תגית: שיפוטיות

אין לנו מושג

אין לנו מושג

אין לנו מושג האם זה טוב או רע.
אין לנו מושג מה בדיוק קורה עכשיו.
אין לנו מושג מה יקרה מחר.
אין לנו מושג איך זה משפיע.
אין לנו מושג איך זה יתפתח.
אין לנו מושג מה עובר עליה.
אין לנו מושג מה הסיפור שלו.
אין לנו מושג מאיפה היא מגיעה.
אין לנו מושג לאן הוא הולך.
אין לנו מושג למה הוא כתב את זה.
אין לנו מושג למה היא אמרה את זה.
אין לנו מושג למה הוא עשה את זה.
אין לנו מושג למה היא לא עשתה את זה.
אין לנו מושג…

**
לכתוב כל יום מאה פעמים על לוח הלב ולשנן:

אין לנו מושג
אין לנו מושג
אין לנו מושג
אין לנו מושג
אין לנו מושג
אין לנו מושג
אין לנו מושג
אין לנו מושג
אין לנו מושג
אין לנו מושג
אין לנו מושג
אין לנו מושג
אין לנו מושג
אין לנו מושג
אין לנו…

**
גם כשאנו בטוחים שאנו יודעים,
במיוחד כשאנו משוכנעים שאנו מבינים,
ממש לא בטוח שיש לנו מושג…
סביר להניח שדווקא אז יש לנו אפילו פחות…

Be Kind, for everyone you meet is fighting a hard battle

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

איך אפשר לדעת שהלילה נגמר?

רב חסידי קשיש ישב בחברת תלמידיו ושאל אותם איך אפשר לדעת שהלילה נגמר והיום עלה,
שהגיעה שעת תפילות השחרית החשובות.
"כשאתה יכול לראות מרחוק בעל חיים ולהבדיל האם זו כבשה או כלב," ענה אחד התלמידים.
"לא בדיוק," אמר הרבי.
"אני חושב שזה כשאני יכול לראות את הקווים על כף ידי," אמר תלמיד אחד.
"לא בדיוק," אמר הרבי.
"אולי זה כשאני יכול להביט בעץ ולדעת אם זה עץ אלון או עץ אגס?" תהה תלמיד שלישי.
"לא," אמר הרבי.
"אז איך אתה יודע, רבנו?" שאלו התלמידים.
"אני יודע שיש די אור כשאני יכול להביט בפניו של גבר או אישה
ולראות שהוא אחי או אחותי. עד אז, עדיין חושך."

הקטע מתוך "הלב הנבון" מאת ג'ק קורנפילד (עמוד 415).

**
השבוע פגשתי עשרות (אולי מאות) גברים ונשים.
נעתי בין אור לחושך ובין חושך לאור לסירוגין.
לעתים ראיתי "אחים ואחיות", לעתים ראיתי "אויבים ואויבות", ולעתים "זרים וזרות".

על השבוע הזה אני יכול לכתוב ספר. 
מהשבוע הזה אני יכול להפיק לקחים לשנה שלמה.
בשבוע הזה פגשתי המון כאב והמון שמחה. 
חיים ומוות, שיפוטיות וחמלה, ריחוק וקרבה, תקיעות ותנועה.
גם בתוכי וגם סביבי.
אחרי השבוע הזה מתחשק לי לנוח שבועיים.

**
כשהייתי בן 16 או 17, פגשתי לראשונה מוות של מישהי בגילי.
סרטן אלים התגלה בראשה של נועה שרמן, חברה מהשכבה בתיכון.
שבועות ספורים מרגע הגילוי נועה נפטרה.

השבוע, פחות או יותר באותו גיל, בנותיי פוגשות את זה בתיכון שלהן.
רונאל טבדיס בת ה-15 נאבקת כבר כשנה וחצי בסרטן מוח אלים.
לאחרונה חלה החמרה במצבה.
טיפול מיוחד הניתן בבית חולים בדרום קרוליינה יכול להציל את חייה.
רונאל ומשפחתה יצאו השבוע בעזרת עמותת "רחשי לב" בקמפיין לגיוס עלות הטיפול, כחצי מיליון שקלים.
פרטים נוספים ואפשרות לתרום (בכרטיס אשראי, טלפון או העברה בנקאית) בקישור הבא.

לתרומות:
– בטלפון: 1800-28-11-28
– לתרומה בטופס מאובטח באינטרנט (בחרו "מצילים את רונאל")
– העברה בנקאית: בנק מרכנתיל (17) סניף 740 חשבון 45067 ע"ש "רחשי לב – מצילים את רונאל"
– לבירורים: לירן 0523698660

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

אתמול, בפעם המי יודע כמה…

אתמול, בפעם המי יודע כמה,
שוב חילקתי את העולם לטובים ורעים
הקשבתי לסיפורים שסיפרתם לי
ולכאלו שהשלמתי בעצמי.

אתמול, שוב הפכתי מישהו שלא היה בחדר
לאויב שלי
שנמצא בצד הלא-נכון
ועושה את הדברים הלא-נכונים
מהמניעים הלא-נכונים
למרות שאיננו מכירים.

אתמול, שוב חשבתי שאני יודע
ושכחתי שאין לי מושג.

ועכשיו אני כאן

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

הזרעים כאן

הזרעים כאן.
כעס. שנאה. שיפוטיות. פחד. קנאה. ייאוש.
אהבה. שלווה. שמחה. תקווה. חמלה. הכרת תודה.

**
הזרעים כאן כל הזמן.
אנחנו בוחרים את מה להשקות.
אנחנו בוחרים מה לטפח.
אנחנו בוחרים במה להתמקד.
אנחנו בוחרים איך להיות.

**
מהדורות חדשות מטפחות כעס וייאוש במסווה של דיווח על מה שקורה.
תכניות תחקירים מטפחות פחד ושנאה במסווה של צדק וחשיפה.
סדרות ריאליטי מטפחות קנאה ושיפוטיות במסווה של בידור והנאה.

**
כשמישהו מעדיף לטפח עבורנו זרעים מסוג מסוים,
חשיבות הבחירות שלנו עולה.
האחריות עלינו.
הבחירה שלנו.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

כל אחד עושה תמיד את הכי טוב שהוא יכול

כל אחד עושה תמיד
את הכי טוב שהוא יכול
באותו רגע.

עם המשאבים העומדים לרשותו.
עם מכלול הרגשות החיים בו.
עם מה שמעודד אותו ומה שבולם אותו.
עם המוטיבציה שלו שדוחפת אותו.
עם המחשבות והאמונות שלו.
עם החוויות שהוא חווה והחינוך שהוא קיבל.
עם ניסיון החיים המצטבר שלו.
עם היכולות והמיומנויות שלו.
עם האנרגיה וכוח הרצון שלו.
עם סדרי העדיפויות ועם התכניות שלו.
עם האנשים שמקיפים אותו ועם מערכות היחסים שלו.

**
כל אחד עושה תמיד
את הכי טוב שהוא יכול
באותו רגע.
תמיד.

ולנו אין מושג.
אנחנו חושבים שאנחנו יודעים, ואנחנו לא.
אנחנו שופטים אותו, מבקרים אותו או משבחים אותו.
אנחנו בטוחים שהיינו פועלים אחרת במקומו.
שהיינו מצליחים יותר.
או לפחות משתדלים יותר.
יש לנו דעה ואין לנו מושג.

**
כל אחד עושה תמיד
את הכי טוב שהוא יכול
באותו רגע.
תמיד.

יש לנו ברירה.
אנחנו יכולים להתמקד בעניינים שלנו
ולהפסיק להתעסק בעניינים של אחרים.
אנחנו יכולים להמשיך לעשות את הכי טוב שלנו
ולהפסיק לנהל את העולם, או להתווכח איתו.

**
כל אחד עושה תמיד
את הכי טוב שהוא יכול
באותו רגע.
תמיד.

גם אנחנו.
אבל רק ב100% מהמקרים.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

רק תהיה איתי

רק תהיה איתי.
אל תלביש עלי את הפחדים והחששות שלך.
אל תעמיס עלי את השיפוטים והניתוחים שלך.
אל תספר לי שוב על האמונות והתובנות שלך.
לא עכשיו…

**
כן…
אני מבין שאכפת לך ושאתה דואג.
אני יודע שאתה רוצה שיהיה לי טוב.
ברור לי שאתה רוצה לעזור.
אז פשוט תהיה איתי.

**
סמוך עלי.
האמן בי וביכולת שלי.
בדוק אם אני רוצה עזרה.
הקשב לתשובה שלי.
כבד אותה.

**
ובזמן שאתה איתי,
אם באמת חשוב לך לסייע…
הייה מודע גם למשא שלך.
החזק אותו.
אל תתן לי לסחוב אותו עבורך.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

"אל תעשה את זה"

"אל תעשה את זה."
"תפסיק עם זה."
"זה לא בסדר."
"תהיה יותר בשקט."
"למה כך ולא אחרת?"
"לא, לא עכשיו."
"די כבר."

**
היה לך קשה לשמוע את זה שוב ושוב היום…

גם כשהיא מגיעה מאנשים שאוהבים אותך,
לביקורת ולשיפוטיות יש השפעה גדולה.

**
אל תקח הכול אישית.
רק חלק מזה קשור אליך ולמה שעשית.
כל השאר קשור אליהם ולמה שעובר עליהם.

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

איים של חופש

אי-התנגדות

זה מה שזה וזה כל מה שיש.
לא יותר מזה ולא פחות מזה.
זו המציאות כרגע ואפשר להפסיק להתווכח אתה.

**
אי-שיפוטיות

זה מה שזה וזה לא טוב או רע.
לשים לב למה שקורה בלי לתייג אותו כשלילי או חיובי.
אפשר להפסיק לייצר לעצמנו סיפורים, דרמות וסרטים.

**
אי-הצמדות

זה מה שזה וגם זה יעבור.
בדרך הטבע הכול משתנה.
אפשר לשחרר תלות במחשבות, חפצים ואנשים.

**
איים של חופש:
אי – התנגדות: קבלה (Acceptance).
אי – שיפוטיות: התבוננות (Observation).
אי – הצמדות: כניעה (Surrender).

חיים מלאים. היום.

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

קצת יותר אהבה…

בסוף הסמינר אתמול, 
י. הציע שנסתכל במראה ונבחר משהו אחד שחשוב לנו לשפר בעצמנו.
"משהו אמיתי !" הוא הדגיש.
לא כמו "פרפקציוניזם", "עקשנות" או "אין לי גבולות" 
שמקבלים בראיונות עבודה כשמבקשים ממועמדים לתאר את החולשות שלהם.
לא לעשות לעצמנו הנחות.
לא לחפף.
אני מכיר את הגישה הזו.
עבדתי איתה שנים.
גדלתי עליה.
היום אני יודע שהיא לא מספיקה.
זו דרך אפקטיבית מאוד לשיפור ולהתפתחות.
ודרך לא מספיק אפקטיבית לשמחה. 
ולאהבה.

אם כבר מסתכלים במראה,
למה לא לחפש גם משהו שאני מעריכים בעצמנו ?
כזה שאנו ממש גאים בו.
אבל אמיתי.
לא לחפף.

לחלק מהאנשים שאני פוגש הקטע המסוים הזה קשה מאוד.
לאחרים הוא כמעט בלתי אפשרי.
כרגע.
אחרי שנים של "אילוף" ביקורתי.
כמו הרבה דברים אחרים,
אפשר ללמוד ולפתח את זה.

קצת יותר אהבה…

בעצם, הרבה יותר אהבה.
לא במקום השיפור.
לצד השיפור.
לפני השיפור.

**
ט. , מנכ"ל מצליח ועתיר ניסיון , שיתף אותי שהשיטה שלו היא לחפש מנהלים "רעבים".
כאלו שיש להם "חור פנימי" שהם כל הזמן מנסים למלא.
מנסים בלי סוף ואף פעם לא מצליחים.
זו הדרך שלו להבטיח שהם ימשיכו לרוץ ללא הפסקה.
שביעות רצון יכולה להיות מסוכנת.
ט. ואני מכירים כבר שנים.
בחוויה שלי, אכפת לו מאוד מאנשיו.
הוא דואג להם.
בטח שהוא לא מנצל אותם. 
אבל הוא ממשיך לחפש את אלו עם "החורים".
כי גם הוא כזה.
כך הוא מעיד על עצמו.
ט. הוא אחד המנהלים שאני יותר מעריך. 
אדם שאני אוהב.
עצוב לי לשמוע אותו מדבר על זה כך.

קצת יותר אהבה…

קודם לעצמנו.
ועוד קצת לעצמנו.
וגם ולאחרים.

**
מורה אחת נתנה לתלמיד אחד מתנת פרידה השבוע.
"תיבת אוצרות".
היא ביקשה ממנו לפתוח אותה רק לפני השינה.


בלילה, במיטה, כשהוא פתח בסקרנות את הקופסא,
הוא גילה בתוכה שוקולדים ופתקים. 
בכל פתק כתבה המורה "תכונת אוצר" אחת שהיא מזהה בו.
על פתק אחד למשל נכתב "יש לך לב זהב".
על פתק אחר, "יצירתי ואלוף במשחקי דמיון".
על פתק שלישי, "בעל חוש הומור וכיף להיות במחיצתך".
והיו גם פתק רביעי, חמישי ושישי.

המורה הסבירה לתלמיד שהיא זיהתה רק חלק קטן מהאוצרות שלו
ושבכל פעם שהוא מוצא אוצר נוסף של עצמו,
שיכתוב על פתק ויכניס לקופסא.

באותו לילה אותו תלמיד של אותה מורה בכה מהתרגשות.
הוא כבר מתגעגע אליה ועצוב לו שנגמרת השנה.
כבר בבוקר שלמחרת הוא הוסיף לעצמו שלושה פתקים חדשים לקופסת האוצרות שלו.
יש סיכוי סביר שאותו תלמיד, כשיגדל,
לא יעבוד אצל מנהלים כמו ט. כי "החור הפנימי" שלו לא יהיה מספיק גדול.

הלוואי שלכל ילד וילדה יהיה לפחות מישהו אחד 
שיראה אותם כמו שאותה מורה רואה את אותו תלמיד.

קצת יותר אהבה…

קצת יותר מוקדם.

הלוואי שלכל אדם יהיה לפחות מישהו אחד
שרואה אותם כמו שאותה מורה רואה את אותו תלמיד.

קצת יותר אהבה…

גם עכשיו.
במיוחד עכשיו.

**
תרגיל מומלץ לילדים בני 25 ומעלה – 

קחו דף ועט וגשו להוריכם (אם הם עדיין בחיים):
בקשו מהם לציין חמישה דברים שהם מעריכים בכם ואוהבים אצלכם
ודבר אחד שהם מציעים לכם לשים אליו לב.
זה היחס – 1:5.
תנו להם זמן עיכול ומחשבה.
כמה ימים אם צריך.
כתבו את מה שהם אומרים ושמרו במקום בטוח.

אם יש יותר מחמישה דברים שהם מעריכים ואוהבים, אפשרו את זה.
אם יש יותר מדבר אחד לשיפור, בקשו מהם לבחור את האחד הכי חשוב.

"המולקולה" המיוחדת של חיים שמחים, מלאים ומשמעותיים
מכילה חמש יחידות אהבה (5L) על כל יחידת שיפור (I)
L5I

זו הזמנה נדירה שאתם יכולים להעניק להם
ומתנה עצומה שאתם יכולים לקבל מהם.

אף פעם לא מאוחר מדי, 
לקבל ממישהו שמצליח לראות אותנו
פתקים לתיבת האוצרות שלנו.

קצת יותר אהבה…

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter

רגעים של חיים מלאים

ט. חגגה יום הולדת עגול לפני מספר שבועות.
כזה שמעורר מחשבות ותהיות.
השבוע כשנפגשנו היא שיתפה אותי בשאלות שמלוות אותה לאחרונה:
"זהו…? זה כל מה שיש….?
זה כל הסיפור הגדול שנקרא חיים.. ?"

התשובה שלי היא שאולי.
כנראה שזה הכול.
ו"זה", זה מה שאנחנו מחליטים.
המשמעות שאנו בוחרים.
קו הוא לא יותר מאוסף של נקודות.
אולי חיים הם לא יותר מאוסף של רגעים.

**
הסדנה אתמול תוכננה להתחיל בשעה 11:00.
למעט משתתפת אחת שהקדימה בשתי דקות,
ראשוני המשתתפים התחילו לזרום בנינוחות בשעה 11:10.
בשעה 11:25 החדר היה עדיין חצי ריק,
כשחלק מהמשתתפים מדברים להם להנאתם בחוץ.
אחראית הקבוצה ביקשה שאתחיל.
יצאתי החוצה והודעתי למשתתפים שאני מתחיל עכשיו.

"אני עדיין מתלבט", אמר לי בחיוך אחד הלא-משתתפים-בינתיים, "….כדאי לי?"
"בחירה שלך, " עניתי, "רק תחליט בשניות הקרובות,
כי ברגע שאסגור את הדלת אני מבקש לא להיכנס עד ההפסקה הבאה,
כדי לא לפגוע במהלך הסדנה."

הדבר הכי קל בעולם זה להפוך אותו ואותם ל"אויבים" שלי,
לתת לשיפוטים ולפרשנויות שלי לנהל אותי ולהשפיע על כל מהלך הסדנה.

כשהתחלנו, דקה לאחר מכן, שיתפתי אותם במה שחי בתוכי כרגע.
גם כדי שיכירו וגם כדי להגביר את הנוכחות שלי.

זה עשה את העבודה ויצר את החיבור.
היתה סדנה מרגשת, מהנה, משמעותית.

לשמחתי, וגם לשמחתו (כך הוא שיתף אותי בסוף המפגש),
המתלבט בחר להיכנס. 

באותו רגע הצליח לי.
לא תמיד מצליח לי.

**
בפעם הראשונה שמגיעים ל"שבעה",
לא כל-כך יודעים איך זה יהיה.
מדמיינים את כולם בוכים ועצובים כל הזמן.
אחרי ש"צוברים ניסיון" כבר יודעים,
שלצד הכאב והעצב, פוגשים בשבעה גם צחוקים, סיפורים וכיף של ביחד.
זה חלק מהעניין.

כשח. התקשרה אלי לפני מספר שבועות,
היא סיפרה לי שהיא רכזת קבוצה של נפגעי פעולות טרור,
של גברים ונשים שהוריהם נרצחו בפיגועים.
"זו הסיירת של נפגעי הטרור…", היא הוסיפה,
"מה שמשותף לחברות וחברי הקבוצה,
זה שהם איבדו את שני הוריהם."

בדומה ל"שבעה" ראשונה,
לפני שפגשתי אותם לא כל-כך ידעתי איך זה יהיה.
ומעבר לכך, מה כבר יש לי לתת להם..???
הרי אני אפילו לא מתחיל להבין את מה שהם עברו ועוברים.
האם אני "יכול" לבוא אליהם עם "חומרים רגילים" של תקשורת והקשבה..??

בדומה ל"שבעה",
היו במפגש גם הרבה רגעים של צחוקים. והומור. וכיף. והתרגשות.
פגשתי אנשים "רגילים" ששואלים שאלות ורוצים ללמוד.
שחווים אתגרים "רגילים" עם הילדים, בני/בנות הזוג ובעבודה.
אנשים "רגילים" שמעסיק אותם מה שמעסיק אנשים "רגילים" אחרים.
אנשים "רגילים" שסוחבים שק מיוחד וגדול של כאב.

את רגעי המפגש הזה אני רוצה לזכור.
את הכרת התודה על הזכות להיות איתם במשך מספר שעות,
את האפשרות להעניק משהו שאולי יהיה בעל ערך עבורם ועבור המסע שלהם.
וגם לזכור, שוב ושוב ושוב, כמה אני עשיר ובר-מזל.

כנראה שבגלל "הסיפור" שלהם,
היה לי קל יותר לא לכעוס או לשפוט,
כשב 11:25 המפגש עדיין לא התחיל.

**
סבא שאול נפטר אתמול,
אחרי שבועות קשים של דעיכה, סבל וכאבים.

שמעתי עליו הרבה ולא זכיתי להכיר אותו באופן אישי.
לשמחתי, אני עובד צמוד עם נכדתו בשנים האחרונות.
סבא שאול זכה בקשר יוצא דופן עם נכדה יוצאת דופן
שזכתה בקשר יוצא דופן עם סבא יוצא דופן.
אני מאחל לעצמי שלנכדים שלי ולי,
יהיה קשר כמו שהיה לסבא שאול ולנכדה שלו.

השיחות עם ג., נכדתו של סבא שאול,
הם מהרגעים שאני רוצה לזכור השבוע:
החיים המלאים והמעברים החדים
שבין גסיסה ואו-טו-טו פרידה
לבין ארוחת "טעימות" והכנות לחתונה.
בין עצב, קושי ובכי,
לבין הכרת תודה, צחוק ושמחה.

**
השבוע, הסתיימה שנת הלימודים בבתי הספר העל-יסודיים.
מורה של אחת מבנותיי בחר לשלוח לה הודעת פרידה אישית,
תוך התייחסות לאירוע מסוים שהיא חוותה בבית-הספר לפני מספר חודשים.
כשהיא הקריאה לי את המילים שהוא כתב לה, נקוו דמעות של התרגשות בעיני.
למתנה שהוא העניק לה במילים הללו, בכמה דקות של כתיבה,
אין מחיר ויש ערך עצום.

הוא בחר לכתוב, למרות שהוא לא היה חייב.
הוא זכר, למרות שזה קרה מזמן.
הוא חשב עליה והיה לו חשוב "לסגור" כמו שצריך.

רגעים שבהם אנחנו רואים מישהו או שמישהו רואה אותנו,
הם רגעים של חיים.

**
ביום שני השבוע, פגשתי קבוצה של רופאים ואחיות, באחד מבתי החולים בארץ.
מנהל המחלקה רצה להתמקד בתקשורת שבין הצוות הרפואי לצוות הסיעודי,
בשיפור עבודת הצוות המשותפת ובהפחתת הקונפליקטים.

כשעה בתוך הסדנה, ביקש אחד הרופאים את זכות הדיבור:
"הסדנה תיאורטית ולא רלוונטית, הדוגמאות שטוחות מדי ולא מתאימות,
ועבודת ההכנה שלך לא מספקת", הוא ירה לכיווני בנוכחות כולם.

האירוע הזה והצורה שבה הוא התפתח, נכנס לרשימת הרגעים שאני רוצה לזכור.

כתבתי על כך השבוע באחד הפוסטים היומיים.

אני רוצה לזכור את המהירות והקלות שבה כמעט הפכתי את אותו רופא לאויב שלי.
אני רוצה לזכור את הנוכחות שהצלחתי להיות בה כשזה קרה.
הפעם הצלחתי… לא תמיד זה מצליח לי …
אני רוצה לזכור את החגיגה הפרטית שלי מיד לאחר הסדנה עם
צלחת חומוס, שתי פיתות, לימונדה קרה ורוח נעימה על הפנים.

חיים = אוסף של רגעים

שבת של שלום,
חיים מלאים, היום,
רוני ויינברגר

Share on FacebookShare on LinkedInShare on Google+Tweet about this on Twitter