חודש: פברואר 2024

מישהי שאני מאוד אוהב העלתה לאינסטגרם את הפוסט הבא:

"אחד הדברים שאני הכי אוהבת ביוגה הוא שאני לא צריכה שום דבר חוץ מאת הגוף שלי כדי לתרגל.
תרגול שלי. עם עצמי.
רק אני והגוף שלי.
אפשר לעשות את זה בכל מקום, בכל זמן.
אין צורך באביזרים, במשקולות, במכשירים.
אין צורך בחדר או חלל ספציפי.
אני יכולה לקום בבוקר, וסתם ככה לפרוש את המזרון ליד המיטה.
להתחיל לתרגל.

**
לאחרונה יוצא לי לחשוב על זה הרבה.
איזה מדהים שבתרגול שלי עם עצמי,
בתוך מזרן קטנטן, אני יכולה להגיע לתרגולים כאלה מטורפים.
להפעיל את השרירים – גם כאלה שלא ידעתי שקיימים,
להתאמץ, להתרכז, להזיע כמו שלא הזעתי בחיים.
להתחבר לנשימה שלי, להתרכז בה. לשים לב.
להצליח להתנתק לכמה רגעים מכל מה שקורה בחוץ.
להגיע לרבדים כל כך עמוקים.
לתנוחות משוגעות שעד לא מזמן היו נראות לי בלתי אפשריות.
כמה פוטנציאל יש לגוף שלי.
מה הוא מסוגל לעשות.
מה הוא יכול לאפשר לי.

**
תרגול שלי עם עצמי. בלי הסחות דעת מסביב.
תרגול שמחייב אותי להתרכז בעצמי.
מעבר לתרגול הפיזי, להתרכז גם בתחושות שעולות תוך כדי התרגול.
ברגשות שלי, במחשבות שלי.
בצורה בה אני מגיבה להצלחות/ אי הצלחות במהלך התרגול.
להתייחס לעצמי. לתת לעצמי תשומת לב מלאה.
כמה פעמים במהלך היום אנחנו מצליחים לעשות את זה?

**
לפעמים המפגש הזה שלי עם עצמי מאוד כיף.
אני מרוכזת, אני אוהבת את עצמי, אני אוהבת את הגוף שלי, אני מחוברת אליו.
הגוף משוחרר, הכל זורם.
לפעמים זה יכול להיות מאוד קשה.
אני קשה עם עצמי, ביקורתית, שיפוטית, סגורה, מכווצת, אני חסרת סבלנות.
לרוב זה שילוב של שני המצבים.
אני אוהבת שהתרגול מחייב אותי להשאר.
להסתכל פנימה. להבין איך אני מרגישה.
בלי לברוח לשום מקום, גם אם לפעמים אני מאוד רוצה.
תרגול שנותן לי הזדמנות לעצור הכל ולשים לב לעצמי."

**
כשקראתי את המילים הללו מאוד התחברתי והתרגשתי.
יש כאן עולם ומלואו עבורי.
ביוגה אני רק בתחילת דרכי, אבל התחושות והרגשות הללו הן לגמרי משהו שאני יכול לפגוש בפרקטיקות אחרות,
כמו למשל בכתיבה או בריצה שתמיד מחברות אותי לעצמי.
השילוב הזה של זמינות מיידית, של עומק אינסופי ושל תרגול מעמיק ומתמשך מדהימים ומרגשים אותי כל פעם מחדש.

**
נראה לי שהסיבה שאהבתי את הטקסט באינסטגרם,
קשורה לא רק למילים, אלא גם ובעיקר מי שכתבה אותן.
המילים הללו נכתבו ע"י שחר בתי הבכורה שחגגה השבוע 24.
יש בי המון שמחה על כך שהיא חווה כך את היוגה,
ושיש לה בחייה מקור זמין ומיידי לכל כך הרבה שמחה, תשוקה, התפתחות ומשמעות.
מרגש אותי מאוד לראות את הדרך וההתפתחות שהיא עושה, כאדם, כמתרגלת וכמורה ליוגה.
בדרך כלל אני רואה את ההיבט החיצוני של זה (תנוחות הגוף והתנועה),
ובזכות הפוסט הזה אני מקבל הצצה מדהימה לעולם הפנימי המדהים והיפהפה שלה,
ולתהליך המשמעותי שהיא עוברת וחווה שנים האחרונות.

**
ובפוסט הזה של שחר יש עוד משהו שהוא חזק מאוד עבורי:
לפני שהיא העלתה את הפוסט, היא שלחה לי את הטקסט כדי לשמוע מה דעתי.
מעבר לכל מה שכתבתי למעלה,
התרגשתי מאוד מהבחירה שלה להראות לי את המילים הללו ולהתייעץ איתי,
מהרצון שלה לשמוע מה דעתי, ולשתף אותי במשהו אישי שעוד לא פורסם.

אין משהו בחיי שחשוב לי יותר מהקשר עם שחר (וגם עם תמר, רועי ומאיה),
כך שהבדיקה הזו, וההסכמה שלה שהפוסט שלה יהיה הבסיס לפוסט השבועי שלי,
מעוררת בי המון המון שמחה, אהבה והכרת תודה.

**
אם הפוסט הזה מעורר בכם משהו שבא לכם לכתוב לי או לשתף אותי, הרגישו חופשיים לשלוח לי במייל חוזר.
ואם אתם מחפשים מורה מדהימה ליוגה שמלמדת בכפר סבא (ואולי בקרוב בב"ש) דברו איתי –
יש לי המלצה חמה מאוד על מישהי מיוחדת במינה…

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש למילים של טיך נהאת האן,
נזיר זן וייטנאמי, סופר ופעיל שלום שנפטר לפני מספר שנים.

וכך הוא כותב על המקום שבו הקרב מתחיל:

"כאשר מישהו אומר לך משהו לא נעים, ייתכן שתרצה להגיב מיד.
זה המקום שבו הקרב מתחיל.
הדרך המורגלת הזו של תגובתיות, יוצרת מסלול שחצוב היטב במוחך.
כאשר אתה פוסע בנתיב עצבי שוב ושוב, הוא הופך להרגל.
לעתים קרובות, נתיב זה מוביל לכעס, לפחד או לתשוקה.
אלפית שנייה מספיקה כדי להגיע לאותו היעד: כעס והרצון להעניש את מי שהעז לגרום לך לסבול.
התודעה והמוח ניתנים לעיצוב מעצם טבעם.
אתה יכול לשנות את תודעתך, את מוחך ואת הדרך שבה אתה חושב ומרגיש.
בעזרת תרגול, אתה יכול ליצור נתיבים עצביים חדשים המובילים להבנה, חמלה, אהבה וסליחה."

~ מתוך How to Fight (תרגום חופשי שלי, הטקסט המקורי באנגלית בתחתית הפוסט)

**
בכל פעם שאני פוגש את הטקסט הזה, משהו בי מתרגש.
אני אפילו לא בטוח למה.

יכול להיות שזו החדות הבהירה שמצליחה להצביע על נקודה קריטית שבה קורה משהו חשוב.
יכול להיות שזו היכולת להביע רעיון עמוק ושורשי בפחות ממאה מילים.
ואולי זו התקווה שבעזרת תרגול מתמשך נוכל להפחית סבל ולמנוע קרבות פנימיים ומלחמות חיצוניות.

עוד הרבה לפני שמתחילה המלחמה החיצונית (עם בני משפחה, קולגות בעבודה או כל אדם אחר),
מתחולל בתוכנו הקרב הפנימי.

הנה משהו כל-כך חשוב שאפשר לתרגל כל החיים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

Where the fight begins

"When someone says something unkind to you, you might want to retaliate right away.
That is where the fight begins.
This habitual way of reacting creates a well-worn pathway in your brain.
When you travel a neural pathway over and over again, it becomes a habit.
Very often that pathway leads to anger, fear, or craving.
One millisecond is enough for you to arrive at the same destination: anger and the desire to punish the person who dared to make you suffer.
The mind and the brain are plastic in nature.
You can change your mind, your brain, and the way you think and feel.
With practice, you can create new neural pathways that lead to understanding, compassion, love, and forgiveness."

~ quoted from "How To Fight" / Thich Nhat Hanh

בחודשים שלפני השביעי לאוקטובר נהגתי לפתוח כל בוקר בכתיבת המשפטים הבאים:

שלום.
אני שמח להיות כאן-עכשיו.
אני שמח להיות במקום-זמן-מצב הזה.
אני שמח להיות בחוויה-התנסות הזו.
אני שמח להיות באימון-תירגול הזה.

ארבעת המשפטים הללו סייעו לי לשמר ולפתח מחשבות, אמונות ורגשות שרציתי לטפח בחיי.

כל משפט מתחיל בצמד המילים "אני שמח" כיון שבשנים האחרונות שמחה היא איכות מרכזית שאני רוצה לגדל בחיי.

"להיות כאן-עכשיו" זו תזכורת לנוכחות ברגע הזה שאני משתדל להיות בה ולחזור אליה.

"להיות במקום-זמן-מצב הזה" מזכיר לי שהנוכחות שלי היא הקשרית ושאני בוחר את ההקשר ויכול לשחק אתו.

"להיות בחוויה-התנסות הזו" מרגיע אותי ועוזר לי להפחית שיפוטיות בנוגע למצבים מלחיצים או לא נעימים.
זו תזכורת לכך שחלק מרכזי במסע האנושי הוא חוויות והתנסויות.

"להיות באימון-תירגול" עוזר לי למסגר קשיים, כאבים ואתגרים ומזכיר לי שהתפתחות עוברת דרכם.

בדומה לתפילה, זו חוכמה קטנה לכתוב או לומר את המשפטים הללו,
וחוכמה הרבה יותר גדולה להתכוון אליהם, להרגיש אותם בלב ולחוש אותם בגוף.
במשך חודשים, יום אחר יום אחר יום, כמו מים שחוצבים בסלע,
כתבתי לעצמי בהתכווננות ממוקדת את המשפטים הללו,
בניסיון להשריש אותם ולחווט אותם בתוכי.

**
ואז הגיע השביעי לאוקטובר.
בצהרי אותו יום, כמה שעות לאחר אותו בוקר נורא,
כשהכול עדיין חי, והאירועים רק מתחילים להתבהר,
התיישבתי לכתוב לעצמי ופגשתי את הדף.

לפני שכתבתי את המילה הראשונה היססתי..
– האם אפשר לכתוב את המשפטים הללו גם ברגעים כאלו עם מאות פצועים, עשרות הרוגים וכנראה חטופים רבים?
(אלו היו השעות הראשונות ובשלב זה טרם התבררו המספרים האמיתיים).

– האם לגיטימי בכלל לכתוב "שמח" בשעות כאלו? או לדבר על "תירגול" ועל "חוויה"?
האם עצם הכתיבה לא פוגעת באחרים או מעידה על ניתוק וחוסר רגישות?

– וגם אם אפשר ולגיטימי, אני לא באמת שם כרגע בתחושות ובמחשבות, אז מה הטעם? מה הערך?

לקחתי נשימה עמוקה…
ואז, בלב רוטט וביד רועדת, בשעה 14:23 בדיוק התחלתי לכתוב לעצמי את המילים הבאות:

שלום.
אני שמח להיות כאן-עכשיו.
אני שמח להיות במקום-זמן-מצב הזה.
אני שמח להיות בחוויה-התנסות הזו.
אני שמח להיות באימון-תירגול הזה.

הפער בין המילים "אני שמח" לבין מה שהרגשתי באותו רגע לא יכל להיות גדול יותר.
היו שם כעס, ולחץ, ופחד וחוסר אונים ועוד שלל רגשות ומחשבות. שמחה לא היתה שם.
ועדיין, ולמרות זאת, כתבתי את המשפטים הללו.

**
מאז, ארבעה חודשים אחרי, אני ממשיך לפתוח כל בוקר עם אותם משפטים.
השבועות שחולפים והמשפטים שנכתבים מחדדים לי משהו שלא ראיתי לפני כן ויוצרים לי בהירות חשובה.
כיום, הפער בין המילים לכוונות, למחשבות ולרגשות עדיין קיים, אך הוא כבר הרבה פחות גדול משהיה.

איך בדיוק..?

"אני שמח להיות כאן-עכשיו".
האמנם? על מה בדיוק אני שמח??
בכל בוקר אני מחפש דברים שמעוררים בי שמחה והכרת תודה.
ובכל בוקר אני מצליח למצוא.
גם אם הם מהווים רק אחוז אחד וזעיר, וגם אם הם מרגישים לי שוליים ביחס לדברים אחרים,
אני עדיין מתמקד בהם ומצליח לראות ולחוות אותם בדקות הראשונות של הכתיבה.
במקומות שיש הרבה סבל יש גם הרבה חסד.
והחסד הזה מעורר הרבה שמחה והכרת תודה.

השמחה קיימת, והיא לא לבדה.
אני לא משכנע את עצמי שהכול לטובה.
אני לא מנסה לצבוע הכול בורוד, או לתת פרשנות אופטימית לכל מה שקורה.
לצד השמחה יש מקום לקושי, לעצב ולכאב.
כשאני כותב "אני שמח להיות בחוויה-התנסות הזו",
אני מנסה להזכיר לעצמי שוב ושוב,
שגם החוויות הפחות נעימות הן חלק מהמסע האנושי שכולנו חלק ממנו.
ושחלק חשוב מהמסע הוא לתת להן מקום ולהיות בנוכחות איתן.

המשפט "אני שמח להיות באימון-תרגול הזה" עוזר לי להיזכר,
שלמרות שאין לי שליטה על מה שקורה,
יש לי אפשרות לבחור איך להגיב למצבים ובמה אני רוצה להתמקד כשהם מתרחשים.
רק כשהים גבוה והגלים סוערים, אפשר לתרגל שחייה בים גבוה.
אז מה בדיוק אני רוצה לתרגל עכשיו? במה בדיוק אני רוצה להתאמן היום?
אפשר לדוגמא להתאמן בשמירה על לב פתוח,
בלהחזיק תקווה פעילה ולא להתייאש,
בלהיות בנוכחות עם אנשים שחווים קושי ולתמוך בהם,
או בלשים גבולות ברורים ולשמור על עצמנו.
חלק מהאימון שלי בימים הראשונים היה אימון בלהיות השקט והביטחון שאני רוצה לראות בעולם.
זה כלל ניסיונות להרגיע את עצמי ולנסוך שקט וביטחון בסובבים אותי.

**
בדיעבד נראה לי שלארבעת משפטי הבוקר הללו יש תפקיד כפול עבורי:
הם גם משמשים עוגנים יציבים ומוכרים עבורי בתקופה שבה כל-כך הרבה דברים מתפרקים ומשתנים,
והם גם עוזרים לי למקד את תשומת ליבי ואת האנרגייה שלי במקומות שחשובים לי.

שלום.
אני שמח להיות כאן-עכשיו.
אני שמח להיות במקום-זמן-מצב הזה.
אני שמח להיות בחוויה-התנסות הזו.
אני שמח להיות באימון-תירגול הזה.

מה העוגנים שלכם?
מה השגרות שמחזקות ומחזיקות אתכם בתקופה הזו?

תודה על שקראתם עד כאן, ועל ההקשבה שלכם.
אשמח לשמוע מה המילים הללו מעוררות בכם ואם יש משהו שתרצו לשתף אותי.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כך זה קורה:
אנו נמצאים באינטראקציה עם אדם כלשהו.
שומעים משפט מסוים שהוא אומר (לעתים זו מילה בודדת), או רואים משהו שהוא עושה (או לא עושה).

ואז… הדבר הזה (המילה, המשפט או המעשה) שהוא אמר או עשה,
מקפיץ אצלנו טריגר, שמייצר אצלנו רגש ומניע אותנו לפעולה.
תוך עשירית שניה, בעקבות אותו משפט או מעשה,
אנו יכולים למצוא עצמנו במקום שונה מאוד מזה שהיינו בו עד אותו רגע.
פעמים רבות, שונה מאוד מהמקום שאנו רוצים להיות בו.
השינוי יכול להיות מחשבתי, רגשי, פעולתי או כולם ביחד.

לעתים קרובות נזהה את השינוי רק בדיעבד,
אולי אחרי שעשינו או אמרנו משהו שאנו מצטערים עליו.
למעשה, אנו "נחטפים" על ידי המצב ומגיבים מהאוטומט שלנו ולא מבחירה מודעת.
פעמים רבות זיהוי החטיפה יהיה אחרי זמן רב. שעות, ימים ואף יותר.
ואז, ייתכן מאוד, שנסחוב את "המצב החדש" שלנו לאינטראקציה הבאה עם האדם הבא.

האתגר במצבים הללו הוא לזהות את הטריגר (ואת השינוי) בזמן אמת,
להשהות את השיפוט, 
לשים לב למה שקורה לנו,
ולבחור במודע את התגובה שלנו.

"לתפוס את הרגש" היא אחת הדרכים הכי יעילות שאני מכיר במצבים הללו.
הכוונה היא לתפוס את הנקודה שבה הרגש משתנה כי כנראה ששם נמצא הטריגר.
בכדי לעשות את זה יש לעבור כמה שלבים:
1. לשים לב שהרגש שלנו משתנה,
2. לשים לב איך אנחנו מרגישים,
3. לבדוק מה עורר את השינוי הזה,
4. להגיב מתוך בחירה.

כלל הברזל שמתקיים "רק" ב 100% מהמקרים הוא
שהתגובה הרגשית שלנו היא תמיד תוצר של הסיפור שלנו,
ואף פעם לא תוצר של מה שהאדם שאיתנו אמר או עשה.
היא תמיד נובעת ממה שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שנאמר,
ואף פעם אינה נובעת ממה שבאמת נאמר.

מעבר לשליטה בתגובה, החשיבות הגדולה של "לתפוס את הרגש" היא בבהירות שהוא יוצר.
כשאנו מסוגלים לסמן לעצמנו את המילה, המשפט או המעשה שעוררו בנו את הרגש, 
חלק גדול מ"המטען" נפרק ומשפיע עלינו הרבה פחות.

כשאנחנו "תופסים את הרגש", אנו מסוגלים גם "לתפוס את הסיפור" שמנהל אותנו.

**
שלשום בערב הייתי במצב רוח מרומם במיוחד לאחר יום משמעותי, מלא ומהנה.
לאחר ארוחת הערב התחברתי למחשב והתחלתי לעבור על מיילים.
הבחנתי במייל מסוים שציפיתי לו (ראיתי את הנושא ואת שם השולחת) ונכנסתי אליו.
בתוך עשירית שניה מצב הרוח שלי השתנה לגמרי וכל האנרגיה שחשתי לפני כן התהפכה לחלוטין.

הזדמנות טובה לנסות "לתפוס רגש" בזמן אמת:

1. בשלב ראשון אני שם לב לשינוי הרגשי שאני חווה.
מצב הרוח המרומם שהייתי בו השתנה לגמרי עם קריאת המייל.

2. בשלב השני אני מפנה את תשומת הלב לרגש המסוים.
אני מרגיש הפתעה, כעס ותסכול שלא היו שם לפני.

3. בשלב השלישי אני מנסה לזהות את הטריגר במדויק.
ברור שהדבר קשור במייל שקראתי, אבל מה בדיוק יש בו שהקפיץ לי את זה?
הנה החלקים במייל שהיוו את הטריגר עבורי:

"שלום רוני, כבר ביום ראשון סגרנו את כל התוכן. 
אנו נצרף אותך לאירוע הנוסף שאנו מתכננים לעשות – נעדכן אותך על מועד חדש."

בבדיקה מהירה מצאתי בשתי השורות שני טריגרים שונים שהפעילו אותי:

א. "כבר ביום ראשון סגרנו" – 
סיגל (שם בדוי, שולחת המייל) ביקשה שאשלח לה חומרים עד יום שני, וכך היה.
פתאום אני מגלה שהתוכן נסגר עוד לפני ששלחתי את החומרים שלי.

ב. "נצרף אותך", "נעדכן אותך"…
גם מבטלים השתתפות שסוכמה בינינו וגם מודיעים לי מה יעשו איתי בלי שבדקו אם זה מתאים לי.
תחושת כעס מתוך מחשבה שלוקחים אותי כמובן מאליו ושמשתמשים בי.

בשלב הזה אני עדיין חווה כעס ותסכול אם כי בעוצמה פחותה לאחר זיהוי הטריגר.

4. אני בוחר להגיב במייל שבו אביע את עצמי באסרטיביות אך לא בתוקפנות.
בין היתר אני כותב:

"כששאלתי אותך עד מתי תצטרכי ממני את החומר ענית שעד יום שני.
אם את אומרת שסגרתם הכול בראשון ושלא אשתתף זה מפתיע אותי.
חשוב לי שבעבודה המשותפת שלנו מילה ביננו תהיה מילה ושנכוון ל-win win אמיתי.
לפני שאתם יוצרים אתי קשר לגבי אירועים אחרים, חשוב לי שנמצה את השיחה הזו."

שלחתי את המייל וזה השפיע מידית על "המצב" שלי.
הרגש התחיל להשתנות, העוצמה ירדה ותשומת הלב עברה לעניינים אחרים,
בידיעה שהעניין בתהליך ומבלי לסחוב את "השק" לאינטראקציות הבאות.

אגב, כשדיברתי עם סיגל למחרת בבוקר, 
הבנתי את נקודת מבטה ואת התפתחות העניינים. הסיפור שמשתמשים בי ולוקחים אותי כמובן מאליו היה רק סיפור.
בשיחה קצרה בת מספר דקות "ניקינו" את המרחב בינינו והמשכנו הלאה.

**
היום-יום שלנו מלא בעשרות ומאות אירועים כאלו.
כשאנו מצליחים "לתפוס את הרגש" זה משפיע מיידית על איכות החיים שלנו, 
על מערכות היחסים שלנו ואף על התוצאות שנשיג.

הפוסט הנוכחי ("לתפוס את הרגש") הוא כלי מספר 8 בסדרת "52 הכלים לתקשורת ויחסים".
אם אהבתם את הפוסט ואתם מוצאים בו ערך,
אתם מוזמנים להירשם לסדרה כולה ולקבל גם את שאר 51 הכלים.

 **

הזמנה לפני סיום:
ביום ב' הקרוב, 5.2.24 בשעה 20:00-21:30 אקיים מפגש זום בנושא "עבודה עם טריגרים".

בין היתר נדבר על: מה זה טריגר, אילו סוגי טריגרים קיימים, איך לזהות שהופעלנו ע"י טריגר,
איך להקטין השפעות והשלכות בזמן אמת, איך לעבור מתגובה אוטומטית לבחירה מודעת שמשרתת אותנו. 

המפגש הינו ללא עלות ומצריך הרשמה מוקדמת. 

המפגש יוקלט והקלטה תישלח לכל הנרשמים,
כך שגם אם אינכם יכולים להשתתף במפגש החי, תוכלו לקבל את ההקלטה ולצפות בה.
לקראת המפגש אשלח לכל הנרשמים קישור זום למפגש. 

עד כה נרשמו 316 משתתפות ומשתתפים. 

רוצים לקחת חלק בהדרכה או לצפות בהקלטה?
מוזמנים להירשם למפגש "עבודה עם טריגרים" כאן. 

אם יש לכם שאלה או בקשה הקשורים לטריגרים שתרצו שאתייחס אליהן במפגש, מוזמנים לכתוב לי במייל חוזר.
אני מבטיח לקרוא באופן אישי את כל התגובות ולהתייחס במפגש לנקודות המרכזיות שאקבל. 

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר