חודש: דצמבר 2023

אתגר קרת כותב בספרו "צנורות":

"כשיש לך התקף אסטמה אין לך נשימה.
כשאין לך נשימה קשה לדבר.
המשפט שלך חסום על-ידי כמות האויר שאתה מסוגל להוציא מהריאות.
זה לא הרבה, משהו בין שלוש לשש מילים. זה נותן לך כבוד למלה.
אתה עובר בין ערמות המילים שעולות לך בראש.
בוחר את הכי חשובות. וגם הן עולות לך.
לא כמו אנשים בריאים שמוציאים את כל המילים שהצטברו להם בראש כמו שמוציאים אשפה.
כשמישהו בזמן התקף אומר 'אני אוהב אותך' או 'אני נורא אוהב אותך' יש הבדל.
הבדל של מלה.
מלה זה המון, כי מלה יכולה להיות 'לשבת', 'ונטולין' או אפילו 'אמבולנס' ".

**
בכל פעם שאני קורא את הקטע הזה, זה מרגיש לי כמו זריקת מודעות.
בפחות ממאה מילים אתגר קרת מכניס אותנו לחוויה עוצמתית ומעביר מסר חד וברור:
במצבים מסוימים מלה אחת זה המון.

שני דברים חזקים עבורי במיוחד במשפטים הללו: נשימה וכבוד למלה.
מה עושים כשקשה לנשום?
אלו מילים אנו בוחרים להוציא החוצה? ואלו להכניס פנימה?

מילים נמצאות בבסיס המחשבות והדיבור שלנו.
המילים שאנו משתמשים בהן משפיעות עלינו ועל אחרים.
חשוב לשים לב למילים שאנו בוחרים לחשוב או לבטא.
זה נכון תמיד, ובמיוחד ברגעים שקשה לנשום.

רבי נחמן מברסלב אמר: "אתה נמצא במקום שבו נמצאות מחשבותיך,
שים לב שמחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות."

ואני מוסיף:
מלה היא אבן הלגו הבסיסית, המרכיב היסודי והבסיסי של חשיבה.
בכדי לשים לב למחשבות יש לשים לב למילים שמהן בנויות המחשבות.

**
הטקסט של אתגר קרת צוטט פעמים רבות במהלך הקורונה,
כשהיה חשש למחסור במכונות הנשמה בבתי החולים,
וכשהסתובבנו עם מסכות שהקשו על הנשימה.
לחלקנו, במיוחד אלו שחטפו חזק את הקורונה, באמת היה קשה לנשום.

גם עכשיו קשה לנשום.
לא בגלל מחלה שפוגעת בריאות או מסכה שמסתירה את הפה והאף,
אלא בגלל המחשבות על המצב, המתח, הדאגה, חוסר האונים וחוסר הוודאות.

בתקופה כזו, בשונה מבהתקף אסטמה, הקושי לנשום עלול להתבטא בעודף מילים.
כל כך הרבה מילים עפות עכשיו בכל הערוצים ולכל הכיוונים.

למילים יש כוח עצום.
הן יכולות להרים ולהוריד, ללבות שנאה או אהבה, להגביר ייאוש או תקווה.
מילים יכולות לגרום סבל או להסב אושר, לזרוע פחד או לנסוך ביטחון, להרחיק או לקרב.

במיוחד עכשיו, חשוב להכיר בכוחן ובהשפעתן של המילים שאנו משתמשים בהן או צורכים אותן.
רובנו לא יכולים להשפיע ישירות על החלטות הרמטכ"ל או קבינט המלחמה,
וגם לא על לוח השידורים של רשתות הטלויזיה או על השיחות באולפנים.

אבל יש לנו אחריות מלאה על המילים שאנחנו מוציאים מהפה שלנו,
ועל המילים שאנחנו מוכנים להכניס פנימה דרך הקשבה או קריאה.

תודה.

אני חושב עלייך.

איך אתה?

אני אוהב אותך.

אני כאן.

איך אפשר לעזור?

אני אתך.

בכל אינטראקציה ומפגש אנושי, בבית, במשפחה, בעבודה, ברחוב,
מלה אחת יכולה לעשות הבדל גדול.
מלה ועוד מלה ועוד מלה יוצרות מציאות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

כשהייתי בן 10 צפיתי ביחד עם אחי הגדול בסרט "קונאן הברברי"
והתלהבתי מסצנות האקשן ומהשרירים המפותחים של כוכב הסרט ארנולד שוורצנגר.
כשנתיים לאחר מכן התענגתי על סרט המתח-פעולה העתידני "שליחות קטלנית",
שבו מגלם שוורצנגר רובוט קטלני בגוף אדם המגיע מהעתיד לחסל את האנושות.
אלו היו שני הסרטים הראשונים בכיכובו, ואחריהם הגיעו רבים אחרים, חלקם שוברי קופות.
מבלי לקרוא עליו יותר מדי, התגבש בי הרושם ששוורצנגר הוא שרירן מרשים,
שהצליח למנף את המימדים הפיזיים שלו לקריירה מוצלחת בהוליווד.

לפני מספר שבועות ידידתי יעל בריסקר המליצה לי לצפות בנטפליקס בסדרה התיעודית "ארנולד" –
שלושה פרקים על חייו של ארנולד שוורצנגר.

הצפייה בסדרה הזו היתה מענגת ומעוררת השראה, גמעתי בשקיקה את שלושת הפרקים,
והצטערתי שלא היו עוד שניים או שלושה.

מסתבר ששוורצנגר הוא הרבה יותר מרק שרירן שמינף את הנתונים הגופניים שלו בהוליווד.
כל פרק בסדרה מוקדש לתקופת חיים אחרת של שוורצנגר שבה הצטיין והגיע להישגים מרשימים.
במשך שנים רבות הוא זכה באליפויות "מר עולם" המצריכות יכולות אתלטיות יוצאות דופן, חריצות ונחישות.
בספורט המסוים הזה הוא כבש את הפסגה העולמית הגבוהה ביותר ונשאר שם במשך שנים.
בעשור שלאחר מכן הוא פצח בקריירת קולנוע של סרטי פעולה וקומדיה שהתבססה לא רק על שריריו,
אלא גם ובעיקר על חוכמתו, יכולת הלמידה שלו, יחסי האנוש, חוש ההומור, החריצות והתעוזה.
גם כאן הוא הגיע לטופ העולמי של הענף ונשאר שם במשך שנים.
פרק הקריירה השלישי של חייו הוקדש לפוליטיקה:
בשנת 2003 הוא התמודד על תפקיד מושל קליפורניה, זכה בו,
ושלוש שנים לאחר מכן, נבחר בשנית לתקופת כהונה מלאה נוספת.

איך הוא עושה את זה?
מה הסוד של אדם שנולד בכפר קטן באוסטריה,
שבמשך 30-40 שנה בונה לעצמו שלושה פרקי קריירה שונים לחלוטין,
שבכל אחד מהם הוא מצליח להצטיין ולהגיע להישגים מרשימים,
תוך כניסה אמיצה לעולמות חדשים שאינם מוכרים לו,
פיתוח מיומנויות ויכולות חדשות,
והתמודדות עם הרבה מאוד קשיים, סקפטיות ולעג?

**
הסיפור של שוורצנגר כל כך עניין וריגש אותי,
שמיד לאחר הצפייה בסדרה הורדתי לעצמי מאודיבל את ספרו של שוורצנגר Be Useful
ונהניתי מעוד מספר שעות של העמקה, הקשבה ולמידה, ישירות משוורצנגר עצמו,
שמקריא את ספרו במבטא אוסטרי כבד עם הרבה תשוקה, להט והומור.

איזה דבר מדהים זה שבהשקעה של מספר שעות בסרט, סדרה או ספר,
אנחנו יכולים לקבל הצצה ל"מאחורי הקלעים" אדם או תופעה,
ללמוד מהם ולאמץ את מה שרלוונטי לחיינו שלנו.

איזה זמן איכות מזוקק ומשובח זה,
וכמה זה שונה מבהייה במסכים ומשוטטות חסרת תוחלת במקרה הטוב והרסנית במקרה הרע,
ברשתות חברתיות, אולפנים ופלטפורמות שכל מהותן למשוך את תשומת לבנו למטרותיהן.

**
תוך כדי הצפייה בסדרה וההקשבה לספר,
הזכרתי לעצמי שהכול מוצג ומסופר מנקודת מבט מסוימת ומוגבלת,
במקרה הזה של שוורצנגר עצמו.
לא מדובר בתיעוד אובייקטיבי המבוסס על מחקר מעמיק.
לא הכול מושלם או ורוד.
תמיד ישנה מורכבות ואף אדם אינו רק כפי שהוא מוצג.

במהלך הסדרה למשל מוזכרות תלונות כנגד שוורצנגר על הטרדות מיניות,
סיפור על ילד מחוץ לנישואים שהוא שמר בסוד מאשתו במשך שנים רבות, גירושים ועוד.
הסדרה בוחרת להזכיר את האירועים הללו, אך לא להתמקד בהם.

בעיניי, הדבר החשוב הוא לא לתת לשוורצנגר ציון,
וגם לא לקבוע אם הוא אשם/זכאי או בסדר/לא-בסדר.

הדבר החשוב הוא להקשיב לו ולהתמקד בנו ובחיינו:
לשים לב למחשבות ולתחושות שעולות בנו תוך כדי צפייה או הקשבה,
לראות איך כל זה משפיע עלינו,
ולבחור מה אנחנו רוצים לקחת מזה לחיינו.

אחד הדברים החזקים עבורי בסדרה למשל,
היה הכרת התודה העצומה של שוורצנגר,
לאנשים בחייו שעודדו אותו להאמין בעצמו,
ראו את הפוטנציאל שלו כשהוא עדיין לא ראה אותו,
לימדו אותו לחשוב, פתחו לו דלתות, ותמכו בו לאורך הדרך.
הסיפורים הללו שחזרו שוב ושוב,
עוררו בי מחשבות על הכרת תודה על אנשים בחיי,
ועל המקום שלי בחייהם של אנשים אחרים.

**
איך אני מרשה לעצמי לכתוב פוסט על סדרה נחמדה בנטפליקס, בתקופה כל-כך מורכבת ואינטנסיבית,
כשהחטופים עדיין בעזה, חיילים נהרגים בכל יום, ומשפחות רבות חוות סבל עצום?

זה לא מנותק וחסר רגישות?
וגם אם התלהבתי מהסדרה, עכשיו זה הזמן לשתף בזה?
לא עדיף שאשמור את זה לזמן אחר, או שאספר לחברים במקום להקדיש לזה פוסט?

כל השאלות הללו עלו בי תוך כדי המחשבה על הפוסט הזה ובמהלך כתיבתו.
למעשה, ברגע כתיבת שורה זו, אני שם לב שהדופק שלי עולה,
מחשש שקוראים מסוימים ייפגעו מהפוסט הזה או יכעסו עלי,
ויפרשו אותו (ואותי) כלא רגיש מספיק, או כמנותק שמתעסק בשטויות.

אני בוחר לכתוב את המילים הללו עכשיו,
כי השעות שבהן צפיתי בשוורצנגר והקשבתי לו הסבו לי הנאה, עוררו בי התרגשות והרימו את האנרגייה שלי.
ואולי תהיה להן השפעה דומה על חלקכם.
ובנוסף, אני מאמין שבתקופה הזו חשוב לתת מקום לגם וגם.
גם לעצב, לקושי, לכאב וגם לדברים שמשמחים אותנו ומסבים לנו הנאה.
גם לענייני מלחמה וגם לעניינים אחרים.
גם לאתי הילסום, גם למשפחת איזנקוט וגם לארנולד שוורצנגר.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

נ.ב.
אתמול ה 21.12, היה היום הכי קצר בשנה.
זהו היום שבו המגמה משתנה והימים מתחילים להתארך.
קשה לראות את זה או אפילו להאמין בכך:
השינויים זעירים, הימים עדיין קצרים ובעוד רגע גם יתחילו גשמים וחורף.
אבל, למרות שזה לא מרגיש ככה, וייקח זמן עד שנראה את זה, המגמה כבר השתנתה.
הלוואי שהמגמה כבר משתנה גם בהיבטים נוספים של חיינו, שהאור גדל ומתעצם, 
ושאנחנו פשוט מתקשים להבחין בכך ברגע זה.

אתי הילסום נולדה באמסטרדם בשנת 1914.
היא נרצחה בשואה והשאירה אחריה יומנים אנושיים, מרגשים ומלאי עוצמה.
היומנים נכתבו בשנים 1941-1943, במהלך מלחמת העולם השניה, כשאתי בשנות העשרים המאוחרות לחייה.
הקטעים הבאים הם מתוך יומניה שנערכו לספר, שבין היתר תורגם לעברית בשם "השמיים שבתוכי".

כשאני קורא את מילותיה של אתי הילסום מתעוררות בי שתי מחשבות-תחושות עיקריות:
האחת – התפעמות לנוכח עוצמתה, רגישותה ויכולתה להיות בנוכחות עם כל מה שהיא רואה, חווה ועוברת.
והשניה – פרספקטיבה רחבה על החיים במרחק של כשמונים שנים מאז שהיומנים נכתבו.

אני מקווה שהציטוטים הללו יגעו בכם ויחזקו אתכם כפי שהם נוגעים בי ומחזקים אותי:

"אני יודעת שלאלו ששונאים יש סיבות מבוססות לשנאתם,
אבל מדוע עלינו לבחור תמיד בדרך הקלה והזולה?
מבשרי חזיתי, שכל חלקיק של שנאה שיתווסף לעולם הזה,
יעשה אותו עוד יותר עוין מכפי שהוא בלאו הכי,
ואני מאמינה גם, אולי בתמימות, אבל בעקשנות,
שכדור הארץ יהיה מקום ראוי יותר לחיות בו, רק בזכות האהבה."

**
"תני לצער את כל המרחב וההגנה הנחוצים להם בתוכך,
משום שאם כל אחד ישא את היגון שלו בכנות ובאומץ,
הצער שכעת ממלא את העולם ישכך.
אבל אם אין לצער מרחב מוגן, ורוב המרחב בתוכך מוקדש למחשבות שנאה ונקם –
שמהן יוולד צער חדש לאחרים – כי אז הצער המתקיים בעולם הזה לא יעלם, אלא יוכפל."

**
"יבוא יום ובו נבנה עולם חדש,
ועל כל פשע וכל זוועה חדשים יהיה עלינו לענות באהבה וטוב לב,
מתוך כוחות שנשאב מפנימיותינו.
מותר לנו לסבול, אבל לא להיכנע לסבל."

**
"ואין דרך אחרת להתכונן לקראת הזמנים החדשים, אלא בלבנו.
ואי שם בתוכי מצויים אור וכוח ואהבה, שאינם מותירים מקום למרירות.
אני רוצה כל כך להישאר בחיים, לתת יד לבניין הזמנים החדשים, לתרום את העוצמה שבי,
כי אין לי ספק שזמנים חדשים יבואו, הרי אני חשה שהם גדלים בתוכי מיום ליום."

**
"שלום אמיתי בעתיד ייתכן רק כאשר כל אדם יגיע לשלום עם עצמו ויעקור מתוכו את השנאה לזולת,
ויהיה מוצאו אשר יהיה, ויהפוך אותה למשהו אחר,
במשך הזמן לאהבה אפילו, או שמא זאת ציפייה מוגזמת?
ואהבת לאויבך כמוך.
ומדוע שלא נאמין שזה אפשרי?"

**
"האם זאת באמת אני, שיושבת כאן וכותבת בשלווה ובבגרות נפשית,
והאם יש מי שיבין אותי אם אומר שאני מאושרת מאוד,
לא אושר מתפרץ, אלא אושר פשוט שנובע מהמתינות והאמון שהולכים ומתעצמים בי מיום ליום?
משום שכל הדברים המביכים והמאיימים והמעיקים אינם מטשטשים את חושיי אף לרגע אחד,
משום שאני ממשיכה לחיות את החיים בצלילות ולראות אותם כמות שהם.
משום שמחשבותיי ורגשותיי אינם נעכרים אף לרגע.
משום שאני מסוגלת לשאת הכול ולהתמודד עם הכול ואני ערה לכל הטוב שבחיים, גם בחיי שלי,
וההכרה הזאת, לא רק שאינה מתמעטת בגלל הנסיבות, אלא שהיא גדלה ונעשית חלק בל ייפרד ממני."

**
"הסבל באמת גדול, אבל למרות זאת, לעתים קרובות אני הולכת בשעת הערב המאוחרת,
כאשר היום שוקע מאחוריי עם עומקיו,
אני הולכת בצעדים נחושים לאורך גדר התיל ואז זה פורץ ועולה מתוך לבי שוב ושוב –
אני לא יכולה לעצור זאת, זה עולה כפי שהוא,
כוח בסיסי הטוען: החיים הם משהו נפלא וגדול.
מאוחר יותר יהיה עלינו לבנות את העולם חדש לגמרי,
וכל עבירה נוספת וכל אכזריות נוספת המתרחשים כעת
נצטרך לעמת עם חתיכה נוספת של אהבה וטוב לב שעלינו לכבוש ולמצוא בתוך עצמנו."

**
"החיים והמוות והסבל והשמחה, השלפוחיות ברגליים,
העייפות והיסמין שמאחורי הבית, הרדיפות, מעשי האכזריות הרבים מספור,
כל זה מצוי בתוכי, כל זה הוא שלמות אחת ואני משלימה איתה כולה ומתחילה להבין יותר ויותר,
גם אם איני יכולה להסביר את מהות הדברים."

**
"שוב התבגרתי מאז אתמול, בבת אחת נעשיתי זקנה בכמה וכמה שנים ומודעת יותר לסוף.
הייאוש נשר ממני ופינה את מקומו לכוח גדול יותר משהיה בי קודם.
זאת ועוד: מי שלומד להכיר את כוחותיו ומגבלותיו ולהשלים עימם מוסיף לעצמו כוח.
הכול פשוט כל כך, הכול הולך ומתבהר והייתי רוצה לחיות הרבה שנים כדי שאוכל להסביר את זה גם לאחרים."

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

אתמול בשעה 19:00 כשסיימתי אימון פילאטיס,
ניגשתי למכשיר הסלולרי ופתחתי ynet כדי להתעדכן במה שקורה.
הכותרת הראשונה שקפצה לי היתה עדכון על מותו של גל מאיר איזנקוט,
בנו של גדי איזנקוט הרמטכ"ל לשעבר וחבר הקבינט המלחמתי המצומצם.

הידיעה הזו עוררה בי גל של עצב.
התיישבתי על ספסל והתחלתי לקרוא כמה מהתגובות.
בתוך שניות עלו בי צער, עייפות גדולה וצניחה מיידית של אנרגייה.

די מהר לאחר התגובה הראשונית הזו, שמתי לב למחשבות שונות שהחלו לעלות בי בתוך שניות:

– "איפה הבן של איזנקוט, ואיפה הבן של ההוא"
– "זה לא הוגן שזה קורה דווקא לאיזנקוט שמקדיש את כל חייו במסירות ובצנעה להגנה על המדינה"
– "נשבר לי כבר מכל הפוליטיקות הקטנות והמכוערות בזמן שאנשים משלמים פה מחירים כל כך כבדים"
– "זה לא בסדר שאני מגיב ככה דווקא במקרה הזה. אני אמור לחוש אותו כאב על כל הרוג בלי קשר לייחוס שלו"

בשלב הזה חלק מהעצב הפך לכעס ולתסכול עמוק.
הסיפוק והרוגע הנפשי והגופני שחשתי רק לפני חמש דקות בסיום האימון הפכו לעצבנות ולחוסר שקט.

הדבר הזה מדהים אותי כל פעם מחדש:
כותרת אחת שאנחנו קוראים או משפט אחד שאנחנו שומעים,
יכולים להשפיע עלינו בצורה עמוקה בתוך עשירית שניה.

הטריגר שמפעיל אותנו לא חייב להיות חיצוני,
הוא יכול להיות גם פנימי ולהופיע בצורת מחשבה שעולה בנו,
על עצמנו, על אחרים או על המצב.
בחמש הדקות הללו מרגע שסיימתי את האימון "הופעלתי" פעם אחת על ידי קריאת כותרת בynet,
ואז שוב ושוב מספר פעמים על ידי מחשבות שונות שעלו בי.

**
חשוב להבחין בין התגובה המיידית הראשונית שעולה בנו, לאלו שבאות אחריה.
במקרה הזה למשל יש הבדל בין תחושת העצב והעייפות שחשתי בשניה שקראתי את הכותרת,
לתחושת הכעס והעצבים על אחרים ועל העולם, שהתעוררו מהמחשבה על מי לא בסדר,
או לרגשות האשם, שעלו בעקבות המחשבה שאני לא בסדר.

למה חשוב לשים לזה לב? משתי סיבות מרכזיות:

ראשית, כיון שחלק גדול מהסבל ואי-השקט שאנחנו חווים,
אינו נובע מתוך מה שקורה, אלא מתוך המחשבות שלנו על מה שקורה.
השפעתם של גלי הרגשות-מחשבות המאוחרים (שניוניים) שלנו עלינו,
בדר"כ גדולה מהשפעתם של אלו בגל הראשון המופיעים כתגובה מיידית לטריגר.

ושנית, כיון שלרוב אין לנו שליטה על התגובה האינסטינקטיבית של רגשות, תחושות או מחשבות שקופצות לנו,
ויש לנו הרבה יותר שליטה והשפעה על גלי הרגשות-תחושות-מחשבות המאוחרים שעולים לנו.
כלומר, חלק מרכזי ביכולת ההשפעה והשינוי שלנו,
טמונים ביכולתנו לבחור את המענה המחשבתי-רגשי-פעולתי שלנו,
המגיע לאחר התגובה האינסטינקטיבית הראשונית והבלתי נשלטת.

אלו חדשות טובות – יש לנו יכולה השפעה גדולה יותר, על מה שמשפיע עלינו יותר.

הדגש פה הוא על בחירה:
אנחנו יכולים לבחור באלו מחשבות-רגשות-תגובות שניוניות להמשיך לאחוז ואולי אפילו להעצים,
ואת אלו אנו רוצים לשחרר או להפחית.

**
הפוטנציאל של הרעיון הזה הוא עצום שכן במהלך יממה רגילה,
אנחנו מושפעים ממאות רבות של טריגרים שמפעילים אותנו,
ומעוררים בנו גלים ראשונים ומשניים של רגשות, תחושות, מחשבות ותגובות.

איך ייראו וירגישו חיינו אם נצליח להסב רק 5% מהגלים המשניים של מה שאנו חושבים-מרגישים-עושים,
למחשבות-רגשות-פעולות מקדמות ומחזקות?
איך זה ישפיע עלינו ועל סביבתנו?

**
אתמול בשעה 19:05,
מרגע שהבחנתי בגלי המחשבות-רגשות-תגובות השניוניות שלי, יצאתי מ"אוטומט",
בחרתי להמשיך להיות עם העצב והאבל, ולנסות להפחית קצת את הכעס והתסכול.
יצאתי מynet, שמתי את הסלולרי בכיס, נכנסתי לרכב, בחרתי במוזיקה נוגעת (במקום אקטואליה),
ונסעתי לאסוף לביבות שאמי הכינה עבורנו לנר ראשון של חנוכה.

יש גבול למה שאנחנו יכולים לשנות בעולם ברגע נתון,
ועם זאת, כמעט בכל רגע, מתוך המקום שאנו נמצאים בו,
אנחנו יכולים לבחור במחשבה-רגש-פעולה מקדמים ומחזקים.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לאורך השנים, ועל אחת כמה וכמה במהלך השבועות האחרונים,
אני משתדל להקשיב, לקרוא וללמוד מאנשים שמחזקים אותי ושהשפעתם עלי מיטיבה.
בפוסט הנוכחי, אני בוחר להביא מספר ציטוטים שליקטתי משניים מהם: סטיבן ג'נקינסון וד"ר אדית אווה איגר.

סטיבן ג'נקינסון מקדיש את חייו לליווי חולים סופניים ומשפחותיהם, מורה מוביל ומוערך לנוכחות במצבי משבר.
ניתן לצפות בהרצאה מלאה שלו (כתוביות בעברית) בקהילת "שותפים למסע" בעקבות טבח ה7.10.
הנה מספר משפטים שלו (בתרגום חופשי שלי) המתייחסים לנושא של לב פתוח בזמן משבר:

"לנסות לשמור על הלב שלכם פתוח,
ולהרגיש שאתם לא מצליחים, ושהוא כל הזמן קורס לתוך עצמו,
הוא הביטוי של לב פתוח בזמן משבר."

"עצם הניסיון לשמור על הלב שלכם פתוח הוא פתיחות הלב.
כשאתם מנסים לשמור על הלב שלכם פתוח, ייתכן שתמצאו שהוא אינו פתוח,
אבל אנשים עם לב סגור לא מנסים לפתוח את ליבם."

"הדרך שבה רוב האנשים פותרים את בעיית שברון הלב שלהם היא על ידי סגירת הלב.
פחות לב פירושו פחות שבר."

"הנכונות להיות בנוכחות עם לב שבור אינה חולשה חסרת אונים למרות שייתכן שזה ירגיש כך.
במצבים קיצוניים, להסכים להיות עם לב שבור זו פעולה אקטיבית ורבת עוצמה,
המהווה מענה ישיר להתמודדות עם לב סגור."

"יש הבדל בין ההרגשה שאתם עושים את הדבר הנכון לבין לעשות את הדבר הנכון."

"נסו לא להחזיק את עצמכם בסוג של סטנדרט קדוש, שמול אכזריות יוצאת דופן,
איכשהו תצליחו להפגין פתיחות מוחלטת, קבלה מלאה או חיובית מתמדת,
ולדמיין שזו התגובה האנושית הטובה ביותר."

"בתקופה כזו אין תגמול על לב פתוח.
לעת עתה, עצם המאמץ לשמור על לב פתוח צריך להיות התגמול של עצמו."

"בתקופת משבר מרחב התגובות האפשריות מצטמצם.
בין האפשרויות קיים גם המאמץ לנסות לשמור על לבכם פתוח,
הנובע מההכרה שאם לא תעשו זאת, זה עלול להזיק מאוד לכם, לאנשים סביבכם ולחיים."

"אתם בעמדת מיעוט כשאתם מוכנים לאפשר ללב השבור את המרחב שלו,
מבלי לתרגם אותו באופן מיידי ולא בשל, לתגובה כוחנית בניסיון לפתור דברים."

***
ד"ר אדית אווה איגר היא פסיכותרפיסטית, שורדת שואה, סופרת ומרצה מעוררת השראה.
בספריה היא מתמקדת ביכולת הבחירה שלנו, גם במצבי החיים הקשים ביותר.
ניתן לקרוא גם את הפוסט שכתבתי על ד"ר איגר ועל ספרה הראשון "הבחירה".

הציטוטים הבאים לקוחים מתוך ספרה השני "המתנה": 

"חופש הוא מנהג לכל החיים – בחירה שעלינו לעשות שוב ושוב בכל יום.
בסופו של דבר, בחירה דורשת תקווה, שאני מגדירה בשתי דרכים:
המודעות שסבל, נורא ככל שיהיה, הוא זמני, וסקרנות לגלות מה יקרה בהמשך.
התקווה מאפשרת לנו להיות בהווה במקום בעבר ולפתוח את דלתות בתי הכלא הנפשיים שלנו."

"עד ליום מותי אתאבל על אובדן הורי, שלא זכו לראות ארבעה דורות שעלו מהאפר של מותם.
האימה עדיין איתי.
אין שום חופש בהקלת ראש במה שקרה, או בניסיון לשכוח.
אבל יש הבדל גדול בין לזכור ולכבד ובין להיתקע ברגשות אשם, בושה, כעס, עלבון או פחד מהעבר.
אני מסוגלת להתמודד עם המציאות של מה שקרה ולזכור שעל אף שהפסדתי, מעולם לא הפסקתי לבחור באהבה ובתקווה.
היכולת לבחור, גם בתוך כל כך הרבה סבל וחוסר אונים, היא המתנה האמיתית שהתגלתה מהימים שלי באושוויץ."

"גישה איננה הכול.
איננו יכולים למחוק קשיים או להבריא את עצמנו רק בעזרת ההשקפה שלנו.
אבל האופן שבו אנחנו מבלים את זמננו ומוציאים את האנרגיה הנפשית שלנו כן משפיע על בריאותנו.
אם אנחנו מתנגדים לדברים שאנחנו חווים ומתקוממים נגדם, אנחנו גוזלים מהצמיחה ומההחלמה שלנו.
במקום זה, אנחנו יכולים להכיר בדבר הנורא שקורה וגם למצוא את הדרך הטובה ביותר להיות איתו."

"קורבנות שואלים: "מדוע אני?", שורדים שואלים: "מה עכשיו?"
כשאני שואלת "מה עכשיו?" במקום לשאול "למה אני?",
אני מפסיקה להתמקד בשאלה מדוע הדבר הנורא הזה קרה או קורה ומתחילה לשים לב למה שאני יכולה לעשות.
אינני מחפשת מושיע או שעיר לעזאזל, במקום זאת, אני מתחילה לבדוק בחירות ואפשרויות."

"איננו יכולים לבחור את מה שקורה לנו, אבל אנחנו יכולים לבחור כיצד נגיב למה שקורה לנו."

"זהו הכלי הראשון ליציאה מהקורבנות: לגשת לכל מה שקורה בחיבוק עדין.
אינני מתכוונת לכך שחייבים לאהוב את מה שקורה, אבל כשמפסיקים להילחם ולהתנגד,
יש לכם יותר אנרגיה ודמיון כדי לחשוב על "מה עכשיו?" ולנוע קדימה במקום לשום מקום."

"כל התנהגות מספקת צורך.
רבים מאיתנו בוחרים להישאר קורבנות מפני שזה מעניק לנו רישיון לא לעשות דבר למען עצמנו.
לחופש יש מחיר.
אנחנו נדרשים להיות אחראים להתנהגות שלנו –
לקבל אחריות גם במצבים שלא גרמנו להם או בחרנו בהם."

"לפעמים נדרש רק משפט אחד כדי להצביע על הדרך לצאת מקורבנות:
האם זה טוב לי?
האם זה מחליש או מעצים אותי?"

*****
אני מקווה שהמילים הללו מחזקות אתכם כפי שהן מחזקות אותי.

בתפילה לשלומם, לבריאותם ולהחלמתם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים, המשוחררים, והמשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר