב לו לנצח בעיקר את עצמו.
להשתפר מהפעם הקודמת.
לפרוץ עוד גבול.
למצות עוד אחוז מהפוטנציאל שלו.
להתפתח.
לעשות משהו שאף אחד או רק מעטים לפניו עשו.

גם הצב לקח את כל העניין ברצינות, השקיע והתאמן במסירות רבה.

יום התחרות הגיע.
הצב והארנב התייצבו על קו הזינוק.
התרגשות רבה בקהל.
הינשוף, בעל חוש הצדק המפותח, נבחר להיות השופט.
הוא הכניס את המשרוקית לפיו, ראה שהמשתתפים מוכנים ושרק…

את מה שקרה אחרי כן, חיות היער עדיין מתקשות לעכל.
זה היה מאוד מפתיע. עד כדי הזוי.
נדרשה טכנולוגיה מתקדמת ביותר וניתוח המידע מכל מצלמות המסלול כדי להבין את זה.
הארנב היה מרוכז, מוכן וחד כפי שלא היה מעולם.
ברגע השריקה הוא נתן את זינוק חייו ועשירית שניה לאחר מכן כבר חצה את קו הסיום.
הינשוף עדיין לא סיים לשרוק את שריקת הפתיחה.
למעשה התחרות הסתיימה עוד לפני שהצב הרים את כף רגלו הימנית לתחילת הצעד הראשון.

הארנב חזר אחורה בריצה קלה ולחץ את ידי הצב בכבוד ובענווה.
הוא חייך לצדדים והודה לכל המברכים.
ובתוך תוכו… הוא חגג בגדול את הניצחון.
לא את הניצחון על הצב אלא את הניצחון על עצמו.
באושר, בשמחה ובסיפוק אדיר.
יש אומרים שאפילו זלגה דמעה זעירה של התרגשות מעינו השמאלית.

**
את "הסיפור האמיתי על הצב והארנב" כתבתי לפני כשמונה שנים, במסגרת סדרת "עשרים המסרים" שיצרתי.

סדרת "עשרים המסרים" יצאה לדרך כאתגר אישי, עשרה ימים לפני ראש השנה תשע"ד,
שבו לקחתי על עצמי לפרסם בכל יום עד ערב יום כיפור,
מסר אישי קצר בנושא מסוים שמרתק, מעסיק וממלא אותי.

בסה"כ 20 מסרים בנושאים שונים כגון: ערך, צמיחה, נתינה, הקשבה, אומץ, אהבה והכרת תודה.

לקחתי את ההתחייבות הזו על עצמי בלי לחשוב יותר מדי ופשוט קפצתי למים.
היה לי כיוון כלשהו אבל לא באמת הבנתי במה זה כרוך, איך זה יתפתח ומה יעלה.
שמתי לעצמי מטרה לכתוב מסר על בסיס יומי, ובכל מסר לחדד רעיון מסוים,
להביא חלקים מעצמי ולפרגן לאדם שהשפיע/משפיע עלי רבות.

מהר מאוד זנחתי את התכנית העקרונית שהיתה לי
ופשוט כתבתי בכל יום מה שנראה לי מתאים ומדויק.
זה היה די מאתגר במיוחד לאור העובדה שהחיים לא נעצרו..
הימים הללו היו מלאים בחגים, סופי שבוע ושלל מחויבויות נוספות.
המסרים פורסמו בעמוד הפייסבוק שלי וזכו לאלפי תגובות.

הסיפור על הצב והארנב הוא חלק מהמסר ה-18 בסדרת עשרים המסרים והנושא העומד במרכזו הוא פוטנציאל.
אתם יכולים לקרוא את המסר המלא, הכולל גם שני ציטוטים מעוררי השראה, והקדשה לילדיי בקישור הבא.

אם מעניין אתכם לקבל את כל עשרים המסרים,
לקרוא סיפורים וציטוטים מרגשים ומעוררי השראה,
ולהכיר אנשים יוצאי דופן שהשפיעו ועדיין משפיעים על חיי,
אתם מוזמנים להצטרף לסדרת 20 המסרים, לעקוב, להגיב ולשתף.

המסרים נשלחים אחת לשבוע, במשך עשרים שבועות.
המסר הראשון יישלח אליכם מייד עם ההרשמה.

**
נקודה מעניינת בפרספקטיבה של זמן:

כשהתחייבתי בפני עצמי לכתוב עשרים מסרים בעשרים ימים,
לא הייתי בטוח שאעמוד בזה.
זה עורר בי גם התרגשות והתלהבות וגם לחץ וחשש.

שנה לאחר מכן, בראש השנה תשע"ה (2015),
לקחתי על עצמי את האתגר של כתיבה יומית במשך שנה שלמה.
למרות שההבדל בין עשרים ימים לבין 365 ימים הוא עצום,
האתגרים הרגישו מורכבים, מרגשים ומלחיצים באותה מידה.

למעשה, הכתיבה היומית השנתית שלי התאפשרה בזכות "עשרים המסרים" בשנה שלפני כן,
והיא לא היתה מתרחשת אלמלא "קפצתי למים" עם עשרים המסרים.

אנחנו סוללים את הדרך שלנו צעד אחר צעד, אתגר אחר אתגר,
בקפיצות שמתאימות להתפתחות שאנו עוברים כשאנו מעזים לרדת למגרש ולשחק,
ושיכולות להיראות למתבונן מהצד כלא לינאריות או לא הדרגתיות.

האדם שאנחנו היום, אינו האדם שהיינו לפני מספר שנים.

התפתחנו להיות מי שאנו כיום,
בזכות הדרך שעברנו, ההחלטות שקיבלנו,
והמחויבויות שלקחנו על עצמנו.

ראש השנה מתקרב:
איך בא לכם לשחק..?
למה אתם רוצים (מתרגשים וחוששים) להתחייב..?

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

ארבע הזמנות

הזמנה ראשונה:

לפני מספר שבועות התראיינתי בפודקאסט הנפלא של רותם כהני"שפת החיים – תקשורת שמקרבת בינינו".
הפוקדאסט של רותם מתמקד בהיבטים שונים של תקשורת מקרבת וכל פרק מוקדש לנושא אחר.
בשיחה שקיימנו החלטנו להתמקד בנושא של תקשורת מקרבת בארגונים.
יש משהו מרתק בעיני בכל הנושא של תקשורת מקרבת בארגונים, השונה מהותית בכמה היבטים מתקשורת מקרבת בסביבות אחרות כגון זוגיות, הורות, קבוצת חברים או קהילה. 
האם באמת ניתן להצטיין עסקית בעולם תחרותי ואינטנסיבי כשהתרבות הארגונית מבוססת על תקשורת מקרבת? 
האם זה לא פוגע במצוינות או בתחרותיות של הארגון?

בהכנה לשיחה רותם ואני העלינו מספר נקודות שחשבנו שיהיה מעניין לדבר עליהן ובעיקר הסכמנו להיות בהקשבה זה לזו ולתת לשיחה להתפתח בלי לתכנן אותה יותר מדי.
בין היתר דיברנו על איך לפטר ולגייס בתקשורת מקרבת, איך ניתן לבנות אמון, איך ניגשים לקונפליקט ומה הסכנות שתקשורת מקרבת יכולה לעורר בארגון.

ניתן להקשיב לשיחה של רותם ושלי בקישור הבא או בכל אפליקציות הפודקאסטים (חפשו את "שפת החיים – תקשורת שמקרבת בינינו"). בכלל מומלץ לעשות subscribe לפודקאסט של רותם ולהאזין לפרקים נוספים.

**
הזמנה שניה:

בתחילת ינואר אקיים הרצאה אינטרנטית בנוגע לפיתוח תרבות של תקשורת מקרבת בארגון. 
ההרצאה תתקיים ב 6.1.21 בשעה 13:00 במסגרת כנס מקוון לתקשורת מיטיבה.

זהו כנס מושקע במיוחד הכולל שבועיים של הרצאות, סדנאות ושיחות פתוחות אונליין – להורים, מנהלים, אנשי חינוך, מטפלים, יועצים ובעצם לכל מי שרוצה לתקשר בדרך מיטיבה עם עצמו ועם סובביו.
הכנס לתקשורת מיטיבה נועד לחבר בין תודעה, שפה ופעולה ולשלב בין גישות עקרוניות לבין פרקטיקות תקשורתיות מעשיות.

ההרצאה שלי תתמקד בנושא של פיתוח תרבות של תקשורת מקרבת בארגון.
בין היתר אגע בנקודות הבאות:
– מה המהות העמוקה של ארגון עסקי בעל תרבות המבוססת על תקשורת מקרבת?
– איך נראית תרבות ארגונית מבוססת תקשורת מקרבת בחברה עסקית בת מאות עובדים? 
– איך מגייסים ומפטרים עובדים ב”תקשורת מקרבת” והאם זה בכלל אפשרי? 
– מה ההבדלים הגדולים שבין תקשורת מקרבת בארגון עסקי לתקשורת מקרבת בסביבות אחרות?

ניתן להירשם לכנס ולצפות בתוכנית המפורטת של מגוון הסדנאות וההרצאות בקישור הבא.

**
הזמנה שלישית – המלצת צפייה:

השבוע סיימתי לצפות בסדרה הדנית "בורגן" (Borgen) המשודרת בנטפליקס.
הסדרה (זוהי אינה סדרה תיעודית) נוגעת בקשר שבין פוליטיקה ותקשורת ומתמקדת במספר דמויות מפתח בעולמות הללו. 
בדרך-כלל שעות הצפייה שלי מועטות יחסית ואני לא חובב גדול של בינג'.
הסדרה הזו, בשונה מאחרות, משכה וריתקה אותי.
מצאתי עצמי צופה בה בכל ערב בשבועות האחרונים.

כשחשבתי השבוע מה יש בסדרה הזו שכל-כך מושך אותי, התחדדו לי מספר דברים:
– הפרקים השונים מצליחים להציג בצורה יפה בעיני מורכבות אמיתית של סוגיות שונות, מורכבות שהיא מעבר לטוב ורע, שחור ולבן.
– הדמויות אנושיות ומתמודדות עם אתגרים שמעסיקים גם אותי, ביניהם לדוגמא המתח שבין פיתוח קריירה משמעותית וטיפוח משפחה, קונפליקטים ערכיים, מערכות יחסים, החלטות קשות ועוד. 
– כמי שלא בקי בפוליטיקה, קיבלתי בזכות הסדרה הצצה אל "מאחורי הקלעים" של תהליכים, דינמיקות ומורכבויות שאיני חשוף אליהם בשגרה.
– השחקנית המגלמת את ראשת הממשלה הנבחרת של דנמרק כובשת !

**
הזמנה רביעית:

אתמול, בסבב הסיום של סדנה לצוות ההנהלה של ארגון עסקי כלשהו, הזמנתי את אחד עשר חברי ההנהלה לענות במספר משפטים על שתי השאלות הבאות:

1. מה אני מתחייב לעשות שונה/אחרת/יותר החל ממחר בבוקר?
2. מה הייתי רוצה שאנחנו כצוות הנהלה נעשה שונה/אחרת/יותר החל ממחר בבוקר?

אני מוצא את השאלות הללו חשובות ומשמעותיות מכמה סיבות:
א. הן מאזנות בין האחריות האישית (שאלה 1) לבין האחריות הקבוצתית (שאלה 2) ומדגישות את חשיבותם של שני ההיבטים הללו.
ב. הן מכוונות למשהו קונקרטי ומעשי שהוא מעבר למילים גבוהות או לרעיונות נשגבים ומופשטים.
ג. השאלה הראשונה מעלה את סף המחויבות ומדגישה את ההבדל שבין "רוצה" לבין "מתחייב".

**

עד כאן ארבע ההזמנות. אם אתם מוצאים את המסר הנוכחי משמעותי ובעל ערך עבורכם ומתחשק לכם לכתוב לי מספר מילים, יעניין אותי לקרוא.
מוזמנים גם להעביר את המסר הזה הלאה, לאנשים נוספים שיכולים להנות ולהיתרם ממנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

חמש אצבעות

קבוצת חניכים מקבלת הוראה לרוץ עד השלט, לגעת בו בחמש אצבעות ולחזור בזמן נתון.
לאחר כשעה הם חוזרים מתנשפים, עומדים בשלשות ומנסים להסדיר נשימה.
ואז מגיעה השאלה.
תמיד אותה השאלה: 
"נגעתם בחמש אצבעות?"
לשאלה הזו יש רק שתי תשובות אפשריות: "כן" או "לא".
כל מה שאינו "כן" מוחלט הוא "לא".
"נגעתי בארבע אצבעות", "הקפתי אותו כי היה צפוף", "לא נגעתי אבל רצתי מאה מטר יותר" זה "לא".

אם התשובה היא "לא" רצים שוב.
לא משנה מה המרחק. 
לא משנה כמה זמן זה לוקח.
נוגעים בחמש אצבעות וחוזרים.
כשהשאלה תישאל בפעם השנייה התשובה של כולם תהיה "כן."

כלל חמש האצבעות תופס גם למשימות מורכבות יותר:
האם המשימה בוצעה במלואה ובדיוק כפי שהוגדרה? כן או לא?

"חמש אצבעות" מייצג הרגל של דבקות במשימה.
של עמידה במילה שנתנו.
של תוצאות ללא סיפורים ותירוצים.
של התמודדות עם קשיים ומכשולים.
של לא לוותר ושל להיות כנים עם עצמנו.

**
בראש השנה האחרון הצבתי לעצמי מטרה להוציא ספר עד סוף שנת 2020.
השנה התחילה במומנטום נחמד… ואז הגיעה הקורונה…
ומיד לאחריה קרה אירוע שביאס אותי.
ירדה לי הרוח ממפרשי הספר ועצרתי. 
הנחתי את הפרויקט בצד ולקחתי ממנו הפסקה.
בינתיים נכנסו מלא עניינים, העומס עלה, גל שני הופיע וחופשת הקיץ הגיעה.
תכל'ס, עשיתי המון דברים בחודשים הללו. 
רק שלהתקדם עם הספר לא היה אחד מהם.

בשלב מסוים התחלתי לשכנע את עצמי שחלק מההתפתחות האישית שלי זה להתגמש.
ש"חמש אצבעות" קטן עלי ושבעצם השיעור האמיתי שלי הוא ללמוד לשחרר ולהרגיש טוב עם זה.
אחרי הכול, לכתוב ספר זה לא כמו לרוץ לשלט.
חשוב מאוד להקשיב לקצב הפנימי ולהיות מדויק.

בולשיט !
סיפורים שסיפרתי לעצמי כשנכנסתי לנמנמת קיץ.

(במקרים מסוימים זה באמת נכון: חמש אצבעות לא מתאים לכל מצב. המקרה הזה הוא לא אחד מהם.)

הרבה יותר קל לספר סיפורים על "חמש אצבעות" מאשר לעשות "חמש אצבעות".

** 
מנהלת שאני מלווה הגדירה לעצמה ארבע משימות מפתח שהיא רוצה לבצע השבוע.
כולן נוגעות בתחומים חשובים לה שהיא מזניחה בחודשים האחרונים.

– "מה רמת המחויבות שלך?," שאלתי.
– "גבוהה מאוד," ענתה.
– "ומה רמת הביטחון שלך?"
– "100%. אין סיבה שזה לא יקרה."
– "שיהיה בהצלחה ! את יודעת מה השאלה הראשונה שאשאל אותך כשניפגש…"

– "איך היה?" שאלתי כשנפגשנו.
– "3.7 מתוך 4," ענתה בחיוך רחב, "שזה הרבה יותר ממה שעשיתי בשבועות האחרונים. עשיתי לעצמי קצת הנחה רק במשימה אחת שהיא בעיקר עבור עצמי. בכל המשימות האחרות עמדתי."
– "או קיי… את רוצה את הגירסה הקשוחה או האמפטית שלי?" שאלתי.
– "את שתיהן," היא חייכה.
– "כל הכבוד על ההתקדמות השבוע. באמת משמעותי ולא מובן מאליו. ואפילו נראה שנהנית ושקיבלת חשק לעוד… "
– "או קיי… ו…."
– "בפרספקטיבת חמש האצבעות לא עמדת במה שהגדרת לעצמך. יצאת לדרך עם מחויבות לכל ארבע המשימות. בשורה התחתונה זה לא קרה."

**
השבוע התעוררתי.

קפצה לי חזרה "השריטה" של ה"חמש אצבעות":

עד סוף 2020 הספר "בחוץ".

איבדתי לא מעט זמן בחודשים הללו.
נשארו פחות מארבעה חודשים עד סוף השנה.
מכיון שלא הוצאתי ספר בעבר, אני לא יודע אם אספיק ואיך יהיה.

זמן להפשיל שרוולים ולהרים הילוך:
לברר, לדחוף, לבקש עזרה, לעשות עבודה.
להתקדם תוך כדי תנועה.

ככה מרגישים "חמש-אצבעות" בדרך.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לתת מילה

גם היום.
גם כשאין חשק.
גם כשהאנרגיה נמוכה.
גם כשהמשאבים מדולדלים.
גם כשזה לא ואוו…

**
כי נתתי מילה.
לעצמי.

**
לפעמים צריך פשוט לעשות את זה.
לאיכות נדאג ביום אחר.

**
לתת מילה ולעמוד בה, זה אחד הצעדים הכי אפקטיביים לבניית אמון.
בינינו לבין אחרים.
בינינו לבין עצמנו.

חיים מלאים. היום.

עצירה לחגיגה

הרעיון לקבוצת "7 ההרגלים" נוצר לפני כחודש וחצי.

בשבועות האחרונים חלק לא קטן מהאנרגיה שלי הוקדש לבניית התוכנית ולגיבוש הקבוצה.
השלב זה מסתיים כעת, והתוכנית תחל מייד לאחר החגים.

עצירה למספר חגיגות ולהכרות תודה:

א. אני עוצר את ההרשמה במועד שהגדרתי, עומד במילה שלי. לעצמי ולאחרים.

**
ב. תהליך גיבוש הקבוצה דרש ממני "להימתח": לחשוב יצירתי, להשקיע יותר ממה שחשבתי שאשקיע, להפשיל שרוולים ולעבוד בזה.

דברים שלא באים בקלות מסייעים לנו לגדול ולצמוח.
בשבועות האחרונים צמחתי.

**
ג. מספר מועמדים שבחרו להצטרף לתוכנית עשו זאת מתוך הכרות אישית איתי וניסיון עבר בתהליכים איתי.

אנשים שבוחרים לעבוד אתך שוב, ומוכנים להשקיע בכך זמן, כסף ואנרגיה זה משוב חזק ומשמעותי.

**
ד. מספר מועמדים הגיעו בזכות אנשים שמכירים אותי ושהמליצו על עבודה איתי.

יש בי הכרת תודה לכל אותם ממליצים (לחלקם אני מודע ולאחרים לא…) על המתנה הזו.
המלצה אישית מהלב היא בעלת ערך עצום, אינה מובנת מאליה ולא משהו שניתן לקנות.

**
ה. עם היציאה לדרך, קיוויתי שתתגבש קבוצה יוצאת דופן, שתהווה את אחד מיתרונותיה המרכזיים של התוכנית.

לתחושתי אנחנו שם.
יש בי התרגשות מהמחשבה על העבודה עם כל אחד ואחת מהמשתתפים ועל התהליך המשותף הצפוי בחודשים הקרובים.
בין היתר, מהלמידה וההתפתחות שאני אזכה לה. מכל אחד ואחת מהם. ומהתהליך.

**
ו. כמחצית מהמועמדים ששוחחתי אתם בשבועות האחרונים לא ייקחו חלק בתוכנית.

הסיבה: מסקנה שהגענו אליה שהתוכנית אינה מתאימה למה שהם מחפשים.
אני חוגג תהליך שבו הצלחתי להחזיק את עקרון "ההתאמה ההדדית" במספר מצבים,
הכוללים הקשבה לצרכי מועמדים (בשונה מניסיון לשכנע), ויתור על הכנסה (במקומות שבהם אין התאמה) ומוכנות להגיד "לא" (שלא פשוט לומר, ולא נעים לשמוע).

**
ז. אומרים שהדרך הכי טובה ללמוד משהו היא ללמד אותו.

המחויבות שלי לתוכנית "7 ההרגלים", נובעת בין היתר מרצון להטמיע את ההרגלים הללו עוד ועוד בחיי.
אני כבר יכול לחוש בהשפעה העצומה של זה עלי.

**
ח. הדרך שבה אנשים מילאו את שאלון הכוונות והפתיחות שבה הם שיתפו אותי בכך, 
מאפשרת לי הצצה לחייהם, לדברים החשובים להם ולאתגרים שהם מתמודדים עמם.

יש בי הכרת תודה עצומה על הזכות וההזדמנות לעבוד עם האנשים הללו, באזורים הללו.
השיחות השונות מילאו אותי, העמיקו את הכרת התודה שלי ולימדו אותי ענווה.
אני מחזיק כוונה שהתוכנית תתרום משמעותית לחייהם של המשתתפים במסעות השונים שהם עוברים.

**
ט. מילים רבות נאמרו ונכתבו, והתוכנית עדיין לא החלה.

יש עוד המון עבודה וחובת ההוכחה עדיין כאן. "עלי".
כל-כך הרבה דברים יכולים לקרות.
השיתוף הזה הוא עצירה לחגיגה של דרך.
של הדרך עד כה.
יש בי שמחה על היכולת הזו שהתפתחה בי עם השנים:
על אפשרות להנות גם מהדרך, עוד לפני שהמטרה הושגה או הושלמה.
מבלי להתמקד אך ורק בדברים שעוד לא קרו.
מבלי ליפול לשאננות או לזחיחות.
מבלי לחשוש מעין הרע.

**

לקינוח, שני ציטוטים שאהבתי מתוך מתוך הספר "אין זמן טוב מההווה" מאת ג'ק קורנפילד 

"מסירות ומחויבות הן תכונות נפלאות שמתאזנות באופן הטוב ביותר עם אהבה ותבונה.
אתם יכולים להציב מטרות, לגייס את כל כוחותיכם, לעבוד במרץ ולעשות כמיטב יכולתכם,
אך התוצאות לעולם אינן ודאיות.
ההישגים המזהירים ביותר אף הם בני חלוף, פסגת האמנות היא הצהרה יפהפייה, והחיים ממשיכים הלאה.
החופש מצריך מסירות ומחויבות, אך בלי להיאחז בתוצאה."

**

"אלילת הקולנוע הצרפתייה ז'אן מורו אמרה פעם בראיון, 'אני אמות צעירה מאוד.'
'כמה צעירה?' שאלו אותה.
'אני לא יודעת… 
אולי בגיל שבעים, אולי שמונים, אולי תשעים.
אבל אני אהיה צעירה מאוד.' "

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר