חיים כהן ועיקרון המראה

"עיקרון המראה" הוא כלי תודעתי שאני משתמש בו המון.
על פי עיקרון המראה, הדברים שאנו רואים בסביבתנו הקרובה משקפים לנו משהו על ההתנהגות שלנו.
לדוגמא: אם ילדיי מתנהגים בחוסר נימוס ואני ממש לא אוהב לראות את זה,
חשוב שאזכור שזה שיקוף לדברים שאני מאפשר או מעודד.
ייתכן שאני מתנהג בחוסר נימוס ובכך נותן להם דוגמא אישית ומעודד אותם להתנהג כמוני.
יכול להיות שבפעמים הראשונות שראיתי אותם מתנהגים בחוסר נימוס לא אמרתי דבר,
ובכך נתתי להם תחושה שזה לגיטימי או לא נורא, ואיפשרתי להם להמשיך.

"עיקרון המראה" רלוונטי גם להתנהגויות רצויות וגם להתנהגויות לא רצויות.
אם ילדיי מתנהגים בנימוס, גם אז זהו שיקוף לדברים שאני מעודד או מאפשר.

הנקודה המרכזית ב"עיקרון המראה" היא שאנחנו תורמים למה שמתרחש בסביבתנו.
המציאות היא שיקוף לדברים שאנו מאפשרים ומעודדים במילים ובמעשים.
חשוב שנכיר בכך וניקח על זה אחריות.

**
חיים כהן פירסם השבוע פוסט בפייסבוק שזכה לאלפי הערות ושיתופים.
לצד שיתוף אישי וסיפור עליו ועל אימו, הוא ביקר את התנהלותו של חבר הכנסת אלמוג כהן.

לפוסטים בפייסבוק יש את האנרגיה שלהם, במיוחד בתקופה הזו שהכול טעון ונפיץ.

אני רואה בפרסום הפוסט מעשה אמיץ מאוד.

חיים כהן הוא דוגמא למישהו שנמצא בקונצנזוס ושיש לו מה להפסיד.
ייתכן שהוא ישלם מחיר על הפוסט הזה.
בחיבור ל"עיקרון המראה", חיים כהן שם גבול להתנהלות לא מכבדת,
קרא להימנע מהסתה מפלגת והביע בצורה ברורה את הציפייה שלו מנבחרי ציבור.

מעבר להתייחסות לאירוע הספציפי,
עצם העלאת הפוסט מהווה דוגמא אישית שיכולה לעודד משפיענים נוספים לנקוט ברוח דומה,
ובכך להפחית את שיח השנאה, ההסתה והפירוד, ולהעצים את שיח החיבור, הסובלנות והכבוד.

תודה לך חיים על אומץ הלב, הדוגמא האישית, השפיות והתקווה שכל כך נדרשים בימים אלו. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב. רוצים לתרום לשיח בונה אמון של חיבור וקירבה? הרשמו לסמינר "הרבעון הרביעי".

לפחות שני סוגים של אומץ

"לפחות שני סוגים של אומץ נדרשים בהזדקנות ובמחלה.

הסוג הראשון הוא להתייצב בפני עצם היותך בן תמותה – 
האומץ לגלות את האמת ולדעת ממה לפחד ולמה לקוות.
האומץ הזה קשה לכשעצמו.

אבל קשה עוד יותר הוא הסוג השני של אומץ – 
האומץ לפעול על פי האמת שאנו מגלים.

הבעיה היא שהמהלך החכם הוא פעמים רבות לא ברור.
זמן רב חשבתי שהסיבה לכך היא פשוט אי-הוודאות.
כשקשה לדעת מה יקרה, קשה לדעת מה לעשות.
אבל האתגר, נוכחתי לדעת, הוא בסיסי יותר מזה.
אדם צריך לחשוב מה חשוב יותר, פחדיו או תקוותיו."

~ מתוך "להיות בן תמותה" מאת אטול גוואנדה

**
שני הסוגים של האומץ נדרשים לא רק בהזדקנות ובמחלה.

פגשתי השבוע כמה וכמה אנשים שמתמודדים עם דברים.
אתגרים משפחתיים, עסקיים, בריאותיים, …
עניינים מורכבים.

הם עושים את זה במקביל ל"חיים הרגילים".
במקביל לתפקידים שהם ממלאים, לעבודות שהם עושים.
לא תמיד אפשר לראות את זה עליהם.

Be Kind, for everyone you meet is fighting a hard battle

**
זה לא רק האומץ לגלות את האמת ולפעול על פי מה שאתה מגלה.

זה גם אומץ להחזיק מעמד.
אומץ לקבל החלטה.
אומץ לחכות עם החלטה.
אומץ לפעול בהתאם להחלטה.
אומץ לפתוח את הלב. 
אומץ לומר משהו חשוב.
אומץ לתת לזה צ'אנס, גם כשלא בטוח שזה יצליח.
אומץ להמשיך, להילחם, להישאר.
אומץ להפסיק, לעצור, לעבור.

**
את "חיים של אנשים" כתבתי לפני מספר שנים.
נתקלתי בזה שוב השבוע במהלך קיבוץ פוסטים נבחרים לספר שאני עובד עליו.

חיים של אנשים

"אנחנו חיים עם אנשים.
אנחנו הורים של אנשים, ילדים של אנשים, אחים ואחיות של אנשים.
אנחנו בני ובנות זוג של אנשים.
אנחנו עובדים עם אנשים.
אנשים שיש להם הורים, בני ובנות זוג, ילדים, אחיות ואחים.
אנחנו נוגעים באנשים. בחיים של אנשים. כל יום.
אנחנו משפיעים על אנשים. ישירות ובעקיפין. כל הזמן.
אנשים שכועסים ופוחדים.
אנשים ששמחים ועצובים.
אנשים שאוהבים ושונאים.
אנשים בעלי ביטחון עצמי גבוה או נמוך.
אנשים בעלי דימוי עצמי כזה או אחר.
אנשים שמתמודדים עם אתגרים.
אנשים שחווים קשיים.
אנשים שעוברים שינויים.
אנשים שחוגגים ניצחונות ומשיגים הישגים.
אנשים שמתאבלים וכואבים.
אנשים שפוגעים ונפגעים.
אנשים שגאים בעצמם. אנשים שלא.
אנשים שעושים טעויות. שלפעמים מבקשים סליחה.
אנשים שיש להם אגו. לכולם יש.
אנשים שמאמינים. וכאלה שכבר לא.
אנשים מיואשים. וכאלה שיש להם תקווה.
אנשים שצמאים להערכה, הכרה, כבוד, אהבה ומגע.
אנשים שרוצים שיראו אותם, ישמעו אותם ויבינו אותם.
אנשים שיש להם קול. קול שלפעמים נשמע ולפעמים לא.
אנשים שחווים בלבול. או בהירות.
אנשים שרוצים יותר או פחות.
אנשים שרואים חצי כוס מלאה או חצי כוס ריקה.
אנשים שעדיין מנסים וכאלו שכבר לא.
אנשים עם ירושות. ירושות מודעות וירושות לא מודעות.
אנשים עם אמונות. עם מגבלות. עם יכולות. עם זיכרונות. עם הרגלים.
אנחנו עובדים עם אנשים.
אנחנו חיים עם אנשים.
אנחנו אנשים.
אנשים חיים.
אנשים שחיים חיים מלאים."


**
אני סוגר שבוע מלא ואינטנסיבי עם תחושת ריספקט עמוקה.
ריספקט לאנשים שאני פוגש, למורכבות ולאתגרים שאנשים מתמודדים עמם.
אני לא בטוח איך בדיוק לתרגם את "ריספקט" לעברית.

עבורי זה משהו המשלב כבוד, הערכה, חמלה והכרת תודה.
למה שאנשים עוברים וחווים…
במסע המשותף הזה של כולנו כאן…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

מה זו מנהיגות

מה זו מנהיגות

"כשהייתי סטודנט צעיר, היתה לי מחברת שאספתי בה לפחות ארבעים או חמישים הגדרות של מנהיגות.
מאז הפילוסופים היוונים הקדומים – אני כבר לא זוכר מה בדיוק היה לי במחברת, איבדתי אותה – דרך מקיאוולי וביסמרק וצ'רצ'יל.
אתם יודעים מי נתן את ההגדרה הנפלאה ביותר למנהיגות בכל הזמנים?
נתן אותה איכר פשוט, פרובינציאלי, מחור נידח באמריקה התיכונה, מהעיר אינדפנדנס, מיזורי.
שמו היה הארי טרומן.
אחרי שהוא גמר את כל ענייניו בבית הלבן וחזר לעיירה שלו אינדפנדנס, מיזורי, 
והיה יום בשבוע מורה למוזיקה בתיכון, אחרי הנשיאות, 
ולא ממש כתב זיכרונות כי הוא לא היה איש של עט,
בא אל טרומן עיתונאי וישב איתו 300 שעות והקליט אותו, ופרסם את זה בלשון העסיסית והמחוספסת של בן האיכרים הזה.
ובין היתר שאל אותו, ואני מצטט מן הזיכרון, 'אדוני הנשיא, איזו הרגשה זו לשבת במשרד הסגלגל ולהיות הגבר הכי חזק בעולם?'

טרומן שם את שתי הלחיים שלו בין הידיים, התחיל לעשות בראש כמו אישה זקנה ואמר בערך כך:

Oh my, oh my, if a man happens to sit in the oval office thinking that he is the mightiest guy in the world, this guy is in big big trouble, and so is the country, and so is the world.

וכאן זה בא.
לחקוק את זה באותיות של אש שחורה על אש לבנה.

טרומן המשיך ואמר בערך כך:
זכות היתר היחידה שלך כשאתה יושב במשרד הסגלגל,
היא שאתה בעמדה מצוינת לשכנע אנשים לעשות דברים שעמוק בליבם הם יודעים שהם צריכים לעשות אותם, אבל לא בא להם.
אני אומר לכם, זה גובל בגאונות.
להכריח אנשים לעשות דברים זה לא מנהיגות.
לשחד אותם זה לא מנהיגות.
להחניף להם זה לא מנהיגות.
מנהיגות זה להגיד לבני אדם דבר שעמוק בליבם הם יודעים שצריך לעשות, אבל לא רוצים."

~ הציטוט מתוך הרצאתו האחרונה של עמוס עוז, כ' סיוון תשע"ח, 3/6/2018.

**
הסיפור הזה שעמוס עוז מצטט נוגע בי.
פחות בגלל הגדרת המנהיגות המסוימת (איני בטוח שזו ההגדרה הכי מדויקת עבורי), ויותר בגלל רוח הענווה שבו.
יראת הכבוד כלפי כובד האחריות שבהובלת תהליכים אנושיים, מורכבים וקשים. 
וגם בזכות הפרספקטיבה שהוא מחדד המבוטאת על ידי אדם אחרי תפקידו כנשיא ארה"ב, 
ומצוטטת על ידי סופר, מספר חודשים לפני מותו.

תזכורת:
"מנהל", "מנהיג", "מוביל" ו-"יזם" הם תארים. סטטוסים.

מנהל, מנהיג, מוביל ויזם (ללא מרכאות) הם פעלים. 
עם או בלי תואר.
פעלים שעושים וחיים אותם,
ולא זוכים בהם או מקבלים אותם.

**
צילו של מנהיג

חלק גדול מהאנשים שאני זוכה לעבוד איתם הם מנהלים, מנהיגים ומובילים במסגרות שונות.

משהו שלמדתי בחודשים האחרונים:
(ליתר דיוק, כנראה שלמדתי/ידעתי כבר מזמן, אבל שקיבלתי ניסוח עבורו בחודשים האחרונים.)

כמנהיגים (בסביבות עסקיות, ארגוניות, משפחתיות וכו'…), 
מה שאנו רואים בסביבתנו (העסקית, ארגונית, משפחתית וכו'),
הוא שיקוף של הדבר שאנו מאפשרים ומעודדים.
ובאנגלית: permit & promote.

זהו הצל שלנו.
הוא מחובר אלינו ומושפע מההתנהלות שלנו.

מאפשרים:
הדברים שאנו מוכנים לעבור עליהם בשתיקה.
הפעולות שאנו רואים ובוחרים לא להתייחס אליהן.
הגבולות שאיננו מציבים.

מעודדים:
הנושאים שאנו מתייחסים אליהם ומחזקים אותם.
הפעולות וצורות ההתנהגות שאנו מתגמלים בצורה כזו או אחרת.

מספר דוגמאות:
כשאנשים בצוות שלך מדברים זה על זה מאחורי הגב,
או מטיחים האשמות הדדיות במקום לקחת אחריות, 
או חוששים לדבר בכנות ובישירות, 
או לא מקיימים הבטחות, 
או מגיעים באיחור לפגישות,
כנראה שיש לך חלק בכך.

יכול להיות שאתה מאפשר לזה לקרות,
ואולי אפילו מעודד את זה בדרך שבה אתה פועל.

התמונה שאנו מקבלים מהמסגרות שאנו מובילים, 
נותנת לנו משוב חשוב על איכות ההובלה שלנו.
זה הולך לשני הכיוונים:
בין אם אנו אוהבים את מה שאנו רואים, ובין אם לא, יש לנו חלק בכך.
זה הצל שלנו.
נגזרת של מה שאנו מאפשרים ומעודדים.

בדיקה חשובה:
מה אני רואה סביבי ומה אני יכול ללמוד מזה עלי ועל הדברים שאני מאפשר ומעודד?

**
בשיחת הליווי השבועית שלנו,
שיתפתי את נ. בפוסט שכתבתי לפני מספר שנים על העבודה שלי.

"אתה מבין כמה אתה אמיץ?" היא כתבה לי.

היה לי מעניין לחזור לפוסט הזה שוב השבוע.
התחושה הכי חזקה שעלתה בי, היתה פחות אומץ ויותר הכרת תודה.

הכרת תודה על הזכות לעשות את מה שאני עושה וגם להתפרנס מזה.
הכרת תודה על הזכות לעבוד עם ולצד מאות אנשים שאני גאה להיקרא "עמית", או "מנהל", או "עובד", או "יועץ", או "מנחה" שלהם.

הכרת תודה על הזכות לגעת בחיים של אנשים.
ולהינגע על ידם.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

** להזמנת הרצאה או סדנה בנושאי ניהול, מנהיגות ותקשורת מקרבת ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר. **

** "52 הכלים לתקשורת מקרבת ויחסים" – הרשמה וקבלה מיידית בקישור הבא **

מטרות נחושות ותחומי מיקוד

"ייתכן שתרצה לנוחותך להבחין בין החלטות נחושות – דברים שגמרת אומר לעשותם, ויהי מה – לבין תחומי התרכזות, תחומי העניין שבהם אתה ממקד את מאמציך.

כשאתה מגיע לכלל החלטה נחושה, אתה מניח את היושר האישי שלך על כפות המאזניים. זוהי השעה שבה חיוני ביותר ללכת בעקבות החלטתך, למלא את מחויבותך, להוציא אל הפועל את הדברים שאמרת שתעשה.

כשאתה מחליט על נושא התרכזותך, אתה מזהה תחום שבו אתה מעוניין למקד את זמנך ואת האנרגיה שלך. אתה מחפש הזדמנות לעשות זאת.
אתה הולך עקב בצד אגודל לקראת הנושא. אבל אינך מסכן את היושר האישי שלך.
אם אינך מממש את כוונתך, אתה מאבד את יתרון הזמן והאנרגיה שהשקעת, אבל לא משכת משיכת יתר מחשבון היושר האישי שלך.

הצבת מטרה כלשהי והתגייסות להגשמתה היא מעשה אמיץ.
כאשר אנו פועלים באומץ למימוש מטרות הקשורים לערכים ולמצפון, אנו נוטים להשיג תוצאות חיוביות.
במרוצת הזמן אנו יוצרים תנועה ספירלית עולה של בטחון ואומץ לב.
מחויבותנו נעשית חזקה ממצבי הרוח שלנו.
בסופו של דבר היושר האישי שלנו חדל להיות נושא לדיון.
אנו בונים את האומץ להציב לעצמנו מטרות שיש בהן יותר ויותר אתגרים,
מטרות שיש בהן אפילו מן הגבורה.
זהו תהליך הצמיחה, שבו אנו נעשים כל מה שאנו יכולים להיעשות."

~ סטיבן קובי / "העיקר להתחיל בעיקר"

**
ההרשמה לתכנית "שבעת ההרגלים" המבוססת על ספרו של סטיבן קובי בעיצומה.
מספר המקומות מוגבל ל-15 משתתפים לכל היותר.
פרטים מלאים וקישור לשאלון כוונות כאן.
הגשת מועמדות עד ה-13/10 או עד שהקבוצה תתמלא (המוקדם מביניהם).

חיים מלאים. היום.

יותר קל ללמוד על זה מאשר לעשות את זה…

יותר קל ללמוד על זה מאשר לעשות את זה.
יותר קל לדבר על זה מאשר לעשות את זה.
יותר קל ללמד את זה מאשר לעשות את זה.

משוב.
עם אנשים שאכפת לך מהם.

אמיץ.
חשוף.
אותנטי.
חודר.
אמפטי.

כזה שהלב מפרפר קצת לפני שאתה נותן או מבקש אותו.
כזה שגורם לך להחסיר פעימה לפני שאתה משתף בו.
כזה שמקפיץ את האגו למגננות או למתקפות.
כזה שהגוף מתכווץ כשאתה מקבל אותו.

מערכת יחסים נבנית או נהרסת ברגעים כאלו.

כל מפגש הוא הזדמנות.
כל מפגש הוא בחירה.
להתקרב או להתרחק.
להתחבר או להתנתק.

חיים מלאים. היום.

משפטים על אומץ

"אומץ הוא היכולת לעשות דברים שלהרגשתכם הם קשים, מפחידים או מלאי חוסר ודאות.
הוא אינו נחלתו של קומץ נבחר בלבד.
אומץ הוא זכות מלידה. הוא מצוי בכולנו. והוא מחכה שתגלו אותו.
רגע אחד של אומץ יכול לשנות לכם את היום. 
יום אחד יכול לשנות לכם את החיים.
וחיים של אדם אחד יכולים לשנות את העולם."

**
"אם אתם מחפשים אדם אחד שישנה לכם את החיים הביטו בראי."

**
"זה תמיד הזמן הנכון לעשות את הדבר הנכון" / ~ ד"ר מרטין לותר קינג הבן

**
הייתי צריך
הייתי יכול
הייתי עושה
עשיתי.

**
אני עייפה.
קר מדי.
חם מדי.
יורד גשם.
מאוחר מדי.
יאללה, זזתי.

**
"או שאתם מנהלים את היום או שהיום מנהל אתכם."

**
"תתחילו לפני שאתם מוכנים.
אל תתכוננו, פשוט תתחילו."

**
"כדי להתחיל, תתחילו" / ~ ויליאם וורסוורת

**
"אתם תמצאו
או דרך,
או תירוץ."

**
"מותר לפחד.
כשאנחנו מפחדים, זה אומר שאנחנו עומדים לעשות משהו ממש-ממש אמיץ."

**
"אתה אמיץ יותר מכפי שאתה מאמין,
חזק יותר מכפי שאתה נראה,
וחכם יותר מכפי שאתה חושב."

~ א"א מילן

**
"תמיד יהיה 
מישהו
שלא יבין
את ערככם.

תוודאו
שהמישהו הזה
לא יהיה
אתם."

**
"האוצר שאתם מחפשים נמצא במערה
שאליה אתם מפחדים להיכנס."
~ ג'וזף קמפבל

**
"דברו מהלב,
גם אם
רועד לכם
הקול."

כל הציטוטים הועתקו מספרה של מל רובינס "חוק 5 השניות",
ונכתבו על ידה או על ידי האנשים המצוטטים.

**
מה המשפטים הללו מעוררים בכם…?

השראה? 
התרגשות?
מוטיבציה?
התנגדות?
דחייה?

איזה משפט נוגע בכם במיוחד..?
איזה משפט מעצבן אתכם במיוחד..?

**
בי המשפטים הללו מעוררים גם וגם.
חלק בי חווה התרגשות ומוטיבציה כשהוא קורא אותם,
חלק אחר התנגדות ודחייה.

**
הנה מה שאומר החלק בי שמרגיש התנגדות ודחייה:

קיטש אמריקאי.
פשטנות יתר. 
החיים הרבה יותר מורכבים מזה.
מסוג הקשקושים שמצטלמים יפה ומקבלים הרבה לייקים, אבל לא שווים יותר מדי.

**
השבוע העברתי קורס נוסף בן יומיים.
אחד המודולים ביום הראשון הוא "נתינת וקבלת משוב".
בסיום היום הראשון, היה משהו שרציתי לומר לאחד המשתתפים.
משהו שקשור להתנהלות שלו בקורס.

רציתי ולא רציתי.
רציתי וחששתי.
רציתי, כי האמנתי שזה משהו בעל ערך עבור אותו משתתף ועבור הקורס. גם סמכתי על יכולתו של אותו אדם להקשיב למה שיש לי לומר.
לא רציתי, כי זה לא הכי נעים ליזום שיחה כזו, מה שיש לי לומר לא קריטי, וגם… חששתי שהאדם ייפגע.

בסוף היום הראשון לא אמרתי דבר.
המשכתי לחשוב על זה.
בבוקר היום השני, במהלך הנסיעה לקורס, עדיין חשבתי על זה.
בשנייה אחת של החלטה, התקשרתי.
שיחה ממתינה… 
ניתקתי.

שתי דקות לאחר מכן הוא חזר אלי.
– אני: "יש לי משהו שאני רוצה לומר לך בהמשך לאתמול.
מעניין אותך לשמוע…? אתה פנוי לזה עכשיו…?"
– הוא: "בטח. קדימה…"

בחמש דקות שיתפתי אותו במה שרציתי לומר.
כפי שניחשתי הוא היה קשוב, קיבל את המשוב והעריך את הפתיחות.

– "רוני, אתה מוכן להקשיב למשהו שאני רוצה לשתף בעקבות אתמול…?"
– "בטח…קדימה…"

במספר דקות הוא שיתף אותי בחוויה ובמחשבות שלו מאתמול. לא הייתי מודע לזה.
בזכות השיתוף שלו, הבנתי משהו חשוב ומהותי. 
לא רק עליו, אלא גם על הקורס ועל עצמי.
היום השני של הקורס נראה והרגיש אחרת, בין היתר בזכות השיחה הקצרה שלנו…

**
ההבדל בין להתקשר או לא להתקשר הוא רק שניה אחת.
לפעמים נדרש אומץ להרים טלפון, לתת משוב, לשתף בחוויה.
גם עבור אנשים שעובדים ביחד ומעריכים זה את זה.
גם כשלא מדובר בעניינים של חיים מוות.

יכול להיות שמשפטי ההשראה והשיטות של מל רובינס לא מתאימים לכל המצבים.
הם בטוח מתאימים לחלק מהם.

אומץ = החלטה + פעולה.

**
לקינוח, ציטוט נוסף אחרון מ"חוק ה-5 שניות" של מל רובינס שאהבתי במיוחד:

"החיים מדהימים.
ואז הם נוראיים ממש.
ואז הם שוב מדהימים.
ובין המדהים לנורא
הם רגילים ויומיומיים ושגרתיים.
שאפו עמוק את המדהים,
החזיקו מעמד עד שייגמר הנורא,
והרפו ונשפו ברגיל. 
ככה החיים.
חיים שוברי לב ומרפאי נפש, מדהימים ונוראיים ורגילים.
וזה כל כך יפה, שהנשימה נעתקת."

~ ל"ר נוסט

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לבחור בתפקיד

כשאתה בוחר להיות רופא,
אתה מכיר בכך שמעשיך יכולים להציל חיים או ליטול חיים.

כשאת בוחרת לנהל,
את מכירה בכך שפעולותייך יכולות לתרום לאנשים ולפתח אותם או לפגוע בהם.

כשאתה בוחר לפקד,
אתה מכיר בכך שהחלטותיך יכולות להגן על חיילים ואזרחים או להרוג אותם.

כשאת בוחרת להוביל,
את מכירה בכך שההשפעה שלך יכולה להיות מזיקה או מיטיבה.

**
כשאנחנו בוחרים לקחת על עצמנו תפקידים מסוימים,
אנחנו בוחרים לקחת על עצמנו אחריות של גם וגם.

כשאנחנו על המגרש, חשוב שנזכור את זה…
ביראת כבוד, באומץ ובחמלה.

חיים מלאים. היום.

האומץ להיות טוב

"הרבה קשור באומץ להיות טוב.

הרבה נובע מנקודה זו שפעמים רבות מבלבלת מאוד ונוטים להבין אותה באופן הפוך.
שהרי מקובל לזהות את הבגרות עם אותה קדורנות רציונלית המסוגלת להיות 'מציאותית',
משמע לראות את הרוע ולהיערך אליו.
בעוד שבאמת, כל זה הוא ביטוי לעמדה ילדית המפחדת מן ההשתנות ומסרבת לנוכחות.
כל זה הוא דווקא אי-הכרה של הממשות ופעולת הסוואה של מי שחדל להרגיש את הממשות זורמת בדמו.
והאומץ להיות טוב – האומץ לראות טוב ולראות עצמו כטוב – הוא גם האומץ להיות בוגר.

'הכול לטובה', אם כן, אינו סיפור חדש, אמונה דעתנית שהאדם משתמש בה כדי שתסוכך עליו מפני הרעה.
אין זו אמירה פולחנית המבקשת להרגיע ולנחם אותו, מעין המאגיה המערסלת, המרדימה את הבהלה ומרחיקה את העין הרעה.
לא, זו הכרעה מוסרית של בגרות.
הכרעה של אומץ להתייצב באופן אישי ולהתחייב לממשות, להסכים להתענג, ולפגוש ולהשתנות עם מה שהוא אחר."

~ דן לסרי, "אל הממשות", עמוד 82

חיים מלאים. היום.

פשוט

"יש לי בעיה.
אני לא יכול/ה לבד.
אני צריך/ה עזרה.
את/ה יכול/ה לעזור לי?"

**
14 מילים:
– הכרה במצב.
– הכרה במוגבלות.
– מוכנות לקבל.
– אומץ לבקש.

**
כל-כך פשוט.
כל-כך לא מובן מאליו.

חיים מלאים. היום.

100% פספוס

פעמים רבות איננו מבקשים,
(גם כשאנו יודעים בדיוק מה אנו רוצים),
כי אנו חוששים לקבל את ה"לא",
יותר משאנו רוצים לקבל את ה"כן".

**
אנו מחטיאים 100% מהזריקות שאיננו זורקים.
אנו מפספסים 100% מהבקשות שאיננו מבקשים.

חיים מלאים. היום.