השבוע בחרתי לפתוח שתי סדנאות מנהלים שהנחיתי עם שרטוט של קו אופקי שחור על הלוח.
חילקתי את הקו לשלושה מקטעים ואמרתי למשתתפים שבעוד רגע ארצה לשמוע מה המספר שהם נותנים לכל מקטע.
התרגילון הקצר הזה, כשאין להם מושג עדיין מה מייצגים המקטעים עורר את סקרנותם.
לעת עתה זכיתי בקשב ובתשומת הלב שלהם.
התחלתי להסביר:
ניתן לחלק את מכלול האינטראקציות שלנו, עם מכלול האנשים ובמכלול המצבים לשלוש קבוצות עיקריות.
החלוקה הזו פשטנית מאוד, ויש לקחת אותה בערבון מוגבל, אך היא יוצרת עבורנו בהירות שיכולה לסייע לנו.
למקטע הימני ביותר אני קורא "מקרים אבודים".
הוא מתאים לאנשים ולמצבים שבהם לא משנה מה נעשה וכמה זמן-מאמץ-אנרגיה נשקיע,
זה לא ישנה את המצב, או את התפיסה-עמדות-פעולות של מי שמולנו.
למקטע השמאלי אני קורא "טוב מאוד או מצוין".
הוא מייצג את אותם אנשים ומצבים שבהם אנו ממש שבעי רצון מהאינטראקציות שלנו,
מרמת האמון, החיבור, שיתוף הפעולה, מערכת היחסים והתוצאות שאנו מגיעים אליהם.
לא נדרש לשפר כאן שום דבר, לקבל עזרה או הכוונה, כיון שאנחנו כבר חווים הצלחה, הנאה ומשמעות.
למקטע האמצעי אני קורא "אפשר לשפר".
הוא מתייחס לאותם אנשים ומצבים שהם לא בקצוות,
כלומר, שאנחנו מאמינים שבעזרת השקעה דברים יכולים להשתפר, שמה שנעשה יכול לשנות.
המשרעת של המקטע הזה יכולה להיות רחבה –
ממצבים ואינטראקציות שבהם אנו חווים קושי רב, אתגר מורכב, תסכול, פחד, כעס וסבל,
ועד מצבים ואינטראקציות שבהם אנו חווים הרבה שמחה, סיפוק, הנאה, הכרת תודה ומשמעות.
המאפיין העיקרי של המקטע הזה הוא האמונה שלנו שהמצבים והאינטראקציות הם ברי שיפור.
ועכשיו, ביקשתי מהמשתתפים, לאחר שאתם מבינים את המקטעים,
קחו דקה למחשבה ושתפו אותי בחלוקה שלכם –
מתוך סך האינטראקציות בחייכם, כמה אחוזים הם "מקרה אבוד", כמה "טוב מאוד / מצוין" וכמה "ברי שיפור"?
מעניין אותי במיוחד לקבל את המספר שלכם עבור המקטע האמצעי – אותם מצבים שבעיניכם ניתן לשפר.
(אחד המשתתפים לדוגמא, עוד לפני שסיימתי להסביר, "זרק" את המספרים שלו 10-80-10).
בשלב הזה אני נותן להם כמה שניות למחשבה ומתחיל לאסוף את התשובות.
חשבתם על זה פעם? מה המספרים שלכם..?
והנה מגיע הקטע המעניין והחשוב:
בכל הפעמים והקבוצות שעשיתי את התרגיל הזה,
כל המשתתפים בחדר נותנים למקטע האמצעי לפחות 50%,
כלומר, הם מאמינים שלפחות חצי מהמצבים והאינטראקציות בחייהם הם ברי שיפור.
חלק גדול מאוד מהמשתתפים נותן למקטע הזה 90%-100%.
לאחר שאני מקבל מהם את המספרים ומציין את הטווחים של המקטע האמצעי על הלוח,
(בסדנה שהנחיתי השבוע למשל כתבתי 50% – 95%),
אני ממשיך לבקשה ולתיאום ציפיות עם המשתתפים בצורה הבאה:
בשעות הקרובות שנבלה פה ביחד אני מבקש מכם להניח למקרים "האבודים" ולמקרים "המצוינים".
מקומם לא בסדנה הזו.
"האבודים" – כי (לתפיסתכם, לא בטוח שלתפיסתי) אין שום דבר שיכול לסייע בהם.
ו"המצוינים" – כי הם במקום מספיק טוב מבחינתכם ואתם לא צריכים עזרה או הכוונה עבורם.
בשעות הקרובות אני מבקש שכל אחד מכם יתמקד אך ורק באותם מצבים ואינטראקציות שהם ברי שינוי.
שאתם רוצים לשפר אותם או להשתפר בהם, שאתם מאמינים שמה שתעשו יכול לשנות,
ושאתם פתוחים ללמוד, לנסות ולתרגל תפיסות, כלים או שיטות שטרם ניסיתם או פגשתם.
תארו לעצמכם איך תרגישו ואיך ייראו חייכם,
אם תצליחו בזכות משהו שתקחו מכאן לשפר אפילו במעט,
את אותם מצבים ברי-שינוי שמהווים לפחות חצי מסך אינטראקציות החיים שלכם?
מוכנים לתת לזה צ'אנס? אפשר להתחיל את הסדנה?
**
אני אוהב את הפתיחה הזו ומאמין שהיא מדגישה בצורה פשוטה, ברורה ומהירה מספר נקודות חשובות:
• ענווה וצניעות – הכרה במורכבות החיים ובמצבים שמעבר ליכולותינו או ליכולות הסדנה להשפיע עליהם.
• אחריות אישית – המשתתפים בוחרים לעבוד על עצמם באותם מצבים שלתפיסתם הם ברי-שינוי.
מיקוד השליטה הוא פנימי, במעגלי השליטה וההשפעה שלנו.
אנחנו מתמקדים בעצמנו ובמה שאנחנו יכולים לשנות ולא בשינוי של אנשים אחרים.
• תפיסה אישית – כל משתתף מגדיר לעצמו את המספרים שלו מתוך התפיסה והחוויה שלו.
השאלה האם באמת יש "מקרים אבודים" או לא, היא מעניינת אך לא רלוונטית לסדנה,
כי ממילא אנו מתמקדים במקטע האמצעי.
• מיקוד – במהלך בסדנה אנחנו לא "מבזבזים" זמן ואנרגיה על הקצוות,
אלא מתמקדים באותם מצבים שבעיני המשתתפים הם ברי-שינוי.
מתחילים מזה, למצבים "מתקדמים" נגיע (אולי) בהמשך או בסדנה אחרת.
• ריכוך התנגדות – תפקידי אינו לשכנע, להטיף או למכור משהו (רעיון, גישה, כלי) שאני מאמין בו,
אלא להזמין משתתפים להצטרף אלי, להתנסות ולחוות בעצמם.
המהלך הזה מייצר פתיחות וסקרנות ומאפשר פתיחה נוחה יחסית לסדנה.
**
מחשבה אישית:
לתפיסתי יש מעט מאוד "מקרים אבודים" (אם בכלל).
ועם זאת אני מאמין שבחלק מהמצבים נדרשת אנרגיה עצומה והמון משאבים בכדי ליצור שינוי,
כשלא תמיד יש לנו את הזמן, הרצון, הקשב או המשאבים לכך,
במיוחד בסביבה מורכבת שבה יש עוד הרבה אינטראקציות, מערכות יחסים ומצבים שמבקשים את הקשב שלנו.
ההבנה שמרבית המצבים והאינטראקציות הם ברי-שינוי,
שיש לי אחריות ושמה שאני עושה משפיע,
שאני יכול לבחור במה ובמי להתמקד,
ושיש גבול למשאבים שלי ולמה שאני יכול לעשות ולשנות,
מעודדים ומחזקים אותי,
מגבירים את המוטיבציה שלי לבחור במודעות, לקחת אחריות ולהתקדם.
מה דעתכם? מה הפוסט הזה מעורר בכם?
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר